נדפס ראשונה ב“החבר” השבועי (תר"ע), אך שם לא נגמר. ועתה תקנתיו והשלמתיו.

בדורות האחרונים אנחנו רואים, כי לכל אדם יש לא רק שם פרטי, כי־אם גם שם־משפחה: כּנוּי מיוחד שנתקבל במשפחתו, והעובר מאב לבן עד סוף כל הדורות, ואין רשות לאיש לשַנות את שם־משפחתו ולבחור לו כנוי אחר. ואולם המנהג הזה: להיות לכל משפחה כנוי קבוע, תמידי, העובר בירושה מאבות לבנים, — זהו מנהג חדש, לפי הערך. לא רק בדורות הקדמונים, אלא גם בדורות הקרובים אלינו, לא החזיקו במנהג זה. ברוב ארצות אירופה לא נקבע שמות־משפחה לחובה, אלא בזמן מאוחר מאד. רק למשפחות המיוחסות היה תמיד איזה כנוי מיוחד קבוע; אבל ההמון הגדול, האנשים הפשוטים, לא לקחו לעצמם שם משפחה קבוע: הם הסתפקו במועט, בשמם הפרטי, — אך יש אשר שכניהם ואנשי־מקומם נתנו להם איזה כנוי, לפי אומנותם או לפי תארם, וכדומה; וכמובן, לא עברו “הכנויים” האלה בירושה, ואת הבן היו מכנים בכנוי אחר לפי אומנותו הוא או לפי תארו הוא.

הדברים האלה אמורים בדרך־כלל, על כל העמים. ועתה נחקרה לדעת את פרטי הדבר הזה, בנוגע ביחוד ליהודים.

העברים הקדמונים (ככל העמים הקדמונים) היו מתיחסים איש על שם אביו: פלוני בן פלוני. אף יש שהיו מיחסים אותם על עירם ומקום־מושבם; למשל: אחיתופל הגילוני (מעיר גילה), אחיה השילוני (מעיר שילה), מיכה המורשתי, נחום האלקשי; ובשמות הגבורים אשר לדוד, אנחנו מוצאים: שַמה ההררי (יושב ההר), וגם שאר “הגבורים” מתיחסים כמעט כלם על איזה מקום. אמנם, אנחנו מוצאים בתנ"ך, כי העברים היו מתחלקים למשפחות, וכל משפחה נקראה בשם אביה הראשון; למשל בבחירת שאול למלך נאמר (שמואל א' י'): “ויַקרב שמואל את כל שבטי ישראל וילכד שבט בנימין, ויַקרב את שבט בנימין למשפחותיו ותלכד משפחת המטרי”; (וע' גם ביהושע ז', במעשה עכן, בהפלת הגורל). ועוד בזמן מאוחר מאד מזכיר הנביא זכריה (י“ב, י”ג) משפחות שונות, וביניהן משפחת השמעי¹. אך מובן מאליו, כי כל זה איננו “שם־משפחה” כפי שאנחנו מבינים אותו עתה.

ואולם מלבד “יחוס אבות” ויחוס העיר והמקום, איננו מוצאים בתנ“ך כנויים מיוחדים הנוספים על שמו הפרטי של איש. אין איש בתנ”ך נקרא בכנוי לפי מלאכתו (מלבד ה“סופר”, כמו: ברוך בן נריה הסופר) או לפי תארו או לפי איזה סימן מיוחד, גשמי או רוחני, אשר בו (כמו שנראה אחרי־כן בכנויים שבתלמוד ובדורות המאוחרים). רק בעזרא (ח', י"ב) נזכר “יוחנן בן הקטן”, ומפני שהשם בא בה“א הידיעה, אפשר לשער, כי “הקטן” הוא שם־תאר (כנוי מיוחד) לאבי יוחנן. ובנחמיה (ג', י"ב) נזכר איש בשם “הלוחש”, ואולי גם זה כנוי מיוחד. ויש אומרים, כי גם כנויו של נביא השקר “שמעיה הנחלמי” (ירמיה כ“ט, כ”ד), אינו יחוס מקומִי (כי בתנ"ך לא נזכר מקום בשם “נחלם”), אלא כנוי של לעג, כמו “בעל־החלומות”. גם ה”צורפי" נזכר בנחמיה (ג, לא) כלומר: ממשפחת ה“צורפים” (שנזכרו שם בפסוק ח'), אך הכונה היא, כי משפחה שלמה (או חבורה מיוחדת, “צונפט” באשכנזית) עסקה במלאכה זו; וכן גם “בית עבודת הבוּץ” שנזכר “בדבר הימים”.

גם בימי הבית השני והרבה מאות שנה אחרי החרבן השני, עוד היו המשפחות המיוחסות נקראות על שם אביהן הראשון, כמו שאנחנו רואים במקומותי רבים במשנה ובתלמוד. אך “כנויי־משפחה” במובן החדש, לא היו גם אז בין היהודים (וגם לא בשום אומה). כל איש היה מתיחס על אביו, וכן היו חותמים על שטרות ועל כל מעשה בית־דין: “יוסף בן שמעון”, נחמן בר יצחק", וכדומה. ומלבד זה היו נותנים לאיש איזה כנוי מיוחד, כדי להבדילו מאנשים אחרים ששמם כשמו (כמובן לא עבר הכנוי בירושה לבניו אחריו). הכנויים חללו רבים הם מאד בתלמוד. מלבד הכנויים הרגילים על שם העיר והמקום, אנחנו מוצאים כבר בתלמוד המון כנויים לפי אומנותו ומלאכתו של האיש. רוב הכנויים האלה נמסרו לנו בלשון הארמית (שהיתה אז השפה המדוברת בפי היהודים); למשל: יהודה הנחתום (אופה), יוחנן הסנדלר, נחום הלבלר (סופר), דניאל חייטא, בנימין אסיא (רופא), יצחק נפחא (חרש־ברזל), אדא משוחאה (מודד־אדמה), אבא סבולאה (סבּל), אבין נגרא (חרש־עצים), אמי תנוראה (עושה תנורים), יוסף רישבא (ציד), לוי הסרד (עושה רשתות), שמעון הפקולי (מוכר צמר־גפן), אפרים מקשאה (מוכר קשואים), — ועוד המון כנויים כאלה מכל מיני המלאכות והעסקים שעסקו בהם חכמי התלמוד (כי כל האנשים הנזכרים היו כלם "תנאים או “אמוראים”).

וכן יש כבר בתלמוד כנויים לסַמן את האדם לפי מראהו החיצוני. ביחוד היו חביבים הכנויים: “הארוך” (בארמית: אריכא), “הגדול” (בארמית: רבא, רובא), “הקטן” בארמית: (זוטא, זוטי). למשל ראש “האמוראים” הנודע בשם הכבוד “רב”, נקרא אבא אריכא (מפני שהיה גדל־הקומה); וכן יש רב אחא הגדול, ר' אסא הארוך, — וכנגד זה יש: שמואל הקטן, ר' המנונא זוטא, רבה זוטי. וכן נזכר בתלמוד איש ששמו יוחנן בר יהונתן אריה, והכנוי “אריה” נִתּן לו בשביל גבורתו (עי' סוף יבמות). ואולם כנויים המסַמנים תכונת־נפשו של האיש או אפילו רק סמנים מיוחדים שבגופו (מלבד “גדול” ו“קטן”), — לא נמסרו לנו בתלמוד, תחת אשר בין העמים בימים ההם (וביחוד הרומאים) היו נפרצים מאד כנויים גשמיים ורוחניים מכל המינים, כנויי־תהלה וכנויי־גנאי. אבל יש הרבה רמזים בתלמוד, כי גם היהודים החזיקו במנהג זה, וכנויים כאלה (וביחוד כנויי־גנאי) נקראו בלשון התלמוד “חניכה”, אשר פירושו הוא: שם לוָי (שם נוסף על השם הפרטי).

כשש מאות שנה אחרי החרבן השני החלו הערביאים־המחמדיים לפרוש ממשלתם וקולטורתם על ארצות המזרח וגם על מקצת ארצות המערב (ספרד). היהודים אשר ישבו בארצות ממשלת האיסלם למדו הרבה דברים מן הערביאים, ובזה גם — כנויי־משפחה ממין חדש. כי הערביאים נהגו, מימי־קדם, להוסיף על השם הפרטי עוד כנויים מיוחדים, שלא היתה דוגמתם בין עמי המערב. הכנויים היותר חביבים לערביאים, היו מתחברים אל השם הפרטי על־ידי המלה “אבּוּ” (שפירושו “אב”) או “אִבּן” (שפירושו “בן”). הכנוי שהתחבר עם “אבּן”, היה לא רק יחס הבן על האב, אלא גם יחס האיש על אבי־המשפחה, או בכלל על הכנוי המיוחד של המשפחה. ו“אבּו” היה בראשונה יחס האב על בנו: הערביאים הקדמונים היו מתיחסים לא רק על אבותיהם, אלא גם על בניהם. ערבי שנולד לו בן, ששמו, למשל, “אברהים” (אברהם), היה לוקח לעצמו את הכנוי “אבו־אברהים” (אבי־אברהם). אך ברבות הימים התרכב השם “אבו” גם עם שמות מפשטים; למשל: “אבוּ־אלחסין” (אבי־היופי), — וזה היה אחרי־כן לשם־משפחה גמור.

שמות־משפחה כאלה התפשטו הרבה בין היהודים שישבו בארצות ממשלת הערביאים. רוב היהודים שבארצות המזרח ושבספרד, היו נקראים בכנויי־משפחה המורכבים עם מלת “אִבּן” או “אבּוּ”. והרבה משמות־המשפחה האלה נמשכו דורות רבים, ויש שעודם קיָמים עד היום הזה. למשל, שם המשפחה המהוללה בישראל “אבּן־עזרא”: מבני המשפחה הזאת חיו בספרד, לפני שמונה מאות שנה, משוררים עברים וחכמים גדולים (המפורסמים שבהם היו: ר' משה אבן־עזרא, ור' אברהם אבן־עזרא); וכחמש מאות שנה אחרי כן, נמצא בעיר סאלוניקי (בטורקיה) חכם תלמודי בשם ר' יוסף אבן־עזרא, שהתיחס על אותה המשפחה העתיקה. וכן גם כנויי־משפחה שהורכבו עם מלת “אבּו”, למשל, שם המשפחה העתיקה, “אבוּלעפיא” (פירושו: אבי־הבריאות). המשפחה הזאת ראשיתה בין יהודי ספרד, לפני שמונה מאות שנה, — ועד היום הזה עוד נמצאים צאצאי המשפחה הזאת בארצות המזרח. וכן גם המשפחה המפורסמת “אבוּהב”, אשר ראשיתה בספרד לפני שבע מאות שנה, עודנה נמצאת גם כיום הזה, לא רק בארצות־המזרח, אלא גם — ברוסיה (ברוסית Абуговъ ).

במקום “אבּן” היו היהודים כותבים “בן”, ויש אשר היו מקצרים את המלה הזאת בסימן ן'. וברבות הימים היו משמיטים לגמרי את השם “אבן” וכותבים רק את כנוי המשפחה.

מלבד שמות־משפחה המורכבים עם “אבן” או “אבו”, היו ליהודי־ספרד הקדמונים עוד כנויי־משפחה שונים, אשר כמעט כלם מקורם בלשון הערבית. בכלל נוכל להחליט, כי היהודים שישבו בארצות ממשלת הערביאים (וביחוד בספרד) היו הראשונים שהנהיגו כנויי־משפחה קבועים: שמות־משפחה שעברו בירושה מאבות לבנים. כנויים עבריים יש מעטים מאד בין הספרדים הקדמונים (למשל: “אבן צדיק”, “אבן־גאון”), אבל בדורות מאוחרים אנחנו מוצאים כבר בשמות המשפחות של “הספרדים” הרבה כנויים עבריים, כאשר נראה בהמשך מאמרנו.

עוד זאת יש להעיר, כי בין חכמי ישראל הקדמונים שבספרד, יש שלא נמסר לנו שם־משפחתם; וקרוב לשער, כי לא היה להם כנוי־משפחה מיוחד, ולמשל, שני המאורות הגדולים שבין קדמונינו הספרדים: הרמב“ם והרמב”ן, לא נודעו לנו בשם־משפחתם. יש אשר בספרות הרבנית העתיקה קוראים להרמב“ם — “מימוני” (על שם אביו) ולהרמב”ן — “נחמני” (גם־כן על שם אביו); אבל זה אינו כנוי קבוע.

מן היהודים הספרדים עברה ההשכלה העברית הערבית אל היהודים שבאיטליה ושבנגב־צרפת; ועם השכלה זו בא אליהם גם המנהג של כנויי־משפחה קבועים. ואולם בין היהודים האיטלקים והצרפתים הקדמונים אנחנו רואים את ההשתדלות לבחור למשפחתם כנויים עברים. ועוד זאת, כי הם היו מעַברים (נותנים צורה עברית) גם את הכנויים הלועזים שלהם, וגם את שמות הערים שעליהן התיחסו. והננו להביא בזה דוגמאות מכנויים עברים של חכמי ישראל הקדמונים בצרפת ואיטליה וספרד, שבעיקרם הם תרגומים עברים מלועזית:

“הירחי”. בכנוי זה נקראו הרבה מחכמי ישראל בצרפת (כשבע מאות שנה לפנינו). והכנוי הזה אומר, כי האיש המכונה בו, הוא מהעיר הצרפתית Lunel (“לוניל”); כי Lune בצרפתית — הוא “לבנה” או “ירח” בעברית.

“רמוֹן־ספרד”. כן כּנו סופרינו בימים ההם את העיר הספרדית המפורסמת גרנאדה. כי גרנאדה (או גרנאטה) בספרדית — הוא “רִמוֹן” בעברית. ולכן היו הרבה חכמים עברים חותמים את שמם: פלוני בן פלוני מרמוֹן־ספרד.

“הכספי”. בכנוי זה נקרא חכם עברי בצרפת (ר' יוסף הכספי, בראשית האלף הששי). הוא היה מעיר Argentière, והשם Argent בצרפתית הוא “כסף” בעברית.

וכן היו הרבה חכמים עברים בצרפת נקראים בכנוי “מן ההר” “הררי”, “ההררי”. הכנוי הוא על שם עירם Montpellier; כי Mont בצרפתית — הוא “הר” בעברית.

ובין חכמינו באיטליה היו בעת ההיא בעלי הכנוי: “פרחון”, “הפרחי”, “פרחי”. זה על שם עירם “פלורינצה”, כי פלוֹרה" פירושו “פרח”.²

וגם ההיתה בספרד משפחה עברית “הסולמי”, וזה תרגום מספרדית “אסקאליטה” (שם מקום); כי “אסקאלה” הוא “סולם” בעברית.

ועוד כהנה וכהנה, כנויי־משפחה עברים, אשר בעיקרם הם תרגומים מלועזית. ומזה נראה, עד כמה השתדלו היהודים בעת ההיא ל“הַלאים” ול“עַבּר” את שמות־משפחתם.

גם בצרפת הצפונית ובשאר ארצות היו חביבים ליהודים בעת ההיא כנויים עבריים. הרבה מחכמי ישראל שחיו באותן הארצות במאות האחרונות של האלף החמישי, נמסרו לנו בכנויי־משפחה עבריים. רוב הכנויים האלה נראים בפירוש כתרגומים מלועזית: כלומר, שם־המשפחה היה בלשון לועזית, אבל בספרות תורגם השם לעברית; ויש שהשתדלו לתרגמוֹ מלה במלה, עד אשר מרוב הדייקנות חטאוּ לרוח הלשון העברית. למשל, היתה אז בצרפת משפחה מהוללה בשם “טוב־עלם” (שני חכמים, ששניהם נקראו ר' יוסף, ושחיו בזמנים שונים, נמסרו לנו בכנוי זה). אילו היה הכנוי הזה עברי במקורו, אזי היה צריך להאָמר “עלם טוב” (כי התואר יבוא בעברית אחרי השם); אבל הכנוי הזה הוא תרגום מדויק יתר מדי מלשון־צרפת (Bonfils), ויען שבצרפתית בא התואר לפני השם, לכן נשאר הכנוי כך גם בתרגומו העברי.

והננו להביא בזה דוגמאות מכנויים עברים, שבהם נקראו חכמי ישראל בצרפת ובשאר ארצות, באחרית האלף החמישי:

“קרא”. בכנוי זה נמסרו לנו שני חכמים: ר' שמעון ובנו ר' יוסף (בצרפת). זהו אפוא שם־משפחה גמור; ואפשר שהכנוי הזה נִתּן לחכמים האלה, מפני ששניהם עסקו ביחוד בלמוד המקרא (תנ"ך). ואולי היה “קרא” תואר, כמו “מלמד” (שגם הוא היה לשם־משפחה עד היום הזה).

“בכור־שור”. בכנוי המשונה הזה נמסר לנו חכם אחד מצרפת, מהעת ההיא. שמו הפרטי היה ר' יוסף; ויען כי על יוסף נאמר בברכת משה “בכור שורו הדר לו”, לכן נתנו לר' יוסף הנ"ל אותו הכנוי המשונה. ויש לשער, כי כנוי זה לא היה שם־משפחה ולא עבר בירושה (אך בדורות המאוחרים היה “שור” לשם־משפחה, עד היום הזה).

“מלכּי־צדק”. קדמון אחד נקרא ר' יצחק בר מלכי־צדק. וכנראה היה “מלכי־צדק” כנוי ולא שם פרטי (ואולם הנוצרים היו משתמשים בשם “מלכי־צדק” גם לשם פרטי).

“חפץ־זהב”. באחרית האלף החמישי היה חכם אחד בשם ר' חיים בן חפץ־זהב; וגם זה, כנראה, כנוי ולא שם פרטי. ואמנם יש בעת ההיא גם שם פרטי ר' חפץ. ובדורות המאוחרים היה “חפץ” לשם־משפחה (עד היום הזה). ו“חפץ” הוא כנוי לספר־תורה (“שבועה בנקיטת־חפץ”).

“כוכבי”. קדמון אחד נמסר לנו בשם ר' דוד כוכבי. וכנראה, זה כנוי מתורגם מלועזית (כמו, למשל, “שטערן” באשכנזית, שהוא שם־משפחה נפרץ מאד בין היהודים ובין הנוצרים). ואולי נקרא כן על שם איזו עיר, ששמה בלועזית הוא כמו “כוכב” בעברית.

“זוטרא”. אחד הקדמונים נקרא ר' אברהם זוטרא (פירושו בארמית: הקטן). ושם־משפחה “זוטרא” ו“זוטא” נמצא עד היום הזה.

“הגבור”. אחד מבעלי “התוספות” נקרא ר' אפרים בר' אפרים הגבור. וכנראה זה כנוי מתורגם מלועזית (כי יש שמות־משפחה בצרפתית Lefort, ובאשכנזית “העלד”, שפירושם “הגבור”). ואולם עד היום הזה יש בין היהודים שם־משפחה עברי “גבור”.

“הנביא”. גם זה כנוי של אחד מבעלי “התוספות”: ר' עזרא הנביא. אך כנראה נקרא כן בשביל קדושתו וכבודו הגדול בעיני הם; כמו שהיה בעת ההיא גם ר' מנחם הקדוש ור' יהודה החסיד (ואולם עד היום הזה יש שמות־משפחה עברים “הקדוש”, “קדוש”, “חסיד”, כאשר נראה בהמשך מאמרנו).

“הלבן”. גם זה כנוי לאחד מבעלי “התוספות”: ר' יצחק הלבן. אפשר שהוא כנוי מתורגם מלועזית (כמו, למשל, שם־המשפחה “ווייס” באשכנזית). ויש משערים, כי “הלבן” הוא כמו “הזקן” (כלומר: בעל שערות לבנות); ואף אמנם יש בין בעלי “התוספות” גם ר' יצחק הזקן.

“הישראלי”. כנוי של חכם קדמון: ר' יצחק הישראלי. ובדורות מאוחרים נמצא שם־משפחה “ישראל” (ועד היום יש באשכנז משפחה יהודית מפורסמת “איזראַעל”).

“ברזילי”. אחדים מחכמינו הקדמונים נקראו ר' ברזילי, וברבות הימים היה השם הזה לכנוי־משפחה. ועד היום יש באיטליה משפחה יהודית “ברזילי” (Barzilai).

“קמחי”. זה הכנוי של המשפחה המפורסמת בנגב־צרפת (באחרית האלף החמישי), אשר ממנה יצא החכם הגדול ר' דוד קמחי (הנקרא בראשי־תבות רד"ק). על בני המשפחה הזאת, אשר כלם חברו ספרים מצוינים בביאור ספרי־הקדש ובחקרי הלשון העברית, אמרו לפנים בדרך־חדוד את המשל הידוע: “אם אין קמח, אין תורה” (כלומר: לולי החכמים ממשפחת קמחי, לא היינו מבינים את התורה והלשון העברית). שם־המשפחה “קמחי” נמצא בארץ־המזרח גם בדורות מאוחרים (ובריגא יש עד היום משפחה יהודית “קמחי”; ובודאי היה אבי המשפחה הזאת סוחר בקמח).

“יעבץ”. השם הזה היה אצל הקדמונים גם שם פרטי, גם כנוי משפחה. גם בדורות מאוחרים נמצא שם־משפחה “יעבץ”; ועד היום יש משפחות יהודיות בכנוי זה.

בתקופה הקדמונית שאנחנו מדברים עליה (סוף האלף החמישי וראשית האלף הששי) נמצא חכם עברי בשם ר' מנחם המאירי; בכנוי זה הוא נודע בספרותנו. אך הוא בעצמו חותם את שמו: “מנחם לבית מאיר”; הוא התיחס אפוא על אבי המשפחה שנקרא “מאיר”. ואמנם בקרוב נראה, עד כמה התפשט, בדורות המאוחרים, מנהג זה: לעשות שם פרטי לשם משפחה.

בין יהודי־אשכנז אין אנחנו מוצאים בעת הקדומה הזאת (באחרית האלף החמישי) כמעט שום זכר לכנויי־משפחה בכלל ולכנויים עברים בפרט (ואמנם גם לאשכנזים הנוצרים לא היו אז שמות־משפחה). וגם הרבה מאות שנה אחרי־כן היו יהודי־אשכנז מתיחסים רק על עירם: על עיר־מושבם, וגם על העיר אשר יצאו או גורשו ממנה. יהודי שישב בעיר שפייאר, היה נקרא ר' פלוני שפירא, ומי שישב בעיר מאינץ, נקרא ר' פלוני מינץ, וכדומה. ואולם, אם בניהם של אותם היהודים ישבו בערים אחרות, נקראו הם על שם עריהם הם. ולמשל אנחנו מוצאים במאה השלישית שני אחים, אשר האחד נקרא ר' אהרן פאפנהיים, והשני — ר' יצחק שטיין³; פשוט, מפני שהאחד התגורר בעיר פאפנהיים, והשני — בעיר שטיין. ורק בדורות המאוחרים נעשו שמות הערים לכנויי־משפחה קבועים, שעברו בירושה מאבות לבנים. לכן רבים היום כל־כך שמות־המשפחה: שפירא, מינץ, לנדא, הורוויץ, טריווש, לוריא, גינצבורג, ועוד לאין מספר, אשר כולם נקראים כן על שם המקומות שישבו בהם אבות המשפחה.

יהודי אשכנז ואחריהם יהודי פולין (שגם הם רובם מאשכנז) היו גדולים בתורה ובחסידות: הם היו מוסרים את נפשם על דתם בלי שום ישוב־הדעת; אבל הם לא נתנו כמעט שום ערך לסמנים עברים־לאומיים חיצוניים (כאשר עשו אז אחיהם בארצות אחרות, וביחוד יהודי איטליה). הם היו מקלקלים את שמותיהם הפרטיים העבריים ונתנו להם צורה אשכנזית; ולבנותיהם היו קוראים כמעט רק שמות נכרים (על זה דברנו בארוכה במאמר “שמות היהודים”). ולכנויים, לשמות־לוָי, בחרו לרוב רק בשמות הערים והמחוזות שנתישבו בהם. אף יש שהיו מכנים איש על שם אמו או אשתו או גם חותנתו (המנהג הזה היה נפרץ ביחוד בפולין). לכן אנחנו מוצאים בין חכמי ישראל בפולין במאה הרביעית והחמישית בעלי־כנויים משונים כאלה: ר' דוד בלומיש, ר' יואל סירקיש, ר' משה רבקה’ש (משמות הנשים: בלומה, סירקה־שרה, רבקה), ועוד הרבה. וברבות הימים היו כנויים כאלה לשמות־המשפחה קבועים, עד היום הזה.

ואולם כנויים עברים יש רק מעטים מאד בין יהודי אשכנז הקדמונים. רק שנים, שלשה כנויים עברים נמסרו לנו מהם; למשל: שם־המשפחה “יפה”, הנפרץ עתה מאד, נזכר בתור כנוי של יהודי אשכנז עוד לפני חמש מאות שנה (גם באשכנזית יש שם־משפחה “שען”, “שענמאן”, וכדומה, והוא משותף ליהודים ולנוצרים; אך הכנוי “יפה” הוא, כנראה, עברי במקורו, ולא תרגום מלועזית). גם הכנויים: “פרנס” (בעל הכנוי הזה היה ראש הקהלה), “מרגלית”, “חלפן” (על שם עסקו: שולחני), נמצאו בין יהודי אשכנז עוד לפני מאות שנה; ובזה תמו כמעט כל הכנויים העברים של יהודי־אשכנז בימי־הבינים וגם בדורות המאוחרים — עד לפני מאה שנה, בערך, שאז “גזרה” המלכות על יהודי אשכנז ופולין לבחר להם שמות־משפחה קבועים, ואז בחרו הם להם כנויים עברים במספר גדול, יתר מן היהודים שבשאר הארצות, כאשר נראה בהמשך מאמרנו.

בימי־הבינים היו יהודי־אשכנז גולים, לעתים קרובות, לארצות אחרות — באונס או ברצון. כשהיו מתישבים בארצות הקרובות לאשכנז, היו מתיחסים על עיר־מוצאם: שפירא, לנדא, מינץ, וכדומה. אך אם טלטל אותם גורלם לארצות רחוקות, וביחוד לארצות המזרח (טורקיה, ארץ־ישראל), ששם לא היתה הלשון האשכנזית ידועה כלל, אז היו קוראים לעצמם (או אנשי המקום החדש קראו להם): “אשכנזי”, והכנוי הזה היה באחרונה לשם־משפחה נפרץ מאד, עד היום הזה. הראשונים מחכמי ישראל שנמסרו לנו בכנוי זה, חיו בארץ המזרח בראשית המאה הרביעית; כמו, למשל: ר' בצלאל אשכנזי, ר' אליעזר אשכנזי. ואולם צריך לדעת, כי אין אומה בעולם בעלת שמות רבים כל־כך כהאומה האשכנזית; כמעט כל עם קורא לאשכנזים בשם אחר: האשכנזים קוראים לעצמם “דייטשע”, הצרפתים קוראים להם — אלימנים, האנגלים יקראו להם — ג’רמנים, האיטלקים מכַנים אותם — טידיסקי, והרוסים (והסלבים בכלל) — ניעמצי. לכן גם היהודי שבא מאשכנז, היה אף הוא מין יתרו, ובכל ארץ היה לו כנוי אחר, כשם שבּוֹ נקראו האשכנזים באותה הארץ. לכן אנחנו מוצאים יהודים, אשר כנוים (ועתה — שם־משפחתם הקבוע) הוא לא רק “אשכנזי” (בעברית), אלא גם: אלימאַנו (ר' יוחנן אלימנו, במאה הרביעית), גרמן או גרמנו, טידיסקו (שם־משפחה זה נפרץ, כמובן, רק בין יהודי איטליה), ניעמעץ (ברוסיה ובפולין), — מלבד המון שמות־המשפחה “דייטש”, “דייטשמאן”, “דייטשלענדער”.

ואמנם גם יהודי־צרפת בהתישבם בארצות אחרות (וביחוד בטורקיה) נקראו בכנוי: “צרפתי”, וגם כנוי זה היה ברבות הימים לשם־משפחה קבוע (גם ברוסיה יש בעלי שם־משפחה “צרפת” וברוסיתЦерфасъ ). ובאשכנז נקראו יהודי־צרפת בכנוי “פראַנצאָז”, פראנצויז", וגם זה היה לשם־משפחה.

וראוי להעיר, כי שם־משפחה: “ספרדי”, לא נמצא כלל, תחת אשר שם־המשפחה “שפאַניער” נפרץ הרבה בין יהודי אשכנז.

בטרם נעזוב את יהודי אשכנז ופולין, הננו עוד להעיר, כי מן המאה השלישית (לאלף הששי) והלאה, נמצאים כבר ביניהם שמות־משפחה קבועים (לא־עברים), העוברים בירושה מאבות לבנים. למשל, בשם־המשפחה “לנדא” (על שם עיר באשכנז) נקרא ר' יעקב בעל ה“אגור” וגם אביו ר' יהודה (במאה השלישית); ובשם־המשפחה “הורוויץ” (גם כן על שם עיר) נקרא ר' ישעיהו בעל “שני לוחות הברית” (של"ה) וגם אביו ר' אברהם (במאה הרביעית), וכחזיון הזה אנו רואים גם בשמות־המשפחות: לוריא, שפירא, ראפאפורט, גינצבורג, ועוד הרבה — וגם בשמות־המשפחה העבריים: יפה, מרגלית, שור (המיוחדים ליהודי אשכנז ופולין), — כל שמות־המשפחה האלה עוברים בירושה מאבות לבנים, זה כארבע מאות שנה, אף שהם רק כנויים על שם עיר המולדת של אביהם הראשון. — ואמנם גם היהודים בשאר הארצות עשו כבר בעת ההיא את שם־העיר של אביהם הראשון לכנוי־משפחה קבוע (כמו, למשל, ר' משה טראני — על שם עיר באיטליה — ובנו ר' יוסף טראני, ושניהם ישבו בטורקיה; ועוד הרבה מאד). וכן הוא המנהג עד היום הזה, בישראל ובעמים.

אין רצוננו להאריך בשמות־המשפחה הלועזים, כי לא להם הקדשנו את מאמרנו. לכן נעבור עתה אל שמות־המשפחה העבריים, אשר פרצו לרוב באלף הששי, ביחוד בין יהודי ארצות־המזרח.

ואלה הם שמות־המשפחה העבריים שבהם נקראו חכמי־ישראל מן המאה השלישית והלאה, וכלם עברו בירושה מאבות לבנים:

“מזרחי”. הראשון שנמסר לנו בכנוי זה הוא ר' אליהו מזרחי (באמצע המאה השלישית) בעל הפירוש המפורסם על פירוש רש"י, ואשר חבר עוד בפרים רבי־הערך. הוא היה ראש הישיבה בעיר קושטא (קונסטנטינופול); ובנו נקרא גם הוא בכנוי זה. שם־משפחה זה נפרץ ער היום בארץ־הקדם; וברוסיה יש שם־משפחה “מזרח”.

“חזן”. יש מבני המשפחה הזאת שהיו חותמים את שמם: “פלוני לבית חזן”. ושם־המשפחה הזה מצוי עד היום בכל הארצות וגם ברוסיה; אך ביחוד היה והוה נפרץ בארץ־הקדם.

“נזיר”. שם־משפחה זה נזכר בין חכמי ישראל בירושלים לפני שנות־מאות אחדות, וגם כעת עודנו מצוי בארץ־המזרח.

“נבון”. נפרץ מאד, זה מאות בשנים, בקושטא ובירושלים, וגם באלגיר וטוניס. בעלי הכנוי הזה כלם ספרדים.

“מלמד”. עוד לפני שלש מאות שנה היה הכנוי הזה לשם־משפחה קבוע ליהודים בטרקיה. וכעת הוא נפרץ מאד גם בין יהודי רוסיה.

“אגוזי”. ר' דוד אגוזי נזכר בסוף המאה הרביעית בין חכמי ישראל בטורקיה.

“לחמי”. ר' דוד לחמי, בתקופה הנ"ל, וגם הוא מטורקיה.

“החבר”, וגם “חבריא”. שני שמות־משפחה אלו נזכרו בארץ־ישראל, לפני ג' מאות שנה.

“היכיני”. ר' אברהם היכיני, בסוף המאה הרביעית בקושטא.

“ברוכים”. שם־משפחה של “מקובל” מפורסם בארץ־ישראל, לפני הרבה דורות. וכעת יש שם־משפחה זה ברוסיה. ויש גם שמות־משפחה: ברכיה, ברך, ברוך.

“שלם”. בשם־משפחה זה נקראו אחדים מגולי ספרד באמשטרדם ובטורקיה. וגם כעת יש שם־משפחה זה באמריקה (Salem).

“מיוחס”. נפרץ לפנים וגם כעת בין יהודי המזרח. ונמצא גם שם פרטי ר' מיוחס.

“נעים”. או ן’נעים (“אבן נעים”). שם־משפחה מיוחד לספרדים בארצות המזרח, בדורות שלפנינו.

“תמר”. ר' מתתיהו תמר, בארץ המזרח, לפני מאתים שנה (וברוסיה נפרץ עתה שם־המשפחה תמרקין, וכדומה).

“צורף”. ר' יצחק צורף, בטורקיה. כן נקרא בודאי על שם אומנותו. ואולם גם ברוסיה נמצא עתה שם־משפחה זה, כאשר נזכיר להלן.

“רוקח”. כנוי זה נפרץ מאד, זה מאות שנים, בארץ המזרח וגם בשאר ארצות; ועד היום יש בעלי הכנוי הזה.

“שלטון”. ר' משה “שלטון”, בקושטא בשנת ת"ם.

“הררי”. ר' משה הררי, לפני מאתים שנה במזרח.

“אפרתי”. שם־משפחה זה, המצוי עתה בכל הארצות, נזכר בספרות הרבנית עוד לפני ארבע מאות שנה (בתשובות הרשב"ץ נזכר ר' עמרם אפרתי). ויש גם כנוי־משפחה “אפרת”.

“ענו”, וגם “מן הענוים”. משפחה מיוחסת, מוצאה מאיטליה; ואפשר שהכנוי הוא תרגום מלועזית.

“מן האדומים”. כנויו של החכם המפורסם ר' עזריה מן האדומים, באיטליה במאה הרביעית. יש אומרים, כי הכנוי הוא תרגום מאיטלקית (די רוֹסי, כנוי נפרץ באיטליה עד היום הזה). בכל אופן, צריך לנקד את הדל’ת בקובץ ולא בחולם.

“מן התפוחים”. גם זה כנוי של חכם יהודי באיטליה לפני מאות שנה; ובודאי גם הוא תרגום מלועזית.

“הללויה”. ר' מהללאל הללויה, זה שמו וכנויו של רב בעיר אנקונה (איטליה) בשנת ת"ך. השם והכנוי משונים גם שניהם; ואפשר שהם תרגומים מלועזית, כי כך אהבו חכמי ישראל באיטליה ליהד את שם־משפחתם הלועזי.

“שער־אריה”. בכנוי זה נקראו חכמים אחדים באיטליה בדורות שלפנינו. זה בודאי תרגום; כי באיטליה יש מקום הנקרא “פורטו־ליאונו” (שער־אריה) ועליו התיחסו החכמים הנ"ל.

“המון”. ר' אהרן המון, במזרח.

“ששון”. בכנוי זה נודעים בספרות הרבנית שני חכמים: ר' אהרן, ונכדו (שגם שמו ר' אהרן), בקושטא (במאה הרביעית). והמשפּחה הזאת מפורסמת גם בדורנו ע"י המיליוניר המנוח ר' דוד ששון מעיר בגדד (טורקיה) ובניו המיליונירים יושבים עתה בלונדון. ואולם גם ברוסיה נמצא עתה שם־משפחה כזה.

“תאומים”. משפחה מיוחסת בין יהודי אשכנז ופולין, זה מאות שנים (ובאשכנז יש גם שם־משפחה “צווילינג”, תרגום של תאומים, והוא משותף ליהודים ולנוצרים).

“חריף”. גם כנוי זה מיוחד ליהודי אשכנז ופולין, בדורות שלפנינו. וגם כעת יש שם־משפחה זה.

“נון”. בין חכמי ארץ־ישראל, בימי המקובלים ר' יצחק לוריא (האר"י) ור' חיים ויטאל, נזכר ר' יהושע ן’נון (־בן־נון). וכמאה שנה אחרי כן נמצא בסאלוניקי ר' עמנואל ן' נון. ושם־המשפחה “נוּן” (וגם “בן־נון”) נמצא גם כיום ברוסיה. ובין הרבנים המחברים בדורות שלפנינו נודע גם ר' אליעזר נין מניקלסבורג.

“צבי”. בין יהודי אשכנז ופולין היה זה שם פרטי (צבי־הירש). ואולם בארצות המזרח, אשר היהודים לא ידעו שם לא את הלשון האשכנזית ולא את הז’ארגון האשכנזי, לא היו להם השמות הפרטים: צבי, דוב, זאב (שתורגמו מאשכנזית); אבל שם “צבי” היה להם לכנוי־משפחה. ומזה שמו של משיח־השקר שבתי צבי (“שבתי” הוא שמו הפרטי, ו“צבי” – שם משפחתנו). וכן היה להם: “זאב”, ו“זאבי” — לשמות־ משפחה ולא שמות פרטיים.

אך ביחוד נפרץ בין יהודי המזרח (וגם בשאר ארצות) המנהג לקחת לכנוי־המשפחה את השם הפרטי של אבי המשפחה, או סתם שם פרטי. שמות־משפחה שהם בעיקרם שמות פרטיים, אנחנו מוצאים בין היהודים כבר לפני שלש מאות שנה; ובדורנו יש בכל הארצות הרבה משפחות יהודיות שכנוין הוא שם פרטי עברי (כאשר נראה להלן). ובדרך־אגב נעיר, כי המנהג הזה נפרץ גם בין העמים האירופיים (ביחוד בין האשכנזים והצרפתים). למשל, השמות, וילהלם, פרידריך, רוברט, הינריך, ועוד הרבה, הם לאשכנזים גם שמות פרטיים וגם שמות־משפחה.

מן השמות הפרטיים העברים שהיו לכנויי־משפחה ליהודי המזרח וגם ליהודי המערב בדורות שלפנינו, נזכיר בזה את אלה: “ברוך” (ר' חיים ברוך בסאלוניקי, כמאה שנה אחרי־כן; ועוד הרבה). “בנימין” (ר' ישראל, ובנו ר' ברוך, ונכדו, כלם בירושלים, לפני מאתים שנה, וכלם חותמים בכנוי “בנימין”). “שמואל” (ר' דניאל שמואל, בארץ־ישראל; ועד היום יש — גם באנגליה — שם המשפחה “שמואל”). “נחום” (שם־משפחה נפרץ מאד בארץ־הקדם; וכידוע, גם הרב הראשי בטרקיה עתה, שם־משפחתו הוא “נחום”). “ישראל” (שם משפחה בארץ־ישראל, לפני הרבה דורות; וכעת יש שם־משפחה זה גם באשכנז). “צמח” (שם־משפחה של מקובלים מפורסמים שגלו מפורטוגאל לארץ־ישראל; והוא מצוי גם בדורנו ברוסיה). “חיים” (ר' אהרן ן' חיים, ועוד הרבה; כמעט כלם בקושטא, כשלש מאות שנה לפנינו, וגם אחרי כן). “עובדיה” (ר' אליהו עובדיה, באיטליה). “פרץ” (ר' יהודה פרץ בוויניציא —איטליה — לפני מאות שנה; וכעת נפרץ שם־משפחה זה גם ברוסיה). “יונה”, “עשהאל”, “עוזיאל”, “דוד”, “שלום”, “שאול”, “ברכיה”, “חנניה”, — כל אלה היו שמות־משפחה ליהודי ארץ־ישראל, שמוצאם מספרד ומאיטליה.

עתה נעבור אל שמות־המשפחה העבריים של היהודים בדורנו, שקבעו אותם לדורות, מעת שנצטוו היהודים בכל ארצות אירופה, מטעם הממשלה, לבחור להם שמות־משפחה קבועים, העוברים בירושה בלי שנוי. הפקודה יצאה ברוב הארצות זה כמאה שנה; אך ברוסיה החלו היהודים למלא אותם בדיוק רק זה כחמשים שנה.

בדורות שלפנינו היו היהודים חושבים ל“גזרה” כל דבר חדש שלא הסכינו בו. וגם הפקודה שיצאה, זה כמאה שנה, כי כל איש יהודי מחויב להקרא בשם־משפחה קבוע, הרעיש והפחיד בודאי את אבותינו התמימים כ“גזרה” קשה. ובאמת היה הדבר קשה קצת; לא נקל לאיש לבחר לו שם־משפחה “על רגל אחת”, “תוך כדי דבור”. מכיון ששם־המשפחה יהיה קבוע, ויעבור בירושה עד סוף כל הדורות, ואי־אפשר להחליפו כלבוש, — הרי צריך ל“התישב” היטב בדבר, צריך לבחר ולברור “כנוי” יפה, “מצלצל”, שם אשר יהיה תפארת למשפחה.

ואמנם, כן חשבו בודאי רק ה“משכילים” שבעם, אנשים הצופים למרחוק, אנשים בעלי טעם ובינה יתרה. ואולם רוב העם, הקהל הגדול, לא חשב ולא הרהר הרבה: הוא לקח לו בחפזון שם־משפחה מ“כל הבא בידו”; או שנשען על בינת הפקידים, שהם יבחרו לו כנוי־משפחה. למשל, באוסטריה, וביחוד בגליציה, קבעו פקידי־הממשלה בעצמם שמות־משפחה (בלשון אשכנזית) לרוב היהודים; והפקידים הללו, שברובם לא היו אוהבי־ישראל, התחכמו לתת ליהודים כנויי־משפחה משונים, מגוּנים או מגוחכים עד מאד. לכן אנחנו מוצאים, כי בגליציה (ובפולין בכלל) נקראים היהודים בשמות־משפחה “איומים”, אשר ממש חרפה היא להוציאם מן הפה.

ואולם באשכנז וברוסיה בחרו להם היהודים בעצמם את “כנוייהם”; והם אמנם לא הצטיינו בטעם יפה. רובם בחרו לעצמם שמות־משפחה “נוצצים”, המורכבים מ“כסף” ו“זהב” ו“אבנים טובות ומרגליות”; על כן רב מאד בין היהודים בעלי הכנויים: זילברמאן, זילברשטיין, גאָלדמאן, גאָלדבערג, גולדשטיין, גאלדשטיק, גינגאלד, דימאַנט, דימאנשטיין, פערלמאן, פערלשטיין. או שנטלו להם כנויים “מתוקים”; כמו: צוקרמאן, צוקרזיס, צוקרטאָרט, פאמעראנץ, האָניג, וכדומה; או על שם פירות נאים ומתוקים; כמו: עפעל, עפעלמאן, עפעלבערג; טייטעלמאן, טייטעלבוים; באַרינבוים (בגליציה ובאשכנז: בירנבוים); קירשבוים, פייגענבוים; ועוד למאות.

גם יש אשר לקחו להם שמות־משפחה מן המוכן. כי כבר ראינו, שגם בין יהודי אשכנז ופולין היו מקצת משפחות “מיוחסות”, בעלות כנויים קבועים משנים קדמוניות; כמו, למשל, משפחות שפירא, רפפורט, הורוויץ, גינצבורג, ועוד. וכאשר יצאה “הגזרה”, התחכמו יהודים רבים ל“התהדר” בכנויים המפורסמים האלה, אף שלא היו קרובים כלל לאותן המשפחות “המיוחסות”. לכן רבים מאד היהודים המכוּנים, למשל, שפירא, אף שאבותיהם לא היו כלל מיוצאי העיר “שפייער”. וכן הוא גם בה“רפפורטים” וה“הורוויצים”. אבל כאן אנחנו רואים חזיון מעניין. ה“הורוויצים” הקדמונים היו כלם לויים (כי אביהם הראשון היה לוי); לכן לא נועזו אחרי־כן אנשים “ישראלים” להקרא בכנוי זה (לבל תגלה ה“גנבה”); אבל יהודים לויים שנצטרכו לשם־משפחה, לא התעצלו כלל לקחת לעצמם את הכנוי המפורסם הזה. וכן גם ב“רפפורט”: אביהם הראשון של בעלי הכנוי הזה היה כהן, לכן נזהרו ה“ישראלים” מנגוע בשם־משפחה זה; אבל “כהנים” רבים נטלו לעצמם כנוי זה, אף שאין להם דבר עם הרפפורטים ה“אמתים”. וכן קרה אז לכל כנויי המשפחות ה“מיוחסות” והידועות בישראל מדורות רבים.

אך בנוגע ליהודי־רוסיה ביחוד, נקבעו רוב שמות־משפחות בשעת ה“גזרה” על־ידי ראשי הקהלות (או, כמו שנקראו בלשון העם: “הקהל”). ראשי־ה“קהל” “הפרנסים”, שבידם מסרה הממשלה את רוב עניני הקהלות, חלקו לרוב בני־קהלותיהם (ביחוד לאנשים ההמוניים) כנויי־משפחה, כפי אשר הורם רוב־בינתם. הם נתנו לאיש ואיש שם־משפחה לפי מראהו, או לפי מלאכתו ועסקיו, או לפי העיר והמדינה אשר יצא ממנה, וכדומה; כלומר: באותו האופן הטבעי, אשר בו נוצרו שמות־המשפחות בכל אומה ולשון.

הרוב הגדול של שמות־המשפחות שלנו — נוסדו בז’ארגון האשכנזי, שהיה מדובר אז בפי כל יהודי רוסיה ופולין. אבל יש יהודים ששם־משפחתם מקורו ברוסית או בפולנית, ואפילו בליטאית (בפלד קובנה), וגם בלֶיטית (בקורלאנד). ובכלל לא קשה למצוא בשמות־המשפחות של יהודי רוסיה עקבות כל הלשונות הרבות המדוברות בארץ הגדולה הזאת רבת־העמים. ולמשל, היהודים שישבו בשעת “הגזרה” בין הטאטארים לקחו להם כנויים טאטאריים (אף שאותם היהודים היו “אשכנזים”, כלומר: בני ליטא או פולין); וכן בכל אחת ממדינות־רוסיה. ולא זו בלבד, אלא שגם כנויים צרפתים, אנגלים, איטלקים, וכדומה, אינם יקרי־המציאות כל כך בין יהודי רוסיה. בקצור, כמו שהיהודים לא הקפידו אז על לשונם, כך לא השגיחו גם על שמות־משפחותיהם; בקלות־דעת מאין כמוה, ובלי שום רגש של גאון לאומי, לקחו להם שמות־משפחה דוקא מלשונות נכריות, וביחוד מהז’ארגון האשכנזי. ולא שעשו זאת בכונה מיוחדת, להוכיח לכל העמים שאין ליהודים שום “לאומיות”, שום רגש לאומי, שום לשון לאומית, — חס וחלילה! הם עשו זאת, פשוט, מתוך קלות־דעת, מתוך חוסר־הבנה, מתוך אי־דאגה לעתידותיהם הלאומיים. גם לא מאונס עשו זאת; הפקידים נתנו להם רשות לבחור להם שמות־משפחה כטוב בעיניהם; ולא עוד אלא שבעיני הממשלה בעת ההיא היה טוב יותר, לו בחרו להם היהודים רק כגויים עברים ולא ז’ארגוניים. אבל אבותינו התמימים לא ידעו ולא הבינו את הערך הגדול שיש לשם־משפחה בחיים בכלל ובחיים הלאומיים בפרט.

לוּ השכילו אבותינו בעת ההיא, אזי היו יכולים להשתמש “בגזרת־ שמות־המשפחה” לעשית פרסום גדול לשפה העברית וללאומיות העברית לדורי־דורות. לוּ היו כל היהודים נקראים עתה בשמות־משפחה עברים, אזי לא היה שום איש מוצא עוז בלבו להטיל ספק בלאומיות העברית, וגם לא היה מקום עוד ל“ריב־הלשונות” שלנו, הטפשי והמעציב גם יחד; ובכלל היתה אז תחית הלשון העברית קרובה אל המציאוּת, שלא בערך יותר משהיא עתה. כי חשיבותו הלאומית של שם־משפחה, גדולה הרבה יותר מזו של שם פרטי. בזמן הזה אין האיש ידוע מחוץ לביתו אלא בשם־משפחתו ולא בשמו הפרטי. יש לי מַכָּרים למאות, שאני יודע רק את שם־משפחתם ולא את שמם הפרטי. ועוד זאת: שם פרטי משתנה על־נקלה, הוא מקבל צורות שונות, בזדון או בשגגה, מאהבה או משנאה (כמו שנתבאר באריכות במאמרי “שמות היהודים”); אבל שם־משפחה אי־אפשר לשנות עוד, הוא עובר בירושה מאבות לבנים עד סוף כל הדורות, בלי שום שנוי. לכן גדול ערכו הלאומי של שם־משפחה עד מאד, — ולכן יש לנו להצטער הרבה והרבה, על אשר לא ידעו אבותינו, לפני מאה או חמשים שנה, את “סוד־הלאומיות” הזה, ועל אשר לא ידעו להשתמש בשעת־הכושר המיוחדת במינה, שנזדמנה אז לידם, לעשות פרסום ופומבי גדול לשפה העברית וללאומיות העברית לדורי־דורות. הזדמנות מוצלחת כזו של קביעת שמות־משפחה ליהודים, לא תשוב עוד, ועד־עוֹלם עלינו לשאת את חרפת שמות־משפחותינו הז’ארגוניים והבלולים משבעים לשון, — תחת אשר יכולנו להתגאות בשמות־משפחה עברים, ולהוכיח בזה את לאומיותנו העברית לעיני־כל!…

ובכל־זאת נמצאו בעת ההיא יהודים רבים אשר בחרו להם שמות־משפחה עבריים. ומספר הכנויים בין יהודי רוסיה לא מעט כלל. רוב הכנויים יש דוגמתם גם בלועזית ובז’ארגון; למשל, כנגד אותם היהודים הרבים שקראו לעצמם (לפי אומנתם): “שניידר”, או “פארטנאָי” (ברוסית), או “קראַוועץ” (בפולנית), — נמצאו מעטים שבחרו בכנוּי העברי “חיט”. וכמו כן אנחנו מוצאים: “שחור”, וגם “שווארץ” או “צ’ירני” (ברוסית); “חגר” וגם “קרומער” או “חראמאָי” (ברוסית), ועוד כהנה וכהנה, כמו שנאה להלן ברשימה המפורטת. אך יש גם הרבה שמות־משפחה עברים, שאין דוגמתם בז’ארגון או בלועזית, מפני שהם מאותם השמות שאינם מתורגמים; כמו, למשל, כנויי המשפחות: לולב, אתרוג, הדס, כרפס; או; חריף, בקי, בטלן; וכדומה.

בין שמות־המשפחה העברים, המצויים כעת בין יהודי רוסיא, יש רק אחדים שהם שהם כנויים של גנאי (תחת אשר בז’ארגון ובלועזית רבים מאד כנויי־גנאי); יש לשער כי אבות המשפחות האלה יצרו בעצמם את כנוייהם העברים — ואין אדם קורא לעצמו שם של גנאי (תחת אשר שמות־המשפחה הלועזים והז’ארגונים קבלו היהודים, על־פי רוב, מאת הפקידים הנכרים או מראשי “הקהל”, וכאלה כן אלה הרשו לעצמם הרבה “שערוריות” בקביעת הכנויים). אך יש גם מקום לשער, כי בעלי־המלאכה, שלא היו “למדנים” גדולים, קבלו את כנוייהם העברים מאת ראשי “הקהל”; ולמשל, קשה להאמין, כי שמות־המשפחות: “אוֹרג” “חלבון”, “בלן”, “פונדק”, ודומיהם, נוצרו בפי אותם היהודים בעצמם שעסקו באותן האומניות; בודאי נִתנו להם הכנויים הללו מאת ראשי “הקהל”, שהיו בתוכם עברים משכילים או “לאומיים”.

יש הרבה שמות־משפחה עבריים, שקשה למצא את היחס אשר ביניהם ובין בעל־הכנוי; וגם קשה לבאר, מדוע בחר לו בעל־השם כנוי משונה כל־כך. אבל כבר אמרנו, כי גם בשמות־המשפחה הלועזים יש הרבה כנויים בלי כל “טעם וריח”; במקרה נפלה לפיו של אבי־המשפחה איזו מלה ויקבע אותה לשם־משפחתו. ואולם ברוב הכנויים העברים אנו רואים שאיפה מיוחדת של יוצר השם, לקרא למשפחתו באיזה כנוי המזכיר את הענינים שבתנ“ך ושבתלמוד, או איזה דבר של קדושה ושל מכשירי־מצוה. בזה יש לבאר את שמות־המשפחה המשונים: “חדקל”, “דמשק”, קיקיון”, “לולב”, “אתרוג”, “תשעה־באב”, “ברוך־הוא וברוך־שמו”, “גלגולים”, ועוד הרבה מאד.

גם אפשר, כי כאשר הוטל על אבי־המשפחה לקרא שם למשפחתו “על רגל אחת”, וקשה היתה לו הבחירה, אזי לקח לו (או ראשי “הקהל” נתנו לו) כנוי לפי הדבר אשר עליו נמשכו עיניו באותה שעה. בזה יש לבאר את שמות־המשפחה המשונים: “תהלים”, “קהלת”, “תלמוד”, “ש”ס", “משנה”, וכדומה.

אך בכלל, קשה לעמוד על כונתם של יוצרי שמות־המשפחות בכל הלשונות. אפשר, כי בשעה שנברא הכנוי, היה בוֹ איזה טעם וכונה, איזה כבוד או גנאי, איזו הלצה וחריפות, — ובעבור הימים נשכחה הסבה אשר גרמה לקביעת אותו הכנוי. ואנחנו איננו צריכים לבקש בשמות־המשפחה העבריים של יהודי רוסיה יתר־טעם ויתר־כונה מאשר בכנוייהם הלועזים. לנו העברים הלאומיים חביב כל שם־משפחה עברי, גם אם אין בו שום טעם וכונה; לנו חביבים אבות־המשפחות שלקחו לעצמם כנויים עברים, תהי כונתם מה שתהיה.

והננו לערוך בזה רשימה של שמות־משפחה עברים, ולהשתדל לחלקם למחלקות ולסוגים שונים, ככל האפשר. רוב הכנויים העברים אשר יבואו בזה, לקוחים הם מרשימת החתומים של העתון ה“חבר” (היומי והשבועי), ומקצתם נאספו מספרי־החשבונות של החברות העבריות הגדולות ברוסיה (כמו, למשל, מרשימות החברים של חברת ישוב ארץ־ישראל). גם היו אחדים מקוראי “החבר” שהמציאו לי רשימות של שמות־משפחה עברים הידועים להם בעריהם.

הרבה מן הכנויים הללו נמסרו לי בכתב רוסי, וחתימתם בעברית לא ראיתי, ורק על פי השערה עמדתי על צורתם העברית, ואפשר כי באחדים מהם טעיתי בחלטתי, ואגב חריפתא שבשתא. גם אותם הכנויים שנמסרו לי בכתב עברי, יש שבעליהם בעצמם לא ידעו את ההוראה העברית של הכנוי, והם הפכו אותו לכנוי ז’ארגוני (למשל, כנוי־המשפחה “סארשער”, הוא בודאי “סרסור”); ולהפך, יש שבעלי כנוי ז’ארגוני הפכו אותו לעברי בחתימתם (למשל, ראיתי שם־משפחה שבעליו חותמים בעברית “עדות”, והוא בלי־ספק כנוי ז’ארגוני “איידעס”, על שם אשה ששמה “איידה”). בכל אלה קשה באמת לבוא לידי החלטה ברורה; שהרי אפשר, כי שני כנויי משפחה שונים דומים זה לזה בצלצולם, והאחד הוא עברי טהור, והשני — ז’ארגוני גמור (כמו למשל, בכנוי “עדות” הנ"ל, או הכנוי “הדס”, שיוכל להיות גם ז’ארגוני “האָדעס”, על שם האשה “האָדע”, וכן כל כיוצא בזה). ולכן, כדי שלא לתת מקום להתרעם עלי, שאני סומך יתר מדי על “חריפותי” ומתנהג כמין “דייני גזרות”, העירותי על כל אחד מאותם הכנויים, על כל ספק ואפילו על ספק־ספקא; ובהרבה מן הכנויים העמדתי בצדם את חתימת־בעליהם בלועזית, למען “יתבררו ויתלבנו הדברים”.

הרוב היותר גדול של כנויי־משפחה עבריים בזמן הזה (ברוסיה ופולין) הם בעיקרם שמות פרטיים שנעשו לשמות־משפחה, בלי שום שנוי, והרבה מהם נמצאים רק בתנ“ך, ובינינו לא היו נהוגים כלל כשמות פרטיים, והם משמשים רק כנויי־משפחה. אני אספתי כשמונים כנויים מסוג זה, ואלה הם על פי סדר א”ב:

אברהם (“אַבראַהאַם”, וגם “אַבראַם”); אהרון (Аронъ, והנגינה מלרע); אבנר; אפרים; אלקנה (“עלקאן”; ומזה משתלשל בשבוש שם המשפחה “עלקינד”); אשר (בהברה ספרדית “אַשער”, ביחוד בין יהודי המערב); אורי; אוריאל; אמתי (ויש גם בצורה רוסית: “אמתין”); אלישיב (כך חותמים אחדים בעברית, אך באמת הוא הכנוי הידוע “עליאשעוו” מן “עליאש”, הוא “אליהו” בצורה אשכנזית־פולנית).

ברוך; ברך; ברכיה; ברך (בקמצי’ם; ויש גם בפתחי’ם כהברתו בספרדית); בועז (Boas, מצוי הרבה באשכנז). ברזילי (באיטליה, עי' למעלה). “בת־שבע” (כנוי־משפחה כזה יש בין יהודי רוסיה, “באַשעווע”, ועוד יותר הוא מפורסם בין יהודי איטליה: Basseri).

גדליה (גם בין יהודי אנגליה); גרשון (“גערזאָן” וכדומה, וברוסית: Гершонъ־шунъ, והוא מצוי בין היהודים ברוסיה ובאשכנז); גרשוני (כנוי שכיח מאד אצלנו, ובמבטאים שונים); גדעון (ברוסיה ובחו"ל).

דוד (בהברה ספרדית); דן (כנ"ל, וגם בקמץ); דניאל; דעואל (אני בעצמי יודע בעלי הכנוי הזה, והם אמנם חותמים כך בעברית וגם ברוסית, ובכל־זאת מוטלת עבריותו אצלי קצת בספק).

הימן (“היימאַן”), כנוי־משפחה רגיל מאד — ובאשכנז הוא גם שם פרטי ליהודים במקום “חיים”. — אך אפשר מאד, כי בתור כנוי־משפחה אין לו דבר עם השם התנכ"י “הימן”, שמעולם לא השתמשו בו היהודים, אלא מקורו יתר־פשוט ויתר־פרוזאי, אשכנזי־ז’ארגוני, ופירושו: איש הקונה ומוכר חציר, שחת (“היי”); הרן (“האָראָן”; ואפשר שהוא הכנוי האשכנזי “האָרן” הרגיל מאד).

וָפסי (מצוי הרבה בין יהודי רייסין, וכתיבתו ברוסית: Вофси וגם Вовси).

זרח; זרחי, וגם “הזרחי” (והוא מתחלף לפעמים עם כנוי־המשפחה: אזרח, אזרחי, עי' לקמן בכנויים שיש להם יחס למקום); זכריה (ויש גם “זַכַר”, שנכתב “זאַכער”, ובודאי הוא מן “זכריה” במבטאו הרוסי ההמוני).

יהודה (יאַהודאַ; ביחוד בארצות המזרח); יואל (ביחוד באשכנז: “יאָעל”, בהברה ספרדית); יעקב (“יאַקאָב”, ועוד במבטאים שונים); יעבץ; יפת (חתימתו ברוסית Ефесъ ); ירמיה (וביחוד בצורתו הלועזית: Jeremias, בין היהודים הבאַלטים); ישראל (Israel); ישעיה (Исаіа).

כלב (ביחוד בין יהודי אשכנז: Kalew וגם Kaleb).

למך (Лемахъ); לפידות (כנוי־משפחה נפרץ מאד ברוסיה ובחו"ל). מאיר; מנחם (בין יהודי פולין Менахемъ); מנשה (גם בחו"ל); משה (לרוב באשכנז בצורתו הלועזית Moses); מלכיאל (כנוי למשפחה יהודית רוסית, שהיתה מפורסמת בעָשרָה לפני איזו עשרות שנים).

נח (גם בחו"ל); נחמיה; נחמן (משפחה ידועה בקורלאנד); נחום (ביחוד בארצות המזרח); נפתלי (וגם: “נַפתֶל”, וגם בצורה רוסית “נפתלין”); נתן (לרוב בהברה ספרדית “נַתַּן”; אך ישנו גם בהברה ליטאית, וחתימתו ברוסית Носенъ וגם באותיות עבריות חותמים “נאָסען”); ניסן (שם פרטי ושם משפחה).

עוזר (ръОйзе( עזרא; עמנואל; (מצוי הרבה, ובלועזית הוא נכתב בנוסחאות שונים); עוזיאל (ויש גם בצורה רוסית: “עוזיאלעוו”); עמיאל (השם הזה, שגם בתנ“ך הוא יקר המציאות, הוא כנוי משפחתו של הרב דק”ק שווינציאַן, כמו שנראה ממודעותיו בעתונים); עפרון (נפרץ מאד בין יהודי רוסיה; ואולי יש לו יחס יותר אל “אפרים” מאשר אל עפרון החתי).

פרץ (נפרץ מאד ברו“פ, וצריך להעיר, כי יש כנויי־משפחה ז’ארגוניים “פעפער”, “פעפערמאן”, וכדומה; ו”פעפער" ברוסית ופולנית “פערעץ”); פלטיאל; פינחס (ביחוד בחו"ל, וחתימתם בלועזית Pincus, וגם בצורות אחרות).

צדוק; צמח.

קדיש; קהת (חתימתו ברוסית Когосъ, וחתימתו העברית איני יודע. אולי אין השערתי נכונה); קיש (מצוי ביחוד בין יהודי אוסטריה. אך אפשר שהוא על שם עיר באונגריה).

ראובן (מצוי במבטאים שונים); רפאל (בין יהודי רוסיה, בצורת “ראַפעל”, וכדומה; וביחוד בין יהודי אנגליה( Raphael); רם (מצוי הרבה; ואולי הוא שם־כבוד, כמו: “קצין”, וכדומה).

שבתי (йасбСа); שמואל (ברוסיה ובחו"ל, במבטאים שונים); שלום (וגם במבטא פולני: שוּלם), שמשון (מצוי בין יהודי קורלאנד ואשכנז, ובמבטאו האשכנזי Simson); שמעון (במבטאו הלועזי “סימון”; והוא כנוי נפרץ גם בין הנוצרים, ביחוד בצרפת ואשכנז); שלמה (בין יהודי רוסיה, על פי רוב בצורת Шліомо ); ובחו"ל — Salomon); שֶבח; שובאל (ראיתי חתימה עברית כזו פעמים רבות; אך צורתו הלועזית איני יודע); שלמון, שלמן (כן גם בלועזית); שרַגא (כנוי משפחה זה נפרץ מאד, ביחוד בין יהודי זאמוט. אולי הוא תרגומו של הכניו הז’ארגוני “ליכט” המצוי הרבה?); שרירא (כנוי זה איני יודע לו שום מקור, מלבד שמו של רב שרירא גאון; ואני מצאתיו רק בין יהודי נגב רוסיה)?

תנחום.

אלה הם כנויי־משפחה עברים בצורתם היותר פשוטה: המשפחה נקראת על שם אביה (והיותר “מפונקים”, או היותר “חריפים”, או היותר “פיוטיים”, בחרו להם שם יקר־המציאות שבתנ"ך גם אם אין לו דבר עם משפחתם, כמו שראינו למעלה). אך יש שצירפו גם מלת “בן” אל השם הפרטי, ואז יצא שם משפחה גמור, שאינו נותן שום מקום לטעות. ואולם לי ידועים כנויים מורכבים כאלה רק שנים, שלשה: “בן־יעקב” (משפחה מפורסמת בוילנא кобъБеня) “בן־דוד” (כמדומה לי, רק באשכנז): “בן־זאב”; ולסוג זה יש לצרף גם את הכנוי המשונה: “בִו־נון”, שנמצא בין יהודי רייסין. אך מה המה לעומת המון ה“סאָנים” (אברמסאָן, יעקבסאָן, וכו') וה“אָוויצ’ים” (אברמאָוויץ, יעקובאוויץ, וכו') שבינינו! ואולם יש כנויים שהרכיבו מלת “בן” עם מלים עבריות אחרות; והמפורסם שבהם הוא שם־המשפחה “בן־טובים” (וכנראה הוא במתכונת הכנוי הז’ארגוני “גוטקינד” — ובשבוש “גוטקין”). וגם “בן” כשהוא לעצמו, משמ כנוי משפחה ליהודי רוסיה (בעליו חותמים ברוסית Бенъ וגם בעברית “בען”; אך בודאי הוא “בן” העברי, והוא מתאים אל כנוי המשפחה האשכנזי “זאָהן” המצוי בינינו).

עתה נעבור נא אל הכנויים העברים בזמננו, שיש בהם איזו כונה, ונשתדל לחלקם לסוגים ככל האפשר.

כנויים הרומזים לתכונות גופניות ולסימנים חיצוניים:

יפה (הוא הן המצויים ביותר, ומבטאיו שונים); “מה יפית” (הכנוי המשונה הזה נפרץ בין יהודי ליטא); מעַם יפה (יודע אני משפחה החותמת ברוסית офеМамі, ולפי דעתי צריך הכנוי להכתב בעברית כנ"ל);???⁴ (כנראה הוא מעין “יפה”; ואמנם יש גם באשכנזית כנוי משפחה “גלאַנץ”, המצוי בין היהודים); חֵן (שכיח בין יהודי רייסין ורוסיה הקטנה); "חן טוב" (במבטא ספרדי; וברוסית כתיבתו Хантовъ ); קטן (ътенКо, ънКото); “כזית” (בין יהודי רייסן; והוא כנוי הלצי והוראותו כמו “קטן”, וככנוי האשכנזי “קליין”), זוטא; זוטר (, ЗутеръутаЗ); זוטרא (ביחוד באוסטריה); בחור (ומזה באוסטריה “באַכער”, שם משפחה מפורסמת, ודוגמתו באשכנזית “יונג”); אברך ( ־рихъ־рухъъахрвА), זקן (ראיתי רק חתימתו ברוסית Зокенъ, והוא במקום “אַלטער”, “אלט” באשכנזית), גבור (מצוי במבטאים שונים, והוא הכנוי האשכנזי “העלד”), חזק (במבטא ספרדי, ודוגמתו הכנוי האשכנזי “שטאַרק”); איתן (איני יודע בבירור, אם זה כנוי עברי מקורי או מתורגם); שחור (מצוי הרבה; ולעומתו הכנויים "שוואַרץ, "שוואַרצמאַן, וגם “דער שווארצער”, במלה אחת ърецрвашреД; והכנויים הסלאבים: “צ’ערני”, “טשארני”, “ציערניאק”); חִגר (וכנגדו בז’ארגון: “קרומער”, חראמאָי", וכדומה. ומן הכנוי “חגר” השתשלשל אחר כך ъчвиорегиХ ); סומא (меуС, חתימתו בעברית לא ראיתי. וכנראה הוא במקום הכנויים הז’ארגונים “בלינדער”, “סליפיאן”), חרש (Хересъ, ובז’ארגון “טויבער”).

כנויים המסמנים תכונות רוחניות ומוסריות:

טוב (בהברה ספרדית, ובעליו חותמים בעברית — מבלי הדעת — “טאָוו”. ויש כנגדו הרבה בכנויים הז’ארגונים: “גוט” “גוטמאן”, וכו', “דאָברי” ויש גם כנוי “מיטב”, Мейтувъ Мейтовъ, ועוד); טוּב (זו הברה פולנית של טוֹב, ויודע אני משפחות אחדות בכנוי זה); “טובים”; “בן טובים” (עי' למעלה); חכם (בהברה ספרדית, ולעומתו בז’ארגון “קלוגער”, “קליגער”); חַכִּים; יקר; יקיר; (ръЯке; יש גם כנוי “יַקֶרסון”, ואיני יודע אם יש כנוי “בן יקיר” ); צדיק; חסיד (сидъХу; ובאשכנז נפרץ בין היהודים הכנוי “פראָם”, וגם “פראָמער”, ובין יהודי רוסיה יש “פרומעס”, פרומען", אבל זהו על שם אשה ששמה “פרומה” ); רחמן (וכן גם חתימתו ברוסית; ואמנם יש גם כנוי ז’ארגוני “דעיבאַרימדיגער”; אבל אפשר כי “רחמן” הוא הכנוי הז’ארגוני הנפרץ “רייכמאַן” במבטא פולני: “ראַכ” במקום “רייכ —” ); קדוש (גם במבטא פולני); הקדוש (כן חתימתו בעברית; וברוסית Акодешъ ); קַדיש; פָרוש (ешъПор); מלאך (כנוי זה עודנו נמצא בין יהודי רוסיה, והוראתו כמו “קדוש”, וכדומה); קַיָּם (ברוסית емъКа; ונראה לי שהוא ככנוי האשכנזי־ז’ארגוני “שטאַנדהאַפט”, המצוי בין יהודי פולין ודרום ); אמת (Змесъ; וכנראה הוא במקום הכנוי הז’ארגוני “וואַהרהאַפטיג” וגם “וואורהאפט” של יהודי פולין והדרום ); הַשכל (כך נכתב בעברית, וגם ברוסית лъкеГас. אך אפשר מאד שהוא מן השם המשובש “האצקיל”, שהאשכנזים מבטאים “האסקיל”); מאמין (אף על פי שבעלי הכנוי הזה חותמים בעברית “מיימון” — ככתבו אצל בעל שמו הראשון, החכם המפורסם שלמה מיימון — בבל־זאת נראה לי, כי יש גם כנוי־משפחה “מאמין”; ולכן הוא נכתב ברוסית פעם нъмоайМ ופעם нъимайМ ).

ולמדות רעות: עקשן (ברוסית шонъАк, ובעברית לא ראיתי חתימתו); קמצן.

כנויים הרומזים על למדנות: למדן; חריף; בקי; בטלן (גם הוא תאר־כבוד, והוראתו: איש שאין לו שום עסק מלבד למוד התורה); פוסק (ברוסית икъПос; ואפשר להיות גם “פסוק”. בעברית חותמים בעליו “פאָסיק”!); ישיבה־בחור הידוע: בין חותמי “החבר” היה בעל־כנוי כזה). אוריין (כך אני פותר את הכנוי ъьянУр ; וגם ъьянАр; ואולי טועה אני ); ולסוג זה שייך גם כנוי־המשפחה מורֵנו (שהרבה מבעליו “מתביישים” לכתבן עברית כהלכתו, והם משבשים אותו, כדי שיתראה כ“לועזי”, כביכול).

כנויים הרומזים לאמנות ועסקים:

חיט (נפרץ מאד; ולעומתו “שניידער”, פאָרטנאָי" מרוסית, “קראוועץ” מפולנית); סנדלר (וכנגדו בז’ארגון: “שוסטער”, “שוהמאכער” בנפות הבַלטיות —“סאַפאָזניק”, ועוד ); קצב, אורג (ригъОй, וחתימתו בעברית לא ראיתי. וכנראה הוא כנוי עברי לעומת הכנויים הלועזים “וועבער”, “טקאַטש”, המצויים בין היהודים); אופה (Ойфа. וכנויים לועזים “בעקער”, “פיעקאר”, יש הרבה בינינו); צורף (рифъЦу. בהשערתי זו אינני קובע מסמרות, אף על פי שהכנוי “גאָלדשמיד” נפרץ אצלנו ); בלָּן (ומזה כנויו של “באלין” המפורסם באשכנז); בעל עגלה (лаагуБал; והכנוי “פוהרמאן” מצוי אצלנו ); פונדק (מצוי הרבה יותר מהכנוי הז’ארגוני “הארבערגער” — וכנוי ז’ארגוני אחר על שם אומנות זו איני יודע ); אושפיזא (ъАспиз, וגם пизъАш); וחתימתו בעברית איני יודע. ואני משער כי זה “אושפיזא” התלמודי. אך צריך אני להעיר, כי באוסטריה מצוי בין היהודים הכנוי “אויספיץ”, על שם עיר – ואולי הוא הנ“ל); שומר (בהברה ספרדית; ויש באשכנזית הכנוי “וועכטער”; אבל בין יהודינו, כמדומני, שאיננו בנמצא כלל); חלבון (лбонъХе, לעומת הכנוי הז’ארגוני המצוי “מילכיקער” ); סבל (לולי דמסתפינא הייתי אומר, כי הכנוי ьСобол, המצוי בינינו הוא עברי כנ"ל. וכמדומני שאין זו השערה רחוקה); כלי זמר (ъзмерКле; ויש כנוי זה גם בראשי תיבות: כל"ז Клязь ); משרת (בהברה פולנית ъуресМиш; והכנוי האשכנזי “דינער” הוא בין יהודינו יקר־המציאות); תגר (נפרץ מאוד, וכנגדו באשכנזית “קויפמאן” המשותף ליהודים ולנוצרים); רוכל (כך אני פותר את הכנוי Ройхелъ שמצאתי בין חתומי ה“חבר”; ואיני יודע כנוי ז’ארגוני מעין זה ); חלפן (עתיק ונפרץ מאד; ולעומתו בז’ארגון “וועקסלער” ); מלוה (ьвеМал, וחתימתו בעברית לא ראיתי; ואולם בז’ארגון איני יודע כנוי מענין זה ); סרסור (בעליו חותמים בשבוש “סארשער” וכן ברוסית. וכנגדו: “מעקלער”, המצוי אצלנו הרבה ); קמחי (יודע אני בעל כנוי זה, וכנראה כונתו “סוחר בקמח”; ואיני זוכר כנוי ז’ארגוני מענינו ); רופא (ידוע לי בשני מבטאים; ויש אצלנו גם כנוי־משפחה “דאָקטער” ); רוקח (ישן ושכיח. ולעומתו בז’ארגון “אפטייקער”); ולסוג זה שייך כנוי־המשפחה: **”חרש"** (המצוי בשני מבטאים: ъХорош, וגם Харошъ ).

כנויים על שם עסקים “רוחניים”, “כלי־קדש”, וכדומה (ורובם אין דוגמתם בז’ארגון):

רב; רבא; רברבי (כל אלה נמצאים במבטאים שונים); דַיָן (Даенъ; ויש כנוי אשכנזי “ריכטער”, שהוא תרגומו של “דין”, אבל בין יהודי רוסיה אינו מצוי כל כך ); מגיד (כנוי נפרץ; וכנגדו בז’ארגון “פּריידינער”, אך הוא יקר־המציאות ); דרשן; בית דין (нъиездБ, כתיבתו בעברית איני יודע, ספרדית; ואפשר שהשערתי מוטעת); שוחט (מצוי במבטאים שונים; ולעומתו הכנויים הז’ארגוניים “שעכטער”, “שעכטמאן” “רעזניק”, “רעזניקאָוו”, וכו' ); בודק (בהברה אשכנזית ביהוד באשכנז. והוא שייך לעניני שחיטה; ויש גם כנוי “שו”ב" — שוחט ובודק; עי' לקמן בכנויי ראשי־תבות), מנקר; חזן (עתיק ומצוי; וישנו גם עם “סרח העודף” לועזי: חזנוב, חזנוביץ, חזנסון, וכו'. וגם יש תרגומו בכנוי הלועזי "קאַנטאָר ); משורר (מצוי במבטאים שונים. והכונה: עוזר לחזן. ותרגומו בכנוי האשכנזי “זינגער”, הנפרץ מאד ); שמש (Шамесъ); סופר (במבטאים שונים. ותרגומו בכנוי הז’ארגוני “שרייבער” ); סַפראָ (כנ"ל). בעל מגיה (елмагіБа; בין חותמי “החבר” נמצא בעל־כנוי זה, וחתימתו בעברית נכונה ); גבאי (מצוי לא רק בין הקראים); סגן Саганъ, ואולי הכונה: סגן לגבאי?); נאמן (והכונה ל“נאמן” של ה“קהל”, או בהנהגת בית הכנסת; וישנו גם עם “הוספה” רוסית: “נאמנוב”); מחבר; מלמד (עתיק ומצוי. אך כנראה היו מתביישים בכנוי עברי זה; כי על־כן רבו עליו הכנויים הז’ארגוניים: “לערער” “לעהרמאן”, “לערנער”, לערנמאן", וכו'); קרא (מצוי בפולין וביחוד בגליציה; והכונה: מקרי־דרדקי); בורר (ръБоре. זו “משרה” מיוחדת בעניני ה“קהל”, והוא, כנראה, מה שנקרא אז בלועזית “דיפוטאט”); שתדלן (нъадлоШт, כלומר: שתדלן בעניני ה“קהל”); “עדות” (יש החותמים כך גם ברוסית ъЭйдус, ועי' למעלה). שדכן; בדחן; בלשן (כנוי נפרץ ובעליו חותמים כך בעברית; ואם באמת הוא המלה העברית הנ"ל — מה שמפוקפק אצלי קצת — אזי אפשר שהכונה למתורגמן, כי “עסק רוחני” זה היה מצוי בין יהודי רוסיה ); גוזר (еръГоз, אפשר שהוא כמו הכנוי המצוי אצל הקדמונים: “הגוזר” — מוהל).

לסוג “כלי־קדש”, צריך לחשוב גם את הכנויים המפורמים: “כהן” ובמבטאיו השונים שנשתבשו ביחוד על ידי האות “г” בכתיבתו הרוסית" “קאַגאַן”, קאָיגען“, וגם קאָיגען”, וכדומה. ולזה שייך גם הכנוי “כַ”ץ — כהן צדק); כהנא; בר־כהן; “לוי” (ואליו שייך גם הכנוי סג"ל — “סגן לויה”; עי' לקמן בכנויי ראשי־תבות).

כנויים של יחסנות, עשירות, תקיפות ושררה וכדומה:

מיוחס (נמצא גם בין יהודי רוסיה); יחסן; אפרת; אפרתי במבטאים שונים); מורנו (עי' למעלה); שם־טוב (נמצא בין יהודי רוסיה); נגיד; קצין (цинъ־ценъ־ънКоцы ), עושר (ръОйше; וכנגד כל אלה הם הכנויים הז’ארגונים המרובים המורכבים עם “רייך”: “רייכמאן”, רייכשטיין" וכו'): אדיר; פריץ (לרוב במבטא פולני “פוריץ”; וכנראה הכונה על איש המתנהג בתקיפות ועשירות כ“פריץ” פולני). רוזן (במבטאים שונים); שר (ъШар. אך אפשר שהוא תרגומו הרוסי של הכנוי הז’ארגוני “קוגעל”); פרנס (מצוי ברוסיה ובחו"ל); נשיא (כמעט רק בחו"ל); שליט (כנוי נפרץ מאד. ויש נוטריקון של שלי’ט: שיחיה לארך ימים טובים. אך הכנוי, כנראה, הוא מעין “פרנס”, “קצין”. וקשה לי להכריע); ראש (Рошъ; כלום זה ראש הקהל?), חשמן (анъХасм. אך מפקפק אני מאד בעבריותו ); עטרה (Атара. אולי הוא תרגומו של הכנוי הז’ארגוני הנפרץ “קריין”, ובנפות הבאלטיות — “קראָן”?); מלך (מצוי הרבה; וכנראה הוא תרגום עברי של הכנוי הפולני Krol, “קראָל”, “קרול”, המצוי בין יהודינו וגם הכנוי “קיניג” מצוי הרבה בינינו וביחוד באשכנז. ואולם עוד לפני מאות שנים נמצא בין יהודי המזרח הכנוי “מלך”, כמו ר' שלמה מלך בעל “מכלול יופי”); עליון (חתימתו “איליאן” וכן ברוסית, אך כמדומני שיש עיירה כזו בפלך וילנה). פורת (כנוי נפרץ, וברוסית הוא נכתב בנוסחאות שונות, וכנראה הוא כנוי כבוד, על שם הכתוב "בן פורת יוסף,; בהרב (Богровъ).

כנויים הרומזים לעניות ושפלות:

אביון (ъьянЭв. חתימתו בעברית אינה ידועה לי): קבצן (מצוי; וכתיבתו ברוסית нъКапца, וגם Кабцанъ ); דלפן; פחות (съохеП. וכנגדו באשכנזית “מינדער”, וכמדומני שיש גם כנוי ז’ארגוני “ווענינג”). אחרון (כנוי שנתפרסם ביחוד על ידי המנגן בכנור הידוע. וקשה לברר אם יש בכנוי זה איזה בוז, או לא); גולם (ъГолем. אך אפשר שזה נוסח רוסי משובש של הכנוי “חלום”); חמור (еръХам. ואפשר שזה הכנוי האשכנזי “האמער”. ובכלל צריך לדעת, כי חוסר אות “ה”א" בא"ב הרוסי הביא ערבוביה וגרם לכמה טעויות ושבושים בכנויי היהודים); הקדש ( ברוסית дешъЭк; אך אף על פי שיש בז’ארגון שם חיה כזה, בכל זאת נוטה אני לפתרו כנ“ל, והכונה אל ה”הקדש" המפורסם). מקבל; מת (Месъ. איני יודע פירוש אחר לכנוי משונה זה).

כנויים על שם בהמות, חיות ועופות:

שור (עתיק ונפרץ; ומבטאו: או ספרדי ъШор, או פולני ръШу; וכנגדו יש בין יהודי גליציה ופולין הכנוי הסלאבי “ביק”, וגם “אָכס” באשכנזית); כבש (есъКев. ויש בז’ארגון הכנוי “שעפס”, וגם “שאַף” ו“לאַם”. אך אפשר, כי есъКев — כובס, והוא כנוי על שם אומנות; ואולם בז’ארגון אין כנוי אומנות כזה); חמור (עי' למעלה); צבי (מצוי גם ברוסיה); שועל (וכנגדו הכנוי האשכנזי “פוכס” הנפרץ מאד בינינו). אריה (Арье. והכנויים הלועזים: לעוו, וכדומה); גור־אריה (раріяГу. הכנוי המצוין הזה, אפשר שנוסד על שם ספרו של אבי המשפחה. ועי' לקמן בכנויים על שם ספרים); דוב (Довъ. והכנוי הז’ארגוני “בער” מצוי הרבה, וגם “בערמאן”, וכדומה ); זאב (евъЗ. והיינו הכנוי האשכנזי הנפרץ “וואלף” וצירופיו המרובים); ברדלס (יש גם כנוי משונה כזה); איָלה (Аіоле. ואינני בטוח הרבה בעבריותו של כנוי זה); צפור (еръЦип. לעומת הכנוי הלועזי “פאָנעל” וצירופיו השונים. ואפשר שגם הכנוי “ציפער” הוא “צפור” העברי שנשתבש. וגם יש כנוי משונה перъЦенци, וכמדומני שנשתבש מ“בן־צפור” — “פוגלסון” — או מ“קן־צפור”); נשר (לעומת הכנוי האשכנזי “אדלער” המשותף לנוצרים וליהודים).

כנויים הרומזים על מצב המשפחה, קורבה, וכדומה:

יתום (семъІо) וגם במבטא הפולני Юсемъ, וכנגדו בז’ארגון הכנוי הסלאבי “סיראטא”, “סיראטקין”, וכו'); אלמן (כך אני פותר את הכנוי “עלמאן”; וכמדומני שאין זו השערה רחוקה); יורש (ъйришІо וגם ришъІо. ובז’ארגון אינני יודע תמורתו; ואולם בין האשכנזים הנוצרים נפרץ הכנוי “ערבע”, “ערב”); קרוב (въКоре); תאומים (עתיק ונפרץ; וישנו בשני מבטאים: האל"ף בחולם ובשורק. ויש חותמים “תומים”, ואולי זה כנוי מיוחד, וצריך להעיר כי באשכנזית יש כנוי “צווילינג”, והוא משותף ליהודים ולנוצרים); חתן (енъХос), נין (עי' למעלה); נכד; בכור (ъБехор; והוא מצוי הרבה ביחוד בארצות המזרח ובאפריקה); חבר (נמצא בין יהודי פולין).

כנויים לפי יחס המקום והקהלה, וכדומה:

אשכנזי (עי' למעלה); צרפת (עי' למעלה); מזרח (מצוי הרבה); תושב (евъТошובודאי הוא כנוי עברי); גר (ръГе; אבל יש גם “הערר”, וקשה להכריע); חדש (есъХод; יתכן שכונתו: איש חדש מקרוב בא אל הקהלה וכן הכנוי האשכנזי “ניימאן”); ישוב (увъИс. כנראה פירושו: אדם מן הישוב, כפרי, והוא מתאים אל הלועזי: “דאָרף”, דאָרפמאַן ויש גם כנוי “ישובניק”), קהל (ъКогел. חתימתו ъעברית איני יודע, ואפשר שהוא נוסח רוסי אחר ל“קוגעל”); קלפי (Кальфе. כנראה זה כנוי השייך לעניני הקהלה); אזרח; אזרחי (יש כותבים ומבטאים אותו כהלכתו; ויש חותמים “אזראך”, אך הכנוי בלי ספק עברי כנ"ל); פליט (итъПол. ויש גם כנוי “פולט” ъйлетПе. אפשר ששניהם לדבר אחד מתכוונים).

כנויים על שם מקומות, הרים ונהרים וכו' שנזכרו בתנ"ך:

ציון (ъніоЦ, משפחה מפורסמת); מדין (янъМид. אפשר שיש כאן טעות). דמשק; כרמל; גלבוע (оГильб, וחתימתו בעברית גם כן “גילבאָ”, אך איני מוצא לו שום פתרון מלבד שם ההר אשר עליו נפל שאול ובניו במלחמה); גמזו (נפרץ מאד. והכל חותמים כך בעברית. ובכל זאת אפשר שאין לו דבר עם העיר “גמזו”); חדקל (יודע אני בעלי־כנוי זה); פרת (חתימתו “פראָס”, אך כנראה הוא על שם הנהר הגדול); יבנה (מצוי הרבה); ים־סוף (ראיתי חתימה כזו); פיתום (Писомъ. הוראה אחרת איני יודע לו), צלמון (анъалмЦ; אך אפשר שהוא כנוי אשכנזי “צאהלמאן”?); איש־ימיני (миниИшя, בעל הכנוי יקר־המציאות הזה, הוא מבני רייסין, והוא אמר לי כי כל בני המשפחה הזאת חותמים כנ"ל).

כנויים על שם ספרים (שיש בהם קדושה):

תהלים, תילים, תלם (ъТилим וגם емъТел. ובלי ספק הוא עברי כנ"ל ); קהלת (есъКогел, פתרון אחר אינו הולמו ); חומש (ъмесХу); משנה (шнаМи); תלמוד; “שס” (съШа); חפץ (נפרץ מאד. והכונה "ספר תורה; עי' למעלה); ויש שבני המשפחה התכונו על שם הספר שחבר אחד מאבותיהם. ומהם ידועים לי הכנויים: “בית־הלל” (משפחה מפורסמת בווילנא, והכנוי על שם הספר הרבני “בית־הלל” — מן המאה החמישית); “משכיל לאיתן” (כנוי מפורסם על ידי המודעות שבעתונים העברים; והוא על שם ספר רבני שנתחבר בדור שלפנינו); גור־אריה (זה אחד מן הספרים שחיבר מהר“ל מפראג, והוא מכונה כך בפי העם “דער גור־אריה ז”ל”. ואפשר שבעלי הכנוי הנ“ל הם מצאצאי מהר”ל).

כנויים על שם צמחים, פירות ומאכלים (ביחוד שנזכרו בתנ"ך ובתלמוד, או שהם תשמישי קדושה):

לולב; אתרוג; הדס (עי' למעלה), גפן (ולעומתו בז’ארגון “וויינשטאָק” וכו'), תמר; דקל (וכנגדם המון ה“טייטלבוים”ים שבז’ארגון), אשכול (אולי במקום הכנוי “וויינטרויב”?), שושן (וכנגדו בז’ארגון: “רויז”, ועוד). זמורה (мораЗ. אולי הוא במקום הכנוי “צווייג”?). אגוז (ובז’ארגון “נוס”, נוסבוים", וכו'), כרפס (מצוי הרבה), זנגביל (בז’ארגון “אינגבער”). לענה (Лане; אולי הוא הכנוי “ווערמוט” המצוי באשכנז וקצת גם בפולין); רמון (онъРим. כנראה הוא הכנוי הז’ארגוני “מילגרוים”, והלועזי “גראנאַט”); קיקיון (!); פרדס; גן; דונג (ънегДо. כנראה במקום הכנוי “וואַכס” המצוי בז’ארגון); פלפל (льльпеПи. כנראה הוא הכנוי הז’ארגוני “פעפער”. ואולי הכונה ל“פלפול” ?).

כנויים על שם אותיות הא"ב, נקודות וטעמים:

גימל; נון; סמך (хъСома); עין (нъАи); חיריק; חולם (емъХол; ואפשר שהוא הכנוי “חלום”); פזר (ъзерПо);

כנויים על שם מועדים וצומות ומנהגי הדת וענינים דתיים וכו':

יום־טוב (“יאָנטעף” בשבוש, וצריך להעיר, כי יש כנוי אשכנזי “פייערטאג” המצוי גם בין היהודים הבאלטיים); “תשעה־באב” (ъбовТише, בווארשא); תענית (несъТо; אך אפשר שהוא על שם אשה ששמה “טאָנע”); ערוב (ъЭрув); שופר (ръШофе); ברית (исъБр); חלה; גלגולים (כמדומני בווילנה); גלות (лесъГо); משיח; סליחות (хесъШеле; כך אני מבאר כנוי זה).

כנויים על שם אבנים טובות ודברים “נוצצים”:

ספיר (נפרץ מאד; ויש גם בהוספות לועזיות “ספירשטיין”, ועוד); נופך (מצוי הרבה); יהלם (омъЯгл); יָשפה (спеІо); תרשיש; לֶשם (ъЛесем. ואיני יודע לו פתרון אחר); שהם (ъамШойг; וגם יש משפחות המכונות “שוהאם”, ולפי דעתי הוא “שׂהם” העברי, ובמקום “שָ” בהברה ספרדית בטאו הפולנים “שו” כידוע); מרגלית, מרגליות (במבטאים שונים); פז. (אבל כנויים של “כסף” ו“זהב” המרובים כל־כך בז’ארגון, לא נודעו לי בעברית).

כנויים על שם “דברים טובים” בכלל:

שמחה; ששון (לעומת הכנוי הז’ארגוני “פרייליך” או “פרייד”, וכדומה); ברוך; ברוכים ) עי' למעלה); ברכות (כך חותמים בעברית; אך בודאי הוא על שם האשה “ברכה” והכנוי הוא “ברכה’ס”); חיים; חיות (כך כותבים בעברית; אך כנוי זה הוא על שם האשה “חיה” וצ"ל “חיה’ס”); מזל (מצוי הרבה. ולעומתו בז’ארגון: “גליק”, “גליקמאן”, וכו'); זכות; מרחב (או: מרחיב. כך חתימתו של אחד מיהודי לודז).

כנויים עברים סתם:

שמן (менъШе, ויש כנוי ז’ארגוני “בוימעל”); קרן (כנראה במקום “האָרן” באשכנזית); פרט; רמז (ъмезеР ); אפריון; “תלפיות” (וגם: “תלפית”); חלום (החי"ת בקמץ. ואולי הוא על שם העיר חאָלם, חעלם?); דגל (יש בז’ארגון דוגמתו: “פאָהן”); חזה (зеХо, ואיני יודע לו פתרון נכון). טעות (ушъТе, חתימתו בעברית אינה ידועה לי, ואולי מקורו בפולנית או בליטאית משובשת); יסוד (одъЕс; ואפשר שהוא “יתד”, ומתאים אל הכנוי “נאגעל” בלועזית); סנפיר (ръШнапи, יש דוגמתו בז’ארגון: “פלוספעדער”), ירחא (хоЯр, משפחה מפורסמת במוסקבה. וטעמו של הכנוי לא הוברר לי היטב); גרזן (כך חותם יהודי קובנאי, ואמנם בכנויים הז’ארגונים יש “האַק” וגם “טאָפאָר”); סכין (יש גם בז’ארגון “מעסער”, “מעסערמאַן”, ועוד ); מעות (съМоэ; פתרון אחר איני יודע); כפתור; מאזנים (ъаимнМоз); מגן (ובז’ארגון יש כנוי “פאַנצער”); מזח (ואולי לעומת הכנוי הז’ארגוני “גאַרטעל”, אך עי' לקמן בכנויי ר"ת); מזרק; בהן (енъБог, ובעברית חתימתו “בהן”); דוכנא (хноДы); יגל (ъогелІ, ואולם כנוי זה הוא מן ה“עתיקים”; כי כבר לפני מאות שנים היה בספרות הרבנית ר' אברהם יגל); רפת (? ברוסית ъРефес ); הר (ъГар, ובז’ארגון יש “בארג”; ובאשכנזית נפרץ הכנוי “בערג”); ברזל (алъБарц, ובכתב פולני Barzal, וכנויים לועזים “אייזן” וכו' יש הרבה.

מיוחדים במינם הם כנויי־נוטריקון, כלומר: כנויי־משפחה שהורכבו מראשי־תיבות עברים. הידועים והמצויים ביותר הם:

כ"ץ (כהן־צדק); ש"ץ (שליח־צבור); מ"ץ (מורה־צדק); ז"ק (זרע קדושים); ב"ק (בני קדושים); ז"ץ (זרע צדיקים?); סג"ל (סגן־לויה); והיותר מורכבים: שו"ב (Шубъ, “שוחט ובודק”); שב"ד (адъШаб, שליח בית־דין); סו"ד (ספרא ודיינא); בל"ז (כלי זמר); מזא"ה (Мазо, Мазе “מזרע אהרן הכהן”).

ויש כנויים ראשי־תיבות, שהם יחוס בנים על אבות; ואותם אי־אפשר כלל לברר, כי הם סובלים פתרונים שונים; כמו:

ברי"ל (ברבי יהודה ליב, או גם שם אחר); בר"א (Бро); בר"ז (азьБр); בר"ץ (ъБарац). ברי"ט; ברי"ם; ברב"ש; בר"ם; ברד"ח; מהרי"ל; מהרי"ק ( הם מכונים בשבוש “מאנאריל”, “מאנאריק”, מפני שכך הם נכתבים ברוסית); מהרש"ק; מהר"ם; מהר"ן ( בשבוש “מאראן”); רמ"א (Рамо); רש"ל; ראב"ד; רמב"ם; רשב"א; ועוד הרבה.

ועוד כנויי נוטריקון שאין הכרע לפתרונם: במד"ס; במפ"י; שמבד"ל; הרד"ס.

והכנוי א"ש — על שם העיר האונגרית “אייזנשטאדט”. ואפשר כי הכנוי “מזח” גם הוא נוטריקון, ופתרונו: “מזאנר חדש” (הסופר יהושע מזח היה מילידי זאנר).

אלה הם שמות המשפחות העבריים הידועים לי — ובודאי הרבה יותר מהם לא נודעו לי. בכל אופן יש בינינו כמה מאות (ואולי קרוב לאלף) כנויים עברים. זהו באמת מספר לא קטן. אלא שהכנויים העברים נתקבלו במשפחות מעטות, והכנויים הז’ארגונים המתאימים להם, נהוגים במשפחות מרובות. ולמשל “חיט” אחד בטל באלף “שניידרים” ו“פאָרטנאים” “קראוועצ”ם": וכן כל כיוצא בזה. ומזה אמנם נראה, כי בעלי הכנויים העברים היו בעלי טעם ובעלי בחירה וברירה יותר מבעלי הכנויים הז’ארגונים.