לוגו
ירושלים תמול שלשום: פרקי הווי - כרך שני
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

הקדמה    🔗

אלמלא חששתי פן אפול למעמסה על קוראי היקרים, כי אז הייתי פותח את חלקו השני של ספרי “ירושלים תמול שלשום”, פרקי הווי, באותן שתי הקדמות שראו אור בחלק הראשון של אותו ספר, הקדמתו של מכובדי וידידי פרופ' שמואל אביצור, ובהקדמתי.

גם בספרי זה כנסתי כמה פרקי הווי על עירנו ירושלים, פרקים מהתקופה העותמנית, המעוררים בקרב רבים מאתנו זכרונות המלווים בגעגועים. פרקי הווי אלה ראו אור בירחון “ירושלים הבירה”, היוצא לאור על ידי האגף להסברה וליחסי ציבור של עירית ירושלים.

את הרשימות הקצרות האלה הרחבתי ואף “עיביתי” אותן, וזאת כדי שתהיינה ראויות לבוא “בקהל עם”, בפני קהל קוראים רחב יותר.

במשך פרק זמן זה, דהיינו בתקופה שחלפה בין החלק הראשון של ספרי והחלק השני כיום, נתנה לי הזדמנות לעמוד על תגובת קוראי רשימותי אלה. ואכן תגובה זו עודדה ואף המריצה אותי להמשיך בכתיבתן.

בחוברת של “ירושלים הבירה” מספר 128, אוקטובר, 1977, נתפרסמו תוצאות הסקר שערכה המערכת בין קוראי הירחון. בסקר זה, נתבקשו קוראי הירחון לחוות את דעתם על המדורים המתפרסמים בו. התברר כי 52.86 אחוזים מקרב הקוראים הביעו על רשימותי ירושלים של אתמול “דעה חיובית מאד”, 33.73 אחוזים הביעו “דעה חיובית”, ואילו 4.34 אחוזים הביעו “דעה שלילית”.

שמחה “כפולה ומכופלת” גורמים לי רבים מחברי וממכירי הקשישים, הקוראים את רשימותי במועדוני הפנסיונרים בבתי אבות ובמוסדות אחרים, הפוגשים אותי לפרקים ברחובות ירושלים ומעלים אף הם זכרונות משלהם, אותם מקבל אני בשמחה ומצרפם לרשימותי.

מבקש אני את סליחת קוראי היקרים, אם יתקלו בספרי זה בכמה “חזרות” על ארועים שכבר נזכרו בספרי הקודמים. כך דרכם של מספרים קשישים שלפעמים חוזרים לתומם על מעשיות וארועים שכבר סיפרו עליהם בעבר.

זה הוא ספרי התשיעי, היוצא לאור במשך חמש עשרה השנים האחרונות בהוצאת המנוח מר ראובן מס ז"ל, תהא נשמתו צרורה בצרור החיים, ומנוחתו עדן.

אסיים בדברי תודה לחברי מר אבידן משיח, סגן העורך של הירחון “ירושלים הבירה” אשר טיפל ברשימותי באהבה ובמסירות.

י. י.

כ“ח בסיון תשל”ט


 

חלק ראשון    🔗

עשר שנים לאיחודה של ירושלים    🔗

בשנות זקנותי, נתן לי האלקים שעת חסד ורחמים וזיכני לראות בשחרורה של ירושלים העתיקה, אותה עיר, מחוז ילדותי ונעורי שמראותיו ריחותיה ואורח חייה, שנרקמו בחצרות, בין הקמרנות ובתוך סמטאותיה, לא משו מזכרוני כל אותן תשע-עשרה שנה של ניתוק ממנה. כל אותן שנים נשאתי בלבי ובזכרוני את חוויית הילדות והנעורים שלי, וקיויתי ליום בו אוכל לשוב לעיר העתיקה שלי כבן חורין, להתהלך בה ולהתענג ממראותיה. ותפילתי נתקבלה, ובאותו יום רביעי, לפני 10 שנים כשנתבשרנו שירושלים העתיקה שוחררה, חשתי את אחת החוויות המסעירות והמרגשות של חיי.

גרם לי מזלי וצורפתי אל השיירה של ראש הממשלה דאז, לוי אשכול המנוח, בדרכה לכותל המערבי, לאחר שתרגמתי לערבית את דברי ראש הממשלה בפגישתו הראשונה עם ראשי הדתות במשרד ראש הממשלה, הייתי במכונית האחרונה של השיירה, שהיתה מכוניתו של שר הדתות.

כשהגיעה השיירה לשער האריות, נתעכבה לדקות מספר, דקות שארכו נצח. ובאותן הדקות עברו בפני כמו בסרט נע זכרונות הילדות שלי ומראות נעורי בעיר העתיקה עמדו מול עיני. הנה חצרו של מוסה נמאר בקרבת רחבת הר הבית. אותה חצר שמראה מיוחד היה לה בשעת השקיעות המופלאות של ירושלים כאשר קרני השמש של שעות בין הערביים (אנטרי לאס דוס לוזיס) שפכו אור חוורור ומסתורי. באותה חצר התגוררו בני משפחת פרנס. באותה שעת שקיעה היינו עולים לקומה העליונה של הבית לראות את קרני השמש האחרונות חוזרות מכפת הסלע, ואז הבנו פירושה של המימרה “ירושלים די דהבא”. משם עברו הזכרונות אל החצרות שלנו אותן חצרות שהדלות בהן היתה גדולה אך מלאות חדוות חיים ושמחת שבתות וחגים, מלאות אהבת אדם, מעין שמחת עניים. מועדי העיר העתיקה ושבתותיה כאילו חזרו וחיו נגד עיני. טעם מיוחד היה לחגים ולשבתות. מי כיום חש את שמחת משלוח המנות בחג הפורים כמו בימים ההם בין החומות. מי טועם כיום טעמן של אותן “בובות” עשויות מסוכר מעשה ידי אמן של בית החרושת של חביליו, שלאחר אכילתן היינו מביאים לאמותינו שן אחת או שתיים שנעקרו תוך כרסום אותן בובות. והמראות חולפים ועולות דמויות וקולות מאותם הימים. הנה דמותו של חכם אליהו מזרחי בעל מטחנת הקפה שעמדה במדרגות רחוב היהודים. אותו חכם אליהו ששמש כחמשים שנה כראש הרוחצים בירושלים, שלא על מנת לקבל פרס. מסתובב ברחוב היהודים כשהוא נושא על כתפו את ה“קנטארוס”, את כדי הרחיצה, ונושא בידו שק ובו צרכי רחיצה אחרים. הנה מראה שורת החנויות שעמדו ברחוב היהודים עד סביבות הכותל המערבי, ורבים מקרובי משפחתי החזיקו בחנויות אלה הקטנות והאפלוליות. האם הן עוד עומדות כיום על מקומן? וחנויותיהם של סנדלרים וחייטים, שהייתי סר אליהם בלווית אבי בערבי חגים ל“מדוד” חליפה או להזמין זוג נעליים. האם עוד עומדות על מקומן, אותה חנות של דודי חכם בכור ג’יניאו, שהייתי סר אליה בילדותי בעונת דריכת הענבים, כדי לסייע בידי בניו למלא את בקבוקי היין שהוכנו ביקבו. סמוך לחנות זו עמד הקמרון הידוע בשם “לה קנטרה די ג’יניאו”. כאן מתחת לקמרון זה, המתינו הקברנים בעיר העתיקה, להזמנתו של חכם מורנו נבון, כדי להצטרף ללוויה. ועוד עולים באזני קולות של הימים ההם, קולו של השמש שהיה עובר באשמורת השלישית של הלילה בסמטאות העיר בחודש הרחמים, לעורר נרדמים לסליחות. קול שהיה בו חן מיוחד ותחינה מיוחדת. הנה עולה אותה המולה מן התנורים שאפו מצות בערב פסח תוך אמירת פרקי הלל בפי הפועלים האופים את המצות.

האם עומדים גם כיום על מקומם בתי הקפה של דבש, אלשיך, ברחוב היהודים? בתי קפה אלה קשורים בזכרונות מימי החתונות בעיר העתיקה. החתונות נערכו בדרך כלל בערבי שבתות, ושעה שבני הזוג עברו ברחוב היהודים ליד בתי קפה אלה, היו בעלי בתי הקפה מרתיחים קפה בקומקום קטן ושופכים את הקפה לרגליהם של החתן והכלה והיה בזה, משום סימן ברכה. לאחר מכן היה החתן מוציא מנרתיקו את המג’ידי ומעניקו לבעלי בתי הקפה.

שיירת המכוניות שנעצרה לרגעים מספר בדרך המובילה לשער-האריות החלה לנוע בדרכה לפגישה המרגשת שברחבת הכותל המערבי. וכאן בא הקץ למראות ולזכרונות שלי. נקטעו הזכרונות ואנו כבר ברחבת הכותל.

לאחר שהקהל שנוכח ברחבת הכותל החל להתפזר, הובלתי את השר דרך הסמטאות לעבר המכונית אשר חכתה לנו.

לימים לאחר מכן כשבקרתי בעיר העתיקה ברובע היהודי, חפשתי את “חצרותי” ואת “סמטאותי” והן אינן הכל חרב עד היסוד. כל תפארת הקדומים הפכה לעפר ואפר. הבתים שנהרסו קברו תחתם את מראות מחוז ילדותי את הריחות ואת הקולות של ימים עברו. וכאב הלב ונצבט בקרבי. עברו וחלפו מן העולם הימים היפים שהפכו לאגדה, אגדה של ימי עצב ושמחה, של איכות חיים מיוחדת בתוך חצרות ירושלים.

היום הולך ונשלם בניינו החדש של הרובע היהודי. הכל נאה ויפה אבל זה לא אותו הרובע היהודי ואותן החצרות שידעתי בילדותי.

ביום העשור לאחוד ירושלים מהדהדת באזני פניתו של אותו חייל מאובק ומיוזע, שעמד על יד מכונית השר שבה נסעתי בשיירה של ראש הממשלה, שנעצרה בדרך לשער האריות. כנראה שחשבני לאחד מחברי הממשלה. ניגש אלי ובקול רווי דמעות אמר לי: “בקשה לי אליכם, אל נא תחזירו את העיר העתיקה. חברים יקרים שלי נפלו בקרבת המקום הזה”. דבריו הביאוני במבוכה ולא ידעתי מה להשיב. אך משראיתי כי הוא חוזר ומבקש השבתי לו: “אני בטוח כי שום ממשלה בישראל לא תחזיר את העיר העתיקה, היא תהיה שלנו לעד”.

נזכרתי באותו לילה היסטורי, ליל הפריצה לעיר העתיקה של ירושלים. חכיתי, יחד עם יחידת המודיעין, במרתף אשר בבנין הסוכנות היהודית, ועקבנו בחרדה אחר קולות הנפץ שהגיעו אלינו ממרומי הר ציון. משהתקרבה שעת חצות, נתבקשתי על ידי אחד המפקדים להכין את תרגום המנשר העברי שהיה מיועד לתושבי העיר העתיקה מיד לאחר כבושה לשפה הערבית. ובתוך ההמולה והרעש ששררו במרתף, ישבתי ותרגמתי “בדחילו ורחימו” את המנשר. משסיימתי את תרגום המנשר חשתי כי האוירה מסביב השתנתה. החברים התהלכו קודרים, והמרתף הלך והתרוקן.


מושלי ירושלים דואגים לאספקת פחמים לתושבים    🔗

במחצית השניה של המאה התשע עשרה, בטרם הוקמה מועצת העיריה, דאגו מושלי ירושלים לספק פחמים לתושבי העיר ולעמוד על משמר הבטחון בדרכים המובילות לעיר הקודש.

הנני מביא כאן שני קטעים על הנושאים הנזכרים, שאותם מצאתי בשבועון הערבי “חדאיק אל אח’באר”, שיצא לאור בבירות, בראשית המחצית השניה של המאה התשע עשרה. את כרכיו של עתון ערבי זה, אחד העתונים הראשונים שיצאו לאור בלבנון שכנתנו, מצאתי בספרית “בודליאן” אשר באוקספורד אותה בקרתי בשנת 1975.

קשה היה סבלם של תושבי ירושלים, במחצית השניה של המאה שעברה, בימות החמה מחמת המחסור במים. ובימות החורף, כשהצינה הירושלמית גוברת. אמצעים לחימום הבתים לא היו מצויים במבחר גדול כבימנו, והפחם היה המצרך החיוני ביותר באותן השנים, ואף זה לא היה מצוי בשפע. סוחרי הפחמים והספסרים למיניהם היו מנצלים את המחסור ואת מצוקת התושבים ומעלים את מחירי הפחם כראות עיניהם. למעשה המסחר בפחמים היה נתון בידי “בעלי מונופולין” שמרכזם היה בעיקר בכפר בשיט ואף בשאר הכפרים שבסביבות ירושלים. “בעלי מונופולין” אלה והסרסורים שלהם היו מתעללים בתושבי העיר. הם היו מסתירים את המצרך החיוני במחסניהם כדי להעלות את המחירים. הדבר פגע קשות בעיקר באוכלוסיה דלת האמצעים בירושלים, וזעקתם עלתה לשמים. “המותצרפים” לא יכלו לעמוד מנגד מול סבלם של התושבים מזה ותעלוליהם של סוחרי הפחמים מזה. הם היו שולחים “רצים” אל כפרי הסביבה. “רצים” אלה היו מאלצים את סוחרי הפחמים להעמיס שקי פחם על גבי חמורים וגמלים, להביא אותם לשווקי ירושלים ולמכרם במחיר השווה לכל נפש ולא להפקיע את השערים.

תאור מעניין על מידת התערבותם של המושלים התורכיים בסחר הפחמים ובהוצאתם ממקום “מחבואם”, מצאתי בכתבתו של סופרו הירושלמי של העתון הבירותי, “חדאיק אל אח’באר”, משנת 1858 בכתבה שנשלחה מירושלים לעתון בבירות, (הכתבה עשתה את דרכה לבירות למעלה מעשרים יום) נאמר: “הפחמים נעלמו מירושלים ומחיר רוטל פחמים היה ששה גרושים, אולם מושל העיר בא לעזרתם של תושבי העיר. שלח פרשים לכפרי הסביבה וסוחרי הפחמים העמיסו את הפחמים, 250 משאות על גבי גמלים וחמורים, וכשהם מלווים ע”י פרשי המושל". העתונות הלבנונית מספרת עוד כי גם בחורף של שנת 1894 התאוננו תושבי ירושלים, על כי מחיר הפחמים הגיע לשני גרוש וחצי, מחיר השווה לרוטל חטים.

לימים כאשר קמה עירייה לירושלים עבר “הטיפול” בפחם לידי העיריה וזו לא הססה רבות ונקטה ביד קשה כלפי סוחרי הפחמים ומפקיעי השערים, מדי שנה בשנה, נוהגת היתה העיריה לקבוע את מחיר הפחם. ספסרים וסוחרי פחמים שהפקיעו את השערים הושמו במאסר.

אמידי ירושלים לא נזקקו לחסדיהם של המושלים והעיריה. הם נהגו עוד לפני החורף למלא את מחסניהם בבתיהם בפחם. גם נדבנים ואנשי מעשה בקרב האוכלוסיה היהודית נהגו לעשות כן, אלא שהם עשו זאת, כדי שיוכלו בחורף לחלק את הפחם שבמאגריהם לנזקקי העיר. בין צדיקים אלה היתה גם אחת מקרובת משפחה של אמי, ממשפחת אמזלג. היא היתה אשה אמידה ומספרים שהיתה נוהגת לרכב על סוס כשפניה רעולות (כיון שהיתה אשה יפת תואר) ושני משרתים עמדו לידה לשמשה. צדקנית אמידה זו היתה נוהגת למלא את “אסמיה”, בראשית עונת החורף פחם וחיטים, כדי לחלקם אח"כ בין עניי ירושלים. היא אף נהגה לבקר בבתי העניים כדי לחלק מלבושים. בצאתה לביקורים כאלה, היתה לובשת על גופה חצאיות רבות, זו על גבי זו ובבקורה בבתים היתה פושטת חצאית אחת אצל בעלת הבית וכך בכל בית ובית וכשהיתה גומרת את “סיבובה”, היתה חוזרת לביתה כששמלתה לעורה.

עוברי דרכים בסביבות ירושלים, עולי רגל וצליינים היו נתונים, במאה שעברה, באימת שוד הדרכים והיו בבחינת הפקר לכפריי הסביבה. תושבי הכפרים, נהגו לעצור עוברי דרכים לפשפש בכליהם וליטול להם כל אשר חשקה נפשם מבלי שתהיה עליהם אימת דין ודיין. כאשר גברו מעשי השוד הגלוי הגיעה זעקתם של עוברי הדרכים עולי הרגל והצליינים, דרך הצנורות הקונסולריים אל “השער העליון” בקושטא. הדבר הטריד את השלטונות בקושטא ואלה דרשו ממושלי מחוז ירושלים לחסל את הנגע הזה. כיוון שהשודדים הכפריים מוציאים את דיבת ירושלים רעה בעיקר אצל אלה העולים לחונן את עפרה של ירושלים. וכך מתאר העתון הלבנוני “חדאיק אל אח’באר” מיום 7 באפריל 1864, את האמצעים שנקט עיזת פאשה כדי לשמור על הבטחון בדרכים. המושל הזמין אליו את זקני הכפרים ואת פקידי המחוזות והשמיע באזניהם אזהרה חמורה ותבע מהם להבטיח את שלומם ורכושם של עוברי אורח ועולי הרגל לירושלים. המושל הודיע לראשי הכפרים. כי אם יישנו מעשים אלה, של שוד דרכים, ישאו הם בנזקים שיגרמו לנשדדים העושים את דרכם בשטח כפריהם. גם מאנשי הצבא בקש, המושל, לגלות עירנות רבה ולהקפיד על השמירה בדרכים ביום ובלילה. כדי לאפשר לכל אדם הנמצא בסביבות העיר ירושלים להתהלך בחפשיות ובבטחון.


עירית ירושלים דואגת לשמירת הנקיון בעיר העתיקה (אלקסבה) ובשכונות היהודיות שמחוצה לה    🔗

עיון בכמה מפנקסי ההחלטות של עירית ירושלים, בתקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה, מגלה כי העיר העתיקה של ירושלים נקראה באותן שנים בפיהם של התושבים הערביים גם בשם “אל קצבה” (הקסבה). בתחילה נראה כינוי זה מוזר, אולם מסתבר, כי פירוש המילה “אל קצבה”, הוא: העיר הראשית בארץ או החלק המרכזי של העיר העתיקה, שהיא החלק שסמטאותיו מפותלות וצרות.

הרוצה ללמוד כיום כיצד נרשמו החלטות מועצת העיריה באותן השנים ילך אצל אותם פנקסים, שבלו מזוקן והוחזקו בצורה רשלנית. וההחלטות שנרשמו בהם, דומה שהיו החלטות חפוזות, קטועות ומסורסות, וזאת על אף העובדה כי הם התוכחו “בשובה ונחת”, כשהם גומעים מספלוני הקפה, שעמדו בפניהם ופיות “הנרגילה” בפיהם. הן היו יוצאות “דחופות ומבוהלות” טלאי משפטים על טלאי משפטים ותקונים על גבי תקונים ורק מעטות מהן חתומות על ידי חברי המועצה, בשמותיהם הפרטיים בלבד. ההחלטות, כאמור היו החלטות קצרות בעלי מספר שורות בלבד, שורות ש“עלו וירדו” מקצהו האחד של הדף לקצהו השני מהן כתובות וערוכות בשפה הערבית לא ספרותית ביותר, ומהן בשפה התורכית.

חתימותיהם של חברי מועצת העיריה היו כתובות באותיות זעירות ובשלל צבעים, ורק ראש העיר חתם את חתימתו בדיו אדומה ואילו שאר חברי המועצה בדיו שחורה. בין החתימות חפשתי גם את חתימותיהם של חברי המועצה היהודים ואכן פעמים מספר מצאתי בין החתימות גם את חתימתו של “דאוד” באותיות ערביות מאירות עינים. ידעתי כי זוהי חתימתו של המנוח דוד ילין.

חברי העיריה היהודים, שנזכרו יחד עם שאר חבריהם בהחלטות העיריה, לרגל מנויים לתפקידים שונים, לא זכו לאותם תוארי הכבוד שזכו להם החברים הערבים. הם לא זכו לתואר “רפעתולו ומוחתרמתולו” הם זכו לתוארים פשוטים כגון “ח’וואג’ה” ו“אפנדי”.

מתוך ההחלטות מסתבר כי דאגתה וענינה של עירית ירושלים התרכזה בעיקר ב“דאח’ל אל בלדה” (בתוך העיר העתיקה) או כפי שנקרא לפעמים בשם “אל קצבה”.

והעיר העתיקה היתה מחולקת לצרכי פקוח על הנקיון לארבעה מחוזות “מחלת אל מוסוויה” (הרובע היהודי, שכונת בני משה), “מחלת אל וואד” (רובע הגיא), “חארת אל נצארא” (הרובע הנוצרי) ו“באב חוטא”. ואכן מסתבר כי חלוקה זו עומדת וקיימת עד היום הזה.

נביא כאן את ההחלטה שנתקבלה במועצת העיריה ביום 26 לחודש שבאט 320 (פברואר 1905).

"משנתכנסה מועצת העיריה כדי לאשר את התקציב לשנת 321 הודגש הצורך לנקות את פנים העיר (דאח’יל אל בלדה), התברר כי מצב הנקיון כפי שהיה קיים בעבר, אין הוא כפי שצריך להיות, ומן ההכרח להגדיל את הוצאות הנקיון במידה מתאימה. לכן הוחלט להעלות את ההוצאות הדרושות לשנה עד כדי 75,000 גרוש, דהיינו תוספת של 30,000 גרוש על ההוצאות שהוצאו בעבר.

וכדי לשפר את מצב הנקיון יש להעסיק עשרים פועלים, לקנות 66 מטאטאים ועשרים ושנים סלים ולהעסיק גם מספר בהמות לצורך זה.

מסתבר כי אם תמסר עבודת הנקיון לקבלן יחיד, הרי הקבלן ידאג לרוחיו ולתועלתו הפרטית ולא תצמח מכך התועלת הדרושה. אי לזאת החליטה המועצה לערוך את הנקיון בנאמנות. על הקבלן אל חג' מחמד ח’לף מעין כרם הוטל להעמיד לרשות העיריה עשרים בהמות יחד עם הכלים הדרושים בשכר של שלשה גרוש ליום לכל בהמה. והעבודה הזאת תתנהל תחת פקוחם של האנשים דלקמן לפי אזורים.

“מחלת אל מוסוויה” (דהיינו רחוב היהודים) הממונים מחמד צאליח אפנדי ועארף אפנדי עווידה בלוית השאווישים יוסף אלקלעי ונימר ורשיד אגא.

מחלת אל וואד (רובע הגיא) עבד אל רחמאן אפנדי אל בודיירי ועות’מאן זכי אפנדי ח’אלידי והשאוויש רשיד אל ג’רקסי.

הרובע הנוצרי יוסף אפנדי אל עלמי ואנדוני אפנדי והשאוויש אברהים אפנדי גווויש.

באב הוטה – יאסין אפנדי קוטיינה ומונבה אפנדי מורכוס יחד עם מוסה אגשחאן.

כן החליטה העיריה להעביר להם את הסכומים הדרושים כדי שהם יפקחו על בצוען של עבודות הניקיון בעיר העתיקה של ירושלים.

ביום 15 במארס שנת 315 (1900) בקשה העיריה מתושבי העיר להמנע מלשפוך זבל ולכלוכים בדרכים או בפתחי הבתים והחנויות, הם נדרשו לאסוף את הזבל ולהניחו בתוך שק או סל כדי למסרו ליד אוסף הזבל בשעה שיצלצל בפעמון. העיריה בקשה למלא אחר ההוראה הזאת, וכל מי שישליך את הזבל או מים מלוכלכים על פני חוצות יענש.

מתוך ההחלטות שנתקבלו באותן שנים מסתבר כי עירית ירושלים היתה בעיקר מעונינת בשפור מצב התברואה בעיר העתיקה. ובמידת מה יש להצדיק את מועצת העיריה בגילויי התענינות מעין אלה. כי לאמיתו של דבר, היכן בקרו האורחים רמי המעלה שהגיעו לעיר, היכן עמדו המקומות ההיסטוריים והמקודשים ביותר אם לא בתוך חומותיה של העיר העתיקה.

היכן הופקדו שומרים בשכר חדשי כדי לפקח על עוברים ושבים שלא יטילו את מימיהם בסמטה המובילה לפטריארכיה הלאטינית ובסמטת אל סבאעי, אם לא בתוך תחומי העיר העתיקה. מי דאג לתקן את בורות הביוב בסמטאות העיר העתיקה, כשעלו מזמן לזמן על גדותיהם, אם לא עירית ירושלים. מי דאג לניקיון חנויותיהם של הקצבים, ומי קבע שוקים מיוחדים למכירת ירקות בתוך תחומי העיר העתיקה אם לא עירית ירושלים.

רק בהחלטה שנתקבלה ביום 22 באפריל 318 דהיינו בשנת 1902, נזכרה עירית ירושלים ב“קומבניאת” (שכונת היהודים) שהוקמו מחוץ לחומות העיר העתיקה ונגשה לערוך מבצע של נקיון.

אביא כאן את רשימת השכונות היהודיות שנרשמו בצורה פחות או יותר מדוייקת.

ואלו הן “הקומבניאת” נחלת שבעה, קומבניאת נסים אלישר (אחד מרבני ירושלים הידועים, שעסק בהקמתן של שכונות רבות בירושלים), אהל משה, בית יעקב, נחלת ציון, אבן ישראל, סוכת שלום, משכנות, מזכרת, זכרון טוביה, ג’ורת אל מצלה(?) מונטיפיורי, ג’ורת אל עונאב, מחנה יהודה, אבו אל בצל, שכונת בית יוסף, בית שלמה, מאה שערים ושכונת מנאעיש(?) כך נזכרו בהחלטה זו כעשרים שכונות יהודיות.

ההחלטה שנתקבלה באותו תאריך במועצת העיריה מספרת על הדיון שהתנהל במועצת העיריה על גידול הישוב מחוץ לחומות העיר והרחבת הבניה. כתוצאה מכך הלכו ועלו גלי האשפה בשכונות, ואם תשארנה ערימות אשפה אלה כמות שהן הרי קיים חשש שתתפשטנה מחלות. משום כך יש צורך לנקוט באמצעים הדרושים לשם הסרתם וסילוקם של המפגעים הללו.

אי לזאת, ומאחר שעד היום לא נתקבלה החלטה כללית בדבר הצורך לנקוט באמצעי נקיון מחוץ לחומות. והואיל והמקומות הזקוקים ביותר לנקיון מחוץ לחומות, הם “הקומבאנייאת” (השכונות) הנזכרות לעיל, שכונות שתושביהן מבני משה (מוסאוויים), אי לזאת קבלה מועצת העירייה החלטה, לבקש תחילה מאת אחד מחברינו “ריפעתולו סעד אל דין אפנדי” יחד עם המפקח, ואחד הג’אווישים של העיריה, לרשום את שמותיהם של תושבי השכונות היהודיות ולהעריך את ההוצאות הדרושות לכל שכונה ושכונה כדי להסיר את האשפה שהצטברה בשכונות אלה, וכן את האשפה שתצטבר בעתיד, ולדון עם גבאי השכונות (ראשי הקומביניאת) בדבר חלוקתן של ההוצאות וגביתן מאת תושבי השכונות, בין בידיעתם של ראשי (גבאי) השכונות הנ“ל או בידיעתו של פקיד מפקידי העירייה. ואם הגביה תעשה באמצעות אחד מפקידי העירייה, הרי יש להוסיף להוצאות הדרושות גם את שכרו, וכדי שהחלטה זו תבוצע ניתנה החלטה זו”.


שכר ותנאים סוציאליים של עובדי עירית ירושלים    🔗

לחברי מועצת העיריה בתקופה העותומאנית לא נכונו “אריכות ימים ושנים” בכהונתם. השלטונות התורכיים חששו, שמא התבססותו של חבר העיריה זמן רב בתפקידו, תביא אותו לידי הסתאבות “וימעל מעל”. לכן כדי למנוע זאת, הופעלו תקנות העיריות שלפיהן התחלפו חברי העיריה, ערבים ויהודים כאחד. הם הועברו מכהונתם ואחרים באו תחתם, לעיתים מזומנות.

העתון הערבי “אל קודס” הירושלמי מ-22 במארס 1912 יודע לספר, כי, "חברי העיריה מחמד אפנדי אל קוטב, והשיח' אמין אפנדי אל עלמי, הוחלפו ובמקומם באו חברים חדשים. החברים היהודים רחמים אפנדי מזרחי, דוד אפנדי ילין ויוסף אפנדי אלישר, המשיכו לשמש כחברים בעיריה. (מן הראוי לציין כי אביו של המנוח דוד ילין רבי יהושע ילין, שמש במשך שנים מספר כחבר העיריה).

לעומת חברי העיריה הרי שעובדי העיריה באותה תקופה, הפקידים, ישבו על כסאותיהם שנים רבות עד זיקנה ושיבה, ולא היתה קיימת לגבם, גיל פרישה לפנסייה. היו רק מקרים מעטים, שרופאים, מהנדסים, וטרינרים וכד', שהיוו את הפקידות הבכירה, נהנו מפנסיה והעיריה נהגה לשלם להם את ה“תקאעוד” (דהיינו הפנסיה) לאחר פרישתם. מסתבר כי העיריה דאגה גם לשארי פקידים אלה גם לאחר מותם ופיצתה את משפחותיהם.

בהחלטה שנתקבלה ביום 25 כאנון תאני 320,1 דהיינו בינואר 1905, נאמר, מאחר שהשיח' מוסטפה אל סילוואדי ומוסה בזיזה נפטרו והשאירו אחריהם ילדים קטנים, ומאחר שהתברר שלא נותר אדם שיטפל בהם הוחלט להמשיך בתשלום המשכורת שהעיריה נהגה לשלם לשני העובדים. משכורת זו תחולק לשתי המשפחות חצי ריאל מג’ידי כל אחת. דהיינו עשרים גרוש. אמנם חצי ריאל מג’ידי לא היה בו כדי להשביע את המשפחה, ובפרט שההחלטה לא פרטה אם המשפחות היו מרובות ילדים אם לאו, אבל בכל זאת מענק זה יש בו משום שמץ של דאגה למשפחות, שמפרנסיהן הלכו לעולמם.

יש לציין כי העיריה לא התעלמה לחלוטין גם בזכויות שאר עובדיה.

אחת ההחלטות שנתקבלו בעירית ירושלים בשנת 1905 אומרת כי אם עובד עיריה נפל למשכב, הרי משכורתו מובטחת לו למשך חודש ימים בלבד. ואם נתמשכה תקופת מחלתו רשאית העיריה להעסיק במקומו עובד אחר וזאת לאחר שחלק ממשכורתו מועבר לעובד החולה.

קופת העיריה בתקופה העותומאנית לא היתה תמיד “מלאה” משכורות העובדים לא שולמו במועדן, הפקידות הנמוכה בעיקר, צבאה על פתחיהם של בעלי המאפיות, החלבנים והקצבים, כדי לקבל בהקפה לחם לפי הטף לשובע.

גזבר העיריה (“האמין צנדוק”) חכם רחמים מזרחי חש בצרתם של עובדי עיריה אלה, ששכרם הולן זמן רב, ומצא דרך מקורית להושיט להם עזרה בימי מצוקתם. הוא היה נותן בידיהם “פיסת נייר” (פאפיליקו בספרדית) ושולח אותם “אה לה בנקה די ואלירו”, “בנק מפואר” ששכן באחת החנויות הקטנות אשר ברחוב דוד סמוך למלון אמדורסקי אשר בשער יפו. הבנק הזה עמד מול חנותו של מחמד אל ענתבלי, שאחיו שמש כקצין משטרה. בנק זה שהיה ידוע ומפורסם לכל תושבי ירושלים יהודים וערבים כאחד, שכן במרכז חיי המסחר והכלכלה של ירושלים, כל מי שחפש את כתובת הבנק היו משיבים לו, כי הבנק נמצא ב“אה לה אבאשארה די לה פורטה די לה סיב’דאד”, דהיינו בירידה משער יפו. פיסת נייר זו, של “חאווג’ה רחמים מזרחי” לבנקאי הירושלמי היה בה די כדי לשכנע אותו כי רשאי הוא לשלם לעובד את שכרו החדשי בניכוי אחוז קטן.

מספרם של הפקחים העירוניים היהודים לא היה גדול ביותר. רק שנים או שלושה “שאווישים” היו מבני דת משה. השאווישים היו בעיקר מבני עדות המזרח שידעו את השפה הערבית. אולם מספרים על שאוויש אשכנזי שנקרא בלשון חיבה על ידי תושבי ירושלים בשם “רבי מרדכי בוליס”. (דהיינו ר' מרדכי השוטר). משהיו תושבי ירושלים רואים אותו מסב עם חבריו השאווישים היה לבם מתמלא גאוה. נדמה היה להם כאילו קצין צבא יהודי לבוש בגדי שרד יושב שבת-אחים עם חבריו.

לא תמיד זכו השאווישים “בבגדי שרד” מטעם העיריה כי לא תמיד היתה הפרוטה מצויה בקופתה. בהחלטה שנתקבלה בעיריה מיום 17 ש' 320 (יוני 1905) נאמר: "בגדיהם של השאווישים הפכו להיות בלים ומטולאים ומן ההכרח “להלביש אותם מחלצות” דהיינו בגדים חדשים. הוחלט להזמין שמונה חליפות לשאווישים, וחליפה אחת בשביל המפקח עליהם. (מכאן שמספר השאווישים באותה שנה הגיע לשמונה). החליפות הוזמנו בידיעתם של חברינו (דהיינו אחדים מחברי העיריה ידאגו לבצוע ההחלטה) עארף אפנדי עוויצ’ה והשיח' עבד אל רחמאן אפנדי אל מדיירי. כן הוסמכו להוציא מקופת העיריה את כל ההוצאות הדרושות לשם כך.

גובי מסי העיריה לא תמיד רוו נחת מתפקידם. הם נהגו לבוא אל בתיהם של בעלי הבתים, כשתיקי עור גדולים תלויים על כתפיהם, בהם היו מונחים פנקסי החשבונות הגדולים, בעלי כריכות שחורות. הגובים לא אייימו על בעלי החובות בקנסות או במשפטים. הם נהגו להפיל תחינתם בפני בעלי הרכוש, כי ימהרו לסלק את חובותיהם כדי שלא יהיו צפויים לקנס.

מספרים כי הגובים היהודים: רחמים פאניז’יל, מרקאדו פאניז’יל ונסים גאנין, נהגו לסור לבתי ידידיהם ומכריהם, מקרב המשפחות הידועות, לשם בקור ולאחר שתיית ספל הקפה, פתחו במטרה שלשמה באו, וכמובן שלאחר גמיעת ספל הקפה ודברי הידידות קשה היה לבעל הבית לשלח מעל פניו את הגובים החביבים האלה.

עירית ירושלים בתקופה העותומאנית פתחה את שעריה בפני פקידות יהודית בכירה, סמוך למלחמת העולם הראשונה, ובתקופת מלחמת העולם. עם הפקידות הבכירה נמנה המהנדס נחום ולבושביטש, והיה לו חותם מיוחד עם שמו. מהנדסי העיריה בתקופה הראשונה להקמתה, היו בעיקר ערבים ויוונים. רק מאוחר יותר נתקבלו גם מהנדסים יהודים.

לפני כן נתמנה ע"י מפקד הגדוד הרביעי ג’מאל פאשה כמהנדס ראשי לשפור העיר דמשק.

בעתון החרות, עתון יומי שיצא לאור בירושלים בימים ההם אנו מוצאים בגליונו, מיום ה' בתשרי תרע“ז (2 באוקטובר 1916), ברכת שנה טובה למהנדס העיריה, לה' ולבושביטש וב”ב, מאת “העובדים במשרד ההנדסה של העיריה הירושלמית” שיזכה לבנות את חורבות ירושלים והריסותיה. המברכים הם: ש.מ. מלניק, מ. הורודצקי, פ. טורמכר, א. ורנוק, ש. רוזנצוייג. מתוך ברכה זו בעתון למדנו על הפקידים היהודים שעבדו במחלקת מהנדס העיר.


סל המטבעות של השלטון העותומאני    🔗

דלותה של ירושלים תחת השלטון העותומאני באה לידי ביטוי בצורות כמה ממטבעותיה. מטבעות אלו שהתגלגלו בידיהם של המון העם לא הצטיינו בצורתם הנאה. הן היו שחוקות ושחורות, ובקושי אפשר היה להבחין בהם את חתימתו המסולסלת (הטוע’רה) של הסולטאן.

המטליקים, הבישליקים, החצאי מג’ידים, והמג’ידים לא זכו “לאחר שבלו מזוקן”, לקבלת פנים נאה מצד המון העם, ציבור הסוחרים, ובעלי המכולת.

ומן הראוי לציין, כי חיי הכלכלה והמסחר התבססו בעיקר על המטבעות הללו. סוחרים פקידים ובעלי מכולת, נהלו את חשבונותיהם על הגרושים המטליקים והפארה. אף מכרזי העיריה היו מבוססים על הגרושים. ופעמים אירע שמטבעות אלו נעלמו מן העין, והציבור חפש אחריהן.

ואילו המטבעות היציבות הנוצצות והיקרות, הנפוליונים והחצאי נפוליונים “עברו לסוחר” ללא כל קושי, אלא שלפרקים חלו בהן “עליות וירידות”.

מזמן לזמן היתה מועצת העיריה מפרסמת בעתונות את שערי המטבעות שהיו אז בשימוש, וזאת כדי למנוע הפקעת מחירים.

ביום 16 במאי 1910 פרסמה העיריה ולאחר מכן בעתון “פלסטין” מיום 1 ביולי 1910 את שערי המטבע כדלהלן:

ריאל מג’ידי – 76 מטליקים.

חצי ריאל מג’ידי – 38 מטליקים.

רבע מג’ידי – 19 מטליקים.

מטבע של גרוש מג’ידי – 4 מטליקים.

מטבע של גרום מג’ידי – 4 מטליקים.

מטבע הבישליק – 10 מטליקים.

העיריה הזהירה את התושבים, הסוחרים והחלפנים לנהוג לפי שער הכספים המפורט בהודעה הממשלתית, שבה נאמר כי כל מי שיפר את הוראות הפקודה יועמד לדין ויענש לפי החוק.

אנו הילדים שנמננו עם “דלת-העם” עסקנו ב“סחתותים”. ה“סחתותות” וה“פארה” היו נטולות כל ערך כספי, עד שבשפת הדיבור השתמשנו בשמותיהם של שני המטבעות הללו כדי לציין דבר חסר ערך שאינו שווה פרוטה. היינו נוהגים לומר: דבר זה או חפץ זה: “נו ב’אלי און סחתות” או “נו ב’אלי אונה פארה” (גם המילון הערבי מציין כי, “סחתות” פירושו, דלות, הדבר המועט, הבלה ועוד). מראיתם של המטליקים והגרושים, מטבעות דלים אלו, לא צדו את לבנו ולא משכו את עינינו. פעמים הרבה הססנו לקבל מטליק שחותמו של הסולטאן “הטוע’רה” הטבוע על המטבע לא היה בולט ובהיר דיו. אנחנו “התמחנו” במיונם של המטבעות והבדלנו בין מטבע “ממסוחה” דהיינו מטבע מטושטש, מחוק ושחוק, לבין מטבע עובר לסוחר. את השחוקים והמחוקים, לא יכולנו להחליף או להמיר, “בבית האוצר” (אל ח’זינה) ולכן המתנו לשעת כושר כדי ל“החדיר” אותם לחנונים שראייתם היתה לקוייה, בשעת בין השמשות ועל ידי כך להפטר מה“ממסוחה”. את המטבעות “האציליים” הנפוליונים והפרנקים הצרפתיים ראינו מבעד לזגוגיות של שלחנות החלפנים ברחוב דוד שבעיר העתיקה. השולחנות הקטנים של ה“צראפים” (החלפנים) עמדו ליד פתחיהן של החנויות הגדולות, שם מעל שלחנם של החלפן יעקב טאג’ר והחלפן שמואל בכר יהושע נצצו וקרצו לנו המטבעות היקרים שמעולם לא הגיעו לידינו. ראינו מטבעות תורכיים, את ה“ווזרי” ה“בישליק” והרבעי “מג’ידים” כשהם חרוזים במחרוזת (צאפה) שהפאלחות עטרו בהן את ראשיהן. מחרוזות מטבעות יקרים שהכבידו את “עולן” על ראשי הפאלחות, אבל הסתבר שלא רק נוי היה במחרוזות אלה, אלא גם מעין “כספת” מהלכת, כך שמרו בעליהן של הפאלחות על כספם וגם פינקו בכך את נשותיהם. את המטבעות הנוצצים והמבריקים, דהיינו הנפוליאונים וחצאי הנפוליאונים התורכים והצרפתים, ראינו אותם תלויים בשרשרות זהב עדינות בצמידיהן של הארוסות והכלות הצעירות כשהופיעו במסיבות משפחתיות. לפעמים הרהבנו אנו הקטנים עוז בנפשנו, והתקרבנו לנשים בעלות צמידי הזהב, ומששנו באצבעותינו הקטנות את המטבעות הנוצצות הללו, לשמחתנו ולשמחתן של הנשים הצעירות “שנפנפו”, מדי פעם בפעם, ביודעין ושלא ביודעין, כלפי חברותיהן על המטמון שזכו בו מטעם ארוסיהן או מטעם בעליהן הצעירים. גם הצעירות המאורסות נהגו לפנק את ארוסיהן בתכשיטי כסף וזהב. ספר לי מר ש. ס. בן העיר העתיקה, כי עודם שמורים אצלו שני כפתורים שנהגו לשים אותם בשרול הכתונת שאליהם צמודים שני חצאי נפוליאונים. את הכפתורים האלו יחד עם חצאי הנפוליאונים הוא לובש בחג ומועד.

כד זכינו לראות מטבעות תורכיות דלות בשוקי הירקות וברחובות, ומטבעות עשירות במרפקיהן הלבנים והעדינים של אמותינו, אחיותינו וקרובות משפחותינו.

שתי בעיות הטרידו את השלטונות התורכים בתקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה, הטיפול במטבעות שחוקות (ממסוחה) ובמטבעות “הזרים” שחדרו לשוק הכספים בירושלים.

בעתון הירושלמי “אל קודס” (שנה א' גליון 33 מיום 26 בינואר 1909) נתפרסמה ההודעה הבאה מטעם עירית ירושלים אשר שמשה כדוברת למשרדי הממשלה השונים.

“מסתבר מתוך התלונות שנתקבלו כי רוב התושבים מהססים להשתמש בריאל מג’ידי ובחלקיו המטושטשים והמחוקים (אל ממסוחה), (המטבע “ריאל מג’ידי” היה מטבע של כסף ששוויו היה עשרים גרוש צאע') ומיוחס לסולטאן עבד אל מג’יד, ומאחר שמעשה זה נוגד לחוק וגורם להתהוותן של בעיות ולהפסקת המשא ומתן, אי לזאת מחובתם של כל התושבים הסוחרים, החלפנים לסחור ללא כל היסוסים בריאלים הנזכרים ובחלקיה של מטבע זו. וכל מי שלא ימלא אחר ההוראה הזאת יהיה צפוי לעונש. ומשום כך היה הכרח להודיע על כך”.

כל פרוטה ואף הדלה ביותר היתה יקרה לכל תושבי ירושלים, ערבים ויהודים כאחד. מטבע אשר חותם הסולטאן, “הטוע’רה”, לא היה בולט מעליו או שהיה שחוק נתקל בקשיים ולא עבר לסוחר. בעלי המטבעות השחוקים הופנו אל בית האוצר (ח’זינה) כדי להמירם במטבעות חדשים.

בעית המטבעות השחוקות גרמה טרדה רבה למועצת עירית ירושלים, לא כולם רצו לקבל מטבעות שחוקות. מהם שנרתעו לקבלן פן לא יוכלו “להעבירן לסוחר”. ואכן מזמן לזמן היתה העיריה, מפרסמת הוראות לסוחרי ירושלים ומבקשת להמנע מלגרום קושיים בקבלתן של המטבעות הללו.

בהודעה שפרסמה עירית ירושלים ביום 24 בתמוז 326 (29 ביולי, 1910) נאמר: התברר מתוך התלונות שהוגשו לעיריה כי מוכרים וחלפנים מהססים לקבל את ריאל מג’ידי וחלקיו (הריאל 20 גרוש) בטענם כי המטבע שחוקה (ממסוח). ומאחר שדבר זה סותר את הפקודות וההוראות שניתנו בענין זה הקובעות כי יש לקבל את המטבע ללא כל היסוס ופקפוק מאחר שהריאלים הנזכרים אף כי שהם קצת שחוקים, הרי הכתב הוא קריא, וכל מי אשר לא יציית להוראות אלה ייענש כחוק. על התושבים, נאמר באותה הודעה, לפנות למשטרה או לעיריה, כל אימת שיהססו המוכרים והסוחרים לקבל את המטבע.

גם הלירה העותמאנית לא זכתה להיות סחורה עוברת לסוחר2 ובהתאם לשויה הריאלי. העתון “אל קודס” גליון 290 שנה ד' 22.3.1912 מודיע, כי נודע לעירית ירושלים כי רבים הם המהססים לקבל את הלירה העותומנית, במאה ועשרים וחמישה גרוש בהתאם לערך שנקבע. ומאחר שדבר זה עלול לגרום להפחתה בערכן של המטבעות העותומניות, הרי יש לקבל את הלירה לפי הערך שנקבע, וכל המהסס בקבלתה לפי ערכה יענש.

כך היתה העיריה משמשת באותם ימים גם כבנק להחלפת מטבעות.

המטבעות הזרים שהטרידו את השלטונות העסיקו גם את עירית ירושלים וזו שמשה מעין מפקחת על המטבע הזר באותם הימים. עיניה של העיריה היו פקוחות על המטבעות הזרים, שחדרו לשוק הכספים.

בפנקס ההחלטות של עירית ירושלים מצאתי החלטה שתאריכה תשרין תאני 316 (נובמבר, 1901) וזו לשונה: “מודיעים בזה לציבור הרחב כי אסור להשתמש במטבעות העשויים ממתכת (ניקל) שיצאו מטעם “קומבניית אל אלמאן” (שכונת הגרמנים) שערכה ארבעים ועשרים פארה (שויין של ארבעים פארה הוא גרוש אחד או ארבעה מטליקים). אי לזאת, כל מי שירהיב עוז בנפשו וימרה את פי האזהרה הזאת, לאחר עבור שבעה ימים מהתאריך דלמטה, תוחרמנה המטבעות (קיטע) הנזכרות ויוטל עליו קנס”.

היתכן כי המושבה הגרמנית בירושלים הכניסה לשוק הכספים מטבע גרמני, ואם מטבע גרמני היה תוצרת המושבה הגרמנית בירושלים בלבד או “הובא” מגרמניה והפך להיות בשימוש במושבות הגרמניות שקמו בארץ.

זקני ירושלים שהיו באותן השנים עדיין ילדים, זוכרים את המטבע הרוסי, “קבק” (קופיקה) העשוי נחושת בצדו האחד היה כתוב ברוסית “קופיקה” ובצדו השני כיפת כנסיה עם הצלב. אף על פי שערכו של המטבע הרוסי היה נמוך הרי שהחנונים ומוכרי הממתקים קבלו אותו בסבר פנים יפות.

“צרה” אחרת באה לשוק הכספים התורכי באותן השנים והפעם מיד היהודים ועד כדי כך הגיעו הדברים, שהעיריה יצאה למלחמה “במטבעות היהודים” שחדרו לשוק הכספים ונעשו סחירים. החלטת מועצת העיריה בשנת 1907 אסרה את השימוש “במטבעות נחושת העשויות על ידי כמה יהודים (מוסאווין), מטבעות שהוכנו על ידם בשביל עניי העדה היהודית ועל כן יש להחרימן”. החלטה אחרת של העיריה, מיום 10 באוגוסט 326 (1910) דנה לא רק במטבעות היהודים אלא גם “בשטרות ערך יהודיים” וזו לשון ההחלטה: “מאחר שמספר תושבים משתמשים ב”ניירות יהודים" (אווראק מוסאוויה) במקום מטבעות, שהשמוש בהם אסור, ראתה העיריה צורך לפנות לאינסטנציות המוסמכות כדי לבטל את השימוש בניירות אלה, אי לזאת מחובתו של הציבור להמנע מלהשתמש בניירות הנזכרים, וכן במטבעות הנחושת הזרים. כל העובר על האיסור הזה יועמד לדין כחוק. וכדי שכל הציבור ידע מכך היה צורך לפרסם את ההודעה הזאת".

השלטונות התורכים בירושלים ידעו היטב כי “המטבעות היהודיות” וכן “השטרות או הניירות היהודים” לא היו מיועדים כדי “למוטט” חלילה את שוק הכספים של ממשלת תורכיה. השלטונות התורכים ידעו כי מאחורי המטבעות הללו לא עמד גוף זר או עויין, אם כי ידעה כי אלה היו פרוטות של צדקה.

בימי השלטון העותומאני הורגש מחסור במטבעות קטנים (בערבית “פראטה” ובספרדית “מינודאייה”). וכדי לפרוט “מטבע יקרה” היו פונים לחלפן, הצראף, ובשכר פרוטות מספר היה מחליף את המטבע היקר הזה למטבעות קטנות, שהיו דרושות, בעיקר כדי לחלקן לעניים ולאביונים, לקופות של צדקה שבימים ההם היו מרובות מאד, וכן לקניית מיצרכים בחנויות המכולת. אולם, משכלתה פרוטה מהשוק וצרכי עמך היו מרובים, מה עשו עסקני חברה קדישא שע"י ועד העדה הספרדית, הלכו וטבעו פרוטות מיוחדות שעיני השלטונות התורכים לא יכלו להבחין בהן. נטלו עגולים של פח3 נקבו בהם נקב קטן, ונקבו בהם שתי אותיות ח. ק. שפרושן חברה קדישא, או כפי שכינו את זאת ליצני הדור בשם חצי קדיש.

מסתבר כי “מטבעות יהודיות” אלה עברו את תחומו של הרחוב היהודי ועברו לרחובות אחרים. כשספרתי באחד הימים את ספור המטבעות היהודיות לידידי ד"ר יצחק מוסה אל חוסייני, בן ירושלים אמר לי “זוכר אני כי פעם בילדותי באה לידי מטבע “יהודית” מעין זו. נשאתי אותה לרחוב היהודים ותמורתה קניתי כמה דברי מתיקה יהודים”.

כיצד קבלו עניינו את “המטבעות האלה”, בילדותנו לא ראינו עניים מבקשים נדבות ברחובות קריה. הם באו לבתינו. ראינו אותם, הרחנו את ריח בגדיהם המטולאים שמענו את ברכותיהם לבעלת הבית, את ברכת המזון, לאחר שטעמו מהתבשיל שהגישו להם אמותינו. למדנו כמה משפטים ומלים מהשפה שדברו בה. היו ביניהם עניים “צנועים” דהיינו חייכנים שקטים ושלוים שהסתפקו במועט, והיו עניים מרי נפש מתמרדים, שאותם לא חבבנו ביותר ושמחנו להפטר מהם מהר. בשנות המלחמה העולמית, כשאזלה פרוסת הלחם מבתינו, רכשו אמותינו את “המטבעות היהודיות” האלה כדי לחלק אותן לעניים.

ומספר מאיר חפץ הישיש. באחד הימים הוזמן חכם יצחק דסה בפני השלטונות אשר חקרו אותו על המטבע היהודית שנראתה בשוק, מטבע שממנה חששה כנראה האימפריה העותומנית הגדולה. כל טענותיו ונמוקיו של חכם יצחק דסה לא הועילו כי מטבע זה מיועד אך ורק לעניים, שכן חקוקות עליו המלים “חברה קדישא” דהיינו שהוא נועד לחלוקה לעניים הרבים שהיו מקיפים את המלווים בשעת לוויה. מסתבר כי כל טענותיו לא הועילו והושלך, כפי שציין מר מאיר חפץ, ל“כאווס” דהיינו לבית הסוהר. משנודע הדבר לאלברט ענתבי, נציג כי"ח בירושלים, סר בעצמו אל “הפאשה” והסביר לו את ייעודן של מטבעות אלו. רק לאחר הסבר זה למושל יצא חכם יצחק דסה לחופשי.

מומחיותם של מנהלי הכוללים האשכנזים, בענייני כספים, עלתה כידוע על מומחיותם של עסקני העדה הספרדית וחברי “החברה קדישא”. מנהלי הכוללים האשכנזים, לא היו זקוקים למטבעות או עגולים של מתכת, הם הדפיסו פתקים מוטבעים בחותמת הכולל ובחתימותיהם המסולסלות “העולות ויורדות” של מנהלי הכוללים. פתקים אלה היו בעלי ערך רב יותר “ממטבעות” הספרדיים. תמורת פתק זה היה הנצרך יכול לקבל צלחת מרק חם או תבשיל אחר.

“ניירות היהודיים” שעליהם רומזות החלטות העיריה היו בשימוש שנים מספר גם לאחר מלחמת העולם הראשונה ועניי העיר היו נעזרים בהם.

במלחמת העולם הראשונה נעשה בירושלים נסיון לזייף מטבעות. ותיקי ירושלים מספרים על אדם בשם ד. ש. שהתגורר במשכנות שאננים, אשר ניסה הוא ובנו לזייף רבעי מג’ידים ומג’ידים בחנותם הקטנה אשר ברחוב חב"ד. האב ובנו נעצרו. האב נידון למאסר ובבית הסוהר שבק חיים לכל חי.

הפלאחות של הכפרים בית לחם ובית ג’אלה היו ידועות כפלאחות עשירות אשר לא התקשטו במחרוזות של מטבעות זולות אלא במחרוזות שבקציהן היתה תלויה המטבע “מריה טרזה”.

בצר להן ולבעליהן, וביחוד בשנות מלחמת העולם הראשונה, פרקו פלאחות עשירות אלה את עדין, ופנו אל מוסה חזן, החלפן בן העדה המרוקנית, כדי למשכן את “המריה טרזות”.

ספר לי המנוח יצחק מזרחי כי באחד הימים בעברו באחת הסימטאות שבעיר העתיקה היה עד “לתקרית פוליטית” שבדרך נס לא גרמה לתוצאות חמורות.

אחד מבעלי האתונות הצחורות, פנק את אתונו וקשט את מצחו במחרוזת של מטבעות ששם הסולטאן ירום הודו, היה חקוק עליהן.

אחד העוברים ושבים קנא להוד רוממותו הסולטאן, אחז ברסן החמור, ושפך קיתון של שופכין על בעל החמור, אשר הרהיב עוז בנפשו “להשפיל את כבודו של הסולטאן ולהניחו על ראשו של החמור”.

עוברים ושבים שעברו באותה שעה, הרגיעו את הרוחות ובעל החמור הבטיח להסיר את “העטרה” מעל ראשו של החמור.


“אל מנשיה” גן העיר הראשון שניטע בירושלים    🔗

“ולמען היטב את מצב הבריאות בעירנו, כונן בית המועצה בהכר הנרחב אשר לפני מקלט הרוסים אשר היה מאז ומעולם מרבץ לגמלים וחמורים ומלא אשפה ודומן, גן טיול ונחמד, שעריו פתוחים לכל איש, ופעמים בשבוע ביום הראשון וביום הששי ינגנו בו מנגני הצבא להנעים את רוח הבאים להנפש בו מעמל היום”.

(“ירושלים”,של א. מ. לונץ שנה רביעית תרנ"ב)

אותו “הכר הנרחב” הוא כיום “גן אוסטר” שליד בניין העיריה. גן זה שנקרא אז “אל מנשיה” ניטע בשנת 1892, סמוך ל“מקלט הרוסים”, מגרש הרוסים בימינו, ה“כר הנרחב” לפני היותו גן שמש “מרבץ לגמלים וחמורים…” כפי שכותב א. מ. לונץ.

ילדי ירושלים של אז, שהפכו כיום לזקני ירושלים נהגו לבקר בלווית הוריהם בגן הזה. הגן העירוני הזה נועד בעיקר אך ורק לגברים שסרו אליו לא רק לטייל בין העצים שלא היו רבים אז, אלא לגמוע ספל קפה משובח או לעשן נרגילה ולהנות מהנוף שמסביב לגן.

“לה מנשיה”, הגן הציבורי היחידי בירושלים שמש, כפי שמספרים זקני העיר, מעין “נקודת גבול”. עד כאן העיזו ללכת מחוץ לחומות העיר העתיקה ללא מורא וללא פחד, שטח הגן היה רחב יותר מהשטח כיום. היו בו שיחי פרחים שונים ופרחיו הבודדים נמכרו ע"י החוכר היווני לאותן המשפחות האירופיות, שבקשו לקשט את בתיהן בפרחים. כך שמש הגן מעין “חנות פרחים” הראשונה בירושלים.

תושבי ירושלים התיחסו בכבוד לגן הציבורי הזה שאליו נהגו לסור, בעיקר בימי חג ומועד כשהם מלובשים בגדי חג. לבית הקפה בן שתי הקומות אשר שכן בפינת הגן, נהגו לסור בסתר “החופשיים” דהיינו אלה שלא הקפידו במצוות, וביחוד במוצאי יום השבת לאחר שנפשם ערגה “לשתות סיגריה” יחד עם ספל קפה, “שרק בעלי בתי הקפה היווניים והערבים ידעו להכין כמוהו”. סמוך לבית הקפה עמדה סוכת נצרים קטנה עגולה שבה נגנה התזמורת הצבאית יומיים בשבוע בנצוחו של בעל החנות לכלי נגינה המנוח קובלסקי, אשר למד את בני ערב “לאחוז בתוף ובחליל” ואשר שפמו העבה הטיל מורא ופחד גם על חיילי תורכיה האמיצים והגבורים. תזמורת זו לא נגנה את יצירות מוצרט או בטהובן, אלא את המרשים הצבאיים התורכים שאנו כה אהבנו לשמוע אותם.

מסתבר כי הגן הזה סייע לקרוב לבבות, לאחוה ורעות בין העדות לאחר פרסום הקונסטיטוציה התורכית ביולי, 1908.

העתון הערבי “אל קודס” (שנה א' גליון 39 מיום 9.3.1909) מספר כי מפקד הצבא, הקומנדאן, עבד אל רחים ביי שלח אתמול, ביום השני, שלא כמנהגו בעבר את התזמורת הצבאית לגן העיר, והשמיעה את מיטב מנגינותיה, וזאת לרגל חג המן או חג הסוכר אצל אחינו הישראלים. מאורע מעין זה לא ראינו בעבר, ימים בהם הבדילו בין עדה לעדה, ואילו היום, קרבה הקונסטיטוציה התורכית את הלבבות. העתון מפזר שבחים למפקד הצבא אשר עשה את המעשה המבורך הזה, מעשה אשר הוכיח כי אין “כל הבדל בין עדה אחת לשניה, וכל העותומאנים הם שווי זכויות”.

לעומת המחווה הנאה שעשה מפקד הצבא התורכי כלפי התושבים היהודים בחג הפורים, נעשה בימי השלטון הבריטי מעשה שפגע ברגשותיו של הישוב היהודי.

השבועון הערבי “אל כוכב” (הכוכב), שיצא לאור בקהיר בשלהי מלחמת העולם הראשונה, כותב בגליונו מספר 155 מיום 26 באוגוסט, 1919, כי הממשלה המנדטורית, הורתה להפסיק את השמעת ההימנון הציוני על ידי נגני התזמורת, שנהגה להשמיע את מנגינותיה בגן העירוני, וזאת בעקבות המחאה שהגיש המועדון הספרותי הערבי “אל מונתדה אל אדבי” הירושלמי.

מתוך דברי השבועון הערבי הנ"ל מסתבר, כי בעלי בית הקפה אשר בגן העיר נהגו להזמין תזמורת ישראלית מספר ימים בשבוע, וזאת כדי להנעים את ישיבתם של באי בית הקפה. ומאחר שתזמורת זו היתה תזמורת פרטית נהגו חבריה להשמיע בטרם “נעילת שעריו” של בית הקפה, את ההימנון הציוני (קרי התקוה).

על כן רגזו חברי המועדון4 הספרותי הערבי בירושלים, ואכן עלה בידם להשפיע על השלטונות, לאסור את נגינתו של ההימנון הציוני שנוגן ע"י תזמורת פרטית, ועל מעשה זה מודה השבועון הערבי “אל כוכב” לשלטונות הבריטיים על אשר התחשבו ברגשותיהם של הערבים.

נוסף לתזמורת התורכית ולתזמורת היהודית שהשמיעו את מנגינותיהן לבאי בית הקפה, דאגו השלטונות הצבאיים הבריטיים להקים בבנין שבגן גם ספריה לקוראי אנגלית לשמוש הפקידות האזרחית והצבאית הבריטית הקמת ספריה זו לא נעמה לחוגים הלאומיים הערבים ובשבועון הערבי “אל כוכב” (גליון 123 מיום 17 בדצמבר, 1918) התריע כתבו של העתון הירושלמי על כי אין הספריה הזאת מכילה ספר ערבי אחד, “דבר שגרם להתמרמרותם של חובבי הספר הערבי”.

גנים צבוריים שנקראו בשם “אל מנשייה” היו קיימים בתקופת השלטון העותומאני לא רק בירושלים אלא גם ביפו ובשאר הערים.

על אף דלותו של הגן הציבורי הזה בירושלים, הרי מלא במשך שנים רבות כמקום נופש ומרגוע לתושבי ירושלים ללא הבדל דת ועדה, ומקום פגישה לסופרים ועתונאים יהודים וערבים, וביחוד בימים של שעת חרום. גן זה שמש בימים מתוחים וקשים כשטח מפורז בינינו ובין שכנינו.

מזמן לזמן נהגה העתונות הערבית בתקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה, לפרסם מאמרים ורשימות, ביחוד בימי התפשטותן של מחלות בעיר, שנכתבו על ידי שני הרופאים הירושלמים תופיק כנעאן ואליאס חלבי בהם הוזהרו התושבים להקפיד על כללי הבריאות.

על חוסר גנים בירושלים התריע הרופא אליאס אפנדי חלבי (ה“פלסטין” מיום 16 באוגוסט, 1911) ברשימה בקורתית נגד עירית ירושלים על אשר מתעלמת מהמצב שבו שרויים בתי הקפה החשוכים והאפלים בעיר, ביחוד בימות הגשמים.

קשה לעבור על פני בתי הקפה הללו האפלים והחשוכים ולראות את היושבים בהם, הנחנקים מהאויר הדחוס השורר בהם. חברי העיריה, לדעת בעל הרשימה, מגלים ענין בקשוטה של העיר ובמראה החיצוני, ואילו ביחס למקומות מעין אלה, שהם מקומות ציבוריים הנמצאים במצב נחות, אין הם מגלים ענין.

מכל הגנים הצבוריים העומדים כביכול לרשותם של התושבים, אומר הרופא אליאס חלבי, יש לנו גן יבש ששכבות עפר מכסות אותו מכל עבר. אין העיריה משתדלת להקים גן גדול רחב ידים הפתוח לכל רוחות השמים רחוק “מתמרות אבק”, ולטעת בו עצי ארנים, ולהשקותו באמצעות צנורות מים שיעברו לארכו ורחבו. ולא זו בלבד אלא גם ליחד בו פינת שעשועים ומתקני ספורט לנוער.

הגן העירוני הזה, שמש בימי השלטון העותומאני ואף בשנים הראשונות למנדאט הבריטי, מעין אולם לכנוסים פומביים ואספות מחאה שכונסו ביוזמתם של השלטונות.

בימי מלחמת תורכיה איטליה מסביב לטריפולי היא לוב, כונסה אספת מחאה בגן העירוני הזה. וביום הששי 17 מאי, 1910 קרא “הכרוז העירוני” לתושבי ירושלים לבוא ולהתכנס בגן העירוני וזאת לרגל הסכסוך שפרץ בין ממשלת תורכיה וממשלת יון מסביב לבעית האי כרתים, שלדעת הנואמים, אשר נשאו את דבריהם באותו כנס, הנו לכל הדעות אי עותומאני. הנואמים באותו כנס היו השיח' מוסה אפנדי אל בודיירי והמשורר השיח' עלי אל רימאווי, אשר הכריזו קבל עם ועדה כי ממשלת תורכיה לא תרשה שאי כרתים יגזל ממנה.

מתוך העתונות הערבית של אותם ימים מסתבר כי “מועצת העיר” לא ידעה “לכלכל” בדעת ובתבונה את הגן הציבורי הזה שבו נהגו תושבי ירושלים ל“הנפש מעמל היום”.

בעתון “פלסטין” ביום 7 באוגוסט, 1912, נאמר כי מועצת העיר מסרה את הנהלת הגן הציבורי, ליווני, ללא כל תמורה וללא מכרז, (כפי שעשתה לגבי מפעלים אחרים). בעל בית הקפה, הפך את הגן לבית מרזח ומכר בו משקאות חריפים ואף הפקיע את מחיר ספל הקפה והוא תובע שני מטליקים עבור ספל קפה וזאת בניגוד להחלטת מועצת העיריה, כי מחיר הספל הוא מטליק אחד.

היום קוראים לגן זה, שצורתו השתנתה, גן-אוסטר. רק בודדים בקרב תושבי ירושלים זוכרים את שמו הראשון של הגן ושומרים לו חסד נעוריו.


מלון האורחים אשר בשער הגיא (לוכנדאת באב איל וואד)    🔗

ספק אם הנוסעים היום באוטובוסים ובמכוניות דוהרות בכביש ירושלים–תל-אביב נותנים דעתם לבנין החרב והמט ליפול העומד בשער הגיא, וספק אם יש מי שיודע כי בניין זה, ששמש מלון אורחים בדרך העולה לירושלים, נקרא בשם “לוכנדאת באב איל וואד”, היה מאז שלהי המאה החולפת שייך לעירית ירושלים, ונמנה עם נכסי העיריה המעטים שהיו ברשותה.

עירית ירושלים בתקופה העותומאנית לא היתה עתירת נכסים. בין נכסיה, שאותם נהגה להחכיר לכל המרבה במחיר היו, גן העיר ובית הקפה שעמד בו, בית מלון קטן שעמד סמוך לשער יפו שנקרא על ידי העיריה “אל לוכאנדה אל צע’ירה”, (המלון הקטן) ומלון האורחים אשר בשער הגיא.

בפנקסי החלטות עירית ירושלים מאותן שנים, מצאתי מספר “מכרזים” של החכרתם של נכסים אלה. במכרז שפורסם בינואר, 1897, נאמר, “כי העיריה ביצעה תקונים ושיפוצים במלון “באב אל וואד”, השייך לעירית ירושלים ובדעתה להחכירו בסכום של אלפיים וחמש מאות גרוש לשנה. כל המעוניין בכך יגיש את הצעתו במשרד העיריה תוך שלושה ימים מיום פרסום המכרז”.

גם בבית המלון שבשער יפו בוצעו תיקונים בידיעת אחד מחברי העיריה, ובאישורה. אך מבצעי התיקונים והשיפוצים היו צריכים להתחייב כי הוצאות התיקונים לא יעלו על סכום של 1,600 גרוש והם יבוצעו בידיעת חבר העיריה כרמתולו יוסף אפנדי נסייבה והמהנדס5 שכונה בתואר ריפעתולו. מתוך עיון במסמכי אותה תקופה התברר שלא תמיד האירה ההצלחה פנים לחוכרי הנכסים של העיריה, שני המלונות וגן העיר, ועל כן לא היו קופצים רבים על “מציאות” אלו.

המלון בשער הגיא שמש כל שנות קיומו כמלון תחנה בדרך מירושלים ליפו. כתחנת ביניים להחלפת כוח ולמנוחת הסוסים וכן ללינת לילה למאחרים בדרך.

במקום מקסים זה, שהיה בשעתו פנינת טבע, נהגו העולים לירושלים או היורדים ממנה לחנות, לנוח מטלטלת דרכים וזאת בשעה ש“נהגי” העגלות והכרכרות עסקו בבדיקת גלגלי עגלותיהם ופרסות סוסיהם, ב“מוסך” ששכן בקומת הקרקע של הבניין, בקומת קרקע זו הייתה אורווה שבה אובסו ונחו הסוסים. הנוסעים עלו למלון ללגום קפה או לסעוד את לבם בסעודה קלה. וכך תחת גג אותו מלון נפגשו נוסעים מיפו ונוסעים מירושלים, החליפו דברים ועסקו בהוויות העולם בשעה של בטלה מאונס.

המרכבות שעברו בדרכן לא היו מרכבות קלות, הן הוכשרו במיוחד לנסיעה ארוכה מעין זו. והן היו רתומות לשלושה וארבעה סוסים. מספרים שאף “דיליזנסים” עברו בדרך זו מדי פעם בפעם. ו“הדיליזנס” לא היה נחלת תל-אביב הקטנה ומושבותיה מסביב. שכן דיליזנסים כאלה חנו גם בשער יפו והסיעו נוסעים לחברון, בית לחם ובית ג’אלה..

לא כל מי שרצה לנסוע ליפו יכול היה לבוא ברגע האחרון “ולהזמין מקום” כפי שנהוג בימינו. ימים אחדים לפני יום הנסיעה היה הנוסע ניגש לעגלון או לאדם שעסק בנסיעות, להזמין מקום בעגלה ולקבוע את המחיר. וכדי שהנוסע יהיה בטוח, כי העגלון לא יפר את הבטחתו ויבוא במועד הנכון, היה העגלון משלשל ביד הנוסע “פקדון”, דהיינו מטבע העוברת לסוחר כדי להוכיח ש“דיבורו דיבור” והבטחתו הבטחה. כשם שנהגו מלביני קדרות הנחושת בערב פסח, שנהגו לשלשל בידיהן של בעלות הבית סכום מסויים ששמש מעין-פקדון שסיר הנחושת ישוב הביתה מלובן כדבעי, “בריא ושלם”.

עגלת נוסעים מעין זו לא יכלה לעשות את הנסיעה מירושלים ליפו בנשימה אחת. גם הנוסעים וגם הסוסים היו זקוקים לשעות מספר של מנוחה. משום כך נהגו לצאת לדרך בשעות של אחרי הצהרים לנוח בשעות הלילה ב“לוכנדה”, ולמחרת בשעות הבוקר המוקדמות להמשיך בדרכם. באופן שהנוסעים הגיעו ליפו למחרת בשעות שלפני הצהרים.

גם הנוסעים שפניהם היו מועדות לחיפה נהגו לנסוע תחילה ליפו, וכאן היו עולים באניה שעשתה דרכה מנמל יפו ל“נמל” חיפה.

כל נוסע הכין לעצמו “צידה לדרך”. וכך היתה הנסיעה בעגלה הופכת למעין “פיקניק”, נע. סעדו ועשנו נרגילה בצוותא, ברכו יחדיו את ברכת המזון, ובעליה להר ה“קסטל” נתבקשו הנוסעים לרדת מהעגלה, פרט כמובן לנשים ולילדים, לסייע בידי העגלון “לעלות את ההר”.

המחירים במלון שער הגיא היו גבוהים מן המקובל באותם הימים “במזנון” שבקומה העליונה סעדו הנוסעים את לבם מן הצידה שהצטיידו עוד בביתם, אך אלה שלא היתה להם צידה שילמו בעד ספל קפה פי שלושה ממחירו בירושלים. ויש לזכור שבאותן השנים היו תושבי ירושלים ידועים בקמצנותם.

על קמצנות זו שמעתי מפיו של מאיר חפץ בן התשעים: מעשה בבכוריקו מצחצח נעלים שהעמיד את קופסתו בשער יפו ושם היה מצחצח את נעליהם של בעלי הבתים בעיקר בימי ששי לכבוד שבת. בכוריקו נהג ללכת ליפו ברגל כדי לקנות ארבע קופסאות של משחת נעלים במחיר של מטליק אחד במקום שלוש קופסאות שמכרו באותו מחיר בירושלים. בגלל רווח של קופסה אחת היה בכוריקו יורד רגלי ליפו. קמצנות זו שנבעה אם מחמת הקמצנות עצמה ואם מתוך כך שלא השיגה ידם של תושבי ירושלים לבזבז כספים הביאה לכך שהם העדיפו לנסוע ליפו בכרכרות עם כל תלאות הדרך הכרוכות בכך ולא לנסוע ברכבת שהחלה לנסוע בין ירושלים לבין יפו בשנת 1892. רק “האפנדים והכיבאר” (הגדולים והמכובדים) זכו לנסוע ברכבת שמחיר הנסיעה בה היה גבוה בהרבה ממחיר הנסיעה בכרכרות.

ועוד מספר על “דרכי הנסיעה” שהיו נהוגים באותם ימים. בדרך כלל היתה העגלה יוצאת מירושלים בשעות בין הערביים (אוראס די מע’ריב) ולאחר שש שעות של נסיעה היתה מגיעה לבאב אל וואד. אם הזדמנו לעגלון סוסים “רעננים” מאורותו של בעל “מוסך הסוסים הגדול באותם ימים” אבו שאכר, היה “מחליף” את סוסיו העייפים, בסוסיו של “אבו שאכר” וממשיך את דרכו ליפו. והיה אם לא נזדמן לעגלון סוסים רעננים, היה נאלץ “לנוח” בשער הגיא יחד עם סוסיו עד אור הבוקר. בשעות הבוקר המוקדמות היה רותם את סוסיו אשר במשך הלילה הספיקו לנוח, וממשיך בדרכו ליפו שאליה היה מגיע בשעות הצהרים.

כשספר לי מאיר חפץ את דרכה של נסיעה זו, נזכרתי בנסיעה מעין זו שנסע אבא ז"ל ליפו בקיץ של שנת 1919. בשעות של אחרי הצהרים עמדה בשער שכונת “אבן ישראל” עגלה רתומה לשלושה סוסים וחכתה לאבא שהיה הנוסע האחרון בעגלה. כשעמדתי על יד העגלה כדי להפרד מאבא ראיתי שהוא נושא מתחת לזרועו כר קטן. שאלתי אותו משום מה אתה נושא את הכר הזה. השיב לי “הנסיעה היא ארוכה ומיגעת, לכן נטלתי אתי את הכר הקטן הזה כדי להשעין עליו את ראשי. אולם, בשעות הערב נגיע למלון “גדול ומפואר” שבו נתארח בלילה ולמחרת נמשיך בדרכנו”. כך רצה אבא להרגיע את בנו הקטן כי בערב יתארח במלון גדול ומפואר.

הישישה מ. ממשפחת ברוכיאל ספרה, כי בילדותה נלוותה אל אמה בנסיעתה ליפו. הן התארחו במלון שער הגיא שהיה בהנהלתה של משפחה אשכנזיה אשר התגוררה במקום. בעלת הבית נהגה להגיש לאורחי המלון ארוחות קלות. חדרי לינה לא היו במלון זולתי מספר ספות וכסאות עליהם נהגו האורחים להשתרע ולנוח בשעות הלילה. מסתבר, כי משפחות יהודיות ירושלמיות נהגו לנהל את בית המלון הזה, ולא חששו מפני שודדי דרכים.

עד היום אין יודעים כיצד הגיעה עירית ירושלים לבעלות על המלון בשער הגיא. זקני ירושלים מספרים כי המלון היה שייך קודם למשפחת אל ח’אלדי. המלון מלא את יעודו עד שנים מספר לאחר כבוש הארץ ע"י הבריטים. בשנים אלה עוד נהגו לנוע עגלות בין ירושלים ויפו. משבאו כלי התחבורה המודרניים ירד המלון מגדולתו, שקע בעולם השכחה והזמן החל לתת בו את אותותיו, עד שהמקום הפך לחורבה העומד עד היום בשער הגיא, ונוצר בין חורבתיו, זכרונות של ימים ולילות של שיחות עוברי דרכים צהלת סוסים ושיח עגלונים…


אורות בלילות האפלים של ירושלים    🔗

ירושלים של ימי ילדותינו לא היתה שרויה תמיד בעלטה בלילות, אף על פי שלא היתה שטופה ב“מאורות גדולים”. מעת לעת ראינו מעל ראשי צריחי כנסיות, מסגדים ומגדלים ומעל שערי כבוד ובנייני הממשלה התורכית, פנסי נרות צבעוניים אשר בססגוניותם האירו באור עליז ומשובב את המבנים ואת שערי הכבוד.

הפנסים הצבעוניים הקטנים האירו בלילות חודש הרמאדן, בחגיהם של בני העדה המוסלמית ובחגיהם של בני העדה הנוצרית. בחגיה הרשמיים של ממשלת תורכיה ובשערי הכבוד אשר הוארו בלילות לכבודם של אורחים רמי מעלה שפקדו את ירושלים מזמן לזמן. הפנסים הקטנים הללו אשר אורם נראה מכל קצווי העיר השרו על תושבי ירושלים אווירת שמחה ועליצות. המאורות שבתוך הפנסים הצבעוניים לא האירו זמן רב והם כבו לאחר שעות מספר.

מי שהכין פנסים אלו, היה יהודי בשם יצחק אבוטבול שחנותו עמדה מול בית המרחץ “חמאם אל עין”. פנסים קטנים האירו גם את בתינו, ואת דרכנו בלילות כשעברנו בסימטאות העיר העתיקה כמו את דרכם של תלמידי תלמוד תורה “עץ חיים” כששבו לבתיהם בערבי החורף החשוכים.

בכל בית כנסת בעיר העתיקה הועלו אורות במנורות נפט, (גאזיס), במיוחד בערבי חגים ומועדים. שמשי בתי הכנסת נהגו להשאיל מנורות נפט אלו לתושבים שהשמחה היתה שרויה במעונם. מנורות אלו האירו במסיבות של אירוסין, חתונות, ברית מילה ופדיון הבן שנערכו בדרך כלל בחצרות הבתים.

אבל לא רק אורות של שמחה ידענו. היו גם אורות פנסים שהעבירו בנו הילדים חלחלה ותוגה. היו אלה פנסים קטנים שנישאו בידי אנשי חברה קדישא, לפני מיטת הנפטר, שעה שהביאו אותו למנוחות עולמים ל“בית החיים”, היינו בית העלמין שעל הר הזיתים. מראה לוויות אלו בשעות הלילה העביר בנו חלחלה. ראינו את גוש המלווים הממלמלים חרש פסוקי תהילים, הפנסים האירו את הדרך הקשה והמלאה חתחתים. האורות הלכו והתרחקו, ככל שההלוויה הגיעה להר הזיתים ובכל מעלה ההר ריצדו האורות עד שהגיעו אל מקום מנוחת הנפטר.

אם הפנסים הקטנים נקראו בספרדית “פיניריקוס”, דהיינו פנסים קטנים הרי הפנסים הגדולים שהשתמשו בהם לצרכי בית וכן לצורך הארת סמטאותיה של ירושלים נקראו בשם “פיניריס”.

כששאלתי את הישיש מאיר חפץ אם ממשלת תורכיה נהגה להאיר “ביד רחבה” את סמטאותיה של ירושלים. השיב: “יכול אני לספור לך את “המאורות הגדולים” כביכול שהיו ברובע היהודי, אחד בקרבת המדרגות של רחוב היהודי (לאס איסקליריקאס די לה עארה), אחד מול הנוקטה” (תחנת המשטרה) ואחד על יד הקנטרה של ג’יניאו. ויתכן כי היו עוד שנים שלושה פנסים “תלויים” במקומות אחרים. בעל הזיכיון להדלקת הפנסים (“הצ’אמן”) היה חס על כל טיפת נפט, וכשהיה עולה השחר, היה “מכבה את האורות”. מעל גבי סולם שנשא אותו על גבו היה מטפס אל המנורות ומכבה את הפתילות.

את מנורות הלוקס הראשונים, המשיך מר חפץ לספר, ראינו תחילה בבתי הקפה של בן ציון דבש ואל באז וכן בכמה בתי קפה ערביים. נדמה היה כי מנורות הלוקס, שינו את פניה של ירושלים. לא היתה שמחה גדולה מזו מאשר לשבת בלילה, על כסא קש קלוע, לעשן בניחותא נרגילה וללגום ספל קפה.

עירית ירושלים גבתה מס מיוחד מס “התנוויר” (הארה). היה זה אחד משלושת המסים שהטילה העיריה בראשית הקמתה. שני המסים האחרים היו “כנאסה” (טאטוא הרחובות) ו“חראסה” (שמירה). מסים אלו נגבו בקפדנות מתושבי העיר.

וכשם שעירית ירושלים נהגה בכל ענייניה למסור את גבייתם של מסים במכרז כך נהגה גם בשטח הארה. תחילה מסרה לקבלן את הדלקת מנורות הנפט ולאחר מכן מסרה לקבלן את הדלקת מנורות הלוקס אשר האירו את סמטאותיה של ירושלים סמוך למלחמת העולם הראשונה.

מתוך החלטות שנתקבלו בעירית ירושלים בשלהי המאה הקודמת וראשית המאה הנוכחית מתברר “כי אף פאנוס (מנורה) לא נתלתה” בחוצות ירושלים, אלא לאחר שהוגשה בקשה מטעם מוכתאר הרובע, או מטעם תושבי הרחוב ולאחר שנתקבל האשור על הצורך בהתקנת הפנס ע"י אחד מחברי המועצה, הזריח אורה של המנורה.

כך נהגה העיריה לתקן מקופתה כל צינור של ביוב שבוצע בידיעתו של המהנדס אברהים אפנדי.

אביא כאן אחת ההחלטות הטיפוסיות. בחודש מאי 1902 החליטה העיריה להתקין פנס בסימטת עבד אל חק אגא, הנמצאת בתחילת המדרגות אשר בשכונת באב חוטה. ואכן עלה בידו של חבר העיריה רפעתלו טאהר אפנדי להדליק את הפנס בסמטת עבד אל חק אגא בשכונת באב חוטה ביום 11 בחודש אוגוסט, 317 (1902).

“בהתאם לבקשה שהגיש מוח’תאר רובע באב אל מע’אריבה (רובע המרוקנים), בה עמד על הצורך להעמיד מספר פנסים ברובע הנזכר, ולאחר שנערכה הבדיקה הנחוצה הוברר כי יש צורך בהצבת שלושה פנסים אחד בשער אל בוראק (הכותל המערבי) השני בחצר עבדו והשלישי בפינת הסימטא הנקראת בשם עטפת אל עיר, וזאת החל מהיום הראשון לחודש יוני שנת 316 (1899)”. ובין שאר ההחלטות מצאתי כי הפקוח על הפנסים נמסר לאחד משלושת חברי העיריה יוסף אפנדי נסייבה, ניקולה אפנדי עבדו ויהושע אפנדי ילין, וכי מספר הפנסים שהאירו את ירושלים לחלקיה השונים בחודש יולי 315 (1900), הגיע למאה ושמונים ושמונה והעיריה התאוננה כי "הצבת פנס חדש תגדיל את סעיף ההוצאות להארה (תנוויר) ותקציבו של כל פנס לחודש הגיע לשמונה גרוש וארבע עשרה פארה (חלקי הגרוש).

העיריה נהגה להזמין את הפנסים אצל יוסף אהרון כהן “איל תנכג’י” (הפחח) ואילו את מנורות “הלוקס” שבאו במרוצת השנים במקום פנסי הנפט נהגה למסור (במארס 1911) לח’אוג’ה אברם שהיה מומחה לתקון מנורות הלוקס.

הדלקת הפנסים היתה נמסרת בקבלנות שנקרא בערבית בשם “מותעהד תנוויר אל בלדה” הממונה על הארת העיר. מתברר כי באוגוסט 1905 הגיע מספר הפנסים למאתיים ועשרים ושנים.

בדצמבר שנת 1906, בהחלטה שנתקבלה נאמר, כי תושבי שכונת התימנים (כומבניאת אל ימן) על יד ביתו של החכם לייב, התאוננו כי אין כלל פנסים באותו אזור ומאחר שלא היה תקציב לכך באותה שנה סוכם לדחות את התקנת הפנסים לשנה הבאה.

אולם מסתבר שהעיריה החליטה להעמיד השנה 4 פנסים שהיה דרוש להעמידם בשכונת התימנים.

השכונות שהוקמו מחוץ לעיר לא זכו לתשומת לב מצד עירית ירושלים בכל הקשור לתאורה. בהחלטה שנתקבלה בשנת 1906 נאמר: "הואיל ורוב בעלי הנכסים אשר מחוץ לעיר מתאוננים על חוסר פנסים בקרבת מגוריהם, מינתה העיריה, אחד מחבריה, ריפעתולו (כבוד) אנטון אפנדי והמהנדס נצרי, כדי שיבדקו, את מקומות העמדתם של הפנסים. בדצמבר 1898 החליטה העיריה להעמיד פנס בדרך המובילה לזאווית נבי דאוד עליו השלום (בשער ציון) ופנס אחד על יד “הקראגול” (תחנת המשטרה אשר על יד שער יפו) וזאת בידיעתו ובהשתדלותו של מכרמתולו יוסף אפנדי נסייבה.

לעומת זאת זכו התושבים הכושים אשר התגוררו סמוך למסגד אל אקצה לתשומת לב מיוחדת, מצד החג' שלהם. שם דלקו פנסי הנפט כל הלילה, שומר מיוחד היה מהלך כל הלילה בסימטאות עד עלות השחר, בודק כל פנס ופנס אם אורו תקין. בסולמו הקטן היה מטפס לכל פנס כדי לבדוק אם חלילה אזל הנפט מן המיכל, או שמא נחרכה6 הפתילה ויש צורך להחליפה, או שמא כיבתה הרוח את הפתילה ויש צורך להדליקה מחדש. וכך שומר זה לא נתן שינה לעינו וזאת תמורת שכר חודשי של 5 מג’ידים, שקבל מגזברות העיריה.

“אל קודס” בגליונו מספר 148, שנה שניה 24 במאי, 1910, מתרעם כי האורות בפנסים הם עמומים, והרחובות שרויים באפלה. רק באותם הרחובות שבעלי הבתים מעמידים בחזית בתיהם פנסים, מוארים הרחובות והסמטאות. מכאן למדים אנו כי בעלי הבתים לא סמכו באותן שנים על “התאורה העירונית”, והעמידו בשערי בתיהם פנסים כדי להאיר את דרכם של העוברים ושבים, ושל האורחים והידידים שנהגו לבקר בשעות הלילה.

כיום מאירים את לילות ירושלים אלפי מנורות חדישות ההופכות את חשכת הלילה לאור יום, אבל זקני ירושלים ששרדו מאותן השנים נזכרים בגעגועים באותם פנסים קטנים והלוקסים שהאירו את דרכם באופל סימטאות ירושלים העתיקה, אור גדול ודאי לא היה בהן אבל אווירה רומנטית מעין הילה של מסתורין היתה בהן.

פנסים גדולים קשטו לא רק את סמטאותיה ורחובותיה הצרים של העיר העתיקה. הם קשטו את סוכותינו בחג הסוכות. יושבי החצרות בעיר העתיקה נהגו להתכנס מסביב לשולחנות בחצר ולסעוד בצוותא ביום הראשון והאחרון של החג ובשבת. לא רק פנסים צבעוניים היו תלויים בסוכות האלו, יושבי החצרות נהגו לערוך בימי חג הסוכות סיורים כדי להתבונן על הסוכות שהיו מקושטות באריגי בד יפים, פרחים ושרשראות צבעוניים של ניר ועוד.

על אחת הסוכות המפוארות ספר לי המנוח יצחק מזרחי. סוכה נאה עמדה בחצר שהיתה שייכת למוסה נמאר. בחצר זו התגוררו שש משפחות. ביניהן משפחות יוסף ובן ציון פרנס. מסביב לששה שולחנות הסבו תושבי החצר, עד שעה מאוחרת בלילה. הסוכה הוארה בפנסים צבעוניים גדולים וזכתה “לשם טוב” בקרב תושבי העיר העתיקה שנהגו לבקר אותה בימי חול המועד ולהנות מהיונים הצחורות שהיו עשויות מקליפות של ביצים מעשי ידיה להתפאר של אמו של נסים יעיש.

סוכה יפה אחרת עמדה בחצרו של הגביר הנודע סיניור ישעיהג’י חצר שהשקיפה על הכותל המערבי וחצר הר הבית.


הסבר פניך לתייר    🔗

עירית ירושלים בתקופה העותומאנית צמצמה את שטח טפולה והתענינותה בשלושה שטחים בלבד, כפי שנוהגים7 להגיד זקני הדור, דהיינו טאטוא הרחובות (כנאסה), תאורת חוצות (תנוויר) ושמירה על הרכוש והנפש (חראסה). בעיה בפני עצמה היתה בעיית התיירים שפקדו את ירושלים. תנועת התיירות הלכה וגדלה משנה לשנה והתיירים התהלכו ברחובות ירושלים ובסמטאותיה תוך בטחון יותר מאשר בתקופה המנדטורית, ותקופת השלטון הירדני, ואולי במידת מה אף לאחר איחודה של העיר, אף על פי שהתיירים באותה תקופה הוטרדו לא פעם ע"י ילדים וקבצנים שנשאו עיניהם אל כיסי התיירים. ואם לא נענו הם קראו קריאות גנאי כלפי התיירים.

עירית ירושלים עשתה הכל כדי להנעים שהותם של תיירים בעיר. היא השתדלה להכניס סדרים בענף התיירות וחייבה את מורי הדרך לתיירים להצטייד ברשיון מיוחד. בחודש יולי 1894, שלחה הממשלה המרכזית בקושטא, לעירית ירושלים, הודעה בזו הלשון: “בהתאם לצו שנתקבל ע”י משרד הפנים הנכבד להעניק תעודה ורשיון לכל מתורגמני, מורי הדרך מכל עדה שהיא וזאת בהתאם להוראות המיוחדות, אי לזאת מוטלת החובה על כל העוסקים במקצוע המתורגמנות בירושלים, לבוא למשרד העיריה, כדי לקבל את התעודה, הרשיון, וזאת במשך חודש יולי. ואם לאחר המועד שנקבע ימצא מתורגמן, שאין בידו תעודה מטעם מועצת העיריה, יאסר עליו לעסוק במקצוע המתורגמנות ואף יוטל עליו קנס". מודעה זו נתפרסמה ברבים מטעם מועצת עירית ירושלים.

ההודעה לא פרטה, מי ראוי לשמש כמתורגמן ומה הם כישוריו, ואם הוא יודע, באמת, פרק בתולדותיה של ירושלים. מורי הדרך באותן השנים היו בעיקר פרחי כהונה, שהיו נספחים למנזרים השונים. כל מנזר דאג לתיירים שהיו בחסותו. ומאחר שהתיירות היתה דתית יותר מאשר חילונית, הרי אפשר להסיק, כי משרד הפנים התורכי ועירית ירושלים דאגו להכשרת מורי דרך “חילוניים”, שישמשו את כל סוגי התיירים לארצותיהם ועדותיהם השונות.

אחת הבעיות הקשות שהטרידה את העיריה והתיירות היתה הצחנה שעלתה מן הסימטאות והקמרונות שבאו במקום בתי שימוש לכל עובר ושב, ובעיקר לאלפי הפלחים והפלחות שהגיעו לירושלים העתיקה, לשווקיה ולרחובותיה מדי יום ביומו. כל מי שחש לעשות צרכיו נתפנה לפינת סימטא ולקמרון נסתר והטיל שם מימיו או עשה את צרכיו.

הצחנה והריחות הרעים הגיעו עד חלונות חברי מועצת העיריה, יחד עם תלונות התיירים.

בפברואר 1905 נתקבלה בעירית ירושלים ההחלטה הבאה:

“בהתחשב במספר הרב של התיירים הבאים בימים אלה לירושלים (כידוע עונת התיירות נמשכה בחדשים פברואר–מאי) ומאחר שמספר פקחי העיריה (השאווישים) אינו די, החליטה מועצת העיריה למנות את חוסיין אלדרכלי, לפקח מסביב לתחנת המשטרה (נוקטה) אשר בראס עקבת אל צבאג, במשכורת חדשית של ארבעה ריאלים מג’ידי, ואת החג' ח’ליל כורי בקנטרת אל ג’אוועינה (מקום ששמש מעין שוק למכירת פירות וירקות) וכן את רמאדאן שריף אל ח’לילי בשער החדש (באב אל ג’דיד) ובקרבת מנזר הלטינים ובסביבתו, במשכורת של ארבעה ריאלים מג’ידי. תפקידם של הפקחים האלה יהיה לאסור על הבריות להטיל מים ברחובותיה וסמטאותיה של העיר. אסור זה יחול החל מיום 17 בחודש פברואר, 1905”.

מסתבר כי פקוח זה לא היה בו כדי למנוע את הבריות מלעשות את צרכיהם ובהחלטה שנתקבלה בעיריה ביום 8 במארס 1907 סוכם כי יש לשים עין גם על סביבות הגן העירוני “אל מנשיה”, (גן אוסטר בימינו), אשר מחוץ לחומות העיר העתיקה. לשם כך מונו הפקחים חוסיין אל תורך ואל חגי סעיד אל תכרורי במשכורת של 76 גרוש לחודש, ואילו המפקח על אסור הטלת המים בתוך ה“קצבה”, דהיינו בתוך העיר העתיקה, יוסף עבד אל עזיז יקבל משכורת של רבע מג’ידי לחודש, וזאת מחמת היותו ותיק בתפקיד זה.

מנוי פקחים ושומרים בפינות הרחובות והסמטאות כדי למנוע עוברים ושבים מלעשות צרכיהם לא שכנע את עורכו של העתון הירושלמי “אל קודס”, ובגליון מיום 18 באוקטובר, 1910 תבע מאת מועצת העיריה לדאוג לנקיונם של שוקי העיר ולהסיר את האשפה והלכלוך מתוך הרחובות, לדעת העורך, אף פזור כמויות של סיד במקומות שמהם עולים ריחות רעים אין בזה משום פתרון, כי לאחר פיזור כמויות הסיד במקומות אלה באים עוברים ושבים ומטילים את מימיהם. ואכן שואל העתון את מועצת העיריה אם אין זה רצוי יותר לקבוע בכל רחוב מקום מיוחד למטרה זו, כפי שנהוג בערים אחרות.

ירושלים של ימי ילדותנו היתה עשירה בקללות ובחרופים עסיסיים, שעלו מסמטאותיה של העיר העתיקה וחדרו גם לשכונות היהודיות אשר מחוץ לעיר. אלו היו קללות ערביות “מפולפלות”, שאם אחד מאתנו הרהיב עוז בנפשו להוציא אחת הקללות האלה מפיו, היה זוכה למנה הגונה של פלפל חריף שנמרח על ידי ההורים בשפתיו.

הילדים הערבים היו קרובים יותר לתיירים מאשר היינו אנחנו. ילדים אלו אשר ברובם התהלכו בטלים מתורה ומעבודה התרכזו בעיקר בסביבת מסגד אל אקצה כנסית הקבר הקדוש ושאר מקומות קדושים. הם התהלכו בהמוניהם, קבוצות קבוצות של נערים סובבו אותם ולא נתנו להם מנוח. הם רצו לזכות בנדבות, ואת הנדבות האלה השתדלו להוציא אותן מארנקיהם, בכל האמצעים שהיו ברשותם. אחד האמצעים הבדוקים היו קריאת מלת הגנאי “פול” דהיינו: משוגע איש הרוח. אינני יודע אם ילדים אלו “ירדו לעמקה” של מילת גנאי זו, אבל מסתבר שהיא הטרידה את התיירים ו“צעקתם” עלתה עד לפתחה של העיריה אשר דאגה לשחרר אותם מטרדנים אלו. אבל כנראה שהאמצעי שנקטה העיריה, לביטול של נוהג מביש זה, היה ללא והעיל.

בילדותנו נהגנו לראות את קבוצות התיירים כשהן מתהלכות בסמטאותיה של העיר העתיקה, עוברות “דרך היסורים”, ומתפללים בתחנות לאורך אותה דרך. תיירים אלה משכו במיוחד את תשומת לבם של ילדי העיר העתיקה. גם בעלי החנויות הערביות גילו ענין בעונת התיירות, שהיתה אחת העונות שפרנסו אותם כשם ש“פרנסו” את עשרות העניים, עוורים, פסחים ומצורעים ההולכים על קביים אשר עטו על התיירים וקראו בקריאות “פול או פול הוואס”. כל זה נעשה שעה שהתיירים היו מאזינים לדברי מורי הדרך או שמתיחדים לתפילה בתחנות “דרך היסורים”.

כדי להשתחרר מטרדתם של נערים אלו שהיו קוראים להם קריאות “משונות” אלה היו מצטיידים התיירים במטבעות תורכיות קטנות וזורקים להם מלוא חפניים, כדי שיאספו אותן מתוך מריבות וקטטות, ויניחו אותם לנפשם.

משהגיעו מים עד נפש, החליטה מועצת העיריה לנקוט באמצעי היחידי שעמד לרשותה, דהיינו להתרות בנערים ע"י כרוז מיוחד, אולם הכרוז המאיים לא השיג את מטרתו והוא הושם ללעג ולקלס.

בעתון “פלסתין” שיצא לאור ביפו, בגליונו מיום 4 ביוני 1913 (שנה ג'), נאמר “משרבו להשתמש במילה: “פול”, מילה הנשאת על כל לשון, שלחה העיריה כרוז, כדי שיכריז ברחובות ובשווקים ולבקש מאת הציבור להמנע מלהוציא את המילה הזאת, וכל מי שירהיב עוז בנפשו ויבטא את המילה פול” יענש בקנס כספי". על ידיעה זו מוסיף העתון את המשפט הבא: "ובשעה שהכרוז עמד והכריז את ההכרזה הזאת הזדנבו אחריו הילדים וקראו לעומתו “פול פול”.

מסתבר כי בעית מורי-הדרך לתיירים עומדת וקיימת מאז שנת 1894, ועד ימינו.

העתון “אל-אנבא” מיום 26 ביוני, 1979, מודיע כי הוחל במבצע מיוחד שמטרתו לעצור מורי-דרך המטרידים את התיירים בירושלים, ואין בידיהם רשיונות. מבצע זה שיימשך חדשיים, ינוהל על ידי מפקחי משרד התיירות בירושלים ושוטרי ירושלים המזרחית.


הלחם שאכלנו בירושלים    🔗

ככרות הלחם שנמכרו בשווקינו, בשלהי השלטון העותומאני בירושלים, היו שונות מככרות הלחם שאנו רגילים בהן כיום. הככרות היו ידועות בשמות ערביים, שלא תמיד עמדנו על משמעותם. קראנו להן “חובז בלדי” (לחם מקומי). הלחם היה עשוי מקמח לבן ונקי, או מקמח שחור מעורב והככרות היו בעלות משקלות ומחירים שונים. רק סוג לחם אחד היה בעל שם אירופי ונקרא “הפרנזילה”, היה עשוי מקמח לבן בצורה שונה מככרות הלחם האחרות. הוא נמנה עם הלחם האירופי (ח’ובז פרנג’י).

מספרים זקני ירושלים, כי כשהיו באים לקנות את “הפרנזילה” בחנות למכירת הלחם של ברמן, שעמדה סמוך לשער יפו, נהג בעל החנות לשאול את הקונים אם יש חולה בבית, שכן “לחם נכבד” זה הוגש אך ורק לחולים ולאניני הטעם. כן מוסיפים ומספרים כי בחנותה של הגברת בוקשפן שעמדה מול בית הכנסת של החורבה ושקראו לה בשם דיר ח’למרקה (דהיינו שמוצאה מחלם) מכרו חלקי עוף, כנפיים, שוקיים וכו'. וכשהיתה קונה באה לקנות “חתיכת עוף”, היתה גברת בוקשפן שואלת אם יש חולה בביתה.

והיו עוד שפע של שמות ללחם שאכלנו באותם ימים.

"אל חובז אל זווארי איל עאל איל אביץ' (פרושו הלחם מהסוג זווארי מהמין המשובח והעשוי מקמח לבן), “אל חובז אל זווארי אל ווסט” (דהיינו מהמין הבינוני), “אל חובז אל זווארי אל נזיף אל עאל” (לחם נקי משובח) “אל חובז אל זווארי איל עאל אוול באב”, (דהיינו המשובח מסוג א').

לצידו של לחם זה היו קיימות ככרות לחם שנקראו בשם "אל מאווי' שגם הן היו אפויות ממינים וסוגים שונים (סוג א' משובח, יבש, (נאשף (ווסט, בינוני), וכן ככרות לחם שנקראו חובז מפרוד, ועוד.

מתוך דפדוף בפנקסי ההחלטות של עירית ירושלים ובעתונות הערבית של השנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה, מסתבר כי לא תמיד עשו האופים את מלאכתם באמונה. הם נהגו, כפי שאמרה עליהם העתונות “לשחק במחירים ובמשקל הלחם” (תלאעוב פיל אסעאר), וכשעלתה “צעקתם” של העניים והאביונים בירושלים, חשה עירית ירושלים לעזרתם. כנסה את האופים דברה אתם רכות, וקבעה מחירים לסוגי הלחם השונים. כמו כן פרסמה התראות ואזהרות ואיימה בהטלת קנסות, וזאת למען ישמעו האופים וייראו. אולם לא תמיד האירה ההצלחה את פניה לעירית ירושלים ונאלצה לעתים קרובות לכנס את האופים כדי להשמיע באזניהם דברי התראה קשים.

מסתבר כי משקלן של ככרות הלחם לא היה גדול מדי. המשקל נע בין תשעים דרהם ומאה דרהם. ומחיריהן של ככרות לחם קטנות אלו נעו בין עשר פארה ושתים עשרה פארה וחצי, דהיינו בערך מטליק אחד שהוא רבע הגרוש. כן היו ככרות8 לחם בנות חצי אוקה, (שתי אוקיות), ואוקה, (ארבע אוקיות). הגרמים הנוהגים בימינו לא היו ידועים באותם ימים.

מה היו דרישותיה ובקשותיה של עירית ירושלים מהאופים, שבאו לידי ביטוי בפגישות שקיימה המועצה עם חבר האופים?

בספטמבר 1896, כנסה העיריה את האופים וקבעה את סוגי הלחם, מחירם ומשקלם. בשנת 1906, התרתה העיריה באופים ובקשה מהם למכור את הלחם לפי המחיר והמשקל שנקבעו על ידה. והתרתה בהם כי כל מי שלא ימלא אחר הוראותיה יוטל עליו קנס.

ואילו בחודש אוקטובר, 1909 כנסה העיריה את האופים ובקשה מהם “לחתוך” (לחלק) את הלחם לפי שלושה סוגים, אוקה, חצי אוקה ומאה דרהם. מסתבר כי העיריה לא היתה פוסקת בענינים כאלה על דעת עצמה, אלא היתה מתייעצת עם “האופים בעלי הנסיון” ודנה אתם בענין מחיר הלחם ומשקלו.

העיריה נהגה לפרסם ברבים דברי התראה ואזהרה לאופים לבל ימכרו את הלחם במשקלות ומחירים השונים מאלה אשר נקבעו על ידה, לא לערבב בככרות הלחם קמח מסוגים שונים. וכמובן שהתראות ואזהרות אלו היו מסתיימות בהטלת קנסות, על אלה אשר תוך שלושה ימים “לא שבו מדרכם הרעה”.

בקרבת המאפיות הערביות הוקמו בשלהי המאה החולפת גם טחנות קמח ומאפיות של יהודים ונוצרים. מאפיות מודרניות אלו חדשו את פניה של ככר הלחם המסורתי שהיה נהוג בירושלים.

זקני ירושלים מזכירים את טחנות הקמח והמאפיות של ג’ורג’י, ברובע הנוצרי, שטקלף היוני וטחנת הקמח של חאג' מוסטפה בשער ציון. ואילו הישיש מאיר חפץ נזכר במאפיות של חנה (ח’נה), פסח, ושמוליק בקר שמואל לרמן) שמאפיתו עמדה מול ביתו של פרנס אשר ברחוב המידאן ומאפית אנג’ל. המנוח אברהם אנג’ל התחיל להניח את יסודות מפעלו הגדול בחנותו הקטנה אשר ברחוב היהודים (לה עארה) שבה מכר את הלחם יחד עם שאר דברי מכולת.

בין טחנות הקמח שהיו באותם ימים בירושלים העתיקה, מזכירים את טחנת הקמח של שומשום האשכנזי וכן את טחנת הקמח של מוסטפה מחמד אל אני, ושל אליהו שריזלי וכן של ברע’ם שעמדה בשער שכם. מר א. מ. ספר לי כי בני העדה הגורג’ית נהגו לאפות לחם מקמח של תירס. ללחם הזה קראו “גומי”.

כן מזכירים את המאפיה של יוסף ושלמה פדרו ואת שליח התנור9 מצליח ישי.

רבים מתושבי ירושלים יהודים כערבים נהגו לאפות את לחמם בבית. מאפה בית, (אמאסר אין קאזה). מאיר חפץ, מזקני ירושלים מספר: “נהגנו לקנות רוטל קמח אחד לנפש. את הבצק לשנו בבית ושלחנו לאפות אותו במאפיה תמורת גרוש אחד לכל רוטל. אפינו פעמיים בשבוע, בשני ובחמישי, ואלה שרצו לחם טרי לשבת נהגו ל”העניק" לאופה מספר גרושים נוספים. היו ששלמו תשלום חדשי קבוע לבעל התנור. נשותינו שלחו לתנור, לא רק ככרות לחם אלא גם מגשים “סינים, ותפסינים”, של דברי מאפה שונים, עוגות, ועוגיות וכו'. בעלי התנורים, עזיז ועטייה מכרו במיוחד פיתות עשויות קמח סולת, לבני העדה המרוקאית. בני עדה זו אהבו במיוחד סוג זה של לחם והם קנו אותו עוד ביום החמישי, לכבוד שבת". לחם מרוקאי זה נקרא בשם כומאש.

אם כי לא טעמנו בילדותנו טעמן של לחמניות טריות כפי שאנו טועמים כיום הרי היו לנו “לחמניות” מסוג אחר, אלה היו החלות (הפיתיקאס) של שבת שאמותינו הכינו במיוחד “ללחם משנה”, הפרנזילה שהיתה נאפת במאפיות החדישות שצורתה היתה ארוכה ושטוחה, שני קצותיה היו מחודדים ועליה היתה אטרית בצק. ה“פרנזילה” נועדה במיוחד לטיולים ופקניקים. בימי חמישי נהגו אמותינו לשלח לתנור יחד עם ככרות הלחם שהיו מיועדות ליום השבת, גם “פיתות ארוכות” שנקראו בפינו בשם “ג’רדקה” שהיו חרושות חורים שנעשו על ידי האצבעות. אל תוך הג’רדקה זרו שמן שומשומין (שיריס) ואבקת פלפל שחור והמאכל היה טעים לחכינו.

את החלות האשכנזיות הראשונות, הכינו שתי נשים אשכנזיות בקרבת בית הכנסת של ה“חורבה”, שתי נשים אלו היו ח’שה, שנפטרה בשיבה טובה וח’נה. החלות השתכללו וקבלו צורה נאה יותר כאשר החלו מאפיות ברמן והויזמן להכין חלות ולשווקן לקראת שבת.

על אחת המאפיות אשר הרבה מאיר חפץ לספר עליה, היתה המאפיה של ג’ורג’י היווני, שעמדה בסמוך לשער ציון. תחילה היתה מאפיה זו שייכת לחכם יצחק דסה, אח"כ עברה לרשותו של ג’ורג’י שהקים גם טחנה. מאפיה זו סיפקה לשוק כמויות גדולות של לחם שהיו נמכרות בחנויות רבות ברחוב היהודים וביחוד בחנותו של אליהו שריזלי. אלו היו ככרות לחם קטנות (פאניזיקוס). מאחר והלחם של מאפיית ג’ורג’י היה נאכל לשובע על ידי היהודים, הקפיד ג’ורג’י היווני להקפיד על כשרות הלחם, שלא ימצאו תולעים בקמח, כי המים שבהם לש את הבצק יהיו מים מסוננים היטב כדת וכדין. מאיר חפץ עצמו שמש בצעירותו משגיח על הכשרות בטחנת הקמח של ג’ורג’י היווני. קראו לו בשם “כשרג’י” ושכרו של הכשרג’י היה מג’ידי אחד לחודש.

בבית המדרש “דורש ציון” שאותו יסד אבי סבך, המשיך לספר מ. ח. הייתי נוהג לסור לחנותו של אליהו שריזלי, וקונה ממנו כמה עשרות ככרות לחם קטנים “פאניזיקוס” לסעודת הצהרים של תלמידי התלמוד תורה. לאחר מכן הייתי סר לחנויותיהם של אלחריף שמואל טלגרף וחיים בועז, וקונה פרוסות חלבה וגבינה וזאת כדי ש“הלחם ירד אל תוך מעיהם של התלמידים” (פארה כי סי ליס אבאשי אל פאן) ולא יאכלו לחם “חאפי”, לחם בלבד. זו היתה ארוחת הצהרים של אבותינו באותם ימים.

אמותינו נהגו להגיד כי לישת הבצק בבית השרתה ברכה בבית. (לה ברכה איס אין אל פאן כי אמאסאן אין קזה). ככרות אלה, אשר לשו אותן בשעות הבוקר המוקדמות היו מעורבות באגלי הזיעה שירדו מפניהן, של אמותינו. ומשום כך, לא העזנו אנו הקטנים לזלזל בפרוסת הלחם, אף הקטנה ביותר. אכלנו כל פרוסה בתאבון רב, וחסנו על כל פרור שנפל מפינו. ואילו היום כשאנו עוברים בחוצות השכונות רואים אנו את חלות השבת מתגלגלות בפחי האשפה, ולבנו דואב.

העתון הערבי היפואי “פלסטין” (שנה גי גליון מספר 342–39) מיום 4 ביוני, 1913, כותב. “עד היום טרם הורשו להעביר את התבואות (אע’לאל) דרך גשר הירדן הנחשב “לפתח המזרח”. וכאשר הרשו בזמן האחרון לאיכרים להביא תבואות, רבו התבואות בירושלים ומחירן ירד, וכיום נמכר “הטבה” (מאה ק"ג) בשלושים גרוש. אנו מברכים את העניים ומביעים את תקוותנו כי מוכרי הלחם והקמח יחוסו מעט על הבריות”.

מחיר הלחם בירושלים בתקופת השלטון העותומני היה תלוי במידה רבה בייבוא התבואות דרך גשר הירדן. תמיד היו שדות הירדן מזרחה, אדמות חוראן והבשן, מקור החיטה והתבואה לעבר הירדן מערבה. מסופקני אם תושבי א“י יכלו להחזיק מעמד בימי מלחמת העולם הראשונה ולכלכל את נפשם בלחם אלמלא שקי החיטה שהביאו הבדוויים, בעלי הצמות הארוכות השחורות, מעבר הירדן מזרחה שאת תמורתם קבלו בתכשיטי זהב וכסף. לא רק אנו תושבי הארץ רעבנו ללחם אלא גם חייליה של תורכיה. עוד מהדהדים באזני בקשותיהם של חיילים תורכים אשר נסוגו, בערב חג החנוכה מירושלים, מפני הצבא הבריטי המתקדם, אשר בקשו מאתנו אק מק” (לחם) וידינו, קצרה מהושיע.

כך נפרדה תורכיה באותו יום סגריר וגשום מתושבי ירושלים לאחר שלטון של ארבע מאות שנה, כשחייליה נמלטים על נפשם ומושיטים ידם לפת לחם כדי להשקיט את רעבונם.

על הזלזול בלחם המורגש בימים אלה גם “בסקטור הערבי”, כתב הסופר הערבי עלי אל זאהר אל זידאני בעתון היהודי-הערבי “אל אנבא” מיום 29.6.76.

הלחם, שבעבר נחשב לאחד היסודות האיתנים שעליו היה עומד הבית ונחשב לאחד המיצרכים החשובים ביותר בחיינו, הפך היום להיות מיצרך בעל ערך מישני ומיותר, בבתינו.

כשביום אתמול נפלה פרוסת לחם מידינו, רעד לבנו מפחד ויראנו מפני אישה של גהינום. הלחם היה קדוש בעינינו. ואין פלא בכך מאחר שנחשב כברכת האל. כך למדו אותנו הורינו. ואילו היום, זרוק הוא הלחם בצידי דרכים ובפחי האשפה. הגיעו הדברים עד כדי כך שנפש הבהמה נגעלת ממנו. מה איפוא נגיד ונספר לילדינו.

חושש אני מאותו יום שבו תעלה חמתו של הלחם וירצה להחזיר לעצמו את ערכו וחשיבותו. חושש אני כי כשנקיץ משנתנו באחד הימים לא נמצא את הלחם ונפשנו תכלה ותשתוקק לו. הלחם ימלט ויברח, ואנו נדלוק אחריו ולא נוכל להשיגו. אני תפילה כי יום זה לא יבוא. אולם תמיד עומד אני לצידה של ככר הלחם ותומך בה בכל כוחי.


הפיקוח הוטרינארי על בשר ודגים    🔗

הרבה מפגעים תברואתיים היו קיימים בירושלים של אתמול, אם מחמת קוצר ידיהם של השלטונות ואם מחוסר מודעות לתנאים סניטריים, אבל מתברר שדווקא בכל הקשור בשווק בשר ודגים בשווקי ירושלים נהגה עירית ירושלים בתקופה העותומאנית, ביד חזקה וגזרה גזירות קשות על בעלי אטליזים.

עוד בשנת 1896 נבנה בית המטבחיים הראשון ב“וואד קדום”, שליד ירושלים והעיריה השקיעה בבניין בית מטבחיים זה סכום נכבד במושגים של הימים ההם, סכום של 28,500 גרושים. יחד עם זאת השקיעה העיריה מאמצים רבים באמצעות פקחיה והרופא הוטרינרי העירוני כדי ללמד את קצבי ירושלים לשמור על חוקי התברואה ולהשמר ממכירת בשר פגום.

על פי החלטת העיריה מיום 3 בינואר 1902 היה על פקח העיריה לרדת בכל יום בבוקר, לבית המטבחיים כדי לבדוק את הצאן והבקר המובאים לשחיטה. והיה אם נמצאה בהמה חלושה או חולה שאין בשרה ראוי למאכל נאסר שחיטתה. ורק בהמה בריאת בשר היתה ראויה לשחיטה. כל בשר שיצא מבית המטבחיים חייב היה להיות מוטבע בחותמת מיוחדת (תמע’ה) המעידה על איכות הבשר. כל בשר שנמצא בשוק בלא חתימה זו הוחרמה מיד. על אף צעדים אלה נמצא שלא הכל היה תקין, שכן אנו מוצאים בעתון היפואי “פלסטין” מיום 11 בנובמבר 1911 את הדברים הבאים: "פעמים רבות הזהרנו את העיריה הנכבדה בקשר לבריאות הציבור והבשר הפגום. וכיום אין אנו רואים שום שינוי במצב ואנו נאלצים להפנות את תשומת לבה הנכבדה בטרם נעמיק חקר בנושא זה ונדוש בו בצורה גלויה יותר.

הובלת מטעני הבשר על גבי חמורים דרך סמטאות העיר העתיקה גרמה לטרדות רבות לעוברים. באוגוסט 312 (1897) הזהירה מועצת העיריה את מובילי הבשר לנהוג בזהירות ולא לגרום ללכלוך בגדיהם. מאחר שעלולים הם להענש בעונש חמור.

עירית ירושלים נלחמה בקצבים אשר מכרו את האברים הפנימיים של הבהמה בתוך שוקי העיר העתיקה. מסתבר שהיו קצבים מיוחדים שהתעסקו במכירת שאריות אלו שנקראו בערבית בשם “סקט” (נפל). ואכן בהכרזה מטעם העיריה מתאריך 30 במאי, 1895, נאמר כי אסור למוכרי הראשים והרגלים וכן כל סוגי האברים הפנימיים (סקט) למכור את סחורתם בתוך העיר (קצבה") אלא מחוץ לחומות העיר. אולם מסתבר כי הזהרות מעין אלה לא נפלו על אוזן קשבת. והעיריה היתה נאלצת לשוב ולהזהירם כי את האברים הפנימיים יש למכור מחוץ לשער שכם בין עצי הזית או סמוך לבית המטבחיים, וכל מי שיפר את ההוראה הזאת ויכניס אבר מהאברים הללו אל תוך העיר יהיה צפור לעונש חמור, יש להניח כי ההוראה החמורה הזאת מצד העיריה כלפי הכנסתם ומכירתם של האברים האלה אל תוך העיר העתיקה נבעה מתוך דאגה לבריאות הציבור.

כדי להגביר את אמצעי התברואה הורתה עירית ירושלים, בשנת 1900, שיש להעביר את הבשר אל החנויות בתוך חבית עץ ולכסותה בכיסוי של בד, כדי למנוע מגע בין הבשר לבין הזבובים. אחת לשבוע היו פקחי העיריה מסיירים באטליזים ועומדים על מידת הנקיון השורר בהם ובסביבתם. האטליזים עמדו בדרך כלל בסמוך לשער ציון ולאורך החומה, שהיא כיום חשופה ונקיה מחנויות באיזור זה. רק לקצבים בודדים, שהיו בעלי נתינות זרה או “שנתמכו” על ידי נתינים זרים בעלי השפעה ניתנה הרשות להחזיק אטליז בתוך השווקים הפנימיים של העיר העתיקה.

עם כל זאת מסתבר שהיו מקרים רבים של “שחיטה שחורה” מחוץ לבית המטבחיים העירוני ושוב יצאה העיריה באזהרה חמורה בשנת 1907, שכל השוחט בהמה מבלי שפקיד בדיקת הבהמות (מאמור מועאיינת אל חיאוונאת) יבדוק אותן תחילה יהיה צפוי לעונש חמור.

בבית המטבחיים בתקופת השלטון העותומאני, היו חדרי שחיטה נפרדים לאשכנזים ולספרדים. באותם ימים כמו גם בימינו לא נהגו היהודים האשכנזים לאכול בשר משחיטתם של ספרדים. מספר על כך הישיש מאיר חפץ, מנהג זה של האשכנזים היתה בו גם ברכה לעניים. השוחטים האשכנזים ש“גילו” מום בבהמה, שלדעת רבנינו הספרדים לא היה ב“מום” כזה משום פסול, הכריזו על בשרה של בהמה כזו שהוא “בשר ספרדי” (פרנקשה פליש) ובשר זה נמכר בזול יותר, וכך יכלו עניי העיר להנות מבשר מוזל כשר כהלכה ו“פסול” מבחינת השוחטים האשכנזים.

השלטונות התורכים לא היו בקיאים בהלכות שחיטה. הם ידעו כי שחיטתם של האשכנזים שונה היא משחיטתם של הספרדים. את השחיטה הספרדית קראו בשם “שחיטה יהודית” (הם נהגו לכנות את היהודים הספרדים ובני עדות המזרח “יהודים”), ואילו את השחיטה האשכנזית קראו בשם שחיטה אשכנזית.

משהושלם בנין בית המטבחיים העירוני בירושלים, אוגוסט, 1895, קבעה עירית ירושלים חדר אחד “ליהודים” (כך נאמר בפרוש בהחלטת העיריה) ושני חדרים לעדה האשכנזית. מסתבר שהשלטונות התורכים נענו לדרישתה של העדה האשכנזית, שצרכיה היו הרבה יותר גדולים ומרובים מצרכיה של העדה הספרדית העניה והדלה, ששחיטתה לא היתה מרובה.

מששאלתי את הישיש מאיר חמץ על ההבדל הזה שהבדילה עירית ירושלים בבית המטבחיים השיב לי. "לא בנקל זכו בני העדה האשכנזית לקיים שחיטה נפרדת. המוסלמים הסתכלו על האשכנזים ככופרים וכינו אותם “כופאר”. רק לאחר שאירעו כמה “חיתונים” בין אשכנזים וספרדים, נוכחו המוסלמים לדעת כי אכן “מותר להם לבוא בקהל ה'”, ואפשר לחשוב אותם כיהודים כשרים כדוגמת היהודים הספרדים, וזכו בשני חדרים בבית המטבחיים.

האברים הפנימיים שמכירתם נאסרה בתוך חומות העיר העתיקה היו חביבים על בני עדות המזרח. מי לא סעד את לבו בכמה “שיפודים” (סיכים) של בשר, כבד, ריאה ושאר “חתיכות” ראויות להתכבד במסעדות הקטנות שהיו פזורות בסמטאות העיר העתיקה (אכצ’יס), במחיר מטליק אחד או שניים. שפודים אלו שהיו מעוטרים בעגבניות בצלים ועוד נאכלו בעמידה וקנחו אותם בצלחת של אורז “פריפילדו” דהיינו שכל גרגיר היה עומד ברשות עצמו, בצירוף כמה כפות של “אב’אס” (פולים) ועליו מרק המבושל ברגלי בהמה דקה.

הקצבים מבני העדה הספרדית נאלצו לפרקים למכור את כרעי הבהמות במחירים מוזלים לערבים וזאת מאחר שלא היו בקרב בני העדה הספרדית מנקרים שהיו בקיאים בתורת הנקור.

כשם שהשלטונות הקפידו על איכות הבשר כך הקפידו גם על טריותם ואיכותם של הדגים שנמכרו בשווקים. שני מקורות דגה סיפקו דגים לירושלים. דגי ימה של יפו ודגי נהר הירדן. הדיג בירדן “נהר אל שריעה” הנמצא ליד יריחו, לא היה הפקר ולא כל הרוצה לדוג במימיו רשאי היה להשליך חכתו ולדוג. הדיג בנהר זה היה מותנה ברשיון דיג מטעם העיריה על פי מכרז וכל המרבה במחיר היה זוכה במכרז ורק פעם אחת בשבוע, נהגו להביא את דגי הירדן לירושלים. מדגי הירדן הכינו קציצות שכן בשרם של דגים אלה היה מתוק10 וטעים במיוחד. מכל החנויות למכירת דגים זכתה חנותו של ארוטשאס לשם טוב. בחנות זו אפשר היה למצוא את הדגים המשובחים ביותר, כגון “המוסאאר” ה“בורי” ו“הבלטה” שהיו נמכרים במחירים השווים לכל נפש. דגים אלה היו מיועדים לאניני הטעם אשר הכינו אותם בצורות שונות. גם כאן מספר הישיש, מאיר חפץ, אנחנו נהגנו לאכול גם את האברים הפנימיים של הדגים בצלייה על האש, והם היו ערבים מאד לחיך. אבל האשכנזים היו “נהרגים” על ראש של דג “סי מויראן פור לה קאב’יסה די פישקאדו”. מסתבר כי בראשי הדגים היו טמונים סגולות מרפא והם העלו ארוכה למחלות רבות שהיו נפוצות באותם ימים.

עשירי הימים ההם נהגו לאכול את הדגים המשובחים ואילו עניי העיר הסתפקו בדגים מן הסוג הפשוט יותר ולא תמיד עלו על שלחננו דגים משובחים בשבתות ובימים טובים. לעתים הסתפקו עקרות הבית בדג ה“בקלה” שנמכר גם בחנויות מכלת ואמותינו ידעו להכין ממנו “מעדני מלכים” כיד הכשרון הטובה עליהן.

כידוע שבתה ירושלים בימים שבין המיצרים מאכילת בשר. בימים אלה שבין שבעה עשר בתמוז ותשעה באב נזונו תושבי ירושלים מירקות, דגים ביצים ומרק עדשים. אולם “לשם פקוח נפש” התיר בית הדין לאחד הקצבים יצחק דסה למכור בשר לחולים ולתשושים בימי אבל אלה, וזאת כדי שיהיה באפשרותם לשתות “צלחת של מרק בשר”.

מן המקורות של אותם ימים מתברר שתושבי ירושלים לא תמיד זכו להנות מן המצרכים הבסיסיים בשל יוקר השערים. בצר להם פנו אל עירית ירושלים לבוא לעזרתם ולהוזיל את מחירי המצרכים. עדות לכך אנו מוצאים בעתון הערבי “פלסטין” מיום 19 בנובמבר 1909 הפונה בזו הלשון לבוא לעזרתם של “האזרחים העניים”: “אנו מתאוננים על עלית מחירי הבשר התבואה והשמנים והפחם בחורף. ומפנים את תשומת לבה של העיריה למצב זה ומבקשים ממנה, בשם העניים והנזקקים לעשות את כל אשר לאל ידה, להוריד את מחירי המצרכים החיוניים האלה”…


 

חלק שני    🔗

חגים, חגיגות וקבלות פנים בירושלים    🔗

חגים דתיים וחגיגות עממיות וחגים רשמיים נחוגו בירושלים שבתקופה העותומאנית ברוב פאר והדר בשערי כבוד ובתהלוכות ססגוניות. השתתפו בהם כל פני העיר קונסולים ונציגי מעצמות, המון עם מוסלמים נוצרים ויהודים.

אם בחגים הדתיים המוסלמים “חג הפסקת הצום” (עיד אל פיטר או קוצ’וק ביירם) וחג הקורבן (עיד אל אדחה, שנקרא בפיהם של התורכים קורבאן ביירם) נהרו, ראשי העדות הלא מוסלמיות לברך את המופתי ואת הקאדי השרעי, הרי בחגים הרשמיים דהיינו חג “מוולד אל חצ’רה אל עילייה אל סולטאנייה” (יום הולדת הסולטאן) וחג עליתו של הסולטאן על כסא המלוכה (עיד אל ג’ולוס אל המיוני), “עלו” לבית הממשלה (הסראייה) לא רק ראשי הדתות אלא גם הקונסולים סגניהם תורגמניהם וקוואסיהם, כדי לאחל אריכות ימים ושנים לסולטאן הישיש ירום הודו. ואילו המוני העם מוסלמים יהודים ונוצרים ברכו את מלכם במסגדים בבתי הכנסת ובכנסיות והסתפקו בחגיגות העממיות.

משהוכרזה הקונסטיטוציה התורכית ביולי 1908, והעם ברחבי האימפריה העותומנית יצא “מעבדות לחרות ומשעבוד לגאולה”, נוספה חגיגה חילונית חדשה שבה לא רק נציגיהם של המעצמות הגדולות וראשי העדות הגישו לשלטונות את ברכותיהם אלא גם העם, “בני עמך” אשר השתתפו בתהלוכות ונהנו מהאורות הגדולים דהיינו מפנסי הנרות, ומנורות הלוקסים אשר האירו ב“אור יקרות” את רחובותיה וסמטאותיה של ירושלים.

חגיגות עממיות אלו הוחגו ברוב פאר והדר. לא רק “הסראייה” (בית הממשלה) היתה מקושטת לכבוד החג באורות קטנטנים, אלא גם מצודת דוד, מקום מושבו של הצבא התורכי אשר שמר על בטחונה של ירושלים. כן קושטו באורות ובפרחים מועדון מפלגת “אחדות וקדמה”, גן העיר, מקום משכנה של הפטריארכיה היונית האורתודוכסית ותחנת המשטרה אשר ב“חארת אל שרף” בעיר העתיקה.

הקונסולים נהגו לנסוע בעגלותיהם עד לשער שכם, כאן עמדו העגלות והקונסולים ירדו מעגלותיהם והלכו ברגל דרך חמאם אל עין עד שהיו מגיעים לבית הממשלה. מסתבר כי בקבלת הפנים שערך המושל (המותצרף) צעד תחילה הקונסול הבריטי ואחריו צעד הקונסול הצרפתי ולאחריו הרוסי והאיטלקי.

האורחים בחגיגות אלו כובדו בעיקר בספלי קפה ובכוסות של “שרבת” זה המשקה שהיה עשוי משקדים, אולם מסתבר כי בקבלת הפנים שערך המושל (המותצרף) לרגל חג הכרזת הקונסטיטוציה התורכית באוגוסט 1912, הוגשו למוזמנים גם יינות (ח’ומור).

דבר זה הסעיר את חמתו של העתון המוסלמי היחידי בירושלים “אל מונאדי” אשר בגליונו מספר 28, שנת א' מיום 13 באוגוסט 1912, בקר קשה את דבר “היינות” שהגיש המותצרף, ב“חג אל דוסתור” דהיינו בחג הכרזת הקונסטיטוציה התורכית לאורחיו.

“אין אנו יודעים, מציין העתון, מה היו כוונותיו של המותצרף במעשה אשר עשה. אולי רצה להראות למוזמניו כי הוא ליברלי רחוק מקנאות דתית. אולם, שכח המושל, כי הממשלה שהוא מייצג היא ממשלת הכליפות המוסלמית, ודת זו אוסרת על מאמיניה מלשתות יינות, למכרם או להגישם לאחרים”.

בכל החגיגות הממלכתיות האלה, דהיינו, יום הולדת הסולטאן, יום עליתו על כסא המלוכה וכן בחגיגות לרגל הכרזת הקונסטיטוציה התורכית השתתפה עירית ירושלים. בהחלטה שנתקבלה במועצת העיריה בחודש יולי 1895 נאמר כי מועצת העיריה מינתה את “מוכרמתולו (כבוד) חוסיין אפנדי אל דאודי” כדי שידאג לקשוט הרחובות והפעלתם של זקוקין די נור (אל אלעאב אל נארייה). כמובן שכל ההוצאות האלה היו מקופת העיריה, בתנאי מפורש שלא תחרוגנה מסעיפי התקציב".

מבין כל החגיגות ה“ממלכתיות” האלה, נטלו חלק תלמידי בתי הספר בירושלים, במיוחד בחגיגות הכרזת הקונסטיטוציה התורכית.

בתארו את חג הכרזת הקונסטיטוציה התורכית המאורע הנכבד אשר אותו חוגגים זאת השנה השלישית, כותב העתון הירושלמי “אל קודס” (מיום 26 ביולי, 1910) כי חשיבות רבה נודעת למאורע נכבד זה, אשר ניתק את כבלי השעבוד11 ומוסרותיו ואשר אפשר לעם להנות מהחופש השויון והאחוה".

מאחר שמפלגת “אחדות וקדמה” (אל איתחאד ואל תרקי) היתה מפלגת השלטון, הרי החגיגות התרכזו במועדון המפלגה. אליו נהרו תלמידי בתי הספר השונים כשהם נושאים את דגלי הלאום ואת דגלי “המעצמות הגדולות”. העתון מציין כי בין תלמידי בתי הספר השתתפו גם תלמידי בית הספר “למל”, אשר, לכבוד המאורע הנכבד הזה נשא אחד התלמידים את נאום הברכה בשפה התורכית.

שאלתי כמה מבוגרי בית הספר “למל” ובקשתי מהם שיספרו לי במקצת על החגיגות שבהן נטלו חלק בילדותם. מסתבר כי לא כל תלמידי בית הספר נטלו חלק בחגיגות אלו. בעיקר השתתפו לומדי השפות ערבית ותורכית, תלמידיהם של המורים לערבית ולתורכית (חיים אשריקי וחייג’ו פאניזיל) אשר הכינו אותם לקראת המאורע הנכבד הזה.

"השתתפנו בתהלוכות אלה ונשאנו בידינו את דגלי ממשלת תורכיה ודגלי הקיסר הגרמני (כך נהגו גם שאר מוסדות החינוך הזרים). במשרד מנהל בית הספר היה מלאי של תרבושים קטנים, אדומים עם גדילים שחורים שאותם חבשנו לראשינו. ויצאנו לרחובות להשתתף בתהלוכה. ולאחר שהיינו שבים לבית הספר היינו מסירים אותם מעל ראשינו ושומרים אותם למשמרת לחגיגה הבאה.

שרנו שירי לאום ולאחר כל נאום, משהיה ניתן האות, היינו קוראים בקול רם ונישא “פאדישאהם טשוק ישא” “יחי המלך”.

שנות מלחמת העולם הראשונה היו שנים סוערות. חגיגות והפגנות היו מעשים של כל יום. נזכר אני, מספר אחד מבוגרי בית הספר. אותו יום שבו העבירו שלטונות הצבא את כל הכבודה שכללה ציוד צבאי. עברו בפנינו כבני-מרון, גדודי צבא, בהמות וכלי תחבורה שונים ואף סירות שהיו מיועדות להעביר את צבא הוד רוממותו דרך תעלת סואץ לעבר השני של התעלה כדי לכבוש את ארץ הנילוס שהיתה תחת שלטונה של בריטניה.

באותו יום לכבוד המאורע לא חבשנו תרבושים אדומים אלא כובעי טייסים אדומים (מעין פייצליות). עמדנו לראות את הכבודה הזאת משעה שמונה בבוקר ועד לשעה שלוש אחרי הצהרים, ואנו, מאות תלמידי בתי-ספר, בני הכתות העממיות והתיכוניות, עמדנו על רגלינו, רעבים וצמאים, במשך שעות ארוכות.

העדה שהרבתה בהקמת שערי כבוד לכבוד אורחים מבני ברית ושאינם מבני ברית אשר בקרו בירושלים, היתה העדה היהודית. לא תמיד הסתכלו השלטונות התורכים באהדה לשערי כבוד אלה אשר ראו בהם, כהתרפסות למעצמות הגדולות אשר זממו לרשת את מקומו של “השכיב מרע” בארצות המזרח.

על אחד משערי הכבוד האלה ספר המנוח הרב יעקב מאיר לכתבו של העתון הערבי היפואי “פלסטין” (ביום 12 באוגוסט, 1911). הרב יעקב מאיר אשר שמש באותה תקופה כרבה הראשי של העיר סלוניקי, בא לבקור קצר בארץ, וכתבו של העיתון, אשר לחם באותן שנים מלחמת חורמה בתנועה הציונית ובהתישבות היהודית נתקבל לראיון אצל הרב, בין יתר השאלות ששאל אותו היתה השאלה שבה נתבקש הרב להסביר לכתב מה היא הציונות ומה הכוונה במונח “התישבות יהודית”.

אביא כאן קטע מאותו ראיון הנוגע לענין שהזכרתי בקשר להקמתם של שערי הכבוד.

בשעה שביקר קיסר גרמניה, בירושלים אמר הרב הכנתי לו בשכונה יהודית שער כבוד, באחד הימים ביקר בשער הכבוד הזה המותצרף נאזים פאשה, ושאל אותי בכעס, האם אתה עותומאני או גרמני. השיבותי לו הנני עותומאני. על כך שאל, ומה פירושו של שער כבוד זה אשר הקמת לכבודו של קיסר זר. השיבותי לו, שער כבוד זה אינו מיועד לקיסר אלא לאומה הגרמנית שבניה שולחים תרומות לעניינו ולנצרכים שבתוכנו, כדי שיהא באפשרותם להעלות את המסים לממשלה העותומאנית. משום כך סבור אני, כי מן הראוי שנקבל פני הקיסר המייצג את האומה הנ"ל בסבר פנים יפות.

כך חגגה ירושלים את חגיה המוסלמים והנוצרים בתרועה ובתשואות. לא רק תזמורת הצבא התורכי הנעימה את לבות התושבים אלא גם תזמורותיהם של המוסדות הנוצרים, קולות התופים המצלתיים והדגלים של המסדרים החסידים הצופיים. ירושלים הניפה דגלים והקימה שערי כבוד. היא ידעה לקבל בסבר פנים יפות את האורחים שבאו בשעריה.

והמוסד שנשא בחלק מהוצאות היתה עירית ירושלים.

ביום 13 במאי 1910 בקרו בירושלים חיילי צי המלחמה העותומאני, והעיריה השתתפה במחצית ההוצאות הדרושות לקבלת הפנים שנערכה לכבוד חיילי הצי ואילו במחצית השניה השתתפה אגודת “אחדות וקדמה”. קבוצות מלחים מהצי הצרפתי והאיטלקי אף הם עלו לרגל לירושלים. החגיגות וקבלות הפנים היו נערכות בדרך כלל בעונת האביב והקיץ.

בעברי כיום דרך רחוב בלפור מרים אני את עיני ומסתכל על הדגל התורכי שעל תורן הקונסוליה התורכית הדגל האדום בעל הסהר והכוכב הלבן, המזכיר לי את ימי ילדותי. רואה אני את עצמי אוחז בדגל תורכי קטן וצועד יחד עם תלמידי בית המדרש, דורש ציון, בחגיגות ובקבלות הפנים, וקורא יחד עם חברי “פאדישה טשוק יאשה”, יחי המלך, ואני לא ידעתי אז את פרושן של מלים אלה.

בשנות מלחמת העולם הראשונה שמעתי את הקריאה הזאת שהיתה יוצאת מפיו של חייל תורכי שהולקה בפני קהל ועדה בחצר מגרש הרוסים לאחר שובו של הגדוד מאמונים בשדות שיח' בדר (על יד בית החולים שערי צדק), והקריאה הזאת של החייל התורכי היתה רוויה דמעות צער וכאב.

ובעלותי על משכבי, עוד לותה אותי דמותו של החיל התורכי שהוענש, מצדיע בפני מפקדו, כשדמעות זולגות מעיניו, והוא קורא בקול “פאדישהם טשוק יאשה”.


חגיגות “נבי מוסא” בירושלים בימי חג הפסח    🔗

מכל החגיגות והתהלוכות הדתיות שהיו בירושלים בדורות שחלפו, הרי תהלוכת “הנבי מוסה” שהתקיימה בירושלים בימי חג הפסח משכה את תשומת לבנו, ועל אף ההכנות לחג הפסח, הכנות שהיו בעצומן, יצאנו, אנו תושבי ירושלים, גדולים וקטנים נשים וסף, לקבל את פני החוגגים, כשאנו עומדים משני צידי הדרך העולה לשער יפו, או במרומי הגבעה של הר ציון.

אם כי אנו קטנים ידענו כי משה רבנו לא זכה לעבור את הירדן, התייחסנו בסלחנות ובאהדה לשכנינו המוסלמים על הכבוד שהם מחלקים לנביאנו משה. נדמה היה לנו כי תושבי חברון וכפריה, שתושביהם הם לפי האגדה, מצאצאי היהודים שנותרו בארץ לאחר חורבן הבית השני, עולים לרגל לבית המקדש בירושלים.

העתון הירושלמי “אל קודס” (מיום 16 באפריל, 1909) טוען, כי חגיגה זו מתקיימת על ידי המוסלמים מדי שנה בשנה, היא, “חדשה”, ונקבעה לרגל התכנסותם של הנוצרים העולים לרגל לירושלים מכל הארצות הנוצריות כדי להשתתף בתפילות הנערכות בכנסית הקבר הקדוש. בקשר לכך קבעו המוסלמים לעצמם כנס, “מוסם”, שבו משתתפים המוסלמים העולים לירושלים, מכל קצווי הארץ. כנס זה, כותב “אלקודס” מתקיים ביום הששי, מהשבוע הששי של הצום הגדול אצל היוונים האורתודוכסים דהיינו עשרה ימים לפני חג הפסחא. וכדי שלא תפרוצנה מריבות וקטטות בין הנוצרים והמוסלמים עולים המוסלמים לרגל לקבר המיוחס לנביא משה, שהוא בעצם, המקום שבו שכן המנזר המיוחס לקדוש אפטימוס המפורסם, אשר נפטר בשנת 473 לספירה. הסיבה שבגללה נקרא המקום בשם “מקאם אל נבי מוסא” היא, כי שמו של אחד הנזירים הנוצרים שהתגורר בחורבותיו של המנזר הזה, היה משה, הוא התפרסם בקרב תושבי הסביבה כנזיר חסיד, ירא שמים. כשמת נזיר זה יחסו את המקום לשמו של הנזיר הזה וקראו את קברו בשם מקום קבורתו של הנביא משה שדבר עם ה' פנים אל פנים. אם כי, מדגיש העתון, כי לפי עדות התורה לא עבר משה את הירדן והוא נקבר בארץ מואב ולא ידע איש את קבורתו.

העתון הנוצרי האורתודוכסי, מסיים את רשימתו בהערה, “כי אין לייחס כל חשיבות לעניין, שאכן זהו מקום קבורתו של משה מאחר ועצם העליה לרגל למקום זה נובעת מן הכבוד שרוחשים וחולקים המוסלמים לנביא הזה, והאל, כפי שנאמר רואה ללבב”.

וכך התנהלה התהלוכה בחודש אפריל של שנת 1909:

עולי הרגל נהגו להתקבץ ביום הששי ברחבת מסגד אל אקצה, את פניהם קבלה התזמורת הצבאית אשר צעדה עם קהל החוגגים אל בית הממשלה, שבו היו מונחים שני דגלי הנביא משה ודגלי הנביא דוד. את ארבעת הדגלים הללו נשאו בני משפחת אל קוטב ובני משפחת אל דאודייה (הדג’אנים) וכד צעדו החוגגים לעבר הבית השייך למשפחת חוסייני, אשר בביתה הונח למשמרת, הדגל של הנביא משה. דגל זה היה רקום בחוטי זהב ובפסוקים מן הקוראן. במעמד זה נערכה תפילה ומשם פנתה התהלוכה ואתם נושאי הדגלים, כשהם רכובים על סוסים וביניהם המופתי הירושלמי כאמל אפנדי אל חוסייני, לעבר באב אל אסבאט, שער השבטים, ומשם ירדה התהלוכה דרך גת שמנים, כשלפני התהלוכה צועדות קבוצות חסידים מבני ה“זאוויאות” השונות, כשהם מפייטים פיוטים ותשבחות. בסביבה זו הצטופפו כעשרים אלך מתושבי ירושלים והסביבה שבאו לראות במחזה המרהיב הזה. בסביבה זו עמד אוהל האורחים והנכבדים מושל המחוז (המותצרף) ופקידיו. ובהגיע התהלוכה למקום הזה נערכה תפילה והמופתי ונושאי הדגלים נפרדו מציבור המלוים ואנשי המעלה והמשיכו בדרכם למקאם הנביא.

מסתבר מתוך תאור החגיגה כי השלטונות התורכים נטלו חלק נכבד בחגיגה עממית דתית זו ואנשי הדת, חסידים ואנשי מעשה ערכו תפילות במקומות שונים עד אשר פנתה התהלוכה והלכה לדרכה. וליד דגלי הנביאים משה ודוד נשאו החוגגים גם דגלים דתיים אחרים שאותם נשאו חסידים לכתותיהם השונות. במהלך התהלוכה נערכו תפילות מיוחדות לשלומו של הסולטאן, ולחיי הממשלה העותומאנית.

קבלת פנים נאה היתה נערכת על ידי השלטונות ועל ידי הנהלת המוסדות הדתיים המוסלמים, גם בשובם של החוגגים לאחר שבוע ימים ממקאם נבי מוסא.

ביום החמישי שלאחריו, קדמו את פני החוגגים באהלים, שהוקמו לכבודם בשער השבטים, אנשי השלטונות קציני צבא והתזמורת הצבאית השמיעה את מיטב מנגינותיה.

דגלי משה ודוד התנופפו ברמה, והדרווישים שצעדו בראש התהלוכה שרו שירי שבח והודיה. קהל הנכבדים הזה חיכה לשובו של דגל הנביא משה, ומשהגיעה התהלוכה נורו יריות של שמחה, ולפעמים פרצו גם תגרות בקרב המשתתפים. לאחר מכן היו החוגגים נכנסים לרחבת מסגד עומר, הדגלים שבו למשמרת לשנה הבאה והמשתתפים שבו לבתיהם.

השלטונות התורכים אשר קבלו ברצון את התפילות שנאמרו לשלומה של מלכות והקריאות שהושמעו להצלחתו של הצבא התורכי, נשמו לרווחה לאחר שהחוגגים “יצאו לשלום ושבו לשלום”, ונפשם שקטה לאחר שהדגלים הרקומים בפסוקים מהקוראן בצירוף הגדילים שקשטו את הדגלים, “שבו למעונם” ונשארו למשמרת עד לשנה הבאה.

אין ספק, כי תהלוכה זו היתה הפגנת כוח כלפי מאות ואלפי הצליינים ששהו בחודש זה בירושלים. אם כי חגיגה זו לא התקיימה בחלקה הגדול בירושלים הרי התכנסות החוגגים ונוכחותם של נציגי השלטונות ברחבת מסגד אל אקצה, בצאתם של החוגגים למקאם נבי מוסה ובשובם, היתה בכך הרתעה לחוגגים הנוצרים שהתכנסו בקרבת מקום ברחבת הקבר הקדוש.

וכמה שונה היתה חגיגת “גבי מוסה” עשר שנים לאחר מכן, דהיינו בחודש אפריל 1919. פרטים עליה מצאתי בשבועון הערבי “אל כוכב” שיצא לאור על ידי משרד המודיעין הבריטי בקהיר (גליון מספר 242 מיום 10 במאי, 1919).

נדמה היה כי תהלוכה זו שמשה, מעין הכנה למאורעות הדמים שהתחוללו בפסח שנת תר"ף (1920).

לא אעמוד על סדרי התהלוכה שבה השתתפו צופי בית הספר הערבי הלאומי “רוודת אל מעארף” ואף לא על שירי הלאום שהושמעו מפיהם ומפי בני הנוער הערבי על דגליה ועל נושאי-הדגלים. אתעכב על כמה פרטים שיתכן ולא היו ידועים וברורים לנו באותם ימים.

כתבו של העתון טוען, כי הכנס הזה קבע המלך צלאח אל דין אל איובי בכדי שהמוסלמים יבואו לירושלים מכפרי הסביבה כדי להפגין את כוחם ו"לעמוד בפני הזרים העולים בימים אלה לירושלים (במלים אחרות בפני עולי הרגל הנוצרים).

ביום הרביעי לחודש אפריל, 1919 לאחר תפילת יום הששי במסגד אל אקצה התכנס קהל החוגגים סמוך לבנין בית הדין השרעי בקרבת שער השרשרת ולצלילי התזמורת כובדו הנאספים בכוסות מי סוכר ולימון. באותו מעמד קם המושל הצבאי רונלד סטורס, והגיש את ברכותיו למוסלמים וקרא בפניהם את הטלגרמה שנתקבלה מהמפקד הכללי הגנרל אלנבי, בה הוא מודיע לנאספים על ההחלטה שנתקבלה בועדת השלום בדבר שגור משלחת מטעם בנות הברית, והערבים, הוסיף בסוגרים הרי נמנים הם בין בנות הברית, אל הארצות הערביות כדי לעמוד וללמוד את דרישותיהם הצודקות של תושבי הארצות האלה.

טלגרמה זו נתקבלה בשמחה גדולה על ידי הנאספים, וזאת, מוסיף הכתב הירושלמי לאחר שנוכחו לדעת כי בנות הברית ובראשן אם השלום אמריקה ומצילת הארץ בריטניה, נחושות בדעתן להעניק לעם הערבי את החופש להחליט על גורלו בדרכו לקדמה.

המופתי הירושלמי (קרובו של מיודעינו חג' אמין) קם לאחר מכן והודה למושל על ברכותיו ועל רצונו הטוב למלא את רצונם של הנאספים".

לאחר תפילתו של דרשן מסגד אל-אקצה שיח' סעיד ג’מאעת אל כנאני הכריז הכרוז על העליה לקברו של משה ביום הששי 11 באפריל 1919.

בתהלוכה זו שלא כתהלוכות בימי השלטון העותומאני הושמעו שירים לאומיים וקריאות עדוד לחיי המלך פיצל והצבא הערבי.

החוגגים עשו את דרכם משערי מסגד אל אקצה, עברו על פני שער עלא אל דין אלאכצארי, שכונת אל וואד (הגיא), בית החולים האוסטרי זאווית אל אזבכיה, מחנה הצבא הישן, שער אל קום, באב חוטה שער השבטים כנסית הבתולה מרים, עד שהגיעו לראס אל עמוד. במקום הזה הקימה העירייה אהל גדול ויפה לקבלת פני המבקרים מבני כל העדות ונכבדיהן.

מתוך התאור המפורט של התהלוכה מסתבר כי מושלה הצבאי של ירושלים דונלד סטורס מילא תפקיד של “אפוטרופוס”. הוא קבל את פני האורחים הודה להם על ברכותיהם לרגל החג ובשעה שהגיעו החוגגים לאוהל האורחים נשא המושל נאום, בו ברך “את כל הקהל” ואחל למשתתפים חיים טובים וארוכים. המופתי גמל לו כפעלו והשיב אף הוא בדברי תודה ואף נשא תפילה לשלומה של ממשלת בריטניה, וזאת על “יחסי החיבה שהיא מגלה כלפי האומה הערבית”. הוא אף הודה לממשלה על המאמצים שהיא משקיעה כדי לראות בטובה ובאשרה של האומה הערבית.

החוגגים חזרו ממקאם נבי מוסה ביום חמישי 17 באפריל, 1919. לחוגגים השבים הצטרפו תושבי חברון ולמחרת ביום הששי נתקיימה ברחבת מסגד אל אקצה חגיגה רבת משתתפים שנסתיימה בתפילה.

הכתב מוסיף כי כל המשתתפים שעלו לקבר זכו להיות אורחיה של הנהלת ההקדשות. גם הבדויים בקרו במקום הקדוש הזה זבחו זבחים וקיימו את נדריהם, מלו את בניהם וערכו פנטסיות כשהם רוכבים על סוסיהם.

על יד גשר יריחו פורקו הבדויים מנשקם והוחזר להם בשובם. סדור זה נעשה בין הממשלה הערבית (דהיינו של עבר-הירדן) ובין הממשלה הכובשת.

כן אסר המושל הצבאי את כניסתם של לא מוסלמים לשטח המסגד בימים שבין 1, באפריל ועשרים ואחד בו.

אם תושבי ירושלים היהודים חששו בימים כתקונם, וביחוד בחג הפסחא בפני גילויי השנאה של החוגגים הנוצרים בחג הפסחא ונזהרו בימים אלה אף לעבור דרך כנסית הקבר הקדוש הרי חגיגות נבי מוסה, השרו אוירה של לבביות ושמחה בקרבנו. ידענו שהם מכבדים את זכרו של נביא איש האלקים שהוא מקובל עלינו.

זכורני כי בקבלת הפנים שנערכה לכבוד שובם של החוגגים באהלים שהוקמו לכבודם, בפסח של שנת 1919, השתתפו גם הרב הראשי החכם באשי הרב נסים דנון זצ"ל, ונכבדי העדה היהודית בירושלים. אין ספק כי השתתפותם של נציגי העדה היהודית, בקבלת-הפנים שנערכה לחוגגים היתה מסורת שלפיה נהגו השלטונות התורכיים.

מאז שנת 1920 ומשך כל שנות המנדט פנה זיוה פנה הדרה של חגיגת נבי מוסה, חששנו ממנה ושוב לא קדמנו את פניה בשמחה כשם שנהגו אבותינו בעבר, משחולקה ירושלים נהגו עולי הרגל מחברון לעלות לירושלים דרך כביש אחר שהשלטונות הירדניים סללו אותו. והרחבה שבקרבת שער יפו שבה נהג מושל ירושלים סיר רונלד סטורם לקבל פני החוגגים כשהוא רכוב על סוסו בלוית קציני משטרה גבוהים, הומה כיום מבני הנוער היושבים על ספסלי הבטון משעינים את ראשיהם על תרמיליהם, ונהנים מזיוה של ירושלים.


אהלים, שערי כבוד וסוכות לקבלות פנים לרמי מעלה    🔗

מלכים נסיכים ואישים רמי מעלה שנהגו לבקר בירושלים החל מן המחצית השניה של המאה שעברה לא נתקבלו בזרי פרחים ובפרישת שטיח אדום לרגליהם. המזרח אוהב את ה“איסתיקבלאת” (קבלות הפנים המפוארות) המלוות בפאר רב, בהדר והמון עם. תורכיה, בת המזרח, אהבה לקבל את פני רמי המעלה, שבקרו בירושלים בתקופה העותומאנית תחת שערי כבוד רחבים וסוכות מקושטות, שהוקמו במיוחד לרגל אירועים מעין אלו.

האהל סמל את המזרח. כל קבלת פנים מפוארת, שבאה לחלוק כבוד מיוחד לאישיות מכובדת, נעשתה באוהל תוך שמירת המסורת המזרחית, מסורת האהל. כך נהגו גם המוסדות הממשלתיים והעירוניים בירושלים של אותם ימים לאורחיהם הנכבדים.

מניין ניתן להשיג אהלים גדולים ומפוארים, מעין אלו, באותם ימים? ובכן בירושלים היתה קיימת סוכנות מיוחדת, שהעמידה אהלים לכל דורש. האוהל היה מוקם תוך שעות ספורות ובשעת הצורך ניתן היה להוסיף יריעות נוספות לאהל. לאחר תום המסיבה וקבלת הפנים, היו עובדי הסוכנות להשכרת אהלים, מפרקים את האהל, מקפלים אותו ומצפים להזמנה הבאה שתתקבל מטעם השלטונות המרכזיים, עירית ירושלים או ממוסדות שונים, אשר נזקקו לאוהל מפואר. באוהל מפואר מעין זה אשר עמד בחצר בית הספר הגרמני לבנות ברחוב הנביאים, של ימינו, קבל הקיסר הגרמני את פני נכבדי הישוב הירושלמים. באוהל כזה שהוקם בסמוך לשער שכם נהגו ראשי השלטון לקבל את פני ראשי הדתות ונכבדי ירושלים, שבאו לברך את החוגגים אשר עלו להשתטח על קברו של נבי מוסה (משה רבנו).

בתוך האהלים, עמדו כסאות מרופדים בקטיפה המיועדים לרמי המעלה וכסאות פשוטים להמון העם.

אהלים מעין אלה הוקמו גם עבור להקות ה“מוסיקליות” ו“התיאטרליות” אשר פקדו מזמן לזמן את ירושלים מקהיר, מקור השירה והזמרה הערבים מאז ומעולם. לא כולם השיגה ידם לשכור אהלים למסיבות ופגישות. בתי הקפה הרחבים, “אל מעארף” בשער יפו, ובית הקפה “מונה” העומד וקיים עד היום הזה, בשער שכם, שמשו מקומות לכנסים בימי חג ומועד ובמיוחד בלילות רמאדאן.

באחד מפנקסי ההחלטות של עירית ירושלים מצאתי כי עירית ירושלים היתה “שוכרת” אהלים בהם ערכה קבלות פנים לאורחים שעלו לירושלים. השכרתו של אהל מעין זה היתה עולה נפוליון צרפתי אחד ליום, סכום די נכבד באותם ימים, וביחוד בשביל קופת עירית ירושלים שלא תמיד היתה “מלאה” די צרכה.

כדי לחסוך את ה“נפוליונים” האלה החליטה העיריה בישיבתה מיום 25 ביוני, 1908, לרכוש שני אהלים גדולים רחבי ידים “כדי להשתמש בהם בימים בהם מקיימת העיריה חגיגות ומסיבות. העיריה – נאמר באותה החלטה – באה לידי מסקנה כי קנייתם של שני האהלים, שאחד מהם מוחזק בעשרים וארבע יתדות והשני שנים עשר יתדות, כדאית יותר מאשר לשכור אותם”.

אני מניח כי אוהלים אלו עברו בשנות מלחמת העולם הראשונה לידי השלטונות הצבאיים התורכים אשר היו נתונים במצוקה גדולה. ואולי המשיכו האהלים האלה להחזיק מעמד בשנות המלחמה העולמית ושמשו לקבלת פניהם של ראשי הצבא התורכי והגרמני שפקדו מזמן לזמן את ירושלים.

כיום נעלמו האהלים האלה מעל נופה של ירושלים. במקומם באו אולמות מפוארים המוארים בנברשות חשמל מפוארות.

אנו תושבי ירושלים היהודים, נהגנו להקים לכבודם של אורחים רמי מעלה, מבני אומות העולם, ובעיקר לנדיבי עם אשר באמתחותיהם היו מונחים סכומי כסף למען ירושלים עיר הקודש, סוכות מפוארות מקושטות בפרכיות הדורות. הישיש מאיר חפץ12 מתאר לי את את אחת הסוכות הגדולות ביותר שהוקמו לכבודו של אחד האישים שבקרו בירושלים. “סוכה אשר השתרעה על מחצית הדרך שבין מחנה יהודה ושכונת אבן ישראל”. וזאת, מוסיף, נוסף לשערי הכבוד המפוארים.


תהלוכות דתיות    🔗

צלצולי פעמונים מראשי מגדלי הכנסיות, הקריאות המסולסלות של המואזינים מעל צריחי המסגדים וקריאותיהם של שמשי בתי הכנסת שברובע היהודי בערבי שבתות ובלילי סליחות, הדהדו ברחובות ירושלים ובסימטאותיה וקראו את המאמינים לעבודת הבורא. הצלצולים והקריאות גיוונו במידת מה את חייה השלוים והרוגעים של ירושלים של אתמול.

אולם לא רק לתפילה ולפולחן קראו קריאות אלו, אלא גם לכינוסים וחגיגות דתיות, עדה עדה במועדה ועדה עדה באמונתה. בחגיגות אלו, נטלו כולם חלק. בירושלים של אתמול לא גבהו מחיצות בין בני הדתות השונות. כל עדה שמחה בשמחתה של עדה שניה. החוגגים המוסלמים ביום חגם עברו לפרקים דרך הרובע היהודי ובחגיגות שמחת תורה כשהיהודים רקדו עם ספרי תורה בחוצות העיר, בא גם השבאב הערבי לשמוח בשמחתם של בני הרובע היהודי והיו מוחאים13 כף לצעירים היהודים ואף נשאו את החוגגים14 על כפים. החגיגות הדתיות היו גם ימים של קרוב לבבות, חגיגות עממיות ללא גינונים מיוחדים ומספר הנוהרים אליהן היה גדול. בצדי הסמטאות עמדו גברים ונשים מכל העדות כדי לחזות בחגיגות ובתהלוכות.

החגיגות העונתיות היו מיועדות בעיקר לתושבי המקום, מה שלא היו כך התהלוכות הגדולות, שהיו מתקיימות בחגים הנוצריים והתהלוכה הגדולה. תהלוכת “נבי מוסא” (חגיגת העליה15 לקברו של משה רבנו). תהלוכה זו היתה לאחר מאורעות 1920 תהלוכה של יום פורענות ליהודי העיר. כל אותה אחוות החוגגים שהיתה קיימת בקרב בני הדתות השונות, בתקופת השלטון העותומאני, נעלמה. שכן לא היתה זו תהלוכה של בני העיר המוסלמים בלבד. לתהלוכה זו היו נקבצים ובאים ערבים מהר חברון משכם ומשאר חלקי הארץ. ואלה, תוך כדי תהלוכה היתה פגיעתם רעה ביהודים והדבר החמיר דווקא תחת השלטון הבריטי בארץ ישראל. כל תהלוכה כזו אף כי היתה עוברת בשלום “ללא תקלות”, היתה מותירה אחריה משקעים של זכרונות מרים בקרב הישוב היהודי. בימי השלטון הירדני גוועה אלימותן של תהלוכות אלו ושוב אינן נערכות באותה קנה מידה בימי השלטון התורכי והשלטון המנדטורי.

התהלוכות הדתיות הנוצריות היו גדולות וססגוניות יותר, גם חגיגות אלו הועם זוהרן בשנים האחרונות במידת מה. אחת מחגיגות-תהלוכה אלו היתה התהלוכה של העדה הערבית היוונית-אורתודוכסית, שהיתה קרובה ברוחה לחגיגות “נבי מוסא” ורוח של חגיגה מזרחית היתה שורה עליה. בני העדה נהגו לחוג את חגיגותיהם בתהלוכות עם ססגוניות מפוארות והיו מלוות במחול חרבות.

מספר אבו מתרי בנו של מוכתאר העדה המנוח עיסה מישאל טובה, הממשיך למלא את תפקידו לאחר פטירת אביו, על שחקני החרבות בעת החגיגה שהתנהלה ברחבת הקבר הקדוש בשבת האש (סבת אל נור).

במשחק בחרבות שהתנהל לפני התפילה השתתפו ג’מיל אל שמאע, אליאס אל ח’רוף, ג’ורג' אל בסתא, אבו קארוס ועוד.

התהלוכה היתה יוצאת מהרובע הנוצרי וצועדת לכוון הקבר הקדוש. המשתתפים בתהלוכה היו עומדים מול החלון שממנו יוצאת האש הקדושה.

כומר העדה (כורי אל רעייה) היה מקבל מידי הפטריארך, שנמצא באותה שעה בפנים הקבר את הנר הראשון ומוסר אותו בריצה לידי ראש כנסית הקבר הקדוש, בכנסיה הנקראת בשם “מחצית העולם” (נוס אל דוניא) השוכנת בתוך כנסית הקבר הקדוש.

בשעה זו היה יוצא הנוער ברקודים (זפפה), מכנסית הקבר הקדוש ונכנס לכנסית “מאר יעקב” הסמוכה. לאחר מכן היה הנוער ממשיך ברקודיו עד אשר היה מגיע לביתו של הפטריארך. ולאחר שהיו מברכים את הפטריארך לרגל החג, היתה התהלוכה עוברת ברחובות העיר העתיקה בשמחה וברקודים. בתקופת השלטון התורכי והמנדאט הבריטי היתה התהלוכה מתעכבת ברחבת הרובע הנוצרי ומשתתפיה היו אף הם יוצאים במחול ובמשחקי החרבות.

מוכתאר העדה, המנוח עיסה מישאל טובה, היה מארחם בביתו, מכבד את המשתתפים במשקאות חריפים. מן הראוי לציין כי בימי שלטונה של ירדן לא התחדש נוהג זה, מחשש שגם הנוער המוסלמי שאף הוא נהג להשתתף בשמחה זו, יטעם “מהמים המאררים”.

ממשלת תורכיה וממשלת המנדאט נהגו לאסור על בני הנוער להכנס לכנסית הקבר הקדוש כשחרבותיהם בידיהם. חיל המשמר נהג ליטול מידיהם את החרבות בהכנסם לכנסית הקבר ולהחזירן להם לאחר יציאתם.

זו היתה העדה הנוצרית “הסואנת” ביותר בחגיגותיה הדתיות. העדות הנוצריות האחרות ערכו את תפילותיהן ביתר שקט, בשלוה ונחת.

מן הראוי לציין כי בני העדה הערבית היונית האורתודוכסית מהארצות השכנות כגון סוריה והלבנון נהגו להשתתף בחגיגה זו ומקומות מיוחדים נקבעו להם ברחבת הכנסיה. עולי רגל אלה מסוריה והלבנון שמנו כמה מאות משתתפים התאכסנו במנזרים של הפטריארכיה היונית האורתודוכסית.

בני העדה הנוצרית לא הסתפקו רק בחגיגות הדתיות שהתקיימו בכנסית הקבר הקדוש ובכנסית המולד בבית לחם. הם עלו על קבריהם של קדושים שהיו מצויים בקרבת ירושלים. לכנסית “אל ח’דר”, שהיא כנסיה על שם אליהו הנביא אשר בבית ג’אללה שאליה נהגו להביא את חולי הנפש משהים אותם במשך ימים מספר בכנסיה, ולאחר מכן מחזירים אותם לבתיהם. אומרים שגם לכנסית16 “מאר אליאס” נהגו להביא חולי נפש.

מסגד אל אקצה עמד במרכז הארועים הדתיים של התושבים המוסלמים. חודש צום הרמאדאן היה גדוש ארועים דתיים. אחת החגיגות הדתיות שהיו מתקיימות בעשרת הימים האחרונים של חודש רמאדאן היתה החגיגה הדתית שנקראה בשם “לילת אל מיחיא” על קברו של השיח' אל קירמי (אומרים שהוא עלה לירושלים מקרים) הסמוך לכיפת הסלע. כאן נהגו להתכנס בערבים לפני הפסקת הצום ולקרוא פרקי תפילה ופיוטים. לאחר הסעודה המפסקת היו נכנסים לכיפת הסלע וממשיכים באמירת בקשות ופרקי קוראן.

לאחר מכן היו המשתתפים יוצאים בתהלוכה עד לקבר דוד המלך ברקודים ובצלצול מצלתיים שנקראו בשם “סחג’א”. תהלוכה זו היתה יוצאת משער השרשרת עוברת דרך רחוב היהודים משם ל“חארת אל שרף” ומשם לקבר דוד. יחד עם תהלוכה זו צעדו גם בני משפחת “באשיטי” ששמשו כמוכתארים של הרובע היהודי והיו ממונים על אספקת המים במסגד אל אקצה.

משהיתה התהלוכה מגיעה לקבר דוד היו בני משפחת דג’אני יוצאים לקראתה ומקבלים את פניהם של המשתתפים. לאחר תום חודש הרמאדאן היו הממונים על קבר דוד מעניקים מתנות חג למשתתפים.

את החגיגה הזאת קראו בשם “מיחיא” שמובנה החייאת עשרת הלילות האחרונים של חודש רמאדאן.

ביום החמישה עשר לחודש שעבאן נהג הנוער המוסלמי הירושלמי לחוג את היום הזה ברחבת מסגד אל אקצה. רבים מצעירי העיר היו מתכנסים בחצר המסגד ומפזרים כמויות של אפר על עמודים שבקשתות שופכים עליהם נפט ומדליקים את “המדורות” הללו.

שכנינו המוסלמים בעיר העתיקה, נהגו לערוך17 כל שני וחמישי תהלוכות דתיות צנועות שהיו מלוות בזמירות ופיוטים, בתוף במצלתיים, ובדגלים צבעוניים שעליהם רקומים פסוקי קוראן. ילדי העיר העתיקה מוסלמים ויהודים נהגו ללוות ברגשי שמחה את החוגגים האלה.

על אחת החגיגות המוסלמיות הדתיות ספר לי הישיש מאיר חפץ.

חסידים מקרב בני העדה המוסלמית נהגו לערוך זיכר (תרגילי תפילה של חסידים) על קברו של דוד המלך. בקרבת המקום התגורר הסגי נהור18 מאיר נחמיה כהן אשר התפרנס מהכנת מי ורדים (מויית זהר) ומי נענע, שתי “תרופות בית” שהיו בשמוש בכל בית בירושלים של אותם ימים. את מי הורדים “אגואה די אזאר” הזליפו אמותינו על גרגירי הרמונים, על פלחי האבטיח ועל דיסת החלב שנקראה בפינו “סוטלאג”'. ואילו במי נענע (מנתה) השתמשו בשעה שאחד מבני הבית חש מחושי בטן מחמת אכילה גסה.

באחד מלילות יום הששי, בשעה שהתהלוכה המוסלמית עשתה את דרכה לקבר-דוד ועברה על יד ביתו של מאיר נחמיה כהן, שהיה, לפי דבריו של מאיר חפץ, כהן “פורו” דהיינו כהן טהור ממשפחת הכהנים אשר לא יצאה לגולה, אמר לאשתו קחי את המזלף של מי הורדים והזליפי על ראשי החוגגים. מעשה זה של השכן היהודי עלה לרצון לשיח' כורשיד, מנכבדי משפחת דג’אני (או כפי שנקראה המשפחה בשם “אל דאווידיה”), ולאות הוקרה שחרר אותו באותה שנה מתשלום שכר הדירה, שבה התגורר באחת החצרות השייכות למשפחת דג’אני.


כרוזים (דלאלים) כאמצעי תקשורת    🔗

בין הממונים שהיו במקדש, מנו גם את גבינו ששמש ככרוז. ר"ע מברטנורה מוסיף: גבינו כך שמו של האיש המכריז בכל בוקר בבית-המקדש: עמדו כהנים לעבודתכם ושומעים קולו מיריחו. (שקלים פרק ה' משנה א.)

בראשית המאה, לא היו אמצעי תקשורת כלשהם בירושלים. את מקומם של אמצעים אלה תפסו כרוזים למיניהם, כרוז לכל דבר ולכל שפה, שקולותיהם הרמים פשטו בסמטאות העיר העתיקה ועברו משער לשער ומחומה לחומה. כרוז למכירה, כרוז לתפילה, כרוז לעת שמחה וכרוז לעת פורענות, כרוז ללוויות וכרוז לאבדות ומציאות. כרוז כרוז ושעור קומתו כרוז כרוז ועוצמת קולו.

עדיין מהדהדים באוזני קולותיהם של הכרוזים בגווני קולם ובעוצמתם. ראינו אותם אז, בימים ההם בדמותם ובצלמם, “משדרים” בשפות שונות ערבית, ספרדית ויידיש. השפה העברית לא היתה אז ב“אופנה” כיון שלא היו רבים שידעו או הבינו אותה.

הכרוז צעד בגאוה ובבטחה בסימטאות ירושלים. בחר לעצמו את המקום שממנו היה נושא את קולו שהדהד והגיע למרחקים, ואף גלש מעבר לחומות. פתח בקריאתו בעמדו ברחבה אשר בשער שכם וממנה צעד לאיטו בסימטאות העיר, עבר על פני בתי קפה קרב לפתחם כשהוא מוסר בלחש ליושבי בית הקפה את תוכנה של ההכרזה. משם היה עובר דרך בית הקפה, העומד והקיים עוד בימינו אלה “קהוה אל בשורה” בעל “שני הפתחים”, יורד לרחוב היהודים ומשם לשאר הסימטאות. ולאחר שהיה משלים את מסלולו היה חוזר לשולחיו ומדווח על שליחותו.

ירושלים היהודית והערבית זכתה לסוגים שונים של כרוזים, מהם גדולים “בני נפילים” שקולותיהם הדהדו משער אחד של החומה ועד לשער השני וכרוזים “צנועים” יותר שעמדו בפתחי חנויות שמכרו רהיטים וכלי מיטה ישנים, שאותם השאירו אחרי מותם זקנים וזקנות, שעלו לירושלים כדי להטמן בהר הזיתים, “עולים” ערירים שעלו לירושלים מארצות הבלקן. בגדים ישנים אלו נמכרו על ידי שכניהם בחצרות שבהן התגוררו ושטרחו בקבורתם, ובפרוטות שקבלו מבעלי החנויות למכירת בגדים ישנים שהתרכזו בעיקר בסביבת “קהוות אל בשורה”, בפינת הרחוב דוד, פרעו את חובותיהם לחברה קדישא של ועד העדה הספרדית. אחד מזקני המוסלמים בירושלים זוכר עוד את שמותיהם של “כרוזי המטלטלים” הללו שהתרכזו מסביב לחנויות שבקרבת אותו בית קפה, את חיים ונחום, אשר נהגו למכור את מטלטלי הנפטרים גם לתושבי ירושלים המוסלמים ולתושבי הכפרים שמסביב לירושלים.

בקרב תושבי ירושלים המוסלמים קמו “כרוזים” בעלי שיעור קומה. לפרקים, כך מספרים, נצלו גבאי בתי הכנסת בעיר העתיקה את קולותיהם “הברטוניים” של מוסלמים כדי להכריז בערבי שבתות על שעת הדלקת הנרות. עוד זוכרים כמה מוותיקי ירושלים את הקריאה “אסינדר” דהיינו “הדליקו את הנר” מפיו של כרוז מוסלמי, וכך סייע הכרוז המוסלמי לבעלות הבית היהודיות לשמור את השבת.

ותיקי ירושלים המוסלמים זוכרים את “מוכבראת אלצוות” (הרם קולים) של אותם ימים, את החג' סעיד אל אפטס (בעל האף המעוך), את חסן אל רגווה, שהיה פותח בקריאת הגבר שלו משער השרשרת (באב אל סלסלה) וקולו היה הולך ומהדהד עד שהיה מגיע לאזניהם של אלה אשר עמדו בשער יפו. וקול אדיר זה היה יוצא מפיו של אדם בעל קומה נמוכה. ואבו ח’אליד שקולו היה נשמע גם מעבר לחומות ירושלים. כרוז אחר מוסלמי הכרתי בימי ילדותי את מחמד אבו עיד', שמנמן ובעל קומה נמוכה שחנותו למכירת חפצים ישנים עמדה בקצה רחוב דוד. אבו עיד הידוע לרבים מזקני ירושלים, היה מעורב בענייני ציבור יותר מאחרים.

מספרים, שהוא עמד במלחמת העולם הראשונה בפתח חנותו, והשמיץ את קבוצת השבויים הבריטים שנפלו בשבי, ואילו כשירד הנציב העליון ליהודה הרברט סמואל להתפלל בשבת נחמו בבית הכנסת של רבי יהודה החסיד שבו קרא את הפרשה “נחמו נחמו עמי”, פרש שטיח לרגליו ואף הזליף מי בושם מקומקום הבושם.

פיתוח הקול היה נהוג בקרב שכנינו המוסלמים יותר משהיה נהוג בקרבנו. קריאתם של המואזינים לתפילה מעל צריחי מסגד אל אקצה, אם בשעות הבוקר המוקדמות ואם בשעות הלילה, השרתה על השומעים אוירה מרגיעה ואף נוגעת ללב. קריאתם של המואזינים היתה שונה מהכרזותיהם של כרוזים שהתהלכו בסמטאות ירושלים. היא היתה עדינה יותר.

וכך היו הכרוזים הערבים נוהגים לפתוח את כרזותיהם ברחובות ובסמטאות. “יא נאס יא אהל אל בלד” אלסאמע מנכוס יעלם אל ע’איב" “הוי אתם האנשים תושבי העיר, כל שומע יואיל נא להודיע למי שאינו אתנו היום”.

הכרוזים היהודים היו שונים באופים ובהתנהגותם מהכרוזים המוסלמים. הם “הצניעו לכת”. הם לא הרהיבו עוז בנפשם להרים את קולם משער השרשרת ועד לשער יפו. מוראה של הרשות היה עליהם. הם לא התחרו בחבריהם הכרוזים המוסלמים שקולם “זעזע את אמות הסיפים” של ירושלים הקטנה הצנועה שהסתתרה מאחורי חומותיה.

כרוזינו לא הסתובבו בקרבת בתי הקפה ולא כתתו את רגליהם ברובעי המוסלמים והנוצרים. “שטח פעולתם” היה מצומצם, הרובע היהודי, בתי הכנסת, והשכונות היהודיות שמחוץ לחומות.

שפתם של הכרוזים הספרדים היתה השפה הספרדית ואילו שפתם של הכרוזים האשכנזים היתה האידיש. ואף כרוז לא פלש חלילה לתחומו של השני. כרוז ספרדי לא “הרהיב עוז בנפשו” לתרגם את הכרזתו לאידיש ואילו הכרוזים האשכנזים נסו לפרקים את כוחם ומסרו, מתוך רחמנות לקהל השומעים את קיצור ההכרזה גם בספרדית-אשכנזית אשר העלתה חיוך על פנינו. לפרקים נאותו שני הכרוזים גם לתרגם את הודעותיהם לערבית ולעברית.

בשנות מלחמת העולם הראשונה, הכריזו על צווי גיוס באמצעות כרוזים. הכרוזים “מטעם הרשות” “שדרו” על הגיוס בחוצות העיר. כשפרצה מחלה בעיר, יצאו הכרוזים להכריז עליה במקומות ציבוריים. כשהכרוז היהודי היה מכריז על מחלה, היה עובר בבתי הכנסת ומכריז את הכרזתו שעוררה דאגה רבה בלב שומעיהם. אבל כרוזים אלה סיימו תמיד את הודעותיהם במילות נחמה, כי האל ברחמיו הרבים ירחם על ישראל עמו.

כרוזים “עצובים” היו גם הכרוזים אשר הכריזו על לוויותיהם של רבנים וגדולי תורה. לפי הכרזות ידענו אם הנפטר היה רב ספרדי או רב אשכנזי. קריאתו של הכרוז הספרדי היתה שופעת תחנונים ובקשה. גם קולו היה רווי צער וכאב. וכך היה אומר בספרדית, “בואו ללוות את המצווה כי עוד מעט כבר יטלו את הנפטר למנוחות”. במלים אחרות באו ללוות את המת ובזה הנכם עושים מצווה כי עוד מעט כבר לא תהיה לכם הזדמנות ליטול חלק במצווה זו כי כבר יובילו את המת לקבורה" (אקומפנייאר אה לה מצווה כי יא לה ב’נה ייב’אר") ולבו של מי לא היה מתרכך כשהיה שומע את הקריאה הזאת הנוגעת ללב, ומי לא היה עוזב את הבית וסר לביתו של הנפטר כדי להשתתף בלוויה. ואילו קריאתו של הכרוז האשכנזי היתה מלאת חרדה. אף הוא הכריז בקול רם על הנפטר באידיש. וכך היה פותח, “בואו ללוויה” (צו די לוויה). בין הכרוזים האשכנזים מזכירים את רבי מרדכי דער אוויס רופער, ששמו היה רבי מרדכי אברהם מירסקי. הכרזותיהם של שני סוגי הכרוזים הספרדים והאשכנזים, הטילו עלינו הקטנים, ביחוד בשעות הלילה, מורא ופחד.

ועוד תופעה שהבדילה בין הכרוזים הספרדים לבין הכרוזים האשכנזים. הכרוזים האשכנזים הרבו בהשמעת חרמות ונדויים, וזאת לא בשמם חלילה אלא בשם רבני וגאוני מקהלות האשכנזים. לעומת זאת חסכו הכרוזים הספרדים במידה האפשרית בנדויים וחרמות. הרבנים הספרדים היו נוחים יותר ולא הזדרזו להוציא מתחת ידם נדויים וחרמות. הם גילו יותר סובלנות ונקטו בדרכי נועם שכל נתיבותיה שלום.

לא תמיד הדהדו בשכונותינו קולותיהם של כרוזים זועמים וזעפנים, או כרוזים שהכריזו על פקודות הרשות, על לוויות, או על אבידות של ילדים קטנים “שישנו שנת ישרים” בחצרות בתים או שתעו בדרכם. היו גם כרזות משמחות ומשעשעות, כגון כרזות על חמורים שתעו בדרך לא דרך, על “ראינוע נודד” שבא לשכונה, ועל קרקס שנטה את אהלו באחד מפרברי העיר. כרוזים אלה הכניסו בנו הקטנים רוח של שמחה ועליזות. בשעה זו היינו נוטשים את משחקינו ומתלקטים מסביב לכרוזים, אשר לאחר שהיו מסיימים את הודעותיהם, היינו “סובבים” אותם בכל מיני שאלות והסברים, שלא תמיד זכינו לתשובה.

היום נעלמו הכרוזים “והדלאלים” מרחובותינו משכונותינו. את מקומם ירשה רשות השדור. אולם כרוזים עומדים וקיימים בכפרים הערבים. עד היום נשמע קולו של הדלאל הזקן הסובב בסימטאות הכפר ומכריז על אבדן חמורו או כבשתו של אבו מחמוד או של אבו צאלח וקורא “יא מן שאף יא מן לקה” (הו מי שראה או מצא כבשה לבנה שעל פניה עובר קו שחור).

בשעה זו מבטיח הכרוז לשומעיו, שברובם הם ילדי הכפר, כי כל מי שישיב את האבדה מובטח לו נתח הגון של חלבה מתוקה או מספר אגורות. והכרוז מוסיף "וכל מי שירצה לותר על שכרו בעולם הזה מובטח לו שכר הגון בעולם הבא, שכר שעלול הוא לקבל אותו ישירות מידי האל יתעלה וישתבח. אולם אלה מבין ילדי הכפר אשר עלה בידם להשיב את האבדה לבעלה, נטו יותר לקבל את שכרם דהיינו, חתיכת חלבה או מספר אגורות בעולם הזה ולא לחכות לעולם הבא, כדי לקבל את שכרם.

ואילו אנו הקטנים ילדי השכונות השתדלנו למלא את מצות השבת אבידה, בלי לקבל שכר בעולם הזה שכן היו שגורים בפינו הפסוקים “כי תראה אבידת אחיך”.


“דור הקפה” בירושלים דאז    🔗

דור דור ומנהגי שתיית הקפה שלו. לספל הקפה בבית אבא ובחוצות ירושלים של אז, היו לו משמעות מיוחדת, היה לו מעין פולחן משלו ו“אורח חיים” משלו. ספל הקפה (הסיפלון) הקטן, או כפי שנקרא בפי אבותינו “פינג’ניקו” להבדיל מהספל הגדול (פינג’אן), ליווה את דור אבותינו בכל מקום שפנו מרגע שפתחו את עיניהם בבוקר ועד שעלו על משכבם בלילות. ספל הקפה קדם את פני הורינו מיד לאחר שקמו משנתם. ספלי הקפה שבני הזוג שתו בצוותא בשעות הבוקר רעננו את נשמתם. כאן על הספלונים בשעת בוקר נדונו הבעיות של חיי המשפחה והכל בניחותא ולא כבימינו תוך בהילות והסחת הדעת בעתוני בוקר או תוך האזנה לחדשות הבוקר.

לא היה כספל קפה בצוותא גורם מקרב לבבות ומקרב רחוקים ומשמש פתיחה טובה לשיחה ולדיון. בכל בקור אצל קרובים ובני משפחה, ידידים ושכנים נתכבדו הבאים “לפחות” (אה לו מנקו) בספל קפה קטן שנמזג מתוך קומקום קטן, שהיה מוקף בגחלים לוחשות מעין “אש תמיד”, בכל שעות היום כאילו מצפה לכל רגע לאורחיו.

ספל הקפה לא הוגש לאורח מיד עם כניסתו לבית, אלא לאחר חלוף רגעים מספר של שיחה רגועה ושקטה. ספל קפה שהוגש לאורח מיד עם כניסתו לבית, היה משמש רמז לאורח, כי אין הוא אורח רצוי וכי ייטיב לעשות אם יסיים את בקורו בהקדם האפשרי. מעולם לא הגישה בעלת הבית קפה לאורח בשעת הביקור, יותר מפעם אחת. העלבון הגדול שהאורח יכול היה לגרום לבעלת הבית ולפגוע בכבודה, אם היה סר לבית וממאן לשתות ספל קפה שהכינה עבורו, אם מחמת קוצר זמן או שעתותיו לא היו בידו. אי שתית הקפה היתה בה משום פחיתות בכבודה של בעלת הבית. קשה היה לה לעכל את העובדה, שאורח שנכנס לביתה, ואף לרגעים מספר, לא יתכבד בספל קפה. וכמה היתה בעלת הבית מפצירה “באורח לרגע”, זה כדי שיחזור בו מעקשנותו. וכך היתה פונה אליו אנא (ג’אנו) בבקשה, הואל נא להתכבד בספלון קפה. הלא כבר נעשתה הטרחה (יא סי איזו לה פינה). וכשהיה האורח שומע מפיה של בעלת הבית את דברי הבקשה והתחינה האלה שהיו נאמרים בחן ובטעם רב לא יכול היה האורח לעמוד בפני דברי התחנונים האלה, והיה נעתר לבקשתה ו“מחכה” בסבלנות לבואו של ספל הקפה שהיה מוגש על טס נקי ועל ידו כוס מים קרים מכד החרס (לה שרבה).

ספל הקפה נועד להורים לסבים ולסבות, לנו הקטנים אז אסור היה לנגוע בו. הם היו זקוקים לספל הקפה להאיר את מחשבתם, להבהיר את שכלם, להכניס סדר במחשבותיהם. וסייע בידם לנהל שיחה קלה ביישוב הדעת ולדיון מעמיק, ללימוד התורה ולשינון ההלכה. הם היו זקוקים לו בשעת שחרית, לאחר שנת צהרים, ולשעת לילה מאוחרת, כשהיו רבנינו וזקנינו רכונים על ספריהם ושקועים בתלמודם. רבנינו, שהרבו בשתית הקפה, שעה שהיו שקועים בלימודים בחדרי “הישיבות” שלהם, לא הטריחו את נשותיהם הרבניות (הרוביסאס) בהכנת הקפה. הם נהגו להעמיד את קומקום הקפה הקטן לידם על אש של ספירט ולידו קופסת הקפה וקופסת הסוכר וכך היו מכינים ומוזגים את הקפה לעצמם.

אולם אחרת היו הדברים כשבאו מבקרים בבית הרבנים, כאן היתה בעלת הבית, הרבנית, ששה להכין את הקפה במו ידיה כדי לכבד את אורחי בעלה. משתיתה הרבנית מגישה ל“ישיבה” את מגש ספלי הקפה, היו הרבנים האורחים קוראים לעומתה: “פרדונה, מחילה, למה הטרחת את עצמך להכין לנו קפה סניורה רוביסה, פארה כוולה איסטה פנה”. ואילו פניה של הרבנית היו מאירים משמחה על אשר זכתה לשמש תלמידי חכמים.

הקפה שהוגש לאורחים הוכן באהבה ובחמימות רבה על ידי בעלת הבית, אשר הוסיפה לקפה בשעת הגשתו את חיוכה וברכותיה. הספלון היה מלווה באיחולים טובים לא רק מצד בעלת הבית אלא גם מצד האורחים. לאחר שתיית הקפה העתירו האורחים על בעלת הבית את הברכה הידועה: “קפה די אליגריה” (יהי רצון שהקפה יוגש אך ורק בשמחות) וזאת להבדיל מ“ספל קפה” העצוב שהוגש בשעת בקור נחום אבלים.

ספל הקפה חדר גם לחיי המיסתורין שלנו. אביא כאן את המעשה ששמעתי מפיה של הגברת י. בתו של רחמים מיוחס.

סבי רבי סימן טוב מיוחס, ביקש פעם מאשתו וידה להביא לו ספל קפה. כשהביאה לו את הספל שאל אותה בתמיהה למה הבאת ספל קפה אחד בלבד, הלא עינייך הרואות כי יושב על ידי אורח, אבקשך, להביא לנו עוד ספל קפה. ואכן, שבה למטבח הביאה עוד ספל קפה והעמידה אותו על ידו. היא לא שאלה אותו למי נועד הספל. הבינה, כי מאחר שבילה את הלילה בישיבת “בית אל”, נדמה היה לו כי על ידו יושב אליהו הנביא ולכבודו הזמין את ספל הקפה הנוסף.

ספל הקפה תופס מקום חשוב ונכבד גם אצל שכנינו הערבים כיום כאז אלא מתברר שהיו חלוקי דעות דתיות והלכתיות סביב שתיית הקפה, אצל המוסלמים והדבר הוליד לפני שנים רבות ויכוח חריף בקרב חכמי הדת המוסלמיים.

עארף אל עארף, איש ירושלים, מספר בספרו “אל מופצל פי תאריח' אל קודס” כי במאה שעברה, סערה ירושלים המוסלמית סערה גדולה סביב הבעייה,: האם מותר למוסלמי לשתות קפה. על כך התווכחו ימים רבים אנשי הדת המוסלמיים. השיח' ח’ליל אל ח’אלידי, אחד מחכמי הדת המוסלמים הנודעים בירושלים בסוף המאה שעברה, מצא הד לוכוח זה באחד ממסמכיו של בית הדין השרעי בירושלים, המופתי הירושלמי הכריע בשאלה חמורה זו ופסק מותר בשתיה על אף “ההרדמה הקלה” (תח’דיר) הטמונה בו. הנמוק להיתר שתיית הקפה היה, כי “הקפה נזרע בתימן ותושבי תימן וחג’אז נהגו לשתותו” וכך נשמו מוסלמי ירושלים לרווחה. משנפתרה בעיית שתיית הקפה אצל המוסלמים, נפתחו בתי קפה אצל שכנינו בכל רחוב ובכל פינה. וכך נתערב הבל הקפה החם עם עשן הנרגילה, דבר שהוא שכיח בכל בית קפה ערבי.

ספל קפה אחר פשוט יותר ותכליתי יותר הוגש במשרדי השלטונות, בבנקים ובלשכותיהם של סוחרים. הוא לא הוכן ע“י בעלות הבית באותה אהבה וחמימות. מומחים מיוחדים להכנת קפה, סיפקו ספלי קפה לאורחים שנתקבלו אצל אנשי השלטון והשררה. ואילו האורחים שבקרו אצל הסוחרים בשווקים ובחנויות גמעו ספלי קפה שהוזמנו עבורם ע”י הסוחר או בעל החנות מבתי הקפה הסמוכים. במשרדים ובחנויות הוזמן ספל הקפה לפי רצונו של האורח, היה מי שביקש עם “סוכר בזיאדה” (דהיינו עם הרבה סוכר) והיה מי שביקש עם מעט סוכר “סוכר קליל” או “קהווה סאדה” היינו קפה מר ללא סוכר. מגיש הקפה נהג לרשום את מספר ספלי הקפה שהזמין בעל-החנות בגיר בדלת החנות.

ספל הקפה הוגש בלווית כוס מים קרים, שהיו מיועדים להכין את גרונו של השותה, להרטיבו ולרככו כדי להפיק את מלוא הטעם מן הקפה. לקפה נלוו תמיד הנרגילה או הסיגריה המגולגלת.

יהודים וערבים שתו קפה בצוותא ושתייה זו היתה משפרת את “יחסי הציבור”, מקרבת לבבות ומגבירה ריעות. הרבה עסקים נעשו בינינו לבין שכנינו, כגון עסקי קרקעות, בריתות שלום וכו' על ספל קפה.

גם במשרדים, בנקים, בתי מסחר ובמוסדות ציבור של אותם ימים, מלא הקפה מתווך נאמן ותפקיד של איש יחסי ציבור. די היה בשתיית קפה בצוותא והיו הבעיות נפתרות וההדורים וחלוקי הדעות מתיישבים.

גם בישיבות מועצת העיריה בתקופת השלטון התורכי שהיו מתקיימות בשעות הצהרים הוגש קפה לכל חבר מועצה מבית קפה סמוך וליד כל חבר מועצה עמדה גם הנרגילה.

ספל הקפה, תפס מקום חשוב ונכבד גם בביתו של הערבי כבביתו של היהודי. גם כאן התנהלה שתיית הקפה בכל הגינונים והטכס. הקפה נמזג מתוך קומקומי נחושת מיוחדים מבהיקים בברק שלהם, לתוך ספלונים מעוטרים בעיטורים. את שתיית הקפה היו מסיימים בברכה “קהווה דאימן”, דהיינו שתמיד תהיה הברכה שרויה בביתך.

בתקופת המנדאט הבריטי סר חינו של הקפה, הוא הלך ונדחק מן הבתים ובעיקר מן המשרדים. במשרדי השלטון המנדאטורי “התאזרח” התה האנגלי ובבתים היהודים בא התה הרוסי. תה אינו קפה ומשום כך אין בו גם אותם הגנונים, החן החמימות והאהבה שהושקעו בהכנת הקפה ובשתייתו. די היה לפתוח את הברז הקטן של ה“סאמוור” והמים הרותחים קולחים מהברז.

מעטים כיום יודעים טעמו של קפה כמו שצריך להיות. מעט מאותו טעם של קפה שהוכן, כפי שהוכן אז, נשמר גם כיום אצל מוקירי הקפה ו“מעריציו”. היום שותים קפה בחלב או קפה שחור שבצדק נקרא בפי הדור החדש “קפה בוץ”. הוא שאמרנו דור דור ושותיו. דור הקפה שלנו חלף בא דור התה ודור ה“אספרסו”, ודור המשקאות הקרים.

אולם לא תמיד הרנין ספל הקפה את לבו של האורח שגמע ממנו בנחת ובשלוה.

ספל הקפה שמש בארמונותיהם ובטירותיהם של הסולטאנים, המושלים ואנשי הבולשת למיניהם כאחד האמצעים השקטים ביותר אשר השתמשו בו כדי לחסל אויבים ומתנגדי המשטר. ספורים רבים מתהלכים בקרב אנשי המזרח על “דרכי חיסולם” של יריבים ומתנגדים מעין אלה, באמצעות ספל-הקפה.

אחד מגדולי הסופרים הערבים שנלחם מלחמת חורמה בשלטון העותומאני היה השיח' עבד אל רחמאן אל כוואכיבי (1849–1902) אשר ביום החמישי 14 ביוני, 1902, הורעל על ידי לגימת ספל קפה, ביושבו בבית הקפה “ילדיז” ששכן בגן הידוע “אל אזבכיה” אשר בקהיר. הבלש העותומאני עקב אחר הלוחם הלאומי הזה אשר מצא מחסה בצל ממשלתה של מצרים, והשקה אותו ספל קפה מורעל. לאחר שתיית ספל הקפה חש בכאבי בטן קשים ובקש מבנו, שישב על ידו להובילו מיד לביתו. לאחר מחצית השעה של סבל וכאבים מת שיח' אל כוואכיבי אחד הלוחמים הגדולים במשטר העריצות התורכית.

ובירושלים של ימי השלטון העותומאני התהלך ספור הדומה למקרה שאירע לשיח' עבד אל רחמאן אל כוואכיבי.

מספרים על אחד מבניו של הרב יש"א ברכה, אליעזר אלישר, ששמש במשרה נכבדה באדמיניסטרציה העותומאנית בירושלים אשר הוזמן למסיבה שבה השתתפו כמה משונאיו שעבדו אתו באדמיניסטרציה העותומאנית. במסיבה זו הוגש לו ספל קפה מורעל שגרם למותו והוא במיטב שנותיו…

כשעלה מחירו של הקפה השחור לפני שנתיים, הגיבו על כך שכנינו שכן שומרים הם אמונים לקפה השחור, שהיה בן בית גם בבתינו, בימי ילדותנו, לפני ש“הנס קפה” בא לעולם. "אנו בני המזרח, אמר אחד העתונאים הערבים, נהנים הנאה מרובה משתיית ספל הקפה בקומנו בבוקר משנתנו, כשם שאנו נהנים ממנו גם לאחר שאנו סועדים את לבנו בצהרים ובערב. ולא זו בלבד, כל המבקר בבתינו ובמקומות העבודה שלנו אנו נוהגים להגיש לו ספל קפה, המסמל את רגשי האהבה והידידות שאנו רוחשים לאורחנו. הקפה מעלה, כפי שאומר המשל הערבי, חיוך בפניו של השותה וזאת על אף היותו שחור.

לקפה שלנו, אמר עתונאי אחר, אנו קוראים בשם “אל מחבובה אל סמרא” (האהובה השחרחורת). לקפה יש שפה משלו המיוחדת רק לו. הקפה הנמצא בתוך הספל הקטן מבריק בזוהרו ואף משמיע קולות משמחים… את שפתו, שפת הקפה מבינים הנכבדים והנדיבים בעם.

סיימתי את כתיבתו של פרק זה בפורים תשל"ט, בעת בקורו של הנשיא קרטר בארצנו, בשעה שכלנו מצפים לחתימת חוזה השלום בינינו ובין מצרים.

תקותי היא כי לאורחינו המצרים שיבואו לבקרנו נגיש ספלוני קפה עם הרבה “קישטה או קשווה” דהיינו “קצף” (ובספרדית “איסקומה או טילה”) ולידם של ספלוני קפה אלו תעמדנה כוסות מים צוננים.


פירות בעונתם וירקות בעיתם    🔗

זקני ירושלים, שיירי הדורות של ראשית המאה, העוברים כיום בשווקי ירושלים, עומדים נבוכים ותמהים מול שפעת הפירות והירקות, תנובת השדה והבוסתן, המוערמים ערמות ערמות על הדוכנים ובפתחי החנויות. פירות וירקות שלא שערו אבותיהם, שלא ידעו טעמם בימיהם ולא הכירו צורתם בילדותם. פרי דוחק עונת חברו וירק דוחה את זולתו. עונה נכנסת לעונה ובאה לתחום חברתה כאילו התהפכו היוצרות ונשתנו העונות. פירות קיץ בעונת חורף וירק חורף בעונת קיץ. ניטלה כאילו אותה חדוות התחדשות הפרי בעונתו, ונעלמה ברכת “שהחיינו” בירק המתחדש בזמנו.

והזכרונות נושאים אותם אל שווקי ירושלים שבימי ילדותם. אז בימים בהם היו לפירות ולירקות “חוק ומשטר”. פרי או ירק לא הזדרז להקדים את חברו, לא דחקו איש את רעהו, לא פרי חממה ולא “תחכומי” חקלאות. הפירות והירקות גדלו “בסייעתא דשמיא” ולמטר השמים. פרי בעונתו וירק בעתו. זכורני עד היום כיצד היה סבי מעלה בשמחה על שלחנו, לאחר חג הפסח את המלפפונים, הירוקים הקטנים והרעננים, שהובאו מעין גדי כדי לברך ברכת “שהחיינו”. נהוג היה כי כל בעל בית היה שואל את חברו בעונת הפירות והירקות “אם כבר עשה שהחיינו” (אזיטיס שהחיינו).

כשהבאנו את הפירות והירקות לבתינו בשעות הבוקר המוקדמות כשהטל היה עדיין נוצץ מבין עלי הירקות וקליפת הפירות, היתה בהם רעננות של האדמה הטובה בלא חומרים חימיים או דשנים וריסוסים למיניהם.

בילדותי האמנתי, כי הפירות והירקות הכירו וידעו את חגינו ומועדינו כאילו שתפו עצמם בשמחת מועדינו. ידענו כי “הבמיה” עולה על דוכני הירקנים בימים שבין שבעה-עשר בתמוז עד עשרת ימי התשובה. בימים אלה שהיראים והחסידים הרבו לצום ובסעודה המפסקת היו אוכלים את הירק הקטן הזה, שהיה מקל על הצימאון של ימות החמה.

ה“חסה” באה לשווקים רק לאחר חג הפורים. האכרים בכפרים ובסביבות ירושלים הכירו וידעו אף הם חגינו והם סייעו בידינו לקיים את המצוות19. וכיצד יכולנו לקיים את המצוות אם הם לא הביאו את הפירות והירקות המתאימים, בערבי ראש השנה כדי לברך את ה“יהי רצון” על פרי וירק כדת וכמנהג, שאנו הספרדים הקפדנו כל כך עליהם, שעה שהאשכנזים הסתפקו רק בתפוח בדבש בליל ראש השנה.

נדמה לנו כי כמה מסוגי הפירות והירקות שינו את מראם וצורתם בימינו. בילדותנו הכרנו רק את הפלפלונים הקטנים החריפים, צורבי השפתים שאותם נהגנו לחתוך לחתיכות קטנות ולערבבם בסלט עגבניות ומלפפונים. כיום משתאים אנו, זקני ירושלים למראה הפלפלים המתוקים עבי הבשר, שכל אחד מהם ממלא את כף היד.

מתי פגשנו את הגזר ב“ביזאר”, אם לא בערבי ט“ו בשבט כדי לברך עליו. הגזר בימינו היה נאה במראהו צעיר ורענן שמשך אחריו זנב של עלים ירוקים. כבדנו את הגזר והעלנו אותו על שלחננו בליל ט”ו בשבט, וברכנו עליו. השם גזר לא היה ידוע לנו אז וקראנו לו “ספנוריה”. כרסמנו אותו בשנינו הרכות בתאווה גדולה. ה“ארטישוק” באותם הימים היה נאכל טרי ורענן, ולא מיובש למחצה כבימינו, על כרעו ועל קרביו. לאחר שניקינו את “לבו”.

ובכלל, דומה כי בימי אבותינו היה מעין קשר נפשי בין האדם לבין הירק והפרי, ציפינו בקוצר רוח לבואם בעונתם והצטערנו שעברה עונתם. ההפתעה הגדולה ביותר שבעל היה “עושה” לבעלת הבית, היתה כאשר היתה פותחת את שקי הירקות והפירות, שהביא בעלה מן השוק ומוצאת שם ירק או פרי חדש שהופיע באותו יום בשוק. ומשהיתה שואלת אותו: מה ראה להביא ירק זה או פרי זה שללא ספק שלם עבורם מחיר יקר, היה משיב לה: האם אין את רוצה שנהיה הראשונים לברך יחד את ברכת “שהחיינו”?

מסופקני אם יודעים כיום בני הדור החדש את שמו של החציל הקטן שאותו נהגו לשווק מהכפר ביתר הסמוך לירושלים. מספר לי אחד מחברי המוסלמים. חציל “ביתרי” זה היה טעים עד כדי שרבים מתושבי ערי הארץ, היו “עולים לרגל” לירושלים כדי לטעום את טעמו של החציל הביתרי הזה. ועוד מספר, פליטים מהכפר ביתר, נטלו אתם זרעים של החציל כדי לנטוע אותו בעמאן. אולם טעמו של חציל זה לא דמה לטעמו של החציל המקורי שאותו שתלו באדמת ביתר.

לא את כל סוגי פרי ההדר של ימינו ידענו בילדותנו. לא הכרנו את האשכולית ולא ידענו את “הקלמנטינה”. כל מה שידענו אז, היו תפוזים קטנים ו“יוסף אפנדי”. המנדרינה, שקליפתו היתה יורדת בקלות ופלחיו היו מתפוררים כאילו מעצמם, בכף ידינו.

הפרי היחידי המזכיר לנו את ימי ילדותנו הוא הצבר. כנראה שכל הנסיונות החקלאיים לא יכלו לו והוא מוצא את דרכו לשווקינו ולרחובותינו בחדשי הקיץ. זה הוא הפרי שלא נכנע לשום “לחץ” כדוגמת “הפולים הירוקים” (אב’אס פריסקאס), המגלים את פניהם רק סמוך לחג הפסח. אפשר להגיד כי פרי זה הצבר" מיועד בעיקר לנו הילדים. לאחר אמירת הסליחות בימי חדש אלול סרנו אל הפלאחות הערביות שישבו עם סליהן (“הסאחרות”) כשהן גדושות “צברות” שזופות שמש, ובמחיר של מטליק אחד בימי התורכים, גרוש “עם חור” בתקופת המנדאט, היינו מעבירים מספר צברות ולא נודעו כי באו אל קרבנו.

מחירי הפירות והירקות נקבעו ע“י העיריה. בעתון הערבי “אל קודס” שנה ג' גליון 309 מיום 17 בינואר 1911 פורסמו המחירים הבאים עפ”י החלטת מועצת העיריה, (המחירים נקבעו לפי משקל ה“אוקה” (חמש אוקיות ושליש) ובתעריף של “פארות”. (גרוש תורכי אחד שווה 40 “פארות” ומטליק אחד 10 “פארות”).

והרי “המחירים לצרכן”: דלעת 25 פארה, עגבניות 50, חצילים 50, כרובית 40, פלפל אדום 220, תפוחי אדמה ממרסיליה 45, לפת 20, תפוחי זהב 600, לימון חמוץ 600.

היום אומרות ישישות וקשישות, אין טעם לירקות שלנו. השיטות החקלאיות החדשות נטלו מהם את טעמם. האם אפשר כיום להשוות את טעמה של עגבניה שבימינו לטעמה של עגבניה של היום. בימינו חכינו וצפינו בכליון עינים לבואם של ירקות ופירות חדשים, קבלנו אותם בסבר פנים יפות. ואילו היום השתנו סדרי בראשית והם מצויים בכל ימות השנה.

אנו נשות המזרח אהבנו ואוהבות ירקות וכדי להנות מהם השקענו עמל וטורח רב כדי שיהיו ראויים לעלות על שולחננו. (הירק הנקרא “עקוב” שהיה כולו מלא קוצים נהגנו להכינו במשך שעות רבות עד שאצבעות ידינו זבו דם). אף הפירות שמשו לנו כסעודה. פלח של מלון או אבטיח, בצירוף פרוסת גבינה מלוחה ופרוסת לחם טרי שמש לסעודת הבוקר. נדמה לי אמרה אחת הזקנות כי כמה ירקות שהיו בימי אבותינו נעלמו משוקי הירקות. ואכן אם ברצונך להזכר בירקות ובפירות של ימי אבותינו סור נא אל שוק הביזאר אשר בהמשכו של רחוב דוד בעיר העתיקה ושם עוד אפשר לראות ירקות ופירות שהיו בשוקינו בימים שחלפו.

ל“בזאר”, או כפי שקראו אותו תושבי ירושלים “איל סוקו” הלכו רק הגברים. אמותינו לא הלכו, כפי שנהוג כיום, ללכת לשוק (אסמירסאר). רק הנשים האשכנזיות ששלחו את בעליהן ללמוד בישיבות, הלכו בעצמן לשוק. רק הן הרהיבו עוז בנפשן להסתובב בין סוחרי הירקות והפירות הפלאחים והפלאחות ולהתמקח עם המוכרים “במלים הערביות” הספורות שהיו שגורות בפיהן. אורחות אלו נחשבו לחזיון בלתי נפרץ באותם ימים, ואין פלא אם המוכרים “הביעו לפרקים את שמחתם”, בקריאות וברמזים שרק אנו, מבני עדות המזרח, עמדנו על פשרם ומובנם.

יהודי העיר העתיקה לא עסקו במכירת ירקות ופירות. רק בעונת הקיץ כשהאבטיחים הענבים והמלונים הציפו את שוקי העיר העתיקה שלחו ידם במסחר זה, מספרים על מוכר ירקות אחד, ששמש כסוכנו של ירקן ערבי ששמו יעקב כהן שחנותו עמדה על יד בית הקפה “אל בשורה” העומד וקיים עד ימינו. על הירקן הזה מספרים כי נהג לקבל עליו תעניות שהיו נמשכות לפרקים ארבעים יום ללא הפסק.

בשלהי עונת הקיץ פוגשים אנו לפרקים בשוקי ירושלים פלאחות זקנות הנושאות בסליהן גרוגרות של תאנים העשויות במחרוזות. גרוגרות אלו מזכירות לנו תושבי ירושלים את הגרוגרות של מלחמת העולם הראשונה “כשהסוכר היה בבל יראה ובבל ימצא”, וכדי ל“הוריק” אל תוך פינו תה או קפה שהיה עשוי משעורים, נהגנו להניח תאנה יבשה בפינו כדוגמת “קפרי קוסקה” ששותי התה הרוסים נהגו להניח מתחת ללשונותיהם ולהוריק לפיהם מספר כוסות תה שאותם מלאו מהסמאוואר.


מצחצחי הנעליים (הבוייאג’יה)    🔗

בין המלאכות המעטות שהיו נקוטות בידי בני ירושלים בראשית המאה, תפסה מלאכת צחצוח הנעלים מקום נכבד בסולם המלאכות והעסוקים. ב“עסק” זה נטלו חלק בני כל העדות, יהודים מוסלמים, יוונים, ארמנים ואשורים. הם לא סובבו בשווקים וברחובות כרוכלים והכריזו על “סחורתם”. הם ישבו ליד תיבותיהם המצופות בנחושת קלל, מבריקות ונוצצות עטורות ברקועים מרהיבי עין ומשובצות בצדפים ועליהן קבוע היה פעמון קטן שבצלצולו העדין “הכריז” מידי פעם על “החלפת” הרגלים מעל כן הצחצוח.

מצחצחי הנעלים התמקמו “בעמדות מרכזיות” של ירושלים. הם התישבו ברחבה שליד הכניסה לשער יפו. הם היו פטורים מתשלום “דמי מקום” (ארדיה) כשם ששלמו הירקנים ובעלי מלאכות אחרות. מתברר שעירית ירושלים בימים ההם עודדה את עיסוקם של מצחצחי הנעלים במסגרת “הסבר פניך לתייר”. התיירים הרבים בני לאומים שונים, שבקרו בימים ההם בירושלים, היו הלקוחות העיקריים של מצחצחי הנעלים בצד האפנדים והגבירים של ירושלים. התיירים סרו אל מצחצחי הנעלים להסיר מעל מנעליהם את אבק הדרכים, לפני שסרו אל בתי-המלון והאכסניות שלהם.

בימי חג ומועד ובערבי חגים ושבתות נדדו מצחצחי הנעלים וקבעו את מושבם בפתחי בתי כנסת, בשערי מסגדים בימי החגים המוסלמים, ובשערי הכנסיות בימי החגים הנוצריים. שם צחצחו את נעליהם של הבאים להתפלל כדי שאלו יוכלו לפסוע בבתי התפילה בנעלים נוצצות ומבריקות. "המוסלמים על אף שהשילו את נעליהם בפתחי המסגדים הקפידו על נקיון ומראה נעליהם שעמדו בחוץ שורות שורות).

וכך נעשתה מלאכת צחצוח הנעלים. תחילה הסירו מעל פני הנעלים את אשר דבק בהם במברשת מסובנת, אח“כ מרחו בקצות אצבעותיהם את המשחה על פני הנעל. המשחות הידועות והמפורסמות היו “קיווי”, “גריפין”, “שרי בלוסום” ו-”ליאון נוייר“. (אלה היו המשחות הארופיות). לאחר מכן היו מברישים באמנות רבה את פני הנעלים במברשות מרובות שער, בזריזות רבה הלוך ושוב הלוך ושוב. לבסוף “לקינוח” העבירו על פני הנעלים בד קטיפה כדי להוסיף ברק. כשסיימו מלאכתם היו מכים בפעמון הקטן אות ל”החלפת הרגל". הלקוח היה מסיר מעל כן הצחצוח רגל ימין כדי להניח רגל שמאל. מצחצחי הנעלים נקראו בשם “בוייאג’יה” שם שהיה גזור מהמלה “בוייה” שפירושו צבע או “מסאח אחזיה”.

“עונות טובות” היו למצחצחי נעליים כשגייסות של צבאות זרים מלאו את רחובותינו. פרחי הקצינים התורכים נהגו במלחמת העולם הראשונה “לעלות ולרדת על במותי מצחצחי הנעליים”, וכך החזיקו אחריהם גם חיילי הוד מלכותו הבריטי בחדשים הראשונים שלאחר מלחמת העולם הראשונה. החיילים האוסטרלים והבריטים הקפידו על הופעתם הנאה. אלה לא שלמו להם כפי ששלמו להם פרחי הקצונה התורכים, בישליק, חצי בישליק, ירמי פארה וסיקשלי, אלא במטבעות מצריות שהביאו אתם ממצרים, מטבעות אשר היו בשמוש בארץ בעשר שנים הראשונות לאחר המנדאט הבריטי. מחירים קבועים למצחצחי הנעלים לא היו באותם ימים. כל אחד זרק למצחצח הנעלים את שכרו ככל אשר ידבנו לבו.

לבני העדה היהודית בירושלים היו מצחצחי נעלים משלהם, הם ישבו בערבי שבתות בפתח בית הכנסת ה“חורבה”, בפתח ישיבת המקובלים “בית אל”, בקמרון של ג’יניאו, קמרון ששמש מעין “מרכז בעלי המלאכה” של ירושלים בימים ההם. שם מתחת לקמרון זה היה יכול אדם לגמוע כוסית עראק באחד מבתי המרזח, לחפש בעל מלאכה שהוא נזקק ממצחצח נעלים ועד נושאי ארון מתים ללוויה. בעוד שאנשי דת מוסלמים ונוצרים נהגו לצחצח נעליהם בראש חוצות הרי שהרבנים הספרדים ראו בכך מנהג לא נאה ולא רצו ל“התבזות” בעיני הציבור. הם נהגו לצחצח את נעליהם בעצמם ולעתים סייעו בידם “הרוביסות” העדינות.

משהלכו ונבנו השכונות החדשות בירושלים, נדדו מצחצחי הנעליים גם למחנה יהודה ובשער הפונה מבתי ההונגרים לרחוב מאה שערים.

הם גם ישבו על פתחיהם של בתי המלון האירופיים שבעיר העתיקה והבריקו את נעליהם של התיירים שבאו לירושלים מארצות שונות.

מצחצחי הנעלים רגלו לשונם לדבר בכמה שפות והיו פונים לתיירים ולאורחים בשפתם ובלשונם. ועוד מספרים כי כמה מתלמידי בית הספר למלאכה של כי“ח נהגו להעמיס על כתפיהם תיבות עץ, לעמוד בשער יפו ולצחצח את נעליהם של עוברים ושבים במחירים זולים. את זאת עשו כדי לממן את הוצאותיהם הדלות. מאחר שמצחצחי נעליים אלה היו “חניכי התרבות הצרפתית”, נהגו לסור אליהם עוברים ושבים כדי להתבשם בתרבות צרפת” וכן כדי להרגיל את לשונם לדבר צרפתית. מספרים על בן ירושלים שהכין עצמו ללמוד רפואה באחת המכללות הצרפתיות בבירות, צעיר שהפך ברבות הימים לאחד הרופאים הידועים בירושלים, אשר נהג לרדת אל מצחצחי הנעלים “הצרפתיים” האלה ובשעה שהיה מצחצח את נעליו, שאל לפרושן של מלים ומונחים בשפה הצרפתית והיה רושם אותן בפנקסו הקטן.

אם מקצוע זה פרח בתקופת השלטון העותומני לא רק בארץ אלא גם בכל ערי המזרח, הרי ירד מגדולתו בתקופת השלטון המנדטורי. מצחצחי נעליים נהגו לסור לחנויות כדי לצחצח את נעליהם של בעליהן כשהם יושבים בפתח החנות.

לאט לאט הלכו ונעלמו מצחצחי הנעליים מהרחבה אשר בשער יפו, ממחנה יהודה וממקומות אחרים. נפתחו חנויות הדורות בהן עמדו “כסאות מסתובבים” ובפתחיהן היו תלויים וילונות העשויים שורות של חרוזים אשר השמיעו רעש בהכנס הלקוח לחנות ובצאתו. חנויות אלו קושטו בתמונות שאותן גזרו מירחונים ומשבועונים, במראות מבריקות, ולפרקים יכול היה הלקוח, להציץ בעתון בוקר רענן. חנויות אלו עסקו גם בתקונים קלים של נעלים. מצחצחי הנעלים בחנויות אלה נודעו במומחיותם המקצועית.

מלאכת צחצוח נעלי בני המשפחה היתה מיועדת לנו הילדים. בידינו הקטנות הפקידו ההורים ובני המשפחה, גדולים וקטנים, את נעליהם והם סמכו עלינו כי נמלא את תפקידנו באמונה, מספרים כי בעלות הבית האשכנזיות, נהגו לאחוז בידיהן מברשת ומשחת נעלים ולצחצח את נעלי בעליהן, וזאת כדי לחסוך מהם “בטול תורה”. מסיבה זו נהגו הנשים האשכנזיות לשלוח את בעליהן ללמוד בישיבות ובתלמודי תורה כשהן עסקו בפרקמטיה ובמכולת.

בימות השבוע לא הקפדנו לצחצח את נעלינו. נעלינו “החזיקו מעמד” מיום ששי עד יום ששי. כששאלתי את אחד מזקני ירושלים, האם בילדותכם כשהלכתם לתלמוד תורה דאגתם לצחצח את נעליכם, השיב לי במרירות, לא כולם הלכו לתלמוד תורה בנעלים. היו שהתהלכו “חצאי יחפים” ויש שהתהלכו “יחפים” לגמרי. רק כשעברו ילדינו ללמוד בבתי הספר המודרניים דהינו בבית הספר “למל”, הגרמני, או לבית הספר הצרפתי כי"ח (“אליאנס”) ולבית הספר לבנות אוולינה די רוטשילד האנגלי, “העבירו מברשת” בכל בוקר על נעליהם הבלות. לפני הכנסנו לכתה עברנו “כבני מרון” בפני המורים, שחונכו על ברכי התרבות המערבית, אשר, לא זו בלבד שזרקו מבט על נעלינו אלא גם בדקו בדיקה קפדנית את צפרנינו, את אזנינו ואת כפות ידינו.

כך התהלכו ילדי ירושלים חציים עם נעליים מצוחצחות ומבריקות, וחציים בנעליים שלא טעמו בחייהן טעמה של משחה שחורה.

מלאכה זו קלה היתה, ולא דרשה ידע ומומחיות רבה, הולכי בטל נהגו, בימי ששי לתלות על כתפיהם תיבה ובה שתים שלום מברשות בלות וכמה קופסאות משחה, ולעמוד בצידי הרחובות והסמטאות בעיר העתיקה כדי לצחצח את נעליהם של יהודים שאצה להם הדרך בערבי שבתות, ובשכר פרוטות אחדות זכו לנעלים מבריקות “כמו מראה” (קומו איל איספז’ו).

גם “בעלי האגרוף” השתוקקו לפעמים לעבוד ולהרויח את לחמם בזעת אפם, ו“להשלים” את ההוצאות לשבת (אג’וסטאר אל גאסטי די שבת).

בין בעלי האגרוף הידועים, שלפעמים היה “תולה” על כתף גופו החסון תיבה לצחצוח נעליים היה בידאווי, גברתן מבני העדה המרוקאית, שנהג להופיע בערבי שבתות ומועדים בועדי החסד והצדקה הספרדים בירושלים. בידאווי זה היה “מציל נפשות” אשר בשעת משבר צער ואכזבה ניסו להפיל את עצמם בבורות המים העמוקים אשר בחצרות העיר העתיקה. באותה שעה, כשהקרבן עמד לצלול במים עמוקים היה מופיע בידאווי בכל עוזו וגבורתו, מסיר מעליו את בגדיו העליונים ויורד למעמקי הבור ומעלה מבור שחת את הקורבן לשמחת קרוביו ובני משפחתו שעמדו דואגים וחרדים מסביב לבור.

מירושלים של ימינו נעלמו מצחצחי הנעליים הגדולים והקטנים כאחד. אף אותן חנויות של מצחצחי הנעליים שהנוער הנוצץ נהג לבקר בהן “להבריק” את נעליו נסגרו. תיבה עלובה, שכנראה היה לה “עבר מפואר” עומדת בימים אלה במדרכה שברחוב בן יהודה ומאחוריה יושב יהודי שזקן לבן יורד על פי מדותיו, ומצחצח לעתים רחוקות נעליהם של תיירים. על התיבה לוחית נחושת קטנה ועליה רשומות המלים “עירית ירושלים רוכל מספר 256”.


ספורט ומשחק כדור רגל    🔗

ירושלים של לפני מלחמת העולם הראשונה לא ידעה פעילות ספורטיבית וכל שכן משחקי כדורגל, מהם? שכן תושבי ירושלים היהודים בני הדור הישן, והערבים כאחד ראו בפעילות הספורטיבית ובתחרות כדורגל פחיתות כבוד “השפלת כבוד האדם”, ולכן משכו רגליהם וידיהם מ“השפלה זו”.

הרוח הספורטיבית חדרה לירושלים, בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה על ידי מוסדות החינוך הבריטיים, בתי ספר “צהיון” שנקרא בשם בית ספר “בישוף גובת” שנוסד בראשית המחצית השניה של המאה ה-19 בהר ציון, ובית הספר הבריטי ס"ט ג’ורג', הקיים עד ימינו אלה סמוך למקום מגוריו של הבישוף האנגליקני. שני בתי ספר אלה היו הראשונים ששנו את גישתם השמרנית של תושבי ירושלים.

המחנך הערבי ח’ליל אל סכאכיני מספר כי בית הספר “בישוף גובת”, אשר במרומי הר ציון נחשב באותן שנים לאחד מבתי הספר ששמו היה נישא בפי כל, “ואשרי האב אשר זכה להכניס את בנו באותו מוסד חינוכי”. בית הספר “בישוף גובת” נחשב למוסד החינוכי הראשון אשר הכניס בתכנית הלמודים משחקים ספורטיביים למיניהם וסוגיהם השונים, בשעה שבני-הדור הסתכלו על משחקים אלה כעל פחיתות כבוד. ובין המשחקים השונים שהונהגו במוסד חינוכי זה, הוא מונה את משחק כדור הרגל, קריקט והתחרויות ספורטיביות שונות.

ומסתבר כי בשנים ההן, דהיינו בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה התקיימו גם משחקי התחרות בכדור רגל, בין תלמידי בתי הספר הנוצרים הבריטים בירושלים ובין תלמידי “הקולג' האנגליקני בבירות” קרי תלמידי האוניברסיטה האמריקאית בבירות, על אחד ממגרשי הספורט בירושלים.

ועל התחרות ספורטיבית זו אולי היחידה במינה בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה מספר השבועון הערבי “אל מונאדי” שיצא לאור בירושלים בגליונו מספר 11 שנה א' מיום 6 באפריל, 1912.

"בימים האחרונים הגיעה לירושלים קבוצת תלמידים מהקולג' האנגליקני בבירות, כדי להתחרות עם תלמידי בתי הספר הירושלמים הגבוהים במשחק כדורגל (ובסוגריים ציין העתון בערבית את השם “פוט בול”). המשחק התקיים במגרש הנמצא מאחורי בנין בתי המשפט (אלעדליה) בבאב אלזאהירה. הוקמו אהלים והמגרש סומן בקוים והמשחקים החלו בערב יום השני. ואכן תלמידי הקולג' האנגלקני שבבירות נצחו את יריביהם. ואילו במשחק שהתקיים ביום השלישי היו הכוחות שוים. ואילו בימים רביעי וחמישי, הימים האחרונים של המשחקים, עלו תלמידי הקולג' הבירותי על חבריהם. משחקים אלו לוו על ידי התזמורת אשר השמיעה את מיטב מנגינותיה.

מגרשי ספורט לא היו קיימים באותן שנים בבתי הספר. תלמידי בית הספר “צהיון” הוא בישוף גובת נהגו לרדת למגרשי השכונה “בקעה” ולהתאמן בתרגילים ספורטיביים. כנסים ספורטיביים היו נערכים בימי שבתות בשעות של אחרי הצהרים. יתכן כי גם קהל צופים יהודי היה נמשך בשעות של יום השבת אחרי הצהרים "לחזות במשחקי ספורט מעין אלה.

תאור מפורט על התנועה הספורטיבית אשר שררה בימים ההם בירושלים אנו מוצאים בגליון 293 שנה ד' מיום 19.4.1912 של העתון הירושלמי “אל קודס”.

לאנגלים ולאמריקאים נודעת חיבה מיוחדת למשחקים ספורטיביים, וביחוד מחבבים הם את המשחק “בכדור העור” פוט בול, כדור שאותו זורקים ברגלים ויש בו כדי לרענן את הגוף.

תלמידי בית הספר הבריטי סנט' ג’ורג‘, הוזמנו לבירות כדי לשחק עם קבוצה ספורטיבית של הקולג’ האמריקאי. אולם מחמת הסערה שהתחוללה בים יפו לא יכלו תלמידי סנט ג’ורג' הירושלמיים לעלות על האניה שעגנה בנמל יפו, ושבו לירושלים.

ביום 8.4.1912 באו תלמידי הקולג' האמריקאי לירושלים ושחקו עם תלמידי מוסדות שונים. הם שחקו עם תלמידי בית הספר המסיונרי, עם חברי י.מ.ק.א. ועם הקבוצה הספורטיבית של בית הספר סנט ג’ורג'. לאחר שקיימו מספר התחרויות “והרביצו” מספר גולים. חזרו לביירות. בדברי השבח שהעתון הירושלמי מפזר על קיומן של התחרויות ספורטיביות מעין אלה20 מדגיש כי לא רק תועלת גופנית יש בהן, אלא גם קרבה בין עמים.

זאת היא “הרפורטז’ה” הספורטיבית הראשונה שנתפרסמה על משחק כדור רגל שהתקיים בירושלים בחודש אפריל שנת 1912.

בעוד שבבתי הספר הבריטים עסקו בספורט, הרי שאנו התלמידים היהודים לא ידענו דברים מעין אלו. לא התעמלנו על גבי “מקבילים” ולא קפצנו על “סוסים” ו“חמורים”. לא התאמנו במשיכת חבל. המלמדים בת“ת “עץ חיים”, “דורש ציון” ות”ת הספרדים ואף המורים בסמינר למורים, לא הוציאו את תלמידיהם למגרשי ספורט כי לא היו כאלה בימים ההם.

זכורני, כי בימי ילדותי נסיתי לעבור מבית המדרש “דורש ציון” לבית הספר “למל”, וביום הראשון לכניסתי לבית ספר זה טעמתי טעמו של משהו מעין התעמלות וספורט. כאן בבית הספר “למל” היה מורה להתעמלות, מר יוסף גולדשמיט, אדם בעל גוף, שדמה יותר למנהל בנק או תעשיין יהודי גרמני, מאשר מורה להתעמלות, אם נשווה אותו למורים שלנו כיום. אדון גולדשמיט זה היה מוציא אותנו לחצר בית הספר כשהוא אוחז בידו מקל עבה, היה מצווה עלינו ללכת בצעדים לפי קצב המקל שהוא מקיש על הקרקע ואת קריאותיו היה קורא בגרמנית, “איין, צווי”. הוא נהג לעלות על במת העץ שעמדה בחצר המוסד, ולהדגים בפגי תלמידיו את התרגילים, וזאת על אף היותו בעל גוף, וכבד תנועות. אני ראיתי אז בהתעמלות כזו משום ביטול תורה ורציתי לשוב לבית המדרש דורש ציון. אותה הסתייגות שלי מפני פעילות ספורטיבית לא עזבה אותי גם כשהייתי אח"כ תלמיד הגמנסיה העברית ששכנה בימים ההם בשכונת הבוכרים. גם אצל המורה להתעמלות הנודע, יהושע אלוף, לא גיליתי כשרונות מיוחדים לספורט ולא אחת נחבטתי ונחבלתי בעיסוק מעין זה.

גם בבתי הספר הערביים לא גילו ענין רב בספורט ובהתעמלות. שלטונות החינוך התורכיים גילו יותר עניין ב“הפגנות ראוה” מאשר בפיתוח הגוף, תלמידי בתי הספר הערביים התאמנו ברובים של עץ בפיקודו של קצין תורכי, וכך הכשירו השלטונות הצבאיים את הנוער להיות חיילים טובים בעתיד.

את התנופה לפעילות ספורטיבית בקרב הנוער הירושלמי דאז, הביאה תנועת “המכבי” שהחלה להתבסס בירושלים והיא שדאגה לטפח רוח ספורטיבית בקרב הנוער מחוץ לכתלי מוסדות החינוך. חברי “המכבי” נראו בחוצות העיר בתהלוכות עממיות, לבושים בכחול לבן שרים וצועדים בקצב אחיד ובזקיפות קומה.

מכבי בירושלים הנהיג את ההתעמלות על מכשירים רק לאחר מלחמת העולם הראשונה. בשבתות נהגו קבוצות “מכבי” לתרגל בתרגילי סדר, לקפוץ על “מקבילים” ועל “סוסים” להתלות על “טבעות” וכל זה נעשה בחצר בית החינוך של בית היתומים הספרדי. אחד ממפקדי הקבוצות הספורטיביות של מכבי באותם ימים היה בנימין ליברמן, צעיר אשר השקיע עמל רב בחינוך הספורטיבי של בני ירושלים. הוא היה מעמל צעיר בעל מבנה גוף אטלטי שעורר בנו התפעלות רבה. בעיקר כאשר הוביל בראש קבוצתו בחגיגות הספורטיביות.

גם כיום ניכרים בו בבנימין ליברמן בזיקנתו סימנים של אותה רוח ספורטיבית. והוא אשר סיפר לי, כי לאחר הכבוש הבריטי דאגה המפקדה הצבאית הבריטית לחנך את הנוער היהודי בירושלים ברוח הספורט האנגלי, ומנתה סרג’נט בריטי למאמן הנוער היהודי בכדור רגל. אותו סרג’נט בריטי היה מופיע אצלנו תמיד עם כדור הרגל בידו.

יתכן ובתי הספר העבריים בתל אביב ובחיפה, הגמנסיה העברית הרצליה והטכניון העברי בחיפה הקדימו את ירושלים במשחקי כדור רגל ולא חיכו לבואו של הסרג’נט הבריטי כשהוא נושא על כפיו את כדור הרגל של המפקדה הבריטית.

המנוח דוד תדהר מספר בספר “בשירות המולדת”, כי קבוצת כדור הרגל הראשונה התארגנה ביפו בשנת 1912. הוא אף יסד אגודה למשחקי כדור רגל שנקראה “בני יעקב”. הצעירים הנוצרים ביפו מתלמידי הקולג' האמריקאי בבירות נהגו להתחרות עם חברי “מכבי” במשחק הכדור רגל.

כשחדר משחק הכדור רגל לחיינו בירושלים, התחלנו אנו הילדים לגלות בו עניין ולגלגל אותו בחוצות. עמיתנו הערבים חניכי בתי הספר הבריטיים שחקו בכדור של ממש, ואילו אנחנו הילדים היהודים שידנו לא השיגה לרכוש כדורים, שחקנו בכדורים קטנים שהיו עשויים מסמרטוטים ישנים. כדורים שאותם הכינו עבורינו אחיותינו הבכירות.


ראינוע ציון, צריף הפח המגולוון (זינגו)    🔗

ידידי מר משיח אבידן סגן העורך של “ירושלים הבירה”, הקדים לרשימתי זו שנתפרסמה בירחון הנ"ל, את ההקדמה הקצרה הבאה.

המלה “סוף” שהופיע על מסך קולנוע ציון, בסופו של כל סרט, מופיעה עתה כמלה בלתי כתובה על אבני בנין “קולנוע ציון” ומכריזה כאילו על סופו של קולנוע, אשר במשך שני דורות הוא שימש מקום שעשועים ובריחה אל עולמות רחוקים של דמיון ואשליה לוותיקי ירושלים ולצעיריה. הוא שמש בשבתות במה לנאומים פוליטיים ולהרצאות של תרבות.

שני דורות שלט הבניין בקומתו הזקופה על ככר ציון ו“הנציח” את שמו על הככר והיה אחד המונומנטים של ירושלים. עתה הוא עובר מן העולם. אין סנטימנטים בעולם מתחדש. עם אבני הבניין, יעקרו הזכרונות והחוויות, שהיו קשורים בקולנוע זה. את מקום הבניין ההולך ומתפרק יתפוס, בודאי בימים הבאים, בניין רב קומות. ספק אם השם קולנוע ציון יאמר משהו לבני ירושלים של מחר, אבל השם “ככר ציון” ישאר לדורות. זוהי ככר שהיה לה קולנוע משלה זכר לקולנוע שהיה לו ככר משלו.

על ימי בראשית של קולנוע ציון ועל זכרונותיו הקשורים בו בימי ילדותו, מספר כאן, מר יעקב יהושע, איש “ירושלים של אתמול” שלנו בכתבה המובאת כאן (המערכת).

חסד עשה ה' בכך, ששלוש הפטריארכיות הגדולות בירושלים הרחיבו את גבולן של השכונות היהודיות החדשות שהוקמו לאחר מלחמת העולם הראשונה. אלמלא קשייה הכספיים של הפטריארכיה היונית האורתודוכסית לא היתה מציעה למכירה חלק מאדמותיה לחברת הכשרת הישוב ולא היו עומדים על אדמותיה, רחוב בן יהודה, המלך ג’ורג', שכונת רחביה. ואלמלא יוסף אלבינה שקנה את הקרקעות של הפטריארכיה הלאטינית ומכר אותן לאחר מכן ליהודים לא היו מוקמים המבנים שברחוב הפלמ"ח ועוד. ואלמלא המבנים שהקימה הפטריארכיה הארמנית על אדמותיה ברחוב הנסיכה מרי, כי אז מסופקני שהיה מוקם על אדמת הפטריארכיה היונית האורתודוכסית הראינוע המודרני הראשון מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה.

הקמתו של צריף הפח המגולוון הזה, סייע במידה רבה להתפתחותה החברתית של ירושלים. תושבי ירושלים שבתקופה העותומאנית נהרו לראינוע הקטן “קלבר” ששכן בקומה השניה של אחד המבנים שבחצר פיינגולד העומדת עד היום בחורבנה.

בשנים הראשונות לאחר מלחמת העולם הראשונה נהרו לראינוע זה, בעיקר אנשי חילות הברית שמלאו את רחובותיה של ירושלים “ובני עמך” שבקשו להתענג על המראות היפים אשר ראו על הבד. מראות אשר הקסימו אותם ומשכו את תשומת לבם.

במשך שנים רבות שמש “סינימה סיון” אותנו ואת שכנינו. תרבושים וכובעים ישבו אחד על יד השני בשלוה וברעות.

ראינוע זה שמש מעין מועדון יהודי ערבי. בין כתליו נשמעו קריאות ההתפעלות של הנוער היהודי והערבי כאחד למחזות האהבה שהוקרנו על המסך.

במרוצת השנים הפך הראינוע את צורתו הראשונה ולבש צורה חדשה. על חורבותיהם של הפחים המגלוונים הוקם מבנה בנוי מאבן. אולם אנו ילדי ירושלים של שנות העשרים עוד מעלים בזכרוננו את אותו צריף הפח המגולוון ואת החורים שנקבנו בכותל המערבי שבו, וזאת כדי לזכות ולראות את הגבורים שעלו וירדו על במתי ההצלחה.

ולאחר שהסדרן בראינוע הבחין בעינים הנוצצות שנראו מבעד לחורים שנקבו בפח המגולוון נמלטו הנערים על נפשם ומצאו מחסה בשדות הריקים. ומשהתיאשו, חובבי הסרטים האלה בנקיבת חורים נקטו בתחבולה אחרת.

באותם ימים נהגו בעלי הראינוע להזמין בשעת הקרנת הסרט האלם תזמורת קטנה שמתפקידה היה ללוות במנגינותיה את גיבורי הסרט “בשעת פעולתם”. אם התחוללה מלחמה על הבד היתה התזמורת מזדרזת ומשמיעה שירי קרב סוערים ואם זוג אהובים התעלסו באהבה היו חברי התזמורת פותחים במנגינות רוויות אהבה וחלומות נעורים. כך סייעו חברי התזמורת לקהל הצופים לחדור לעומקו של הסרט שלא כולם עמדו על משמעותו ותכנו.

תזמורת קטנה מעין זו, נהגה להשמיע את מנגינותיה בבית הקפה הקטן שעמד בפינת החוילה של פנחס טוקטלי, העומדת עד היום בחרבנה ברחוב יפו מול בית היתומים הספרדי. משהיו חברי התזמורת הזאת מסיימים להשמיע את מנגינותיה לקהל המבקרים בבית הקפה, היו חבריה נוטלים את כליהם ופונים לעבר ראינוע ציון הסמוך כדי ללוות את הסרטים שהוקרנו על הבד.

כשהיו חברי התזמורת אוספים את כליהם, היו הילדים שנפשם כלתה לראות את גיבורי הסרטים, מתרוצצים סביבם ומציעים להם את עזרתם שלא על מנת לקבל פרס. היו אשר נשאו על שכמם את התוף הגדול והיו אשר נשאו את התוף הקטן. נערים אלה קיוו כי תמורת מצווה זו שהם גומלים עם חברי התזמורת הקשישים יזכו לשכר, דהיינו כניסה חופשית לראינוע ציון.

אולם פעמים רבות לא עלה בידם להוליך שולל את “שומר השער” של ראינוע ציון שעמד על “תכסיסם” ושבו הביתה בבושת פנים.

לא נשכח את אותו מוצאי השבת ההיסטורי שבו נפרד הראינוע מהסרט האלם ופתח סרטים מדברים. וזוכרני כי הסרט הקולני הראשון היה הסרט “סווני בוי”, בהשתתפותו של השחקן אל ג’ונסון היהודי, שהופיע בדמות כושי ושר בהתרגשות את השיר “סווני”.

ראינוע ציון זכה לכנסים מרשימים. זכורני כי באחד השבתות עמדתי במשך שעתיים על רגלי כדי לשמוע את הרצאתו של נחום סוקולוב. ההרצאה התקיימה ביום השבת בצהרים וכמעט כל בני ירושלים שתו באותו שבת את דבריו בצמא.

הבילוי המקובל ביותר לזוגות מאורסים היה לבקר במוצאי שבת בסרט אהבה מרתק. משהסכימו הורי הנערה כי תענה להזמנת בחיר לבה לחזות באחד הסרטים, צרפו את אחיה הקטן של הנערה, אשר מתפקידו היה ללוות את אחותו בצאתה מהבית ובשובה. “שומר נאמן” זה זכה באופן כזה להנות מסרט “חנם אין כסף”.

בלכתנו לראות בסרט, ביחוד במוצאי שבתות, נהגנו להפגש בכניסה לאולם, לפני התחלת ההצגה עם מחצית תושבי ירושלים. כלנו ידענו בימות השבוע מי ומי ביקר בראינוע במוצאי שבת. זה היה המפגש השבועי של בני ירושלים.

ראינוע ציון היווה מועדון משפחתי. את בעל הראינוע מר י. גוט, בעל הקומה הקטנה השתקן והצנוע פגשנו בכל ערב יחד עם רעיתו, והם קבלו את פניהם של תושבי ירושלים בסבר פנים יפות. נדמה היה כאילו תושבי ירושלים לא באו כדי לראות סרט אלא כדי להפגש עם מכרים וידידים.

עם הריסתו של המבנה הזה הרווי זכרונות של בני ירושלים אבדה ירושלים לא רק את “ילד שעשועיה” לפי מושגי אותם ימים אלא גם פינת מפגש חמה ולבבית של בני ירושלים גדולים וקטנים.

כיום נדמה כאילו אנו מתהלכים כזרים בין קהל המבקרים בבתי הקולנוע.


הבזארים בעיר העתיקה    🔗

עד לסיומה של מלחמת העולם הראשונה התרכז מסחרה של ירושלים, ברחבה שלפני שער יפו, ברחובותיה וסמטאותיה של העיר העתיקה, ובעיקר ברחוב דוד שנקרא בשם “סוויקת עלון”, על שם אחד מבעלי בתי הקפה. תחילתו של סוויקת עלון היתה מאמצע רחוב דוד, בפרשת הדרכים שבין המדרגות המובילות לרובע הארמני, ולבנין המיסדר המוסלמי הצופי הנקרא בשם “טריקת אל שיח' אל נקשב’נדיה” מצד אחד, והכניסה לרחוב הנוצרי “אל בטרק”, ומשם ועד לרחבה העומדת בתוך שער יפו, עד המקום שבו שכן המלון היהודי אמדורסקי (מלון פטרה כיום). סמוך לבית המלון אמדורסקי עמד בית מלון שנקרא בשם “לוכנדאת אל שורפא”, שהיה שייך לעבד אל מוחסן אל שורפא. וסמוך לרחבה זו, בסמטה המובילה כיום לפטריארכיה הלטינית עמד בעבר השוק הסיטוני שאליו נהרו בעיקר תגרי לוד, ומשום כך נקרא השוק בשם “אל לידאוויה”.

שוק הפירות והירקות, עמד כפי שהוא עומד עד היום הזה, בקצה רחוב דוד. שוק זה נבנה עוד מימי צלאח אל דין אל איובי. אל השוק הזה נהרו לא רק תושבי העיר העתיקה, אלא גם תושבי השכונות היהודיות והערביות שקמו בשלהי המאה החולפת.

השוק שייך להקדש המוסלמי שאותו הוא נוהג להחכיר מדי שנה בשנה לחוכר (הנקרא בשם צ’אמן). שוק רחב ידים זה שמש את מוכרי הירקות והפירות אשר תמורת פרוטות מספר הכניסו בו את תוצרתם, ונפטרו על ידי כך מטרדותיהם ופגיעותיהם של פקחי העיריה (השאווישים) שרדפו אחריהם במשך שעות היום וסלקו אותם מפתחיהן של חנויות ומסמטאות צרות ואפלות, בהם העמידו את סליהם.

שוק זה היה נסגר בערב, כפי שהוא נסגר עד היום הזה, בשערי ברזל. המוכרים והמוכרות משאירים בו את התוצרת שנותרה וחוזרים לבתיהם בשלוה ללא כל חשש מגניבה.

תפקידו של הממונה על השוק, “אל נקיב”, היה לפקח על באי הבזאר, ליישר הדורים ולהשכין שלום בין יריבים. “נקיבים” מעין אלה היו ממונים גם על שאר השוקים. נזכיר את “נקיב סוק אל עטארין” (שוק הבשמים) ועוד.

בימי השלטון העותומאני נועד השוק הגדול הזה גם למכירת דגנים ותבואות. סוחרי התבואות העמידו בשוק זה את המאזנים הגדולים “אל כייל ואל צאע'” (מידת יובש בת שנים וחצי רוטל) שהיו מיועדים לשקילת תבואות. השוקל הנאמן באותם ימים היה יעקב מיוחס שעליו סמכו האכרים וסוחרי התבואות.

על אף הקמתו של השוק הגדול הזה לא תמיד רצו הפלחים והפלחות לחסות בצילו. הם העדיפו להסתובב עם תוצרתם בסמטאות העיר העתיקה ולחסוך על ידי כך את הפרוטות שתבע מהם הממונה על הבזאר תמורת ישיבתם בו.

צפיפות זו בסמטאות העיר הטרידה את עירית ירושלים, ביחוד בעונת התיירות.

באחד התזכירים שהגיש מפקח העיריה למועצת העיריה ביום 18 במארס 1902, אנו מוצאים תאור מלא מהמצב ששרר בסמטאות העיר העתיקה כתוצאה מהצטופפותם של מוכרי הירקות והפירות.

מוכרים אלה נוהגים להעמיד את ארגזיהם וסליהם בפתחי החנויות ב“סוויקת עלון” ובסמטאות הסמוכות. אי לזאת מן ההכרח לקבוע להם מקום שבו תתרכזנה הפלאחות כדי למכור את תוצרתן, וכן מקומות להטלת מים (תובול), דהיינו חדרי שרות.

פקחי העיריה (השוואשים) יופקדו במרכזים מיוחדים (נוקטה מח’סוסה), ותפקידם יהיה למנוע הנחת סלים ארגזים וחפצים שונים, בסמטאותיה הצרות של העיר העתיקה. כל מי שיפר את הוראת הפקח יענש כחוק, וכל פקח אשר לא ימלא את תפקידו תוגש נגדו תלונה לעיריה. ומאחר שלא קבעה העיריה מקומות מיוחדים אשר ישמשו כחדרי שרות, הרי קביעתם של מקומות אלה תהיה מסורה לשקול דעתו של כל פקח.

העיריה הפרידה באותן שנים בין הפלאחים והפלאחות, ודאגה כי לא ישבו בצוותה בשוק שכן, כך אני משער, היו הפלחות נתונות לשלטונם ועריצותם של סרסורי הירקות שנטו לזלזל בהן ולקפח את שכרן, ומעשים אלו הביאו לידי התערבותם של קרובי הפלאחות וכתוצאה מכך היו פורצות מריבות וקטטות. מספרים זקני ירושלים כי העיריה קבעה מקום מיוחד לפלאחות במקום שנקרא בשם “קנטרת אל ג’אוועינה” הסמוך לשוק הראשי.

אולם נמוק אחד היה בפיה של העיריה. ביום 20 באוקטובר 1905, פנתה העיריה אל המוכתארים והזקנים (איח’תיארייה) בהודעה דלקמן.

"מאחר שהמוכרים הבאים לירושלים מהכפרים גורמים להצטופפות ברחובות העיר “אל קצבה”, וכן להצטברות אשפה וזבל הגורמים טרדות וקשיים לעוברים בסמטאות אלה, הוחלט לקבוע את “ח’אן אל סולטאן” כמקום משכנן של הנשים המוכרות. זכות הישיבה בח’אן זה היתה לפלאחות תמורת תשלום של עשר פארה צאע', דהיינו מטליק אחד (רבע הגרוש).

בהודעה הנ“ל בקשה העיריה מאת המוכתרים והזקנים להקפיד על גבית המס, וכן להסב את תשומת לבן של הפלאחות העולות לירושלים כי תלכנה לח’אן הנ”ל, כדי למכור את תוצרתן, ולשלם לחוכר (הצ’אמן) את דמי הישיבה בשעור של עשר פארה.

מכאן יש להסיק כי העיריה היתה זקוקה לעזרתם של המוכתארים והזקנים, כדי שידברו על לבן של הפלאחות הבאות לעיר עם מטען הירקות והפירות, שלא תשבנה בפינותיהן של סימטאות ותגרומנה לצפיפות ולצבירת אשפה וזבל.

ואילו היום, אין עזרת נשים נבדלת והפלחים והפלחות יושבים בצוותא בבזאר הגדול, ובעית מקומות להטלת מים נפתרה. סמוך לשוק הגדול הזה אשר מראהו כמעט לא השתנה מאז ימי ילדותנו, עומדים חדרי שרות מודרניים.

העיר העתיקה שמשה בתקופה העותומאנית כשוק אחד גדול, שעליו השתלטו הפלחים והפלחות שבכפרי הסביבה. הם נהגו “להשתלט” משעות בבוקר המקודמות על הרחבה והמדרכות שמאחורי שער יפו. רבים מתושבי השכונות היהודיות כגון ימין משה, השמאעה, בית יוסף והשכונות הערביות והנוצריות נהגו להשכים קום בבוקר כדי לזכות בירקות הטריים שהובאו מן השדה והגן כשטיפות הטל עוד “הבריקו” עליהם. אולם אף שוק זה בפתחה של העיר ירושלים הטריד את העיריה בתקופה התורכית, אשר הקפידה לשוות מראה נאה לשטח הכניסה הראשית של העיר ביחוד בעונת התיירות. העיריה דאגה לכך, כי הפלאחות יחד עם מטעניהן דהיינו סליהן הרחבים והעגולים, יעלמו מן האופק בשעה שבע בבוקר. פלאחות כפרי הסביבה בחרו את המקום הזה כי לא התחייבו לשלם כל “שכר חניה” (ארדיה) כשם שנאלצו לשלם בשוק21 “הביזאר” שבמורד רחוב דוד שהיה מיועד עבור הפלאחות והפלחים של כפרי הסביבה שבאו למכור את יבולם לכל תושבי העיר העתיקה.

לאחר שהיו מסיימות את מכירת יבולן, היו מניחות את כספן בתוך קפולי החגורה שבמתניהן. “עושות סיבוב” בחנויות ובשוקי העיר, כדרך נשי העיר שהיו חומדות בעיניהן את הסחורות שבחלונות הראווה, וחוזרות בקבוצות לכפריהן, כשהן נושאות אתן את קניותיהן בעיר עבורן ועבור בני משפחותיהן. גם בשובן לכפריהן לא פסקה שיחת חולין העליזה שלהן.

כיום שוב אין רואים ברחוב יפו את הפלאחות התמירות שהיו מהלכות בקומה זקופה, בצעדים מהירים וקלילים, בחורף כבקיץ כשכפות רגליהן היחפות היו עולות ויורדות לפי קצב השיחה שנהלו בלכתן.

אי הסדר ששרר בירושלים בקשר למכירת הירקות על ידי תושבי כפרי הסביבה, הדאיגה במידה רבה את עירית ירושלים בתקופה התורכית. אכרי הסביבה לא ידעו לשמור על הנקיון בעיר. מכרו את יבולם בכל מקום, בדרכים, בפתחי חנויות, בשכונות, והשאירו את שיירי הירקות, בכל פינה ועבר, על ידי כך הרבו לכלוך ואשפה בחוצות העיר.

פקחי העיריה, שנקראו בשם “שאווישים”, דאגו לשמירת הנקיון בעיר ולנקות את רחובות העיר וסימטאותיה מכל פסולת הירקות שנערמו בצידי דרכים ואשר הרעו22 את המצב התברואתי של ירושלים, שבלאו הכי לא היה משביע רצון. העתונות הערבית הצעירה שהחלה לצאת לאור בראשית המאה הנוכחית, הפנתה מזמן לזמן את תשומת לבה של העיריה למצב התברואתי בעיר בקשר למכירת הירקות ללא סדר ומשטר. אולם משניתן השלטון בידי “השאווישים” של העיריה הרי הם לא הבדילו בין “טהור לטמא” ורדפו בחרמה את הפלאחות הערביות אשר השכימו לבוא לעיר כדי לספק ירקות טריים לתושבי העיר.

תאור קצר על המצב אשר שרר בשטח זה אנו מוצאים בעתון הירושלמי “אל קודס” גליון מס' 79 (מיום 24 באוגוסט, 1909). מסתבר כי הפלאחות השתלטו על המדרגות הצרות של הסימטא הנקראת בשם “סוויקט עלון” (סימטא העומדת וקיימת עד היום הזה) וקשה היה לתושבי העיר לעלות ולרדת דרך הסימטא הזאת מחמת סלי הירקות שחסמו את המעבר.

בגליונו הנ"ל מודה העורך לעיריה על אשר עלה בידה למנוע בעד הפלאחות לשבת עם סליהן, סלי הירקות והפירות, בסימטה זו וכן על הסדר שהשליטה בחנויות שבהן מוכרים ירקות ופירות. העתון מציין, כי בירושלים אינם מצויים שוקים למכירת ירקות. וכי השוק החשוב ביותר הוא השוק אשר בקרבת שער יפו. מסתבר כי שוק זה עמד “בחפיר” דהיינו “בח’נדק” שבין החומה והגדר שמסביב. העתון בקש גם לחסל את השוק הזה “המסמל את תרבותה של ירושלים” שכל תייר הנכנס לעיר נתקל בשוק זה ולכן טוב עשתה העיריה במנותה פקחים שיפקחו על השוק הזה.

ואכן כדי לשמור על “רמה תרבותית” של ירושלים קבעה העיריה כי שוק זה שעמד בפתחה של העיר וכל השוקים הזמניים שמסביב לשער יפו, “יחוסלו” בשעה שבע בבוקר, שעה שהתיירים אשר התארחו בבתי המלון הסמוכים היו מתעוררים משנתם. ומספרים זקני ירושלים כי שוק זה היה “נרגע” בשעה שבע בבוקר, ומכירת הירקות והפירות התרכזה משעה זו ואילך ב“באזר” שברחוב דוד.

אולם למרות אמצעי הנקיון שנקטה עירית ירושלים בתקופת שלטונה של תורכיה, לא רותה נחת מהסידורים שהנהיגה ופלאחות אף הן לא “מצאו מרגוע לסליהן”, ואין פלא איפוא, אם הפלאחות ו“השווישים” שחקו במשחק התופסת. הן נהגו להמלט מפקחי העיריה, משהיו רואות את “השאווישים” מרחוק היו נמלטות מפניהם בנשאן אתן את סליהן. אולם משנתפסו על ידם היו הפקחים בועטים בהן ברגליהם ומראים להן את נחת זרועם.

מסתבר כי מקרים אלה הובאו לתשומת לבו של עורך העתון הערבי המוסלמי “אלמונאדי” ובגליונו מס' 13 שנה א' מיום 30 באפריל, 1912, מפנה העורך את תשומת לבה של עירית ירושלים על כי אחד מפקחי העיריה (והעתון מזכיר את שמו ומציין כי הוא אחד מקרובי ראש העיר) הכה את אחת הפלאחות שמכרה ירקות, ובעט בה ברגלו.

על מקרה זה כתב העתון “ידעו נא השוואישים שהם משרתי האומה והפלאחים כאחד. מחובתם של השוואישים, פקחי העיריה להקל על המוכרים והמוכרות את עול עבודתם ולהדריכם בסדרי החוק”. העורך מעיר כי הם מתביישים ללבוש את מדיהם, אולם את משכורותיהם הם מקבלים מהעיריה.

כיום נעלם מנופה של ירושלים, דמות הפלאחה עם סל הירקות העגול שעל ראשה, נעלמה אותה הדמות שהיתה מבקרת בבתינו ובאמרי פיה היתה מוכרת לנו את ירקותיה. הן למדו את אמותינו וסבתותינו לפטפט כמה מילים ומשפטים בערבית פלחית, שאנו הילדים שנננו אותם לעצמנו. ולפעמים תחבו לידינו, צנון טרי או חופן של שקדים טריים. הן לא הקפידו על המשקל, הן שקלו “ביד רחבה” לא כפי שנהוג כיום ששוקלים כל גרם כאילו שוקלים הם מטילי זהב וכסף.

כיום רואים את הפלאחות הישישות יושבות בצידי סמטאות בשוק מחנה יהודה כשלידן נכדותיהן הלובשות על פי האופנה האחרונה והמדברות כבר עברית רהוטה והן מנהלות את ה“סחר מכר” של הישישות הצופות מן הצד על נכדותיהן ה“שאטרות” המנהלות את העסק בשפה העברית.

עוד אחד מקסמי ירושלים של אתמול חלף מן העולם.


“העולם התחתון” של ירושלים בתקופה העותומאנית    🔗

לירושלים הקטנה, בימי השלטון העותומאני, היה “עולם תחתון” משלה. גניבות, פריצות, כייסות, “סילוק חשבונות”, הנחת מוקשים ופצצות, כריתת עצי זית וגניבת תרנגולות וסוסים אינן תופעות של העידן החדש. היו כבר דברים מעולם, אלא שאלה לא ארעו תכופות, מעשה של יום יום כבימינו. הכל לפי השיטה. השיטה התורכית שגרסה “יוואש יוואש” (לאט לאט) בבחינת גנוב הכה ותנוח. כייס “תסלק חשבון” ותנוח.

גם העתונים של אותם הימים העבריים והערביים לא רדפו אחרי סנסציות. הכל נעשה בשובה ונחת. העתונים תארו את מעשי הפשע בשקט ובשלווה בצירוף בקשות ותחנונים לפני קציני המשטרה התורכית, כי תהיינה עיניהם פקוחות על מעשי הגנבים ובקשה מאת הממונים עליהם כי יוסיפו על שכרם של השוטרים, כדי שאלה יוכלו למלא את תפקידם ביעילות ובנאמנות. אנו האזרחים היינו משננים, חוזרים ומספרים את מעשה הגנבה או הפריצות ימים ושבועות עד שהיה בא פשע אחר ומשמש נושא לשיחה ימים רבים.

ומי היו הפושעים והגנבים בימי ילדותנו? אכרים מתושבי הכפרים שמסביב לירושלים, שמשך שעות היום הסתובבו בחוצות העיר ובשכונותיה. אכרים אלו הכירו את מוצאות העיר וכניסותיה, ומשום כך היתה מלאכתם נעשית בקלות ללא טרחה רבה. בכלל אמר לי הישיש מאיר חפץ "מה היה ראוי לגנוב באותם ימים בירושלים? כדי חרס, קדרות נחושת, מגשי-פח, כבסים שנשארו תלויים על החבלים! ירושלים כל כלה היתה “חתיכת עניות ודלות”.

אולם התמחותם של גנבים וכייסים אלו הלכה וגדלה עם “התפתחות התיירות”, ועם עלייתם לרגל של צליינים מקצוי תבל, כאן נפתח בפני הכייסים כר נרחב לפעולה.

תיירים אלו ובעיקר תיירים אמריקאים נהגו לטייל לבדם במקומות המקודשים שמסביב לירושלים, ואלה שמשו מטרה לשוד על ידי תושבי הכפרים מסביב. אולם תיירים אלו שידעו את אזלת ידה של המשטרה התורכית לא הלכו להתאונן בפניה, אלא פנו ישר לקונסוליה האמריקאית וזו עשתה את כל הצעדים הדרושים כדי להשיב את “האבדה”, לבעליה.

“אל קודס” בגליונו מיום 3 בינואר, 1913, מספר על תייר אמריקאי שבקר בהר הזיתים ובעברו על יד הכפר “אל טור” גזל ממנו אחד התושבים את שעון הזהב שהיה בכיסו. בשובו לעיר התאונן על כך בפני הקונסול האמריקאי. הקונסול בקש את מתורגמנו אנטון אפנדי ג’לאד, לסור לאותו כפר ולהחזיר את הגנבה. ואכן אנטון אפנדי סר לאותו כפר ולמחרת הביא את השעון למשרדו של הקונסול.

ועוד מעשה בתייר אמריקאי אשר טייל אף הוא באותה סביבה ובעברו ליד כפר אבו טור, שדדו ממנו התושבים שעון זהב וארנק ובו ששה נפוליונים זהב וחצי. תייר זה היה כנראה “עצמאי” ורצה להשיב את האבדה בכוחות עצמו, מה עשה פנה אל “זקני הכפר” והם החזירו לו את שעון הזהב ואת ארנק הכסף אלא שחסרו בו שלושה נפוליונים. מסתבר שהתייר לא רצה לוותר על שלושת הנפוליונים שהגנב נטל מארנקו ובשובו העירה פנה לקונסול האמריקאי, ובמקרה זה בקש הקונסול את עזרתה של המשטרה. המשטרה אמנם השקיעה מאמצים כדי למצוא את הגנב אולם התברר כי הגנב היה עריק מהצבא והוא נמלט לעיר אחרת יחד עם שלושת הנפוליונים שנטל מארנקו של התייר.

גם תיירים שהתהלכו בסמטאותיה הצרות של ירושלים בעיקר “בסוויקת עלון” (רחוב דוד כיום) נפלו קרבן לכייסים.

גנבים לא חסו גם על תרנגולות (מספרים כי בליל 1 בפברואר 1913 נגנבו שמונה תרנגולות “בריאות בשר” מחצרו של יעקב אלישר בנו של הרב חיים אלישר), אלא גם על שאר בעלי חיים שעמדו באורוותיהם של תושבי השכונות הנוצריות שקמו בירושלים. בליל 12 באוגוסט, 1912, נגנב סוס שעמד מאורוותו של תושב המושבה האמריקאית על יד השכונה שיח' ג’ראח בשער שכם.

מקרה חמור זה לא עבר כלאחר יד, והמושל “המותצרף” בכבודו ובעצמו הלך לתחנת המשטרה בשער שכם והודיע לשוטרים, שאם לא יגלו את עקבות הסוס תוך ארבעים ושמונה שעות יתחייבו הקצינים והשוטרים לשלם מכיסם את מחירו. ואכן השקיעה המשטרה מאמצים רבים, כותב העתון “אל קודס” כדי לגלות את הגניבה. ובתום המועד שקבע המושל “היה כל דבר במקומו” אומר העתון. הגנבים נתפסו וכבוד המושל הביע את תודתו לשוטרי המשטרה אשר בשער שכם.

חנויות בסמטאות העיר העתיקה שמשו אף הן מטרה לגניבות. חנויות אלו היו דלות ובעליהן לא הקפידו לשים עליהם “ברזל ובריח”. פעם אירע כי בחנות של בגדים אשר ברובע הנוצרי נטלו הגנבים חבל וקשרו אותו בסורגי חלון הבית שעמד מעל לחנות. ואכן עלה בידי הגנבים ליטול 139 לירות ולצאת מהחנות בשלום, ואת החבל שבעזרתו חדרו לחנות השאירו למזכרת לבעל החנות. כן נהגו הגנבים לבצע פריצות בקירות הבתים והחנויות או להשתמש בחבלים ולאחר מכן, אומר אחד העתונים היו נמלטים בשלום.

מסתבר שגנבי תקופת השלטון העותומאני לא חסו גם על יהודים “בני דודם” של הגנבים.

ביום23 16 באפריל 1909 נשא יעקב בן נון תושב יפו שני שקים של מטבעות שהיו מיועדים לחלפנים בירושלים. בלכתו בסמטאות העיר העתיקה ניגש אליו גנב וחטף ממנו שק אחד ונמלט בין העוברים ושבים. בעל שקי המטבעות רץ אחריו כדי לתפוס אותו, והנה בדרכו פגש את אחד מקציני המשטרה, את ראגב אפנדי אל עסלי שספר לו את מעשה השוד. הקצין הצטרף אליו ולאחר רדיפה קצרה הצליח לתפוס את הגנב, ונטל ממנו את שק המטבעות שהכיל 107 מג’ידים ומסרו לידי בעל המטבעות.

העתון שהביא את פרטי הדברים לא הסתפק בכך אלא תבע מהשלטונות להעניק לקצין משטרה זה מענק הגון על שגילה אומץ לב ותושיה רבה.

הגניבות לא פסחו גם על בתי המלון המעטים שבעיר, בין בתי המלון הידועים באותם ימים היה מלון אמדורסקי, שבו התאכסנו בני כל העמים. באחד הלילות התאכסן במלון זה אשר עמד בשער יפו, כייס “שערך” סיור לילה בחדרי המלון ונטל מכלי האורחים, אשר ישנו שנת ישרים, מכל הבא ליד. כמה נכבדים ערביים שנמנו עם אורחי המלון באותו לילה נפלו אף הם קורבן למעשה הגניבה, ואילו הגנב הצליח לצאת מן המלון. היה חשש שיפגע המוניטין של המלון. אולם העתון הערבי הירושלמי שהביא את ספור המעשה, הביע את צערו שדווקא בעל מלון זה המשרת את אורחיו בנאמנות ובמסירות נפל קורבן למעשה שפל זה, ובכך רצה להגן העתון על המוניטין של המלון.

אולם בצדן של גניבות, פריצות לחנויות, לבתים ולבתי מלון, כייסת, ועוד, היו גם מעשי נקם ו“חיסול חשבונות”, אבל לא בצורה משוכללת כפי שנהוג בימינו.

“חיסול חשבון” השכיח ביותר היה לארוב ליריב בשעות הלילה המאוחרות, בעברו דרך אחת הסמטאות החשוכות בעיר העתיקה, להכניס את ראשו בשק ולהלקותו במקלות “עד כדי ארבעים מלקות” ולאחר מכן היו מעמדים אותו על רגליו ושולחים אותו לביתו, למען ינוח מספר ימים על משכבו בשלום.

פצצת דינמיט שהוטלה על ביתו של מכיל שהתגורר בשכונת קטמון בחורף 1913, הדהדה, כך אומר העתון הערבי “אל קודס” מיום 14 במארס, 1913, במשך ימים רבים באוזניהם של תושבי ירושלים. ואילו היריות שנורו על ידי אויבים מחסלי חשבונות כשהם רעולי פנים ב-14 במארס, 1913, בקרבת המוסד רטיסבון (שעל יד בית הכנסת “ישורון”) "השאירו בלבות התושבים פחד רב וכיום חוששים תושבי ירושלים לצאת מבתיהם בשעות הלילה לרגל עסקיהם או כדי לבלות את הערב בבתיהם של חבריהם. אם שלטונות הבטחון, אומר העתון הירושלמי, לא יכו ביד חזקה על מבצעי הפעולות מעין אלה, ולא יתנו לתושבים “לנשום את המנוחה” כי אז יאלצו לקום וללכת “לארץ שבה יבואו אל המנוחה והנחלה”.

בכפרים הסמוכים בבית לחם ובית ג’אללה, התפתחה שיטת נקמה שונה מזו שהיתה קיימת בערים. בדצמבר 1913 הונחו “קנאבל” (פצצות) לא רק בפתחיהם של יריבים, אלא גם בפתחיהן של חנויות לשם בצוע גניבות. מעשים אלו דהיינו הנחת פצצות גונו בצורה חריפה על ידי העתונות הערבית של אותם ימים.

אין ספק כי “הרוח הדמוקרטית” אשר שררה בארץ לאחר הכרזת הקונסטיטוציה התורכית ביולי 1908, תרמה תרומה גדולה להגברת הפשע, ופצצות הונחו בפתחי תושבי השכונות החדשות הבודדות והרחוקות בירושלים, ואקדחים נשלפו ופנים הופיעו כשהן רעולות. מעשים אלה עוררו הד גדול בעתונות הערבית אשר גינו את מבצעי הפשעים בצורה חריפה.

“פעמים רבות” – כותב העתון “אל קודס” מיום 28 בדצמבר 1913, “ארעו מעשי פראות מעין אלה בהם נוהגים להניח פצצות בפתחם של בתים וחנויות ובפתחי החלונות, במטרה להרוס את הבתים הללו ולקעקע את יסודותיהם. מבצעי פשעים אלה אינם מתחשבים בתוצאות מעשיהם שעלולים לגרום לקורבנות בנפש. וזאת נוסף לרעדה ופחד שאוחזים את התושבים בשעות הלילה. על מעשים אלה אין סליחה”.

“סילוק חשבונות” לא נעשה רק בפצצות ובמוקשים. סוג נקמה אחר היה כריתת עצי זית שלא יניבו פרי הילולים שלהם מחכים עשר שנים. מעשי נקמה מעין אלו נמשכו גם בתקופת המנדט. היה זה מעשה נקמה חסר טעם כשבני אדם שפכו חמתם על עצי הזית שלא חטאו.

“העולם התחתון” של ירושלים דאז לא ביצע פשעיו מתוך תנאי שפע, אלא מתוך עוני ומחסור שדחפו אותם לזרועות הפשע, ולולא מוראה של המשטרה התורכית היו מעשים אלה פרים ורבים כבימינו.


“חיי כלב” בירושלים של ראשית המאה    🔗

הכלבים שהתהלכו בחוצות ירושלים בתקופה העותומאנית היו כלבים “בלדים”, דהיינו “ילידי” המקום. הם התהלכו בחוצות ובסימטאות העיר העתיקה חפשים לנפשם, ללא רצועה או מתג ומחסום פה, כפי שזה נהוג בימינו. הם היו עזובים לנפשם, פיותיהם פתוחים וריר זב מאפיהם, אזניהם סרוחות ומדולדלות וזנבותיהם תלויים להם בין שוקיהם האחוריים. פרנסתם לא היתה מצוייה בשפע ממש כפרנסתם של בני אנוש בתקופה ההיא. כשרעבונם גדל לעת ערב, עלו נביחותיהם ויללותיהם מכל קצות העיר והצטרפו למקהלת הקולות של כלבי הכפרים הערביים שמסביב לעיר.

במשך היום הם נקרו בפחי האשפה אך אלו לא היו “עשירים” בשיריים ובשאריות מזון דשנים כשם שהם עשירים בימינו. הם רבצו בפתחי האטליזים והחנויות ואף הרחיקו עד בית המטבחיים שבצפון העיר, המתינו בשקט לנתח בשר רזה ולעצם מושלכת. ליד בית המטבחיים בצפון העיר שכנה שכונה שנקראת “ואדי אל נבאח” (עמק הנביחות) יתכן ומקורו של שם זה הוא על שם נביחות הכלבים הרעבים שהצטופפו ליד בית ההטבחיים ונבחו מרעב.

מעולם לא זכה הכלב ליחס טוב מצד שכנינו המוסלמים. הם רדפו את הכלבים עד חורמה וילדים יידו בהם אבנים וקראו לעבר הכלב המוכה “כלב בן כלב” (ובתורכית קופק אולו קופק). שנאה נצחית היתה קיימת בין הכלבים לבין תושבי הערים המוסלמיים, מה שלא היה כך בכפרים הערביים בהם שמש הכלב שומר נאמן לרכושם, לצאנם ולבקרם. הכלב נמנה עם החיות הטמאות. על פי ההלכה המוסלמית בית שיש בו כלב אין המלאכים נכנסים בו וכל המחזיק כלב מרחיק את המזל והאושר מביתו. דבר מאכל שנגע בו כלב אסור היה לבני אדם. כלב שחור מסמל את השטן. בעיני המוסלמי הוא “נג’יס” (טמא). כלב ששתה מים מתוך צלחת מן הדין הוא לרחוץ את הצלחת שש פעמים ובשביעית לרחוץ אותה בחול. על אף כל זאת היו רבים המשבחים את הכלב על תכונותיו ומקלסים אותו על פקחותו ונאמנותו.

על אף דברי הגנאי, אומר המשל הערבי אין רע וחבר יותר נאמן “אאלף מן כלב”. כשבעל הבית עוזב את הבית לא מתלווים אליו, לא סוס לא פרדה, לא תרנגול ולא חיה אחרת, אשר דרכה להתרועע עם הבריות, זולתי הכלב, שכן הוא הולך בעקבותיו הוא מגן עליו ואף מעדיף אותו על פני מולדתו ומקום שבו נולד.

אנו הילדים יראנו את הכלבים, כשם שיראנו את “השדים והרוחות” ש“התהלכו” בסמטאותיה של ירושלים העתיקה. יראנו אותם ביחוד כאשר פגשנו בהם באשמורת השלישית של לילות אלול כשהשקמנו לסליחות. לפעמים נעצו כלבים שוטים את שיניהם בבשרנו ואבותינו לא יכלו לתבוע את בעלי הכלב למשפט על אי קשירת כלבם ואי שימת מחסום לפיו. נשאנו את כאבינו בדומיה ומרחנו את פצעינו בתרופות “ביתיות” (כוראס די אינקוזה), שאותן הכינו נשים צדקניות על פי “רצפט” משלהן. אבותינו למדו אותנו לומר פסוקי תהילים כסגולה, כל אימת, שאנו פוגשים בכלב. כשהיה כלב מתקרב אלינו היינו פותחים בפסוקי זמרה שיגנו עלינו. אמרנו בלחש את הפסוק: “כי יציל מחרב נפשי מיד כלב יחידתי, כי סבבוני כלבים ועדת מרעים הקיפוני כארי ידי ורגלי”, ומסיימים בפסוק: “ואתה ה' אל תרחק איילותי חושה”.

אבל כנראה שהכלבים לא “הבינו” את משמעות הפסוקים והמשיכו לנעוץ בבשרנו את שיניהם וכשהיינו חוזרים הביתה בעיניים בוכיות שופכים “דמעות שליש”, ונאנקים מכאב היו הורינו מלמדים אותנו שלא די בפסוקי תהילים, אלא שיש לצרף אליהם גם אבן. “פסוק ואבן” (פסוק אי פיידרה) היו משננים לנו הורינו, ואנו הילדים היהודים לא היינו מומחים ביידוי אבנים כילדי שכנינו המוסלמים.

נשיכתם של כלבים היתה קשה בירושלים. העתונות הערבית שיצאה לאור בתקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה התריעה על חוסר מכון רפואי שיטפל ב“נפגעי הכלבים”. רק בודדים מתושבי ירושלים זכו “לרדת מצרימה” כדי למצוא שם מזור ותרופה במכון פסטר שבקהיר. ואכן שרות רפואי לנפגעים כאלה הוקם מאוחר יותר בירושלים. מכון צנוע זה, עמד מול “השער החדש”, ונוהל ע"י אחד הרופאים היהודים בירושלים.

ירושלים לא היתה ענייה במכונים רפואיים. העתון “אל קודס” גליון 339 שנה ה' מיום 21 במארס, 1913, מזכיר את שמו של הפרופסור מילינס, שהקים את המכון הנקרא בשם “אינסטיטו היג’ייניק אינתרנסיונל” (המכון ההגייני הבין לאומי). המכון עסק גם בדרכי הטיפול במאלריה, בבדיקות מיקרוסקופיות ובקטריולוגיות. במכון נמצאים כיום בטיפול שלושה אנשים שנושכו על ידי כלבים שוטים.

מסתבר כי המכון הזה נפתח במחצית חודש מארם 1913, ביוזמתו של הקונסול הגרמני הכללי, וטיפל בעיקר במחלת הכלבת.

עם עליתה של הקהילה האירופית לירושלים, והתבססותן של הקונסוליות האירופיות השונות, החלו להראות ברחובותינו כלבים מסוג אחר. מסתבר שהקהיליה האירופית ואף הקונסולים לא סמכו על “כוחה וגבורתה” של המשטרה התורכית, והעמידה בפתח בתיהם של הקונסולים, נוסף לשומרי ראשם, “הקוואסים”, גם כלבים אשר הובאו במיוחד מארצות שונות, כלבים “תרבותיים”. “שומרי חוק” אשר התהלכו “צמודים” לבעליהם, ובעיקר כלבים ממושמעים אשר לא התנפלו על כל עובר ושב על לא עוול בכפו. תושבי ירושלים עוד זוכרים את כלבו הגדול של הקונסול האיטלקי אשר הטיל מורא ופחד על כל רואיו.

גם זקנות אירופיות השתעשעו בכלבים קטנים לבנים וחמודים שנביחותיהם לא הרתיעו אותנו. היו אלה כלבים לבנים עם סרט אדום מסביב לצוארם, שאותם החזיקו בעיקר נשים זקנות אירופיות בודדות וגלמודות. לכלבים לבנבנים אלו, שהתרועעו עם זקנות העזנו להתקרב, ולהשתעשע אתם מרחוק. קראנו להם בשמות חיבה שכן נמנו על הכלבים האירופיים (פריקו פרנקו).

יהודים וערבים חבבו את החתולים. הם התהלכו בחופשיות רבה בבתינו ובחנויותינו, שכן הם צדו את העכברים הרבים אשר שרצו בבתינו במחסנינו ובחנויותינו. אולם גרשנו אותם ממטבחינו. אף הם זכו לפינוק לאחר שאנשי אירופה החלו להתישב בעירנו. היו גם ישישות אשר חבבו חתולים וענדו לצואריהם סרטים צבעוניים. בעינינו, ילדי ירושלים, נראה מחזה זה כמחזה מוזר ולא יכולנו להבין את סוד החיבה הזאת של בני אירופה לחיות אלה דהיינו לכלבים ולחתולים.

אם בתקופת השלטון העותומאני היו בודדים שחברו לכלבים ופינקו אותם, הרי שבתקופת המנדט הבריטי גדל כבודו של הכלב. קצינים בריטיים וראשי השלטון המנדטורי, הביאו עמם לארץ את כלביהם. הבריטים אהבו את הכלב בארצם. הכלב לא רק שזכה לסעוד על שלחנם במועדונים אלא שגם לאחר מותו הציבו לו מצבה מפוארת לאחר “אריכות ימים ושנים”. כמה מהמשפחות היהודיות בירושלים למדו מן הבריטים את החיבה לכלב והן החלו לאמץ לעצמן את התחביב של גידול כלב בבית.

הכלבים הראשונים שהובאו לירושלים העברית באו יחד עם העליה הגרמנית. ואילו בימי השלטון העותומאני העמידו המתיישבים הגרמנים, שהתיישבו בשכונות החדשות של ירושלים, המושבה הגרמנית היוונית, והאמריקאית, בשערי חוילותיהם כלבים עזי נפש אשר שמרו על הבית מפני גנבים, מאחר שמתיישבים חדשים אלו שעלו מארצות24 המערב, לא סמכו על “המשמר האזרחי” התורכי שלא תמיד מלא את תפקידו כדרוש.

פחד היה אוחז אותנו הילדים, משהיינו עוברים על יד השכונות הנוצריות ובשעה זו היו אמותינו מבקשות מאתנו למהר ולהטיל מים, סגולה להסרת הפחד מלבנו.

על אחד הכלבים המעניינים בשכונת טאלביה, ספר לי אחד השכנים, שאותו אני רואה מטייל בלוית כלבו בשעות הבוקר ובשעות של אחרי הצהרים, כשהוא אוחז בידו את מטהו, וזאת כדי להגן עליו מפני מבטם הרועם של חבריו הכלבים, מאחר שהוא לא רצוי לרוב אחיו.

כלב זה הוא מגזע מיוחד שנקרא בשם “סלוקי” הוא גדל בעיקר במדבר25 סיני ובערבות הנגב. מכל כלבי הנגב זכה הכלב הזה להתחבב על הבדויים יושבי אהלי קדר, שבדרך כלל אינם מחבבים כלבים. אף חבריו הכלבים אינם מחבבים אותו ביותר מפני שאין בו אותו “ריח כלבים”. כלב סלוקי זה נמנה בין הכלבים אשר חוננו בכושר ריצה גדול, מעטים הם הכלבים אשר חוננו במעלה זו. הבדוי נוהג להושיב את הכלב הזה על אוכף הגמל סמוך למקום מושבו, ומשהיה הכלב מבחין מרחוק צבי או אילה המשוטטים במדבר, היה קופץ ממקום מושבו באוכף שעליו הוא יושב, וצד אותם בטרם הספיק בעליו ללחוץ על ההדק. כלב זה נחשב הכלב הראשון שהפך להיות כלב בית.

על הנוהג הקיים בקרב שכנינו בקשר “לטיפול” בכלבים כותב העתונאי הערבי מחמד אבו שלבייה, בעתון “אל אנבא”, גליון 2889 מיום 7 באפריל, 1978.

אין אני מתאונן ומוחה נגד אלה המטיילים עם כלביהם ברחובות העיר העתיקה והחדשה. גם הם נבראו על ידי מי שבראנו. מזכותם של הכלבים הללו לצאת לטייל בימי הפגרה השבועיים ובחגים כדי שיהנו מזיוה של השמש.

אין אני מוחה כשאני רואה אותם עושים את צרכיהם ברחובות קריה או כשהם פוגשים את הכלבות… התנהגות מעין זו אינה מיוחדת אך ורק לכלבים… אלא שגם בני אדם נוהגים כמותם, וכל זה תודות לציוויליזציה ולתרבות המתיחסות בשויון לאלה ההולכים על ארבע ולאלה ההולכים על שתים.

מוחה אני על “טיולם” של הכלבים ברחובותיהם של בני האדם בגלל סיבה אחת בלבד… וסיבה זו היא כי הוד מעלתם הכלבים, אינם מוצאים ברחובותיהם של בני האדם, ובסמטאותיהם, דבר העלול לשמח אותם ולשעשע אותם.

אי לזאת הנני מציע לבעלי הכלבים כי יגישו בקשות למוסדות המוסמכים כדי שיקימו גנים ורחובות מיוחדים לכלבים… למען יהיו חפשיים לנפשם, ואף אנו בני אדם נהיה חפשיים לנפשנו.


נטיעת עצים ברחוב יפו וברחוב מאמילה    🔗

עירית ירושלים בתקופת השלטון העותומאני לא היתה משופעת בנכסים ובכספים ואף על פי כן יאמר לשבחה של העיריה, כי על אף דלות קופתה השתדלה לשפר מזמן לזמן את פני העיר ובתוך זה נטיעת שורת עצים משני צדי רחוב יפו, הרחוב הראשי והמרכזי באותם ימים וברחוב מאמילה (מאמן אללה). כיום נותרו עצים בודדים שרידים מאותן נטיעות. אולם מי מבין תושבי ירושלים כיום יודע מתי ניטעו אותם עצים ומהיכן שאבו מים להשקותם ומי דאג לשלמותם וללבלובם?

העצים העומדים כיום משער יפו ועד שכונת רוממה ידים שונות שתלו אותם. ידים תורכיות, ידים מנדטוריות, ויתכן גם ידים ישראליות.

זוכר אני כי בילדותי כשהייתי עובר ברחוב יפו הייתי רואה (ולא חוסה בצילם) את העצים הרכים שעמדו במדרכות שהיו עשויות מחלוקי אבנים לבנות, שבהן מעדו רגלינו הקטנות. הם עמדו שתולים בגומות עפר שהוקפו ברשתות ברזל (אקפאס) כדי שידים נוקמניות, כפי שהיה נהוג באותם ימים, ידים אשר שפכו את “חמתן” על כל עץ רענן, שעמד בכרמו של השכן, שלא תחבלנה גם בשתילים רכים אלה, שנטעה עירית ירושלים.

מתי ניטעו העצים הראשונים בשני צידי רחוב יפו. חוקר תולדות ירושלים הנודע א. מ. לונץ טען בקובץ “ירושלים” כי עצים אלה ניטעו בשנת 1911, ואילו באחד מפנקסי עירית ירושלים מאותם ימים מצאתי כי "ג’רייס אפנדי ג’וואהרייה, סיים את נטיעת העצים לאורך רחוב יפו בחודש פברואר, 1907, או כפי שנקרא באותם ימים “טריק אל שוסה” דהיינו הרחוב הראשי שדרכו היו עוברות העגלות מירושלים ליפו. יש להניח כי עצים אלו ניטעו משער יפו ועד בית החולים העירוני אשר במחנה יהודה, המשמש כיום משרד מחוזי של משרד הבריאות, ואשר שמש כגבולה המערבי של ירושלים. מן הראוי לציין כי פיסת דרך זו דהיינו משער יפו ועד בית החולים זכתה לתשומת לב מיוחדת מטעם העיריה, ומרביצי הרחובות הוריקו את המים מנאדותיהם על האבנים והחצץ שריצפו את רחוב יפו, בערבי הקיץ החמים כדי להשקיע את תמרות האבק שהתאבק מן הרחוב.

עירית ירושלים לא הסתפקה בנטיעת עצים, אלא מנתה מפקח ששמו היה אנטוני וזאת לפי ההחלטה שנתקבלה במועצת העיריה בדצמבר 1905. אנטוני זה היה ממונה על העצים שנוטעו משער יפו ועד בית החולים העירוני אשר במחנה יהודה (משרד הבריאות כיום). אנטוני חשש מפני ידים משחיתות ש“תקלקלנה” את העצים הרכים ומשום כך “כלא” אותם בתוך כלובים (אקפאס) של ברזל. שכרו של הגנן העירוני הזה היה באותם ימים ששת ריאלים מג’ידי לחודש.

נוסף לאנטוני, מצאתי בפנקס ההחלטות של העיריה שמותיהם של עוד שני שומרים, חאג' אחמד אל סנוסי וחאג' מובראק אבן אחמד, מבני העדה הצפון אפריקאית שהתגוררו בקרבת רחבת הכותל המערבי. עדה זו ספקה לשכונות ולמושבות היהודיות, שומרים עזי נפש שלא חתו מפני איש. אלה היו בבחינת “המשמר האזרחי” של ימינו. שומרים אלו נאמר באותה החלטה החלו לשמש בתפקידם בחודש מארס 1907 במשכורת של 114 גרוש לחודש. ועוד מוסיפה אותה החלטה, וזאת כדי להצדיק את מנויים של שני שומרים אלו "כי אי אפשר להשאיר את העצים ללא שמירה שכן עלולים הם “להתקלקל”, ולכן מן הראוי לטפל בהם ולהשקותם בזמנים קבועים.

מהיכן שאבה העיריה מימיה להשקות את העצים לבל יבלו בצמא? ידוע היה כי ירושלים צמאה למים באותן השנים בעתות הקיץ. הבעיה עלתה על שלחן דיוניה של מועצת העיריה ובישיבתה מיום 25 באפריל 1908 קבעה העיריה, כי מאחר והמים שבבורות שעמדו לרשות העיריה, אינם מספיקים להשקות את השתילים הרכים, כיוון שאלה נועדו בעיקר להרבצת הרחובות בעונת הקיץ, החליטה מועצת העיריה “לקנות את מימי הבור שעמד בחלקת הקרקע שמאחורי ביתו של ואלירו אפנדי”. וכאן עלי להסביר לקוראי מי זה “ואלירו אפנדי” והיכן התגורר ואיפה היא חלקת הקרקע שבתוכה עמד הבור. אנו היהודים לא קראנו אותו בשם “אפנדי” אנו הענקנו לו תואר יהודי מקורי. אנו קראנו לו בשם “השר אהרון ואלירו” השר ואלירו יסד בירושלים את הבנק הראשון עוד בראשית מחצית השניה של המאה התשע עשרה. הוא נחשב לאחד האישים המכובדים בעדה היהודית בכלל ובקרב העדה הספרדית בפרט. שנים רבות עמד בראש מוסדותיה של העדה. הוא חי חיים צנועים. כל מי שהיה פוגש בו בימות החול לא היה מבדיל בינו ובין שאר בני העיר. עגלת סוסים לא היתה צמודה לו. להיפך הוא עמד במדרכה שליד שער יפו והתמקח עם העגלון על מחיר הנסיעה. אולם על26 אף הכל, אנו הילדים נהגנו להסתכל עליו בהתפעלות רבה כשהיה יוצא מביתו והולך ל“סראייה”, בית הממשלה, או לבקור אצל “המותצרף” המושל כדי להגיש לו את ברכותיה של העדה הספרדית. במעמד זה הופיע השר שלנו בכל הודו ותפארתו. לבש חליפה מיוחדת, ענד על חזהו את אותות הכבוד, וחרב קטנה היתה צמודה על ירכו ותרבושו המגוהץ למשעי מתנוסס בראשו, זה הוא השר שאנו ילדי ירושלים זכינו לראות בשחר ילדותנו.

גם הדירה שבה התגורר היתה צנועה כמוהו. היא שכנה בחצר העומדת וקיימת עד היום, בקטע שבין פינת המלך ג’ורג' ורחוב יעב"ץ. בקומת הקרקע של דירתו שכן בית כנסת קטן, שבני עמך נהגו להתפלל בו עם השר. אנו קראנו לו “איל קאל די ואלירו”. דהיינו בית הכנסת של ואלירו ללא תוארי כבוד. בערבי הקיץ החמים היינו רואים אותו יושב בחברת רעיתו בחצר הפונה לרחוב יפו כדי לשאוף אויר צח של ירושלים. על ידם ישבה העוזרת הכושית שאנו קראנו לה “שרה לה פריטה” דהינו “שרה השחורה” או הכושית. אשר דברה ספרדית27 רהוטה ושרתה את אדוניה עד שיבה וזקנה. שמועות התהלכו אודות האשה הכושית “שרה לה פריטה”, אומרים שהשר ואלירו רכש את האמה הזאת, אשר באה לחסות תחת כנפי היהדות, באחד ממסעותיו. אשה זו הפכה ברבות הימים לאשה צדקת וחסודה אשר שמשה דוגמא וסמל לנשים צדקניות אחרות.

לאחר שהוקמו מבנים חדשים ברחוב יפו בקטע שבין רחוב המלך ג’ורג' לרחוב יעב"ץ, “נסתתרה” החצר ונעלמה מעינינו, אולם כאמור היא עומדת עדיין במקומה ורק הבנינים מסתירים אותה.

מסביב לחצרו של השר ואלירו, השתרעו שטחי קרקע רחבים שבילדותי נזרעו תבואות, (על הקרקעות האלה עומדים כיום חלק גדול מרחוב המלך ג’ורג' רחוב בן יהודה והרחובות הסמוכים לו) ואילו במלחמת העולם הראשונה, נוהג הייתי לראות מחלונות בית ספרי “בית המדרש דורש ציון” שבפינת רחוב יעב"ץ שמבנהו עוד עומד וקיים עד היום הזה, את תמרוניהם של הפרשים התורכים בשדות אלה אשר התאמנו לקפוץ יחד עם סוסיהם מעל לשוחות עמוקות שנחפרו במיוחד לאמונים צבאיים אלו.

אולם בטרם שמשו אדמות אלו לאמונים צבאיים מצוי היה באדמות אלו בור מים אשר הכיל, וזאת לפי החלטת העיריה, אלף וחמש מאות נאדות מים ואף למעלה מכמות זו. אי לזאת, נאמר באותה החלטה שעל העיריה לשלם לבעל הבור חמש לירות צרפתיות בעד השימוש במימי הבור.

וכך תודות למים שעמדו בבורו של השר ואלירו פרחו העצים הקטנים שעירית ירושלים נטעה אותם בשני צדי רחוב יפו.

בחודש ינואר, 1911, משנחלה העיריה אכזבה מהעצים שנטעה ברחוב יפו הביאה שתילי עצים ונטעה אותם לאורך רחוב מאמילה (מאמן אללה), רחוב אגרון כיום וזאת “כדי שעצים אלו ישפרו את המראה ויביאו בענפיהם אויר צח ובריא”. “אל קודס” הירושלמי מבכה את העצים שהעיריה נטעה לאורך רחוב יפו “שזכרם נמחק מעל פני האדמה”, וזאת מאחר שהעיריה לא הפקידה עליהם שומרים. העתון מקווה כי גורלם של העצים שאותם נטעה העיריה ברחוב ממילא לא יהיה כגורל העצים שנטעה אותם ברחוב יפו".

ובעברנו היום לאורך רחוב ממילא, קשה לנו “לגלות” את העצים שנוטעו בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה. אולם נוטה אני לחשוב כי העץ הגדול העומד מול משרד המסחר והתעשיה, הנו “משיירי העצים שאותם נטעה עירית ירושלים בשנת 1911”.


צער בעלי חיים בירושלים    🔗

בירושלים של ימי השלטון העותומאני, על אף דלות שרותיה לא נדחו מוכי גורל שבה ולא הוזנחה הבהמה. היו מושיעים לאדם ולבהמה. היה דואג לעניים, לחשוכי מרפא, למצורעים ולנדכאים במחלות והיתה גם אגודת צער28 בעלי חיים שדאגה לחמורים, לסוסים ולגמלים ולשאר הבהמה, ההולכים על ארבע, שהתהלכו ברחובותיה של ירושלים. תושבי העיר לעמיהם השונים ולדתותיהם השונות ריחמו על בריותיו של הקב"ה ולא רק לאלה שנבראו בצלם. הבהמה היתה בימים ההם לעזר רב לאדם. תושבי העיר, רוכליה וסוחריה לא יכלו להסתדר בלי הבהמה ובלי שרותיה. החמורים, הסוסים והגמלים שמשו אמצעי תחבורה ותובלה. הבהמות היו נושאות על גבן את שקי החיטה אל טחנות הקמח ואת שקי הקמח אל המאפיות, הן היו נושאות את כדי החלב לשכונות ומביאות לשווקים שבעיר, את הירקות והפירות תנובת השדה והבוסתן, הן היו מביאות את ענבי חברון עין גדי, אל היקבים. הנאות והקלות שבהן היו נושאות על גבן את יושבי על מדין, אלה רוכבי האתונות הצחורות, בסמטאותיה העקלקלות הצרות והחשוכות של ירושלים העתיקה.

ובשעה שפרקו את סלי הענבים מעל גביהם של הגמלים ונחו בפתחם של היקבים מעמל29 הדרך, נהגו כמה מתלמידי “תלמוד תורה של הספרדים”, להעמיד את הגמלים על רגליהם ולצאת אתם לטיול קצר בסמטאות העיר העתיקה. לפעמים עלה בידם להגיע אתם עד חומות העיר (או כפי שנקראו בפיהם “לאס מוראאיקאס”). לאחר “הסיבוב” הזה חזרו בשלום, עם הגמלים ליקבים שבעיר העתיקה, ומסרו את רסן הגמלים לבעליהם אשר דאגו להם.

בעלי הבהמות עצמם, דווקא הם לא פינקו את הבהמה ששרתה אותם, ומהן בא להם לחמם, עדיין זוכר אני את החמורים והעירים שמשכו את משאם וכמעט כרעו תחת נטל המשא בעלותם, במאמצים רבים במדרגות שברחוב דוד. הנוהגים בבהמות לא ידעו רחמים. העמיסו משאות כבדים על גבן ודרבנו אותן במכות מקל ובדקירות ה“אמסלמים” (מחטים של ברזל שהשתמשו בהן לתפירת השקים) קראו קריאות “אוועה”, “איצ’יק”, “דיאו” ו-“חי”, שמלאו את חלל הסימטאות והרחובות, כדי לפלס דרך לבהמות בתוך ההמון הצפוף ברחוב המלך דוד. אנו הילדים היינו מסתכלים בעיניהן של הבהמות העגומות כאילו מבקשות תחנונים ורחמים מעול בעליהן. הבדווים היו נוהגים למרוח בעיטראן את גופות חמוריהם הקטנים והצנומים, כדי להגן עליהם מפגעים ובעוברם ברחוב היה ריח העיטראן נישא מסביב. בהמות עלובות אלו הסתפקו ב“קב של חרובים”. בעליהן לא פינקו אותן בשפע של מזון. לעומת זאת דאגו להחליף את “סוליות רגליהן” של הבהמות. למרוח במשחות את פצעיהן שערמו עקב החבלים והרצועות שכרכו את המשא אל גופן.

חברי הקהיליה האירופית בתקופת השלטון התורכי בירושלים ובשאר ערי הארץ שעמדו מקרוב על סבלותיהם של חמורינו וגמלינו, סייעו להקמתן של אגודות צער בעלי חיים. וכשאני מדפדף בעתונות הערבית של אותן שנים, שנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה, עומד אני על הענין הרב שגילתה העתונות הערבית באגודת צער בעלי חיים ובתושבים אשר נושכו על ידי כלבים שוטים.

אביא כאן קטע השופע דברי שבת לאגודה זו שנתפרסם בעתון הערבי הירושלמי “אל קודס” מיום 14 בחודש מארס, 1913.

“אין אדם יכול להטיל ספק בשרותים הנאים שמגישה אגודת צער בעלי החיים בירושלים. שרותים אלה שמגישים מייסדיה של אגודה זו, פקידיה ועובדיה, מוכיחים עד כמה גדולה היא רחמנותם ועד כמה עדינים רגשותיהם, כלפי הבהמות הסובלות מפגעים וממחלות הפוקדים אותן. ואכן מעשה נאה מעין זה אירע לפני ימים מספר בירושלים, מקרה אשר עשה רושם גדול על כל מי שהיה נוכח בשעת מעשה. פרה הרה שעברה באחד הימים בקרבת ביתו של מר פיינגולד (הבנין העומד מול הכניסה למגרש הרוסים) אחזוה חבלי לידה והיא כרעה ונפלה תחתיה. אירע כי אחד מפקידי אגודת צער בעלי חיים, אברהים זוייע עבר במקום וכשראה את הפרה במצב קשה, תפש חבל קשר את שתי רגליה כדי שלא תזוז, ובזריזות מיוחדת במינה משך את הולד המת. וכשסיים “חריף השכל ובעל המרץ”, בעל הרגשות העדינים (כך כינה העתון את פקיד האגודה) קמה הפרה על רגליה והמשיכה בדרכה, וזאת לאחר שכל הקהל שעמד באותה שעה מסביב אמרו נואש וחששו פן תרד הפרה לבור שחת. ואילו אנו, מסיים העורך, מגישים את תודתנו לפקיד הזה על רחמנותו ועדינות נפשו”.

לשבחים מעין אלה זכה פקיד אגודת צער בעלי חיים בירושלים אשר עלה בידו להציל נפשה של פרה שאחזוה חבלי לידה באמצע רחובה המרכזי והראשי של ירושלים.

אותו עתון יודע עוד לספר, כי האגודה לצער בעלי חיים רכשה מכספה אלפי עותקים של הספר הנקרא בערבית בשם: אל ג’וואד אל אדהם", (“הסוס בעל הצבע השחור-כהה”) כדי להפיצם חינם אין כסף, בקרב תלמידי בתי הספר. “ואין צורך להרבות בשבחו של ספר זה”, אומר העתון, “הכולל בתוכו סיפורים ומשלים, שיש בהם כדי להשפיע על הקטנים להיות רגישים יותר כלפי בעלי החיים וסבלם”.

העתון הירושלמי מזכיר את שמו של רופא הבהמות, ד"ר פינטו, “המתמסר לעבודתו במסירות רבה, הוא וחברי אגודת צער בעלי חיים עושים מאמצים רבים כדי להקל על סבלן וטרחתן של הבהמות, ואין פלא בדבר, שכן מטבע בריאתם חוננו ברגשות עדינים ונדיבים. ישלם האל כפעלם”. כך התייחסה העתונות הערבית באותם ימים כלפי “בהמות ארץ”.

שלטונות המנדט הבריטי התייחסו אף הם בחיבה רבה אל בעלי החיים. הם הקימו בירושלים את האגודה שהיתה ידועה בירושלים ס.פ.כ.א. S.P.C.A.. היתה זו אגודת צער בעלי חיים ממוסדת ואף ניידת. הם הקימו את בית החולים לבהמות סמוך לברכת הסולטאן. למרפאות של בית חולים זה פנו בעלי החמורים והסוסים להעלות מזור לבהמתם בעיקר בימי שישי, יום שוק הבהמות שהיה נפתח אחת לשבוע בסמוך לבריכת הסולטאן.

המרפאה ששכנה “בברכת אל סולטאן”, עברה, לאחר שהפכה הברכה לגן ציבורי לשער הגיא30. במרפאה הזאת יושבת רופאה המטפלת במחושיהם של הכלבים והחתולים, שפרו ורבו בימינו, וזכו לפינוק מצד בעליהם.

ואם כי אין אנו רואים ברחובותינו חמורים וגמלים נושאים משאות כבדים, הרי אגודת “צער בעלי חיים” לא עברה חלילה מן העולם והיא עוד חיה וקיימת, וממשיכה לפקח על חיות ובהמות לבל יאונה להן כל רע. בין חברי האגודה נמנים יהודים וערבים המשתפים פעולה יחדיו וכן חברים מקרב “בני המערב”, דהיינו גרמנים ואנגלים, שחבתם ליצורים אלה עומדת וקיימת כל הימים.

כיום נדמו קולותיהם של המחמרים ברחובותיה של ירושלים. יתכן ועוד אפשר למצוא חמורים ומחמרים בסמטאותיה של ירושלים העתיקה. אין אנו רואים כיום את הגמלים שנשאו סלים של ענבים שבעליהם הבריכו אותם בפתחיהם של בעלי היקבים של דודי, ג’יניאו וקואינקה, שוממים הם היקבים ואין “צהלת גמלים וחמורים” נשמעת סמוך לאותו קמרון שנקרא בשם “לה קנטרה די ג’יניאו”, הקמרון של ג’יניאו.


כשאמני מצרים הביאו את הבידור לירושלים    🔗

לא תמיד עלו מרחובות ירושלים וסימטאותיה אנקת עניים ואנחת אביונים. תושביה היהודים והערבים בראשית המאה בצד רישם ודלותם ידעו גם שעות של בידור שירה ושמחה. את אלה הביאה מצרים לירושלים. אמנים, שחקנים “משוררים ומשוררות” עלו ממצרים מעת לעת והביאו קורטוב של שמחה וקורת רוח בקרב תושבי ירושלים.

בבתי הקפה בירושלים שבתקופה העותומאנית, עמדו גראמופונים שהשמיעו מעל גבי תקליטים את קול זמרתם של מיטב זמרות מצרים וזמריה. שיריהם של האמנים המצרים נקלטו בחיבה וברצון אצל תושבי העיר. והציבור הירושלמי של הימים ההם חזר ושינן את השירים ושר אותם במסיבותיו ובשמחותיו.

להקות הבמה המצרית זכו בירושלים להצלחה גדולה. הן הופיעו מעל במות בתי הקפה הגדולים בירושלים, ביפו ובשאר ערי הארץ. ידועה היתה ביותר להקתו של ג’ורג' אביץ', שנתקבלה באהדה רבה על ידי העתונות היהודית והערבית כאחד. מאמרי שבח רבים נכתבו על חברי הלהקה המצרית, שהיתה אז כמו היום ערש התרבות, הספרות, השירה והבמה הערבית.

להצגות אלה שהתקיימו בירושלים נהרו כל תושבי ירושלים ללא הבדל דת ועדה. השפה הערבית היתה שגורה בפיהם של בני עדות המזרח ואין פלא איפוא אם רבים מבני עדתנו שרו במסיבותיהם את אותם השירים שאותם שמענו מפיהם של הזמרים והזמרות המצריים.

והרפרטואר של הלהקות הללו היה מגוון. הוצגו הצגות שנושאיהן לקוחים מהספרות הכללית. כגון “המלט” “רומיאו וז’ולייט” ועוד. אולם היו גם הצגות ערביות מקוריות “לאומיות” לפי רוח הזמן באותם ימים. בין המחזות הערבים החביבים ביותר היה המחזה “צאלח אד דין אל איובי” ומלחמתו עם הצלבנים.

בדפדפי בעתון הירושלמי “אל קודס” מצאתי כי בדצמבר 1911 בקרו בירושלים חברי הבימה הספרותית המצרית “אל ג’וק אל אדבי אל תמת’ילי אל מצרי” אשר העלו על קרשי “בית הקפה אל מעארף” אשר על יד שער יפו את המחזות “המלט” ו“רומיאו וז’ולייט” וכן את המחזה צלאח אל דין אל איובי". אחד המחזות שהיו חביבים ביותר על קהל הצופים באותם ימים היה המחזה “רומאיו וז’ולייט”.

בימים ההם לא היו בירושלים אולמות גדולים ורחבי ידיים. הלהקות האורחות ממצרים הופיעו בבית הקפה הגדול שנקרא באותם ימים “קהווה אל מעארף”, ששכן בפינה שמול שער יפו בקרבת בניין העירייה הישן העומד כיום הרוס. העתונות הערבית המקומית המריצה את התושבים לבקר בהצגות הלהקה ולהנות מהרמה הספרותית והתרבותית של המחזות שהועלו על קרשי במת בית קפה זה. ואכן בימים שבהם שהו הלהקות המצריות בירושלים, הורגשה בעיר “אווירה מצרית”, אווירה קלילה ומשעשעת, או כפי שקראו לה בערבית “ח’פיפת אל רוח”. אווירה זו דחקה לצד לתקופת מה, את האווירה הרצינית ששררה בירושלים עיר הקודש.

הלהקות המצריות לא סגרו שעריהן בפני זרים, רבים מצעירי היהודים בעלי קולות ערבים נתקבלו בסבר פנים יפות בקרב להקות הזמרים והזמרות המצריים. מהם יהודים ששמרו על שמותיהם המקוריים ומהם שהוסיפו לעצמם שמות ותארים ערביים. מספרם של אלה הלך וגדל לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר תעשית הסרטים במצרים הגיעה לשיאה.

העתון “החרות” שיצא לאור בירושלים פרסם בדצמבר, 1910, את הידיעה הבאה: "להקה מצרית תעלה חזיונות ושירים נפלאים בבית הקהוה של אל מעאריף אשר ליד שער יפו במשחק זה ישתתפו חמשה עשר שחקנים וחמש עלמות מהכוחות היותר טובים של התיאטרונים הערבים המצרים. ראש המקהלה (כונתו לראש הלהקה) הוא השחקן היהודי רחמים ביב’אס. כן הודיע העתון “כי בקרוב יציגו חזיונות מחיי היהודים”. העתון סתם ולא פירש מה הם המחזות היהודים שלהקה זו התכוננה להעלות על קרשי במת בית הקפה אל מעאריף ובאיזו שפה חשבה הלהקה להעלות את המחזות הללו.

בדפדפי באחד מפנקסי החלטות עירית ירושלים בימים ההם, נתקלתי בהחלטה שעוררה בי תמיהה גדולה. בהחלטה שנתקבלה ביום 19 בדצמבר 1910 נאמר כך:

“הואיל ובתאריך 6 בדצמבר ניתן רשיון לח’אווג’ה רחמים להציג הצגות בעלות תוכן ספרותי למשך ארבעה עשר לילות, הוחלט, וזאת לאחר הצגה במשך חמשה לילות מתקופת הרשיון שניתן לו, למנוע בעדו מלהעלות את מחזותיו, וזאת לפי צו שנתקבל מטעם ממשלתנו הרוממה האוסר עליו להשלים את שאר הופעותיו, אי לזאת החליטה המועצה להחזיר לו את הסך 135 גרוש צאע' כפיצוי על התקופה שבה נאסר עליו להציג בה את הצגותיו”.

קשה לי להבין משום מה אסרה עירית ירושלים את הצגותיו של השחקן היהודי אשר הרפרטואר שלו כלל מחזות כגון “אאידה” “רומיאו וז’ולייט” ומחזות מחיי הערבים והבדואים.

האם באמת נזדעזעו אשיות האימפריה העותומנית אשר הזדרזה להפסיק את הצגותיו של רחמים ביבאס ולגרום לו “דררה דממונה”, או שמא חששה העיריה מפני “המחזות מחיי היהודים” שרחמים ביבאס רצה להעלות על קרשי הבמה של בית הקפה הערבי ששכן מול שער יפו.

עתון “החרות” בגליונו מיום י“ב בכסלו31 תרע”א, 13 בדצמבר 1910 מפרסם דברי הערכה על רחמים ביבאס ולהקתו וכך הוא אומר:

"במוצאי שבת הוצג המחזה הראשון מאת ויקטור הוגו על ידי המשחק המצויין מר רחמים ביבאס וקהל גדול מלא את אולם בית הקפה והתענג באמת ענג רב משיריו הערבים והמושכים את הלב וביחוד מתפקידו האמנותי שהצטיין על הבמה על הצד היותר טוב. היום ומחר יציגו חזיונות מחיי הערבים והבידואים ובודאי יענינו מאד את הקהל וביחוד המבין את השפה הערבית.

המנוח אחמד סאמח אל ח’אלידי מי ששמש כמנהל הסמינר למורים הערבי בירושלים ספר לי כי הוא זוכר את השחקן רחמים ואף קרא בפני משפט ממחזה צרפתי שהעלה על הבמה. הוא היה בעל קומה גבוהה וקול ערב ושפתו הערבית צחה ויפה. ואילו ידיד ערבי אחר ספר כי רחמים (כך היה ידוע בקרב הערבים) ביקר פעמים אחדות בירושלים וביפו ואשתו אלמאזה מלאה אף היא תפקידים חשובים במחזות שהציג, מחזות שעובדו או תורגמו מן הספרות הצרפתית.

רחמים ביבאס הציג גם מחזות ערבים מקוריים כגון המחזה על הגבור ההיסטורי ענתרה אבן שדאד ועוד.

ועוד הוסיף בן שיחי כי הרקדניות הראשונות על הבמה הערבית היו הצעירות היהודיות מבנות דמשק ובירות. באותן שנים לא העיזו הצעירות המוסלמיות והנוצריות לעלות על הבמה. ופעמים רבות מלאו גברים את תפקידיהן של השחקניות.

על רחמים ביבאס אמרו כי היה יהודי מתושבי אלכסנדריה ואלו אחרים אמרו עליו כי היה יהודי מתושבי בירות. מכל מקום אלה שהכירו אותו אמרו עליו כי היה יהודי נאמן וכשר.

אותה ההשפעה שהיתה לבמה ולסרט בתקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה הלכה וגברה בתקופת המנדאט הבריטי. הסרטים החביבים ביותר על קהל הצופים בארץ ובארצות השכנות היו והנם עד היום הסרטים המצריים.


נופש, הבראה ו“חופי רחצה” של הקיץ הירושלמי    🔗

משהגיעו ימות החמה והקיץ להט בירושלים חשו תושבי ירושלים, יהודים מוסלמים ונוצרים כאחד, את מועקת החום וחוסר המים שגבר בעיר בימים אלה. תושבי העיר יצאו לתור אחרי מקורות מים, לטבול בהם גופם ולהרוות צמא היו כאלה שהגיעו גם לחופה של יפו בעסק גדול ובהמולה רבה.

“מקורות מים” כאלה היו מפוזרים בסביבות העיר ובכפריה, ואף בריכות שנחצבו עוד מימי אבותינו נוצלו לצורך זה. זקני ירושלים זוכרים עד היום את המעינות הללו: “עין סילוואן אל פוקה”, “עין סילוואן אל תחתה”, (מעין32 השילוח העליון, מעין33 השילוח התחתון) “ביר איוב”, “עין אום אל לוזה”, “עין בתיר”, “עין פארה”, “עין אל מורצראץ”, (שנקרא עין אל אועה, ע"י מוזיאון רוקפלר) ואחרים. במימי מעינות אלה צננו גופם מחום היום ולידם רבצו ימים מספר, מעין ימי פגרה של קיץ.

אם לא היה די במעינות ובמקורות מים אלה היו שהרחיקו לכת והגיעו עד “נהר אל ג’רישה”, הוא נחל רובין לטבול במימיו. אומרים שנחל זה תבע מידי שנה קורבן, משך והטביע במימיו צעיר אחד או שנים מתושבי ירושלים.

רחבת הר הבית, שהיתה ברוכה במדשאות ובעצים ומשופעת בבורות מים, משכה מוסלמים רבים לבילוי “סוף שבוע” ברחבה זו. משפחות שלמות ערכו בימי חמישי וששי מסיבות משפחתיות ברחבה זו, וכך כרכו יחד חיי עולם הזה עם חיי עולם הבא. ה“שטחה” השתלבה עם קדושת המקום.

גם היהודים נהגו לכרוך בקיץ הנאות גוף עם הנאות רוח. כשעלינו להשתטח על קברי האבות בחברון, בדרך היינו פוקדים את קבר רחל אמנו, היינו נוטלים אתנו צידה לדרך ועורכים “שטחה” בחברון ביחד עם יהודי העיר. כך בילו יהודי ירושלים עם יהודי חברון בכרמי שכניהם המוסלמיים, שם בין הגפנים ומעינות המים: “לה קשקלה” ו“אל אונקור” נהנו מאווירה הצח והקריר של חברון והקלו מעליהם מעט מחומו של הקיץ.

תושבי חברון פתחו בפני תושבי ירושלים את כרמיהם. כרמי חברון ארחו משפחות שלמות בשכר של שניים שלושה נפוליונים לחודש כולל ארוחות יומיות. הארוחות כללו ביצים קשות, פתות וענבים ששמשו אף הם לפתן ללחם.

תושבי חברון היו ידועים ומפורסמים בקמצנותם (קראו להם קוחאט). תושבי חברון נהגו להכין תבשילים מהענבים. למאכל זה קראו “עונוב טביח'” דהיינו ענבים מבושלים. את הענבים נהגו להכניס אל תוך קדרה ולאחר שהתבשלו הענבים, נתנו למים להתאדות. לאחר מכן היו שמים את הענבים המבושלים אל תוך קופסאות והמאכל הטעים הזה היה מחזיק מספר ימים וממנו סעדו את לבם בקר צהרים וערב.

כשיצאה נפשם של היהודים בירושלים לטבול גופם במים ולהתרענן הם העדיפו את ימה של יפו. הם לא סרו ל“שמורות הטבע” הברוכים בעצים ובמעינות בסביבות ירושלים כשכניהם המוסלמים. פרט למעין השילוח שבו נהגו לבקר כשגאו מימיו. לגאות זו קראו “נפתח באר איוב” (“סי אב’ריו ביריוב”) ולמוצא הקרובה, שבה התחיל להתבסס ישוב עברי קטן.

הים הפתוח ורחב הידיים קרץ לירושלמים, ואז החלה הנהירה הגדולה לים. מתברר שלא רק לרחוץ את גופם במי הים בלבד ירדו ירושלמים ליפו, אלא שהיו למי הים גם סגולות מרפא.

רבים מתושבי ירושלים שחלו בעונת הקיץ ממחלות עור, ופצעים שונים, קוו למצוא תרופה ומרפא בחופה של יפו. מחלות עור מעין אלה היו נפוצות בעיקר בקרב ילדים והתרופה המועילה ביותר לריפוי הפצעים, החבורות ועוד שאר סוגי ה“חרארה”, היתה הרחיצה בימה של יפו.

ספרו עוד שהיו גם מעין מחלות “מסתוריות” שהועיל להן ימה של יפו. היו אלה בעיקר “מחלות” של זוגות צעירים במקרים כאלה היו נשים מיוחדות שהיו נוטלות את הזוג הצעיר לחופה של יפו ועורכות שם סגולות, ורוקחות “תרופות בית”, וכל זה נעשה בשעות הבוקר המוקדמות כדי שעינים זרות לא תראינה.

משפחותיהם של קצבי ירושלים נהגו לצאת לטיולים מאורגנים. ידוע כי הקצבים היו בטלים בעבודה, בימי בין המצרים, בין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, ימים שבהם לא נהגו לשחוט, ולכן העדיפו לנוח מעבודתם הקשה על חופה של יפו.

אל המשפחות האלה הצטרפו עוד מספר משפחות, שאף הן רצו לעשות כמה אמבטיות (אונוס קואנטוס בניוס). הנסיעה ליפו לא היתה קלה באותם ימים, ימי שלטונה של תורכיה. אחרים ערכו את מסעם הארוך שנמשך שעות רבות בעגלה ואחרים עשו את דרכם ברכבת שהחלה ללכת בין יפו לירושלים בשלהי המאה שחלפה (1892). ההכנות למסע ארוך זה נמשכו מספר ימים. הן הוריקו בעיקר את מטבחיהן הדלים. נטלו אתן צלחות, קדרות, קערות, סכינים וכפות (מזלגות עוד טרם היו בשימוש והם נועדו “לאירופים” פרנקוס בלבד.

אחד מקשישי ירושלים שבילדותו נתלווה אל אמו במסעה ליפו מספר: משפחות רבות מלאו את קרון הרכבת במטלטליהן וביחוד בכלי מטבח. והיו כאלה אשר הצטיידו בפחמים וכיריים וזאת כדי להשתמש בהם, בחוף ימה של יפו לצלות בערבים דגים “שהועלו כליל” על האש, כשהם עוד מפרפרים בין ידיהם וקלחי תירס שאותם נהגו לקלות על האש.

אם חברון קלטה את הנופשים בכרמיה הרי שיפו פתחה בפני הירושלמים את בתי המלון שלה, חצרותיה ומנזריה (לנוצרים בלבד).

יפו לא היתה עשירה בבתי מלון “מפוארים”. היו בה כמה בתי מלון קטנים שהכילו מספר חדרים צרים. ומשהיו החדרים מתמלאים באורחים היו בעלי בתי המלון האלה משכיבים את אורחיהם על גבי מזרונים שאותם היו פורשים בחצר. וכך נהגו “להשכיב” עשרים אורחים הם ונשיהם וטפם על גבי מזרונים בלים בשכר של ארבעה מטליקים, גרוש תורכי אחד, ללילה.

קשישה ירושלמית ספרה לי על בית המלון שבעליו היה נקרא מושון עזריאל הסלוניקאי שאשתו נקראה בפיהם של האורחים בשם “ליזה לה ג’ינג’ירה” דהיינו ליזה בעלת הפשפשים, וזאת על שם הפשפשים ששרצו במזרוני בית המלון, ושאותם עסקו האורחים בהשמדתם במשך כל שעות הלילה, ורק בשעת הבוקר המוקדמות זכו לחטוף שינה מתוקה למספר שעות.

בתי מלון אלה נועדו בעיקר ללינת לילה. את ארוחותיהם הכינו האורחים במו ידיהם בשעות הבוקר המוקדמות. ורק בשעות הערב זכו לטבול בימה של יפו גברים לחוד ונשים לחוד בכותונותיהם לעורם.

מספרים כי ביפו היתה קיימת חצר גדולה שנקראה בשם אל קורטיז’ו דא לוס ג’ידיוס" או “איל קורטיז’ו דיל כולל”, חצר היהודים או חצר הכולל. אל החצר הזאת נהג הכולל הספרדי בירושלים לשלח את מעוטי האמצעים כדי להתגורר בחדרים ללא כל תשלום.

על “בתי המלון” שהיו קיימים בארץ בתקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה כותב המנוח ד"ר א. רופין, בספרו “פרקי חיי ראשית עבודתי בארץ” (1907–1920).

“מי שנאלץ ללון לילה אחד “בבית מלון” מסוג זה, מובטח היה שימצא שכנים הרבה במיטתו. מן הראוי היה לכתוב מאמר על עולם החי של המיטה בארץ ישראל”.

עולי הרגל והצליינים שעלו לירושלים בימות החמה מצאו מקום נופש והבראה במנזרים של ירושלים.

ספר לי המנוח עיסה טובה, מי ששמש במשך כל חייו כמוכתאר העדה היונית הערבית האורתודוכסית בירושלים כי הפטריארכיה היונית האורתודוכסית נהגה לתת מכתבי המלצה לנזקקים שבקרב בני העדה להתארח בחדרי המנזרים שהיו נתונים לפקוחה של הפטריארכיה הירושלמית. מכתבי המלצה מעין אלה נתנו גם למבריאים מבני העדה הארמנית והלטינית.

כך שמשו המנזרים מעין “בתי הבראה” כפי שהם נוהגים בימינו.

כך היתה עונת הקיץ מלאה אירועים. עונה זו היתה בתנועה מתמדת, עגלות, חמורים ושאר “כלי רכב” הסיעו את תושבי ירושלים לעדותיהם השונות למקומות מקודשים והרחיקו לכת עד צפת וטבריה. וכך “כרכו” בצוותא34 את חיי העולם הזה עם חיי העולם הבא.



בנקים בירושלים של ראשית המאה    🔗

באחד מימי אוגוסט של 1964 בקרתי בארכיב משרד החוץ הצרפתי בפריז, ונתקלתי במכתב שהיה מתויק באחד התיקים. בראש המכתב היה רשום שם המוסד: “בנק ולירו ושות'”, נוסד בשנת 1848 ועל ידו המשפט Correspondent a jerusalem du compte d’Escompte de Paris. שפרושו שהבנק שמש כנציג הבנק דיסקונט של פריז. הוא נשלח מירושלים ביום 16 באוגוסט 1887, לקונסול הצרפתי בקושטא. בו מודיע הבנק שהעביר לקונסול הצרפתי בירושלים, עפ"י פקודת אחד הבנקים בפריז, סך של 4,800 פרנק לפקודת המנזר האטיופי (החבשי) בירושלים, וזאת בהתאם להוראת המלך יוהאן מחבש.

מכתב זה שגיליתיו בנכר רחוק מירושלים עורר בי התרגשות, זכרונות וגעגועים לירושלים עירי ולשר ואלירו, שזכיתי לראותו פעמים מספר בשנות ילדותי בירושלים העתיקה של אותם ימים.

ספורים רבים התהלכו בקרב תושבי ירושלים, יהודים ולא יהודים כאחד, על הבנק הראשון שנוסד בירושלים. אני עצמי לא זכיתי לראות את הבנק, אולם שמעתי אודותיו מפי זקנים וישישים. הבנק שכן בצידו השמאלי של רחוב דוד, סמוך למלון אמדורסקי, בעיר העתיקה. פרוזדור צר וארוך הוביל לשני חדרים קטנים של הבנק אשר הוגדר בימים ההם בתואר: “ראשון הבנקים המסחריים היהודיים והגדול שבהם”. מספרים שלבנק ואלירו היה שותף גם חיים אמזליג (1916–1824), שכהן כסגן הקונסול הבריטי ביפו ועזר בשעתו לרכישת אדמות ראשון לציון.

זקני ירושלים נהגו לספר כי בבנק זה נהגו לשקול את הנפוליונים במאזנים מיוחדים. ועוד מספרים כי בשעה שקופת גדוד הצבא התורכי שחנה בירושלים, היתה ריקה, שלם הבנק את משכורותיהם של החילים והקצינים, “עד יעבור זעם”, דהיינו עד שהאוצר בקושטא יפרע את חובו.

בסמוך לבנק זה ברחוב הבטראק, ליד הכנסיה הגרמנית שכן בנק קטן אחר, הוא הבנק של בנין התימני העדני.

ירושלים לא הסתפקה לאורך ימים בתקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה בשני הבנקים הקטנים של ולירו ושל בנין. כשם שהוקמו קונסוליות של מעצמות גדולות וקטנות, כך הלכו והוקמו בנקים של כמה מעצמות שהיו מעונינות בפתוח קשרי מסחר עם הארץ. כך נוסד הבנק “קרידיט ליונה” הצרפתי שפקידיו היו בעיקר בוגרי בית הספר הצרפתי “לה פריר”, מבני משפחת איוב עטאללה ועוד. מספר פקידים מוסלמים עבדו בבנק הממלכתי “בנק עותומאן”. הנוער המוסלמי טרם חדר “לבנקים של המעצמות הגדולות”, שכן לא התמחה בכתב נאה ויפה בצרפתית כפי שהתמחו בוגרי בית הספר של האחים הצרפתים ובוגרי בית הספר של “חברת כל ישראל חברים”.

זקני ירושלים יודעים לספר כי בתקופה העותומאנית היה בירושלים עוד בנק בשם: “בנק קומרסייל די פלשטין”, שנוסד ע"י אנשי עסקים יהודים וערבים. לא עלה בידי למצוא ידיעות ופרטים נוספים על מייסדיו והיקף עסקיו.

ליד הבנקים האלה הוקם ה“בנקו די רומא” האיטלקי, הבנק “טמפל גזלשפט” הגרמני, והבנק החביב שלנו “בנק אנגלו פלשטינה” שמקום מושבו היה בקומה השניה של אחד המבנים שעל יד שער יפו. אולם למעשה הכרנו אנו תושבי ירושלים, את הבנק באמצעות מנהלו ד“ר יצחק לוי. הספרדי מהבלקן שהיה שופע חיים ומרץ, ובשפמו הלבן דמה לאחד מפקידי משרד החוץ הצרפתי. ד”ר יצחק לוי זכה גם לעזר כנגדו שלא נפלה ממנו במרצה ובחריצותה, זו היתה מאדאם לוי, מנהלת בית הספר לבנות של כי"ח בירושלים, שתלמידותיה, כבדוה ויראו ממנה כאחת.

בפתחו של בנק אנגלו-פלשטינה עמד “קוואס” וקבל בכבוד רב את פניהם של נכבדי ירושלים לקוחות של הבנק. התפארנו ב“קוואס הבנקאי” הזה כשם שהתפארנו ב“קוואס של הראשון לציון שלנו”, החכם באשי. אחד סמל קמח והשני תורה. שכנינו הערבים נתנו באותן השנים אמון מלא ב“בנק הלאומי” שלנו יותר מכל הבנקים הזרים.

פקיד בנק בתקופת השלטון העותומאני, נמנה בין “חשובי ונכבדי העיר”. חשיבות רבה היתה נודעת לו הן בתוך כתלי הבנק והן מחוץ לכתליו. פקידי הבנקים יהודים ולא יהודים דמו לקונסולים צעירים, הליכותיהם היו “הליכות של נסיכים”. הם התהלכו בחליפות מפוארות ובנעלים מצוחצחות. שעון הזהב תלוי בחזיותיהם ומוט נאה בידם. אחד מפקידי הבנקים האלה זכיתי לראות בילדותי, את בכור בנבניסטי, שעבד בבנק ולירו, ושהתגורר באחד הבתים העומדים וקיימים עד היום בקרבת קולנוע עדן. עליו מספרים כי אף בשעה שהיה נגש לכתוב שיק, היה מהרהר ומעמיק לחשוב תחילה, נוטל היה את העט עם הצפורן שם אותה בין אצבעותיו עושה בעט סבוב באויר, כאילו תחילה כתב את השיק באויר, ולאחר מכן היה ניגש בדחילו ורחימו לכתוב את השיק בכתב צרפתי מסולסל, כתב שדמה לכתב שבתעודות הצרפתיות מימי לואי הארבע-עשר.

בקור הלקוח בבנק היה מלווה בחשיבות רבה, שכן הלקוחות הנכבדים, היו פקידי קונסוליות, סוחרים אמידים, ראשי המנזרים הנוצריים וגבאי הכוללים שלנו. בקורים אלה בבנק לא נעשו על רגל אחת. הדרך לא אצה להם, ולבנק היתה מערכת נמוסים משלו. הלקוחות הללו נהגו לסור לחדרו של מנהל הבנק או סגנו, שוחחו תחילה על ענייני השעה, שתו קפה בצוותא, קפה שהוגש ע"י הקוואס. לאחר כל זה היו ניגשים לעניני עסקים, כשהעיסקה נגמרה היה המנהל או סגנו מלווה אותם בכבוד עד לפתח הבנק.

מה היו הדרישות שפקידי הבנקים נדרשו למלא אותן כדי שיזכו להתקבל למוסדות נכבדים אלה. בראש ובראשונה כתב יפה ונקי. נמוסין ויחסי ציבור. שני מוסדות למסחר היו בירושלים בית ספר למסחר העברי ובית ספר למסחר של העזרה. בוגרים אלו היו רצויים ומקובלים. ואילו בוגרי בית הספר של הכי"ח היו מעודפים על פני אחרים.

שאלתי את אחד הפקידים הראשונים שעבדו לאחר מלחמת העולם הראשונה בבנק אנגלו-איג’פשיין ולאחר מכן בבנק ברקליס ד.ק.או. (דומיניון קולוניס אנד אובר סיס), האם בימיכם היו שביתות ועצומים כפי שנהוג כיום השיב לי לא רק שענינים כאלה היו בבחינת בל יראה ובל ימצא, אלא שאף שעות עבודה קבועות לא היו. כל פקיד עבד עד אשר היה משלים את המאזן באותו יום ולאחר מכן היה הולך הביתה. פעם נגשה הגברת פלומר, רעיית הנציב העליון לאחד מפקידי הבנק וראתה כי העניבה שבצוארו לא היתה “מונחת כראוי”, נגשה למנהל והתלוננה על הפקיד הרשלן הזה. אסור היה לנו לעשן בבנק ואילו לשתות קפה, תה, עוגות, וכריכים כפי שנהוג היום, מאן דכר שמיה. כל כניסה לבנק בימי ילדותנו היתה בה הרגשה של יראה וכבוד. ואין פלא איפוא כי בנות ירושלים באותם ימים תלו את עיניהן אף “בשליח” קטן שעלה בגורלו להתקבל לבנק כעובד זוטר.

ואכן אירע כי בירושלים של אותם ימים, התקבל צעיר כשליח בבנק ובמרוצת השנים עמד בראש הבנק הזה, ונחשב לאחד המומחים בארץ בעניני בנקאות.

הבנקים לא היו מפוזרים ברחבי העיר ולא היו להם סניפים. כלם התרכזו בכניסה לשער יפו ובסביבתו, והלקוחות לא היו צריכים לכתת רגליהם למרחקים כדי להזקק לשרותי בנק.

הבנקים היו מוסדות שהכל רחשו להם כבוד. שודדי בנקים לא היו בימים ההם ושיקים ללא כיסוי היה מושג בלתי ידוע בימים ההם. די היה במוטו של הקוואס בשער הבנק כדי להרתיע “אורחים” לא רצויים בבנק.

הבנקים השרו על העובדים בהם, אווירה של בטחון. כל עובד שנכנס לבנק ידע כי בתפקידו זה הוא חייב להוציא גרוש ולהניח גרוש בצד.

מדת החסכון היתה טבועה בנשמתם של תושבי ירושלים. קופות פנסיה לא היו קיימות בימינו וכל אדם דאג לשמור את הגרוש הלבן ליום השחור. ואירע לפעמים, בטרם היות הבנקים, שאנשים הפקידו את צרורות כספם אצל בעלי בתים נאמנים וישרים אשר קבלו עליהם לשמור את צרורותיהם הקטנים.

ירושלים היתה ספוגה מימרות ומשלים על ערכו של החסכון. בעלים התריעו על “בזבוזן של עקרות הבית”, שלפעמים “התמרדו” נגד קמצנות בעליהן, ואילו הבעלים היו חוזרים ומשננים להן את מעלותיו של החסכון. אחד המשלים החביבים ביותר היה המשל הספרדי “כין כומו אי דישה דוס ויזיס מטי לה מזה”, דהיינו מי שאוכל ומותיר עורך פעמים את שלחנו.

אולם על אף פזרנותן של עקרות הבית, נהגו בסתר לבן להניח במטפחותיהן שהטמינו בתחתית תיבות העץ (אלה הכספות של אותם ימים) מספר מטבעות שאותם היו “מוציאות לאויר העולם” בשעה שהבעלים נמצאו “במים אדירים”, דהיינו בתנאים כלכליים קשים.


מחוזות, קרקעות ומטבעות בתקופה העותומאנית    🔗

מאחר שבספרי “ירושלים תמול שלשום”, עסקתי בשלהי תקופת השלטון העותומני, אמרתי לפרט בקצרה את החלוקה האדמיניסטרטיבית, את סוגי הקרקעות והמטבעות באותה תקופה, בתקוה שהסברים קצרים אלה יהיה בהם כדי להאיר במידת מה את עיני הקוראים.

“וילאיה” (וילאיאת) – גליל בראשו עמד ואלי.

מותף רפייאת או סנאג’יק – מושל מחוז בראשו מותצרף.

קאימקאמיה או קצ’וואת – בראשו קאים מקאם קצין מחוז.

מודיריאת – אזור שבראשו עומד מודיר.

קריה – כפר.

קרקעות. –

אראצ’י ממלוכה – אדמות בבעלות פרטית.

אראצ’י מירייה – קרקעות השייכות למדינה.

אראצ’י מווקופה – קרקעות השייכות למוסדות דתיים.

אראצ’י מתרוכה – קרקעות בבעלות משותפת.

אל אראצ’י אל מוואת – אדמות שאין לשום אדם זכות בעלות.

מטבעות. –

במסחר היה הגרוש שנקרא בשם “שורוך” ובאדמיניסטרציה נקרא הגרוש צאע'. “השורוך” היה שונה מוולאייה אחת לשניה ולפעמים אף בערים השונות של אותו מחוז. אף מחיר המג’ידי היה שונה. בבירות היה ערכו 23 גרוש וביפו

  1. כן היו קיימים הבדלים במשקלות. כל ההבדלים האלה במטבעות ובמשקלות הטרידו במידה רבה את אנשי המסחר.

בכינוי "ח’אווג’ה כינו את אלה שאינם מוסלמים. ואילו בשם אפנדי כינו רק את פקידי הממשלה.

ההוראות על שינויים בסוגי המטבעות היו מתקבלות ממשרד האוצר בקושטא. הוראות אלו הועברו לכל המחוזות הראשיים.



  1. במקור נדפס כך: “ז32” – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  2. במקור נדפס כך: “לסוכר” – הערת פב"י.  ↩

  3. במקור נדפס כך: “פת” – הערת פב"י.  ↩

  4. במקור נדפס כך: “המועדות” – הערת פב"י.  ↩

  5. במקור נדפס כך: “והמנהדס” – הערת פב"י.  ↩

  6. במקור נדפס כך: “נכרחה” – הערת פב"י.  ↩

  7. במקור נדפס כך: “שנוהים” – הערת פב"י.  ↩

  8. במקור נדפס כך: “ככדות” – הערת פב"י.  ↩

  9. במקור נדפס כך: “התנוד” – הערת פב"י.  ↩

  10. במקור נדפס כך: “מתוך” – הערת פב"י.  ↩

  11. במקור נדפס כך: “השעבור” – הערת פב"י.  ↩

  12. במקור נדפס כך: “חחפץ” – הערת פב"י.  ↩

  13. במקור נדפס כך: “מוחים” – הערת פב"י.  ↩

  14. במקור נדפס כך: “חוגגגים” – הערת פב"י.  ↩

  15. במקור נדפס כך: “העילה” – הערת פב"י.  ↩

  16. במקור נדפס כך: “כניסת” – הערת פב"י.  ↩

  17. במקור נדפס כך: “הערוך” – הערת פב"י.  ↩

  18. במקור נדפס כך: “נאור” – הערת פב"י.  ↩

  19. במקור נדפס כך: “המצות” – הערת פב"י.  ↩

  20. במקור נדפס כך: “שלה” – הערת פב"י.  ↩

  21. במקור נדפס כך: “בשוך” – הערת פב"י.  ↩

  22. במקור נדפס כך: “הרע” – הערת פב"י.  ↩

  23. במקור נדפס כך: “ביות” – הערת פב"י.  ↩

  24. במקור נדפס כך: “בארצות” – הערת פב"י.  ↩

  25. במקור נדפס כך: “כמדבר” – הערת פב"י.  ↩

  26. במקור נדפס כך: “אל” – הערת פב"י.  ↩

  27. במקור נדפס כך: “ספררית” – הערת פב"י.  ↩

  28. במקור נדפס כך: “צעל” – הערת פב"י.  ↩

  29. במקור נדפס כך: “מעמד” – הערת פב"י.  ↩

  30. במקור נדפס כך: “הגאי” – הערת פב"י.  ↩

  31. במקור נדפס כך: “בכסלן” – הערת פב"י.  ↩

  32. במקור נדפס כך: “בעין” – הערת פב"י.  ↩

  33. במקור נדפס כך: “מעיון” – הערת פב"י.  ↩

  34. במקור נדפס כך: “בצוותה” – הערת פב"י.  ↩