לוגו
כשבער הרייכסטג בברלין
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

בימי עלומיי, בשנת 1924־25, התגוררתי בפרנקפוּרט על נהר מיין, ויום יום בדרכי לבית הספר המקצועי לאמנות עברתי ע“י בית מסחר. בחלונות הראווה שלו הוצגו ספרים אנטישמיים שונים, קריקטורות חרוטות בעץ, תמונות וכתובות לאורך כל החלון: “היהודים הם אסוננו”. ובין כל אלה היה מונח העיתון האַנטישמי והפורנוגראפי “דער שטירמר”, שהוצא לאור ע”י מנהיג המפלגה הסוציאַליסטית הגרמנית – הפושע הנאַצי יוּליוּס שטרייכר, שהצטרף אחר כך למפלגת היטלר – “מפלגת הפועלים הלאומיים הסוציאַליסטית” (לאחר המלחמה נידון במשפט נירנברג ונתלה).

השקר השפל ומאמרי ההסתה בצירוף תמונות אנטישמיות וכתובות, הקוראות להשמדת יהודים, עוררו בי עירנות, זעזוע נפשי ומחאה. חיפשתי דרך להשתתף במאבק נגד החלאה והכזב הזה.

הייתי חבר הסתדרות הנוער הציוני “כחול־לבן”. עברתי למפלגת הפועלים הסוציאַל־דימוקרטים “פועלי־ציון”, ובאותו זמן הצטרפתי גם אל ארגון הנוער הכללי הסוציאַל־דימוקרטי. מאז החלה פעולתי האַנטי היטלרית בתחומים שונים.

* * * * *

1933. בזמן בעירת בניין הרייכסטג בברלין חיפשו פלוגות ס.אַ. וס.ס. (ואפילו המשטרה, שעסקה בפלילים) סוציאַליסטים, קוֺמוּניסטים ו… יהודים, בראשונה יהודים אזרחי חוץ. הם שילחו אותם למחנות הריכוז, שהוקמו אז באורניאֶנבורג ובדַאכַאוּ.

כעבור זמן התגוררתי בברלין והייתי חבר בתנועת “פועלי ציון” וחבר “הסטודיה התיאטרלית היהודית בברלין”. מדריכה היה אז צבי פרידלנד (הבימה). לאחר ימים נמנו עם מדריכי הסטודיה בין האחרים גם אלכסיס גרנובסקי והפרופ' יאַן קֶאציר־מילר מתיאטרון ריינהארדט, בהשתתפות רפאל קלצ’קין (עתה ב“הבימה”), הסופרים והמחזאים: משה ליפשיץ, דוד ברגלסוֹן, זיסקינד ליאַב ואחרים.

שיחקתי ב“בימת פיסקטור” בברלין והיתה לי השפעה בחברת סרטי דאַרוּס – חברת סרטים גרמנית־רוסית (דייטש־רוּסיש = “דאַרוס”).

נמניתי עם החבורה השמאלית של “אגודת השחקנים והאמנים בברלין” והשתתפתי בכתב העת “דפי ברלין לשירה ולאמנות”. ארגנתי חוג דרמטי ומקהלת דקלום “איגוד התרבות של הפועלים היהודים”.

הייתי בין מבקרי “מועדון שלום עליכם”. בשל פעולה עניפה זו הייתי מבוקש ע"י פלוגות ס.ס. וס.אַ. לפי רשימה מיוחדת.

בימי בעירת הרייכסטג עבדתי בבית הדפוס של זיגפריד ואַרתור שלום בברלין־שנברג. שם הודפס כתב־העת הציוני “די יודישה רוּנדשאַוּ”ּ (הסקירה היהודית). העורכים היו: רוֺברט וואֶלטש ומוזס ולדמן. שם הדפיסו את “אנציקלופדיה יוּדאיקה”. עורכיה היו: נחום גוֹלדמן ויעקב קלאַצקין. האחרון היה גם בעל הוצאת הספרים “אשכוֹל”. שם עמדה להופיע האנציקלופדיה.

זוכרני, כי בשעה, שצריך הייתי לעמד את האות י' (יונתן) בא שליח בעלת החדר המרוהט, שבו התגוררתי, והודיע לי, כי משטרת הפלילים ואנשי ס.ס. ביקרו בחדרי, ערכו שם חיפוש ולקחו אתם את כל כתביי, את מכונת הכתיבה, המצלמה והתצלומים. אחדים מהשוטרים נשארו בחדר ומחכים לבואי.

כמובן, לא חזרתי לחדרי. הלכתי אל ידידי הנוצרי, שהיה חבר הנוער הסוציאליסטי ועבד באותו בית דפוס. זמן מסוים עבד בהדרכתי כשוליה. לנתי בבית הוריו והסתתרתי שם. לא יצאתי מביתם וגם לא הלכתי לעבודה.

כעבור שבוע בערב עליתי לחדרי והוצאתי ממנו כמה דברים חשובים בשבילי וארזתי אותם במזוודה. על השולחן היו מונחים מכתבים אחדים אליי, הם נפתחו. ביניהם היה גם מכתב רשמי “גירוש מפרוסיה” בזו הלשון:

כיוון שפעלת כאויב המדינה, הנך נדרש לעזוב את פרוסיה במשך 48 שעות". חותם: פוֹן פאַפן, הקומיסר למדינת פרוסיה.

העתונאי היהודי הנודע י' קלינוֹב כתב על אותו “גירוש” ב“היינט” (יומון בוורשה), משום שגירוש זה היה ראשון לגירושי יהודים מגרמניה.

משך 48 השעות, שבו נדרשתי לעזוב את ברלין, עבר מזמן. אילו נתפשתי בידיהם, היו שולחים אותי, בלי ספק, למחנה ריכוז או מי יודע להיכן?…

מבוקש ומורדף ע“י כנופיות ס.ס. וס.א. 1הצלחתי בכל זאת, בעזרת ידידיי, לצאת מברלין לעיר אחרת ולנסוע משם ברכבת המהירה לפולין. כשהגעתי לברסלאַוּ, נתפסתי ע”י משמר ביקורת של ס.ס. ונשלחתי לבית־הסוהר.

בשעה שחקרו אותי, רצו אנשי ס.ס. לדעת, אצל מי התחבאתי במשך שנים־עשר ימים, שעברו מאז יצאה גזירת גירושי מפרוסיה. טענתי, כי הייתי נודד וישן ביערות מפחד, פן ישלחוני לאי־שם, ואני רוצה לחזור לבית הוריי בפולין.

היה לי אוסף רב־ערך של אבני־חן גולמיות – לא מלוטשות. פתאום אמר לי איש ס.ס., שמצא את האוסף ובדק אותו: "אנו סבורים, כי רצונך לנדב את האוסף הזה למפעל “סיוע־החורף הגרמני…” ולקח את האוסף. הוא כבל את ידיי והוליכני לרכבת. שם הושיבני בקרון ונעל אותו. וכך הגעתי רעב מאוחר בלילה לקטוֹביץ.

הכרטיסן פתח את מנעול הקרון ואני ראיתי לפני שוטר פולני. השוטר שאלני: – אתה אזרח פולני?… איפה דרכונך? אמר והושיט את ידו.

– אין לי דרכון, עניתי, הגרמנים לקחוהו ממני.

השוטר הציץ בי בקפידה ופקד עלי ללכת אתו. הוא העבירני לרכבת שנייה, שעמדה ממול וכיווּנה בחזרה לגרמניה – לבוֹיטן. הוא ציווה עליי להיכנס לתא שבקרון ונעל אותו.

חצי לילה הייתי נעול בקרון. הרכבת זזה רק לפני עלות השחר. כשהגעתי לבוֹיטן, פתח כרטיסן את מנעול תאי ואמר: “הגעת עכשיו לבוֹיטן. היעלם!…” זה היה ביום ראשון בבוקר השכם. הצלחתי להגיע אל תוך העיר. בעיר הייתה רוח של חג. החנויות היו סגורות. נכנסתי לחשמלית, שנסעה להינדנבוּרג. מהינדנבוּרג רציתי לעבור את הגבול ולהגיע לרוּדאַ, העיירה הפולנית. שתי העיירות היו צמודות זו לזו כעיר אחת.

באחד הרחובות ירדתי מהחשמלית וראיתי הרבה גרמנים, זקן ונער, הולכים בכיוון הגבול הגרמני – לרוּדַא. התערבתי ביניהם והלכתי אתם. בזהירות שאלתי גרמני צעיר:

“לאן הרגליים, קאַמראַד (חבר)?”…

הוא הסתכל בי בתימהון ואמר:

“אתה בוודאי אינך מקומי?… פנינו לכנסיה”.

הוא הסביר לי, כי הקתולים מהינדנבוּרג הולכים לרוּדאַ לכנסיה הקתולית. וכך, תוך שיחה והליכה עם הגרמני, עברתי את הגבול.

משטרת הגבול הפולנית וכן גם הגרמנית לא יצאו לביקורת הבאים. כך הגעתי לפולין ופניתי לעיירה שצ’מישיץ (זגלאֶמביה) – אל מקום מגורי אמי. השתהיתי שם זמן קצר. קיבלתי זכויות אזרח ויצאתי משם לוורשה.

הגעתי לוורשה. את השפה הפולנית לא ידעתי. שפת היידיש שלי הייתה קצת מגורמנת.

באתי לאגודת השחקנים ואחר כך לאגודת הסופרים שבטלוֹמצקה 13. שם הרגשתי את עצמי כבן בית ונחשבתי לחבר־אורח. הממליצים עלי היו: ש“ל שניידרמן וא”ס ליריק (ריקליס).

ראיתי כי חיי היהודים בפולין הם די “נורמליים”, כאילו שום דבר לא קרה. בהמולה ובמהומה שבוורשה חשבו מעט מאוד על היטלר ועל המהפכה שלו. כאן היו סבורים, כי מה שהתרחש בגרמניה הוא בעייתם של הגרמנים בלבד. כי דבר זה עלול להתרחש גם בפולין, לא עלה כמעט על הדעת. או פשוט התעלמו ממחשבת אימים זו.

אני, שהייתי עוד תחת הרושם של הפגנות היטלר והפגנות מתנגדיו, של המהלומות והיריות שברחובות, שהפילו עשרות עשרות חללים ברחובות ברלין, לגירושים ההמוניים של סוציאליסטים, קוֹמוּניסטים ויהודים למחנות ריכוז, שהוקמו זה עתה, ולרציחת רבים מהמשולחים לשם, נדהמתי למראה שאננות זו.

גם שילוחי מפרוסיה ובריחתי מגרמניה, שבה ביליתי את רוב שנות חיי בעיר פרנקפוּרט על נהר מיין, בעיר הפאר עם היישוב היהודי הגדול שבתוכה, בעיר שבה גדלתי ולמדתי ושם עברו ימי נעוריי, מצב יהודי גרמניה בעיר הזאת בהשוואה לשלווה והשאננות שבפולין – זעזע אותי קשות. כאן, בוורשה, הסתכלו בי במבטי רחמים, כאילו הייתה זאת הטרגדיה האישית שלי ושל עוד יהודים מעטים כמוני, שנאלצו לעזוב את גרמניה. יהודי ורשה השתדלו להושיט לי ולהם עזרה, כפי שחייב לתמוך יהודי באחיו שמך ומטה ידו…

חשבתי, כי מוכרחים לפעול נגד שוויון הנפש והאדישות. בדיבורים גרידא, בסיפורים ובהתראות, כי היטלר מתעתד לבלוע את העולם ולהכחיד את כל היהודים – לא יכולתי לפעול, משום שהייתי צעיר מאוד וחסר אונים ולא יכולתי להגיע להמוני העם.

שיחקתי זמן מסוים ב“במת פיסקטוֹר” בברלין (אז תיאטרון פוליטי) וידעתי, כי רק באמצעות התיאטרון אפשר להגיע למספר יותר גדול של אנשים ובמיוחד ליהודים. אבל איפה אשיג מחזה אנטי־היטלרי מתאים?

ידיעתי, כאמור, בשפה היידיש־ספרותית הייתה מעטה. שפתי המדוברת הייתה יידיש מגורמנת, ולא העזתי לכתוב בעצמי מחזה כזה. לכן פניתי לעזרתו של הסופר שמואל ווּלמן (ליזר פלזנר) ושנינו כתבנו את המחזה: “אין חדש תחת השמש” (היטלריאַדה).

המחזה קיבל אישור של השחקנית רוּת טאַרוּ. היא קראה לו בשם “חינקה־פינקה”. הוא הוצג בבימויי בתיאטרון קמינסקי ע“י החוג הדרמטי החשוב “אוֹרפיוּש” שלייד האיגוד המקצועי לטכסטיל. בראשו עמדו במשך זמן די־רב יעקב רוֹטבוים ודוד ליכט. התפאורות ופעלולי האורות נעשו ע”י ברמן, המוזיקה – של ד"ר שלמה הוֹפמן.

אותו מחזה הצגתי ב“קסינו” של אוֹטבוֹצק עם החוג הדרמתי המקומי. התפאורות היו מעשי ידי הצייר הידוע בוורשה – חיים האַנפט.

גם בקו ורשה (כך נקראו העיירות שלאורך מסילת הברזל ורשה – אוֹטבוֹצק) עבדתי בחוגים דרמטיים יהודים שונים. בפלניץ הצגתי בין שאר ההצגות את המחזה “אייזיק שפטל” מאת דוד פינסקי. בחוגים אחרים הצגתי סיפורים של סופרי מופת ביידיש מעובדים למחזה, בהשתתפות הסופר שמואל זאַרוֹמב. אני גם ערכתי ולימדתי דקלומי מקהלה אנטי היטלריים.

כשהצגתי בקסינו של אוֹטבוֹצק את המחזה “היטלריאַדה”, התעלפה צופה אחת בשל תמונה דרסטית על הבמה. קמה מהומה. אנשי המשטרה, שישבו באולם הכניסה של התיאטרון, שמעו צעקות ונכנסו לאולם ההצגות וראו על הבמה אנשי היטלר ודגלי היטלר בידיהם…

למחרת בא לחדרי שבוורשה שוטר, שעסק בפלילים, ואמר לי:

– סבורני, כי מוטב שתעזוב את ורשה ותסע בחזרה לשצ’מישיץ… למה לך לחכות, עד שיגלו אותך ל“קאַרטוּז באֶראזֶה”. (מחנה ריכוז פולני).

ארזתי את חפציי וחזרתי לשצ’מישיץ, שם נתחייבתי להופיע יום יום במשטרה. לאחר זמן נרגעו הרוחות. אז התחלתי לעבוד בתיאטרון של בנדין ובחברה המוסיקלית “מוּזה”. שם הצגתי את ה“היטלריאַדה” וכן גם את “הזכייה הגדולה” של שלום עליכם, מלבד הצגות של אמנות זעירה שביימתי.

בחוג הדרמטי בסוֹסנוֹביץ “לירה” הצגתי כמה הצגות של אמנות זעירה וביניהן גם את “הגואל” של אֶמיל ברנהארדט. החוג מבנדין “מוּזה” הציג את ה“היטלריאַדה” גם בסוֹסנוֹביץ. בחוגים דרמטיים אלה עבדתי עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. כשכבשו הגרמנים את פולין, המשכתי בפעולתי למרות התנאים הקשים ביותר, עד שהגלו אותי ב־13 במאי 1941 אל “מחנה הכפייה ליהודים” בדאֶרפלס (באזור הסודטים). כך נדדתי בשנים־עשר מחנות כפייה שונים ובקאצטים, עד שהשתחררתי ב־15 באפריל 1945 בברגן־בלזן.

בכל מחנה ששהיתי בו זמן יותר ממושך, ניסו בדרכים שונות, במידה שהייתה אפשרות כלשהי לכך, לעסוק בפעולה תרבותית, בשיחות על נושאים שונים, בהרצאות לקבוצות קטנות או בשירה בציבור של שירים ביידיש או בעברית. בחגיגות זיכרון של מועדים לאומיים, דתיים או חברתיים, כגון: אזכרה להרצל ולביאליק. כל הפעולות האלה נעשו בתנאים קשים ביותר של אֶימי מוות וייסורי שאול. לא פעם קיבלתי על עצמי תפקיד במחנה לפי בקשתם וסיועם של חברים קרובים, כדי שתהיה לי האפשרות לבצע את פעולות התרבות הזאת, שהייתה לה חשיבות עצומה לגבינו.

במחנה בוּנצלאַוּ ערכו הצגות ביידיש. ובמיוחד הוצאנו את כתב־העת “ז’וּרנאַל” בכתב על נושאים שונים ושירים. יותר מאוחר, כשמחנות העבודה של היהודים הפכו למחנות ריכוז, נערמו מכשולים בלי קץ והפריעו לנו בפעולתנו. ובכל זאת פעלנו במידת היכולת המעטה שהייתה לנו.



אל מלא רחמים.png


  1. “ס.אַ.” – פלוגת הסער (שטוּרם־אַפטיילונג). פלוגת הסער “ס.אַ.” הוקמה בשנת 1921 ע“י המפלגה הלאומית הסוֹציאַליסטית הגרמנית להגנה על הכינוסים ההיטלריים (אסיפות, הפגנות וכדומה) מפני האויבים. בראשה עמד הגנרל הרמן גאֶרינג. ב־1930 היה מפקד אֶרנסט ראֶהם – מראשוני מארגניה. לאחר שמרד בהיטלר ונרצח בפקודתו ב־30.06.1934, עבר השלטון ל”ס.ס.“ – פלוגת המגן (שוּץ־שטאַבל), שתפקידה היה – משמר אישי של היטלר. משנתמנה היינריך הימלר לראש פלוגת המגן ”ס.ס.“, גברה פעולתה ונתרחבה. היא שימשה כמשמר במחנות הריכוז, ובצבא – כמשמר על התחמושת. שמה היה – ”ס.ס.“־גלגולת המת”. במשפט נירנברג הוכרזה “ס.ס.” כארגון פשע.  ↩