(ההצגה האחרונה במחנה בוּנצלאַוּ)
ההצגה האחרונה במחנה הכפייה של בוּנצלאַוּ נערכה בימי חג המולד ב־1944. הרוסים כבר כבשו את פולין והגיעו לשערי גרמניה. המשמעת במחנה כבר לא הייתה חמורה ביותר: לכבוד ימי חגיהם הרשה לנו מפקד המחנה ליהנות משעתיים של בילוי. אבל הצגה זו שערכנו לא הייתה רק ליהודים, כי המחנה, שהיה קודם מיוחד לאסירים יהודים בלבד, קלט במשך הזמן עובדי כפייה בני עמי אירופה שונים.
שפת ההצגה הייתה גרמנית. באולם נכחו גם אנשי ס.ס.
כשקראתי את השיר, שכתבתי במיוחד לנשף חגיגי זה, הלם בי הלב. לא עלה על דעתי, כי באותו נשף “חגיגי” יהיו גם נציגי ס.ס., נקראתי לבמה ולא יכולתי להיסוג. בשיר זה שכתבתי הסתיים כל בית בשורתיים אלה:
"חברים, קרוב קיצו של המחול הנאצי הגדול,
בשנה הבאה נהיה כולנו בני דרור, יוסר העול"
מובן מאליו, כי השמטתי את המלה “נאצי”. אבל כל מי שנכח באולם ירד לסוף דעתי. וכשקראתי וחזרתי על השורתיים:
"חברים, קרוב, קרוב קיצו של המחול,
בשנה הבאה נהיה בני דרור ויוסר העול"
חזרו וקראו כל עובדי הכפייה בהתלהבות: “יוסר העול! יוסר העול!” ואיש הס.ס. שעמד בסמוך אליי, קרא לעומתי: “סבור אתה?!!!…” אבל הם לא פגעו בי. ואכן בשנה הבאה בא יום השחרור.
* * * * *
עברו שבועות אחדים לאחר הנשף החגיגי. בא יום העשרה בפברואר 1945. במחנה בונצלאַוּ לא ישנו בלילה. כל אותו לילה רעמו תותחים. כשהצצנו בעד חלונות הצריפים שלנו, ראינו, כי בצריפי מגוריהם של שומרינו דולקים נרות ורבה שם המהומה.
למחרת בבוקר לא יצאנו לעבודה. בשעת המיפקד הסבירו לנו, כי העבודה בבוּנצלאַוּ הסתיימה בעיקרה וכל המחנה ייסגר. האסירים הבריאים יועברו עכשיו למחנה אחר ואת החולים יעבירו אחר כך.
רבים מאתנו היו במבוכה ולא ידעו מה לעשות – להתחלות ולהישאר במחנה או להצטרף ולצאת עם הבריאים.
נפוצה שמועה, כי הרוסים כבר קרובים למחנה, וכדאי להישאר ולהשתחרר בקרוב. כן סברו אחדים מהבריאים. ואילו אחדים מהחולים רצו להימנות עם הבריאים ולהצטרף ליוצאים, משום שמועה, כי את החולים ירעילו, ואת כל המחנות עם המתים שבתוכם ישרפו באש… אפשר לתאר את הפחד והמורא הגדול, המבוכה והקושי להחליט: להישאר או לצאת. היינו מתלוצצים: מה טוב ליהודים – אל תעשה ותישאר, או עשה וצא.
בעצבנות ובדיכאון הייתה מהולה גם שמחה חרישית לרעמי התותחים של הרוסים שנשמעו קרוב מאוד. ואולי לא יהיה צורך לצאת? אולי יגיעו הרוסים לכאן וישחררונו? המתח הזה מרט את העצבים. כן חלף יום. בלילה שוב נדדה שנת כולנו. האסירים התלחשו, התייעצו זה בזה, תכננו… וציפו לסלקציה: “מי יחיה ומי ימות” – מי יצטרף להולכים ומי יישאר. ציפו בהמיית מעיים להחלטת הגורל העיוור בלי דעת מה לעשות: ללכת או להישאר?…
השעה אחת אחרי חצות. דומיית אימה במחנה. הכל מתוחים לקראת הבלתי נודע, הלא־קבוע האיום הצפוי לנו. הפנים קודרים מנדודי שינה. אחדים יושבים ליד השולחן ומשוחחים בלחש. נכונים לדרך, ואחרים שרועים על משכביהם בלבוש הפסים של המחנה ומנמנמים. לרגעים נשמעות אנחות וגניחות.
יהודים אדוקים אחדים אומרים תהילים בעל־פה ממה שזכור להם. אחדים מאלה, שהחליטו להצטרף ליוצאים, משוחחים ומתייעצים זה בזה, או מדברים אל עצמם, כאילו רצו להימלך בדעתו של מישהו. כך יפול דבר!… כן, כך יקום דבר!… ופניהם מביעים החלטה נחושה.
זה היה ביום האחד־עשר בפברואר 1945, שעה וחצי לאחר חצות הלילה. בצריף דממה. מחכים. אחדים שוכבים, אחרים יושבים ליד השולחנות כבבית נתיבות – מצפים למשהו נעלם, לא ידוע, העומד להתרחש כל דקה. פתאום נשמע קול ברמקול:
“הקשב1! הקשב! הקשיבו כולכם! תוך עשר דקות יבואו כל האסירים. הבריאים. האם הדבר מובן?” מכל הצריפים רעמה התשובה: “יאַווֹל!”
בצריף קמה תנועה. אנשים מיהרו להתלבש ולארוז את הזוטות, שהיו לכל אחד. אלה, שחישבו ותכננו את מסעם החדש, לקחו אתם שמיכות ואפילו כריות ממולאות קש. בחיפזון רב ובדפיקות לב יצאנו אל המיפקד.
הלילה היה שקט. מזמן לזמן הגיעו ממרחקים רעמי תותחים. הייתה קרה חזקה. השלג חרק מתחת לרגליים. הלבנה שטה בשמים ולעתים הסתתרה בין העננים האפלים. חיש מהר הסתדרנו שמונה־שמונה בשורה. חלק מאתנו נרתמו כסוסים אל עגלות מוכנות, שעמדו טעונות מזון ותחמושת של אנשי ס.ס. אחדים מהם התיישבו בעגלות ולפקודת מפקד המחנה: “כולכם מרררש!!!” החלו הטורים צועדים מן המחנה וגררו – סחבו את העגלות.
לא הייתה שום סלקציה. המצטרף – הצטרף, והנשאר – נשאר. ולא חיפשוהו. זה קרה – כפי שהבחנו אחר כך – מחוסר זמן, כי הרוסים התקרבו במהירות רבה למחנה. היו אסירים בריאים, שהסתתרו ונשארו במחנה, וקרה גם להיפך – אחדים מן החולים והחלשים הצטרפו אלינו.
הלכו אתנו מספר די ניכר של חברים, שהשתתפו כשחקנים בבימויי במחזה “יהודים עובדי כפייה במחנה” והם החברים: שלמה גוּטמן, בניק גיטלר, מנדל בוּטניק, אליעזר ווֹלקוֹביץ', יצחק זילברניק, יצחק כץ, יוסף שוורץ, דטנר, אוֹפטוֹבסקי ואחרים. הלכו אתנו גם אחדים מן המשתתפים בכתב העת, שהופיע במחברת ביידיש בשם “כתב־עת המחנה” שבמחנה בוּנצלאַוּ, והם החברים: שפיגל, צוויגל, אני עבדכם, ליפשיץ ואחרים, שנספו יחד עם ליפשיץ, ולדאבוני, איני זוכר את שמותיהם. לעומת זאת נשאר אחד מחבורה זו עם החולים – הסניטר חיים ווֹלנרמן. וכך התחיל אצלנו “מרש המוות” הידוע.
בגלל השלג נעצרו העגלות ואז הומטרו עלינו מהלומות. הם בעטו בנו במגפיים הצבאיים בליווי קולותיהם השיכורים: “כנופיית חזירים ארורה, אתם גוררים? או רצונכם להתפגר?!” ואנחנו גררנו2 מיוזעים והזיעה קפאה לגושי קרח על פנינו הקפואים, ואדים עלו מפרצופינו כמתוך דוד מהביל. סחבנו בשארית כוחותינו את העגלות, העמוסות משא כבד, בדרכים המושלגים. כל שעתיים הוחלפו הגוררים בצעקות: “נו, הלאה! חיש! יותר מהר!!! וויו, הרוצים אתם לסחוב?!” ומהלומות כבדות נתכו על שכם הסוחבים. הטורים המשיכו לצעוד ולא מעטים צנחו אז באין אונים ונשארו במקום. סמוך מאוד לסוף השורות צעדה שורת אנשי סיס. ובידיהם מקלעים. קראנו להם “הקומנדו המטאטא”. אם נותר מישהו, או שכוחותיו אזלו, ולא היה לו כוח להמשיך ולצעוד, היו חבריו האסירים מושיבים אותו בעגלה וגררו אותו ואת משמר הס.ס. גם יחד. כעבור זמן לא היה עוד מקום בעגלות. אז נשאו אותם החברים. ולא אחד גווע או נשאר שרוע וגוסס בדרך. פעמים רבות נפלו הנושא והנישא ביחד. ולא מעטים מהנחלשים בדרך קיבלו “מקוֹמנדוֹ המטאטא” את יריית החסד. וכך או באופן אחר נצטברו בדרכים שבגרמניה, שבהם צעדו אנשי מחנות הכפייה, קברים לאלפים, לכן נקראה הצעדה “מרש־המוות”.
לאט לאט החל ליפול שלג, הקרה פחתה, ומצב רוחם של הנותרים השתפר קצת. צעדנו ברחובות העיר בוּנצלאַוּ וראינו תותחים מסוג “טיגר”, מוסתרים בין האילנות. ליד התותחים התחבאו גם חיילים גרמניים. חלק מהם היו מקפצים כאילו בריקוד וחובטים בידיהם על כתפיהם כדי להתחמם בקרה העזה. לא ידענו, למה עלינו להתפלל: שהרוסים יחושו ויכתרו אותנו ואת הגרמנים גם יחד, וכך ישחררו אותנו ו… האם נצא חיים ממאבק השחרור הזה? ואוליי מוטב לנו להתרחק מן החזית? שקועים במחשבות אלו המשכנו לצעוד ולצעוד, סחבנו את העגלות בשמחה פנימית מהולה בצער רב, על שאנו מתרחקים מחזית המאבק – משחרורנו, שאולי היה קרוב מאוד.
בשעת הצעדה חשבנו גם על חברינו, שנשארו במחנה בוּנצלאַוּ, כי מרחוק ראינו, שהמחנה הופצץ ממטוסים. מי יודע, אם מישהו מחברינו ניצל מהפגזות אלו ונשאר בחיים? וכך חדורי מחשבות דאגה צעדנו וצעדנו חצי לילה ויום תמים בקרה ובשלג, וסחבנו את העגלות. כולנו היינו עייפים עד מוות וכשיכורים המשכנו לצעוד וגררנו בקושי את רגלינו. אנשי ס.ס. זירזו אותנו בצריחות ובמהלומות. אימת הרוסים, העומדים להשיג אותנו, נפלה עליהם. הם התפרעו: “אתם רוצים לרוץ, בני העם הארור והמקולל על־ידי האל?!” הם צרחו, ואנו גררנו את העגלות בשארית הכוחות. עברנו על גשר אשר על פני הנהר “בּוֹבּר”. אך עברנו את הגשר, והוא התמוטט ברעש גדול והועף לאוויר. מלחץ האוויר הוטלנו כולנו על פני האדמה הרועדת והתכסינו באבק ובצרורות אבנים – בדרך נס לא נפגע איש.
נבעתים ומזועזעים התרוממנו לאט, ניערנו מעלינו את האבק והסתכלנו סביבנו לראות, היכן אנו… ואז ראינו, כי אנו עומדים באמצע השוק של עיירה קטנה, ושומרינו הס.ס. נעלמו.
נשארנו כצאן ללא רועה, ולא ידענו מה לעשות. אחדים רצו לברוח, אבל השאר לא נתנו להם לעושת כך. היה ברור, כי אנשי המשמר התחבאו אי־שם בקרבת3 מקום. ואם נברח, יתנפלו וירצחונו ביריות, ולא ישאירו נפש חיה אחת, ויהיו פטורים מכל המעמסה הזאת של הטיפול בנו. ובכל זאת ברחו אחדים, אבל אף אחד מהם לא נשאר בחיים. לא היה להם מנוס ומסתור. בעיירה קטנה כזו, שבה הכירו הכל איש את רעהו, נתפש כל זר בזעם ההמונים ונורה במקום. בפקודת היטלר התארגנו בגרמניה פלוגות “זעם העם” שכללו גברים מגיל 16 עד 60 שנה. כל אלה, שמסיבות כלשהן לא היו בצבא הסדיר, התהלכו מזויינים, ובגדיהם – בגדי אזרחים. בדרך כלל היו שומרים על העיר, אבל גם שיתפו פעולה עם הצבא הסדיר.
עמדנו נבוכים בשוק, ולא ידענו מה לעשות.
פתאום התקרבו אלינו קוזקים פרשים רוסים. עמדנו מופתעים ומשתאים: מניין הגיעו לכאן רוסים? אחדים מאתנו כבר חשבו לרוץ לקראתם ולקבל פניהם בשמחה. בינתיים התקרבו הקוזקים אלינו ואז ראינו, כי בכובעיהם הקוזקיים הצבאיים “גולגולת מת וצלב קרס”, ולא “מגל ופטיש” סוביטי.
הם הקיפו פעמים אחדות את השוק והסתלקו. מאוכזבים עמדנו בלב דווה, לא ידענו מה צפוי לנו. כך עמדנו דוממים ומחכים באימה זמן מה. לפתע הגיעו ברעש טנקים קטנים ובהם חיילים גרמנים. גם הם הקיפו את השוק פעמים אחדות. על כובעיהם הצבאיים הגרמניים ראינו “מגל ופטיש” אדומים. עתה היינו מבולבלים לגמרי! לא יכולנו להבין, מה מתרחש כאן לעינינו. קוזקים עם צלבי קרס וגרמנים עם סמלי צבא רוסיים (לאחר המלחמה נודע לנו כי הרוסים, שראינו אז, היו מחיל הגנרל אנדריי וולסוֹב, שעבר לצבא היטלר ונלחם בצבא ברית המועצות. והגרמנים, שעל כובעיהם היו מגל ופטיש, נמנו עם צבא הפלדמרשל פרידריך פאַוּלוּס, שניגף בקרבות על־יד סטלינגרד ועבר אל הרוסים, ובשם “חיל גרמניה החופשית” נלחמו בהיטלר).
כאשר הסתלקו הגרמנים שבטנקים הקטנים, הופיעו כעבור זמן קצר שומרינו, שצמחו כאילו מן האדמה, וצווחו: “הלאה, הלאה! המשיכו לצעוד!” בלית ברירה עשינו כפקודתם.
בינתיים החשיך. נכנסנו לצריפי עץ של מחנה כפייה עזוב. עייפים עד מוות צנחנו על רצפת העץ ונרדמנו.
למחרת לפני עלות השחר העירו אותנו למיפקד. חסרו אחדים. התרו בנו שוב והזהירו: “הבורח שייתפש יירה בו במקום. ואם לא ייתפש, יירה כל עשירי מביניכם. וזה בגלל שלא הקפדתם על כך, שחבריכם לא יעשו דברי ‘חזירות’ כאלה”. אך למרות האזהרה וההתראה נעדרו עשרות חברים, בשעה שיצאנו למחרת בבוקר להמשך הצעדה. הם עקרו קרשים מהרצפות ומעליית הגג והתחבאו שם. אסיר פולני חשש מפני העונש, שכל עשירי מהנותרים יירה, והלשין, וכיוון שהפקודה הייתה לצאת לדרך תיכף ומייד, ולמשמר הס.ס. לא היה זמן לחפש את המסתתרים, שפכו על צריפי העץ בנזין ממיכלים גדולים והציתו אותם. כפי שנודע לנו לאחר השחרור, הצליחו אחדים מן המסתתרים להינצל. פצועים אחדים שוחררו על־ידי הרוסים והם העבירום לבית־חולים. כמה מהם נספו, אין יודעים. המשכנו לצעוד ולגרור את העגלות. בלילות שכבנו ביערות ונרדמנו תחת מעטה השלג, שנפל עלינו. ובינתיים, בשעה שהיינו ישנים דחוקים זה לזה, כדי שיחם לנו, חשנו שהקרקע מתחתינו בוערת. התעוררנו וראינו, כי השמים הוארו בפנסי ענק כשמשות, ש“נתלו” שם בין העננים, והם האירו את כל הסביבה. נשמעו רעמי נ.מ. יריות מחרישות אוזניים. הם התערבבו ברעד אדיר ונורא של מאות מטוסים, שהפציצו את כל הסביבה.
ביום המחרת המשכנו לצעוד והופתענו למראה ערים שלמות ובתי חרושת, שנמחו מעל פני האדמה – הר גדול של הריסות ברזל ואבנים – בתים אחדים עוד המשיכו לבעור. משמר הס.ס. שלנו היה מעוצבן מאוד. על כל חטא קל־ערך ירו בנו. לפנות ערב הגענו לכפר, שנחרב בחלקו הגדול. נכנסנו לאורוות הכפר, פיזרנו תבן על הקרקע ושכבנו לישון.
הרעב הציק ולא יכולנו להירדם, אבל עייפותנו העצומה גברה. הלילה עבר לאחר עינויים קשים של חלומות – סיוטים. עם עלות השחר נשמעו שוב הקולות המוּכרים לנו – השריקות והצעקות: “הכל למיפקד… מיפקד!!!… מיפקד!!!” מנומנמים רצנו והתכנסנו. בשעת ריצה ניערנו את הקש מעל הפנים ומעל הבגדים והתייצבנו למיפקד. מנו אותנו פעם, פעמיים. נעדרו חברים אחדים. שמתי לב, כי אחי, שהיה אתנו, נעדר גם הוא. רצתי אל מפקד הס.ס. ואמרתי לו, כי החברים שוכבים בוודאי בפינות האורוות בתוך גושי התבן שקועים בשינה, והם לא שמעו, בלי ספק, את השריקות, הקוראות למיפקד: “המותר לי ללכת לחפש אותם ולהעירם?” מפקד הס.ס. מדד אותי במבט אכזרי מכף רגל ועד ראש, חרק בשיניו וצרח: “יש לך עשר דקות אם לא יופיעו חבריך תוך הזמן הזה, יירה כל עשירי מביניכם, ואתה תהיה הקרבן הראשון. הבנת?… רוץ, חפש אותם!…”
רצתי כמטורף אל האורוות וצעקתי: “חברה, הגיחו וצאו! יודעים, כי אתם נעדרים!” קראתי בשם אחי: “סרוליק, צא! המיפקד עכשיו! הס.ס. יודיעם, כי אתם נעדרים”. בינתיים הגיע בריצה נער גרמני, כבן עשר וצעק אל השומרים הס.ס.: “היהודים הסתתרו באורוותנו, הם כאן!… כאן!…” הצביע על האורווה. בשארית כוחותיי רצתי אל האורווה, שעליה הצביע הנער, וראיתי, כי אנשי ס.ס. הולכים בעקבותיי ורוביהם דרוכים לירייה. “חברה, רוצו, נוסו מהאורווה, הלשינו עליכם. השומרים מתקרבים אליכם, הם יירו בכל אחד מכם!… חושו, צאו ורוצו הנה, חושו!!!” והנה ראיתי את אחי רץ, הוא ועוד אחדים חשו לכיכר המיפקד. בינתיים הגיע משמר ס.ס. הם ירו לתוך האורווה. אחדים הגיחו זבי דם, אחדים ברחו לכיוון אחר, וס.ס. יורים בעקבותיהם. אחדים מהם הצליחו להגיע לכיכר המיפקד ולהתערב בין חבריהם. אחדים צנחו ירויים או פצועים קשה. חבר אחד, ליפשיץ היה שמו העמידו ליד הקיר, והמפקד ציווה לאיש ס.ס. אחד לירות בו. ידו של איש ס.ס. הזקן רעדה, ולא יכול למשוך בהדק הרובה. המפקד תלש את רובהו של איש ס.ס. זקן זה ורצח את ליפשיץ בירייה. אליעזר וולקוביץ' רץ. המפקד צרח אליו: "עצור! עמוד! עמוד! וולקוביץ' התנשם בכבודת ונעצר בפחד מוות ללא נשימה. המפקד דחפו אל הקיר וצרח: “אתם, ברנשים בזויים, לברוח אתם רוצים?!… אירה בכם ותמותו”. הוא הושיט את האקדח שבידו לקראת וולקוביץ' וירה. אבל באקדח לא היו כדורים עוד, הוא נקש ולא ירה. המפקד שלף רובה של איש ס.ס. אחר וכיוונו לירייה. באותו רגע הגיע המפקד העליון – ריטמייסטר דאַגנהאַרד מפקד של כמה מחנות (בתוך כנופיות הפושעים של ס.ס. היה זה אדם הגון). הוא הגיע באופנוע. כששמע את קול היריות וראה את החללים ואת הפצועים קשה, קפץ מעל האופנוע וצעק: “הכל, אבל הכל, דומו!” כל אנשי הס.ס. והאסירים עמדו דום. נשמעו רק גניחות הפצועים. מפקד הס.ס. רץ לקראת הריטמייסטר והודיע: אני מודיע, יהודים אחדים רצו לברוח ואנחנו השכבנו אותם (ירינו בהם ורצחנו אותם). הוא פנה וניגש לוולקוביץ', שעמד נרעש בפחד מוות ליד הקיר; הוא כיוון את הרובה ורצה להפעילו. הריטמייסטר צעק: “שקט! ציוויתי. הבנת?” מפקד המחנה העמיד פנים כלא שומע וכיוון שוב את הרובה לירייה. הריטמייסטר שלף את אקדחו, כיוון למפקד וצעק: “שקט! ציוויתי, זו פקודה גם לך! כאן לא יהיו שום יריות! הבנת?!…”
מפקד הס.ס. חרק שיניים והוריד את רובהו ולחש: “ארורים אתם, ארורים!” הוא הצדיע לריטמייסטר והסתלק.
כיוון שעמדתי קרוב לריטמייסטר פנה אליי ושאל: “מהן השטויות, שאתם עושים? אל תעשו מעשי אווילות חמש דקות לפני הסוף!” אני ניצבתי דום ואמרתי: “אדוני, הריטמייסטר, אני מודיע בהכנעה, החברים איחרו למיפקד משום שנרדמו”. באותו זמן קראתי לוולקוביץ': “אליעזר גש אל הריטמייסטר להביע לו את תודתך”. אליעזר רץ אל הריטמייסטר והתחיל… נובח ככלב – כי המילים נעתקו מפיו.
הריטמייסטר אמר: “ניחא. קברו את חבריכם המתים, ערכו תפילת קבורה… את הפצועים העלו על העגלות – אנו נאלצים להמשיך בצעדה!”
כרינו בורות וקברנו את חברינו. אמרנו קדיש. התייצבנו בשורות והמשכנו לצעוד.
* * * * *
לאחר השחרור הצגנו בתיאטרון הסטודיה “תיאטרון הקאצט” בברגן־בלזן את המערכון: “כך זה התחיל”. אותו וולקוביץ' צריך היה לשחק תפקיד דומה לזה, שחווה הוא עצמו ואני הייתי עד לכך, אך בקושי רב הצלחתי להדריכו למלא תפקיד זה.