לוגו
חכמים בירושלים הישנה, עיסוקם ופרנסתם: פרקי הווי מימים עברו
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

תמונה 1 (2).jpg

בית זקנים וזקנות הכללי בירושלים

בשורה הראשונה – הראשון משמאל: הרב משה אנג’יל; השני מימין: המזכיר ר' ישראל פאַפע ז"ל

(מאוסף התמונות של הארכיון ההיסטורי של עירית ירושלים)


לנכדַי


 

הקדמה    🔗

בספר זה, השלישי בסדרת ספרי על ירושלים הישנה, מנסה אני להעלות ולתאר את ארחות חייו של ציבור שתרם תרומה נכבדה לעיצוב דמותה של העדה הספרדית בירושלים. ציבור זה כלל רבנים, דיינים, מלמדים, דרשנים, שוחטים וחזנים, שלאורם התחממו הורינו, בצלם הסתופפו ובמחיצתם עמדו בבתי־כנסיות ובבתי־מדרשות, במסיבות שמחה ואבל. כל מחיצה לא עמדה בינם לבין המון העם. אנו ביקשנו את קרבתם והם אף הם קרבו אותנו ושמחו בגינוני החיבה שגלינו כלפיהם. תוכחותיהם היו תוכחות נועם ורוך. הם הבינו לרוחנו. הם עצמם פרנסתם היתה בדוחק ואת תלאותיהם נשאו בסתר. וכשנשמעו פעמיה הראשונים של התחיה העברית לא התנכרו לה, הצטרפו למוסדות הישוב החדשים והוסיפו משקל וחשיבות לתביעות מאת השלטון הזר. ברם לא את גדולתם בתורה וביראה באתי לתאר, קדמוני בכך גדולים ממני, אלא את החולין שבחייהם כפי שראיתים בילדותי ובמידה שעלה בידי להציל מפיהם של שרידים אחרונים.

משחוברה לה ירושלים יחדיו ירדתי אליה ככל בית ישראל ושוטטתי בסמטאותיה ובקמרוניה. כבמראה חלום עלו לפני אותה שעה דמויותיהם של רבנינו ובעיני רוחי ראיתי אותם חולפים על פני לבושים גלימותיהם הנאות, משוחחים זה עם זה בנחת ובשלוה כדרכם. יהיו נא דפים אלה אות הוקרה לזכרם.

שלמי תודה לרעייתי היקרה מרת מלכה מבית רוזליו שסייעה בידי, להביא להשלמתו של ספר זה, כשם שסייעה בידי בספרי הקודמים.

תודה עמוקה לשכני הנכבד מר ראובן מס שנטל על עצמו להוציא לאור גם את ספרי זה השלישי באותו הטעם וההידור שהוציא את שני ספרי הקודמים.

ניסן תשכ"ח

י. י.


 

בחברתם של רבנים    🔗

גני משחקים ושעשועים לא היו לנו בימי ילדותנו אך לרשותנו עמדו החצרות וכן מגרשי השכונות בהם היינו מצויים בכל שעה של פנאי. ילדי שכונות אחרות הצטרפו אף הם אלינו במשחקינו ועינינו לא היתה צרה בהם. ביחוד סואנים ורועשים היו המגרשים והחצרות בערבי שבתות וחגים. בין פורים לפסח שימשו לנו החצרות הללו מקלט “כשגורשנו” מבתינו. מנוחה ומרגוע מצאנו בהן כשהטרידונו אחיותינו בכל מיני בקשות ושליחויות. בימי חול שקענו במשחקינו שם עד שעה מאוחרת בערב. אז נשמע קולה של אם או אחות הבוקע מבעד לחלון הקורא לנו למהר ולשוב הביתה. אמנו פנתה אלינו ממש בתחנונים להפסיק את משחקינו. אך לפרקים היתה בקשתה רצופה איום להלשין עלינו לפני אבא. האיום שכנע אותנו ומיהרנו ל“חסל את משחקינו” ולשוב הביתה. בהכנסנו צעדנו על בהונות רגלינו, מוצאים מחסה ומסתור באחת הפינות, נוטלים ספר או מחברת ומעמידים פנים כאילו שקועים אנו בהכנת השעורים.

בילדותי התגוררתי בשכונת אבן ישראל, בעלת הכניסות הרבות, שבטבורה השתרע מגרש רחב ידיים. סביב המגרש עמדו בתים רבים בני קומה אחת או שתיים שכל אחד מהם היה שונה מחברו. ביניהם הזדקר “גורד שחקים” בעל ארבע או חמש קומות. בדיוטה העליונה של בית זה התגוררה מרת רבקה לוי, יהודיה אשכנזיה ממוצא אמריקאי, אמו של עלם שובב אשר לאחר שנים הפך לעתונאי ועד לשערי ה“ניו יורק טיימס” הגיע. מגרש אבן ישראל היה זרוע בורות מים שעל פתחיהם יושבים היינו ושרים בלילות לבנה.

סמוך לשכונת אבן ישראל עמד בית היתומים הספרדי עם חצרו הגדולה והמרווחת אשר שימשה גם היא מקום משחקים. בניין זה נמנה עם המפוארים והגדולים שבבנייני העיר שקישטו את רחוב יפו. לא הרחק ממנו עמדו בנייני חברת כל ישראל חברים, בית הספר לבנים ולבנות (לחוד, כמובן) ובית הספר למלאכה שדמו למבצרים והשרו עלינו פחד ויראה. חזיתו של בית היתומים פנתה לרחוב יפו ובמרכזה שער ברזל דרכו היו נכנסים ופוסעים על פני שביל רחב מכוסה חצץ אשר ביתר את הגינה לשניים. הגינה היתה מוקפת גדר נמוכה של אבנים לבנות. בפינת הגינה עמדה סוכה נאה עשויה לוחות עץ דקים בה היינו נופשים לעת ערב ומסתכלים בעוברים ושבים.

הכניסה למוסד גופו היתה בקצה השביל ואליה עלו בשתי מדרגות. מעבר לכניסה נמשך פרוזדור שמצדו האחד מצוי היה בית הכנסת הקטן, בו התפללו יתומי המוסד ודיירי השכונה, ומצדו השני חדר האוכל. מן הפרוזדור היו יוצאים אל חצר גדולה מרוצפת אריחים לבנים מבריקים. בקצה החצר השתרע מגרש שנמשך עד רחוב אגריפס. שתי דלתות ברזל שמרו על המוסד משני צדדיו. דלת אחת פנתה לרחוב יפו, עורק התנועה החשוב ביותר, והשניה לעבר השכונות השקטות סוכת שלום, מזכרת משה ואוהל משה. הבניין עצמו היה בן שתי קומות ודמה לאות דל"ת. בקומה התחתונה נמצאו, מלבד בית הכנסת וחדר האוכל שכבר הזכרנו, גם כיתות התלמוד תורה, המטבח, חדר הכביסה וחדרי השירות. בקומה העליונה נמצאו חדרי השינה המרווחים, משרדי המוסד ובית הכנסת הגדול. אחת הכניסות אל המוסד היתה דרך סמטה צרה שעברה על פני ביתנו. בית הכנסת הגדול שבקומה העליונה נועד לימי שבת, חג ומועד. בבית כנסת זה התפלל פעם ביום הכיפורים הנציב העליון הראשון ליהודה סר הרברט סמואל.

בבית הכנסת הקטן שבקומה הראשונה עברו עלי ימים רבים של ילדותי. כאן אבא היה מתעכב זמן מה לאחר שסיים תפילתו מדי בוקר בבוקר, ויושב וקורא ב“חוק לישראל”. המקום נקרא בפינו גם “לה ישיבה” ואליו שילחה אמא אותי וכן את אבא בשעה שהבית היה נתון ב“מהפכה”, לאמור כי בני הבית היו שקועים בעבודה וכל מי שהסתובב בו נראה כמיותר שחובה להפטר ממנו. ימי מהפכה אלה היו ימי כביסה, ימי תופרת, סיוד, ערבי חגים וביחוד התקופה שבין פורים לפסח. תכופות הייתי שומע את קולה של אמא אומרת לו לאבא, יקח נא את הספר וילך לישיבה. כן הפצירה בי שאילווה אל אבא ולא אסתובב בבית כסביבון. בבית הכנסת ישבנו אבא ואני איש איש בפינת ספה ועסקנו בשלנו. לבדנו היינו ועששית השמן שדלקה מול ארון הקודש מאירה את פנינו. בשעות אחרי הצהרים התחילו נכנסים לבית הכנסת רבנים וסתם יחידים. יהודים שנמצאו בקרבת מקום אותה שעה סרו אף הם אל הישיבה הקטנה של בית חינוך יתומים כדי להתפלל מנחה ולחטוף שיחה עם הרבנים גבאי המוסד.

ריע וידיד הייתי ליתומים הקטנים שהתגוררו במוסד. ארחתי להם לחברה, נטלתי חלק במשחקיהם ונהניתי ממעשי־הקונדס שהתמחו בהם. נספחתי אל היתומים בהלוויות של רבנים, השתתפתי עמהם בשעורי־הערב שבהם לימדם הרב חיים אלבוחיר כתיבה תמה. בהשתוממות הייתי מסתכל בו ברב אלבוחיר שעה שהחזיק בעמידה מחברת פתוחה ביד אחת וביד השנייה רשם בה מואיסטרה, דהיינו דוגמה, שורה שלימה כתובה בכתב־יד יפה. עלינו שומה להשלים את הדף, כשאנו משתדלים לחקות את צורתה היפה של השורה שכתב. בשבתות, לאחר תפילת הבוקר, שינן אתנו הרב אלבוחיר פרקי תהילים לפי הניגון המסורתי. הוא קרא פסוק ואנו קוראים פסוק אחריו. לפעמים אירע שהתעכבנו שעה ארוכה על פרק אחד. שבתות אחרי־הצהרים נועדו למשחקים והיתומים וכן אני היינו חפשים לנפשנו.

בחצר מרווחת זו, בחדרים אלה שטופי השמש, בגן הקטן, בין עצים רכים, ביליתי שנים רבות של ילדותי.

היום נתכער מראהו של בית היתומים. שערי הברזל הגדולים והנאים פורקו ונעקרו ממקומם. במקומה של הגינה שהשתרעה בכניסה מרחוב יפו, וכן במקום המגרש שעמד בקרבת רחוב אגריפס עומדות היום שתי שורות של חנויות. פנה זיוו פנה הדרו של מקום זה שעמד לפנים בכל תפארתו בטבורו של רחוב יפו.


ב.    🔗

לא רק עם היתומים התהלכתי כאח וריע. גם הרבנים, חבריו של אבא, שהיו יושבים עמו בישיבה הקטנה, היו חברי. הרבנים הללו היו גבאי המוסד, שבאו לשוחח, לאחר תפילת מעריב בעניני דיומא. יש והייתי מתלווה אל אבא בשעות אחרי הצהריים לכל מקום שהלך, אם ללשכתו של רבי נסים דאנון ששימש חכם באשי בשנות מלחמת העולם הראשונה, ואם לביקורים אחרים. אף בשבתות נתלוויתי אליו כדי להאזין ללימודים ולדרשות שהתקיימו בבתי הכנסת או בבתים פרטיים.

לא תמיד נאות אבי לקחתני לכל מקום שהלך. פעמים שהיה פונה אל אמא בדברי תרעומת ואומר: אכן, תפרת לי את הבן הזה לגלימתי! או קחי חוט ומחט ותפרי אותו פעם לגלימתי וחסל. כפרת עוונות, היה אומר, ונאנח. אני הייתי נהנה למשמע השיחה שהתנהלה על אודותי בין הורי.

חברי אבא הרבנים שידעו את פרשת חיי, התיחסו אלי בחסד וסלחנות. הם הכירו את סבי וזכרו מה גדולה היתה שמחתו משזכה לנכד מבנו יחידו.

לאמיתו של דבר הייתי נופל תכופות לתוך שעמום בביקורים אלה שבהם הייתי יושב ומחשה על הרוב. זוכרה אלהים לטובה את הרב אברהם פילוסוף אשר בשעה שרוחו היתה טובה עליו (דבר שאירע לעתים רחוקות) היה רומז לי לקרב אליו. הוא היה נוטל דף חלק, טובל את קולמוס הקנה בקסת, ומשרטט על הנייר את המנורה עם שבעת הקנים, המזלגות והיעות, ועוד ציורים שדוגמתם ראיתי בספרי התפילה. או שהיה פותח בשיחה בלשון הבוכארית עם הרב אברהם פינטו. זאת לא היתה בוכארית ממש אלא חיקוי לבוכארית שכן שניהם הלכו בשליחות לבוכארה ולמדו לחקות את צורת הדיבור הבוכארי. וכשהיו שניהם מתווכחים ורבים ביניהם, כביכול, בשפה זו הייתי אני הקטן מתמוגג מצחוק. בסיום השיחה המשעשעת היה חכם אברהם פילוסוף פונה אלי ושואלני אם הבנתי מה ואילו אני הייתי מניע ראשי בשלילה.

לפעמים היה הרב פילוסוף מגיש לי את קופסת ההרחה של טבק, העשוייה כסף, כדי שאטול ממנה קמצוץ. אני הייתי מרהיב עוז ונוטל בשתי אצבעותי הקטנות כמה גרגירי טבק ומקרבם לאפי. הרב פילוסוף היה מתמוגג ונהנה מהמעשה אשר אני עושה.

גילויי חיבה אלה היו נדירים שכן על הרוב היו הרבנים שקועים בשיחה או בלימוד סוגיה קשה. תכופות ניטש ויכוח חריף ביניהם ואילו אני יושב הייתי מן הצד, מאזין להם וחושש פן יפרוץ ביניהם ריב־דברים, חלילה.

פרדונה, נו איס אנסינה, יסלח לי לא כך הדבר, היו מן הדברים השגורים בפיהם. וכמו כן, אנא חזור שנית. פעמים שהיו מנעימים זה בזה בהלכה כדרכם של תלמידי חכמים בא"י (סנהדרין דף כד ע"ב). לאחר מכן היו הרבנים יוצאים מן הישיבה אל הרחוב וממשיכים בשקלא וטריא.

ישיבה זו עמדה על אם הדרך בואכה רחוב יפו ושימשה כעין תחנה לפגישותיהם של רבנים שונים. ידעתי להבדיל ביניהם לפי מקומות מגוריהם, רבני ימין משה מונטיפיורי, רבני אהל משה, עזרת ישראל ואבן ישראל. שכונה ושכונה ואפייה הטבוע ברבניה. גלימותיהם, מצנפותיהם, נוסח־דיבורם, הליכותיהם והתנהגותם שונים היו אלה מאלה.

האוירה בבית־הכנסת היתה אפופה קדושה וחול אשר שימשו בערבוביה. ריח סיגריות של טבק תורקי שנודע בשם ברינג’י טוטון (טבק מעולה) היה מרחף בחלל, מעורב בריחו של טבק הרחה וניחוחם של אלמוגים. ריח מיוחד נידף מהמקום גם כשהיה ריק מאדם. ריחם של רבנים, אשר הייתי סופגו לקרבי במיוחד משהייתי נכנס לחדר הלימוד של אבא.

אהבתי את דרכי שיחתם של רבנינו ואת ארחותיהם. הם פנו איש לרעו בשמם הפרטי בתוספת הכינוי חכם, אך בשעת שיחה פנו זה אל זה בגוף שלישי, איס אניל פירדוני, מחילה, נו טומי לה פינה, לאמור, אל נא יטריח אל עצמו.

כל רב שנכנס ל“ישיבה” קרבני אבי אליו והציגני לפניו. היו רבנים שידעו מי אני לפי חזות פני. מנהג היה לנשק ידיהם של רבנים דרך כבוד ואני נהגתי לפיו בקפידה. עד היום, דומני, חש אני בריחן של אצבעותיהן הארוכות והעדינות, בניחוח שנדף מגלימותיהם הארוכות ומפרוותיהם וכן מחרוזי האלמוגים שהחזיקו בידיהם. הם הניחו כף ידם על ראשי הקטן כדי לברכני והאריכו בברכתם כדי לגרום נחת רוח לאבי. סיימו ברכתם והעבירו ידם על לחיי בלטיפה של חיבה. לאחר מכן פנו אל אבי ושאלוהו בנימה שבהיתול אם אמנם בן מקשיב אני להורי ואם אני עושה חיל בלימודי התורה. באותה שעה הייתי נושא עיני אל אבי ומבטינו היו נפגשים. מבטי, כמדומה, היו עצובים, מתחננים. אבא שלא יכול היה לראות בצערי עונה היה בשפה רפה: הוא ייטיב דרכיו, או דיזירימוס בואינו, לאמור, נגיד שהוא ילד טוב ומקשיב.

בדרכים מדרכים שונות ביקשו רבנינו להסיר דאגותיהם מעל לבם. מהם שעשנו, מהם שהריחו טבק ומהם שהשתעשעו במחרוזת האלמוגים שגילגלו בין אצבעותיהם. הם לא בחלו גם במחרוזת פשוטה של חרוזי זכוכית לבנים או צבעוניים. מחרוזות שונות אלה כונו טריספיל די אל כונדראס, די קאליבאריס פ’ינוס או פאלסוס, או קאדיניקה, לאמור סתם שרשרת. בשרשרות פשוטות השתמשו בעיקר המלמדים שניצלו אותן גם כדי לייסר תלמידים סוררים.

היו מחרוזות לימי חול ומחרוזות לימי שבת ומועד. בראש המחרוזת נמצא גדיל ריחני. משרצו להריח את ריחם של האלמוגים היו משפשפים אותם בין כפות הידיים ומקרבים אותם לאף. דרך השעשוע עם המחרוזת העידה על מצב רוחו של בעליה. לפי “קפיצותיה” ביד אבי ידעתי להבחין אם רוחו טובה עליו או שמא, חלילה, רעה. אם היה מגלגל אותה מתונות, משפשפה בנחת ומגיש את האלמוגים לאפו כדי לספוג את ריחם – אות הוא כי רוחו טובה. ואולם אם היה סופר ומונה לאט לאט כל אלמוג ואלמוג וחוזר ומונה וסופר ואותה שעה יושב בקצה הספה רגלו האחת מקופלת תחתיו ורגלו השנייה תלויה ברפיון – סימן כי רבו דאגותיו.

קטנות וחמודות היו המחרוזות של רבנינו. הם לא התכוונו להתהדר בהן. כל מטרתם היתה להסיר את דאגותיהם בעזרתן. המחרוזות שימשו ביטוי גם לשמחתם. להבדיל מהרבנים, היו המחרוזות שבידי בעלי־בתים ועמי־ארצות לשם התהדרות. אולם הללו לא היו חינניות וזריזות כמחרוזותיהם של רבנינו.

בשבתות נטלה המחרוזת את מקומה של הסיגרה. קרה שהמחרוזת שבידי אבי נעלמה ועלי הוטל לחפשה בין הכרים והכסתות, מתחת לספה ומאחרי השדה והארון. משגיליתי מקום מחבואה הייתי מנצל שעה זו כדי להשתעשע אתה במקצת. אולם משהיה אבי תופסני בקלקלתי היה פונה אלי ואומר: ילדים אינם משחקים במחרוזת שכן היא מיועדת למבוגרים בלבד.

אהבתי למחרוזות טבועה בי עד היום. משבאים הקאדים המוסלמים לבקרני במחלקה המוסלמית ואני שוקע אתם בשיחה מוציא אחד מהם את המחרוזת שבכיס מכנסיו ומתחיל לגלגל את החרוזים בין אצבעותיו. מסתכל אני בה ארוכות ונזכר במחרוזת של אבא. באותה שעה אין אני יכול להתאפק ומבקש מאת הקאדי להשאילה לי לרגעים מספר. הוא משאילה לי ברצון ואני מגלגל בה שעה קלה בחיבה ובגעגועים.


תמונה 2 נתן זמרו (2).jpg

חכם נתן זמרו ז"ל



תמונה 3 חכם בכור (2).jpg

חכם בכור שלמה נחמה ז"ל



תמונה 4 בית יתומים (2).jpg

בית חינוך יתומים לבני ישראל בארץ הקודש

בשורה הראשונה – מימין (העומד): מר אברהם אלמליח ז“ל; מנהל המשק חכם אלעזר לוי ומורה המוסד חכם חיים אלבוחיר ז”ל.

(מאוסף התמונות של הארכיון ההיסטורי של עירית ירושלים)


 

רבני עמך    🔗

מראיהם של רבני עמך שונים היו תכלית שינוי מהרבנים המוסמכים, חברי בית־הדין, גבאי מוסדות, שליחי חוץ־לארץ וכדומה. הם לא ניחנו בהדרת פנים. שחוחי גוף היו וכתפיהם נגעו בכתפי העם. לבושם בימי חול צנוע ביותר. רק בשבתות ובחגים הם התהדרו בגלימותיהם ובכפתניהם. הם לא זכו שיקראו להם “מורשים” כשם שנקראו גדולי הרבנים אשר טיפלו בענייניהן של “המאדרינאס”, זקנות עשירות שחיו בירושלים בבדידות. רבני עמך מכונים היו “פאדרינוס”, אבות, מעין קרובי משפחה, כביכול, שטיפלו בענייניהן. הזקנות הללו, נזונו מתמיכתם של בנים ובנות שבחוץ־לארץ, ורבני עמך דאגו לכלכל ענייניהן בירושלים.

רבני עמך לא נמנו עם אלה שעסקו בצרכי ציבור. במושב בית־הדין לא ישבו, שליחויות לחוץ־לארץ לא הוטלו עליהם, וכסאות ועד העדה ומוסדות ציבור אחרים לא ניתנו להם.

רבני עמך הללו כמו לא באו אלא כדי להשלים את פעלם של הרבנים הגדולים רועי העדה. עליהם מוטל היה לטפל באותו מעמד של בני העדה שלא ההינו לקרב אל הרבנים הגדולים ואף נבוכים היו שעה שנמצאו בקרבתם. עיקר דאגתם של רבני עמך סיפוק מזונם הרוחני של עמלים, אנשים קשי־יום ומרי־נפש, אלמנות ונשים שלא שפרה נחלתם. אלה מצאו ברבני עמך מורים ומדריכים אשר ניחמום בדברי־תורה ובאימרות־נחמה, והביאו צרי ומרגוע לנפשם. בהליכותיהם הצנועות ובמתק לשונם צדו רבני עמך לבותיהם של בני ישראל הפשוטים.

רבני עמך הללו הכירו היטב את מעמדם ולא נדחקו לראש השורה. הם כיבדו והוקירו למדנותם של הרבנים הגדולים, ומשפגשום על דרכם נטו הצדה כדי לפנות להם מקום, הרימו ידם אל המצח בהכנעה ואף קדו לפניהם.

אנו הילדים חיבבנו רבנים צנועים אלה חיבה יתירה ואף הם זיכונו ביחס לבבי מיוחד. כאשר פגשונו, אם ביום שבת או ביום חול, העניקו לנו תשורות שונות כגון צימוקים, בטנים, שהיו טמונים בתחתיתם של כיסי הכפתן. כן זכינו לתשורות מידם בשעת לימוד לזכר נפטר וכו' או במסיבות שמחה כגון אירוסין, חתונה, בהן העניקו לנו סוכריות לבנות או ורודות מלאות שקדים, התקרובת שהיתה מקובלת ביותר בחגיגות מעין אלו.

עיסוקיהם של רבני עמך היו רבים ושונים אולם הכנסותיהם דלות. היו אומרים קדיש בכל ימות השנה לזכרם של נפטרים ובעיקר לעילוי נשמותיהן של זקנות שמתו ערירות והניחו להם כמה מטלטלים דלים. הם חיו עם המון העם בשמחותיו ובצערו. בשבתות ובחגים לא נשארו בבתיהם לשם מנוחה אלא כיתתו רגליהם הן בקיץ הן בחורף עד לעיר העתיקה כדי להשתתף בלימודים שנערכו שם על ידי בעלי־בתים ואגודות שונות כגון “שבת אחים”, “אחים נאמנים”. שמות עבריים אלה היה בהם כדי להבליט את דבקותם של חברי האגודה בתורה ובמצוותיה. בחוגים אלה של בני עמך השמיעו החכמים הללו את דרשותיהם בשפה ספרדית נמלצת ועשירה שהיתה מתובלת “חידושים” משלהם בפרשת השבוע.

חידושיהם של חכמים אלה היו משולבים גם מילי דבדיחותא אשר שעשעו את קהל השומעים. בשבת פרשת זכור למשל עמד אחד הדרשנים וסיפר על גדולתו של מרדכי. פתח ואמר: רבותי, דעו לכם כי אין המדובר במרדכי שלנו, זה המוכר לנו דגים מסריחים, אלא במרדכי הצדיק שעשה טוב לעמו. בדונו בפרשת הקרבנות דרש חכם אחד ואמר: חרף העובדה כי בפרשה זו אנו קוראים על פרים ובני בקר, עזים ואילים וכבשים, לא דאג לנו הקצב שלנו להכין לנו לשבת זו, שבת הקרבנות, בשר טוב ושמן כדי שייצא החמין מדושן כהלכה.

ביחוד רבות המעשיות המתהלכות בקרב בני ירושלים על דרשותיהם של חכמים אלה בשנות מלחמת העולם הראשונה שבהן סבל היישוב סבל רב. דבריהם נסבו במיוחד על יוקר השערים והאמרת מצרכי האוכל. דרשן אחד אשר נודע בעושר לשונו בשפת לאדינו היה דורש ואומר: מיטיש לה מאנו אה לה בירינג’ינה – פלאמה. מיטיש לה מאנו אל טומאט – פואיגו. מיטיש לה מאנו אה לאס קלאב’אסיקאס לומברי, מיטיש לה מאנו אה לוס גואיבוס – מוי קארו (והיה כי תשים ידך על החצילים להבה. והיה כי תשים ידך על העגבניות שריפה. והיה כי תשים ידך על הקשואים – אש. והיה כי תשים ידך על הביצים – יקר מאוד).

המענין בסיפור זה כי הדרשן ששפתו הספרדית העממית היתה עשירה ביותר השתמש בארבעה מונחים המציינים את היוקר.

לאחר מלחמת העולם הראשונה כשהדור הצעיר התחיל לומד בבתי הספר עבריים וצלילי השפה העברית נשמעו בבתיהם, השתדלו דרשנינו אלה, הטובים והעממיים ללמד את לשונם לדבר עברית שאליה צירפו בדרשותיהם מלים ערביות וספרדיות.

לפעמים השתמשו לתומם במלים עבריות שהיתה להם משמעות שונה בשפה הספרדית. שיבושים אלה העלו כמובן חיוך על שפתיהם של השומעים אשר שנו ולמדו בינתיים עברית.

בילדותנו אהבנו להשתעשע עם רבני עמך תמימים אלה. הצטיינו בכך במיוחד רחמים שאקו משכונת אהל משה, דודי הרוקח, אליעזר אופלטקא וכן עזרא חיון תושבי שכונת אבן ישראל.

עד הייתי כמה פעמים למעשי קונדס של דודי אליעזר אופלטקא כלפי אחד הרבנים הללו. הולכים היינו ברחוב והנה פוסע לקראתנו חכם אחד. עוצר אותו דודי ובהעמידו פנים של יהודי החוזר בתשובה פונה הוא אליו בהכנעה ומבקשו להסביר לו פסוק מפסוקי פרשת השבוע שהוא מתקשה בהבנתו. רואה הרב את דודי הרוקח הפונה אליו בעניין שיש בו תורה מיד מתמלא חדוה והוא פותח בדברי הסבר בחן רב כדי לתרץ לו לדודי את “קושייתו”. הבעת פניו של דודי כילד העומד לפני רבו, אך באותה שעה הוא פוזל לעברי. ידעתי כי העמדת פנים זו לא באה אלא כדי לשעשע את הרב ולהראותו שעל אף היותו רוקח ואיש חילוני המהלך בגלוי ראש, הרי הוא, אליעזר אופלטקה, נכדו של הרב יצחק מפראג, בן תורה הוא. אותה שעה נכמרו רחמי על הרב הישיש שהיה טורח ומסביר לדודי את הפסוק. ואולם הוא לא קיפח שכר טרחתו. בבוא הרב לבית המרקחת כדי לקנות ‘סולפאטו’, חינין, או “פלוריס” עשבי־רפואה או כל תרופה אחרת, היה דודי מחזיר לרב את פרוטותיו ששלף מהארנק שהיה טמון בכיס כפתנו ומעניק לו את התרופה חינם אין כסף.

פעם דרש חכם מורנו ניניו ואמר כי מי שהורג חתול באות עליו שבע שנים של עניות. אמר אחד השומעים אם רק שבע שנים יהיה העני עני משמע כי בשנה השמינית יהיה עשיר. חזר לביתו והתיעץ עם אשתו. הלך והרג חתול ומיד באו עליו שבע שנים של “עניות קון קולה”, לאמור עניות הנשרכת כזנב אחריו. ואולם השנה השמינית לא היתה שונה מקודמותיה. בא אל הרב ושאל הייתכן, והלא סיפרת כי כל ההורג חתול באות עליו שבע שנים רעות ואילו השנה השמינית עשירה. ענה הרב ואמר: כבר התרגלת לעניות ומה שאתה משתכר בעמלך בשנה השמינית ייקרא עושר.

דודתי הישישה מספרת כי באותם ימים רחוקים הגירושין לא היו עניין קל כלל ועיקר. גברים שנשותיהם התעמרו בהם התפללו בסתר לבם למותן למען יוכלו לשאת אשה אחרת ויתחילו ב“חיים חדשים” עמה. משום כך רבות היו הבדיחות על דרכיהם של גברים שהשתוקקו להיפטר מנשותיהם. כל מי שחפץ במות אשתו – דרש ואמר אחד מרבני עמך – ילך ויסתפר בראש חודש, יום בו אסור להסתפר. נמצא גבר שגמר בלבו לעשות מעשה זה ובלבד שיוכל להיפטר מאשתו. כיוון שכך נכנס אל הספּר ביום שהוא ראש חודש וביקשו לספר שערותיו. הספר הביט עליו בעיני תמיהה. אמר לו הלקוח כי בא אליו להסתפר דווקא היום לפי מצוות הרופא. הספר עשה רצונו והלקוח יצא מעליו שמח וטוב לב. בדרכו הביתה קנה ביצים קשות וכיכר לחם לסעודת הבראה כמנהג אבלים. בהתקרבו לביתו התפלא שטרם הגיעו הכתפים (נושאי מיטת המת) עם ה“פאלוס”, מקלות, כדי לשאת את אשתו להר הזיתים. הוא פסע על בהונות רגליו והנה מצא את אשתו במטבח עוסקת בהכנת איטריות. אך ראתה אותו אשתו התנפלה עליו במערוך שבידה והטיחה כנגדו חירופים על כי לא הביא עמו צרכי מזון. למחרת הלך האיש אל החכם וקבל לפניו שלא זו בלבד שאשתו עדיין בחיים אלא שהמצב הורע יותר מכפי שהיה. אמר לו החכם לך והסתפר בראש חודש עוד שלוש פעמים. עשה האיש כמצוות החכם, אולם גם מעשה זה לא הועיל. בא האיש אל הרב שנית ואמר לו כי אשתו עודנה בחיים. אמר לו החכם מי שאוהב את אשתו ומסתפר בראש חודש אשתו מתה עליו. אולם מי ששונא את אשתו ומסתפר בראש חודש הופכת זו רעה פי כמה משהיתה.

בדיחות רבות סיפרו משמו של חכם יצחק ישראל, רבה של רודס ואב בית דין, וכן משמו של חכם מושון טבת וחכם אהרן שלתיאל. הללו היו נוטלים פסוקים מן התורה ודורשים אותם לפי רצונם. אמרו על חכם יצחק ישראל שפירש את הפסוק מפני שיבה תקום, “תקום” בספרדית חליפת בגדים, לאמור, לאדם זקן מזומנת חליפה, כלומר תכריכים.

בילדותי הכרתי מספר רבני עמך מן הנודעים ביותר כגון חכם בן ציון פרידיס, יעקב פראנקו, שמואל פדרו, בכור פדרו, יהודה אלעזר והרב אברהם אלעזר שהיה ידוע בשם “רובי”. על הרב אברהם אלעזר מספר בהערצה המורה הישיש נסים הלוי בנו של הרב יעקב הלוי אשר שימש שנים רבות מזכיר ועד העדה הספרדית בירושלים כדברים האלה: “רובי” נוהג היה לדרוש בכל שבת לפני מנחה גדולה בבית הכנסת האמצעי, אחד מארבעת בתי־הכנסיות שבירושלים שהיו מחוברים יחדיו זה לפנים מזה. דרשתו שנאמרה בשפה הספרדית נסבה כרגיל על פרשת השבוע, ובשבתות שבין פסח לשבועות יוחדה לפרקי אבות. הכל נמשכו אל דרשותיו של “רובי” וצר היה המקום בבית־הכנסת מהכיל את כולם. אנשים ונשים רבים נותרו בחוץ, ואף אלה שהסתופפו בחצר ובילו את השבת בפיצוח גרעינים לא יכלו להתאפק ומדי פעם בפעם היו נדחקים פנימה כדי לקלוט משהו מדרשותיו העסיסיות שהיו מתובלות בסיפורי מעשיות ובדברי תורה כאחד. לאחר סיום הדרשה נהגו לאמור קדיש אשר “נמכר” לציבור היחידים וזכה בו זה שהרבה במחירו. אז היה הזוכה קם ומכריז מי יאמר את הקדיש וכל הקהל עונה “איל סיניור חכם”. זו היתה התשורה שהוגשה לרב על דרשתו הנאה.


ב.    🔗

רבני עמך שימשו גם מלמדי דרדקי בתלמוד תורה ו“בכותבים”, חדרי לימוד בנוסח ישן. מהם כיהנו גם כחזנים בבתי־כנסת קטנים בשכונות החדשות שמחוץ לחומה.

רבני עמך הסבו עם המון העם הפשוט בסעודות מצווה וישבו בראשן. שימחו את המסובים במילי דבדיחותא והשמיעו דברי עידוד, תקוה ונחמה. הם נענו בכל עת שנדרשו. חולה שנטה למות מיד חש החכם אל מיטת חליו, זימן מנין של אומרי תהילים והלכו אל הכותל המערבי או שנתקבצו בבית־הכנסת והתפללו לרפואתו. הם היו תמיד בתנועה, אצים רצים משכונה לשכונה.

רבנינו הגדולים ידעו להעריך את פעלם של חכמים אלה, חיבבו אותם והשתדלו לסייע בידם. הזמינו אותם ללימודים ומסיבות כדי שיזכו אף הם בפרוטות אחדות.

הנאותיהם של חכמים אלה היו מעטות. הם לא עישנו. קופסת טבק היתה טמונה בכיס הכפתן, שממנו נטלו מזמן לזמן קמצוץ. לא החזיקו מחרוזות אלמוגים, שהיו יקרות והשתעשעו בשרשרת פשוטה שגילגלוה בין אצבעותיהם.

בלילות החורף הארוכים נתכנסו בבתיהם של החכמים שכנים ושכנות ושמעו אותם קוראים סיפורים ומעשיות מתוך “מעם לועז”, ספר שהיה מצוי כמעט בכל בית בקרב בני העדה הספרדית.

נשותיהם של רבני עמך סייעו בידי בעליהן כל כמה שיכלו. הושיטו סעד ועזרה למשפחות עניות ובעיקר לזקנות בודדות וערירות. הן עמדו בראש אגודות נשים, הלכו מבית לבית ברובע ה“תבונה” שהיה מאוכלס עניים, בעיקר מבני עדת המערביים, שטפו ריצפות, כיבדו והטליאו בגדים. הן גם אספו תרומות לתפירת בגדי תכריכים לזקנים וזקנות אשר יומם קרב.

הזכרתי בפרק זה את המאדרינאס, אלו האלמנות, אשר מחוסר בתי זקנים המשיכו בחדריהן הדלים את אורח חייהן בבדידות ותוך צפיה ליום המות. ראוי להוסיף קצת הסבר לעניין זה. המאדרינאס היו על הרוב נשים כבודות ועשירות שבחרו לחיות את שארית חייהן בירושלים כדי לזכות למות בה ולהיטמן באדמת הקודש. קרוביהן שבגולה שלחו להן לעתים מזומנות כסף די מחייתן. מכספים אלו הפרישו סכומים קטנים בשביל רבני עמך אשר דאגו להן לעת זקנתן וסעדו אותן בחוליין. אומרים שלא נמצא רב או חכם שלא זכה במאדרינה, מהם שזכו לשתיים או שלוש בעת ובעונה אחת. המאדרינאס העשירות והמיוחסות נפלו בחלקם של הרבנים ואילו בעניות זכו רבני עמך. אלה ואלה קראו באזניהן את מכתביהן מן הגולה וכתבו עבורן את המכתבים לקרוביהן. בשבתות ובמועדים הן הוזמנו לסעודה בבתיהם של הפאדרינוס, הדואגים להן. היו מאדרינאס שבני משפחותיהן רכשו למענן בתים בירושלים והן התפרנסו מההכנסות שהביאו בתים אלה. לאחר מותן עברו הבתים לועד העדה בתורת הקדש. רוב המאדרינאס מוצאן היה מסלוניקי ומבוסניה. אחת מאלו, טיה ג’ינטיל הסלוניקאית, היתה ידועה כבעלת אמצעים רבים. היו מאדרינאס שבחרו לעסוק בדבר כלשהו, שימשו שמרטף (ביבי סיטר) לילדי השכנים, או התמסרו לכל עניין אחר שלא היה כבד ביותר ובלבד שלא להלך בטל.

כשהיתה המאדרינה גוססת היו שכנותיה נכנסות אליה ושואלות היכן טמנה את תכשיטיה והיא היתה רומזת על הארונות שבקירות הבית. לאחר מותה התחילו מחפשים בכל מקום, אולם לעתים לא נמצא דבר.

אם לא היה להן יורש היה עובר רכושה לכולל. אך אם היו יורשים הועבר סכום מסוים בלבד לידי הכולל וזה נתן שטר סילוק, היינו הצהרה בכתב שהכולל הסתלק מהרכוש.

הרבנים וכן החכמים לא יצאו בסופו של דבר מקופחים מידי המאדרינאס, הכל לפי מידת עושרן או עניותן. הן הורישו להם תכשיטים וחפצי בית שונים. אירע פעם ששליח הכולל בא למכור את מטלטליה של מאדרינה שנפטרה. הוא החזיק בידו כיריים שעבורו נתנו הקונים מחיר נמוך. שליח הכולל התרתח וביכר לשבור את הכיריים במקום למכרם במחיר זול. בהטילו את הכיריים לארץ התגלגלו מתוכו כמה נפוליונים.


 

הרבנית    🔗

כשם שנהגנו כבוד ברבנים כך נהגנו כבוד בנשותיהם. הן נקראו “רוביסאס”, ולשמע השם בלבד נתמלאנו כולנו, גדולים וקטנים, יראת־כבוד רבה כלפיהן. ה“רוביסה” שונה היתה משאר הנשים. הליכותיה, דיבורה השקט, הרצינות שהשתקפה בפניה, לבושה המיוחד – ובכלל הדרת־הכבוד שאפפה אותה, כל אלה הבדילוה משאר הנשים.

אף היא הכירה בערך עצמה וידעה כיצד ליצור סביבה אוירה של כבוד. “לה סיניורה רוביסה” – די היה במלים אלה כדי להרגיע את הרוחות ולהעטות שלווה על הנשים שפנו אליה ותינו לפניה צרותיהן ודאגתן. נשי הרבנים לא התנשאו על נשי העם. דלתות בתיהן היו פתוחות לכל אשה מרת נפש. שותפות היו לתפקידים שמלאו בעליהן הרבנים והשתדלו לסייע בידיהם ביישובם של סכסוכים. הן היו משמשות מליץ יושר לא רק לפני בעליהן אלא גם לפני אישים ומוסדות אשר בידם לסייע ולעזור.

כשם שהרב הראשי נהג לערוך בימי ראש־חודש קבלת־פנים בביתו לחבר הרבנים אשר באו לברכו כן נהגה גם אשתו, היא קיבלה את אורחיה, נשי הרבנים שבאו אליה לברכה בחדר מיוחד.

הרוביסות הסתגרו בבתיהן. רק לעתים רחוקות יצאו מפתח הבית ואף זאת כדי למלא שליחות של מצווה או להשתתף במסיבות של מצווה. הן פיארו את המסיבות הללו בהופעתן הנאה.

היא כיבדה והוקירה את הרבנים חברי בעלה. בבוא רב לבקר בבית קיבלתהו בכל הכבוד הראוי ובסבר פנים יפות. את ידה לא הושיטה, דרשה בשלום הבאים בהרמתה אל המצח. ידה היתה מיועדת לנשיקות פיהם של בנים ובנות ונכדים אשר נהגו לבקרה בימי חג ומועד.

בלימודים שנערכו בבית בהושענה רבא ושמיני עצרת עמדו נשי הרבנים כל הלילה על רגליהן ולא נתנו שינה לעיניהן. הכינו את ספלי הקפה והגישו “מזונות” ובין מעשה למעשה המתינו בחדר הסמוך כשידיהן שלובות על לבן וספגו לקרבן את דברי התורה והמוסר שהשמיעו הרבנים.

הרוביסות עסקו במעשי צדקה וגייסו לשם כך גם נשים אחרות כדי להגיש סיוע למשפחות נצרכות ולמוסדות החסד כגון בית היתומים הספרדי, מושב זקנים ובית החולים משגב לדך. קבוצות נשים היו באות אחת לשבוע אל מוסדות אלה כדי לסייע בתפירת בגדים והטלאתם או לעזור בקיפול הכבסים. ערכו קוז’יטאס, איסוף כספים למען בתולות שהגיעו לפרקן, טרחו למען יתומים לבל יפלו ברשת המיסיון שכנפיו היו פרושות על הישוב הדל ובמיוחד עשו למען בנות ישראל, שכן רבים מקרב השכנים ארבו לכל נערה יפה, יתומה וחסרת אמצעים. כל זאת בהשראתן של נשי הרבנים, אשר היו אצות לעשות מעשים טובים, קורייאן פארה בואינו.

לבושה של הרוביסה שונה היה מלבושן של שאר הנשים. לראשה חבשה מעין מצנפת שנקראה כאלאבי, דמויות צלחת ועטופה מטפחת, עשויה משי. את שערותיה כיסתה היטב לבל תתגלה אחת מהן חוצה. תכשיטי הרוביסה היו מעטים. רוזיטה, עדי בדמות פרח, היה תקוע בשמלתה. פרוותה היתה מהסוג שנקרא סמארה די טבליקה שהיתה מיועדת ל“דמי־סזון”, עשויה שורות שורות לבנות ושחורות ו“סמארה די פילו” שהיתה מיועד לחורף.

הרוביסות ידעו לקרוא בסידור התפילה ובספר תהילים, אך לא כולן הבינו מה שקראו. כן ידעו לאמור בעל פה ברכת המזון לאחר הסעודה ולעת משכבן בלילה אמרו קריאת שמע. את התפילות הללו למדו בילדותן. בסקרנות עוקב הייתי אחר קריאת שמע של סבתי שנאמרה בלחש רב. המלים יצאו מפיה בלתי ברורות וכאילו נשחקו במרוצת הדורות.

נשי הרבנים ידעו לקרוא לאדינו באותיות רש"י. תכופות נטלו לידיהן את “מעם לועז”, ספר אגדות שהיה מצוי בכל בית בארץ ישראל ובגולה. אגדות אלו שיעשעו אותן בשבת ומועד ובמיוחד בלילות החורף הארוכים1.

קרוא וכתוב בלאדינו למדו הרוביסות בחדרים עוד בילדותן. אולם נמצאו רבניות אשר לא ידעו כלל קרוא וכתוב. מלבד ידיעותיה בעברית שלטה רעיית רבי יוסף חיים פראג, אחי־סבי, בעוד שתי שפות, גרמנית והונגרית וקראה בעתונים בשפות אלו. היא היתה אשכנזיה ודיברה ספרדית במבטא אשכנזי. קראנו לה טיאה (דודה) פלור.

בביתו של הרב יעקב חי בורלא נערכו חתונות לבנות עניות שהגיעו לפרקן ואשתו הרבנית היתה הרוח החיה בהן. זקנות ירושלים קראו לה “הצדקת” כיון שערכה את הילולת ל"ג בעומר בבית ואת תמורת ההדלקה של העששיות העבירה למוסדות צדקה.

הרב יעקב חי בורלא שימש מורה לכתיבה וקריאה לבנות, הללו אשר נישאו לאחר מכן לרבנים. משאת נפשם של רבנים היתה להשיא את בניהם לבנות רבנים. גם בעלי בתים פשוטים השתוקקו להשיא את בנותיהם לרבנים. בין שאר הנימוקים להתחתנות זאת כדי שלא תדענו מחסור, כיוון, שבדרך כלל, הרב לחמו ניתן ומימיו נאמנים. "תורה עומדת לו לאדם בעת ילדותו ונותנת לו אחרית ותקוה בעת זקנותו (קדושין דף פ“ה ע”א).


ב.    🔗

שתי צורות דיבור בלאדינו נהוגות היו בבית הספרדי. דיבורו של המעמד החילוני, דהיינו מעמד שאינו בן־תורה, אשר סימנו המובהק נתבטא בכך שהבעל קרא לאשתו בשמה והאשה לבעלה בשמו. לא כן נשי הרבנים הן פנו לבעליהן בלשון מיוחדת ספוגה יראת־כבוד ודרך־ארץ. זו היתה שפת דיבור אצילית שנשתרשה בקרבן מדורי דורות, שפת דיבור של “אצולה רבנית”. האשה הרבנית היתה פונה לבעלה ואומרת איס אניל, איס אב’וס, אוייה, אויו אוייטיש (זה אליו שאני פונה, האם יואיל לשמוע לי), כלומר תמיד פנייה בגוף שלישי. מעולם לא שמעתי את אמי פונה אל אבי בשמו, ואילו אבא קרא לה בשמה הפרטי, רחל. פנייה זו בגוף שלישי נקראה “די מירסיד”.

בלשון דימירסיד פנתה האם גם אל בנה הצעיר משעה שהוכתר בתואר רב ולבש איצטלא דרבנן. נוסח דיבור זה נתן ביטוי של כבוד לגלימה שסימלה את עול התורה והמצוות.

הישישה סולטאנה די פרנס מספרת: כבוד רב רחשנו לנשיהם של הרבנים. לשון דיבורן של הרוביסות היה שונה משלנו… היתה מיוחסת… איס אניל… איס אב’וס… אוייה… ובאמרה זאת מחייכת הישישה בינה לבין עצמה.

נמצאו חותנות אשר חשקו שכלותיהן תפנינה לבעליהן בלשון־דיבור זו גם אם הללו לא נמנו עם פרחי הרבנים. כשהתחתנתי – מספרת דודתי – ואני בת ארבע־עשרה ובעלי קשיש ממני בשנתים וחצי רצתה חותנתי כי אפנה אל בעלי הנער בנוסח דיבור שנהוג אצל רבנים. תחילה התנגדתי שהרי הוא לא נמנה עם הרבנים. אולם חותנתי עמדה על דעתה ואמרה אנסי נו מי גוסטה, לאמור, אין צורת דיבורך אל בני מוצאת חן בעיני. בלית ברירה ולמען שלום בית נעניתי לדרישתה והתחלתי לפנות אליו כמנהג הרבנים. קין נו קירי לו בואינו, דהיינו, כלום יימצא אדם שלא ירצה בטוב, שלא ישתוקק שיחלקו לו כבוד. נוסח דיבור זה – מסיימת דודתי סיפורה – גרם לכך כי עד זקנה ושיבה נהגו בני הזוג להקפיד זה על כבודו של זה.


ג.    🔗

הליכותיה של הרבנית בבית ומחוצה לו היו הליכות של דרך־ארץ. בבית התהלכה על בהונות רגליה לבל יופרע בעלה הרב בעבודתו או בלימודו. היא דאגה לכל מחסורו, הקיפה אותו בגילויי חיבה והוקרה והשתדלה להסתיר ממנו את דאגות הבית וכלכלתו. נו איס סו איצ’ו, היתה אומרת לו, לאמור, אין זה מעניינו, אל נא יתערב בעניינים כגון אלה (נוסח דיבור בגוף שלישי). הרבנית הספרדית ידעה להוקיר את הנכס היקר שהופקד בידה והיא התפארה בו. כבוד ונחת־רוח היו מנת חלקה שעה שליוותה אותו לבית־הכנסת בימי חג ומועד, ולאחר מכן כשישבה בעזרת־הנשים והקשיבה לדרשותיו וסביבה נשיהם של רבנים אחרים שבאו אף הן לשמוע לתפילתו ולדרשתו של הרב ולכבד את הרבנית בנוכחותן.

מנהג היה אצל נשי הרבנים שלא להתערב בענייני העדה. התערבות מעין זו היתה מתפרשת כביקורת על מעשיו של הרב. ענייני העדה חרגו מסמכותן של נשים ונשי רבנים בכלל זה.

הפרדה זו בין החובות שהיו מוטלות על האשה הרבנית לבין עיסוקיו של הרב לא היתה קיימת בקרב משפחות הרבנים האשכנזיות. בשכונתי, שכונת אבן ישראל, גר הרב דיסקין, הרב מבריסק ומנהלו של בית היתומים דיסקין (אגב בדירה זו גופה התגורר לפני כן הרב יש"א ברכה ובה נפטר). אשתו הרבנית היתה רבת־פעלים. מבעד חלון ביתנו רואה הייתי אותה עומדת במרפסתה מוקפת רבנים שעמהם הייתה מתדיינת בענייני המוסד שבעלה עמד בראשו. הרבנית מבריסק סימלה את שלטון האשה על בעלה. דוגמה ומופת היתה לאותם ספרדים שנשאו להן נשים אשכנזיות שמפניהן יגורנו. רחמי אבותינו נכמרו על אותם צעירים ספרדים אשר נשותיהם אשכנזיות, בנות העלייה השנייה, שלא זו בלבד שלא היו ניקוצ’יראס, כלומר שלא ידעו לכלכל ענייני הבית, הן אף השתלטו על בעליהן ביד חזקה.

על נשי הרבנים היו אומרים הספרדים שהן “אראנקאדאס אין ב’ידרי”, כלומר, שנישאו בעודן רכות. אולם במרוצת השנים הגיעו נשים אלו לדרגה נאורה וזכו שתהיה להן השפעה על הסביבה. וזאת הודות לאווירה הרוחנית שהשכילו להשליט בביתן, המשך לאותה אווירה ששררה בבית אביהן, רב אף הוא. שכנותיה של הרוביסה התפארו והתכבדו בה והשתדלו לסייע לה בעבודות הבית ובשליחויות שונות. כן סרו אליה כדי להיוועץ בה בעניינים שונים ועצם שכנותה של הרוביסה היה בה משום כבוד ותפארת.

אם שפר עליה חלקה של הרוביסה בעוד בעלה אתה הרי קשים היו חייה כאשר יצא הרב לשליחות בחוץ לארץ ושהה שם חדשים רבים ולפעמים שנים. ידוע ידעה כי דרכו בנכר אינה סוגה בשושנים. נחמה פורתא מצאה לה במענק שקיבלה מאת קופת העדה בסך שני נפוליונים לחודש על חשבון הכספים שעמד הרב לצבור בשליחותו. אף על פי כן הרי במשך ימי העדרו של בעלה מוטלות חובות הבית כולן על כתפיה בלבד. כן הטרידוה דאגות מדאגות שונות, כגון מכת הגנבים שהיתה פוקדת את העיר העתיקה חדשים לבקרים אשר מצאו להם שותפים גם בקרב היהודים. הגנבים התהלכו בראש חוצות. מדלגים מגג אל גג ויורדים ישר לתוך הבתים על מנת לחמוס ולשדוד.

לאחר שחזר הרב אל ביתו הגיעו למשפחה ימים טובים. הרוביסה זכתה לכמה מתנות מבעלה ובמיוחד למספר שמיכות צמר שהביאו עמו מצפון אפריקה, כיראמיס קראו להן, שהיו מפורסמים בטיבם וחיממו את בני המשפחה בעונת החורף הקרה.

דרך ארוכה של סבל עברה הרוביסה בשנות חייה. שנות נשואיה הראשונות עברו עליה בדוחק. בעלה הרב הצעיר התפרנס מ“למודים”, אם ליד הכותל המערבי, אם בבתי־הכנסת, קיץ וחורף, ו“בבישליקים” ו“רבע המג’ידים” שקיבל תמורתם פירנס את נפשו ואת נפש אשתו הצעירה. פרחי רבנים אלו סללו את דרכם בין גדולי הרבנים בעמל וטורח ולא תמיד שפרה עליהם נחלתם. המשרות והעיסוקים בקרב העדה לא היו רבים, ומי שהחזיק במעמד כל שהוא לא בנקל רצה לוותר עליו.

לאחר מות בעליהן הסתגרו הרוביסות בתוך עולמן. סבתי הרבנית האריכה ימים כשלושים ושלוש שנים לאחר מות בעלה. היא התגוררה בגפה בחדר יחיד ואבי כלכל אותה בכבוד עד זקנה ושיבה. הרוביסה לא אבתה ליפול למעמסה על בניה. אולם את עזרתה הושיטה להם בכל עת שנדרשה. טיפלה בנכדים, הטליאה את בגדיהם וסרגה להם גרבים.


 

לבושם של הרבנים    🔗

הרבנים הצעירים לבשו לראשונה את הגלימה והמצנפת ביום חופתם. זו היתה ההתעטפות הרשמית באיצטלא של רבנים. אך היו שהקדימו את מעשה־הלבישה, תחילה בחדרי חדרים כדי להסתגל לגלימה ולמצנפת – זה לבושם עד יומם האחרון. משהתרגלו אנשי הבית, קרובים ובני משפחתם, ללבוש זה התחילו הרבנים הצעירים להיראות בסתר בחצר ולפעמים אף הרהיבו עוז ונתגלו בלבושם החדש לפני השכנים והשכנות. לאחר מכן עשו עוד צעד קדימה ויצאו לרחוב כדי שגם העוברים והשבים המתגוררים בחצרות הסמוכות יראו איל חכם מואיבו, החכם החדש, אשר יתווסף בקרוב למשפחת הרבנים.

מהם שלבוש זה התאים להם, ונשאו ברמה וביראה את הגלימה ו“הפוש”, זו המצנפת השחורה והקטנה אשר, לדבריו של המנוח יוסף ברזאני, היתה לה משמעות מיוחדת שכן מורכבת היתה משלוש תיבות שפרושן “פיו ולבו שוים”.

ומשלבש החכם החדש את הלבוש והופיע בלא מורא גם בין הבריות חגגו הוריו את המאורע ברוב פאר והדר שכן טומו אונה קורונה, שם כתר בראשו, ובעלי־בתים ואמידים השתוקקו לזכות בתלמיד־חכם כזה לבנותיהם. ואולם על הרוב זכו בבני תורה צעירים אלה בנותיהם של רבנים אשר חיפשו יורש תורני להם.

מילדותי ועד היום הנני אוהב להסתכל בלבושם ההדור של אנשי הדת. גלימותיהם של רבנינו היו שחורות עם בטנת קטיפה אדומה או צבעונית בשוליה מפנים. גלימה הדורה זו היתה נחלת הרבנים הגדולים בלבד. כנפותיה של זו היו פתוחות ויופי משייה האדום התנוצץ והבריק כלפי חוץ. שרווליה היו רחבים וארוכים וקוטרם הגיע עד 80 ס"מ. מתחת לגלימה לבשו כפתן עשוי משי יקר שנקרא ג’יטירי די סידה ואשר הובא מדמשק. סביב למתניים ולבטן חגרו אזור רחב, מטפחת צבעונית שבקצותיה גדילים קטנים והיתה מקופלת בצורה נאה. המצנפת היתה עשויה אריג משי שחור.

רבנינו הקפידו מאד על הופעתם החיצונית. מספרים על הרב וידאל סורנאגה שלא נמצא רבב על בגדיו ועל כפתנו שלבש אותו “מערב פסח ועד לערב סוכות”.

המצנפת שימשה לרבים מבעלי־הבתים שחבשוה כסמל להשתייכותם ולוּ בעקיפין למשפחת תלמידי חכמים. היו חכמים שלא הרהיבו עוז לעטות את האצטלה דרבנן והסתפקו במעיל ארוך מעין גלימה, ולראשם חבשו מעין פושיזיקו, מצנפת קטנה. דודי הרב בכור ג’יאניאו, מסוחרי היין הידועים בירושלים, חבש מצנפת שחורה ומעיל ארוך. כך נהג גם הרב מושון פרץ אך בנו רבי שלמה פרץ שהיה מורה לכתיבה תמה בבית המדרש דורשי־ציון לבש במלחמת העולם הראשונה “לטה”, גלימה שדמתה למעיל. לבוש זה שימש תרופה בדוקה כנגד ההתגייסות לצבא התורכי. הסוחר יהושע משה בכר שעסק בחלפנות ברחוב הבטרק שבעיר העתיקה חבש מצנפת לראשו בלבד. הרב יעקב הלוי אשר שימש שנים רבות כמזכיר ועד העדה הספרדית, ביקש באותם ימים מאת בנו נסים הלוי ללבוש גלימה כדי שייראה כ“חזן”, תואר הנהוג בקרב המוסלמים לגבי רבנינו, ויינצל על־ידי כך מחובת הצבא “שכל באיו לא ישובון”.

שאלתי את הישישה דודו די נחמיאס, בתו של הרב חיים פריסיאדו סורנאגה, כיצד היה המון העם מבדיל בין הרבנים. השיבה הישישה ואמרה: את הרבנים הגדולים קראנו בשם “חכם רבי” ואילו את רבני עמך, דהיינו את “תלמידי החכמים”, קראנו בשם “כם” קיצור מהמלה חכם. אנו השכלנו להבדיל ביניהם וידענו מי חכם ומי תלמיד־חכם.

עיניה זהרו כשתארה לי באחד הימים את מראהו של אביה שעה שהתעטף בגלימותיו ההדורות. “הוא דמה למלאך ה' צבאות” – אמרה. “גלימה אחת היתה לו, שצבעה היה קומו איל סיילו מאב’י, כחול כצבע השמיים”.

כשעמדו בתפילה ביום הכיפורים נהגו רבנינו ללבוש גלימה לבנה, כפתן לבן, גרביים לבנים וסנדלי בד. בשעה זו דומים היו למלאכי שרת שנשלחו משמיים כדי לסייע לבני ישראל להתפלל מתוך יראת הרוממות. בחגים ובמועדים לבשו גלימות צבעוניות ואילו בימי חול לבשו גלימות מבד שחור.

לובשי הגלימות ההדורות והצבעוניות היו בעיקר אותם רבנים אשר יצאו בחייהם לשליחות לחוץ־לארץ. לפני צאתם לגולה תפרו להם גלימות יפות כדי לשוות לעצמך מראה הדור בהופעם לפני נדיבים. גלימות אלו נקראו “ג’וביס די שליחות”. גלימה הדורה זו ראיתי על כתפיו של הרב רפאל הכהן שאקו שהיה בוחן אותנו בכל ראש חודש שעה שלמדתי בבית המדרש דורש ציון. אני הקטן, יותר משהייתי מקשיב לשאלותיו והסבריו בסוגיה נמשכו עיני אל גלימתו ההדורה והצבעונית. הגלימות הללו שנועדו לשליחים נתפרו על חשבון קופתו של ועד העדה.

גלימות הדורות ביותר ובעלות שרוולים נאים לבש הרב ראשון לציון יעקב מאיר. יתירה מזו: הרב מאיר היה היחיד שהקפיד לשאת על חזהו את ה“סרט” בעל הצבעים השונים שסימל את אותות הכבוד שהתכבד בהם בחייו מטעם ממשלות זרות. מתחת לגלימה לבש חליפה ארופית, דהיינו מכנסיים וחזייה. הרב יעקב מאיר היה הראשון לנהוג מנהג זה של לבוש. בעקבותיו הלך רבה הצעיר של יפו ואגפיה הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל. עשו כמוהם לאחר מכן שאר הרבנים אשר לבשו בימות החול חליפה שחורה במקום הכפתן מתחת למדיהם. אפנה מודרנית זו היתה נפוצה בקרב השיח’ים המוסלמים בארץ־ישראל שאף הם פשטו מעליהם לאחר מלחמת העולם הראשונה את הכפתנים ולבשו במקומם מתחת לאיצטלאותיהם מכנסיים וחזיה. אולם לא כן נוהגים השיח’ים המוסלמים במצרים אשר לא המירו את הכפתנים שלהם, כפתני המשי היפים, במכנסים וחזייה.

לעתים רחוקות ביותר זכו רבנינו לגלימה חדשה. סבתי סיפרה: בדרכים מדרכים שונות היה משתדל סבך זכרונו לברכה להעניק לאביך מתנה שלא יהיה בה משום פגיעה. למשל, בהתקרב החג פנה סבך אל החייט כדי לתפור לו גלימה, אך ביקשו שיתאימה לקומתו של אביך שהיתה, כזכור לך, נמוכה מקומתו של סבך. החייט הבין את הרמז ועשה כפי שנתבקש. לאחר זמן בא אביך אל סבך לבקרו וסבך אומר לו: ראה, בני, מה שעולל לי החייט. הוא תפר לי גלימה שאינה הולמת כלל את מידותי. קום, בבקשה, ונסה ללבוש אותה על גופך, שהרי חבל להטילה לתוך המגירה ללא שימוש בה. הבין אביך למה ירמזון דברי סבך וקם ולבש את הגלימה. אורו פני סבך ואמר: מעשה נסים ממש, כאילו נתפרה לפי מידתך. למה כל הטרחה הזאת מר אבי, היה אביך אומר ומביע לו בדרך זאת את תודתו העמוקה, ואילו סבך היה מחייך ומשיב: לבש אותה בבריאות טובה.

הגלימות נתפרו אצל החייטים שמעון מאיסי יום טוב פורנאלדיס, יעקב קמחי “איל מניסטרלי”. בית־המלאכה של זה עמד בשוק הבשמים ליד חנויותיהם של הקויומג’יס, צורפי הכסף. את כפתניהם של רבנינו תפרו החייטים יוסף יושע והאחים ב’יבאס. כן נשותיהם עצמן ולפעמים תופרות שהתמחו במלאכה זו במיוחד. נמנעו רבנינו למסור את גלימותיהם לתפירה לחייטים הארמנים והיוונים המומחים מחשש שעטנז.

מתחת לגלימותיהם לבשו רבנינו את הקאפיטאנה, מעיל בד שחור וללא כפתורים שהגיע עד למתניים (דוגמתו לובשים בארץ אנשי־הדת הדרוזים). מתחת לבטנתו של מעיל זה, משני צדדיו, נמצאו שני כיסים שבהם החזיקו קופסת טבאק להרחה, ניירות כלשהם וכן את ארנק הכסף. בימי הקיץ פשטו מעליהם את הגלימות, קיפלו אותן היטב והניחון בפינת הספה או שתלו אותן על קולר. מחמת החום הם התהלכו עם הכפתן והקאפיטאנה.

בעונת החורף לבשו פרווה מתחת לגלימה. היו שני סוגי פרוות, סוג עבה לימי החורף ודק לימי האביב. מומחים לתפירת פרוות, לתיקונן והטלאתן, היו הפרוונים היוונים שלא מבני־ברית. עדיין עומדת לפני דמותו של היווני הזקן שהיה יושב אצל סבי שעות ארוכות ועוסק בתיקון פרוותו הישנה. רזה היה, משקפיו שמסגרת פח להם תלויים היו על אפו ובמומחיות רבה היה מחליף כל תפר וכל פיסת פרווה שהעלתה קרחת.

רבנינו הקפידו ביותר על נקיון הגלימות. בקיץ כרכו סביב לצוואר מטפחת נקייה, גארגאנטירה, כדי שתספוג את הזיעה. לאחר מלחמת העולם הראשונה התחילו תופרים מסביב לצווארו פס לבן מבד קשה שהחליפוהו לפי הצורך.

מנעליהם של רבנינו שונים היו מכל שאר מנעלים. איסטיפאליטוס קראו להם וכיסו את רובה של הרגל. שני פסי אריג היו תפורים מצדיהם הקדמי והאחורי שהחזיקו בהם באצבעות שעה שביקשו להעלות את המנעלים על הרגל. מימינו ומשמאל של המנעל היו מתוחות שתי רצועות גומי שהידקו את המנעלים לרגליהם. כפתורים או שרוכים לא היו להם. בחורף חוברו למנעלים מגפיים של עור, קאלוצ’יס, שהתאחדו עם המנעלים על־ידי חוד ברזל תקוע בצידו האחורי של המנעל. מגפיים אלה שצורתם כשל סנדל ניתן היה לחלצם בנקל כשמנעל אחד מסייע לרעהו. בימי החורף, שעה שנכנסו רבנינו לבית כלשהו ולבתיהם שלהם עצמם, עמדו על המפתן וחילצו את המגפיים מעל המנעלים, והניחום בקרן זווית. עתה יכלו לדרוך על השטיחים שבסלונים בלי לחשוש לטינופם בבוץ החוצות. לרב א. פילוסוף היו ערדלים של גומי, חזון לא נפוץ באותן שנים.

משהיו מסירים את מצנפותיהם מעל ראשיהם חבשו רבנינו כיפה שכיסתה את כל הראש. הכיפה הספרדית היתה עשויה משי שחור ומקומה היה כרגיל בכיס הכפתן.

גם בעלותם על משכביהם בלילה וכן לפעמים ביום לא שכבו רבנינו בגילוי ראש. הם חבשו לראשם את הכאראג’י, מין כיפה לבנה סרוגה שכיסתה את ראשם עד למצח.

המצנפות עצמן היו בדרך כלל קלות ולא כבדות. רבני מרוקו חבשו מצנפות גדולות שחורות ועבות.

והמצנפת עצמה כיצד היתה עשויה? מתחילה תרבוש רחב ונמוך וסביב כרוכה יריעה של משי שחור. שחור על שום מה? לאות אבל. ובכך נבדלו מצנפותיהם של רבנינו מאלו של השיח’ים המוסלמים שהיו לבנות. לאחר מלחמת העולם הראשונה יובאו ממצרים תרבושים שמתחתם מצוי היה כעין אימום של קש ובכך נמצא התרבוש מוצק יותר.

בערבי חגים היה אבא טורח ארוכות על נקיונה של מצנפתו. ישב על הספה, גולל מעל התרבוש את עטיפתו השחורה והיה מנקה אותה שעה ארוכה. את הבד שהיה כרוך מסביב למצנפת החליפו לעתים מזומנות כיוון שברקו הועם מחמת השמש והאבק.

מצנפותיהם של הרבנים הראשיים היו ירוקות ועגולות ובצדיהן האחורי מספר קיפולים אלכסוניים שהוסיפו להן נוי.

בימי חג ומועד או בשעה שאורחים נכבדים באו לבקר את הרב הראשי ובמיוחד בשעת ביקור אצל הפחה, הוא ענד את הפיריג’י מעל גלימתו. זה היה פס רחב של כסף עשוי מתכת שהקיף את הצואר ונמתח על פני שולי הגלימה משני צדדיה. בצד הפיריג’י ענדו הרבנים הראשיים את אותות הכבוד שהעניקו להם שרי מדינות.

היו רבנים שעטפו כתפיהם בשאלים, צעיפים שהלבישום מעל אצטלאותיהם. בקיץ היו אלה צעיפים לבנים עם גדילי משי ובחורף גדילי צמר. זכור לי הרב אברהם פילוסוף שהשאל לא ירד מעל צוארו במשך כל עונת החורף.

נאה היה מראיהם של רבנינו לובשי הגלימות ההדורות, שחורות או צבעוניות. רוח שכינה ריחפה עליהם שעה שישבו מימינו ומשמאלו של הרב הראשי בזמן התפילה או באספה כלשהי. כל מי שזכה לראותם יחד לא ראה מראה נאה הימנו כל ימיו.

כששימש המנוח הרב יעקב מ. טולידאנו כשר הדתות הוזמן ל“נבי שועייב” שעל־ידי קרני חטין כדי לברך את העדה הדרוזית לרגל חגם. סרתי לביתו של הרב בתל־אביב כדי להילוות אליו למקום החגיגה. כשבאתי אליו מצאתיו לבוש חליפה ארופית כדרכו. העתרתי עליו בקשתי לחבוש לכבוד המאורע את מצנפתו, מצנפת הרב הראשי של תל־אביב, וללבוש על חליפתו את הגלימה השחורה. השר נעתר לבקשתי.

בהופיע הרב טולידאנו בפני עשות מזקני העדה הדרוזית עם מצנפותיהם הלבנות וגלימותיהם השחורות, השתלב השר בתוך קהל זה אשר ראה בו אחד מחכמי קדם.

כיום נעלמו אותן גלימות. ואם יקרה לעתים רחוקות ורואה אתה בדרך רבנים בודדים הלובשים גלימות מעוררים הללו זכרונות נוגים על גדולתם ותפארתם של אותם גדולי תורה שהתהלכו בסימטאותיה של ירושלים הישנה כשעוברים ושבים מפנים להם דרך ועומדים בצידי דרכים ביראת כבוד.

אייכן גלימות?!


 

הישיבה    🔗

בכל בית מבתי הרבנים נתייחד חדר ללימוד תורה אשר כונה “הישיבה”. היה זה מקום אפוף קדושה ומסתורין. סביב סביב הקירות ערוכים היו ארונות גדושים ספרים. על הרצפה היה פרוש שטיח. בקרן זווית עמדה ספה ולפניה שולחן. על הספה מסב היה הרב למנוחה וליד שולחן זה כתב את חיבוריו התורניים. ימים ולילות מבלה היה הרב ב“ישיבה” אם ביחידות, יושב והוגה בתורה, ואם בחברת חכמים אשר הסבו עמו שעות רבות ועסקו בלימוד ועיון בגמרא.

בן שלוש הייתי כשהכרתי את ה“ישיבה” של סבי. סבי זה התגורר בשכונת מונטיפיורי הישנה. בביתו עמד אורלוגין גדול שצלצוליו הדהדו בכל רחבי השכונה והכל היו מכוונים שעוניהם לפי צלצולי שעונו של “חכם גבריאל”. אחיותי היו מספרות כי בתחתית ארון הספרים של סבי מונחים היו שקי בד מלאי מטבעות שנועדו למטרות צדקה. אלה היו כספי מעשר. משגדלתי מצאתי כתוב בספרים רבים בכתב ידו של סבא את המשפט הבא: ממעות צדקה קניתי אותם.

לאחר פטירת סבי עברה ספרייתו לאבא. משנפטר אבא לא נמצא משכן לספרייתו.

מכל חדרי הבית אהבתי במיוחד את חדר הישיבה. יושב הייתי על השטיח וממשמש בידי הקטנות את הספרים שבמדף התחתון של הארון, מלטף כריכותיהם הגדולות והשחורות, פותחם וסוגרם ברעש, בעוד אבי תוהה עלי מן הצד ומחייך בהנאה. משגדלתי ניסה אבא להכניסני בעולה של תורה וללמדני דף גמרא. הוא התחיל במסכת מגילה. כשהחזקתי בידי הקטנות את המסכת הגדולה נדמה היה לי באותה שעה כי כבר הפכתי להיות רב. פעם נכנס לישיבה של אבא רבי אברהם פילוסוף ומשראני יושב ומסכת גדולה לפני אמר: בן פורת יוסף, המסכת גדולה ממנו.

חדר הישיבה זכה ליחס מיוחד מצד כל בני הבית. כשעמדו לנקותו נזהרו שלא להביא ערבוביה בסדר הקיים בו, החזירו כל חפץ למקומו בדייקנות, ובמיוחד הקפידו שלא להכניס שינוי כלשהו בסדר הספרים והניירות שהיו ערוכים על השולחן כיוון שדבר זה עלול היה להרגיז את אבא.

שעה שאבא היה יושב בישיבה ולומד נצטוו כל בני הבית, והקטנים במיוחד, להתנהג בשקט. יתר על כן, בשעות אלה נאסר עלינו לפנות אליו ולהטרידו. “הישיבה” היתה לו לאבא מקום מנוחה ושינה בשעות אחר הצהרים ועלינו הוטל ללכת על בהונות רגלינו כדי שלא להפריע לתנומתו.

“הישיבה” היתה לנו מעין מגן מפני כל צרה ופורענות. מחלה קשה כי פקדה אחד מבני המשפחה, נכנסה אמא לחדר הישיבה ושפכה מרי שיחה לפני ארון הספרים בחשאי. בשעות הבוקר המוקדמות עלו מחדר הישיבה ניגונים עצובים. אלה היו הבקשות והפיוטים שיצאו מפי אבא אשר היו משרים על כולנו בהיותנו עוד שוכבים במיטותינו הרגשה של עצבות מתוקה. אור המנורה דלק בישיבה עד שעה מאוחרת בלילה ונסכה עלינו מעין שלוה. הרגשנו כי לא בודדים אנו בבית וכי יש מי ששומר עלינו.

היו ימים שהישיבה של אבא היתה זרועה ספרים לרוב, על השולחן, על הספה, כולם פתוחים ובכמה מהם נתונים פתקים. זה היה סימן שאבא מכין תשובה לשאלה בענייני הלכה שהגיעה אל הרב הראשי מאחת הקהילות היהודיות הרחוקות והוא הטיל על אבא להשיב עליה. בשל טרדותיו המרובות שיתף הרב הראשי את חבריו הרבנים במתן תשובות מסוג זה. לאחר שבועות מספר, משסיים אבא את עריכת התשובה הוא הגישה לרב הראשי לחוות־דעת. תשובות אלו שימשו לפרקים מקור הכנסה.

כתב היד של אבא הן בכתב רש"י והן בחצי־קולמוס היה קב ונקי, ערוך כעין חרוזים שחורים ויפים פזורים בין השורות.

גם לאחר שגדלתי ובגרתי ועמדתי ברשות עצמי נוהג הייתי לסור מידי שבוע בשבוע פעמים מספר ל“ישיבה” של אבא. יושב הייתי לצדו וסופג לקרבי מהאווירה שעמדה בחדר ואשר כה אהבתיה בימי ילדותי. משהייתי נכנס בפתח השתהיתי במקצת על הסף וזנתי עיני באבא שישב רכון על ספרו, כותב וקורא בו בלי משקפים עד יומו האחרון. גבו התכופף אבל שמחת היצירה לא הרפתה ממנו. בשנותיו האחרונות הוציא לאור שני כרכים מחיבוריו ואף השאיר בכתובים מספר חיבורים שאחד מהם אני הוצאתיו לאור לאחר מותו. אבא אף ששמח לבואי היה בא אלי בטרוניה על שהנני מסיח דעתי, כביכול, ממנו. יושבים היינו יחד שעה ארוכה ומגלגלים בעניינים שונים. משקמתי ללכת היה פונה אלי בתרעומת: כבר אתה רץ, וממשיך ואומר: כל ימיך אתה רץ ונחפז. אני הייתי משיב מתוך הצטדקות: מה לעשות, המשרד, המשפחה, צער גידול בנים.

עד גיל שלושים וחמש לא העזתי להיכנס לישיבה של אבא וסיגריה בפי. הוא עצמו היה מעשן סיגריות רבות במשך היום. סבתי היתה מספרת על אבא כי משהיה בא לבקר את אביו בישיבה שלו סר תחילה אל המטבח, כיבה את הסיגריה ורק לאחר מכן נכנס אליו. ברבות הימים משכבר העזתי לעשן בנוכחותו הרגשתי תכופות מעין בושה ממעשה זה.

יום השבת לבשה הישיבה של אבא ארשת אחרת. מנוחה שררה בה ושלוות השקט. בשבתות היה אבא קורא בתנ"ך וכן בספרי מוסר. הגמרות וספרי ההלכה נחו בארון ביום השבת.


ב.    🔗

זכורה לי “ישיבה” אחרת שהיתה בחינת רשות הרבים. ניהל אותה הרב הראשי או אדם אחר שהוסמך לכך. עם מבקריה הקבועים נמנו מספר רבנים אשר בילו בה את שעות הבוקר ואחר הצהרים. המקום דמה לכיתת תלמידים. הממונה עליה היה פוקד את הבאים ומשנעדר אחד רשם בפנקסו “פאלטה”, לאמור, נעדר. “יחיד הישיבה” שנעדר “נקנס” בכמה פרוטות אשר נאספו בקופה מיוחדת, ובימי ראש חודש היו עורכים יחידי הישיבה סעודת חברים מ“קופת קנסות” זו.

ישיבות ציבוריות אלו שימשו אחד ממקורות הפרנסה של רבנינו. השתדלו בייסוד הישיבות אותם שליחים שיצאו לגולה מטעם ארבע ארצות ואספו תרומות למען קיומן. קסמם האישי וכוח השכנוע שלהם כבשו את לבם של נדיבי עם. מפירותיהן של התרומות שקובצו הוקמו קרנות שמהן נתפרנסו רבנים ותלמידי חכמים אשר עסקו יומם ולילה בתורה וחיזקו בכך את הישוב היהודי בארץ ישראל.

ראשית היווסדן של הישיבות היתה בעיר העתיקה. הן נקראו בשמות תורניים, בשמות הנדיבים, ולפעמים בשמותיהם של רבנים ראשיים. שמותיהן של מספר ישיבות זכורים לי עד היום: “גדליה”, “מנחם ציון”, “מזל טוב” (ישיבתו של הרב יעקב שאול אלישר), “בית יעקב”, “חסד לאברהם”, ועוד. ישיבת “בית יעקב” או כפי שכינוה הישיבה די חַרַבון, נוסדה בעקבות שליחותו של רבי חזקיה דא סילווה בשנת 1692 אצל הגביר יעקב פרירא באמסטרדם. המנדב הקים קרן בת עשרים אלף פלורין אשר רווחיה הוקדשו לייסודה וקיומה של ישיבה בירושלים. היא נקראה על שמו “בית יעקב” ובראשה עמד רבי חזקיה דא סילווה מיום שובו משליחותו ועד לפטירתו. ישיבה זו נתקיימה דורות הרבה ונתחנכו בה רבנים מגדולי חכמי ירושלים.

הלומדים בישיבה כונו “יחידים” והם נבחרו על ידי הרב הראשי. שכרם היה חמישה או שישה נפוליונים לשנה. הממונה על הישיבה שכרו היה גדול יותר. השליח שהשתדל בהקמתה של הישיבה נמנה עם יחידיה הקבועים. רבנים שלא נמנו עם תומכיו ואנשי חסדו של הרב הראשי קופחו ולא זכו ליותר מישיבה אחת בלבד. רבני הישיבות נתמנו לפעמים לתקופות ממושכות ודבר זה עורר את רוגזם וחמתם של הרבנים הצעירים שחיכו בקוצר רוח להצטרפותם לישיבות אלו. פטירתו של אחד מיחידי הישיבה פתחה את הדרך לכניסתו של יחיד חדש.

אמרו על רב שמצבו הכלכלי שפיר: טייני תריס קואטרו ישיבות, דהיינו, יש לו הכנסה של שלוש ארבע ישיבות.

הלימוד בישיבה התנהל ביחידות או עם חברים. כל רב בחר לו את חברו ללימוד. רבנים גדולים בתורה נהגו ללמוד עם צעירים מהם. מספרים על הרב חיים משה אלישר שלמד דרך קבע עם רב צעיר עליו היה אומר: עונג הוא לי ללמוד אתו. הלימוד התנהל בשקט ובזה נבדלנו מתלמידי הישיבות של האשכנזים.

פרחי רבנים שהתחילו את לימודם בישיבה נתגלו לאחר מכן כגדולים בתורה ושימשו דיינים ומורי הוראה בארץ ובתפוצות.

חדשי אלול וניסן וכן ראשי חדשים היו ימי פגרה. בדבר זה לא נבדלו לומדי הישיבות מלומדי בתי התלמוד תורה. בימי פגרה אלה עסקו הרבנים בכתיבת חיבוריהם והדפסתם. לאחר שיצאו חיבוריהם לאור סובבו עם ספריהם, שהסתירום מתחת לגלימותיהם בין ידידים ונדיבים והגישום להם בצירוף דברי הקדשה חביבים ותמימים. הללו זיכו את המחברים בכמה פרוטות אשר כיסו במידת־מה את הוצאותיהם. הסתמכות על נדיבים אלו היא שעודדה את הרבנים להדפיס את חיבוריהם.

מייסדי הישיבות, והכוונה לאלה שסייעו בהקמתן ובקיומן, באו בעיקר מקרב היהדות הספרדית באירופה המערבית ומצפון אפריקה, ביניהם מנהיגי העדה במקומותיהם.

הישיבות שכנו בבתי הכנסת. משהגיעה שעת מנחה הפסיקו הרבנים תלמודם ועמדו בתפילה. כתליהם של בתי־כנסת אלה אשר שימשו גם ישיבות מכוסים היו ספרים תורניים.

כל מוסד סוציאלי שהקימה העדה בסיועם של רבנים, כגון בית החולים “משגב לדך”, “בית היתומים הספרדי”, “מושב זקנים”, זכה שיעמוד בו בית־כנסת אשר שימש כאמור, גם ישיבה. ספרית בית־הכנסת של בית החולים “משגב לדך” היתה ידועה כאחת הספריות העשירות שהיו קיימות בירושלים. גבאי המוסדות הללו שהיו על הרוב רבנים, משנתפנו מעבודתם פנו אל הישיבה לשם לימוד תורה. רבנים אשר לא השאירו אחריהם ממשיכים בדרכם תרמו ספריותיהם לישיבות. לוחות שיש רבים תלויים היו על גבי הקירות של בתי הכנסת והישיבות בהם חרותים היו שמותיהם ותרומותיהם של הנדבנים.

היו ישיבות שנועדו מלכתחילה להמון העם ולסתם הולכי־בטל. הללו התכנסו כאן כדי שלא לשבת באפס מעשה ברחובות ובבתי קפה. ישיבות מעין אלו שימשו בעיקר לאמירת תהילים וקריאה בספרי מוסר.


ג.    🔗

אף הם השתוקקו לקורטוב של שמחה. גם נפשם ערגה להתעלות אשר תסיע את דעתם מדאגותיהם למען העדה וטרדותיהם האישיות. בני העדה אשר ידעו מהו הנטל המוטל על שכמם ראו כבוד וזכות לעצמם להזמינם למסיבות שמחה שלהם והעניקו לרבנים מעמד מיוחד בחברתם. בעלי־בתים שהשמחה במעונם הקצו שולחן מיוחד לרבנים ולתלמידי חכמים ואשר נקרא לה מיזה די אליהו הנביא שולחנו של אליהו הנביא. הרבנים גמלו עם מכבדיהם בשירים ובפיוטים שהשמיעו באזני כל המסובים ובדברי תורה שנשאו לכבוד בעלי השמחה. הם היו בחינת “כלי זמר” רוחניים של העדה במסיבות כאלה.

בפגישות לבביות אלה נפלו המחיצות בין הרבנים לבני עדתם. זו היתה הזדמנות להכיר מקרוב אלה את אלה. נראה היה כי בני עמך נהנו בהנאתם של הרבנים ומעין הרגשה של שביעות־רצון שררה בלבם למראה רועי העדה המבלים שעה קלה באוירה של שמחה.

אך שמחתם העיקרית של רבנים ותלמידי חכמים באה לידי ביטוי במיוחד בטיולים שערכו מזמן לזמן מחוץ לבתיהם, בחיק הטבע. שדות ועצים לא היו בנמצא בעיר העתיקה. רק בחצרותיהם של שכנינו הערביים ובחצר אחת או שתיים של יהודים נזדקרו עצים בודדים. הישישה דודו די מיוחס מספרת כי בחצרו של דוד אירמוזה שבדוד המלך צמחו שני אילנות אחד של שקדים ואחד של שופטליס (משמשים). כן צמח שם שיח גדול בעל פרחים אדומים שנקרא דפלה. ניצבים על גגותיהם היו תושבי ירושלים עומדים ומסתכלים על הדר הטבע שבחוץ ונפשם עורגת אל ההרים שמסביבם. רבנינו יצאו לטיולים לפנות ערב בשבתות. קשרו מטפחות מסביב לאבנטיהם מחמת ערוב, הריקו כיסיהם מכל חפץ ויצאו את חומות העיר בלא שירחיקו לכת ביותר. תושבי שכונת מונטיפיורי הישנה נהגו לטייל עד טחנת הרוח שבנה מונטיפיורי או ליתר דיוק עד ה“פיניאסקיטו”, הסלע הקטן, וחזרו סמוך לשעת תפילת ערבית.

בנו של חכם מרדכי מיוחס מספר: בשבתות אחרי הצהרים היינו גם אנו הילדים נלווים אל רבני שכונת מונטיפיורי אשר היו יוצאים לטיול עד למושבה היוונית. הם היו צועדים ומשוחחים בהרחבת־לב, נעצרים ועומדים וממשיכים בדרכם ושוב נעצרים. בשובה ונחת היתה דרכם ולא בחפזון יהלכו. חכם יצחק דסה היה מוסר לי לפני צאתו את הזרעונים שבכיס הכפתן שלו, את מפתח הבית ואת קופסת הטבאק וזאת מחשש ערוב. בשובם מהטיול היינו, אני וחברי יצחק קואינקה בנו של הרב בן־ציון קואינקה, מחזירים לו את מפתחות הבית ואת קופסת הטבאק. כשהיה שואל אחר הזרעונים שנתן לנו למשמרת עונים היינו לו שאכלנום בדרך.

תלמידי־חכמים שהיו גם מלמדים יצאו לטיולים יחד עם תלמידיהם שבתלמוד תורה לעתים מזומנות. הם הרחיקו לכת עד לבית הקברות של הקראים שממנו נשקף מראה נהדר על כפר השילוח.

נמצאו רבנים שהגיעו בטיוליהם עד העיר יפו והתאכסנו בח’אן איסכנדר שבו שכרו חדרים ובילו את הזמן בישיבה ליד החלונות המשקיפים אל הים. עונת הקיץ וחוף ימה של יפו נתנו הזדמנות לנשים לעסוק בתרופות הקשורות בגלי הים, קוראס די מאר.

הרב חיים דוד סורנאגה היה בעל קרקעות רבים בכפרי הערבים שבסביבות ירושלים. בחדשי הקיץ, מספרת בתו, נהגו בני הבית לבלות שבועות מספר בכפר קאלנג’ה היא קלנדיה, ואלינו נלוו גם משפחותיהם של כמה רבנים. אנו הבאנו כלי בישול, הרבנים שחטו תרנגולות וכך בילינו את הימים בטוב ובנעימים. ערביי הכפר העמידו לרשותנו חדרים וציידו אותנו במזרנים.

צדיק שמעון, כלבא שבוע, קבר רחל אמנו, שימשו מעין חורשות ויערות לטיוליהם ושמחותיהם של הורינו הרבניים. בקרבת קבריהם של צדיקים פרשו מחצלות, ערכו עליהן שולחן וישבו לסעוד.

יום שבו הובאה הגניזה לקבורה בחלקה “סמבוסקי” שעל הר הזיתים היה אף הוא יום של שמחה והילולא לרבנינו. הגניזה נאספה מכל בתי הכנסיות, נטמנה בתוך כדי חרס עטופים בפרוכיות ישנות ויצאו עמה בשירה ורקודים אל מקום מנוחתה. יום זה דמיון־מה היה לו עם יום שמחת תורה בו יצאו רבנינו במחול כשספרי־תורה בידיהם.

טיול אחר, שחול וקודש שימשו בו בערבוביה, היה הביקור שערכו הרבנים בלווית הרב הראשי באחד מימי חודש אלול אחר הצהרים אצל קבר רחל אמנו. ליד השער של שכונת עזרת ישראל המתינו כמה עגלות. בעגלה הראשונה נסע הרב הראשי יעקב מאיר עם שני רבנים ממקורביו ואילו בשאר העגלות ישבו שאר מלוויו. בעגלה האחרונה נסעו בני משפחתו.

בהגיעם למקום חנו העגלות בשדה שממול הקבר. הרבנים נכנסו פנימה והתחילו אומרים תהילים והתפלל לשלומם של נדיבים שבחוץ־לארץ שכמה מהם שלחו סכומי כסף מיוחדים לשם עריכת ה“לימוד” הזה.

החדר הקטן בו מצויה מצבת הקבר היה טבול בלהבות. מאות נרות ועששיות שמן קטנות דלקו בכל עבר ופינה. נברשת גדולה שנשאה עשרות עששיות שמן נשתלשלה מן התקרה. אל המצבה עצמה נלחצו נשים אשר התייפחו בבכי וקראו אל רחל אמנו לבוא לעזרתן. נשים הקיפו את המצבה ומתחו חוטים צבעוניים סגולה ליולדות שאחזון צירי לידה, שתלדנה בשעה טובה. היללות, הבכי וקריאות התהילים לפי נוסחי ניגון שונים וכן המחנק והריח שנדף מהעששיות השמן והנרות קשים היו מנשוא. לפיכך לא האריכו הבאים את ישיבתם בחדר. אמרו את אשר אמרו, עשו את אשר עשו ומיהרו לצאת החוצה כדי לשאוף אויר צח.

הממונה על קבר רחל אמנו היה הרב יהושע בורלא, אבי הסופר יהודא בורלא. לבוש כפתן בלבד מחמת החום עמד ושירת בזריזות רבה את הקהל הרב אשר עט עליו וביקש נרות להדלקה.

הרב יהושע בורלא התפלל ביום השבת תפילת מנחה גדולה בבית הכנסת של בית חינוך יתומים הספרדי הסמוך למקום מגורינו והיה מפנקני בכל מיני דברים טובים שהוציא מחיקו ומכיסי כפתנו כגון, המרבל החברוני המשובח שהיה עשוי אפרסקים, “פיניוניס” ואגוזי חברון טריים שעדיין היה מכוסים בקליפתן הירוקה.


 

שמשים    🔗

בעיני רוחי רואה אני את שמשי בית הדין הצנועים והענווים, שמשו של ה“חכם באשי”, שמשי ועד העדה, בית חינוך יתומים, בית החולים “משגב לדך”, מושב זקנים, כשהם טורחים ועמלים קיץ וחורף, בוקר וערב, ופעמים עד לשעות הלילה המאוחרות כדי למלא שליחויותיהם. יוצאים היו בהולים ודחופים, אלה נושאים לבית הדואר סלים מלאים מכתבים אל נגידים המתארים עניה של ירושלים, אלה אצים אל חברי הועד להזמינם לישיבות, אחרים עסוקים בחלוקת התמיכה לרבנים אשר נקראה “תפארת לישראל”2.

בימות החורף נתעטפו “שאלים”, צעיפים בלים שמגדיליהם נטפו טיפות מים. מצנפותיהם ותרבושיהם היו רטובים עד כי לא ניכרה צורתם. נעליהם היו מטולאות וקרועות. בימות הקיץ התהלכו בפנים משולהבים מחמת השמש ואגלי זיעה ניגרים על לחייהם, מטפחות גדולות ואדומות היו טמונות להם בחיקם בהן ניגבו זיעת מצחם. ברצון ובאצילות נפש היו נענים להזמנתה של בעלת בית אשר קראה להם לבוא ולשתות ספל קפה עם כוס מים צוננים ישר מן הכד בצירוף כפית ריבה מעשה ידיה.

חרף עמלם המפרך הם לא רטנו ולא התמרמרו. נשאו תפקידם באהבה ובחדוות־לב. לא עשו מלאכתם רמייה. מקום מושבם היה בפתח בית הועד והיו עדים לכל המתרחש פנימה. ראו את סבלם של העניים שצבאו על הבית מדי יום ביומו ואת טרחתם של הרבנים חברי הועד למלא לפחות מקצת ממשאלותיהם ותביעותיהם, למצוא מקורות הכנסה כדי לכלכל את העניים. הם עצמם מוצאם היה ממשפחות עניות ושותפים היו איפוא למצוקות זולתם.

זקני ירושלים החיים עמנו עודם זוכרים כמה מהם בשמותיהם: חכם מרקדו טרמי, חכם אהרן סלטיאל, חכם מרדכי פרירה, חכם נתן זמרו, ראש השמשים של בית הדין אשר בין שאר תפקידיו היה גם מכריז על לוויות והוראות שונות של בית הדין. זה נוהג היה לחכך תחילה את ה“פושיזיקו”, המצנפת הקטנה שעל ראשו, לפני שהחל בשליחותו. כן זכורים יעקב ג’יראסי ובנו יצחק ג’יראסי.

לבי נקשר לשניים שלושה מאלה אשר רואה הייתי אותם נכנסים תכופות אל ביתנו כגון יצחק ג’יראסי, גבר נאה ובעל קומה תמירה אשר חבש תרבוש לראשו ומעילו הנאה ירד על קרסוליו. דיבורו היה בשקט ובשלווה ורצינות שפוכה על פניו תמיד: הוא לא נמנה עם הנחפזים. שמעתי מספרים כי נקטף בדמי ימיו במלחמת העולם הראשונה.

במיוחד חיבבתי את חכם בכור נחמה, שכננו בשכונת אבן ישראל. חכם בכור נחמה היה קטן־קומה, לבש אנטרי, כפתן ששולי החזה היו תמיד פתוחים, ועליו מעיל ארוך. הוא חבש לראשו תרבוש אדום־כהה וזקנו הלבן ירד על חזהו בצורת משולש. הוא היה מלא מרץ ותנועה ושופע שמחת חיים. רק לעתים רחוקות ראוהו רוגז. הריח טבק והיה מנגב אפו לאחר מכן במטפחת גדולה שהחזיק בבית־החזה. מהיר וקל תנועה דמה לנער שגידל לו זקן. סיפרו עליו כי הוא מפחד פחד רב “ממקקים”, ומעכברים. שמועה זו מצאה לה מהלכים בין תושבי השכונה גדולים וקטנים. נתקבל הרושם כי השמועה מצאה חן בעיניו של בעל הדבר שכן הוא עצמו טיפח אותה וזאת כדי לבדח דעתם של הבריות.

אנו הילדים משלכדנו עכבר בביתנו, והעכברים היו מצויים בשפע, היינו לוקחים את המלכודת בשעות הבוקר, לפני לכתנו לבית הספר, ומעמידים אותה במגרש השכונה כדי למשוך אליה את החתולים הרבים שהתהלכו בשכונה רעבים לארוחת בוקר דשנה. לא נזדרזנו לשחרר את העכבר מהמלכודת. חיכינו לצאתו של חכם בכור נחמה מביתו שבקומת הקרקע של הבית שבו שכן בית הדין. משהיינו רואים אותו יוצא מפתח החצר התחלנו קוראים יחד במקהלה לחתולים תע פיס פיס פיס, כדי שיתקרבו למלכודת ובו בזמן פוזלים לעבר חכם בכור נחמה. משראה אותנו בכך היה קורא לעומתנו במקצת חיוך על פניו: אינעל ווישכום יא באסטה, יקולל פרצופכם, הפסיקו.

ולא רק הילדים השתעשעו בעכברים להנאתם, גם המבוגרים נהגו להתבדח על חשבונו של חכם נחמה וחולשותיו. הגדילו לעשות דודי אליעזר אופטלקה הרוקח וחברו עזרא חיון.

מספרים כי באחת השבתות כשישב בכור נחמה לאכול את החמין הורידו לו מהקומה העליונה אל תוך החצר חציל קטן קשור לחוט אשר דמה בצורתו לעכבר. משהבחין בכך בכור נחמה התרעם על שכנו שקילקל לו את השבת.

חכם נחמה היה סר אל ביתנו תכופות. הוא היה עולה במדרגות בזריזות של נער, מרים את שולי האנטרי, הכפתן, וקורא לעבר אמי: בוליסה רחל אל חכם איסטה אין קאזה, האם החכם בבית? לאחר שהשיבה לו הן היה ממשיך לעלות במדרגות ונכנס ישר ל“ישיבה”, יושב על הספה לצדו של אבא ומספר לו חדשות מהמתרחש בקרב העדה. אותה שעה היתה עוזבת אמי את עבודתה במטבח, עומדת בפתח ה“ישיבה” ומתחילה להקניטו בסיפור מעשיות ששמעה מפי אחיה. חכם בכור היה מעמיד פני נרגז ואומר: יא באסטה לה ב’ו אישתיקאר אנדי אל סיניור חכם, די, הפסיקי, אלשין עליך לפני החכם. אבי היה מחייך ופונה בבקשה אל אמי לבל תרגיז אותו.

שמשינו החביבים היו רעים אוהבים לרבנינו והשתדלו להקל מעליהם את דאגות העדה. הם היו בני בית אצל הראשון לציון ואצל שאר הרבנים וסייעו להם לפעמים בענייני משק ביתם. לעתים סעדו את לבם עם בני המשפחה וערכו את הקניות הדרושות כדי למנוע טרדה מאת הרבנית. כשהיה הרב עסוק בחדרו או בישיבה היו השמשים מסבים עם בני הבית ומספרים בעניינים המתרחשים בעדה שעליהם ידעו רבות. לפעמים היו מעמידים פני תם, וזאת כדי להעלות חיוך בפניהם של הרבנים.

השמשים זכו גם להכנסות צדדיות שבאו ממקורות שונים. בעלי שמחה כגון ברית־מילה, פדיון־הבן, ארוסין, חתונות, פנו אל השמשים שהכירו בלאו הכי את תושבי השכונות בבקשה לסייע להם בשיגור ההזמנות. ההזמנות נעשו בדרך מקורית ביותר. נוטלים היו פיסת נייר, קיפלוה לשניים ורשמו עליה, מפיהם של בעלי השמחה, את שמותיהם של המוזמנים. ועם הרשימה הזאת היו סרים אל בתיהם של המוזמנים ופותחים ואומרים: די לה פארטי דיל סיניור אי די לה סיניורה… איסטאש קומבידאדוס אה לה בודה או אל איספוזוריו. דהיינו, מטעם האדון והגברת… הנכם מוזמנים אל חתונתם או ארוסיהם… ביום זה בשעה פלונית. את הזמנתם זו שהיה לה אופי אישי סיימו בברכה משלהם: תרבינה שמחות גם אצלכם. המוזמנים כיבדו את השליח בכפית ריבה עם כוס מים קרים או בספל קפה אם היתה שעתה של בעלת הבית פנויה.

לימים נעלמה אפנת ההזמנות הללו. במקומן הופיעו הזמנות מודפסות שנמסרו לפעמים לידיו של שלמה בורלא, זה הדוור הותיק מתקופת התורכים, איש יפה תואר, בעל נימוסים וקול ערב. ההזמנות היו מקושטות בפסוקים מעוטרים באבקת־זהב, כגון “נעלה את ירושלים על ראש שמחתנו” ונסתיימו במלים “ואת מכבדנו נכבד”.

כשנתקבלו כספים מאת השליחים בחוץ־לארץ זכו גם השמשים לתוספת שכר – מג’ידי אחד או שניים מכל שליח. לקראת ימי חג ומועד קיבלו השמשים תשורה, כגון כפתן, תרבוש, מעיל, נעליים.

השמשים עשו שליחויותיהם ברגל. לעתים רחוקות ביותר נסעו בכרכרה ומושבם היה לצד העגלון, שכן מקום זה זול היה או שהוענק להם חינם. מרחקים גדולים הלכו ברגל, כגון מהעיר העתיקה ועד לשכונות החדשות שמחוץ לעיר. בהגיעם הביתה רואה הייתי אותם יושבים עייפים ויגעים בפינות הספה, ורגליהם מקופלות תחתיהם. ישיבות ועד העדה התקיימו בערבים ואותה שעה ישבו השמשים בפתח הבית כדי לשמור על חברי הועד מפגיעותיהם של הבריונים אשר התדפקו על הדלתות.


ב.    🔗

שמשינו היו יהודים ענווים וצנועים. נעימים וחביבים. שונה מהם היה הקוואס אהרן בכר, שלפניו לא קם קוואס נאה הימנו ואחריו לא היה. אהרן בכר הכיר בערך עצמו וידע כיצד לנהוג במשרתו ביד רמה. הוא היה “צמוד” לרב הראשי החכם באשי ושימש לו מעין שומר ראש, שליש בימינו. גופו הגדול, מטהו שבראשו גולת כסף, חרבו העגולה והקהה שהיתה תלויה לו בשרוכי משי על ירכו, שוט העור שבידו – כל אלה כמו סוככו על הרב הראשי הישיש אשר פסע אחריו בבטחה ובצעדים שקולים ומדודים. יתירה מזו, דומה היה כי הוא הגן באישיותו על כל רבני העדה ועל כל בני עדת הספרדים בירושלים תובב"א.

שתי חליפות בגדים היו לו לקוואס אהרן בכר, אחת לקיץ ואחת לחורף. החליפות היו מורכבות משלושה חלקים: מכנסיים רחבים שדמו למכנסיהם של יורדי־ים הערבים של יפו, חזיה ועליה מעיל קטן שבקצות כתפיו תלויות היו שתי כנפים אשר ירדו לאורך זרועותיו ואבנט רחב שהיה חגור מסביב למותן וצבעו אדום. חליפת החורף היה צבעה אפור ורקומה חוטי כסף ואילו חליפת הקיץ עשויה היתה בד דק שנקרא “סנטה קרוזה”, רקום חוטים צבעוניים. הוא התהלך בלבוש רשמי זה בימות השבוע לרגל קבלת אורחים נכבדים או למסיבות רשמיות. בשבת פשט אותו מעליו ולבש אנטרי, כפתן ומעיל עליו ככל שאר היהודים בני עמך הפשוטים שבעיר העתיקה. שלא כחבריו שמשי בית־הדין הוטלו עליו שליחויות אשר חשיבות מיוחדת נודעת להן. כשראו את אהרן בכר נכנס לביתו של אחד הרבנים או אל עסקן מעסקני העדה ידעו הכל כי דברים בגו. זקני ירושלים מספרים כי לפני אהרן בכר שימש בתפקיד זה היהודי הסלוניקאי גבה הקומה ויפה המראה אהרן שאלתיאל.

בילדותי זכיתי לראות את אהרן בכר בשלל תפקידיו. מה נהדר היה מראהו כאשר פסע יחד עם שאר הקוואסים, בני לוויתם של הפטריארכים והקונסולים, בימי גנוסיא, בתהלוכות דתיות וכן בהלוויות. בגאוה ובגאון וכשווה בין שווים היה מרים את מטהו הגדול ומקיש בו בעוז ובקצב על המרצפת וחבטותיו נישאות על פני סמטאותיה של ירושלים. צמוד למקומי לא יכולתי לגרוע עיני ממנו. גבוה קומה, עינים ירוקות, שפמו הלבן מתפתל ממעל לשפתו, מגולח למשעי וחבוש תרבוש נאה ורם – היה אהרן בכר הקוואס הנאה ביותר.

אמרו עליו על הקוואס אהרן בכר שהיה “בארד”, כלומר, בעל מזג קר. ואמנם כמה מתכונותיו הבולטות העידו על כך כגון שהיה שקט בדבורו והליכתו בנחת ולא בפזיזות. הוא התהלך עם הבריות, קטנים וגדולים, בדרכי נועם.

במסיבות של שמחה שבהן נטל חלק כמלווהו של הרב הראשי נתכבד לישב בפינה בקרבת המנגנים לפני שולחן קטן מלא כל טוב, היינו בקבוק עראק קטן, זיתים, פלפלים ומלפפונים כבושים. הוא היה גומע כוסית אחר כוסית ואגב כך מעביר אצבעותיו על שפמו הלבן כדי לנגבו.

אשתו, האלמנה הישישה, מתגוררת עד היום באחד הבתים שבשוק מחנה יהודה. לפני זמן מה ביקרתיה בביתה והופתעתי לראות לפני אשה קטנה וצנומה, עיוורת בעיניה. על אף עיוורונה צעדה בטוחות בחדר, ניגשה לארון והוציאה משם פינכה קטנה עם סוכריות כדי לכבדנו בהן. בת שש־עשרה היתה כשנישאה לאהרון בכר והוא עלם מבוגר ממנה. “אני בתו של נחום מזרחי שהתגורר בנחלת שבעה”, אמרה לי בקולה הדק, "עשרים ושש שנים חלפו מיום שבעלי נפטר וכל יום אני מבכה אותו. חמשים ושתיים שנה שימש את הרבנים הראשיים ואת ועד העדה ועד היום זוכרים לו בני משפחת אלישר חסד נעוריו. אביו של אהרן בכר, בעלי, מוצאו היה מאיזמיר ובבואו לארץ נשא לו אשה מרוקנית יפה (הנשים המארוקניות שעלו לארץ בשלהי המאה הקודמת היו ידועות ביופין ורבים עטו עליהן ובמיוחד בני עדת הספרדים). אביו שמש מוכתאר בעיר העתיקה כולה על כל תושביה, גויים ויהודים. את אהרן בכר בעלי אהבו וכיבדו הכל, היה מקובל וחביב, אירה אב’ינידו, וכן ידע להתייצב אף לפני גדולים, סאלייה אה לה ברב’ה דיל ריי.

בתקופת כהונתו של אהרן בכר שימש עוד יהודי אחד בתפקיד קוואס לרב יעקב מאיר וזאת בשל העניינים הרבים שהיו מוטלים על הקוואס הראשי. זה היה יעקב סאמקופלי שלא היתה לו אותה הדרה כשל אהרן בכר. עינו האחת של יעקב סאמקופלי היתה פוזלת ונדמה היה כאילו הלבוש שעליו לא הותקן עבורו. בזכרוני הוא מצטייר שעה שהוטל עליו ללוות, מטעם הרב יעקב מאיר, את אבא לתחנת הרכבת כאשר נתמנה ביוני 1925 כסגן ראש הרבנים חיים נחום בקהיר. הוא ישב בכרכרה ליד העגלון, לבוש בגדי השרד, אולם לא היה בו אותו הזוהר וההדר של חברו אהרן בכר.

בין בני הנוער לא נמצאו רבים אשר נאותו לשמש בתפקיד זה חרף זהרו. לפיכך העסיקו רבנינו לפני כמה דורות קוואסים ערבים. אחד הקוואסים הראשונים של הרב יש"א ברכה היה ערבי בשם ח’ליל, מבאב חוטה אשר בעיר העתיקה. כן זכור ערבי אחר בשם ח’ליל אל כסואני שמוצאו היה מהכפר הערבי בית איכסא ואשר שימש קודם לכן שומר בבית המחסה הגרמני. קוואס זה לא היה לו תואר והדר כלל. גם בשנים הראשונות לכהונתו של הרב בן ציון עוזיאל כרבה הראשי של יפו ואגפיה שימש אותו קוואס ערבי.

הרב שלמה סורנאגה נמנה אף הוא בסוף ימיו בין שמשי מוסדות העדה. אך במראהו, בלבושו, בהילוכו, בדיבורו השקט שונה היה מחבריו. הוא ראה את עצמו כ“מורם מעם” שכן בעל יחוס היה, בנו של ראש אב בית דין בירושלים. בצעירותו לא הרבה לעסוק בתורה ושלח ידו במסחר. כן ניהל את עסקי הקרקעות שקנה אביו בכפרים הערבים שמסביב לירושלים, ביתוניה, שעפאט וקלנדיה. הקרקעות הללו רשומים על שם אביו עד עצם היום הזה.

משפסקו בתי הדין הספרדים להתקיים, ואף מוסדות העדה החליפו צורתם והפכו חילוניים חש הרב שלמה סורנאגה כאדם שנעקר מסביבתו ומעברו ורק בודדים זכרו לו חסד נעוריו. עם קום המדינה החליף לבושו, חבש כובע שחור “אירופי” וחליפה ארופית. רק בשבתות ובמועדים לבש את מעילו הארוך, האנטרי, הכפתן, כזכר לאותם ימים שחלפו.

בשנותיו האחרונות התחיל עוסק באיסוף חוברות וקונטרסים ישנים, ניירות של מוסדות העדה שהיו פזורים לכל רוח ללא דואג, לוחות שנה, וכיוצא באלה. הללו טמונים היו בחזהו מתחת לאנטרי והיה מציע אותם למכירה לאספנים חלף פרוטות. כך רכשו הללו, כמעט במשיכה, חומר אשר חשיבותו רבה לחקר תולדותיה של העדה הספרדית בירושלים. אחותו הישישה מרת דודו די מיוחס, אמרה עליו כי הוא לא דמה לשאר שמשי העדה. היה מכובד עליהם. הוא היה סמוך על שולחנם של חברי בית דין אשר הסתייעו בו בשעת מתן עדות וחתם כעד על תעודות ומסמכים. הוא שימש עזר לסופר בית־הדין. תכופות היה מעמיד פני תם, אולם אנו ידענו שמתחת למסוה התמימות שכנה חכמת חיים.


ג.    🔗

שמשי בית הכנסת שלנו שונים היו משאר שמשים. הם קורצו מחומר אחר. לא היה כל דמיון ביניהם לבין שמשי בתי הדין או שמשי המוסדות של העדה. רובם היו בגל העמידה, ביניהם זקנים בני עמך, תמימים ויראו שמים. כל שעות היום עסקו בעבודות ובמלאכות שונות ואלו בשעות הבוקר ובערבים, בשבתות ובחגים, הפכו שמשים.

התעסקות זאת היתה התעסקות של מצוה ששכרה הדל בצדה. העולה לתורה זיכה אותם בנדבה מיוחדת, קטנה אמנם, פארה איל שמש (בשביל השמש). כל אותה שעה שהעולה ניצב ליד ספר התורה עמד השמש מן צד והעמיד פנים כאילו אין דעתו נתונה למוצא פיו של העולה לתורה. אולם משהכריז זה על תרומתו והתחילו פוסע ויורד מעל ה“תיבה” היתה ברכת “חזק ברוך” של השמש עולה על כל הברכות.

אנו הילדים רחשנו חיבה מיוחדת לשמשי בית הכנסת. הם שהעירו אותנו לאמירת “סליחות” בחודש אלול וקולם הרך והנוגה שעה שהאפלה עדיין פרושה היתה על הסמטאות הרעיד את לבנו. הם שחילקו לנו נרות שעוה קטנים בליל תשעה באב כשהאורות כבו ועלתה הקינה “קול ברמה נשמע ביללה”. בימי שמחה בבית־הכנסת זלפו השמשים מתוך מזלף של כסף נטפי בושם על כפות ידינו הקטנות ואף לא קיפחונו בשעת חלוקת “מזונות” בבתי האבלים. כשלא נמצא לנו סידור תפילה או ספר פרשה (ליב’רו די פרשה) הזדרזו וחיפשו את הספר הדרוש בארון הקודש או בכל ארון אחר, דפדפו ומצאו את “המקום” שעמדו בתפילה ותחבו אותו לידינו בריטון מעושה כמו מתרעמים היו עלינו. ידענו כי השפעתם רבה על הורינו וסיפרו בשבחנו לפניהם. פעמים התהלכנו אתם כרעים. אולם משנתפסנו בקלקלתנו השמיעו באזנינו דברי כיבושין.

בערבי חגים ושבתות גייסו השמשים נשים צדקניות כדי לשטוף את עששיות בתי הכנסת, להתקין בהן פתילות. בזכות עזרתן זו היו השמשים דואגים ב“ימי השנה” של קרוביהן, דהיינו ימי פטירה, להעלות את שמם ב“השכבה” מיוחדת מפי החזן.

השמשים הללו, על השוני שבמראיהם, תפקידיהם ואפיים שימשו את הרבנים ובכלל זה את העדה עד זקנה ושיבה. ימיהם ולילותיהם היו קודש לעבודה. קשריהם עם הרבנים היו נפשיים ויחד אתם נשאו בסבל העדה ושמחו בשמחתה. היו בני בית בבתיהם של הרבנים וסייעו בידי הרבנית בכיבוד אורחים, הגשת הקפה וכדומה. יחד עם הרבנים הסבו במוצאי שבת וחגים ובידחו את דעתם בסיפוריהם. לא עסקו במכירת סגולות או “פתקים”, ולא השתלטו על הרב ולא הלכו לצדו אלא במרחק מה ממנו ומאחוריו.

כיום, כמדומה לי, נסתלקו מן העולם כל אותם שמשים תמימים, יראי שמים וחביבים אשר שרתו את העדה ומוסדותיה דורות רבים. הם מתו ונקברו בסמוך לקבריהם של הרבנים שאותם שימשו בימי חלדם באמונה ובאהבה וגילויי המסירות וההכנעה אינם סרים מפניהם.


 

דיינים    🔗

מקום מושבו של בית הדין נמצא בסמטא שהובילה לתלמוד תורה של הספרדים ואשר גבלה עם בתי־מחסה של האשכנזים, ובספניולית לה חקורה די לוס אשכנזיס.

לשכת בית־הדין כללה שני חדרים דלי־מראה ובעלי קירות עבים. רצפתה היתה בנויה אבנים גדולות והתקרה מקומרת. רהיטי הלשכה היו פשוטים בתכלית. בחדר הישיבות עמדה ספה ככל הספות, עשויה מזרון־קש ועליה כרי קש קטנים. תפקידה של ספה זו היה רב ביותר שכן עליה הסבו הדיינים אשר הוציאו פסקי דין לשבט או לחסד. חברי בית הדין לא הקפידו ביותר על סדר הישיבה. אב בית הדין ישב בפינת הספה. לצדו סגנו וליד הסגן החבר השלישי. שולחן עץ פשוט עמד לפניהם וכן מספר ספסלים וכסאות. מן הצד ניצב ארון ספרים ובו ספרי הלכה.

בתפקיד ספרא דדיינא שימשו במשך שנים רבות חכם אלעזר מזרחי ובנו חכם שמואל מזרחי. אלה היו תלמידי חכמים “רשומים”, מובהקים, אשר נטלו חלק בישיבות בית הדין, נהלו ענייניו בתבונה ואף ניסחו את פסקי הדין בסגנון שהצטיין בעושרו המליצי. בתחילה נהגו לשבת ארבעה בתי דין, שלושה שלושה חדשים כל אחד במשך השנה. משהלכו אבות־בתי־הדין ופחתו, ישבו שלושה בתי דין כל אחד למשך ארבעה חדשים בשנה.

חברי בית הדין נבחרו בקפידה רבה. בתחילה היה הנבחר בחינת מתמחה והוטל עליו מזמן לזמן למלא את מקומו של אחד מחברי בית־הדין שנעדר מחמת מחלה או מפאת סיבה אחרת כלשהי. לאחר מכן עלה המתמחה לדרגת חבר שלישי. לאחר שנים מספר הגיע לדרגת חבר שני ורק משהתקרב לגיל זקנה שימש אב־בית־דין. שכרם של חברי בית הדין נקבע בהתאם לדרגתם חמישה או שישה נפוליונים לשנה.

הזמנות בכתב להופיע לפני בית הדין לא נשלחו. שמשי בית הדין סרו אל בתיהם של בעלי הדין והזמינום בכוח התורה ובשם בית דין לבוא ולהופיע לפניו.

חברי בית הדין שמרו מכל משמר על כבודו של בית הדין. מספרים כי פעם הרהיב עוז בנפשו יהודי מעדת הגורג’ים להתחצף ולהטיח דברים קשים כלפי בית הדין. קם אחד הדיינים ואמר לו: בכוח התורה אני סוטר על לחייך. אמר ועשה. אולם לאחר מכן נתעורר החשש שמא ילך הנעלב להתלונן לפני הקונסול הרוסי שהנפגע נמנה עם נתיניו.

בית דין לערעורים לא היה קיים. בעלי־הדין קיבלו עליהם את פסק־הדין וקיימוהו ככתבו וכלשונו. לערכאות לא פנו. בית־הדין שפט לפעמים גם בעניינים שבין יהודים לערבים.


ב.    🔗

ההליכה לבית־הדין היתה כרוכה בהתלבטויות רבות. מוראו של מעמד המשפט והדאגה לשמור על כבוד המשפחה הניאו את הבריות מלפנות מיד אל בית הדין. סי פוארון אה בית דין, לאמור, הלכו אל בית הדין – די היה באמירה זו כדי להמיט קלון. ואם המדובר היה בגירושין הרי לא על נקלה הצליחו הצדדים להשיג את מבוקשם. הדיינים דחו אותם בלך ושוב בתקוה שישלימו ביניהם. הגירושין המיטו חורבן על בתים ומשפחות, ולכן שקלו הדיינים את הדבר שבע פעמים לפני שפסקו.

הגורם העיקרי לגירושין היה הפרנסה. בעלים מחוסרי עבודה בילו את ימיהם בבתי הקפה והזניחו את נשותיהם. בבית־הדין נחשף עוניה וסבלה של האשה הספרדיה. היא שפכה את לבה לפני הדיינים ואלה השתדלו להרגיעה בנועם דיבורם.

נשים צעירות באו לבית־הדין בלווית הוריהן. עקרות האשה היתה אף היא סיבה לגירושין, אולם רק לאחר עשר שנים של חיים משותפים. נמצאו אנשים שלא אבו לגרש את האשה הראשונה וביקשו היתר מבית־הדין לשאת אשה שנייה על פניה. זכורים מקרים שהאשה הראשונה העקרה טיפלה בבנים שנולדו לבעלה מאשתו השנייה במסירות ובנאמנות.

שמעתי מפי דודתי כי אלה אשר רצו לשאת להם אשה שנייה הלכו לקבר שמעון הצדיק ושם ערכו את החתונה. אמרו על אדם שנשא אשה שנייה כי סי קאזו אה לוס ימיניס, כלומר, התחתן כדרך התימנים. בקרב העדה התימנית בירושלים לא היתה כל מניעה באותן השנים לשאת יותר מאשה אחת אף אם היו לו לבעל ילדים מאשתו הראשונה.

מפי בתו של אב בית־דין שמעתי את הדברים הבאים:

מתגוררים היינו ברחוב דוד המלך שבהר ציון, בבית שהיה שייך למשפחת ח’אלידי וקוטינה. חדרים רבים היו לבית. באחד מהם עומד היה ארון קודש ושימש כבית־כנסת. כאן או בחדר אחר (איני זוכרת לבטח) התכנס לפעמים בית־הדין. ילדה הייתי אך עדיין לא נשכחו מלבי תלונותיהן של הנשים על בעליהן המכים אותן. יש שתינו צרותיהן ברמזים שרק הדיינים ידעו לפענחם.

והזקנות החיות עמנו היום מספרות:

לא היה קל להתגרש, העולם היה נחרב, שלא כפי שנוהגים היום המתגרשים בקלות כל שני וחמישי. מאשקאב’אמוס פ’יירו, לועסות היינו ברזל ובלבד שלא להגיע לידי גירושין. שמרנו על כבוד המשפחה ועל כבוד בנינו. העדפנו לשאת בעול עד הסוף ובלבד שלא יתפזרו בנינו לכל רוח עקב הגירושין.

בילדותי ארחתי לחברתם של השמשים והם אף פנקוני. לפעמים הם התירו לי להיכנס למקומות שהכניסה לשם היתה אסורה על הרבים, כגון ללשכת בית־הדין, שעה שהדיינים עסקו במעשה גיטין. עדיין עומדות לנגד עיני פניהן של אותן נשים צעירות שנאלצו לקבל גט מבעליהן. כפות ידיהם הצמודות זו לזו נשואות היו כלפי מעלה ואותה שעה אוחז הבעל בשתי אצבעות את כתב הגט המקופל וזורקו אליהן. סופר בית דין היה עומד ומיישר את ידיה של האשה ומורה לבעל כיצד לאחוז את הגט וכיצד לזרקו אל תוך כפיהן הצמודות. פעם גם נוכחתי בשעת מעשה החליצה. הנעל המוזרה עם קישורי העור שלה עוררה בי כעין פחד. פעמים אחדות חזרה האשה וירקה וחזרה וירקה כדי שהיריקה תהא כדת וכדין. אבי שראני עומד וצופה העמיד פנים כאינו רואה, אך לפעמים התרעם על השמש שנתנני להיות נוכח בשעה ששני הצדדים שעמדו לדין הטיחו דברים קשים זה כלפי זה וציווה על השמש להוציאני מחדר בית הדין. השמש היה מעמיד פני תם וטוען, חי חכם חנניה שאיני יודע מהיכן זה נכנס. לאחר מכן היה השמש פונה אלי בפנים כעוסים כביכול, ואומר: למען השם הסתלק מכאן, האם אתה רוצה להכפיש פני לפני אביך?

השמשים הללו היו בבחינת שליחי שלום באשר השתדלו להשלים בין הנצים לפני בואם לפני בית הדין. הם דיברו על לבם ארוכות, פנו אליהם בדברי נועם ובמילי דבדיחותא כדי להעלות צחוק על פניהם. פעמים שהצליחו בשליחותם ובני הזוג נאותו להתפייס. אז נכנסו כולם אל חדר בית הדין והשמש הכריז בנימה של נצחון: סיניור חכם, יא סי אזיירון פאס, דהיינו, כבר השלימו זה עם זה. בכך הקלו השמשים את תפקידם הקשה של הרבנים.

מספרים על שמש אחד שהיה נוהג לפנות לבני הזוג בדברים הבאים: חדלו לכם משטויות מעין אלה, די לכם, הלא תבושו. בני טובים אתם. אין טוב מיין ישן. מה קרה פתאום, והלא ילדים נחמדים לכם וחבל עליהם. משלא הועילו מילי דבדיחותה אלה היו פותחים בדברי מוסר, אל הבעל היה אומר “האמנם אין אתה יודע כי חמור נהנה תמיד מאוכף בלוי ומיושן ומעדיפו על אוכף חדיש הדוקר את גבו. אמנם אוכף נאה עושה רושם על כל רואיו, אבל החמור אינו מרגיש בו בנוח”.

השמשים נהגו לגבות מבעלי הדין שכר טרחה, בישליק אחד מכל צד. לפעמים ויתרו על שכרם ובכך סייעו להשכין שלום בין בני הזוג.


ג.    🔗

בין שאר תפקידיהם של בתי־הדין גם פרסום הצהרות, כרוזים להיתר ואיסור עניינים שונים. פעמים נתפרסמו הכרוזים בחתימותיהם של רבנים אשכנזים וספרדים יחדו. אולם היה הבדל ניכר בין כרוזיהם של רבנים אשכנזים לבין אלה של הספרדים. הראשונים דיברו בקולי קולות ובתרועות בעוד האחרונים נוהגים חסכנות ומסתפקים במלים ספורות ומתונות. בעברי היום על פני שכונותיה האשכנזיות הוותיקות של ירושלים וקורא את המודעות התלויות על הקירות הנני נוכח שעל אף חילופי העתים לא נשתנה הנוסח ולא נשתנה הסגנון. עולם כמנהגו נוהג.

בתי־הדין דנו גם בסכסוכים שפרצו בין שכנים, ענייני ממונות, הלואות, רבית קצוצה ומשכנתאות. דנו בתביעות של בעלי־בתים נגד דיירים אשר הקימו מבנים כלשהם על קומת הגג שבחצרותיהם ובכך השיגו גבולם של דיירים אחרים או “האפילו” על דירותיהם.

מחלות כי פקדו את העיר, עצירת גשמים ועוד, מיד נתכנס בית־הדין והכריז על תענית ציבור ועצרת־עם בבתי הכנסת.

פורקי עול ומוסר שניבלו פיהם והטיחו קללות בדת הובאו לפני בית־הדין אשר גזר עליהם ארבע מיתות בית־דין: סקילה שריפה הרג וחנק. זו היתה הכרזה בלבד. למעשה גזרו עליהם חרם ונידוי. כן הוזהרו התושבים מפני פגיעתם הרעה של פורקי עול הללו.

בילדותי הכרתי רבנים ששימשו דיינים בבתי הדין ואחרים שכיהנו בתפקיד אב־בית־דין. מהם שהיו רגזנים והטילו מורא ופחד על סביבם, מהם חביבים, נוחים לבריות ומקורבים אל העם. תפקידם היה קשה ביותר שעה שהוטל עליהם לפסוק בענייני גיטין. אז נתגלו לעיני כל מידותיהם התרומיות. משנים את אורחם וטבעם ועושים כל מה שביכלתם כדי לפייס את הצדדים. אימרה היתה שגורה בפיהם: איל פרימייר קאזאמיינטו איס אינבולינטאדו גיל קריאדור, נישואין ראשונים הם מעשה־ידיו של הבורא.

אב־בית־דין תקיף ביותר היה הרב וידאל אנג’יל, אשר בכל שנות חייו לא עזב את ירושלים. סיפרו עליו כי פעם הטיל קנס בסכום של נפוליון אחד על אדם שהואשם בעריכת נשף רקודים בביתו בו השתתפו גם נשים.

בשכונת “אבן ישראל” התגורר אב־בית־הדין הרב דוד פאפו, שהיה יהודי עדין, אציל נפש, תמים וחביב על הבריות. הוא שימש מספר שנים רב ראשי בבגדאד אף על פי שלא ידע את הלשון הערבית.

בית הדין הספרדי שהתקיים מאות בשנים נעלם מחיינו כשם שנעלמו מוסדות אחרים של העדה. זכרו בלבד עודנו שמור בלבותיהם של זקנים.


 

שליחים    🔗

האיצטלא דרבנן שלבשו רבנינו “הסמיכה” אותם לכל מיני עיסוקים שסייעו להם בקיום משפחותיהם. הם נטלו על עצמם עבודות צדדיות שונות כדי שלא להזדקק לחסדי העדה שקופתה היתה לעתים תכופות ביותר ריקה.

הם שימשו כחזנים בבתי־הכנסת, כחברי בית־הדין, שוחטים ובודקים בבתי המטבחיים, גבאי מוסדות, מלמדים בבתי תלמוד־תורה, דרשנים, שדכנים, ואחרון־אחרון – שליחים לגולה. מהם שעסקו גם במסחר, שותפים לסוחרים שרימו אותם וגרמו לאבדן פרוטותיהם האחרונות אשר אספו בעמל רב במשך שנים רבות. היו רבנים שעסקו במסחר קרקעות, חילוף כספים וגם שלחו ידם במלאכה.

נפוליון היום נפוליון מחר, מג’ידי כאן מג’ידי שם – כך קיימו את עצמם ואת בני משפחותיהם, רכשו “נומירו” (שיכון) באחת השכונות, השיאו את בנותיהם ואף נתנו להן נדוניה.

על אף טרדותיהם מצאו עתים לתורה ופנאי לכתוב את חיבוריהם. משום יראת־הכבוד וענווה הם נמנעו מלכנותם ספרים. את חיבוריהם אלה אשר הדפסתם היתה כרוכה בעמל ויזע הם נשאו מתחת לגלימותיהם והגישום בפנים מחייכים לנדיבים בעם. לא תמיד זכו למתת־יד מאת נדיבים אלה ותכופות יצאו מעל פניהם אבלים ומדוכדכים.

רבנים שפרנסתם היתה מצויה לא נטו לצאת לשליחות. הם לא אבו להיפרד מנשותיהם וילדיהם ולצאת לנדודים בגולה שנמשכו חדשים רבים ואף שנים. שכרם של אותם שליחים אחוזים מן הסכומים שאספו אשר היה בהם כדי לפרנסם ברווח ולא בצמצום במשך חדשים מספר. היו רבנים שיצאו לשליחות פעם או פעמיים בחייהם, אך היו שיצאו מספר פעמים.

מבין הרבנים שחיו בסוף המאה הקודמת וראשית מאה זו לא נמצא כמעט רב ספרדי שלא נטל כלי גולה ולא הלך לאסוף תרומות למען מוסדות ירושלים ומקומות קדושים שבה. אחינו בני ישראל בארצות המזרח התיכון, צפון אפריקה, בוכארה, הודו ואף בארצות הברית נענו לשליחים שהגיעו אליהם בעין יפה וקיימו בכך מצוות יישוב ארץ ישראל ולימוד התורה.

במשפחתנו נמצאו שני רבנים אחים, שונים זה מזה באורחות חייהם תכלית שינוי. סבי, אבי־אבי, לא הלך בשליחות מעולם. זו לא היתה לפי טבעו. העדיף לעסוק במקח וממכר במקום להתדפק על פתחי נדיבים במרחקים. שנים מספר לאחר עלותו לירושלים, נאלץ לנסוע לסלוניק להביא סחורה. ומשהתבסס מעט מבחינה כלכלית ישב ולמד עד אשר בסוף ימיו הגיע למעמד של חבר בית דין. שונה ממנו היה אחיו, הרב חזקיה שבתי יהושע, אשר נטל מספר פעמים את מקל הנדודים ויצא בשליחות. כתוצאה מכך הוא ניהל במשך תקופות מסוימות את חייו ביד רחבה. דמותו היפה, קומתו ההדורה וזקנו הלבן והארוך סייעוהו לא מעט להצליח בשליחותו. הוא שימש שנים רבות רב ראשי בערים שונות כגון יפו, טריפולי, ארם צובא, היא חלב, וירושלים.

דרכיהם של השליחים היו מתוכננות בדייקנות. שליחי ארבע ארצות, היינו, ירושלים, חברון, צפת וטבריה, סובבו בעולם הגדול לפי סדר קבוע מראש וזאת כדי למנוע התנגשות ביניהם שהיתה עלולה לגרום לדררא דממונא ולהזיק לענייני העדה בערים אלו.

ראיתי בילדותי כמה מרבנים אלה שעה שנפגשו בלשכת ועד העדה כדי להסדיר את ענייני השליחות עם הראשון לציון. במיוחד חיבבתי את רבני חברון אשר לבשו גלימות הדורות ומראיהם כשל נסיכי המזרח. חיבבתי את הרב רבינו חסון קטן־הקומה אשר נדמה היה כאילו הגלימות שלבש וכן השאל שעל כתפיו שאולים היו עמו שכן גופו החלוש לא יכול לשאת את כבדם. לא כן הרבנים קאסטיל ופראנקו שגופם היה איתן. שלושה רבנים אלה עם גלימותיהם ההדורות, אבנטיהם היפים ומצנפותיהם הגדולות שיוו לווית־חן על פניהן של ערי הקודש ירושלים וחברון.

מראה שונה היה לרבני טבריה. גלימותיהם של הללו כאילו תלויות היו על כתפיהם ברישול וללא הקפדה. כנפותיהן לא היו ארוכות די הצורך. האבנט שחגרו מסביב לכרסם היה לו דמיון רב לאבנטים של סוחרי עירם. הם היו תקיפים בדרישות שהציגו לפני צאתם לשליחויותיהם, תבעו לעצמם תנאים מיוחדים שכן, לפי דעתם, קבריהם של רבי מאיר בעל הנס, הרמב"ם ושאר תנאים ואמוראים בטבריה וסביבתה חשיבותם עולה לאין ערוך. רמי־קומה היו, פסעו זקופים וכרסם הולכת לפניהם. לאדינו לא ידעו. דברו עברית כבדה ובהדגשה והיגויה דמה לערבית. חזותם הכללית היתה יותר כשל סוחרים מארץ הקדם.

השליחות מצווה היתה כרוכה בה, מצוות קיומו הפיסי והרוחני של היישוב בארץ, אולם גם המאמץ והסבל שבה מרובים היו. היו שליחים שלא עצרו כוח לשהות זמן רב בגולה וחזרו אל משפחתם כעבור חדשים מספר. יוצאים מכלל זה היו השליחים יוצאי ארצות המגרב שנשלחו לאותם מקומות שמשם באו. אלה לא סבלו ייסורי גולה שכן שארים וקרובים שנותרו שם סייעו בידם. יתר על כן, שפת הארץ שהיתה שגורה בפיהם הרסה כל מחיצה. לא כן הרבנים הספרדים. קרוב או מודע לא היה להם בארצות אלו ואף לא בארצות המזרח התיכון, וידיעתם בשפות זרות היתה מועטת, לרבות ערבית. הם דיברו על הרוב ספרדית. אולם השפה העיקרית שבה ניהלו את עסקיהם ודרשו את דרשותיהם לפני הציבור בארצות שיבקרו בהן היתה השפה העברית. קיומה של תרבות יהודית ומסורת יהודית סייעה לתושבי המקום להבין את הדרשות שנישאו לפניהם בבתי־הכנסת בטרם החלו השליחים לאסוף תרומות. הדרשה הראשונה היתה בחינת היכרות בין השליחים מירושלים לבין העדה המקומית, והצלחתו של השליח היתה תלויה בהרבה ברושם שעשה במעמד זה.

השליחים לארצות המזרח התהלכו בחוצותיהן ממש כשם שהתהלכו בחוצות ירושלים. לבושים אדרותיהם וגלימותיהם ההדורות, כפתני המשי הנוצצים עליהם וחבושים מצנפות יקרות דמו בכל לשאר אנשי הדת שבמקומות אלו. לא כן שלוחי ארץ ישראל שהלכו לארצות אירופה. הללו אנוסים היו להתלבש “אירופית”, היינו חליפה כהה ומגבעת שחורה. זכורני כי ראיתי פעם בילדותי את תמונתו של הרב בן ציון פיזאנטי, לבוש חליפה מודרנית וחבוש מגבעת. היה זה בזמן שעשה בשליחות באיטליה. מוזרה היתה דמותו בעיני שכן הכרתיו היטב באשר התגורר בשכונת עזרת ישראל ושימש סופר בית דין. הוא לבש תמיד גלימה ואל פני הציץ מבעד למשקפי הזהב שלו.

היו שליחים שיצאו לארצות רחוקות ושהו שם שנים מספר. נדיבי ישראל באותן ארצות ואפילו פשוטי־עם ראו להם לכבוד ולמצווה לארח בבתיהם שליחים של ירושלים וחברון ואי לכך זכו הללו לחיבה ולדאגה רבה מצדם.

זכורני שכאשר יצא אבא פעם לשליחות במצרים ליוויתיו יחד עם אמי לתחנת הרכבת. קשה היתה עלי הפרידה ממנו. היתה שעת בוקר מוקדמת וכשיושבים אנו יחד בעגלה ביקשני אבי כי אהיה אני ממלא מקומו ואשתדל להקל על אמא את משא העבודה. נתתי הבטחתי לאבא להיות נבון ולנהוג כאחד גדול. ואף אמנם השתדלתי לקיים הבטחתי. בלילות, כשישבה אמא לכתוב את מכתביה אליו בכתב הסוליטריו הספרדי, הייתי מפציר בה לקרוא לפני אותן השורות שבהן כתבה על אודותי כדי לדעת אם אמנם שיבחה התנהגותי. לאמיתו של דבר הבטחתי לא קוימה במלואה. תכופות הסתכסכתי עם אחיותי למגינת לבה של אמא.


ב.    🔗

מצרים היתה הארץ הנוחה ביותר לשליחות על שום קרבתה. כאן הספיקה תקופה קצרה ביותר, אפילו חדשים מספר. קהיר, אלכסנדריה, מנצורה וטנטה היו מאוכלסות יהודים מבני ארץ ישראל, סוריה ולבנון. על כסא הרבנות בקהיר ובאלכסנדריה ישבו רבנים ילידי ירושלים כגון הרבנים רפאל אהרן בן שמעון ודוד חזן ואלה שמשו בחינת שגרירים של ירושלים לפני נדיבי מצרים.

שליחים יצאו גם למערב הפנימי (טריפולי, אלג’יר וטוניס) ולמערב החיצון (מרוקו). בארצות אלו שהו השליחים שנתיים לפחות. הרבנים אהרן עזריאל בעל “כפי אהרן” ובנו הרב רפאל עזריאל הלכו למערב הפנימי ובשובם מספרים היו את הקורות אותם בארצות השליחות. הרב עובדיה הדאיה סיפר מפי הרב אברהם פילוסוף כי בהיות זה בשליחות בוכארה באו אליו כי יתפלל להצלתה של אשה שהתקשתה ללדת. הרב קרא את שירת הים “ויושע ה' ביום ההוא” והאשה ניצלה ממוות וילדה לחיים טובים ולשלום. מספרים מפי הרב אהרן עזריאל כי בהיותו בג’רבה פרצה בעיר מכת עקרבים אשר הפילה חללים רבים. עקרבים חדרו לבתים ונשכו את תושביהם. באו אל הרב כי יצילם ממכה זו. הרב כתב קמיעות וביקשם כי יקבעו אותם בדלת. משהתקרבו העקרבים סמוך לדלת וראו את הקמיע שבו ונסוגו אחור. מפי הרב רפאל עזריאל מספרים כי בהיותו במרוקו חלה עצירת גשמים, תופעה רגילה בארץ זו. באו אל שליח ארץ ישראל וביקשוהו להתפלל על הגשם. הרב התפלל ומטרות עוז התחילו יורדים. כיוון שנענה ה' לתפילותיו היו תושבי המקום מנשקים שולי גלימתו בעברו ברחוב. סיפרו על הרב המקובל רבי מסעוד הכהן שליח “בית אל” כי בהיותו במרוקו נוסע היה בעגלה מכפר אחד למשנהו. בהגיעו למקום שהיה ידוע כי שורצים בו לסטים הרגיש העגלון כי נטה מהדרך והתחיל חושש לחיי הנוסעים. משראה אותו הרב בצרתו אמר לו אל תירא המשך בדרכך. ואכן בזכות תפילתו של הרב שנאמרה במלמול שפתיים ובלא קול “נתעלמה” העגלה מעיני השודדים והגיעה בשלום למחוז חפצה. היו רבנים שהעלו הרפתקאותיהם על הכתב.

לכל שליח משליחי ארץ ישראל היה בעל־בית משלו שארח אותו ודאג למחסורו. שליח חדש שבא בפעם הראשונה לעיר והתארח אצל בעל הבית הוזמנו רבני העיר וחכמיה לסעוד עמו. לפי דרשותיו שנשא במעמד זה וכן בבית־הכנסת לפני קהל ועדה עמדו הקרואים על בקיאותו בתורה, על חכמתו ותבונתו.

הם יצאו לנדודיהם בהפליגם באניות שלא היו משובחות, סירות מפרשים. קנו להם מקום בירכי האנייה ואת כל מטלטליהם נשאו עמם בשני תרמילים דוגמת ח’ורג', שנוהגים לשים על גב החמור מימינו ומשמאלו. תכופות נפלו למשכב. מספרים על אביו של הרב מרדכי מיוחס שבהיותו בשליחות בהודו התעוור ואשתו נסעה אליו כדי להחזירו לירושלים. בבית של אשת הרב מרדכי מיוחס ראיתי את “הקאשה” (התיבה) מעץ הודו שהביאה חמתה מהודו. עבודתם היתה מפרכת. הם עשו דרכם מנדיב אל נדיב, סרו לחנויותיהם, כיתתו רגליהם בבתים, טיפסו במעלות רבות של בניינים גבוהים והסתבכו בחשמליות.

בעלי־בתים שטרחו רבות להקל את עולם של השליחים זכו שהברכה תהא שרויה במעשי ידיהם. מהם שהעמידו חדר אחד בביתם לרשותו של השליח. והיו שליחים אשר התאכסנו במלון צנוע, אכלו פת במלח ושתו מים לחץ כדי לא להרבות בהוצאות.

השליחים נהגו בדרך כלל חסכון רב בהוצאותיהם. מפי הרב חיים פרירה סיפרו כי ברדתו בתחנת הרכבת באחת הערים לא עלה בידו למצוא את כתובתו של בעל־הבית שבביתו עמד להתארח. מה עשה, ביקש מהסבל שיניח את מזוודותיו על המדרכה ליד אחד מבתי המלון הקטנים. הסבל עשה כן והוא עצמו הסתובב הלוך ושוב כל הלילה לארכו ולרחבו של אותו רחוב כשעיניו פקוחות על מזוודותיו שהיו מונחות בפתח המלון. שאלוהו שומעיו: על שום מה לא נכנסת באותו לילה למלון כדי לנוח מעמל הדרך? השיב להם: לא אביתי לשלם פרנק שלם דמי לינה. האם גרמתי בכך חסרון כיס לבעל המלון? חס ושלום! הסדין, הכר והשמיכה לא ייגרע מהם מאומה גם אילו השתמשתי בהם ועל שום מה אשלם פרנק שכר לינה? מה שאין כן כשישבתי וסעדתי את לבי במסעדה. על אף העובדה שמחירה של סעודה פרנק אחד הרי את הלחם בלבד הייתי אוכל במחירו, ומה על שאר המטעמים? אבל לשלם פרנק בעד שינה בלבד שאין בה שום “דררא דממונא” לבעל המלון – דבר זה אין דעתי סובלתו.

ה“מסמך” או “כתב האמנה” אשר נשאו השליחים עמם בנדודיהם בתפוצות ישראל צורתו היתה כשל פנקס וכריכותיו קרטון שחור. הפנקס נתחלק לשניים. בחלקו הימני נתפרסמה קריאה ערוכה בעברית מליצית, מעוטרת פסוקים מתפתלים בעגול אשר סיפרו בשבחה של ירושלים מזה ותיארו את עניה ומרודה מזה. בסופה של קריאה זו שהשתרעה על פני ארבעה עמודים התנוצצו חתימותיהם המסולסלות של רבנינו, החכם באשי, אב־בית־הדין ונשיא ועד־העדה. בצדה של כל חתימה הוטבעה חותמת עגולה שבאמצעותה תמונת הכותל המערבי או קבר רחל אמנו בגבול בין ירושלים וחברון. סמל זה היה בשימוש לגבאי שתי הערים. החותמת היתה עשוייה שני עיגולים זה בתוך זה. בעיגול החיצון היה רשום שמו ותוארו של בעל השררה בעברית. בעיגול הפנימי נרשם שמו ותוארו בלשון הצרפתית, אשר היתה באותן שנים שפה בין־לאומית של ארצות המזרח. באמצע העיגול נרשם השם בתורכית. מסמך הדוּר זה על אותיותיו המרובעות נערך בידי סופר בית־דין שכתיבתו היתה יפה ונאה ולשונו עשירה. לפעמים נעזרו רבנינו בסופרים אשכנזים, מומחים בכתיבת מכתבי־בקשות, וקול קורא, שנועדו לגולה האשכנזית לבקשת עזרה למען מוסדות הצדקה והחסד הרבים שהיו קיימים בירושלים. בצדו השמאלי של הפנקס ניתן תרגום צרפתי של כתב־האמנה עשוי בידיהם של חניכי בית הספר אליאנס בני חברון שהיו ידועים כבני־תורה. כתב־היד הצרפתי היה נאה, מסולסל, ודמיון רב היה לו אל אותם מסמכים של הקונסוליות הצרפתיות במזרח אשר נכתבו אף הם בכתב־יד הדור.

השליח נשא את הפנקס תחת בית שחיו, טמון בין קיפוליו של כפתנו, ושמר עליו מכל משמר. בין דפיו נרשמו לאחר מכן כל הסכומים שנתרמו. פנקסי קבלות לא היו נהוגים. הנדיב רשם במו ידיו את סכום התרומה וחתימתו בצידה. בדרך זו נמנעו מזיופים ותרמיות. השליח העביר את הסכומים קמעה קמעה לעירו למען יוכל ועד העדה לחלקם לנצרכים.

שליחינו בגולה לא הסתפקו באיסוף תרומות. הם גם גילו עניין במצבה הרוחני של העדה היהודית אשר ביקרו בה. יהודי הגולה התבסמו מריחה של ירושלים שנשאו עמם שליחיה בקיפולי גלימותיהם. שליחינו היו גשר חי בין הגולה לארץ־ישראל. בשבתות וחגים נפגשו עם פשוטי־עם ובדרשות שנשאו בבתי־כנסיות הם דיברו בשבחה של ארץ ישראל וקדושתה ועודדו עקירה מהגולה ועלייה לארץ.

עדוּת להשפעתם של השליחים ישמש המאורע דלהלן: לא מכבר פגשתי באשה קשישה שנולדה במוגאדור שבמארוקו. היא ידעה לקרוא בסידור תפילה ובספר תהילים – עובדה בלתי־שכיחה בין נשי מארוקו. באחד הימים עמדה ודיקלמה לפני פיוט עברי: “עורי שפת עבר שפה ברורה, שפה בין השפות, מה לך נרדמת, שובי לימי נעורייכי הדורה. התנוססי ואל תהיי נעלמת. כי בתוכך מעשה רקמה, קסמת מימי מרדכי ואסתר”. עמדתי משתאה לה. מסתבר כי בילדותה ביקר במארוקו שליח מירושלים, רבי אליהו בן ואליד, ששהה במדינה זו שנים מרובות ואף נפטר שם. מפיו למדה אותה אשה את השיר העברי האמור.

מפי המנוח יוסף ברזאני שמעתי את המעשה הבא על אחד השליחים שהוא ספק דבר־אמת, ספק אגדה: מעשה בבעל־בית אחד, יהודי מן הגולה, שנהג לארח בביתו את השליח לילה אחד ולמחרת היה שואל אותו לשמו הפרטי ומעלה תרומתו לפי מספר אותיותיו. אירע כי באחד הלילות התארח בביתו שליח שנקרא גד. השליח שידע על נוהג זה של הנדיב, משהתעורר בבוקר גילה לבעל־הבית כי הלילה חלם חלום ובחלומו נצטווה להחליף את שמו מגד לארתחשתא. הנדיב עמד על “חלומו” של אותו שליח אשר מיאן לקבל שבעה פרנק בלבד כאותיות שמו גד והוא נעתר לבקשתו וכיבדו בתרומה נדיבה.

היו גם שליחים מסוג אחר. המון העם נתקנא לפעמים ברבנים בעלי העורף השמן, פיסקוויסו גודרו, לאמור, שמתפרנסים, לפי דעתם, בלי טרחה יתרה מתורתם בלבד. מספרים על אדם אחד בשם בגאס, יהודי שהחזיק בית־קפה ברובע היהודים. הוא עצמו בעל־גוף ובעל־כרס שהטיל מורא על סביבתו, אשר סר פעם לבית הרב יעקב שאול אלישר וטען לפניו על שום מה יוצאים רק הרבנים בשליחות לחוץ־לארץ ואין מטילים גם על איש כמותו את התפקיד הזה. ביקשו הרב לשוב אליו למחרת היום כדי שתהא לו שהות לחשוב בלילה. למחרת סר אליו בגאס שנית ועמד בתוקף על דרישתו. נמלך הרב בדעתו, נטל פנקס שליחות וכתב כדברים האלה לאמור: הנני שולח לכם אדם אשר אילו היה בימי אלישע לא היה השמן עומד בגללו (מלכים ב, ד). לבש בגאס גלימה, חבש מצנפת לראשו ויצא בשליחות. ראו ראשי הקהילה את תארי הכבוד שחלק לשליח הרב יש"א ברכה ולא יכלו לעמוד תחילה על פשריהם. אך לאחר שהתעמקו בכתוב הבינו כי שליח זה אינו אלא כלי ריק אשר כל שנשפך לתוכו אינו עומד ואינו נעצר.

כשם שפרחי רבנים הוכשרו לשמש דיינים ומורי הוראה, כן הוכשרו רבנים צעירים לשליחות בחוץ לארץ. תחילה קיבלו הללו על עצמם שליחויות מטעם מוסדות חסד ובית כנסת “בית אל”, ורק לאחר שעמדו במבחן־פרידה ממושכת ממשפחותיהם ושהיה של מספר שנים במרחקים על כל התלאות הכרוכות בכך – רק לאחר נסיון קשה זה הוטלה על שכמם השליחות הנכבדה ביותר הלא היא שליחות הכולל, דהיינו שליח העדה כולה על רבניה וענייה.3

חשיבות נכבדה נודעת לשליחות ירושלים בעיניהם של יהודי הגולה. אחד מבניהם של אותם שליחים אשר כיתתו רגליהם ב“מערב החיצון” מספר כי לאחר קום המדינה נפגש עם כמה זקנים שעלו לארץ ממרוקו. ובשמעם את שם משפחתו אמרו לי כי שם זה זכור להם מימי ילדותם כאשר אביו השליח בא אליהם מארץ הקודש ואף דמותו זכורה להם.

כשחזר השליח לירושלים ביקר תחילה אצל הראשון לציון אשר קיבלו בלשכתו בסבר פנים יפות ובאזניו גולל את כל פרשת שליחותו, תלאותיו והצלחותיו. סר לועד העדה ומסר את “פנקס השליחות” שבו היו רשומים סכומי התרומות, שמות הנדיבים והאדריסאות. פנקסים אלו שמשו “מורי דרך” לאותם שליחים שבאו אחריו.

גבאי העדה נטלו מידי השליח את פנקס החשבונות ללא כל הערה ודברי־בקורת שכן מנהגו של ועד העדה שלא להטיל כל ספק בנאמנותם וביושרם של השליחים כדברי הכתוב “כי באמונה הם עושים”.

אך נודע לחבריו הרבנים על שובו של השליח מיד סרו אל ביתו כדי לשמוע חדשות, דהיינו, מאורעות והרפתקאות, הצלחותיו בשליחותו, ודרך אגב סיפורים על פלאי העולם הגדול.

המבקרים והאורחים שפקדו את השליח לאחר שובו השרו אוירת חג בביתו. השליח נח משליחותו שנתיים־שלוש עד אשר כלתה הפרוטה מהכיס. אז באו אליו בהצעות לשליחות חדשה ושוב נטל את מקל הנדודים ויצא לגולה. אירע ולא זכו הרבנים לשוב אל בתיהם. הם נפטרו בדרך נדודיהם בגולה ולא נקברו בקברות אבותיהם על הר הזיתים שהכינו לעצמם בחייהם. יהודי הגולה הקימו להם מצבות במקום מיתתם, השתטחו על קבריהם כשם שהשתטחו על קברי צדיקים.


 

דרשנים    🔗

רבנינו אהבו לדרוש, ומשנתבעו לדרוש נענו בנפש חפצה. דרשו לפני המון העם, לפני רבנים ונדיבים, בקבלות פנים, בבתיהם של אבלים, בבתי־כנסת ובישיבות של מוסדות צדקה וחסד. הם שלטו כראוי באמנות הדיבור ואף התמחו בה. במרוצת הזמן הפכו לאמני הדיבור. הכירו את נפש העם והקהל קיבל את דבריהם בכבוד, בהוקרה ובסיפוק נפש.

עוד בגיל צעיר הכשירו את עצמם לתפקיד זה. בפנקסיהם ובמחברותיהם אספו רעיונות, פירושים וקטעי אגדה ומדרש כדי להשתמש בהם בשעת הצורך. כל מימרה, כל הסבר וכל קטע של הלכה אשר אספו אל תוך פנקסיהם הפכו ברבות הימים לדרשות אשר השתדלו להדפיסן ולהוציאן לאור בהתקרב שעתם.

את מיטב הדרשות נשאו בבתיהם של אבלים. אבותינו לא הסתפקו בשבעת ימי האבל המקובלים, הם השתדלו כי “ייעשה לנפטר הכבוד הדרוש”, היינו כי יספידוהו בימי השבעה, בסוף החודש, אשר נקרא בפי דרשנינו “תשלום החודש”. הפסקת האבל “איל קורטי”, נקבעה לפי מעמדו של הנפטר. אם הנפטר היה בחור רווק, ערכו את הפסקת האבל בחודש השביעי. אם היה בעל לאשה ואב לילדים קבעו את הפסקת האבל בחודש התשיעי, ואם היה נפטר סבא לנכדים ערכו את ההספד בחודש האחד־עשר.

הספדים משפחתיים אלה היו צורך נפשי. לא כל הרבנים־המספידים יכלו לעמוד במעמס הנפשי שהיה כרוך בהספדיהם. מספרים על הרב מרדכי מיוחס שהתעלף שעה שנשא הספד על חמיו. מאז נמנע ממנו לשאת הספדים ודרשות.

פרחי הישיבה, הרבנים לעתיד לבוא, לא הרהיבו עוז בנפשם לשאת דבריהם לפני רבנים. זולת זאת היתה עליהם אימתא דציבורא. הרב יש"א ברכה נהג לאמור להם: בני, כשאתם עומדים לפני קהל ועדה ונושאים דבריכם, דמו בנפשכם כי האולם ריק ואין בו נפש חיה וכי מולכם עומדות ספות ועליהן קאב’יסאליס, כרים.

האבל באותם ימים היה כנוס בלב של אדם פנימה, במשפחתו. מודעות אבל והזמנות לגילוי המצבה ביום השנה לפטירה לא ידעו.

בחדשי האבל נמנעו בני המשפחה מללבוש בגדים חדשים. הנשים לבשו שמלות כהות ושחורות. את שער ראשן כיסו ביאזמות (כיסויי ראש עשויים משי דק) שחורות אשר העטו על פניהן החיוורות צל של עצבות. בערבים הסתגרו האבלים בבתיהם ושכנים וקרובים באו לבקרם כדי להפיג את צערם. גם לאחר חלוף השנה הראשונה נהגו בני המשפחה להתכנס יחדו ביום הפטירה ולערוך לימוד. יחדיו הלכו לבית־הכנסת והקשיש שבמשפחה עלה לתורה וקרא את ההפטרה לזכר הנפטר, בצהרי יום השבת סעדו את לבם יחד, ימי אזכרה אלה, וכן העלייה לקבר ביום השנה ובימי משמרות, דהיינו בראש־חודש ניסן ובראש־חודש אלול, קרבו לבבות והידקו את הקשר בין בני המשפחה.

דרשות האבל של רבנינו נסבו על נושאים דתיים. הם נטלו פסוק מתוך פרשת השבוע ופירשוהו כרצונם. הם נשאו על נס את דבקותו של הנפטר בתורה ובמעשי צדקה וחסד תוך ציון כי “הנפטר הסיח דעתו מכל משא ומתן ועסק בתורה יומם ולילה ועזר לעניים”. עוד הזכירו המספידים את מעשי הצדקה שעשה בסתר. ובנימה שהיתה בה משום תמימות סיפר הדרשן כי באו עניים אליו, אל הדרשן, ואמרו לו כי הנפטר היה נותן להם קצבה וידו היתה פתוחה לכל הזקוק לעזרה ואילו עתה, לאחר מותו, הם חשים עצמם יתומים באין אב. מתן צדקה בסתר היה אחת המעלות שהשתדלו רבנינו לפאר ולרומם.

המספידים עמדו ומנו את מעלותיהן של הנשים הצדקניות, אמותיהם ונשותיהם של רבנים גדולים, נשים “שבאו מזרע היחס והמעלה, נכדות ונינות של רבנים גדולים” אשר חייהן קודש לבניהן ולבעליהן, ליוו אותם בכל שנות חייהם והשתדלו להנעים את ימיהם כדי שיעסקו בתורה בשלווה. זכות גדולה נפלה איפוא בחלקן שיהיו רבנים גדולים סופדים ליקיריהן.

המספידים סיימו דבריהם כי “נזכה לגאולתה אריכתא ויהיה המקדש מכפר, ועל ידי זה לא יהיה סילוק הצדיקים אלא ושכנתי בתוכם כן יהיה רצון”. ולקרובי הנפטר היה הדרשן אומר “והיה המחנה הנותר לפליטה, תאריכו ימים ושנים ושנות חיים ולא תוסיפו לדאבה עוד”.

דרשות רבנינו היו נקיות ממליצות. רק רבני מרוקו וסוריה מילאו דרשותיהם מליצות. כמה מרבנינו לא היו בקיאים בכללי הדקדוק די הצורך וטעו בזכר ונקבה, יחיד ורבים. אף על פי כן היו דרשותיהם מעוררות התפעלות גם בקרב המשכילים הצעירים שבתוכנו, חניכי הסמינרים המזכירים עד היום בהתעלות רבה אותם “דרושים”.

כיום נוהגים להספיד את הנפטרים מעל גבי העתונות. מסופקני אם אותיות העופרת יש בהן כדי להכניס בלבם של האבלים מקצת מאותה חמימות שהם חשו שעה שהאזינו לדבריהם של הדרשנים.


ב.    🔗

רבות היו הדרשות שנשאו רבנינו הגדולים ורבני עמך לפני הקהל, אך החשובות שבכולן היו אלה שנישאו בשבת זכור, שבת הגדול, שבת כלה ושבת תשובה, בבית הכנסת המרכזי על שם רבי יוחנן בן זכאי. דרשות אלו ומעמדן היו בבחינת מאורעות מרכזיים בחיי העדה במשך השנה.

שבת זכור – זו היתה סמוכה לפורים ודרשנה היה חכם מבני עמך, אשר בנועם דיבורו ובפירושיו הבהירים והמובנים לכל בשפה הספרדית משך אליו קהל גדול.

שבת הגדול –– בשבת זו שלפני חג הפסח נשא דרשה לפני העדה אב בית־הדין. תכליתה של דרשה זו היתה להאיר את עיני המון העם ולהעמידם על החוקים והסייגים הקשורים בהכנות לחג וכן לחזור וללמדם הלכות הפסח.

שבת כלה – היתה השבת שקדמה לחג השבועות. בשבת זו נשא את הדרשה הרב הראשי בכבודו ובעצמו שכן קשורה שבת זו עם חג מתן תורה.

שבת תשובה – חלה בין כסה לעשור והיא נועדה לאחד מקובל שישא בה את דרשתו כגון הרב וידאל אנג’יל שהיה ידוע כ“רב החסיד של בית אל”.

כיצד הודיעו על הדרשה? בשבת בבוקר לפני תפילת המוסף עולה היה לדוכן שמש העדה הספרדית חכם נתן זמרו והכריז בקול גדול בשפה הספרדית: די נומברי די עטרת ראשינו וכו', בשמו של עטרת ראשנו מורנו ורבנו הרב הגדול… הנכם מוזמנים אל בית הכנסת הגדול לדרשתו של הרב פלוני וסיים בברכת “תזכו לשנים רבות”.

את ההכרזה הזאת נשא שמש העדה בכל ארבעת בתי הכנסת בעוד הילדים מחזרים אחריו ומחקים את קולו ותנועותיו.

העזרה היתה מלאה נשים. ילדים לא נראו בתוך בית הכנסת הם הצטופפו באחת הפינות שבחצר ושמעו בחרדת קודש את דברי הרב. הדרשן עלה על התיבה התעטף בטלית, ברך, ופתח דרשתו במלים “ברשות רבינו הראשון לציון”. הדרשה נשמעה בדריכות רבה. הרבנים עקבו בתשומת לב אחרי חידושיו בהלכה והמון העם קלט לקרבו את דברי התוכחה והמוסר, דבריו על ערכו של החג, על הצורך בתיקון המידות, על היחסים בין אדם לחברו ועל התקווה לבנין בית המקדש ובואו של המלך המשיח.

את דרשתו נשא בשפה העברית שתיבלה בכמה משפטים בספרדית שכללו דברי מוסר. משסיים דרשתו עלו באי בית הכנסת אל הבימה, נשקו את ידו ובירכוהו בברכת “חזק וברוך”. מבית הכנסת הלך הדרשן בלווית שאר הרבנים אל ישיבת חכם יצחקוג’ו גאגין שבחצר בית אל, להינפש ולהסיב את לבם בדברי מתיקה.

הדרשות הללו נערכו ברוב פאר והדר מסביב להיכל שבבית הכנסת הגדול ישבו הרבנים, עסקני העדה, הסוחרים ו“בעלי־הבתים”. זקני ירושלים מספרים בגאווה על אותן שבתות שבהן נשא הרב יעקב שאול אלישר את דרשותיו ועל התהלוכה הנכבדה שיצאה מביתו שבשכונת אבן ישראל לעבר העיר העתיקה כדי לדרוש בבית הכנסת של רבי יוחנן בן זכאי. פלוגת שוטרים הצדיעה בשער יפו בלכתו ובשובו.

חיבה מיוחדת נודעה לספר התנ“ך אשר ידעוהו רבנינו־דרשנינו כמעט על־פה. הם גם למדו ושיננו רש”י, מצודת דוד ומצודת ציון. ספר התנ“ך נמצא תמיד בקרבתם, ליד הספה או על השולחן, וקראו בו יום יום. בחדשי אלול ותשרי עברו על כל התנ”ך כולו. קראו יום יום לאחר תפילת הבוקר בספר “חוק לישראל” שנכללו בו מלבד פרקי תנ“ך גם קטעי מוסר ועוד. יתירה מזו: הם לא מאסו באותם ספרי השכלה שהגיעו לארץ מן הגולה. ספרי היסטוריה של גרץ בתרגומו של שאול פנחס רבינוביץ המכונה שפ”ר, היו מצויים בארון הספרים של כל רב, וכן “זכרונות לבית דוד”, חוברות “השילוח” ועוד ספרים בהוצאת “תושיה” ו“אחיאסף”. ספרי השכלה אלה עמדו ליד ספרי הגמרא הגדולים של הוצאת האלמנה והאחים ראם.

רבנינו היו קרובים ברוחם ובנפשם לחיים החדשים שהיו הולכים ונרקמים ארץ בראשית המאה הנוכחית. דיבורם העברי החי, סלידתם מקנאות, סייעו בידם להתמזג בנקל בישוב היהודי החדש ולהצטרף לתנועת התחיה העברית4.

ואכן רבנים אלה השתתפו בכל הכינוסים ואספות העם שהתקיימו בשנות המנדאט שנות הבית הלאומי היהודי. הופעותיהם של הרבנים הספרדים בצדם של מנהיגינו ועסקנינו במוסדות הלאומיים וסגנון נאומיהם הוסיפו לווית חן וגון חדש שהיה בהם מהמקוריות המסורתית לסגנון העברי החדיש של הנואמים האחרים.

עם תחיית השפה העברית וחידושם של ביטויים ומונחים רבים השתדלו רבנינו ללמוד אותם מתוך קריאה בעתונות ובספרות. אולם הם התקשו להבין את פירושן של המלים הלועזיות אשר נכתבו אותיות עבריות. תכופות היה אבא ז"ל פונה אלי ומבקשני להסבירן לו. אגב, הוא היה מתרעם על סופרינו המרבים להשתמש במלים לועזיות. אחר פטירתו מצאת בין ניירותיו פנקס קטן שעל כריכתו הפנימית רשם לו מלים זרות ופירושיהן. להלן כמה מלים מאותה רשימה: זכות אלימנטרית, אופורטוניסטי, קונצפציא, פסיחוז, יחס קוניוקטורלי, פופלארי, אפיזודה, ועוד.

זכורני כי אבא היה מבקשני בילדותי לשבת לצדו ולקרוא עמו בספר התנ“ך. כדוגמא לאדם המשנן פרקו יום יום היה מביא את המחנך והסופר דוד ילין. דוד ילין, חבש תרבוש, דיבר עברית צחה, ואמו היתה ממשפחה בגדדית, לאמור, אף על פי שהוא הוחזק אשכנזי הרי חציו היה שייך לספרדים. אומרים היו על דוד ילין – כך סיפר לי אבי – כי עבר על התנ”ך מאה פעמים. הדברים עשו עלי רושם גדול. שואל הייתי את עצמי הכיצד יכול אדם לקרוא את התנ“ך מאה פעמים. וכשגדלתי ושמעתי את נאומיו שרוח התנ”ך היתה מרחפת עליהם וזכרתי את דברי אבא ואמרתי אכן צדק.

המחנך הישיש נסים הלוי סיפר לי כי אביו היה מבקשו להגות בתנ"ך יומם ולילה. וכדי להמריצו קצב לו מטליק (מטבע תורכי) אחד עבור כל פרק. השתדלתי, אומר נסים הלוי, ללמוד אבל לא תמיד עלה הדבר בידי והמטליקים שזכיתי להם היו מעטים.

אבא לא הצטמצם בדרשות שנשא לפני המשפחות ולשם כבודם של נדיבים ומוסדות צדקה. עם התעוררות התנועה הלאומית ניתנה לו ההזדמנות להופיע לפני קהל שומעים שונה מזה שנהג להופיע לפניו בימי צעירותו. הוא היה לומד את דרשותיו על פה. אם כי היה בעל מזג סוער ופזיז במעשיו הרי בנאומיו נקט שיטה מתונה ושלווה. ראש הרבנים הרב יעקב מאיר, שמפאת טרדותיו וזקנותו לא יכול לשאת בעצמו את נאומיו ודרשותיו המריץ את אבא ועודדו לדרוש במקומו בבתי־הכנסת בשבת הגדול ובשבת תשובה, וכן בכינוסי מחאה שארגנו מוסדות הישוב נגד גזרותיה של ממשלת המנדאט.

מדי שבת בשבתו הלכו אבותינו לשמוע “דרוש” אם בבית אבלים ואם בבתי כנסת. ה“דרושים” מלאו את לבם תוכן ושמשו נושא לשיחותיהם בימות השבוע.


 

שוחטים    🔗

רואה אני את רבנינו השוחטים רוכבים על “החמוריקוס”, עיירים, בטרם האיר השחר, לבושים גלימות וכפתנים ישנים המכוסים כתמי־דם, יוצאים לדרכם אל בית המטבחיים. לפני צאתם עמדו והתפללו תפילה ראשונה, שתו בחפזון קפה בחלב עם כעך פריך, רתמו בהמותיהם ושמו לדרך פעמיהם. כן בקיץ, כאשר אויר השחר צונן, כן בחורף בימי שלג וכפור. לאחר שעות מספר חזרו הביתה עייפים ורצוצים. בפינה חבויה של השק שעל גבי החמור טמון היה שללם, נתחי בשר קטנים פידאסיקוס, זנבות, חתיכות כבד, טחול, בלוטות הצוואר ועוד. חלקי בשר אלה קיבלו במתנה מהקצבים, לא בחסד אלא בזכות, בהתאם למסורת הנהוגה במדורי דורות.

לא שפרה עליהם נחלתם של השוחטים. בית המטבחיים מצוי היה בשטח הכפר הערבי עזרייה. ימי המנדאט היו ימים של מהומות ומתיחות. אולם השוחטים התעלמו מן הסכנה ובלבד שיימצא בשר כשר למכירה בשוק היהודי.

אשתו הישישה של הרב מרדכי מיוחס אומרת לי: לבי היה יוצא מקרבי עד שראיתיו חוזר מבית המטבחיים, בעיקר בימי נבי מוסה.

ואם לא די היה בסכנה שהיתה כרוכה בעבודתם הנה באו סוחרי הבהמות והוסיפו סבל על סבלם. כמה מן הבהמות נמצאו טרפות על פי דין תורה ובעליהן לא יכלו להשלים עם ההפסד הכרוך בפסילתן. הסוחרים המוסלמים שהיו ספקי הבהמות הדקות והגסות קיבלו עליהם את דינם של השוחטים ולא מחו. ואילו בעלי הצאן והבקר היהודים לא השלימו עם פסק דינם של השוחטים ורדפו אחריהם עד לפתחי בתיהם. נשותיהם של אותם שוחטים שבינתיים הלכו לעולמם עודן זוכרות את הסבל שסבלו בעליהן מידי המציקים הללו שהתמרדו כנגד הטרפת הבהמות ולא אבו לקבל את גזר דינם של השוחטים. מספרים כי פעם תקע אחד מבעלי הצאן סכין בזרועו של השוחט אברהם מיוחס על שהטריף את בהמתו.

ואם לא די להם בסבל שסבלו מידי אדם הנה באו הבהמות הכפותות שנועדו לשחיטה והוסיפו על סבלם של השוחטים. הם ספגו מכות וחבטות בכל חלקי גופם ובדרך נס שבו הביתה ועצמותיהם שלמות.

לפני שעמדו לשחוט כבש או פרה אמרו השוחטים בערבית “אללה ואכבר” וזאת לאחר שבירכו על השחיטה כדת וכדין. כידוע ניקור החלק האחורי של הכבש והעז קשה הוא ומשום כך מוכרים אותו עד היום למוסלמים. וכדי שהמוסלמים יאכלו משחיטה זו חייבים היו השוחטים היהודים לברך על השחיטה כמקובל בדת המוסלמית. מספרים כי כמה מהשוחטים היהודים חששו להגיד את המלים “אללה ואכבר” מחמת היותו גם קריאה למאמינים מעל הצריחים לבוא לתפילה. לפיכך היו משמיטים את האות ו' מן המילה השנייה ואומרים אללה אכבר, דהיינו אלוהים גדולים, וכך יוצאים היו ידי חובתם. הספרדים שחטו בעיקר כבשים ועזים משום אהבתם צלעות צלויות, ומשום מחירו הזול של בשר זה. האשכנזים העדיפו בשר בקר. השוחטים האשכנזים שחטו בנפרד. שחיטתם של הספרדים לא היתה בעיניהם קפדנית וחמורה די הצורך לפי דיני ישראל, אף כי לאמיתו של דבר אין הדבר כן ושחיטתם של הספרדים חמורה וקפדנית יותר מאשר השחיטה האשכנזית. אולם משהתעוררו בשעת עבודתם בבית המטבחיים ספקות בעניני סכינים והלכות שחיטה וטריפה עמדו ונועצו אלה באלה.

כל רבנינו למדו הלכות שחיטה. בידי רבים מהם היו תעודות של גדולי הרבנים השוחטים שהסמיכו אותם לשחוט.

רבנים אלה, שכמה מהם נסעו לחוץ־לארץ לשמש בכהונת דיינים ומורי הוראה בקהילות ישראל, הביאו ברכה רבה בידיעתם בהלכות שחיטה. לא זו בלבד שהם שימשו גם שוחטים בקהילותיהם אף הכשירו אחרים במלאכה זו. יתר על כן, הזדמנו רבנים דרך מקרה במקום נידח והיה צורך בשוחט, מיד היו מוציאים מנרתיקם את החלף והמשחזת ועוסקים במלאכה.

לא כולם עמד להם אומץ לבם לשחוט. היו רבנים שהתעלפו לאחר השחיטה הראשונה ולא נמצאו מתאימים להמשיך במלאכה זו. בין אלה נמנה אבא ז“ל. בילדותי חיטטתי פעם באחת המגרות וגיליתי שתי אבנים שחורות ומהוקצעות היטב אשר כפי שנתברר לי לאחר מכן שימשו משחזות. כשחקרתי את אבא על כך השיבני אל תתעסק בהן החזר אותן למקומן. באחד הימים נודעו לי קורותיהן מפי סבתי אשר נוהגת היתה לספר לנו דברי ימי משפחתנו. וכך סיפרה: אבא הוסמך לשחיטה אלא שביום הראשון שהלך לשחוט התעלף בבית המטבחיים לאחר ששחט כבש. מאותו יום – הוסיפה סבתי ואמרה – לא שחט אף לא תרנגולת. לאחר פטירת אבא מצאתי את תעודת הסמיכה שלו שהיתה חתומה בידי הרב האשכנזי נפתלי יצחק הלוי “שו”ב דפעה”ק ירושלים ת“ו” וניתנה בחודש תשרי שנת תרנ"ז.


ב    🔗

בילדותי פוגש הייתי תכופות ברבנים שוחטים. נולדתי בשכונת מונטיפיורי הישנה ולאחר זמן מה באנו לגור בשכונת עזרת ישראל שבמעלה רחוב יפו סמוך לפינת רחוב המלך ג’ורג' ורחוב יפו היום. זו היתה שכונה צנועה ושקטה, כל כולה רחוב אחד ולו שתי שורות בתים אשר עמדו אלה מול אלה. בקצהו של הרחוב התרומם בנין הקונסוליה הגרמנית והכנסיה הפרוטסטנטית האמריקאית. בשכונה זו התגורר הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל אשר באותם ימים עסק אף הוא בשחיטה. מדי בוקר בבוקר רואה הייתי אותו חוזר מבית המטבחיים רכוב על חמורו הקטן ורגליו כמעט נוגעות באדמה. לבוש היה כפתן וגלימה מגואלים בדם. בן שש הייתי וחבר לבנו של הרב, יעקב. יחדו נכנסים היינו הביתה ועוקבים אחרי מעשיו של הרב. תחילה קשר את חמורו לפתח הבית, לאחר מכן נכנס פנימה ופשט מעליו את בגדי בית־המטבחיים, וישב אל השולחן. זוגתו הגישה לו קפה בחלב עם כעך פריך. זוכרני כי באחד מביקורי הבוקר פרס חתיכה מהכעך, טבל אותו בספלו והגישה לי. ביקורי השני והאחרון בביתו חל לאחר ארבעים וחמש שנה כאשר לויתי את הקאדי של נצרת, השיח' טאהר אל טברי, בחג הסוכות לביקור נימוסין אצל הרב. השיחה בינינו התנהלה בערבית ונסבה על השלום בין שני העמים.

משהייתי קורא לאחר מכן בבית־הספר את הפסוק “מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה” הייתי רואה בדמיוני את דמותו של הרב בן ציון מאיר חי עזיאל כשהוא רכוב על חמורו ובגדיו מכותמים בדם. אולם דמותו הנאה והיפה, כפי שנתגלתה לעיני בשאר שעות היום, לא נפגעה מן הדמות שהייתי פוגש בשעות הבוקר. הרב עוזיאל נמנה עם הרבנים הראשונים שדיברו עברית צחה ומודרנית, זו שהיתה שגורה בפי חלוצינו וסופרינו אשר הגיעו לארץ מרוסיה בתחילת המאה. אנו בני הנוער בירושלים ראינו בו דמות שמיזגה בתוכה תורה ותחיה עברית.

מקצוע השחיטה שעסקו בו רבנים ופרחי רבנים עבר בירושה מאב לבן, אולם היו שנטשו אותו ולא הזדקקו לו עוד. אב בית הדין יוסף עוזיאל עסק בשחיטה וזאת מלבד שאר תפקידיו הרבניים, במקצוע זה עסק כאמור גם בנו הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל.

הרב מנחם דנון היה ידוע אף הוא כאחד השוחטים הגדולים ובעקבותיו הלכו גם שני בניו הרבנים נסים ובכור דנון. הרב נסים דנון שימם בימי מלחמת העולם הראשונה רב ראשי בירושלים. הוא נפטר במארוקו בשנת 1932 בהיותו שם בשליחות. בן חמשים ושתים היה במותו. אחיו חכם בכור דנון עסק בשחיטה ארבעים שנה ומעלה.

משפחת מיוחס הענפה הוציאה מקרבה שוחטים במספר רב. ביניהם ייזכרו חכם מרדכי מיוחס, שמואל מיוחס, מושון מיוחס, נסים מיוחס, יוסף יום־טוב מיוחס, אברהם מיוחס.

מורי בבית המדרש “דורש ציון” חכם יהודה שאקו שימש גם בודק בבית המטבחיים. בילדותי רואה הייתי אותו חוזר אל ביתו רכוב על חמור גדול. הוא היה מסתיר פניו ממני ואף אני הייתי מעמיד פנים כאילו איני רואה אותו. כן פוגש הייתי תכופות את הרב בכור דנון כשהוא רכוב על החמור בדרכו לשכונת נחלת ציון. הרב בכור דנון החזיק אורווה קטנה בשביל חמורו זה סמוך לביתו.

השוחט הרב מרדכי מיוחס כיהן גם כגבאי מושב זקנים הספרדי שבשכונת רוממה. תכופות ראיתיו שעה שהיה חוזר אל ביתו ברגל ממושב זקנים ועד לשכונת מונטיפיורי. שולי גלימתו הארוכים טאטאו את העפר שברחוב יפו. הוא לא דקדק בלבושו. אשתו הישישה סיפרה לי: פעמים רבות אמרתי לו: דע כי לוס פאניוס דאן אונור, דהיינו, לבוש נאה נותן כבוד ללובשו, אולם הוא דחה טענותי דרך ביטול?

גם אל בית המטבחיים הלך ברגל בקיץ ובחורף. יוצא היה מביתו ללא ארוחת בוקר. בימי הקור הקשים היה מבקש מאשתו להכין לו ספל יין חם שהיה שותה לפני צאתו לדרך. מעיל ופרווה לא לבש. את כלי העבודה שלו, שתי סכינים ושתי משחזות אחת להחלקה ואחת להשחזה, הטמין בחיקו, סמוך ללבו, משום כך היה החלק השמאלי שבחזהו תפוח תמיד. מדי לילה בלילה, וגם במוצאי שבתות וחגים, ואפילו במוצאי יום־הכיפורים, היה יושב ובודק את סכיני השחיטה ומכין אותן ליום המחרת. הוא נפגע פעמים אחדות בשעת העבודה.

השוחט הרב המרדכי מיוחס היה יהודי אמיץ לב. בן שמונה עשרה היה כשהוסמך להיות שוחט והעמיד תלמידים הרבה. לא נרתע מאיומיהם של יהודים וערבים על אשר הטריף את בהמותיהם. הם עקבו אחריו עד ביתו. בסוף ימיו שימש ראש השוחטים כשם שלפניו מילא תפקיד זה הרב בכור דנון.

שוחחתי רבות עם בני משפחותיהם של רבנים אשר עסקו כל שנות חייהם בשחיטה. הם דיברו בהתפעלות על דביקותם של הוריהם במשלח־יד זה אשר ראו בו שליחות מצוה. אולם גם ימי שמחה נפלו בחלקם. בפורים היו נוהגים השוחטים והבודקים לשבת יחדו ולבלות זמנם בצלייתם של אותם נתחי בשר קטנים שקיבלו מידי בעלי הבהמות. בשר לא חסר מביתנו – אמרה לי בתו של אחד השוחטים. מטבחנו דמה כמעט לדוכנים לצליית בשר המצויים כיום ברחובותינו המעלים עשן תמיד.

כיום אין רואים רבנים שוחטים רכובים על חמורים. משלח־ידם אינו כרוך באותן סכנות שהיו מנת חלקם של קודמיהם. הם מגיעים לבתי המטבחיים רכובים על גבי וספה ועבודתם בתנאים סניטריים וחמריים אשר לא חלמו עליהם השוחטים מלפני שניים־שלושה דורות.


 

חזנים    🔗

מי מבין רבנינו, הגדולים והקטנים, אבות בתי־דין, רבנים ראשיים, וסתם חכמים בני עמך אשר לא עברו לפני התיבה בבתי־כנסיות שבעיר ירושלים הישנה וחדשה, בימי חול, בשבתות ובמועדים והנעימו את לבותינו בתפילתם העדינה והרכה, הפשוטה והלבבית. משעמדו הרבנים־החזנים בשעת הוצאת ספר התורה מההיכל בימי החגים, בראש השנה ויום כיפורים, וקראו את ה“יהי־רצונים” בקול נשבר ורווי צער, בו ביקשו מאת בוראנו כי יתנהג עמנו במידת החסד והרחמים, “עוררה את גבורתך ולכה ישועתה לנו, ויסכרו פיות כל המקטרגים והמשטינים עלינו…”, ובשעה שביקשו מאת האל כי יעשה "למען השם הקדוש המתפשט ממאור המרכבה התחתונה (אלד) וכשהוא כלול עם מקורו “אהיה אאהלידה”, – נדמה לנו כי לרבנינו שפת סתרים עם אלקינו שבשמים. ואנו שעומדים היינו עטופים בטליתותינו לפני ההיכל הפתוח ולעינינו ספרי התורה הנוצצים המוארים באור עששיות השמן – בטחנו בשליחותם זו של רבנינו וידענו כי בזכות תפילתם נצא מחשיכה לאורה. בדמיוננו ראינו מלאכים לובשי צחורים יורדים משמים כדי להנחותנו. בטחנו במליצי־יושר אלה, בעלי הדרת־הפנים, אשר לא התנשאו על בני עדתם, מלאו את תפקידם באמונה באשר ידעו את האחריות המוטלת על שכמם. הם לא הטילו עלינו מורא ופחד, מסבירי פנים היו.

בכל בתי כנסיותינו הפשוטים והדלים שליט היה נוסח תפילה אחד ויחיד. תפילתנו היתה פשוטה, מלווה שירה; חסידות, בחינת כל עצמותי תאמרנה, לא ידענו. התפללנו בדבקות אך בשלווה. ראינו בתפילתנו חובה נפשית שנעים היה למלא אותה. כבדות, פיזגור, לא אהבנו. נטינו לפשטות, ליב’יאניס.

תפילה יוצאת דופן, שונה תכלית שינוי, מנוסח תפילותינו התקיימה בבית־כנסת אחד ויחיד, הלא הוא בית הכנסת “בית אל” של המקובלים. זוכרני כי פעם בילדותי נקלעתי באחד הערבים בבית הכנסת זה בשעת תפילת מנחה וערבית. התפילה ארכה למעלה מן המקובל והיתה מלווה המיה מסתורית שהפעימה אל לבי. לא יכולתי להינתק מהמקום וחיכיתי באורך רוח עד לסיומה של התפילה.

אם כי נוסח התפילה אחד היה, רבים היו הלחנים, הכל לפי מוצאו של החזן־הרב ומשך ישיבתו בירושלים. מאיר חפץ, תושב העיר העתיקה לפנים, המתגורר עתה, לעת זקנה, במושב זקנים הספרדי, מתפלל עד היום בלחן המזכיר את לחן בתי־הכנסת של “ארבע הקהילות”, שהיום לאחר כיבוש העיר העתיקה ראיתי אותם בחורבנם. זהו במיוחד לחן העיר העתיקה. לחן אחר היה לתפילתם של רבנים יוצאי סלוניקי שספגו השפעה רבה מהרומאנסות הספרדיות. זה היה לחן חינני, קליל, עליז. הבדל רב לא היה בין לחן ירושלים ללחן חברון, אם כי ניתן היה לחוש בנימה מיוחדת שהיתה אפיינית לתפילתם של יהודי חברון.

כל תפילה מתפילותינו נפתחה בזמרה ובשירה בציבור. את שיר השירים קראנו בזמרה שלא כקריאתה של מגילת אסתר בפי החזן בלבד. שעת התפילה היתה שעה של שקט ודומיה. את הלחש הקל ביותר הפסיקה מיד מכה בתיבה או על גבי כריכתו של סידור התפילה. חזן אחד בלבד התפלל בקרבנו ולא חזנים רבים.

לכל בית כנסת היה רב־חזן משלו. היו רבנים ששימשו בחזנות במספר בתי־כנסת בעיר העתיקה ומחוצה לה. בתי־כנסת היו קיימים גם במוסדות החסד שהקימו רבנינו בהם שימשו חזנים הגבאים עצמם.

אזכיר כאן את שמותיהם של המספר רבנים אשר “החזניה” שלהם, כלומר מנגינת החזנות היתה מפורסמת ביותר: הרבנים אלעזר ושמואל מזרחי, יוסף בורלא, מורנו סוזין, וידאל ונחמן אנג’יל, שמעון אשריקי, אברהם פינו אברהם פילוסוף ואבא ז"ל. חכם בכור פדרו שימש חזן בבית הספר של חברת־כל־ישראל־חברים, והרב נסים וארון בבית הכנסת של בית־החולים רוטשילד.

החזנות שימשה מקור פרנסה לרבנים. בתפקיד החזנות כלולה היתה גם אמירת ברכות בשעת העליה לתורה כגון, “מי שבירך” וכן תפילת “השכבה” לנפטרים אשר קהל המתפללים שילם עבורו לבית־הכנסת ואף הרים תורמה לחזן. את “החשבונות” ליחידי בית־הכנסת הגישו רק בפרוס החגים ערוכים על דפי נייר קטנים תוך ציון השבתות פרשת זו וזו שבהן עלו לתורה והרימו תרומותיהם.

שעורי הנדבות שתרמו העולים לתורה בשבתות ובמועדים שמשו נושא לדין ודברים חשאי בקרב באי בית־הכנסת. היה בהן בתרומות אלו משום מחווה של ראווה והתפארות שלא תמיד מעדו בה משהגיע מועד הפרעון. בימי שני וחמישי, ימי עלייה לתורה, לא נתרמו נדבות כי מי זה יתן דעתו על כך בימי חולין שבהם שקוע האדם בדאגות וטרדות שונות. כהנים ולוויים שעלו דרך קבע לתורה בשבתות פטורים היו ממתן תרומות שכן נוכחותם בלבד הספיקה ובזכותם ניתן היה לקיים את העלייה לתורה כהלכתה. בימי חג ומועד נתכבדו בעלייה לתורה אלה שהוקירו רגליהם מבית הכנסת כל ימות השנה, הללו תרמו בעין יפה כמו רצו לכפר במעשה זה על אשר אין הם פוקדים את בית הכנסת בימות השנה.

היו שנקטו ב“להטוטים” והכריזו בשעת העלייה לתורה על תרומה כגון “ח”י גרושים למקדש" ולפרקים “דוס ב’יזיז ח”י“, שתי פעמים ח”י גרושים. הללו ראו בהכרזות מעין אלו סגולה לנפשם, לבריאותם.

הנדבה אשר לא נעמה לאזנינו ביותר היתה זו הקרויה “נדבת ידו”, שפירושה היה השתמטות והתחמקות בצורה עדינה ונאה. הכל ידעו, ואנו הקטנים ביניהם כי כל מי שמכריז על “מתנת ידו” אינו אלא קמצן, רחמנא ליצלן, שכן השאיר לעצמו פתח לנדב פרוטה שחוקה או שלא לנדב כלל והגבאי או החזן לא יכלו לבוא אליו בטרוניה.

“יומא טבא” היה לגבאינו וחזנינו כאשר אחד מיחידי בית הכנסת היה “פרידו”, לאמור, אבי הבן או אבי הבת, או “נוביו”, חתן, ועוד. לכבוד מאורע זה נהגו קרובי “בעל השמחה” להתפלל בבית הכנסת בו התפלל הלה ותרמו בהזדמנות זאת ביד רחבה “לחיי הרך הנולד” או “לחיי החתן”, לחיי כל המשפחה ולחיי כל הקהל הקדוש הזה גדולים וקטנים הם ובניהם וכל אשר להם"

ידיהם של יחיד בית הכנסת נפתחו בערבי חגים ומועדים וביחוד בערבי ראש השנה ויום הכיפורים. לאחר הסליחות ניגש הרב החזן אל היחידים ובחיוך על פניו הגיש להם את הפתק. הוציא היחיד את הארנק מחיקו ושם בסתר בידי הרב סכום מסויים, או קואינטו, לאמור על החשבון, ובמעמד זה זכה התורם מפי הרב־החזן בברכה כפולה ומשולשת. ב“תזכו לשנים רבות נעימות וטובות לו ולכל אשר באהלו”. שעה זו של סליחות היתה השעה הנוחה ביותר לרבנינו־חזנינו לדפוק על לבותיהם של נדיבי עם יחידי בית־הכנסת.

ה“חזניה” הספרדית הולכת ונעלמת בימינו. מחזיקים בה רק מתי מעט מבני העדה החלבית והפרסית אשר קיבלוה מפי מוריהם בתלמוד תורה. בתי־הכנסת שלנו ריקים היום מרבנים, והחזנים אינם אלא בני עמך שחוננו בקול נעים. עם ה“חזניה” נשכחים והולכים גם לחן הפיוטים והזמירות וכן משתבשים טעמי ההפטרה שהיו חביבים עלינו בימי ילדותינו. לא נשתיירו אלא טעמי המקרא שאנו מקפידים על שמירתם כפי שהיו זכורים לנו.

החזנות הפכה היום מקצוע. משכורתם של החזנים שמורה להם ושוב אינם נזקקים לנדבותיהם של העולים לתורה. בכך ניתק הקשר הלבבי שהיה קיים בין הרב־החזן לבין התורם. עובדה זו נותנת אותותיה גם בלחן התפילות. יש אשר נדמה כי התפילה והברכות אינן בוקעות מן הלב אלא מן הגרון בלבד ואין בהן כדי להלהיב את השומע. היום מסתפקים אנו במי שקולו ערב. אין אנו דואגים שהחזן יהיה זקן שפל־ברך ורגיל בתורה ובחכמה כפי שהיה לפנים.


 

סוחרים ו“בעלי־בתים”    🔗

אלה מבין רבנינו שהוריהם לא שימשו בכתר תורה למדו את מלאכת הוריהם ואף התמחו בה. אלא שבמרוצת הזמן גברה תורתם על מלאכתם, הזניחו עיסוקיהם וישבו ללמוד. היו שנקטו שתי המלאכות בעת ובעונה אחת. מהן עסקו בחלפנות, אחרים נעשו שותפים לסוחרים. עיסוקיהם אלה היו בחינת “מלאכות נקיות”. הרצון לעמוד ברשות עצמם ולא להיות סמוכים על שולחן הכולל הוא שהדריכם וכיוון צעדיהם. מעמדם בקרב הרבנים חבריהם היה מכובד יותר וחפשים היו להביע דעתם בכל עניין בלי משוא פנים.

רבים הסיפורים על “הצלחותיהם” ו“כשלונותיהם” של רבנים־סוחרים אלה. תמימותם היתה ידועה ברבים ושותפיהם למסחר ידעו כיצד להונותם. מספרים על אחד הרבנים שהילווה סכום מסויים לסוחר נודע אשר התחייב להחזירו למלווה לשיעורין. הלווה קיים התחייבותו פעם ופעמיים אך לאחר מכן דחה את המלווה בלך ושוב. בסופו של דבר הלך כספו של הרב, אשר חסך בעמל וטורח רב, לאיבוד.

ועוד מספרים על אחד הרבנים אשר הפקיד אצל אחד הסוחרים הידועים בירושלים מספר שקי קפה וסוכר, שני המצרכים היקרים והחשובים ביותר באותן שנים. לאחר כמה ימים אמר הסוחר לרב כי השקים נגנבו מחנותו וכי פטור הוא מלשלם את תמורתם מאחר שהיה שומר חינם. הלכו שניהם אל הרב חיים דוד סורנאגה כדי שישפוט ביניהם. יצא הרב לשוק, תפס את הסבלים שהיו משמשיו של הסוחר שלנו, פנה אליהם ושאל: סחורתו של פלוני מי קנה אותה? ענו לו הסבלים לתומם: המנזר היווני האורתודוקסי קנה את הסחורה. בדרך זו גילה הרב את המעילה והשיב את הגזילה לחברו הרב.

הרב בנימין אלקוציר עסק בצעירותו במסחר הקפה והסוכר ואף “קנה ומכר מניות”. הוא היה יהודי בודד וערירי ועננה של עצבות ריחפה תמיד על פניו. נודע כאחד הרבנים הפקחים והחריפים ביותר ושקל בסלע כל מלה שהוציא מפיו. בראשית שנות המנדאט שימש הרב אלקוציר חבר הרבנות הראשית.

הרב יעקב שאול אלישר עסק במסחר. אביו של הרב יעקב מאיר היה שען וכן עסק בחילוף כספים. הרב חיים דוד סורנאגה אשר שימש אב־בית־דין עסק בעניני קרקעות.

הרב נסים אלישר עסק בבנקאות. הרבנים הסלוניקאים שעלו לארץ בסוף המאה החולפת היו אנשי מסחר מובהקים. הם הוסיפו גוון מיוחד לאותה קשת צבעים מרהיבת־עין של רבני ירושלים. היו ידועים כאוהבי חיים ונטו לבדיחות הדעת, בעלי שלווה נפשית הרחוקים מכעס ומפזיזות. קרובים שהיו להם בסלוניקי שלחו להם סחורות שונות כדי שיסחרו בהן ולמען יוכלו לעסוק בתורה בהרחבת הדעת. כן עסקו במסחר הרבנים גבריאל פרחיה, אליהו אלחסיד וכן סבי אשר נסע מספר פעמים לסלוניקי, כדי להביא משם סחורות.

רבנינו היו מטופלים במשפחות מרובות ילדים. הבנות שהגיעו לפרקן תבעו נדוניה, באותם ימים של ראשית מאה זו עמדה הנדוניה על עשרות נפוליונים. אף רב אחד לא זכה שבתו תינשא בחינם, בלא נדוניה. הם גם צירפו נפוליון לנפוליון כדי ליתן מוהר ומתן לבנותיהם. החתנים של אותם ימים לא ויתרו ולא יכלו לוותר על כגון אלה כיוון שלא נמנו עם העשירים. החתן ציפה לנדוניה של חותנו כדי “לפתוח בית”. מהם שקיוו להתקיים מהרבית של נדונית האשה.


ב.    🔗

מקרה נודע של רב אשר נתאווה לעסוק במסחר ונכשל כשלון חרוץ הוא מקרהו של הרב בן ציון קואינקה. אביו, חכם אברהם קואינקה, היה יהודי נכבד וסוחר עשיר, אולם לפני מותו ציווה על בנו לבל יעסוק במסחר. הוא בנה לבנו און קונאק, ארמון, היינו בית בן שלוש קומות בשכונת אוהל משה. יתר על כן, האב השאיר לבן טריס נומירוס, שלשה “שיכונים”, וכל זאת כדי שיישב הבן ויעסוק בתורה. הרכוש הרב הזה היה בו כדי לפרנס את הבן בריווח בכל ימי חייו.

הבן לא קיים את צוואת אביו ותחת לישב וללמוד תורה שלח ידו במסחר. אולם כשרונות מסחריים לא היו לו והוא איבד את כל ממונו. במרוצת הזמן נאלץ למכור את הבתים וכן את תכשיטיה של אמו. משנותר ללא פרוטה חזר לישיבה ושיקע עצמו בלימוד תורה. הוא נעשה לאחד הרבנים החשובים ביותר של ירושלים והיה עורכו של הקובץ התורני הראשון בישראל “המאסף”. על דפי קובץ זה נתפרסמו שאלותיהם ותשובותיהם ומחקריהם של רבנים צעירים ספרדים ואשכנזים כאחד. הוא בא בחליפת מכתבים עם רבים מגדולי הרבנים האשכנזים והספרדים בגולה.

משאיבד את ממונו של אביו מינו על אמו בכורה קואינקה שני מורשים שינהלו את ענייניה. אחד המורשים היה סבי. שכרו היה חמישה נפוליונים לשנה, סכום נכבד למדי באותם הימים. כן נתמנה מורשה הרב יוסף עוזיאל אשר קבל שכר טרחתו עשרה נפוליונים לשנה. מינויים אלה שימשו עדות כי אכן היא היתה אלמנתו של סוחר נכבד ובעל בעמיו.

בהיותו קרוב משפחה מצד דודתי ליוג’ה די קואינקה ונזדמן לי לראות לעתים קרובות בביתנו. הוא היה איסטניס גדול בלבושו. גלימתו היתה תמיד נקיה ומבריקה. בעלותו במדרגות היה מרים את שוליה לבל יתלכלכו חלילה. דבורו לא היה דומה לדבורם של שאר הרבנים, היה מהיר ומקוטע ולפעמים קשה היה להבינו. הוא לא עישן. מזמן לזמן הוציא קופסת פח קטנה מכיס האנטרי שלו, נטל מתוכה סוכריה קטנה, תקע אותה בפיו ומצץ ממנה שעה ארוכה.

מפי מרת דודו די מיוחס, שכנתו של הרב בן ציון קואינקה בשכונת אהל משה, שמעתי את הדברים הבאים: אהבתי להתלוצץ עמו אך כמובן בנימוס ודרך ארץ. הוא עצמו היה להוט אחר בדיחות־הדעת ונתחבב בשל כך על הבריות. הוא נשא עמו תמיד קופסה קטנה בה מספר סוכריות. את הסוכריות ביתר לחתיכות קטנות כגודל העדשה שמהן היה נוטל לפרקים ושם בפיו ללא הרף ואף מחלק מהן לאורחיו. לפעמים היה בא לבקרנו בביתנו ואז הייתי מעמידה פנים של מתחננת ופונה אליו ואומרת כבדני נא בסוכריה קטנה מקופסתך. אם תאות, אכבדך בביצה קשה אשר הנה בידי היא חמה, חמה.

ביום הראשון של סוכות בא לבקרנו ואמר לי מאס נו ב’ו ב’יניר, היינו יותר לא אבוא לבקרכם. מה דברים אלה בפיך אמרתי לו בתערומת. ואכן יומיים לאחר מכן, לי ב’ינו גוטה, דהיינו בא עליו שיתוק וניטל ממנו כוח הדיבור. סרתי אליו ולא זזתי ממיטתו. כאב לבי בראותי אותו. עיניו הסתכלו בי כל עת ונדמה היה לי שהוא מבקש דבר מאתי. השתדלתי להוציא מפיו את מבוקשו ולאחר טרחה רבה הבנתי כי הוא רוצה שאזמין אליו את הרב בן ציון פארידיס. רצתי אל בית הרב פארידיס והבאתיו אליו. משראה אותו אורו עיניו והביט בי ברגשי תודה. הרב פארידיס ערך לו לפני מותו “התרת נדרים” ולאחר מכן השיב רוחו אל בוראו.


ג.    🔗

עד להקמתן של השכונות החדשות מחוץ לחומות ירושלים העתיקה התגוררו רבנינו בסמטאותיה החשוכות, בקרבת בתי הכנסת ומוסדות העדה. עד מאורעות 1929 עוד נותרו רבנים שהתגוררו בעיר העתיקה. היו רבנים שלא נטשו את העיר העתיקה עד סוף ימיהם. הרבנים וידאל אנג’יל בנו נחמן אנג’יל יעקב הלוי, אהרון בכור אלנקוה, גבאי “בית אל” ועוד גרו כל ימיהם בעיר העתיקה. משפחת אלישר גרה ב“קאלז’ה די חרבון” סמטת חרבון, ואילו הרב הראשי יעקב שאול אלישר התגורר בבית הקדש שעמד מאחרי “לאס טריס קהילות” (שלוש קהילות) אין און קליז’ון איסקורו, בסמטא חשוכה. רק שנתיים לפני פטירתו עבר לגור בשכונת אבן ישראל.

אולם בעקבות בעלי הבתים ושאר סוחרים שהתחילו עוקרים מן העיר העתיקה אל השכונות החדשות החלו גם רבנינו לרכוש להם “נומירוס” (שיכון בימינו). חצי נומירו בשכונת מונטיפיורי נמכר בשבעים נפוליון, נומירו שלם במאה ועשרים נפוליון, היו שהורידו את התכשיטים מצווארי הנשים כדי לרכוש להם דיור בשכונות החדשות.

השכונה החדשה הקרובה ביותר לעיר העתיקה היתה שכונת ימין משה מונטיפיורי אשר נוסדה בשנת תרנ"ב. זו היתה מעין “שכונת ביניים” והיוותה חלק מהעיר העתיקה. רבנים עשו דרכם אל שכונה זו וממנה ברגל. תנאי המגורים היו טובים לאין ערוך מאלה שבעיר העתיקה ואוירה היה צח.

באותו פרק זמן הוקמה גם שכונת “אבן ישראל”. חמשים ושלושה “מתיישבים” השתכנו בה כמנין “אבן”. השכונה דמתה למלבן, במרכזה השתטחה חצר גדולה לשימושה של השכונה כולה. בשל סיבות בטחוניות ומפחד גנבים קבעו את החלונות כלפי פנים. על החלונות הציבו שכבות ברזל והבריחון בבריחים.

בשנת תרמ“ג נוסדה שכונת “אהל משה” להספרדים ו”מזכרת משה" להאשכנזים. גם הקמתם של המוסדות כגון בית חינוך יתומים ובית הזקנים הניעו את הרבנים לבוא ולהתגורר בשכונות החדשות.

דודתי מספרת: משהכין עצמו סבך לעזוב את ביתו בעיר העתיקה רכש לו תחילה “מדיו נומירו” (חצי שיכון) בתשלומים ובנה עליו חדר אחד מטבח ושירותים. כעבור זמן מה הוסיף עוד חדר וכך נשלמה בנייתה של הדירה כולה בת ארבעת החדרים.

גם אביך קנה “נומירו” בשכנות ל“נומירו” של אביו. משהחליט אביך לעזוב את השכונה ומכר את ביתו שם הלך סבך בעקבותיו וזאת כדי להימצא בקרבת בנו יחידו יום יום.

רבנינו התהלכו בחוצותיהן של השכונות בהרגשה של נחת ושל רווחה. האויר הצח, השדות, האילנות השפיעו עליהם רוח טובה. הם התמזגו יפה בסביבתם החדשה.


 

הריב “אל פייטו”    🔗

פירושן של שתי מלים אלו הוא “הריב”, הריב בה“א הידיעה, והכוונה לריב שתחילתו בשנת תרס”ו, וסיומו סמוך לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. ליתר דיוק, הריב פרץ במוצאי שבת כ“ח בתמוז תרס”ו מיד לאחר פטירתו של הרב יש"א ברכה הוא הרב יעקב שאול אלישר. הריב נתפתח לסכסוך חמור בין משפחות רבנים לבין עסקנים, והעתונות בארץ ובגולה הקדישה מקום רב לטענותיהם של שני הצדדים.

הרב יעקב שאול אלישר ידוע היה כאחת הדמויות המפוארות שקמו לעדה הספרדית – הוא היה מקורב אל העם, דאג לשלומו ולרווחתו ותמך בתלמידי חכמים. פטירתו היתה פתאומית. יום אחד לפני מותו – מספר הרב עובדיה הדאיה בנו של הרב שלום הדאיה שנמנה עם באי ביתו ומקורביו – עוד עמד ובדק את חלפו של אחד השוחטים.

מריבות בקרב העדה הספרדית לא חסרו מעולם כשם שלא חסרו מריבות בקרב שאר העדות. ואילו הריב שפרץ לאחר מותו של הרב אלישר שונה היה באופיו ומטרתו מכל שאר המריבות השוטפות ורגילות שהיו נחלת העדה.

לרבנים שהרימו את נס המרד הצטרפו גם משכילים ועסקנים צעירים מבני העדה הספרדית בירושלים. עם אלה נמנה גם העתונאי הצעיר אברהם אלמאליח וכן המורה הצעיר אשר הפך לאחר מכן לסופר ידוע, וכוונתי ליהודה בורלא.

לאחר מות הרב יש“א ברכה – קמה רוח חדשה בעדה. רבנים, עסקנים ומשכילים – סיפר לי המנוח אברהם אלמאליח – השתוקקו לחדש פניה. חוג זה לא נאות “להמליך” (כך כינו את דבר מינויו של הרב הראשי) על העדה את הרב חמ”א, חיים משה אלישר, בנו של הרב יש"א ברכה. חוג זה נתן עינו ברב הצעיר יעקב מאיר אשר היה רב מתקדם, בעל השכלה כללית, שלט בשפות זרות, מקורב למנהיגי הציונות, לתנועת התחיה העברית, ונמנה עם ידידיו הקרובים של אליעזר בן־יהודה. עם החוג הזה נמנו הרב אברהם פילוסוף, אביך, הסופר יהודה בורלא, מר משה עזריאל, בעל בית הדפוס עזריאל והמוציא לאור של העתון העברי היומי בירושלים “החרות”. כן היו מספר רבנים שפסחו על שתי הסעיפים וסרבו לתמוך בגלוי באחד הצדדים.

קבוצה מתקדמת זו זכתה גם לתמיכתו של אלברט ענתבי, נציגה של חברת כל ישראל חברים, אשר היה מקורב לשלטונות התורכים וביחוד למותצרפים. מושלי מחוז ירושלים. העתונות הערבית המקומית ידעה לספר כי אלברט ענתבי הוא האיש הממנה מושלים ומורידם לפי רצונו. (מספר המושלים ששימשו בכהונה זו בירושלים במשך תקופת ה“חורייה”, מרד התורכים הצעירים, דהיינו משנת 1908, היא שנת הכרזתה, ועד 1914, כאשר פרצה מלחמת העולם הגיעה לשמונה).

מפנה מפתיע חל בריב הזה – הוסיף וסיפר אברהם אלמאליח – כאשר באותו פרק זמן חזר משליחותו מבוכארה הרב אליהו ישראל פניז’יל, בשובו עבר הרב דרך קושטא והצליח להשפיע על ראש רבני תורכיה, הרב משה הלוי, ובעזרתו זכה הרב פניז’יל לקבל מאת השלטונות התורכים את הפ’ירמאן, כלומר את כתב ההרשאה המסמיכה אותו מבחינה פורמלית להיות ראשון לציון. ראש רבני תורכיה לא היה אישיות חזקה ביותר והרב פניז’יל לא נתקשה כלל לשכנעו ולהטותו לרצונו.

בין אנשי הקבוצה שתמכה ברב פניז’יל נמנו הרב בנימין אלקוציר, הרב השתקן כפי שכינוהו, חכם יצחוג’ו אשכנזי, שהיה נתין צרפתי ומגבאי בית החולים “משגב לדך”, הרב חיים פריסיאדו סורנאגה, חכם יצחק דסה, החכמים מרדכי שריזלי ורפאל שריזלי.

שני הצדדים לא טמנו ידם בצלחת. משלחות יצאו לקושטא. במשלחת האחת היו שני רבנים, הרב יעקב דנון, אשר שימש לאחר מכן רב ראשי בדמשק, והרב נסים גנון, ראשון לציון ורבה של ירושלים בימי מלחמת העולם הראשונה ועד לכיבוש הארץ בידי הבריטים. אל משלחת זו צורפתי גם אני. הסיעה המתנגדת שלחה לקושטא את הרב בנימין אלקוציר והרב יצחק אשכנזי. בין ההאשמות שהטילו על הרב יעקב מאיר היו שתיים מכובדות ביותר. הם טענו כי בחותמת הקטנה של הרב מצוי מגן דוד קטן וכי שולט הוא בלשון הצרפתית. האשמה שנייה זו די היה בה כדי להבאיש את ריחו לפני השלטונות.

אולם מעשה מחפיר ביותר – הוסיף המנוח אברהם אלמליח – היה העניין הבא:

הסיעה המתנגדת האשימה אותנו לפני המושל התורכי בהכנות לתקוף את אנשיה. המושל התורכי ברצותו להקדים רפואה למכה שלח מספר שוטרים כדי לאסור את אביך, את יהודה בורלא, את בעל בית הדפוס עזריאל ואותי. כשנודע דבר המאסר בירושלים קמה סערה גדולה. למחרת היום קם אלברט ענתבי והלך אל המושל התורכי. ענתבי פנה אל המושל בשאלה: על פי איזה חוק אסרת ארבעה אנשים אלה? המושל בא במבוכה ולא ידע מה להשיב. למחרת ציווה לשחרר את העצורים.

אבא נמנע מלספר לי על דבר הריב אף־על־פי שהוא היה הרוח החיה בכל המאבק הזה. משהו גונב לאזני מפי סבתי.

מששמע סבך על מעצרו של אביך, קם, התלבש והלך עוד באותו לילה אל המושל והפיל תחינתו לפניו כי יאסור אותו תחת בנו.

כששמעתי סיפור זה ראיתי בעיני רוחי את סבי רם־הקומה, ההדור בלבושו, צועד לפניו כולו אומר כבוד, בשעות הלילה, כדי לבקש רחמים על בנו.

כמה מזקני ירושלים עודם זוכרים את הריב אשר פשט על פני שכונות מונטיפיורי, אהל משה ואבן ישראל בהם התגוררו הרבנים אשר השתייכו לשתי הסיעות היריבות. הגיעו הדברים לידי כך עד ששני דרושים נבדלים התקיימו בשבת הגדול אחד בבית הכנסת של רבי יוחנן בן זכאי ואחד בבית הכנסת של שכונת מונטיפיורי.

קלחת מלחמה זו עוררה גם מעשים שהיו בהם משום פרחחות. בני המשפחות היריבות, אשר בשכונת מונטיפיורי הישנה, היו לפעמים מתופפים בידיהם על פחים ריקים ומשמיעים שיר לעג שחוברו במיוחד נגד יריביהם.

על דרכי המלחמה באותם ימים שמעתי מפי הישישה דודו די מיוחס בתו של הרב חיים פריסיאדו סורנאגה שנמנה עם מתנגדיו החריפים ביותר של הרב יעקב מאיר.

אנו תמכנו במועמדותו של הרב פניז’יל ועקבנו אחרי הריב בערנות רבה. ביתנו שימש מעין מפקדה ראשית. אנשי המשלחת שלנו בקושטא סיגלו לעצמם מעין כתב סתרים שרק אנחנו ידענו לפענחו. משנתקבלה טלגרמה משם כי מחיר הסוכר עלה ידענו כי סיכויו של הרב פניז’יל בעליה. אולם משהגיעה טלגרמה שבה נאמר כי מחיר הקפה עלה פירוש הדבר היה כי סיכוייו של הרב יעקב מאיר עלו. זוכרת אני אותו יום שקיבל הרב פניז’יל את הפריג’ה, צווארון זהב שענדו הרבנים הראשיים, היה זה יום של שמחה גדולה ושלמה לכולנו.


ב.    🔗

השלטונות התורכיים התייחסו בכבוד רב אל הרבנים. החכם באשי נהג לבקר יחד עם חבריו הרבנים ועסקנים מן העדה אצל הקאדי והפחה בימי גנוסיה שלהם כדי להגיש להם את ברכתה של העדה היהודית. בחג הרמדאן של שנת תרע"א כותב העתון “החרות” הירושלמי, ביקרו ממלא מקום החכם באשי רבי נחמן בטיטו הרב לב דיין והחכם בן ציון מאיר חי עזיאל אצל פחת אנשי הצבא, את ראש ועד הרמת הצבא ואת ראש העירייה. סייעה לקשרים אלה ידיעת השפות שבפי רבנינו. מהם שדיברו צחות תורכית מהם ששלטו בשפה הצרפתית, לשון שהיתה מקובלת במזרח, ומהם שהלשון הערבית היתה שגורה בפיהם.

נציגי השלטונות ביקרו אף הם בבתיהם של רבנינו בימי חג ומועד ונתקבלו בכבוד רב.

מספרים כי פעם נבצר מהרב יש"א ברכה מפאת מחלתו לקבל את פני המושל התורכי שבא לבקרו בביתו לרגל החג. ואולם המושל עמד בכל תוקף על רצונו, נכנס לחדרו של הרב אשר שכב במיטתו בירכו בחמימות ודרש בשלומו.

חליפת המכתבים בין ועד העדה הספרדית לבין השלטונות התורכיים התנהלה בשנים שלפני הכרזת ה“חורייה” (עלייתם לשלטון של הצעירים התורכיים) בערבית ובתורכית. שני מזכירים היו לועד העדה לעריכתם של מכתבים אלה. נסים בכר היה ממונה על הקורספונדנציה הערבית, קורספונדנציה זו נקראה “ארזואליס” (מהמילה הערבית ערצ’חל, בקשה).

במיוחד שררו יחסים לבביים בין ראשי הדת המוסלמית לבין רבנינו. בימי השלטון התורכי אירעה פעם תקלה קלה בעניין המושבים ליד הכותל המערבי הרב הראשי הטיל על אבא ז"ל לבוא בדברים עם הקאדי הירושלמי כדי ליישר את ההדורים. וכך היה, אחר דיון קצר במחכמה (בית הדין השרעי) נתיישבו העניינים לשביעות רצונם של שני הצדדים.

בימי השלטון התורכי השתתפו רבנינו כנציגי העדה היהודית בלשכת הגיוס שנקראה “הועדה להרמת הצבא”. שנים מספר שימשו נציגים בועדה זו הרב נסים אלישר וכן אבא ז“ל. העתונות הערבית שהתחילה יוצאת לאור לאחר הכרזת ה”חוריית", תקפה קשות את החברים היהודים בועדה זו והאשימה אותם שהם מסייעים לשחרורם של יהודים צעירים רבים מחבות הצבא וכי בפלוגות המגוייסים שיצאו לשרות צבא מועט היה, לדעת העתונות הערבית, מספרם של היהודים. (הפחד מפני הגיוס לצבא התורכי הניע רבים מבני הנוער הספרדי לנדוד עוד בראשית המאה לארצות שמעבר לים).

סיפר לי אבא כי במלחמת העולם הראשונה הוטל עליו לפנות למפקדה הצבאית התורכית שמרכזה היה בדמשק כדי להשתדל בדבר שחרורם מחובת הצבא של מאתיים וחמישים בני ישיבות, ספרדים ואשכנזים. נסע אבא לדמשק, ונסיעה זו זכורה לי עוד מימי ילדותי. והודות להתערבותו והשתדלותו של הנציג היהודי במועצת המחוז של דמשק מר לניאדו בוטלה הגזרה.


 

ספרדים ואשכנזים    🔗

אילו שאלונו בילדותנו מי הוא “חכם” אשכנזי לא היינו יודעים מה להשיב. סימני היכר מיוחדים לא היו להם. איש איש דמה לחברו, גדולים לקטנים וקטנים לגדולים. לבושם שונה היה משל חכמי הספרדים. “קאפטין” צודריה (חזיה) ו“ג’יבה” וכן ה“פלץ”, הפרווה לימי החורף. ה“ג’יבה” הצבעונית נועדה לימי החג. בשבתות התהלכו בסמטאות ירושלים עטופים בטליתות משובצות עטרות מוזהבות – דבר שהתמיהנו מאד. לראשם לא חבשו “פוש”, זו המצנפת השחורה הקטנה שקישטה ראשיהם של רבנינו, אלא מגבעת שחורה רחבת שוליים. בשבת ומועד לבשו את ה“שטריימל” הידוע אשר עורר את סקרנותם של הערביים ובעיקר הפרחחים שביניהם. הללו היו מתגנבים מאחורי גבם, תופסים בשטריימל ומטילים אותו לארץ.

ילדי האשכנזים לא נבדלו בלבושם מן המבוגרים. בשבתות ומועדים חבשו גם הם שטריימל ולבשו קאפוטה ובכך היו יצאי דופן בין שלל צבעי בגדיהם של יהודי המזרח. בלבושם זה נראים היו קשישים מכפי גילם. הצד הדומה שבינם לבינינו השתובבותם ברחובות. בערב, בצאתם מ“החדר”, זה בית התלמוד תורה שלהם, הולכים היו אחוזים זה ביד זה ומקימים רעש והמולה סביבם. בעברנו על פני בתי התלמוד תורה של האשכנזים שומעים היינו את קולותיהם של התלמידים שהיו לומדים תוך צעקות מחרישות אזניים. אף בבתי כנסת ובבתי המדרש הרבו להרעיש.

מרחק גדול היה קיים בין ספרדים לאשכנזים. גם שפה משותפת לא היתה ביניהם. הספרדים רובם ככולם לא ידעו לדבר אידיש, והאשכנזים לא דיברו ספרדית. הספרדים הרבו לדבר עברית ביניהם ואילו האשכנזים נמנעו. מוסדות החינוך של שתי העדות היו נפרדים. בתלמוד התורה “עץ החיים” המורים והתלמידים היו אשכנזים. בית המדרש “דורש ציון” היה על טהרת הספרדים. ילדי הספרדים והאשכנזים נפגשו בבית הספר של ה“אליאנס” ו“למל” וכן בבית הספר לבנות על שם “אוולינה די רוטשילד” שהוקמו מאוחר יותר. השפה העברית שדיברו בה במוסדות חינוך ראשונים אלו, ולוּ בממדים מצומצמים, איחדה את כולנו.

יחסי רעות לא היו קיימים כלל בין ילדי האשכנזים לילדי הספרדים. להיפך, שני הצדדים ביקשו להתגרות זה בזה. ידיית אבנים אלה באלה היה המשחק החביב עליהם ביותר. הם “נלחמו” בנו ואנו “נלחמנו” בהם בכל מקום, בסימטאות העיר העתיקה ובשכונות החדשות שמחוץ לחומה. ילדי הספרדים, בעיקר אלה שהתגוררו בשכונת ימין משה, “מומחים” היו בזריקת אבנים ואולי משום כך הם כונו גויים. האמהות האשכנזיות הזהירו את ילדיהן לבל יבואו במחיצת ילדי הספרדים ולא ישחקו עמהם באשר “גויים” הננו. פעמים רבות שמעתי אותן קוראות אחרינו גוי, גוי. האשכנזים קראו אחרי הספרדים “פרנק פארך”, אולי על שום שראשיהם של ילדי הספרדים היו מגולחים עד לשרשי השערות ומשוחים משחות שונות להרחקת הכינים ומחלות לסוגיהן. ואילו הספרדים קראו אחרי האשכנזים “אשכנזי ביך ביך חוט ראסך פי אל טביח” משפט ללא כל מובן היה, כפי הנראה, פרי המצאתם של הערביים.

האשכנזים לא עבדו אצל בעלי מלאכה ספרדים ואף לא אצל סוחרים ספרדים. לוס אשכנזיס נו סי אריבאשאב’אן. האשכנזים לא השפילו עצמם – מספרות זקנותינו. אבל הספרדים עבדו אצל האשכנזים ונחלתם שפרה עליהם קיבלו שכר מידי מעבידיהם ביד רחבה.

רבני האשכנזים היו גבוהים, חסונים ובעלי הדרת פנים נאה. הליכתם היתה זקופה. הקונסולים יישרו וזיקפו קומתם. הזקנים והפאות שיוו להם הבעה מיוחדת שהיתה שונה תכלית שינוי מהבעת פניהם של הרבנים הספרדים אשר זקניהם לא היו ארוכים בדרך כלל ופאותיהם קצרות.

מספרים על רבי יצחק נחום לוי המדפיס שהיה מקיים יחסי ידידות עם הספרדים ומדבר עמהם עברית. דבר זה, היינו הדיבור העברי, הרגיז את ר' ישעיה אורנשטיין, סבו של הרב עמרם בלאו, והיה נוהג להוכיח את ר' יצחק נחום לוי על כך ומבקשו לדבר עם הספרדים לא בעברית אלא בשפתם, דהיינו לאדינו או ערבית.

מאכלי האשכנזים לא היו ערבים ביותר והנשים הספרדיות היו מדברות עליהם בלגלוג. האשה האשכנזית שמה על האש קדרה מלאה מים ובה מספר תפוחי אדמה, בצלים, גזר, נתחי בשר בקר או עוף, והרי לכם סעודה. ואילו האשה הספרדיה היתה שקועה ראשה ורובה במטבח, טורחת יומם ולילה כדי להכין לבעלה מטעמים כאשר אהב.

אשכנזים לא קנו בשר משחיטתם של ספרדים. מספרים כי פעם הוזמן הרב חיים זוננפלד לסעודת מצווה אצל ספרדי לרגל ברית מילה של בנו ואכל בשר. לאחר מכן הקשו עליו חבריו הרבנים הכיצד? השיב להם הרב זוננפלד: בשעה שישבתי לסעוד שקלתי בדעתי מה עדיף, האם להקפיד על דינו של הרמ"א ולגרום לשפיכות דמים או שלא להקפיד ובכך לקיים שמחת ברית מילה. העדפתי שלא לשפוך דמו של בעל הבית ואכלתי מהבשר שהוגש לי. דודתי מספרת כי האשכנזים אף נמנעו מקניית מצרכי מזון בחנויותיהם של בעלי מכולת ספרדים. היינו שני עולמות שונים זה מזה. גם במאכלי פסח היה השוני רב מאד בין האשכנזים לבין הספרדים.

האשה האשכנזיה ישבה וקראה בספר. הן “הנשים האשכנזיות” – מספרות זקנות ירושלים – היו "בוטיקאריאס (חנוניות). את בעליהן שלחו לישיבות ללמוד תורה ואילו הן עצמן עסקו במסחר, ייבאו סחורות מאמריקה והציגו אותן למכירה בחנויותיהן. אנו, מנת חלקנו עוני ודלות. אשה אלמנה לא נמצא לה מקור לפרנסת ביתה, הפכנו דישיפלאס או לבאנדיראס, שפחות וכובסות, ולפעמים תופרות. בנות האשכנזים לא התחתנו עם בנינו. וכיצד תנשאנה לבנינו והן היו יפות ועשירות, להן היה “חילוק”, ובנינו אנו עניים ואביונים ללא תורה ומלאכה. ואלה שכבר השתכרו פרוטות מספר, לאס איצ’אבאן אה ביב’יר, היו זורקים אותן לטיפה המרה.

משהזדקקנו לשאול כלי כלשהו מאת שכנה אשכנזיה לא ברצון נענתה לנו. את הכלי החזרנו שטוף ורחוץ היטב בצירוף דברי תודה. אולם מה כאב עלינו לבנו בראותנו אתה שכנה נוטלת את הכלי מידינו, מטיחה אותו לרצפה ואחר כך לאשפה לעינינו מחשש טריפה. משראינו זאת עמדנו משתאות ואומרות בלבנו והלא מוטב היה אלמלא השאילו לנו את הכלי ומונעות מכך בכך “שפיכות דמים” ועלבון.

נשואים מעורבים היו מעטים ביותר. משה מונטיפיורי קבע פרסים בני נפוליונים זהב לזוגות מעורבים אולם לא הועיל. “ובשים לב למצוקת החיים נמצאו כאלה אשר ראו טעם להנות וליטול מן ההענקה הזאת”, כתב החוקר המנוח מ. ד. גאון, במאמרו “משה מונטיפיורי ודאגתו לגורל בני עדת היהודים המערביים בירושלים” (“מנחה לאברהם” ספר יובל לכבוד אברהם אלמליח ז"ל).

יהודי אשכנזי הנמנה עם ותיקי הישוב הישן מתרץ עובדות אי־קיום נשואים מעורבים בכך שהאשכנזים ביקשו לבנותיהם חתן בעל תורה וירא־שמים. אשה אשכנזיה עניה היתה בירושלים ולה בת יפה. נתן בה עינו צעיר ספרדי והרבה לה מוהר ומתן. האשה דחתה את השידוך משום שהצעיר לא היה תלמיד חכם.

יהודי הונגרי בא לירושלים ונשא לו אשה ספרדיה. הנשואים לא החזיקו מעמד זמן רב. פעם בשובו מבית הכנסת ראה את אשתו שוטפת את הרצפה ברגליים יחפות. משראה אותה בכך נתן לה גט.

אותו יהודי אשכנזי מבני הישוב הותיק מוצא עוד טעם שיש בו כדי לתרץ את הדבר. לספרדים לא היתה חלוקה – אומר הוא – אנו נהגנו כבנות צלפחד. כל כת, אם זו של חסידים או פרושים, השתדלה להשיא את יוצאי חלציה לבני אותה כת וזאת כדי שלא לאבד את החלוקה.

גרנו בשכונות נפרדות. חלק ניכר מהעדה האשכנזית שבעיר העתיקה השתכן בחצר גדולה שהיתה מוקפת גדר גבוהה עם שערים מזה ומזה ושומר ערבי מופקד עליה. רוב הגרים בחצר זו שנקראה “בתי מחסה” היו תלמידי חכמים. שתים שלוש דירות שמורות היו לתלמידי חכמים ספרדים נצרכים והם גרו שם שנתיים או שלוש ולפרקים גם חמש שנים.

לא הלכנו ללמוד בבתי התלמוד תורה של האשכנזים כיוון שהלימוד בהם התנהל באידיש. והתלמיד היחיד שלמד בתלמוד תורה של האשכנזים היה אברהם שלום יהודה שנודע לאחר מכן כאחד החוקרים המזרחנים המפורסמים. היה לו דמיון לאשכנזי, פאותיו היו ארוכות ולבש גרבים שחורים. גם אחיו יצחק יחזקאל יהודה למד בצעירותו בישיבה של אשכנזים.

הישישה דוד די מיוחס, מדברת אידיש “כאחת האשכנזיות”. בילדותה התגוררה בחצר אחת עם נכדתו של הרב שמואל סלנט. מרת מיוחס העלתה לפני כמה קווי אופי שציינו את ההבדלים שבין שתי העדות:

על היהודים האשכנזים אומרים היינו כי הם מרבי־דברים ורואים בהם תכונה טיפוסית. לפעמים היינו פוגשים בסמטאות שני יהודים אשכנזים עומדים ומשוחחים ביניהם. שעתיים לאחר מכן עדיין היו אותם השניים ניצבים במקומם ומדברים. ומשהיינו נפגשים בילדותנו עם חברינו ושוקעים בשיחה עד כדי שיכחת עצמנו היו אימותינו בשובנו הביתה מתריעות כנגדנו: אשכנזי טי אזיטיס, הפכת אשכנזי. לאשכנזים היה “אב’לאדירו” (מחלת ה“דברת”). שני אשכנזים משהיו נפגשים בסמטאות העיר העתיקה עמדו ודיברו שעות ארוכות עד כי שכחו “שיש להם בית”.

בקשר לכך הנני נזכר בסיפור אשר סיפר לי פעם, כשרוחו היתה טובה עליו, הסופר והמחנך הערבי ח’ליל אל סכאכיני, אשר שימש כמזכיר ועד הפועל הערבי ומפקח במחלקת החינוך הממשלתית בימי המנדאט. פעם – פתח הסופר – עמדו שני אשכנזים בפינת אחת הסימטאות בעיר העתיקה ושוחחו ביניהם שעה ארוכה. אני גרתי בקרבת מקום ושיחתם הקולנית הטרידה אותי. מה עשיתי לקחתי כד מים ושפכת יעליהם. וכי סבור אתה שהם הפסיקו את שיחתם והלכו לדרכם? כלל וכלל לא. עברו לפינה אחרת שבאותה סמטא והמשיכו בשיחתם.

הן האמינו כמונו בעין הרע. הנשים האשכנזיות היו יפות וכיוון שהתהלכו בפנים גלויות היו הערבים חומדים אותן. ובקשר לכך – מוסיפה הישישה ואומרת – התהלכו סיפורים שונים קצתם אמת קצתם בדויים. ערבי אחד היה נוהג להסתיר מתחת לגלימתו “אמסלא” מחט לתפירת שקים, שבה דקר בסתר את זרועותיהן של הנשים האשכנזיות. משהיו תופסים אותו היה מעמדי פני תם ומראה שידיו ריקות…

האשכנזים לא נטו להתמזג בלבושם עם לבוש בני הארץ פרט לבודדים שחבשו תרבושים וסיגלו לשונם לדבר ערבית. אבי סבי האשכנזי לא סבל אותם “כלי הגולה” שהביאו אתם הרבנים האשכנזים מחוץ־לארץ ואשר לא רצו לנטוש אותם גם לאחר שהתערו בירושלים.


 

התלמוד תורה    🔗

בית התלמוד תורה שכן בבנין בן שתי קומות סמוך לבית הכנסת רבי יוחנן בן זכאי. חדריו היו קטנים ואפלים, מלמדיו רגזנים, מרי נפש, ועל גופם בלואים. תלמידיו לבשו בלוסאס (כותנות ארוכות), חבשו טאקאיקאס (כובע עשוי בד). היו בני שכבות העם השונות שלא נבדלו אלה מאלה אלא בהבעת פניהם בלבד. רבים זוכרים עוד היום בתוגה ובגעגועים בית אולפנה זה שממנו יצאו פועלים, בעלי מקצועות חפשיים, אומנים, פקידים, עורכי־דין וכן רבנים. הללו כולם אף שהתענו תחת שבטם של המלמדים אין בלבם טינה עליהם. להיפך, בחמלה ובאהבה ובהכרת טובה יעלו זכרם בלבותיהם.

יש הסבורים כי למוד תורה זה קיים מאז גירוש ספרד ואבותינו נשאוהו משם ושתלוהו בירושלים. בין כתליו רכשו התמידים את האותיות העבריות, את התפילות הראשונות כגון “מודה אני לפניך”, “שמע ישראל”, פרשת השבוע, ההפטרה וכו' בטעמיהם וניגוניהם. מוסד זה שימש כור מבחן שדרכו עברו הורינו, מכאן “יצאנו לחיים” לאחר שחונכנו על ברכי היהדות ומצוותיה.

מפי המחנך הישיש נסים בכור הלוי שמעתי את הדברים הבאים:

מורי המוסד היו מלמדים מקצועיים. את האלף־בית למדנו בכיתה א' מפי חכם מרדכי נחמה. יום תמים יושבים היינו במקומותינו וקוראים בקול רם אלף בית אלף בית. בכיתה ב' התחלנו לומדים אג’ונטאר, דהיינו קריאת האות והתנועה, ומורנו בכיתה זו היה חכם גדליה הסלוניקאי. המורה בכיתה ג' היה חכם חיים קאסוטו אשר לימדנו “אסקאר”. מכות קשות ספגנו על כל עבירה קלה כחמורה. המלמדים ישבו בפינה והחזיקו בידיהם קנה־סוף ארוך שהרביצו בו ללא הבחנה על ימין ועל שמאל. המלמד חכם דויג’ון פיזאנטי נהג לקנות מהקצבים את זנבות הפרים, תולה אותם בארון ופונה אל תלמידיו בזו הלשון: והיו עיניך רואות את מוריך. לי עצמי אירע פעם – מספר המחנך הישיש – ששקעתי בקריאה בסידור וכדי שלא תעלמנה האותיות מעיני החזקתי שתי אצבעותי לידן. זה היה מנהגי תמיד בשעת קריאה. מנהג זה לא נשא חן בעיני המלמד חכם חיים קאסוטו והוא דרש ממני לסלק אחת מאצבעותי. אני ששקוע הייתי בקריאה משכתי אמנם אצבע אחת אולם מיד החזרתיה שנית למקומה. מעשה זה עורר את חמתו של המלמד. מה עשה? עמד וקשר את ידי למשענת הכיסא. ואולם אני תוך איזו עקשנות ואולי גם מתוך הסחת דעת החזרתי את אצבעי אל הספר. אז בערה חמתו של המלמד עד להשחית, קם ממקומו והנחית עלי מהלומות בשצף קצף. המכות דיכאוני עד כדי כך שביקשתי להימלט מן הכיתה, אך לא ידעת כיצד. לבסוף נמלכתי בדעתי והרימותי אצבע אחת, סימן מקובל למי שמבקש לצאת לשם עשיית צרכים קטנים. (צרכים גדולים – שתי אצבעות). מבוקשי ניתן לי. משיצאתי מהכיתה רצתי למצוא מחסה בביתה של סבתי רעיית חכם מורנו נבון5. כבן ששש הייתי. סבתי חרדה לי והשכיבה אותי במיטתה כדי שארגע. משלא חזרתי לכיתה התחיל המלמד דואג לי. הוא פתח בחיפושים פה ושם וגילה מקום מחבואי. משנודע הדבר לאבי נזף במלמד נזיפה קשה.

ומר נסים לוי ממשיך ומספר:

לאחר שסיימתי לימודי בכיתות שבקומה הראשונה עברתי אל הקומה השנייה. במקום זה לימדונו משנה וגמרא והנני זוכר כי בהיותי בן שמונה תשע שנים שנינו את המשנה “בית שהוא מלא פירות”. מורי היו רבי אברהם פיזאנטי וחכם וידאל סורנאגה. הלימוד נמשך שש־עשרה שעות ביממה ללא הפסק.

להלן שמותיהם של מספר מלמדים בתלמוד תורה אשר עודם זכורים לרבים מתושבי ירושלים הותיקים: חכם יצחק פיזאנטי (אגב הוא עסק גם בממכר ירקות, לשם פרנסתו בשותפות עם עוד יהודי בשם אלחדיף); חכם דויג’ון פיזאנטי, חכם אליהו טראגאן, חכם פירסיאדו חלבי, חכם מרדכי שרב’אל, חכם בן־ציון פרידיס ועוד.

מי שסיים לימודיו אצל חכם דויג’ון פיזאנטי ניתן לומר עליו שהגיע לגמר לימודיו העממיים ומעתה ואילך זכאי הוא לעבור לקומה העליונה בה למדו גמרא.

בית התלמוד תורה החזיק מורים ללשונות ולמקצועות שונים. נסים אפנדי שימש מורה לתורכית, מירקאדו פאניז’יל לימד ערבית, יוסף נבון היה מורה לכתיבה תמה ויצחק שריזלי לימד חשבון.

בין מנהלי התלמוד תורה זכורים לנו הרב משה אנג’יל, המורה לדקדוק, בנו של הרב המקובל וידאל אנג’יל אשר שימש ראש החסידים בק"ק בית־אל, וכן חכם וידאל סורנאגה וחכם אהרן פרופיטה.

בימי שישי נהגו תלמדי התלמוד תורה להתאמן בכתיבה תמה. היו כותבים וחוזרים וכותבים את הפסוק “אם חכמת חכמת לך” ומי שהיטיב לכתוב נשלח מוקדם לביתו ומי שלא היטיב לכתוב עזבוהו בכיתה עד לשעה מאוחרת יותר. וכמה השתוקקו התלמידים דאז, הלא הם הורינו, לשעת חופש! משנעדר מורה בתלמוד תורה מפאת מחלה או בגלל טרדות משפחה הוטל על התלמיד המצטיין ביותר בכיתה שנקרא “אל מאיוראל” לשנן את השעורים במקום המורה שנעדר.

תלמיד שהצטיין בלימודיו “לו קי תב’אן חזן”, לאמור, הוטל עליו לעבור לפני התיבה בשעת תפילת מנחה ומעריב, מחווה זה היה בחינת אות הוקרה על הצטיינותו בלימודיו באותו יום.

תלמידים נהגו לשמש את המורים. הם עשו כל מיני “שליחויות”. תלמידים אשר נטרו איבה בלבם למוריהם ניצלו שליחויות אלו למעשה נקמה. מספרים כי פעם ביקש חכם דוד פיזנטי מאת אחד מתלמידיו, ה“לא מוצלחים”, קשי ההבנה, שנקרא “ב’גאבונד’ס”, להביא לו מביתו ספל קפה. מה עשה התלמיד אשר ספג תכופות מכות ועלבונות ממלמדיו, הלך והכניס לתוך ספל הקפה זכוכית כתושה. משלגם המורה טיפה אחת מספל הקפה הרגיש ברסיס הזכוכית שצפה על פני השטח וכך ניצל.

מפי הרב שלמה מזרחי, בן ירושלים היושב כיום בלוס אנג’ילוס, שמעתי על תקופת למודיו במוסד האמור אל הדברים הבאים:

פרשה והפטרה למדתי בלאדינו אצל המלמד הזקן חכם דויג’ון פיזאנטי. ביום שישי לאחר השעור האחרון קראנו את שיר השירים. באותה שעה עסקו שוטפות הרצפה בהבאת פחי מים כשהן נעזרות על ידי השמש שבתי סוסטיאל. ביום השבת היינו מתכנסים שנית בבית התלמוד תורה וקוראים תהילים עד לשעת הצהרים. לפני שפתחנו באמירת תהילים נגשנו אל הרב פיזאנטי ונשקנו את ידו. תוך כדי כך הגשנו לו ביצים קשות שהיו טמונות בחיקנו. הוא נטל מדי כל אחד מאתנו את הביצה ובירך אותנו בברכת “יברכך ה' וישמרך”.

מדי ערב סרנו אל ביתו של “רובי”, הוא הרב אברהם אלעזר שהתגורר ברחוב המידאן, כדי ללמוד כתיבה תמה וחשבון. הלימודים התנהלו בעזרת לוחות עופרת קטנים ובכתב סוליטריאנו. להלן מספר דוגמאות.

אב גד הו זח טי כך למם נן סע פף צץ. קר שת

את בש גד דק הץ וף זע חם טן ים כל מנצפך צפים אמרום

אית בכר גלש דעת הנך וסם זמן חפץ טצך ים כל מנצפך צופים אמרום

תשרקך צפעסן המלך כי טחזו הדג בא ונאכל על השובע.

אמר החכם אם תכתוב טוב הנה מה טוב ואם לאו לך ליער לחטוב עצים ולזרוע ביצים.

פעם בשבוע היה “רובי” בוחן אותנו בידיעת האותיות, לאמור כיצד כותבים “איסקאב’אראנז’נטיקוס'” ועוד מלים קשות מעין אלה.

יוצאים היינו מביתו של “רובי” בשעה עשר בלילה ובידינו פנסים קטנים שבתוכם נרות שעווה. הילדים המבוגרים החזיקו בידיהם של הקטנים מהם. בדרכנו הביתה פוגשים היינו בשומרים הערבים אשר היו עומדים ובודקים את המנעולים בפתחי החנויות ברחוב היהודים. בעברנו על פניהם דורשים בשלומם בערבית והם השיבו לנו ברכה.

כשהזכרתי את שמו לפני נחום בלו אמר לי אללה ירחמו הלא הוא שלימדנו לכתוב מכתבים. עדיין זוכר אני תחילתו של מכתב שפתח לאמור: דיס פואיס די סאלודארב’וס קון אלטה איסטימה די מי קוראסון ב’ינגו אה אב’יזארב’וס קי איסטאמוס מוי בואינוס, דהיינו לאחר דרישת שלומכם הטוב מקרב לב ומחיבה עמוקה באים אנו להודיעכם משלומנו.

כתב ידו היה יפה להפליא. בין תלמידיו נמנה המנוח אברהם אלמליח. כתיבה תמה היתה בבחינת מקצוע. כתב יד נאה העיד על מעמדו של אדם והבריות חלקו לו כבוד. כתב היד של הרבנים ובעלי בתים היה נאה תמיד.

לימוד הכתיבה תמה לא היתה נחלת הגברים בלבד. גם הנשים ראו חובה לעצמן לדעת כתוב כדי לשגר מכתבים ליקיריהן. הישישה מרת דודו די מיוחס אומרת: באמצעות פתקים קטנים שנכתבו בשפת הלאדינו רקמנו את פגישותינו עם יקירי נפשנו. הפתקים הועברו לתעודתם בידי ילדים ועוזרות בית. תמיד היו “אהבות” וגם אנו ביקשנו להתרועע עם בעלינו העתידים ולהימצא בחברתם ככל שהורשינו. לאחר הנשואים יש שנפרדו מעלינו ונסעו למקומות רחוקים וקרובים לשם מסחר ופרנסה וכיצד יכולנו לדעת משלומם אלמלא למדנו כתוב? וכל מכתב שכתבנו נפתח בהבעת כבוד ויקר כגון לוז די מי אוז’וס, מאור עיני, קרונה די מי קאב’יסה, נזר ראשי, קומפאניירו די מי ב’ידה, בן לוויתי בחיים. ואילו הוא, בעל, השיב גם כן במלים קרונה די מי קאזה, נזר ביתי, וכן על זה הדרך חליפת מכתבים בכתב נאה ובמלים מעומק הלב.

“רובי” עסק גם בכתיבת מכתבים בשביל המאדרינאס, אותן נשים זקנות שעלו לירושלים כדי למות ולהיקבר בה. מכתבים אלה נשלחו לבני משפחותיהן בחוץ־לארץ והיו פריסת השלום היחידה שקיבלו מהן, כן כתב בכתב ידו הנאה את המסמכים והמכתבים של ועד העדה אשר נשלחו לנדיבי עם בחוץ־לארץ.

בדברי על כתיבה תמה הנני נזכר בקולמוסו הקטן של אבא שהיה עשוי מקנה־סוף. קנה־הסוף כמו נברא לכתיבה תמה. אהבתי תמיד להסתכל באבא שהיה עומד ומחדד את קנה הסוף. נוטל היה בידו אולר קטן ומעביר את הלהב על קצהו של הקולמוס. הוא עשה מלאכה זאת בנחת ובמתינות זה היה מעין תחביב שלו. לאחר שסיים את החלקתו של הקולמוס טבל את קצהו בדיו והחל וכותב מלים אחדות כדי לבדוק אם החוד דק דיו ובאם הכתיבה נוחה. לאחר שסיים את הבדיקה הוא ניגש לכתוב את רשימותיו. נדמה היה כאילו חרוזים שחורים קטנטנים כדוגמת החרצנים הקטנים המצויים בחרובים היו הולכים ומסתדרים בעצמם אחד אחד זה לצדו של זה. זו לא היתה כתיבה דחופה ומבוהלת אלא מעין אמנות שנעשתה בשלווה. וכשאני מסתכל היום באלפי השורות שכתב אבא אני משתומם על סבלנותו.


ב.    🔗

מוסדות החינוך כדוגמת התלמוד תורה של הספרדים היו קיימים גם בקרב העדה המערבית והעדה הגורג’ית. הצד השוה בכל המלמדים שבכל תלמודי התורה בירושלים שהיו כולם מרי־נפש ושפכו זעמם על תלמידיהם, אשר בגלל היותם נערים אוהבי־חיים נטו לשובבות ולמעשי קונדס. לפעמים נהגו לתחוב סיכות ב“ג’ולה” – כרית, שעליה ישב המלמד. קללות, חרופים, גידופים, היו שגורים בפיהם של המלמדים כמו בדרך הטבע. האם באמת היינו כה רעים וחטאים? משעות הבוקר המוקדמות ישבנו צפופים ודחוקים על ספסלים ארוכים, ורק בשעות הערב המאוחרות יצאנו לאויר החופשי, את העונשים קיבלנו כדבר מובן מאליו, הם היו לחם חוקינו ובלעדיהם לא יכולנו להתקיים. בכינו וצחקנו כאחד. העונשים בתלמוד תורה של הגורג’ים היו חמורים הרבה יותר. המלמד בתלמוד תורה זה – סיפרו הילדים בלחש איש לרעהו – נוהג היה לפתוח בסכין את בשר ירכו של הילד, זורה מלח על פצע ותופרו לאחר מכן בחוט ומחט. ידענו אמנם כי ילדי הגורג’ים היו בריאים וחסונים ואמיצים ומסוגלים לסבול, אולם לשמע עונשים דמיוניים אלה אשר בשקר יסודם אחזנו פחד ורעדה ורחמינו נכמרו עליהם.

אחד העונשים המקובלים על מלמדינו היה הסאפוס, כבלים, אשר שמו אותם על רגלינו. אולם אנו לא התייראנו מהם. פעמים נמלטנו מהכיתה והכבלים על רגלינו6.

כנגד העונשים שהטילו עלינו המלמדים גמלנו להם במעשי־נקם. למשל: לפעמים ארבנו להם בלילות החשכה והפחדנום, והם בתמימותם סבורים היו כי שדים מתנכלים להם.

מספרים על רבי יצחקוג’ו אשכנזי שבהיותו ילד היה מלמדו קורא לו איז’ו די און ממזר, בנו של ממזר. הלך אביו אל החדר והסתתר מאחורי הדלת. שמע כי המלמד קורא לכל תלמידיו איז’וס די אונוס ממזרים, בני ממזרים, ברבים. חזר על עקבותיו. עוד מספרים כי פעם הזמין הרב יש"א ברכה את המלמד של בניו חכם מנחם בכר יצחק, אחד המלמדים המוכשרים ביותר, כדי להעיר לו בעדינות כי לא נאה לכנות את בניו, בני הממזר. בבוא המלמד אל הרב התפרץ ואמר מה אעשה לבני הממזרים הללו הלא הם ממררים את חיי. משנוכח הרב אלישר כי כינויים אלה שגורים בפי החכם המלמד שלחו מעל פניו בחיוך.

הכיתות בתלמוד תורה של הספרדים היו מלאות וגדושות, ארבעים חמשים תלמידים בחדר ללא אור ושמש. הספסלים ושאר מקומות הישיבה בלתי נוחים. השתדלנו להפיג את כאב המכות שקיבלנו במעשי קונדס ובכל מיני משחקים. כיסינו היו מלאים צעצועים שונים ומשונים אשר אספנו בסמטאות ובפינות החשוכות כגון מסמרים, שברי מתכת, כפתורים נוצצים.

אחד מתלמידי הת“ת סיפר: פעם נמצא ברשותי כפתור נוצץ וחששתי שמא יערוך המלמד חיפוש בכיסי וימצאהו. אחד החברים יעץ לי לתחוב את הכפתור באחד מנחירי אפי. וכך עשיתי. את הכפתור הצלתי אמנם מידי החכם אבל הבאתי עלי צרה גדולה. הכפתור עלה למעלה והאף התנפח. לאחר ימים מספר גילו הורי את הדבר. לקחו אותי לרופא ד”ר פרידמן לבדיקה והלה אמר שיש צורך בניתוח האף. אבי התנגד לניתוח. מה עשה? לקח מחט ברזל גדולה, העביר אותה באש, ותחב אותה לתוך אפי והוציא את הכפתור.

המאורע הנכבד ביותר בחיי תלמוד תורה של הספרדים היה חגיגת “לה מירנדה” שהתקיימה ביום חנוכת המזבח.

כל התלמידים מספר הרב שלמה מזרחי, היו מתאספים בבית הכנסת תלמוד תורה הידוע בשם לה קהילה די אליהו הנביא.

עמדו כלם בפני היכל הקודש כשעל ידם עומד המלמד הזקן חכם ויג’ון פיזנטי ויחד אתו אמרו את הפסוק “ויאמר אבינו שובו שברו שלנו מעט אוכל” שבע עשרה פעמים כמנין טוב. המלמד היה מחזיק בידו פולים ובכל פעם שאמרו את הפסוק ויאמר אבינו היה שם פול אחד בכיסו.

לאחר מכן היה המלמד מכריז את ההכרזה הבאה בספרדית:

קיריש אב’יקאס קיריש ארוז קיריש פטיקאס (הרוצים אתם פולים הרוצים אתם אורז הרוצים אתם פתות). לבסוף היה מכריז קיריש פלאקה לאמור, רוצים אתם מלקות וכל התלמידים ענו נו נו לא לא.

הרב שמואל פדרו הדרשן החביב והעממי היה נושא דרשה על חג החנוכה. משם היו פונים התלמידים והמורים לחצר הת"ת בעוד שמשי בית הספר נושאים את הסירים והדודים הגדולים שהיו מלאים פולים בשר ואורז. כל תלמיד קיבל צלחת אחת של אורז. וכך בלו תלמידי תלמוד תורה את יום חנוכת המזבח עד שעות הערב.

זאת היתה החגיגה היחידה בשנה שתלמידים ומורים השתתפו בה בצוותה.

ביום חנוכת המזבח מספר המורה נסים הלוי הרשו לעצמם התלמידים לפרוק מעליהם מורא מלמדים ומורים. השובבים שבין התלמידים היו משמיעים באזני המורים את המלים הבאות תוך כדי ניגון: נאלדו איל די לה פארה אמארייה (הנה הוא בן הפרוטה הצהובה השחוקה). היו מלמדים שקבלו את הקריאה הזאת ברוח טובה וסלחנית ולא נטרו איבה לתלמידים שובבים אלו, אף על פי שפגעו בהם קבל עם ועדה. אולם היו מלמדים אשר לא עברו על כך בשתיקה, וגבו את חובם מהם במשך השנה.

מה פירושה של קריאה מוזרה זו, ומה הקשר שבין מלמדים למטבע קטן זה על כך הסביר לי מר נסים הלוי: כידוע לך המטבע התורכי יקר היה. והמטליק, דהיינו העשיריה היתה מחולקת לשליש ולרביע, ומחמת המחסור במטבעות קטנים כדי לחלקם לעניים הכינו מאה עגולי פח קטנים וקבעו להם מחיר של “עשיריה אחת”. עניים שסובבו על הפתחים זכו בכמה מטבעות פח כאלה. משאספו מאה החליפו אותם בעשיריה.

המלמדים היו עניים מרודים. קופת העדה שממנה קיבלו שכרם הדל היו בה עליות וירידות הכל לפי שעור הנדבות שהגיעו מאת הנדיבים מחוץ־לארץ והכנסות אחרות. כמורים כן תלמידיהם עניים ואביונים היו. הם לבשו בלואים, על גבם ועל כתפיהם הכחושות נשאו את כל סבלה של עדת ישראל בירושלים. אך זכותם של נערים אלה עמדה לה לירושלים בשנות בצורת. אספו אותם מוריהם וכינסום אם ליד הכותל המערבי או בבית הכנסת של רבי יוחנן בן זכאי לומר תהילים. לאחר אמירת תהילים היו התלמידים מתאספים מסביב לחכם בכור כהן המכונה “איל מדקו די אנסיאס”, רופא של צרות, ושרו אתו את שיר הגשם שהיה חביב עליהם.

אגואה דיו, אגורה דיו קי לה טיירה לה דימאנדה.

ג’יקוס אי פיקוניוס, טידו פאן קירימוס. אברי לוס סיילוס אי ארטלה לה טיירה. (תן אלקים מים לאדמה התובעת. קטנים וקטנטנים מבקשים לחם. פתח שמיך והרווה את האדמה).

אירע לפעמים שבטרם הספיקו הרבי ותלמידיו לשוב לבתיהם המטירו השמים גשם נדבות והם נרטבו עד לשד עצמותיהם.

כן מספרים כי למושון טאג’יר היה בית ספר שעבר לידיו של אליהו ג’הון. מערכת הלימודים כללה לימודי קודש ולימודי חול וכן שפות. בית ספר זה נמצא בשעתו “אה לה אבשאדה דיל מדיאן”, במורד המידאן, בקרבת הכותל המערבי ליד המאפיה של החכם דוד מזרחי איל ארנרו, הנחתום. מורה לצרפתית במוסד זה היה קלמי וחכם יוסף בלנק האשכנזי לימד ערבית.

בבית הספר של ג’חון פירשו את התנ"ך ואת התפילות בלשון לאדינו. אחד מתלמידיו ידע גם לאחר שנים רבות להגיד בעל־פה בלאדינו את פירושם של הפסוקים “ביום ההוא יסיר ה' את תפארת העכסים והשביסים והשהרונים הנטיפות והשרות והרעלות” וגומר עד סוף הפרק.

הלימוד הזה בלאדינו לא עלה לרצון חברי “שפה ברורה”. בביקורים בתלמודי התורה תבעו מהמלמדים ללמד עברית בעברית וכך סללו את הדרך להתפתחותה של השפה.

בתו של אליהו ג’אחון היתה שרה די ג’יניאו, אשתו של חכם דוד ג’יניאו שפיתח יחד עם חכם יהודה וראינקה את תעשיית היין בירושלים.

כשנכדה הראשון, העורך דין הירושלמי מאיר חי ג’יניאו הלך לתלמוד תורה של הספרדים ערכה שרה די ג’יניאו ביום הראשון להכנסו למוסד זה חגיגה מיוחדת במינה שתושבי העיר העתיקה לא ראו כמותה.

בבוקר אותו יום כינסה את כל בני משפחתה וצעדה בראשם בתהלוכה כשהיא לבושה “טרכה”, שביס לבן שכיסה את ראשה וכתפיה ופניה מקושטות בעדיים. לידה צעד נער בן שש לבוש “בלוזה”, מעיל קטן שירד על ברכיו ועל ראשו “טראיקה”, כיפה עשויה בד ולרגליו נעלים גבוהות.

תהלוכה זו עברה דרך הקנטרה די ג’יניאו, הקמרון של ג’יניאו (מקום בו היתה חנות היין הגדולה של ג’יניאו), חלפה על פני בית הכנסת רבי יוחנן בן זכאי ופניה מועדות אל תלמוד תורה. בראש התהלוכה צעדו המנגנים, מחזיק בכינור ומכה בתוף. תושבי הבתים ברחובות הללו עמדו בפתח חצרותיהם, הסתכלו בתהלוכה מוזרה זו ונשאו ברכה לעבר מרת שרה די ג’יניאו כי תזכה לחנך את נכדה ולגדלו לתורה ולחופה ולמעשים טובים. מרת שרה די ג’יניאו קיבלה את הברכות בהרמת יד אל מצחה (תימנה) בדומה למפקד צבא הנכנס לעיר והחיילים העומדים בשתי שורות מצדיעים לפניו. בהכירה בערך עצמה (קונטיסימנטו) צעדה עקב בצד אגודל ופיזרה חיוכים לכל עבר. בהגיע התהלוכה לתלמוד תורה העניקה מרת שרה די ג’יניאו עוגות לתלמידים.. התלמיד החדש שוחרר אותו יום מעול לימודים. הושיבוהו על אחד החלונות הפונה ל“מוראיקה” (חומת העיר) והסתכל הרחק לפניו.

הלמודים הגבוהים רוכזו בישיבת “תפארת ירושלים” אשר נוסדה בשנת תרס"ב והיתה כעין מוסד עליון של התלמוד תורה. כאן למדו התלמידים המצטיינים בני הארבע עשרה וחמש עשרה. הללו הוכשרו לשמש מורי־הוראה שוחטים וכדומה. הלמודים התנהלו קבוצות קבוצות ובמשמרות יום ולילה, קיץ וחורף ללא הפוגה.

בין המורים בישיבת תפארת ירושלים זכורים לי הרבנים בן ציון מאיר חי עוזיאל, יוסף מרדכי הלוי, אברהם פינטו והרב בן ציון קאינקה. הרב קואינקה היה בעל זכרון יוצא מגדר הרגיל. סיפרו עליו כי הוא זכר את מקומה של כל מסכת ומסכת. עוד סיפרו עליו כי החזיק בכיתה איספירטירו, דהיינו כירה קטנה של פח שפתילתה היתה טבולה בכוהל עליה הכין לו קפה תוך שניות ספורות מעין “אספרסו” בימינו. בלוח א“י של לונץ משנת תרנ”ח נזכרים גם המורים הבאים: מרדכי קרישעווסקי מורה המדעים, הרב ד"ר גרינהוט ללמוד הדרוש וההטפה.


ג.    🔗

בסוף המאה התשע־עשרה חל מפנה במערכות החינוך בירושלים. הנוער הספרדי נוכח לדעת כי שיטות הלימוד והחינוך הנהוגות בבתי התלמוד תורה של הספרדים אין בהן כדי לקדם אותו בחיים ועל אחת כמה וכמה שאין בהן “לחם לאכול”. אביא כאן את דבריו של מר נסים בכור הלוי אשר משפחתו יותר מכל משפחה אחרת בעיר העמידה מורים לרוב.

“בשנת תרס”ג נפתח הסמינר למורים מיסודה של חברת “עזרה”. אבי, הרב יעקב הלוי אשר שימש באותם הימים מזכיר ועד העדה הספרדית, לקחני ביום בהיר אחד אל אפרים כהן, מנהלו של הסמינר, והגיש לו את כרטיס הביקור שלו. אני לבוש הייתי מעיל קצר, כתונת רחבה וארוכה שירדה עד לרגלי, ועל ראשי “טאקאיקה”, כובע מצחיה. אפרים כהן לא האמין למראה עיניו. הייתכן כי מזכיר ועד העדה הספרדית יסור אליו בכבודו ובעצמו ויביא עמו את בנו כדי שילמד במוסד שלו? מיד סידר אפרים כהן למעני ולמען שאר התלמידים שהצטרפו אלי כיתה מיוחדת ללימוד מקצועות כלליים, כבני ישיבה האמונים על לימודים יום ולילה בלי לאות בלענו את התורה שניתנה לנו בזמן קצר. אל התלמידים האמורים נתווספו עוד שלושה: אברהם בן אדון, יהודה בורלא ויצחק פילוסוף. אפרים כהן עשה את כל ההקלות כדי שהתלמידים באי מוסדות החינוך הותיקים יתמזגו מיד עם שאר התלמידים.

שמע על כך הרב נדים אלישר, גבאי הישיבה “תפארת ירושלים” שהיתה מסונפת לתלמוד תורה, הזמין אליו את אבא ואמר לו: שמעתי ותרגז בטני. האם רוצה כבודו להחריב את הישיבה, כלום יודע כבודו את האחריות המוטלת עליו? ענה אבי ואמר לו: ידעתי, שעל מנת כן באתי אל כבודו, עתידם של בנינו תלוי על בלימה ומחובתנו להצילם7.

משסיימנו לימודינו בסמינר והפכנו להיות מורים חפצנו להרים את קרנה של ישיבת “תפארת ירושלים” שבה למדנו בילדותנו. דוד אבישר, אשר נקרא קודם לכן אגאגבבא, יהודה בורלא ואנכי סובבנו בין נדיבים ועסקנים מן העדה ואספנו תרומות כדי לייסד קרן לשיפור מצבו ומעמדו של התלמוד תורה.


ד.    🔗

בשנת תרכ"ז נוסד בית המדרש דורש ציון ומייסדו היה אבי סבי מצד אמי רבי יצחק פראג8.

מוסד חינוכי זה שונה היה מהתלמוד תורה של הספרדים. הוא היה מעין “נטע זר” – הרי מיסודו היה יהודי אשכנזי מפראג ש“הסתפרד”. מרבית רבנינו שקמו מתחילת המאה ובסוף המאה שעברה למדו תורה בבית המדרש דורש ציון. כמעט שלא היה רב ספרדי שלא קיבל את חינוכו “אה לה אישקולה די פראג”. תחילתו של מוסד זה בעיר העתיקה, אך לאחר מכן עבר לאחד הבניינים שברחוב יפו בו למדתי גם אני בשנים 1911–1918. בית המדרש דורש ציון כבר שימש בימים ההם מעין פרוזדור אל בתי הספר העברים החדשים שהתחילו קמים בירושלים באותם ימים, ואילו התלמוד תורה שימש מעבר אל בי“ס כי”ח. המורים והמלמדים היו מתקדמים ולא נקטו בענשים אכזריים כלפי התלמידים. שני המוסדות הללו, כל אחד לפי דרכו ושיטתו, מילאו את שליחותם בחינוכו של הנוער הספרדי בירושלים.

בחינות שליש ובחינות סוף השנה לא היו קיימות במוסדות החינוך הללו. מנהל המוסד או גבאיו ונכבדים שונים ערכו בו ביקור מדי חודש ובחדשו ובחנו את ידיעותיהם של התלמידים. לפעמים ביקרו במוסד פקידי ממשלה אשר בחנו את התלמידים בידיעת שפות כגון ערבית ותורכית.

מספרים כי בכל יום חמישי בשבוע היה הרב יצחק פראג נכנס לכיתות כדי לבחון את התלמידים ולעמוד על התקדמותם בלימודיהם. הוא היה יהודי ממוצא אשכנזי אך אל תלמידיו פנה בלשון הספרדית כשהוא מבטא את האות “ר” בהיגוי צרפתי. הוא היה נוהג לומר לתלמידיו כי בכל מקום שנזכרת בגמרא המלה “כלומר” “איס און חידושיקו”, דהיינו, מחדש היא חידוש קטן, וכי “איל קי דיזי לי ב’ו דאר און בישליק”, מי שידע להשיב אתן לו בישליק. בדרך זאת עוד את תלמידיו ללמוד ביתר חשק.

אבי סבי יסד גם שעורי ערב לאלה אשר היו טרודים במשך שעות היום. הוא נהג לשלם מענקים לאלה שנעלו חנויותיהם מבעוד יום והתפנו ללימודים בשעות הערב.

הרב יוסף רחמים פראג, בנו של רבי יצחק פראג נטל את מקום אביו בהנהלת המוסד ולאחר מותו שימש בתפקיד זה בנו אחריו נסים פראג. גלגולים רבים עברו על מוסד זה והוא היום נמנה עם המוסדות הדתיים־ממלכתיים בירושלים.

הרב יוסף רחמים פראג העמיד את המוסד על רמה חינוכית ולימודית גבוהה. תלמידיו מספרים כי מיום שבעה עשר בתמוז ועד תשעה באב נהג הרב לכנס את תלמידיו יום יום אחר הצהרים, הושיבם על הקרקע וקרא קינות יחד אתם. פעמיים בשנה הזמין זקנות צדקניות שהיו יושבות ותופרות חליפות לתלמידים. הוא היה גם איש רעים ואהב להתבדח עם תלמידיו. בכל יום רביעי נוהג היה לשאול את תלמידיו האם אמרתם היום “אל נקמות”? אם כן פתחו את היד. אז היה קם עוזרו מלמד התינוקות חכם בכור פאפולה והרביצם מכות קלות על ידיהם.

שירה והתעמלות לא ידענו. זוכרה אלקים לטובה את הרב יהודה קאסטיל אשר השתדל להכניס לתוך מוסד זה מקצת מאותה עליזות החיים במוסד שבו למדנו משעות הבוקר ועד לשעות הערב.

הרב יהודה קאסטיל יליד חברון היה יהודי מתון, מהלך בנחת ובדיבורו הן העברי הן הספרדי ניכרה בו הנימה החברונית. בנו יוסף קאסטיל מהפקידים הראשונים והבכירים של ההנהלה הציונית בירושלים מספר עליו כי הוא שימש גם בחזנות בירושלים ואף כיהן כמורה תקופה קצרה בקהילה היהודית בעזה. הקים מקהלות והוציא לאור קובץ שירים ופזמונים בשם קול זמרה. כן עסק בכתיבת ספרי תורה, מזוזות ומגילות, וצייר עיטורים על גבי בד (בנו השני הוא הצייר קאסטיל). פעמיים בחייו יצא הרב יהודה קאסטיל בשליחות לבוכארה.

אבותינו ידעו להעריך את הצורך בלימוד השפה הערבית. בחורים התארגנו קבוצות קבוצות והלכו ללמוד ערבית מפי השיכים בתשלום כמה מג’ידים לחודש. כשהתחלתי ללמוד ערבית הפתיעני פעם אבא בנטלו את ספר הלימוד מידי ופתח וקרא בו ברהיטות. הבחורים הללו חיפוש “תכלית” בחיים. סיפר לי פעם המנוח יוסף ברזאני כי בזכות החוג ללימוד השפה הערבית זכה לאחר זמן להתקבל לעבודה בעיריית ירושלים שבה שימש בגזברות כשלושים וחמש שנה.

לימוד השפה הערבית תפס מקום נכבד בבתי התלמוד תורה של הספרדים בירושלים וחברון. בני חברון עוד הגדילו. כמעט שלא נמצא בחור יהודי בחברון שלא ידע קרוא וכתוב בערבית. משחר ילדותם התחילו בני חברון ללמוד ערבית וזו היתה להם השפה השנייה לאחר הספרדית החברונית.

חברת “עזרה” הנהיגה שיעורים בערבית לתלמידים המבוגרים בחברון. אחד המורים לערבית שהעמיד תלמידים הרבה היה המנוח יוסף מני. בהשתדלותו ובהשתדלות הסוחר המשכיל מר אדלמן פתחה החברה “למען ציון” קורסים ללימוד הלשון הערבית לתלמידי הישיבות בחברון9

מורי הראשון לערבית בבית המדרש “דורשי ציון” היה רבי יצחק אלפייה שנמנה על מקובלי “בית אל”. אף אני כיתר התלמידים ספגתי ממנו ענשים קשים. הוא היה מצווה לכרוע ברך או שהיה תופס בשפתי התחתונה מושך בה ומועך אותה עד שהייתי רואה את הכוכבים מחמת הכאב.

חרף כל ההשפלות וההתקלסויות שהתקלסו בנו מורינו רחשנו להם כבוד ואהבה עמוקה. משנתקלנו בהם בבית הכנסת אצנו לנשק את ידיהם. כך נהגנו כשפגשנו אותם בשוק בימי חול. לפעמים שמחים היינו לשרת אותם בשליחויות שונות. לעתים רחוקות ביותר נצנץ על פניהם חיוך של נחת או שביעות רצון. עד זקנה ושיבה לימדו אותנו. לימדונו מאהבה ולא עשו מלאכתם רמיה. לא ידעו חופשה בחייהם. על פנסיה שלאחר פרישה לא חלמו. כרעו תחת נטל יסוריהם הגופניים. השתעלו מתוך ראות חולות. לעתים קרובות ראינו על פניהם סימני צער וחרטה על הענשים שהטילו עלינו. למרות חיבתנו המסותרת התעמרנו בהם במקצת. כינינו אותם בשמות מצחיקים.

אולם לא רק צומות ותפילות היו מנת חלקם של התלמידים. מלכים ונסיכים כי באו בשערי ירושלים עמדו גם התלמידים בשערי הכבוד כדי לקבל את פניהם. תלמידי “דורשי ציון” ותלמוד תורה לבושים כתפנים לבנים שנתפרו במיוחד לכבוד המאורע הגדול ועמדו שם בכל הדרם בצדם של הרבנים ובראשם הראשון לציון. התלמידים פצחו פיהם בזמר שחיברו הרבנים לצורך השעה.

המנוח יוסף ברזאני סיפר לי כי הוא עצמו נכח והשתתף בהיותו תלמיד בקבלות פנים שנערכו בשערי ירושלים לכבודם של מלכים ונסיכים ובין השירים שלמד היה גם ה“מרסלייז” וכן שיר גרמני שחובר לכבוד הקיסר. את המרסלייז זכר מתחילה ועד הסוף אך מן השיר הגרמני נותרו בפיו מלים עלגות אחדות.

בן שמונה הייתי – הוסיף וסיפר – כשהופיע הקיסר בשערי ירושלים. קיבלנו אותו ב“אינטריס בלנקוס” כפתנים לבנים. הרב אלישר הכין לכבודו סוכה גדולה. ראיתי את אשת הקיסר שהניחה את רגלה על ברכו של אחד החיילים התורכים כדי לעלות על סוסה. הסולטאן התורכי הביא באותו יום לירושלים חיילים עם מצנפות ירוקות ושער יפו מלא היה חיילים.

אלה היו מוסדות החינוך ששימשו עשרות בשנים את בני העדה הספרדית בירושלים. דהיינו עד לשנים הראשונות למנדאט. עם התרחבותו של החינוך העברי חדלו שני מוסדות אלה לשמש מוסדות חינוך בלעדיים והנוער הספרדי בירושלים התפזר בכל מוסדות החינוך שהוקמו בירושלים. היו שהלכו לבתי־הספר הדתיים והיו שפנו אל בתי הספר העבריים החילוניים הכלליים.


 

מוסדות צדקה וחסד    🔗

בית החולים “משגב לדך”, בית היתומים הספרדי, בית הזקנים – אלה היו שלושת מוסדות החסד והצדקה או המוסדות “הסוציאליים” שמספר רבנים הקימו ודאגו להחזקתם במשך עשרות בשנים. ירושלים היתה כמעט כולה עיר של עניים. מוסדות המיסיון מצאו להם בה כר נרחב לפעולות שמד כדי להציל נפשות מעוני, כביכול, ועיני עסקנינו ורבנינו ורואות וכלות.

נסיון רב בהנהלת מוסדות לא היו להם ונעזרו איפוא בסופרים ומזכירים מבני העדה האשכנזית.

חומר מעניין על מצב ענייה ואביוניה של העדה הספרדית אנו מוצאים בחוברות שהוציא ועד העדה החל משנת תרנ"א. החוברות הללו נשאו את השם “ספר המורה לצדקה” הלקוח מתוך הפסוק “ובני ציון גילו ושמחו בה' אלקיכם כי נתן לכם את המורה לצדקה” והן כללו תאורים נוגעים ללב על מצבה העגום של העדה וגם פרטים על מקורות ההכנסה וסעיפי ההוצאה.

מתוך דברי ההקדמה מסתבר כי עניים רבים נהרו לירושלים הן מערי הארץ הן מערים שונות בחוץ לארץ10.

ועוד אמר שם: “בעגלות טעונות משא לעיפה לבושי קרעים ובעינים מלאות דמעה יבקשו עזרתנו, רובם זקנים וישישים תשושי כוח וילדים רכים וחלושים”.

אחת הדרכים שהיו מקובלות על פרנסי העדה לשבור את רעבונם של נצרכים היתה הענקת מנות אוכל חם במיוחד בערבי שבתות וחגים מבית התמחוי אשר הוקם בכספי העדה. בפרוס הפסח חילק ועד העדה לנצרכים מנות מצה. "ומספר העניים אשר קבלו מחלוקת כסף חטי דפסחא ומקבלי מצה לחג הפסח הגיע לאלפים מספר. אולם נשארו גם רבים שהיו ראויים לקבל “מחלוקות אלה אך לא הענקנו להם להיות כיס הכוללות ריקה”. בערב פסח סובבו עסקנים מקרב העדה בין הנדיבים ואספו מהם תרומות לשם קמחא דפסחא.

האמת ניתנה להאמר כי קצה נפשם של רבנינו מן התמיכות וביטוי לכך אנו מוצאים בחוברת הראשונה (תרנ"א) של "ספר המורה לצדקה:

“לא בתמיכה” – נאמר שם – “תלוי הצלחת עמנו. רק להיפך. תמיכה כזאת תתן ידיים לרפיון רוח הנתמכים”. הם ציפו לאותו יום שבני הגולה “ילבשו קנאה כמדם על כבוד עמם המחולל ויחוסו על עם בציון ושב לרומם קרנו בכבוד כיתר העמים אשר סביבותינו”.

מסתבר כי עוד לפני שמונים שנה בחלה נפשם של רבנינו מכסף נדבות. גם “הועד הק' לכוללות עדת המערבים הי”ו בעיה“ק ירושלים” פירסם בשנת תרס“ב חוברת מעין זו שנקראה אף היא “ספר המורה לצדקה” וגם בה תואר “מצב עדתנו האומללה עדת בני ישראל מבני מערבה בעיה”ק ירושלים דדהבא (ירושלים של זהב)”. גם עסקני העדה המערבית תינו את מצב אחיהם היושבים בערי המערב “הבאים יום יום הם ובניהם ונשיהם וטפלי דתלו בם כי רובם עניים מרודים מחוסרי לחם וחללי רעב, מבקשים לחמם בעת ידינו ריקה וקופתנו בוקה ומבוקה ומבולקה”.

מאמציהם של הרבנים ועסקני העדה להושיע לנצרכים לא עמדו להם כנגד בעלי־זרוע מרי נפש שהטיחו כלפיהם דברים קשים ובוטים. דודתי סיפרה לי: סבך היה חבר ועד העדה בתקופתו של הרב יש"א ברכה ואף שימש גבאי בבית החולים “משגב לדך”. תכופות היו מתפרצים לביתו בעלי זרוע וממטירים עליו קללות וחרופים. אומרים היו לו בני המשפחה קום והסתלק מן העסקנות הזאת ולא תשמע עוד חרפות. על דברים אלה היה סבך משיב: אם אני אמשך ידי וגם חברי יעשו כמוני מי יעמוד להם לעניים בעת צרתם?

משפחות עניות רבות התגוררו שנים על גבי שנים בבתי טורה שבמשכנות שאננים, השכונה הסמוכה למונטיפיורי, ולא אבו לפנות את המקום כדי לשכן בהם משפחות עניות אחרות. בעלי משה קואינקה – מספרת דודתי – היה הממונה מטעם ועד העדה על בתי ההקדש הללו ושומע השכם והערב את קללותיהן וחירופיהן של הנשים שישבו בדירות האמורות וסרבו לעזבן. רחם עלי ועל עוללי – הייתי מפילה תחינתי לפניו – איני יכולה לסבול עוד. “מי אינטרימסו”, בשרי הופך חידודין חידודין. נכונה אני לוותר על הפרוטות שאתה מקבל מועד העדה. ואילו הוא, בעלי, היה משיב לי בקור רוח: תני להן לקללני, אין בהן כדי להזיק לנו.

באילו דרכים הצליחו רבנינו לצבור את הכסף הדרוש לכלכלת בני העדה הנצרכים והחזקתם של המוסדות שהקימו?

ראשית כל הם הריצו מדי פעם בפעם מאות ואלפי מכתבים בעברית, גרמנית, אנגלית, וצרפתית לנדיבים בארצות אירופא, אמריקה וארצות המזרח. בבוא אורח נכבד לבקר בארץ מיד הזמינוהו החכמים הגבאים לבקר במוסדות הצדקה למען יראה במו עיניו את מעלליהם הגדולים. האורח הלז אם נדיב־לב היה הרים מדי תרומה נכבדה. כספי התרומה שימשו לרכישת מגרש, הקמת אגף נוסף במוסד קיים, או קביעת מיטה במוסד על שם הנדבן. כן שיתפו הגבאים בהחזקת המוסדות האמורים גם את בני הישוב הירושלמי. בימי חול המועד של פסח וסוכות הוזמנו “סוחריה ועשיריה” של ירושלים לבקר במוסדות למען ירימו אף הם את תרומתם. כן הוזמנו “השרים האצילים והרוזנים” ששהו בחגים בירושלים והכוונה לעולי הרגל שבאו “מקרית חוצות” (דהיינו מחוץ־לארץ מארצות רחוקות) לחונן את עפרה של ירושלים. ועולי רגל הללו היו בעיקר יהודי בוכארה אשר נודעו בעשרם.

אגב, רבנינו הם הם שגילו את גולת בוכארה. בשנת תרמ“ב ביקר בבוכארה השד”ר של כולל ירושלים, הרב יעקב מאיר וכבש בסערה את היהדות הזאת אשר עשתה רבות למען היישוב בארץ בכלל והישוב הספרדי בירושלים בפרט. תודות לתרומותיהם של יהודי בוכארה הוקם ברחוב יפו סמוך למוסדות כל ישראל חברים בית היתומים הספרדי (בהקמתו סייעו בני משפחת ברוכוף ויששכארוף) וכן בית הזקנים הספרדי (בהקמתו סייעו בני משפחת יהודיוף).

יהודי בוכארה היו שומרי מצוות, הוקירו וכיבדו תלמידי חכמים ושתו בצמא את דברי תורתם. מהם שלימדו לשונם לדבר ספניולית. הם הזמנו את חזנינו לבתי הכנסיות שלהם למען יעברו לפני ה“תיבה”. בתיהם היו פתוחים לרווחה לפני רבנינו אשר סעדו מזמן לזמן על שולחנם ונהנו מ“הפלאוב” (אורז עם צמוקים וגזר ונתחי בשר כבש או תרנגולת) הבוכרי שהוכן בידי עקרות הבית בקדרות נחושת גדולות.

ימי חול מועד פסח וסוכות הועדו לכנסים שהפכו להיות “כנסי־מגבית”. תודות לכנסים אלה יכלו גבאי המוסדות לפרוע את החובות שרבצו על המוסדות וכן למלא את קופותיהם הריקות לקראת השנה הבאה.

לרגל הכנסים האלה הוציאו גבאי המוסדות חוברות קטנות שנדפסו בבתי הדפוס הקטנים של לונץ, צוקרמאן ועזריאל, בהן תינו בשפה עברית ללא מליצות את כל הצרות והתלאות שעברו עליהם בשנה שחלפה והביעו את תקוותם כי הנדיבים “יענו לבקשתם וישאו תרומות בעין יפה”. החוברות כללו גם דין וחשבון כספי של ההכנסות וההוצאות שתמיד נסתיים כידוע, בגרעון.

חלוקת החוברות נעשתה בחדר האוכל הגדול של בית היתומים אשר קושט בפרוכיות. במעמד זה עלו הגבאים על הבימה והשמיעו את דבריהם, ולאחר מכן סובבו בין הקרואים והתרימו אותם. כן הוגש כיבוד, כגון חתיכות מרצפן מכוסות נייר כסף דקיק.

עד היום זכורים לי היטב הכנסים הללו שלפני מלחמת העולם הראשונה אשר עורכים היו גבאי המוסדות לשם הכרות עם עולי הרגל ואיסוף כספים. לנגד עיני ניצבים הבוכארים החסונים, העטופים בבגדיהם הצבעונים ובפרוותיהם ההדורות כשהם צועדים מתונות בחצר בית היתומים, מקשיבים לדבריהם של הגבאים וכואבים את כאבם של יתומים ואלמנות. בחצר המוסד הסתובבו נשותיהם בריאות הבשר לבושות אף הן שמלות צבעוניות וכן בנותיהן בצמותיהן הדקיקות הגולשות מעל כתפיהן. כל הכבודה הזאת, גברים ונשים וטף, נראתה לי כאילו עלתה מאחת מארצות הקדם כשבאמתחותיהם צרורות ומטמונים לבדק בית מקדשנו בירושלים. וכך באווירה רוויה סבל והתפעמות־רוח פתחו עולי־רגל אלה את צרורותיהם ונדבו ביד רחבה.

בימי שהותם בירושלים השתטחו על קברי צדיקים. מהם שהשתתפו בהרחבת בניינה של שכונת “רחובות” והשתקעו בירושלים ומהם שחזרו לארצות מוצאם.


א. קופת תמחוי ותמיכת אלמנות ויתומים לעדת הספרדים בירושלים    🔗

עניי ירושלים המוסלמים עומדים היו בהמוניהם בפתח ה“זאויות” ו“התקיות” מדי יום ביומו ומספרם עוד גדל בחודש הצום רמדאן. קדרותיהם בידיהם מצפים היו שעה ארוכה כדי לקבל את מנת המרק העשויה מחיטה מבושלת וכיכר לחם. עניי ירושלים הנוצרית עמדו בשערי המנזרים כדי לקבל את נדבתם היומית – ח’ובז אל־דיר, מנת הלחם של המנזר.

עניי העדה הספרדית היו מתכנסים בשבתות בחצר התלמוד תורה וסועדים לבם בחמין שהכינו נשים צדקניות בתוך אויאס, קדרות חרס, בערב שבת, למשפחות עניות צנועות שלחו את מנותיהן לביתן על ידי שליח מיוחד. הללו היו עניים שבושה כיסתה פניהם על שום עניותם ולא הרהיבו עוז בנפשם להופיע בין קהל הצופים המצפים לכף תבשילים.

תאור מענין על מצבם של עניים אלה והזדקקותם ל“תמחוי” אנו מוצאים בחוברות ועד העדה הספרדית. בהן נאמר:

“וכמה מזעזע היה לראות את העניים אשר היו מתאספים ביום השבת כדי לזכות במנה חמה של תבשיל. ומי שלא ראה ולא שמע צעקת העניים והאביונים מעדת הספרים פעיה”ק ביום השבת לא ראה ולא שמע אסון מימיו. ובפרוטות שנאספו ספקו לחם לרעבים למצער ביום השבת.

ה“תמחוי” לא היה מוסד צבורי בפני עצמו. ועדה מיוחדת מטעם ועד העדה ניהלה את עניניו. מספרים כי קרן מיוחדת הוקמה בווינה אשר ממנה נתקבלו מזמן לזמן כמה נפוליונים אנגליים, אונטס קואנטאס אינגליזאס. “ממנה היו נתמכים מדי שבת בשבתו כת”ק נפש. אולם מלבדם היו כאלפיים נפש הראויים גם המה לקבל מהקופה הזאת בתור מדרגה שניה ולא יהנו מאפס היכולת להספיק גם להם ככרות לחם ותבשיל חם כהעניים".

הוצאות הקופה היו מרובות: קניית בשר, לחם, מלח, פחם, בורית, העסקת אופה ומשרת אשר מוליך ומביא את הקדרות אל האופה וחזרה, שכירת מבשלות ומנקות את כלי התבשיל, קדרות ותיקון כלים וציפוים. השתדלנים בקופה זו היו הרב חרמו“ן (מורנו נבון), וח”י טאג’יר.

גבאי התמחוי שיתפו גם את תושבי ירושלים שהפרנסה היתה מצוייה פחות או יותר בבתיהם. שניים מעסקני הקופה פרחיה סאראגוסטי וחיים קאסוטו היו וסובבים ביום שישי אחרי הצהרים על פתחיהם של בעלי בתים ואוספים “מזון”, פיתיקאס, פיתות, שעקרות הבית אפו לכבוד שבת. וכן פאניס, כיכרות לחם וסיב’אדוס, עוגת בצק שנהגו לטבול בקפה של בוקר. ואת כל הכבודה הזאת הובילו לחצר התלמוד תורה וחילקוה למתדפקים על פתחי התמחוי. והיו עקרות־בית שלא הסתפקו במתן לחם אלא הוסיפו עליו כמה כופתאות בשר נתחי דג או כף מהתבשילים שהכינו לשבת בשביל בני ביתן.

ועוד נמצא כתוב בלוח של א. מ. לונץ משנת תרנ"ה כי “מנהלי קופת התמחוי פנו, כשם שפנו שאר המוסדות, אל נדיבי עם הארץ ובחוץ־לארץ לתמוך במפעל שממנו נתמכים כשש מאות עניים אומללים, אלמנות לא נוחמות ויתומים עזובים בלחם ותבשיל כפי אשר תשיג יד הקופה הזאת והוא מפעל נשגב בירושלים הראוי לעזרה מאת כל נדיב לב חפץ צדקה בארץ ובחוץ־לארץ”.

ב. בית החולים הכללי “משגב לדך” אשר לכל עדת ישראל בירושלים ת"ו    🔗

מוסד זה נוסד בשנת תרמ"ט והוא נמנה עם אותם שלשה מוסדות חשובים שעליהם היתה גאוותה של העדה. המוסד שכן בין כתלי העיר העתיקה ושימש בעיקר את התושבים היהודים שבתוך החומות.

יש לברך את הנהלותיהם של מוסדות הצדקה של הישוב הספרדי הישן על יוזמתם להוציא לאור סקירות שנתיות על פעולותיהם של המוסדות הללו בהן סופר גם על לבטיהם ויסוריהם בהחזקתם. תודות ל“סופרים” וה“מזכירים” שלהם, קוראים אנו היום סקירות מלאות ענין על התנאים ששררו בירושלים העתיקה באותן שנים. הסקירות ערוכות בעברית מליצית, מתובלות בפסוקים מן התנ"ך ומהמדרשים ואוירה של תורה נושבת מהן.

הסופר והמזכיר של בית החולים “משגב לדך” היה במשך שנים רבות ר' חיים מיכל מיכלין, יהודי משכיל בעל בית בעתונות העברית, ונמנה עם באי ביתו של מחיה השפה העברית אליעזר בן יהודה. סקירותיו כוללות, מלבד תיאורים קודרים על מצבו של המוסד, גם חידושי לשון. ר' חיים מיכל מיכלין כינה את המחלות שפקדו את תושבי ירושלים בשמות עבריים אשר נתחדשו בלי ספק בבית מדרשו של אליעזר בן יהודה.

לבית חולים זה קדמה חברה שנוסדה בשנת תרל"ט, דהיינו עשר שנים לפני פתיחתו ויסודו של בית החולים. חברה זו דאגה לחולים ששכבו בבתיהם ובני משפחתם לא ידעו כיצד לטפל בהם. “וזאת בשעה שבני ביתם” נאמר באחת הסקירות, “עומדים עליהם בידים משולבות ופרוסות נאנקים דים בלי דעת מה לעשות”. חולים אלו ששכבו בחדריהם הקטנים והחשוכים שימשו מטרה למיסיון האנגלי אשר “נהג לצוד דגים רבים באמצעיו ובמכשיריו המרובים”. לשם כך הטילו על כל גבאי מגבאי החברה לבקר, לעתים מזומנות, “כל חבר בבית ולשמרהו, להקל מעליו כובד מחלתו ולהביא לו מעט עזר כפי מצב הקופה”.

לאחר תקופה קצרה פתחה החברה “בית רפואות” והתקשרה עם אחד הרופאים “היותר מומחים בירושלים שיענה לכל דורשיו בלי מחיר”. תחילתו של בית החולים היתה מצערה. רק שבע מיטות היו בו. אולם במרוצת השנים נבנתה “מכפלה” (קומה שניה) ומספר החולים הגיע לעשרות. כן נפתח חדר ניתוחים ותושבי ירושלים לא נזקקו עוד לנדוד לוינה, ברלין ופריז כדי להינתח בבתי חולים זרים. בבית החולים שררו תנאים סניטריים מניחים את הדעת. אך המעלה הגדולה והחשובה ביותר “האויר הצח אשר יבוא אל הבית מהרי יהודה ומואב. הוא בנוי ממש מול הכותל המערבי והר הבית ומקום קודש הקדשים והר הזיתים מזרחה ומול הר ציון נגבה”.

ובאוירה זו של קדושה וסבל כאחד מצאו ענייה ואביוניה של העדה הספרדית מזור ומרפא מידיהם של ח’סקי הרוקח ומאזאראקי הרופא. נוסף על התרופות שחילקו לחולים העתירו עליהם “האחים” וה“אחיות” גם דברי עידוד ונחמה. הללו הכשרתם בטיפול חולים היתה דלה אך חום לבם, מסירותם ודאגתם לחולים השלימו את החסר.

באחת החוברות השנתיות הנזכרות מצאתי פרטים מאלפים כיצד חילקו ביניהם הרבנים־הגבאים את הנטל של המוסד שהיה בראש דאגתם:

“ישגיחו על תוצאות בית החולים וכל הנהגתו הרבנים שמואל נסים, יצחק אשכנזי, שמואל מיוחס. ושלושה ישגיחו על בני החברה החולים בבתיהם להכין להם כל מחסורם והמה הרבנים גבריאל שבתי יהושע (סבי), יעקב מאיר, אליהו פאניז’יל. ושלשה ישגיחו על בית הרפואה והמה: הרבנים חסדאי אלשיך, דוד פאפו ומרדכי ישראל. כסוכן החברה שמש מנחם שם־טוב הכהן. אחד הגבאים בא כל יום להשגיח על תהליכותיו למען יתנהל בסדר נכון ובמשטר ישר”.

בכל חוברת וחוברת הודגש “כי בית החולים פתוח לכל איש נגוע חולי מבלי הבדל מעדה לעדה ובלי תשלום כל שכר”. וכשהושלמה בנייתה של ה“מכפלה” בשנת תרנ"ו, אמרו גבאי המוסד “כי שמה ישוחחו יחד איש את רעהו האשכנזי עם הספרדי, החסיד עם הפרושי, המזרחי עם המערבי. יחד בשלום ואחדות כי אין דבר מאחד את הלבבות כמו ההזדמנות בפונדק אחד ובפרט בבית חולים אחד”.

מזכירו של בית החולים ר' חיים מיכל מיכלין היה יהודי אשכנזי. כיצד נתגלגל איפוא יהודי אשכנזי למוסד שהיה כולו ספרדי? זקני ירושלים מספרים כי הדבר אירע בשל ריב אישי שפרץ בינו לבין תתב"ח (תלמוד תורה בקור־חולים) שבהנהלת הרב שמואל סלנט. ר' חיים מיכל מיכלין נטל את פנקסי האדריסאות של הנדבנים יחד עם ספר הטלפונים של ניו־יורק רבתי והאדריסאות למוסדות ואישים שהיו מופיעות בעתונות האידישאית באמריקה אשר ר' מיכלין שימש סופרה בירושלים ועבר עם כל הכבודה הזאת לבית החולים משגב לדך.


ב.    🔗

בית החולים “משגב לדך” היה יקר לבני העדה הספרדית בירושלים. קופות המוסד עמדו כמעט בכל בית. “והפרוטות האלו אשר כל אחד מקמץ מעיסתו לפקוח נפשות, יקרות בעינינו מאלף זהב וכסף. הן יוצאות מן הלב והן מבני ירושלים עצמם” – נאמר באחת החוברות.

גבאיו הראשונים של בית החולים “משגב לדך” נפטרו לעולמם וגבאים אחרים ירשו את מקומם. אך זכרם של אותם ראשונים לא מש מלבנו וזכרם לא פס מקרב בני ירושלים. ראוי להזכיר במיוחד את חכם יצחקוצ’ו אשכנזי, שהיה הרוח החיה במוסד. חכם יצחקוצ’ו אולץ לעזוב את הארץ בפרוץ מלחמת העולם הראשונה בגלל היותו נתין צרפתי. מספרים עליו כי בהיפרדו מירושלים בכה בכי מר. הוא נפטר ונקבר במצרים. כן ראוי להזכיר את הרבנים רפאל ומרדכי שריזלי. בלוח ארץ ישראל של א. מ. לונץ מצאתי מודעה בזו הלשון: “כי מנהליו (של המוסד) הם… חכמי העדה עוסקים במצווה שלא על מנת לקבל פרס”.

בני ירושלים הוותיקים עוד זוכרים לטובה את טיאה ליוצ’ה המבשלת ואת האח חיים בורלא שהיה ממונה על חלוקת האוכל בבית החולים. על אח זה מספרים כי פעם בליל שבת מיהר לביתו כדי לקדש לאשתו על היין. בחפזונו נתחלפו לו בקבוקים ובמקום יין מזג ליזול אל כוס הקידוש. בקבוק הליזול שנמצא במטבח היה שייך לאחות אשתו שהיתה מילדת. הוא אמר את הקידוש בשמחה וכשהריק לתוך פיו את הנוזל צנח תחתיו ומת. אחריו שימש כממונה על חלוקת האוכל אברהם מנחם בנו של חכם מנחם בכר יצחק.

בחצרו של המוסד נמצאה ישיבת “שדי חמד” על שם ר' חיים חזקיהו מדיני בה נהגו גבאי המוסד יצחקוצ’ו אשכנזי ומרדכי שריזלי לשבת וללמוד. הם אכלו ארוחותיהם במוסד, ארוחות דלות, פאן אי קיזו, לחם וגבינה, ותו לא.

ישיבת “שדי חמד” שימשה גם בית כנסת בו ישבו תלמידי חכמים ועסקו בלימוד תורה “להצלחת תומכינו הנדיבים והגבאים ולעילוי נשמת הנעדרים”.

לאחר פטירתם של הגבאים הוותיקים נטלו את המצווה על כתפם עסקנים שונים מבני העדה אשר עשו במיטב יכלתם כדי לקיים את המוסד ולהחזיקו. בבניינו של בית החולים משגב לדך נתבצרו אחרוני המגינים על ירושלים העתיקה בימי מלחמת השחרור עד אשר נפלה ירושלים בידי הלגיון הערבי. המגינים האמיצים חלקם נפלו במערכה חלקם נפלו בשבי האויב. הבניין נחרב עד היסוד ולא ניכר בו עוד זכר עברו ותפארתו.


ג. בית זקנים וזקנות הכללי בירושלים    🔗

מוסד זה “נשתל” כשאר מוסדות החסד והצדקה בכניסה לירושלים. גבאי המוסדות נהגו בחכמה. הם ידעו נפשם של עולי הרגל מ“קרית חוצות”. המוסדות הללו בעמדם על אם הדרך בואכה ירושלימה היו להם בבחינת פגישה ראשונה עם עיר הקודש. בהתנהלם לאטם רכובים בכרכרותיהם בהגיעם מיפו נשאו העולים מבטיהם לעבר המוסדות וכך נכבשה נפשם.

בילדותנו כאשר חולפים היינו על פני המוסד רואים היינו את הזקנים והזקנות שהתגוררו בו יושבים על דרגשים ומחממים עצמותיהם בחצר בשמשה של ירושלים בימות החורף ונושמים אויר צח בימות הקיץ. אך את סמלו של המוסד ראינו בחכם מרדכי מיוחס שמדי יום ביומו היה עובר ברגל את רחוב יפו בדרכו מביתו שבשכונת מונטיפיורי ועד לשכונה המרוחקת בקצווי העיר שם עמד המוסד.

המוסד הוקם לפני ששים שנה וצורתו היום כצורתו אז. הורתו של המוסד בין חומותיה של ירושלים העתיקה בשנת תרס"ו. גבאי המוסד שכרו מספר חדרים והושיבו בהם כמה זקנים וזקנות “מהיותם עזובים לתת להם שארית בחיים”. לאחר מכן קמו שני נדבנים מבני ירושלים השרים הנכבדים מר חיים אהרן ואלירו ומר יוסף קוקיא והקדישו אחוזה גדולה “גבעה יפה ונהדרה אשר אויר צח משיב נפש חודר שם, לבנין בתים לבית זקנים”. גבאי המוסד, הרבנים בן ציון קואינקה, בנימין אלקוציר, שמואל מיוחס ובנו מרדכי מיוחס ובנימין לוי, החלו בהקמת הבניין, אגף אחר אגף עד שהושלם. סייעו בכך בכספו הנדיב שלמה יאודהיוף אשר “הרים שני אלפים וחמש מאות רובל זהב” לבניין האגף הראשי של המוסד. הזקנים והזקנות הראשונים שהתגוררו בו היו לדברי הגבאים “מעין קבוץ גלויות קטן של ספרדים ואשכנזים, תימנים, בבלים, פרסים, בוכארים, גורז’ים, מערבים ומזרחים”.

ב“תעודות” (קרי מכתבי המלצה ושבח) שנתנו הרבנים הראשיים וכן אורחים נכבדים מחוץ לארץ אשר ביקרו במוסד היה כתוב “כי זו היתה התעוררות נפלאה שבאה מצד הרבנים הגדולים והאדונים הנכבדים אשר לבשו קנאה לאסוף חרפת עמנו”. אורחים אלו הביעו את שמחתם כי “זקנים ספרדים הולכים שלובי זרוע עם הזקנים האשכנזים… גיל תגיל נפש בראות האחדות הגמורה השוררת בבית הזה”.

על תחילת היווסדו של המוסד סיפר לי המנוח יוסף בראזני. באחד הימים ישב בביתו של הרב אלקוציר ועמהם הרבנים בן ציון קואינקה, חכם יצחק דסה ועוד. המנוח ברזאני החזיק בידו את הדו"ח השנתי שהוציא לאור בית הזקנים האשכנזי ופנה אל הנאספים ושאל: משום מה לא יהיה גם לנו מוסד מעין זה? ענו ואמרו לו: דישאמוס איסטאר, לאמור, בבקשה ממך הנח לנו. אולם הרעיון חדר ללבם ואז קמו והתחילו לאסוף תרומות בין יקירי ירושלים ובעיקר מבין יהודי בוכארה. ואכן עלה בידם לאסוף מאה ושבעים נפוליונים. לאחר מכן הוסיף וסיפר לי המנוח ברזאני קיימו אספה כללית בבית הכנסת של רבי יוחנן בן זכאי שאליה הוזמנו השר אהרן ואלירו ומר יוסף קוקיא אביו של בנימים קוקיא (אלה היו שני “המיליונרים” של אותם הימים). שני אלה החזיקו במגרש מול בית החולים וואלך (שערי צדק). ואלירו התלהב לרעיון ואמר שאם יתן קוקיא את מחצית המגרש שלו יתן אף הוא את מחציתו שלו. שטח “הגבעה הנהדרה” (כך כונה המקום) היה 24000 אמה. משבאו שני הצדדים לידי הסכם עשו “מי שברך” גדול וכך קם והיה המוסד.

ביקרתי במוסד לפני שנים אחדות ונתרשמתי ממראיהם של כמה זקנים וזקנות שהזכירו לי את דמותם של ישישים שהכרתי בימי ילדותי. נכנסתי לחדריהן של זקנות והן כיבדוני ב“אונה קוצ’אריקה די דולסי”, כפית ריבה שהכינו במו ידיהן או שהביאו להן בנותיהן בביקוריהן אצלן. הזקנים והזקנות הללו לא נטשו את מנהגיהם ואת אורח חייהם כפי שהיה קיים בבתיהם. אמנם לא בנקל נפרדו מחדריהם הקטנים בו עברו עליהם חיים בערירות ורק משהגיעו מים עד נפש ולא יכלו עוד שאת את בדידות חייהם נטלו את רכושם הדל ונשאו אותו עמם אל בית הזקנים כדי להשלים בו את שארית חייהם. עתה יושבים הם ומצפים בכליון עיניים לביקורו של ידיד או מכר כדי לשמוע מפיו על המתרחש מחוץ לכתליהם.


ד. בית חינוך יתומים לבני ישראל בארץ הקודש    🔗

מכל מוסדות החסד והצדקה שהקימו רבנינו בירושלים – בית חינוך יתומים, עליו סיפרתי רבות בספרי הקודמים, היה קרוב ללבי ביותר שכן אבא ז"ל נמנה עם מייסדיו. על העילה להקמתו של מוסד זה סיפר אחד המייסדים.

“הדבר היה בין השנים תר”ס–תרס“א. בלילות אלול נהגו הרבנים גדולי התורה ללמוד ש”ס ופסוקים בבית הכנסת איסטמבוליס שבעיר העתיקה, עד שעה מאוחרת בלילה, ואנו, הת“ח צעירים אשר יצקנו מים על ידיהם, התחממנו לאורם של מאורי התורה. פעם אחת בצאתנו בדממת הליל, שמענו מתוך אחד האגזים הנתונים בצדי הדרכים בעיר העתיקה, גניחות ונהימות רבות. בבהלה וחרדה נגשנו אל הארגז והנה נתגלה לעינינו חזיון מבהיל ומדהים כאחד. הקול היה קול שני נערים רכים יתומים ועזובים מאב ואם, אשר שכבו למעצבה אחד על יד השני מכווצים ונפוחים מרעב ומקור, לאחר שאמם חורגתם השליכתם. מיד חפשנו מקום מחסה לילדים בחצות הליל”.

לאבא ולרב יוסף מרדכי הלוי הצטרפו הרבנים בן ציון מאיר חי עוזיאל, אברהם פלוסוף. שכרו מספר חדרים והושיבו בהם יתומים. המוסד הוקם בשנת תרס“ב, תחילה בעיר העתיקה ושנים מספר לאחר מכן עבר לבניין החדש שהוקם ברחוב יפו. בשנת תרס”ו נרכש הקרקע, בתרס“ז החלה הבנייה ובתרס”ח נערכה חנוכת הבית.

על מטרת הקמתו של המוסד הזה מצאתי כתוב באחד מפרסומיו לאמור:

“להיות למחסה ליתומים עזובים, להצילם מרעב, להלבישם לגדלם בטפול רחמני, ולפדותם מרשת הכנסיה הבריטית, לחנכם בתורה, במדע, במלאכה ודרך ארץ על פי רוח העבר, ולגדל רבנים דתיים ומשרתי ציבור לעבודות הקודש הצבוריות”.

מספרם של היתומים ששוטטו בחוצותיה של ירושלים ערומים ויחפים היה רב ואילו “בתי המסיתים מלאים מנערי בני ישראל עד אפס מקום”.

בצדק התפארו גבאיו ומייסדיו כי “היכל גדול נבנה בכל פאר והדר, על מרום הר ציון, היכל גדול ורחב ידים במקום אויר צח ומבריא, עליות מרווחות ללינה, חדר תלמוד תורה, בית המדרש, בית הספר ונטיעות מסביב”. בהערת אגב ראוי לציין כי גבאי מוסדות החסד והצדקה ראו להבליט את האויר הצח והבריא שמסביבם, כנראה בניגוד לסמטאות החשוכות של העיר העתיקה.

עם הקמתו של בית היתומים נמצאו בו עשרה חניכים והגיע לששים חניכים בפרוס מלחמת העולם הראשונה.

מתוך הסקירות השנתיות שלו אפשר לעמוד על החיבה שרחשו תושבי ירושלים למוסד זה. כשאני סוקר את רשימת הנדבנים והנדבניות עולות בזכרוני דמויותיהם של “הגבירים” והנשים הצדקניות שעליהם שמעתי רבות בילדותי.

במוסד שררה רוח עברית. בין המורים שכיהנו בו נמנו אברהם אלמאליח שלימד את השפה העברית וכן אברהם צבי אידלזון, המלחין הנודע, אשר היה מורה לזמרה. מפי יתומי המוסד למדתי בילדותי את השיר הבא. “יהודי קטן אני, אך מלא עוז ואיל, וגדולה אהבתי אל עמי זה הדל”. כאשר ביקר משוררנו הלאומי חיים נחמן ביאליק במוסד קיבלו את פניו בשירת “תחזקנה ידי כל אחינו”.

המוסד שימש לא רק מקלט ליתומים אלא מקום לחינוכם והכשרתם לחיים. רבים מחניכיו השתלמו בסמינר למורים העברי של חברת “עזרא”, אחרים התמחו במקצועות שונים בבית הספר למלאכה של כי"ח. כמה מהם שימשו כרבנים בקהילות הספרדיות בחוץ־לארץ.

בכל מסיבה של שמחה או כינוס של אבל העלו את זכרו של בית היתומים ותרמו כספים להחזקתו. אחד ממעשי הצדקה הטובים והנאים ביותר היה עריכת סעודה ליתומי המוסד בה אכלו לשובע ומכל טוב מאכל.

נשים צדקניות נהגו לבאו בימי כביסה אל בית היתומים כדי לסייע בהטלאת בגדיהם של היתומים. סביב מוסד זה התקבצו והתלכדו כל איש ואשה כדי להקל מעל גבאי המוסד את נטל החזקתו. שנות מלחמת העולם הראשונה היו שנות מצוקה גדולה למוסד.

בתוקפת המנדאט עבר בית היתומים כמוהו כשאר מוסדות הצדקה לפיקוחם לסיועם של מוסדות הישוב העברי.



  1. בהיותי ביוני 1964 בספרד ביקרתי באוניברסיטה של קורדובה אצל חוקר השפה העברית פרופ‘ דוד גונזלו אשר הראה לי את חלקו הראשון של “מעם לועז” באותיות לאטיניות. פרופ’ גונזלו נתכוון להוציא את הספר כרכים כרכים.  ↩

  2. כשהיתה הפרוטה מצוייה בקופת העדה היה ועד העדה מחלק “תפארת לישראל”. שמש הועד היה סר לבתיהם של הרבנים ולפי הרשימה שבידו היה מחלק סכומים דלים ופעוטים הכל לפי מעמדם וערכם של הרבנים.

    חלוקת ה“תפארת” היתה נערכת בדרך כלל סמוך לחגים. פרשת החלוקה הזאת אף כי היתה דלה העסיקה את הרבנים. ומשהיו פוגשים איש את רעהו או את שמש הועד במקום כלשהו היו שואלים “יא דיירון תפארת”, כלומר האם כבר חלקו את הסכום הקטן הזה, שמסתבר ייחסו לו ערך רב.

    המחנך נסים הלוי סיפר לי: פעם זכיתי גם אני לקבל את “תפארת” בסך של ארבעה גרושים. לא על ארבעת הגרושים שמח לבי, אלא על עצם העובדה שגם אני נמניתי בין תלמידי החכמים והאברכים הראויים לקבל את מענק הכבוד הזה. מענק זה כמו העיד על הכרתה של העדה בלמדנותו ושקידתו בתורה של מקבל “התפארת”.  ↩

  3. מכל בתי הכנסת בירושלים רק בית הכנסת “בית אל” זכה לשליח משל עצמו על היותו המוסד המרכזי של מקובלי ירושלים. בבית כנסת זה שנקרא גם ישיבת בית אל התקבצו חוקרי הקבלה המעשית תלמידיו של האר"י, אנשים שפרשו מכל תענוגות העולם הזה.

    מר אליעזר אנג‘יל נהג ללוות בילדותו, את סבו חכם וידאל אנג’יל לבית כנסת זה, אשר שכן בקרבת בית הכנסת הגדול ע"ש רבי יוחנן בן זכאי. בקומה התחתונה של חצרו נמצא בית החרושת לסוכריות של חביליו. בשכנות לבית הכנסת התגוררו הרבנים אברהם ויצחק גאגין.

    בכל ערב שבת קיימו ב“בית אל” התרת נדרים. את הפיוט “לכה דודי” שבתפילת מעריב של ליל שבת אמרו בקול זמר עמום ואותה שעה היו יחידי בית הכנסת סובבים את “התיבה” שהיתה מצופה כסף. מספרים היו כי הפרוכת שבארון הקודש היתה משובצת באבנים יקרות. מספר המכוונים בימי ילדותו של אלעזר אנג'יל לא היה רב, ארבעה או חמישה בלבד. לפעמים הצטרפו אליהם גם מכוונים אשכנזים. ביום פטירתו של הרב שלום שרעבי בכ“ח בטבת, ערכו מדי שנה בשנה לימוד שהוזמנו אליו כל רבני ירושלים. קבוצות קבוצות של רבנים יישבו ולמדו משנה גמרא קבלה זוהר ורמב”ם.  ↩

  4. בהפגנה המונית שנערכה ביום רביעי ז' באייר תשכ“ז (17.5.67) בכיכר השבת נגד נתוחי מתים נשמעו הנאומים באידיש. רק אחד הנואמים דיבר בעברית ”כדי שיבינו אחינו הספרדים המשתתפים בהפגנה".  ↩

  5. מורנו נבון היה הפקיד היחיד בירושלים שטיפל בכל ענייני החברה קדישא. הוא עסק בנפטר משעת פטירתו ועד קבורתו. הוא שהחליט על מקום הקבורה, מחירה של נחלת הקבר וצורת המצבה וכן שימש מעין אפוטרופוס לנפטרים שהובאו מחוץ לארץ לקבורה בהר הזיתים. הוא הנהיג לבוש מיוחד לכתפים שנשאו את המת לקבורה. המדים צבעם היה כתום והם היו שמורים בביתו. הוא נתנם להם לשעת ההלוויה בלבד. חכם מרונו נבון שימש גם בתפקיד של “עובד סוציאלי”. הוא היה הממונה על חלוקת התמיכות וכשפנה אליו אדם שנזקק לסעד היה חכם מורנו נבון שואלו: בן פורת יוסף כמה נפשות לך בבית?  ↩

  6. הרב מרדכי הכהו שלמד בילדותו בתלמוד תורה “חיי עולם” מספר על סוגי הענשים שהיו רווחים בתלמוד תורה של האשכנזים. במוסד האמור – אומר הרב הכהן – היו שתי מערכות של מורים, אחת הטילה ענשים ואילו רעותה נמנעה מכך והסתפקה בדברי תוכחה. אשרי הילד אשר זכה לעבור אל המערכה שנהגה במידת הרחמים. הוא עצמו זכה ללמדו אצל אותם מורים אשר מנעו שבטם ממנו.

    הענשים שהטילו המלמדים האשכנזים מטרתם היתה לבייש את התלמיד ולהכלימו. ואלה סוגי הענשים: הנענש נצטווה לעמוד בפינה (קונה) עם מטאטא על ראשו; פעמים פקד עליו המורה להפוך את ה“כפתן” על ראשו ולשבת בין שאר התלמידים שעה ארוכה בצורה הזאת. משנתפס התלמיד בקלקלתו, דהיינו שקוע בהרהוריו ופיו פתוח, תחב המלמד את קצה מטהו לתוך פי הנער לצחוקם הרם של תלמידיו. יש שהכתיר ילד ל“מלך אביון”, דהיינו, העמיסו על ראשו כלי מים והוטל עליו להחזיקו כך תוך ישיבה חצי יום. והיו מלמדים אשר התאפקו ולא הטילו ענשים. אולם הדבר עלה להם במאמץ גדול. מספרים על הרב יצחק אייזיק אייזין שכשהיה כועס נשלפו נהמות עולות ויורדות מתוך גרונו ובו בזמן תופס היה בשולי כתונתו ומעלה את כנפה עד לחזהו ומוריד, מעלה ומוריד וחוזר חלילה.  ↩

  7. הרב נסים אלישר היה מן הבודדים שהבינו לרוחו של הדור הצעיר. היה איש רב פעלים וסייע בהקמתן של שכונות רבות מחוץ לעיר העתיקה כגון רחובות הבוכרים, עזרת ישראל (על השער של שכונה זו חרות שמו בשפה התורכית) שכונת כרם שלמה שממול בית החולים שערי צדק, שכונת שערי חסד, נחלת אחים, בית ישראל גבעת שאול ומצפה שאול. הוא שימש גבאי של התלמוד תורה ואפוטרופוס על ישיבת תפארת ירושלים והודות לדאגתו וסיועו החזיקו מוסדות אלה מעמד ורבנים ומלמדים יצאו מהם.

    הרב נסים אלישר היה איש מסחר ועיקר עיסוקו בנקאות. הוא שימש בנקאי של הצבא התורכי בארץ ישראל שנמצא בפיקוחו של הפאשה הירושלמי ואף שילם את משכורות החיילים.  ↩

  8. מיסד המוסד רבי יצחק פראג ממשפחת אופלטה היה תלמידו של החתם סופר מפראג והוא שהשיאו עצה לעלות לירושלם. מקומך בירושלים, קום ולמד בישיבותיה – אמר לו החתם סופר. אביו שעסק במסחר בדים התנגד. אמר לו החתם סופר אביך ורבך מי קודם, רבך קודם. ואכן עזב רבי יצחק פראג את הער ונסע לירושלים נגד רצון אביו. רבי יעקב עייאש לקחו אל ביתו ואף נתן לו את בתו לאשה. הרב יצחק פראג לא עזב מעולם את ירושלים. אפילו למוצא לא הלך. מספרים עליו כי טיפל בחולים ובמחושיהם בדרך ההיפנוזה. הרב חתם סופר מזכירו פעמים רבות בספריו ומכנה אותו בשם “איציק”. לאחר שנים מספר השלימו הוריו אתו והתחילו לשלוח לו סכומי כסף רבים. בכספים אלו רכש בתים רבים. במשך זמן מה ניהל מטעם הברון רוטשילד את בית החולים שהוקם על שמו בירושלים. כן שימש בא כוחו של מונטיפיורי.  ↩

  9. בוגרי המוסדות הללו שאפו לתפוס משרות במשרדי הממשלה ובעיריה, התאגדו לקבוצות ולמדו ערבית מפי מורה מוסלמי. באחת הקבוצות הללו נמצאו יצחק אלישר, יעקב שמעון בכר, נפתלי ברוך, ידידיה ברוך יוסף ברזאני ושלמה פאפו. ידיעת השפה הערבית נחשבה בעיני הורינו כאמצעי הטוב ביותר להשגת משרה ממשלתית.  ↩

  10. ואביוני בת ציון אשר הציפו את סמטאותיה של ירושלם באו מהערים "איזמיר, איידן, אינדירני, איניור, אסטנגויל איסקופיא, ארם צובא, בבל, בוזנא, בוכארא, בומבי, בוקרישט, בצרה, ברוסא, גליו, ג‘ורלו, דאגיסטאן דרדניל, דופניצה, דימיטקא, דמשק, וידין, טרבלוס, טבריא, טיורדיא, טריקילא, ינישיר, ירושלים, לוס, מאכנאסיא, מאנאטיר, מאנטובה, מילאס, ניש, סלוניק, סופיא, סוליבריאה, פאסארג’יק, פוליבי, פרס, צדון, צפת, קראריו, קושטא, קוסטנדיל, קודילסטאן, תימן, שומלא, שכם, קרופו, קרים, רודיס ועוד.  ↩