לוגו
ליל חורף בברגן־בלזן
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

זה קרה בברגן־בלזן בערב, בחורף הראשון שלאחר השחרור. הפעם היה החורף חריף וקשה. רוח עז נשב, שרק בארובות, על החלונות מעטה כפור נוצץ, על העצים הערומים נתלו נזמי כפור. נעים היה אז לשבת בבית. התנור להט באור יקרות. גזרי העצים השמיעו פיצוצים קלים בהתפשט בהם הלהבה. נוח וטוב היה בחדר הקטן, שבו גרתי אז.

ישבתי מול התנור, התחממתי, קראתי ספר. היתה זו אותה הנאת מנוחה, שרק איש כמוני יכול לחוש בה לאחר חמש שנים במחנות.

נקישה קלה על הדלת הפסיקה קריאתי. הדלת נפתחה לאט ונכנסה אשה. קשה היה לקבוע בת כמה היא. נראתה צעירה, אך הנה שונו פניה, עייפות ויגון השתקפו בעיניה. היא ניצבה על־יד הדלת נבוכה, הסתכלה בי ואמרה:

– סליחה, אולי אני מפריעה.

היא לא יכלה להוסיף עוד, שפתיה ריטטו, דמעות בצבצו מעיניה.

– שבי, בבקשה, הפסקתי את שתיקתה, התחממי והירגעי. במה אוכל לעזור לך?

היא נתיישבה לאט ובו ברגע קפצה ממקומה, כיסתה את פניה הלוהטים בכפות ידיה ודיברה כאילו אל עצמה:

– לא, איש לא יוכל לעזור לי.

שוב התיישבה על הכיסא וסיפרה:

– מוצאי מאונגריה. הוריי החסידים היו סוחרים עשירים. אני, בתם היחידה, למדתי רפואה, עבדתי… ואז באו הגרמנים. מחנה כפייה…– לאחר הפסקה קצרה – מינו אותי לרופאת נשים בבית החולים של המחנה. אלי! על מה ולמה הייתי רופאת נשים?…

היא נאלמה דום, התבוננה סביבה, חיפשה את הדלת ופנתה לכיוון היציאה.

אולי תשתי משהו? – ניסיתי לעכב אותה.

היא זרקה בי מבט, הניעה ראשה לשלילה והמשיכה:

איני יודעת, אם שמעת, כי נשים הרות שולחו מיד לתאי הגזים. רבות מהן הצליחו להעלים את מצבן. הן היו מתעלפות במקום עבודתן, וכשהבחינו בכך אנשי ס.ס, שילחון מייד לכבשן. אחדות מהן הובאו אלי, למחלקת החולות, על־ידי חברותיהן. הן התחננו, נישקו את ידיי וביקשו שאציל אותן. אבל כיצד?… הרי אסור ללדת כאן. כל אחת מהן הפילה תחינתה לפניי – הציליני! הרי אני כל כך צעירה, עזרי לי…

לבי נקרע לגזרים, הוי, אלי!… והשמים, היש בהם אל? היכן הוא? היכן אבות אבותיי הרבנים? איפה נביאינו, ומשיח איהו? אם משיחם של היהודים איננו, היכן משיחם של הגויים? הלא הוא הטיף לאהבת הבריות… אהבה של אדם לרעהו… האדם היכן הוא? האם קיימת אנושיות?

– כיצד אוכל לעזור לכן, הייתי אומרת להן. אם את חפצה חיים, אסור לו לתינוקך לחיות…

אשה אחת זרקה עלי מבט איום. להיאנח היה אסור. בדומיה, כחיה פצועה ייללה, וכשגברו יללותיה סתמתי את פיה בכוח, כדי שלאנשי ס.ס. שמאחורי חלוני לא יגיע קולה. – שתי ידיים אלו – פירשה ידיה הצנומות והרועדות והתבוננה בהן בשאט נפש – בשתי ידיי אלה קיבלתי את הילד והחנקתיו!… אבל פתאום הוציאה האשה את המטפחת מפיה הסתום וצווחה: – רוצחת, החזירי לי את ילדי! נחלי זיעה כיסו אותי. בשארית כוחותיי סתמתי את פיה. היא פרצה ונשכה את ידי עד זוב דם. צנחה והתמוגגה בבכי. מיהרתי והזרקתי לה משהו להרגעה והיא נרדמה. את הוולד ארזתי בנייר והסתרתיו מאחורי הצריף. האם ניצלה. אבל לכמה זמן?

כך החנקתי במו ידיי עשרות ילדים יהודים. אני! לא נאַצי – במו ידיי היהודיות. ריבונו־של־עולם! מדוע בחרת בי להיות רוצחם של הוולדות היהודיים? אבל, לא! הם אינם מתים. אני רואה אותם בכל מקום. באשר אלך ובאשר אעמוד, אני רואה אותם הן ביום הן בלילה. איני יכולה לישון ואיני יכולה להיות ערה. את צעקת חייהם הראשונה חנקתי. אני… אני… התייפחה. ועתה אוזניי מלאות בצעקותיהם של כל אלה שרצחתי. אני נרדפת ממקום למקום. איני יכולה לשמש כרופאה. חלמתי להיות לעזר לבני אדם, לקלוט את צעקת החיים הראשונה של היילוד. עתה אני יראה ומפחדת, פן יחנקו ידיי את הוולד הרך, ברגע שאגע בו.

– סלח נא לי, על אשר סיפרתי לך כל זאת. אולי ייקל לי קצת. ושוב מיררה בבכי.

נאלמתי דום, חשתי, כי עיניי מתלחלחות. דווקא ברגע זה נשמע מעבר למחיצה בכי של יילוד. האשה נתרה ממקומה, תפסה בידיה את ראשה, סתמה את אוזניה ופרצה החוצה בריצה והשאירה את הדלת פתוחה.

רוח חדה פרצה לביתי. יצאתי החוצה. את האשה לא הוספתי לראות עוד.