לוגו
דין־תורה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

הם היו ארבעה, כשנכנסו לבית הדין – אשה ושלושה גברים. נשמע בכי שקט, שנדם לפתע. על בית הדין העיקה דממה של תוגה וצער.

הרב פנה לאשה ולשלושת הגברים וביקש אותם לספר על מה שקרה להם. האשה מחתה את דמעותיה, פתחה ואמרה:

בסוף הקיץ 1939 היה יום כלולותי עם בחיר לבי אברהם. אנו הכרנו זה את זה מילדותינו. שכנים היינו. אהבנו מאוד זה את זה. צעירים היינו ומאושרים, אך לא לאורך ימים –העירה בצער – פרצה המלחמה. בעלי גויס ונשארתי לבדי. מאז לא ראיתיו עוד.

הגרמנים כבשו את העיירה. אותי ונשים יהודיות אחרות הגלו למחנה כפייה בגרמניה. בכל שבעת מדורי הגיהנום ההיטלרי עוניתי וסבלתי, עד ששוחררתי בברגן־בלזן, ואני חולה אנושה. עוד בהיותי חולה ותשושה ממחלת הטיפוס, התחלתי לחפש את בעלי ובני משפחתי. נדדתי ממחנה למחנה, שבהם היו יהודים עובדי כפייה, שאלתי וחקרתי, אוליי ראה מישהו את בעלי.

החיפושים נמשכו שבועות וירחים. זמן רב עבר, ולי אבדה כל תקווה למצוא אותו. הייתי רצוצה וערירית.

באחד הימים החלטתי לעלות לארץ־ישראל. לאחר מאמצים וסבל רב הגעתי בעזרת הבריגדה היהודית לארץ־ישראל.

בארץ הצטרפתי לאחד הקיבוצים וקיוותי להתחיל בחיים חדשים. חשבתי, כי חיי הקיבוץ יהיו לי למזור וירפאו את פצעיי. בקיבוץ הכרתי בחור חביב. התאהבנו זה בזה וביום בהיר אחד אמר לי:– חנהלה, אני אוהב אותך מאוד, ברצוני לשאת אותך לאשה.– שמעתי ופרצתי בבכי: – חיים גם אני אהבתיך בכל לבי – אמרתי– אבל אינני יכולה להינשא לך.– חברי עמד נדהם בשמעו את דבריי.

– מדוע, חנהלה מדוע?

– יש לי בעל. נשואה אנכי – עניתי וסיפרתי לו את כל קורותיי. החלטנו לפרסם מודעה בעיתון בזו הלשון: "אנו מחפשים עדים, שהיכירו את אברהם שטיינגרין מבנדין (פולין). כל היודע על מקום הימצאו, או האיש הנכון לאשר, כי אברהם איננו עוד בחיים, מתבקש לפנות לאשתו חנה שטיינגרין בקיבוץ המאוחד.

הופיעו שני עדים – חבריו, שהתגייסו יחד אתו, והעידו שראו, כי יהודים רבים נורו בעיירה וביניהם גם בעלי. הם ראו אותו מת בין כל החללים. עם העדים פנינו לרבנות ולאחר זמן קצר נערכה חתונתנו, עכשיו כבר לא הייתי גלמודה. הגורל זימן לי בעל יקר, ידיד נפש וחבר מסור. בזכותו נשכח מלבי הגיהנום ההיטלרי, שנתנסיתי בו.

שנה לאחר הנישואין ילדתי בן. היינו מאושרים. עד… ביום בהיר אחד דפק מישהו על דלת ביתי ונכנס גבר… לא הכרתיו מיד, אבל כעבור דקות ספורות קראתי, כאילו לא בקולי: “אברהם!!!…” והתעלפתי.

מאד מאד אהבתי את אברהם ולא יכולתי לשכוח אותו. אבל כיום, אלי, הריני אוהבת גם את יצחק ואת ילדי… מה עלי לעשות עכשיו? מה לעשות? אני שוב שבורה ורצוצה. זרם דמעות פרץ מעיניה והיא התמוגגה בבכי.

דומייה כבדה העיקה על בית הדין. הרב שיסע את הדממה:

– העד, משה שטיינמן, הלך אשתקד לעולמו. יקום העד השני, חיים קליינר, יבדל לחיים ארוכים, ויספר מה ידוע לו.

חיים קם, השתעל רגע ופתח בסיפורו:

– משפרצה המלחמה, היינו חייבים, אברהם ואנכי, להתגייס לצבא. שנינו השתייכנו לאותה פלוגה. הרכבת, שנסענו בה, נעצרה בשל מהומות ימי המלחמה, ונאלצנו ללכת ברגל יחדיו או לנסוע בעגלות. כשהגענו למקום המיועד, כבר יצאה פלוגתנו לדרכה. אצנו להשיגה. אבל הגרמנים השיגונו, בשעה שהשתלטו על העיירה שאליה הגענו.

הם כבשו את העיירה בסערה, שרפו את בית המדרש ואת בית הכנסת, ערכו טבח ביהודים. באותו יום, בשעת המהומה הנוראה, אבד חברי. אני התחבאתי בתוך העשבים הגבוהים בשדה. כשנרגע הכל סביבי, יצאתי. עברתי כברת דרך ונפלתי בידי גרמני יחד עם עוד יהודים, שנתפסו כמוני. נאלצתי לכרות קברים לחללי היהודים, שהביאום מדי כל שעתיים.

מאוחר בערב הובאו בעגלה עוד קורבנות. כאשר הורדו החללים והונחו בשורה על הקרקע, הכרתי ביניהם את חברי אברהם. כשירד הלילה, פקדו הגרמנים לא לנגוע במתים, ובשעה שבע בבוקר עלינו להגיע למקום, וכל מי שייעדר, ירה יירה.

בלילה הצלחתי להימלט מהעיירה. נדדתי והסתתרתי ביערות ובעיירות, עד שנתפסתי שוב בידי הגרמנים והוגלתי למחנה כפייה בגרמניה. אחרי המלחמה שוחררתי ועליתי ממינכן לישראל.

כשקראתי בעיתון את המודעה, הלכתי, כמובן, והעדתי על מה שראו עיניי ועל חוויותיי בימים ההם. העד סיים את דבריו, חזר וישב במקומו.

לאחר הפסקה קצרה פנה הרב אל אברהם:

ועכשיו קום אברהם, וספר לנו, איך קרה הדבר.

אברהם שתק רגע, והחל בסיפורו:

– באותו יום חיפשנו, חברי ואני, מקום סתר. אבל הגרמנים תפשו אותנו ועוד קבוצת יהודים. הצלחתי להתחמק מהם וברחתי. הגרמנים הבחינו בדבר וירו בי בריצתי. הם פגעו ברגלי ונעצרתי. אז קרב אלי גרמני וחבט בי בקת רובהו. חשכו עיניי וצנחתי. כשהתאוששתי, חשתי כאב חזק, צמרמורת תקפני, רעדתי מקור וקדחתי. לשוני יבשה, צימאון חזק הציק לי וכל גופי להט. גנחתי מכאב ולא הצלחתי להיזכר, היכן אני וכיצד הגעתי למקום.

הירח עלה. באורו החיוור ראיתי, כי על־ידי מוטלים עוד אנשים. נדמה היה לי, שהם שקועים בשינה עמוקה. לאט לאט שבה אלי רוחי וכוח זכרוני חזר אליי. מבטיי נתקלו במצבות – ונתברר הכול.

דומם קמתי ובצליעה הגעתי לכפר סמוך. שם הסתתרתי יומיים ולילותיים בתוך אסם. כשרפה כאב רגלי, הגעתי במאמצים רבים בלילה השלישי ליער. גרגרי היער היו מזוני. אחר כך המשכתי בנדודיי. הגעתי לבית יהודי בעיירה. שם חבשו את רגלי. נחתי קצת, השגתי לי צידה לדרך ובלילה יצאתי שוב לנדודיי– “לך לך”… טולטלתי בדרכים רבים ובאתי לגבול הרוסי– אל נהר בוג. צלחתי את הנהר, אך נפלתי בידי הרוסים. אותי, יחד עם אנשים אחרים, הגלו למקומות נידחים ברוסיה. שם עבדתי קשה ביערות, במכרות פחם, סבלתי ועוניתי במשך ימי המלחמה. התגעגעתי הביתה…

לאחר המלחמה, כשניתנה הרשות לאזרחי פולין לשעבר לנסוע לפולין, התייצבתי וקיוויתי, שאמצע את אשתי ואת בני משפחתי. לאסוני ולצערי, לא נשאר שריד מכל בני משפחתי. לא מצאתי נפש חיה, שהכירה אותם, ולא יכולתי לשאול עליהם. במאמצים רבים יצאתי מפולין לגרמניה. גם שם חיפשתי את אשתי ואת בני משפחתי, אך לשווא היו כל חיפושיי. ארץ־ישראל הייתה אז משאת נפשי ומחוז חפצי. עליתי ארצה וגם כאן לא מצאתי את יקיריי.

המספר הפסיק לרגע, נשם עמוקות והמשיך:

– פעם ארזו את קניותיי בחנות בעיתון ישן. חזרתי הביתה. וכשפתחתי את צרור החפצים שקניתי, נצנצה לנגד עיניי מודעה בעיתון הישן ובה… שמי… שמי… ושם… אשתי… חנהלה… חנהלה יקירתי מחפשת אותי… חנהלה שלי… עמדתי כמוכה רעם. לא יכולתי לזוז ממקומי. דמעות זלגו מעיניי…

ניתרתי ממקומי כנשוך עקרב. גזרתי את המודעה ובלב הולם אצתי לחפש את חנהלה, שלאחר שנות סבל, געגועים ותקווה מצאתיה סוף סוף…

המספר מחה דמעותיו נשך את שפתיו ונדם.

הרב והדיינים נכנסו לחדר סמוך להתייעצות. דלת החדר נסגרה מאחוריהם בגניחה. דממה הרת יגון וכאב העיקה בבית הדין. רק התייפחות חנה הפסיקה לרגעים את הדומיה…


[תמונה: דגל תיאטרון הקאצט]