(הוצג בברגן־בלזן בתיאטרון הקאצט חודשים אחדים לאחר השחרור)
“ה' הוא האלקים” קרא החזן בפעם השביעית.
והקול עולה מרקיע לרקיע. המלאכים אומרים שירה. ים של אור, זיו וזוהר ומוסיקה שמימית.
“אב הרחמים זוכר יצוריו ברחמים” מצטלצל בכל שבעת הרקיעים.
“קדוש, קדוש, קדוש, ה' צבאות”…
והקול עולה שוב ומתנשא ומתרומם.
– האם נתכנסו הכל לקראת פסק הדין הגדול? – נשמע דבר הדובר.
– לא, עדיין לא הכל. השטן נעדר. – נשמעת התשובה.
– אכן, השטן!
חשרת עב מגיעה ביעף, “הנני, רבונו־של־עולם, לפקודתך התייצבתי”.
– שטן!
– שומע עבדך.
– אי מזה תבוא?
– משוט בארץ ומתהלך בה.
– אה! חסר־עבודה אתה היום מה? יום כיפור… יהודים עוסקים בתפילה. תענית… עמי היה נאמן לי ואמונתו לעולם תהיה. שטן, שוב לא הצלחת! כה הרבה פעמים ניסית אותם, עשית מאמצים אין ספור להסית ולהדיח אותם מעליי, כה הרבית לענותם. איוב נתנסה בייסורים גדולים, שרק בן אדם מסוגל לעמוד בהם. בכל זאת לא חטא איוב. אחרי כן באת אליי ואמרת: “לא בייסורים יתנסה היהודי, אלא בכספו, במצלצליו, בעושרו”. יצאת, השטן, ובאת אל הרשלה מדוּברוֹנה, יהודי ירא ה', איש תם וישר, סופר. הוא חי אך ורק כדי לעבוד אותי. יצאת אליו וגלגלת לידיו הון תועפות– בפיס זכה, התעשר, בעסקים משגעים עסק. נתן ספר כריתות לאשתו הצנועה והטובה. פתה פיתית אותו לרע במירבו, אבל ברגע האחרון ברח מהחיים – הוא תלה את עצמו. כותב הדרמות, יעקב גוֹרדין, עד נאמן הוא. רשם הכל בספר. הפסדת, השטן!
– אדוני רב העלילה! קשה לנסות אחד מהם בדלות ובחוסר כל או בעושר רב. לכן פניתי אל העם, אל כולו – מגדול ועד קטון, מנער ועד זקן – אל כולם.
קודם כל שילחתי אש בבתי המדרש שלהם ונשרפו כולם, כדי שלא יהיה להם מקום לקרוא ולשווע אליך. ח־ח־ח־חה!
לאחר מזה נטלתי מהם את העסקים, את הפרנסות שלהם, ואחרי זה את כספם וזהבם, אין לשער כלל, למה עלול הדל ביהודים להגיע בכסף שברשותו.
שילחתי בהם בלבול מוח, טמטום, עקרתי אותם ממושבותיהם. הגליתי פלוני לכאן ואלמוני להתם. לעיני אבא ואמא שילחתי לתלייה את הבנים.
בעבודת פרך קשה ומרה העבדתי אותם. שילחתי בהם רעב, סבל אין קץ ומגפות.
כבשני ענק בניתי, וכבגיהינום שרפתי אותם, חיים צליתי אותם מנער ועד זקן. אלפים, רבבות, מאות אלפים, מיליונים! טף וזקן, גבר ואשה, עוללים וישישים. בהסתתי שחט אח את אחיו. צלם ה' שבהם נמחה, נמחק, כאילו לא היה. חפצתי, כי קלל יקללוך, על אשר נתת להם לצאת מרחם אמם.
חפצתי, כי מחה יימחה מעל פני תבל עמך אשר אהבת ואשר בחרת בו. ואני אבוא אל המנוחה ואוכל להאריך ימים ודורות בתככי השדים שלי.
– האם לא הרחקת לכת במעשיך ובמזימותיך? גדול יהיה עונשך, שטן.
– אדוני, אדון כל! – רועד קולו של אשמדאי – איני… יכול עוד… אנא, שא נא חטאתי, אדוני, אדון כל הארץ. את בתי תפילתם שרפתי, את רכושם גזלתי, חייהם הפקרתי. השלחתי בהם מכות פורעניות. במחנות כפייה איומים שעבדתי אותם. והם עמדו… והתפללו… עבדו וצמו… אדון העולמים! לא אוכל עוד… והשטן כרע על ברכיו, חיל ורעדה אחזוהו ונאלם דום.
– קדוש, קדוש, קדוש – מצטלצלת מוזיקת השמיים הנאצלה ומתרוממת ומתנשאת מעלה מעלה…
★
– ליל ירח. ירח מלא. צריך לקדש את הלבנה.
– לא, קודם כל נתפלל ערבית.
– הראיתם, כי השד הגדול, השטורמבנפירר הרב־סרן לינדנר, ימח שמו וזכרו, היה היום בסדנת הבנייה שבמחנה? במשקפת הסתכל בנו, מגלבו בידו וצרח: "היי, פושעים, לסטים, נרפים אתם, נרפים. לגיהנום, לאושביץ שלח אשלחכם, לכבשן!… את כולכם, חזירים־יהודים!
מקרן זווית בצריף עולה קול בנחת ובדממה:
“אל חי וקים, תמיד ימלוך עלינו לעולם ועד. ברוך אתה ה' המעריב ערבים”.
