ראשון לנחלי־השרון הוא הירקון. מים רבים נשתפכו בו, גלגלו בו טחנות־קמח, גרפו בו דגים, מיום שהכרתיו היכרות ראשונה. לעיני פשט צורה – ולבש צורה.
בימי נעורי שכן בו פאן, אלוהי־המרעה, במחיצת כל חבר־שעיריו. נוף ירוק יותר, פאסטורלי יותר, רומנטי יותר לא מצאת אז לא בשפלה ולא בשרון. דף מצוייר, מתוך פרקי־אנדרסן.
בבחרותנו פינה פאן את מקומו לאל, שקדמונים כנוהו ארוס. מי איננו זוכר את ה“באראקות” הערביות, בצלן של צפצפות־החוף? אח, בתי־הספר הגבוהים הללו אשר לאהבה!
עכשיו שוכנים בו הם… סטרקוטיוס, אל המחראות, וקלואקינה, אלת־הביבין! סיק טראנזיט… מתחת לגשר – אמת־מים. מעל לאמת־המים – גשר! צופים זה בפני זו ומהרהרים:
“אני שלך, את שלי!”
לה יש בילהרצייה. לו – אלפנטיסיס. משל ונמשלו. הוא נישא עליה כצעקה. היא נושאת אותו כחטוטרת. אינך יודע אם לעמוד עליו ולירוק עליה. או לעמוד עליה – ולירוק עליו!
אני משווה… מובן, שאני משווה! לא לענקי־הפלדה המודרניים, כחולי־הגידין שעל הטיין, על הסנט־לורנס, על ההודסון ועל האיסט־ריוור, הבלים! כאלו באתי להשוות מעוף־אווז, שמלאוהו פטריות וטבלוהו ביין־טוקאי, למעופם של אוזי־בר חיים!
אף לא לגשרים הקטנים, העתיקים, ההסטוריים, שאתה מוצא באירופה, בהודו, ביפן… לא ל“ריאלטו”, ל“פונטו־ווקיו”, לא לגשר־אוויניון… אבסורד! כאלו העמדתי את קלסתר פניה של מלכת־הקלפים, בצד זיו־איקונין של בדי־ואלסקז!
אך משווה אני את קמרון־הפיקוד שלירקון עם בני־מינו… עם קטני־עולם, עם פשוטי־עם שבמלכות הגשרים! כשם שאני יהודי: מיתרי הסיבים שמתחו הודים מעל להינדוס בטיבט; גשרי־הכלונסאות של האצטקים; האקוודוקטים הפרובינציאליים ביותר של קיסרות־רומי – נאים ממנו, פשוטים ממנו, הגיוניים ממנו!
גשר שאין לו דם, אין בו רוח־חיים, אין לו – שכל! צאו וראו באיזו שחצנות הוא מניף עצמו מחוף־אל־חוף! “אנחנו הגשרים”, הוא מצפצף לך באזניך. משל לפקידון תא־המודיעין של מחלקת־האפסנייה, שמצאוהו כותב מכתבים פרטיים על נייר־משרדים רשמי:
“ממשלת ישראל, משרד־התחבורה…”
מה לך מתפרצף כל־כך, שוטה? מה לך מעמיד פנים? לוח אחד, דף אחד, קלף פשוט אחד עשוי למלא את מקומך ביתר חן! מתחו לי עור־פר על פני מיעיים שנתמקמקו, ואני מראכם גשרים על הירקון!
איני יכול למנות בפטרוניה של מלאכת־מחשבת זו אלא מעלה אחת: חוש להרמונייה! הרהרו נא, לעזאזל, במה שיכול היה להתרחש כאן לעינינו, אלו הקימו על בצה מעופשת זו – גשר נאה באמת! חחי־זהב באף חזיר! או אלו טהרו, חלילה, את הנהר משופכיו, ולא הקימו עליו אלא גשר צנוע? מיתר פקוע, על מרכופו של סטראדיוואריוס עתיק־יומין! לא, שמרנו אל! מוטב כך… היא נאה לו והוא נאה לה. היא שלו והוא שלה.
ביצי עוף־הדודו אינם שמורים אלא במוזיאום אחד בעולם. גשר אשר כזה – בעיר אחת בלבד. הנה הוא צופה לתוך מימיו, מדגה בהם דגי־זהב וחולם עמם חלום עולם־הפוך!