לוגו
הכובע
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

בתשובה לביוליטין שנשלח לי, שגרתי לקבוץ לוחמי־הגיטאות מכתב, שבו ספרתי על גרמנייה אחת, נוצרייה, שגורל חייה הטילה על חולות חופי ארצנו. בעלה, צייר ידוע־שם, אף הוא נוצרי, עונה שנים רבות במחנות־רכוז נאציים. כלוא בין יהודים ואנשי־רוח, היה מעלה את רשמיו על פסות־נייר קטנות, שהוברחו בידי אנשי־אימונים אל מחוץ־לחומות. לימים חזר והעלם על בד. כיוון שנפטר לעולמו נטלה רעייתו את ילדיה, נערה את עפר מולדתה מעל כפות רגליה ועלתה עמם לישראל.

סבור הייתי כי ירושת־חייו של לוחם אמיץ זה ראוייה למקום־כבוד במשכן היזכור של מורדי־הגיטאות וברוח זו כתבתי את דברי.

מקצה שבעה ימים, סחה לי ידידתי הגרמנייה, הופיעה בביתה נציגת הקבוץ: עצורה, רתוייה, לבושת־שחורים. סרבה לגעת בעוגה, לשתות עמה קפה. סרבה ליטול מידה כוס מים־חיים. עם זאת – הבינו אשה לנפש רעותה. מקצת מיצירות האמן המעונה תשוכנה עתה במאוזוליאון־האבל של הקבוץ.

חייב אני להודות כי לבי יוצא אליהן, אל שתיהן. אל הנכלמת על־לא־חטא ואל המכלימה על־לא־עוון. זו שאינה יכולה למחול וזו שאין מוחלין לה.

אך מה לי חטא ומה עוון – לעומת סכלות־הלב, לעומת כל הטמטום בחוצותינו!

יוצא אני לרחוב ורואה יהודי, רכוב על אופניו. כבן ארבעים ומשהו, הייתי אומר… רוכב ועל ראשו – כובע…

זוכרים את עודפי הציוד האמריקני? שמיכות־צמר, מעילי־רוח, תרמילי־צד, שנמכרו בשעתם לאזרחים בחצי־חינם? הגרמנים מכרו מן־הסתם עודפי־צייד משלהם. רוכב לו איפוא יהודון על אופניו במרומי־גפי־קרת ועל ראשו המטופש כובע, כובע־מצחות, כובע־בד גרמני – כיוצא באלה שראינו בשעתו על ראש נערי־החמד אשר לקורפוס האפריקני בטוברוק, בבנגאזי…

רוכב ומחייך. מציאה היא שמצא. כובע זול, שמושי, יפה לכביסה, לפי מידת־ראשו ממש!

את ראשו איני יכול להסיר מעליו. אך מסיר הייתי את כובעו ומציגו לראווה על קתדרת חקר־השואה באוניברסיטת בר־אילן, במועדון האכסכלוסיבי ביותר שלנו – “בית ברגן־בלזן”, שנפתח בימים אלה – או בבית מורדי־הגיטאות. אותו – בצד יצירותיו של האמן החולה, שאשתו קמה וזנחה בגללנו את ביתם הישן, מתוך יריקה בפני אחיה לגזע!