בעשרים ואחד בפברואר, אלף תשע־מאות ארבעים ושלש, כתב אבינו־זקננו, עמנואל גולשמיד, איש דורטמונד, ווסטפלייה, עציר מכלאות־טרייזנשטאט, את צוואתו האחרונה:

"בימים אלה נוכחתי לדעת כי ילדי ונכדי הגיעו לחוף־מבטחים. ממילא גובר בי הרצון לחזור ולהנשא מעל גל־האשפה שעליו הוטלתי ולסיים את תור חיי באורח הקצוב לי מידי־שמים.

עס זאת הריני חש שכוחותי כלים והולכים מיום־ליום. לבי אומר לי כי סערות האביב תטאטאנה אותי מן העולם. לכך הריני מבקש כי אחי, מאיר גולדשמיד, יירשני לאחר מותי ויתן דעתו לפרטים אלה:

יעשה נא כל אשר יוכל למען שריפת גוייתי.

את טבעת־הקידושין, המסומנת בראשי־תיבות ה. ל. יואיל נא למסור למשפחת פינס, שדאגה לכביסת לבני והפכה את משכבי בחליי. גמול של ממש איני יכול לגמלם אלא ברגשי־לבי בלבד.

הגברת יוהנה שטרן דאגה לי בכל מאודה ואין בידי להעניק לה, חלף כל חסדיה עמי, לא כסף ולא שווה־כסף. איני יכול אלא להללה על מעשיה וצר לי כי לא אמצא שעת־כושר לכך. אם יש עמי בצקלוני דבר־חפץ, הנראה לה מועיל לצרכיה – יימסר נא לידה. אף הגברת רוזנטאל והאדונים זיליג ונתן הקדישו לי שימת־לב מרובה. ימצא בצרורי משהו שיש בו כדי לשמחם – יותן להם ותברכם על־כך נפשי.

את צלוחית־השתן ששאלתי מידידי אנדורן אבקש להחזיר לו, לאחר מותי, כשהיא נקייה.

אם יארע – דבר שאיני מצפה לו – כי יקראוני ליתן דין־וחשבון בפני זיו־השכינה (במקור: Giorie) ואם יורשה לי לשטח תחינותי לפניה, אתחנן על נפש אלה שהזכרתי בזה ואבקש כי יאריכו ימים וכי חייהם יהיו יפים מאלה שהיו עד עתה.

האמנם אזכה להאזין לרננת־שרפים זו?"

איני יכול לקרוא את הדברים, שהגיעו לידי הורינו בדרכי־עקיפין, מבלי לחוש בלבי רגשי הערצה, שאין לה מעצור, אל סבנו עמנואל. רבונו של עולם, טרייזנשטאט,

פברואר, ארבעים־ושלוש,

זקנים שהורעבו למוות,

חפצי־ערך כיוצא בטבעת, שני־זהב, בקבוק־שתן ומעט סחבות…

יהודים גדולים, אצילי־נפש! צלם אלוהים!