לוגו
דפי עדות
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

…לגופו־של־דבר אני זוכר עדיין מסע חטוף אחד באירופה: מאיטליה, דרך לאגו־די־גארדה, לאגו־מג’ורה ועמקי־הכרמים של מראנו ובולצאנו לטירול ומשם – דרך באד־ריכנהאל – למינכן.

כיוון שהגענו לאיסברוק, זכינו לראות איך מכים יהודים, על־אף מגבעות־הנוצה הטירוליות החבושות לראשם. בתוך מכנסי־הכותפות־ועור־האייל שלהם – השליכום אחד־אחד מבתי־הקפה. יהודים – והירש־לנדרגה רייטהויזן!

בחצות הגענו למינכן ולמחרת, בתשע, המתנו לאותו אוסוואלד פון – את שמו שכחתי, אך זכורני שכינוהו “כסיית פריזלנד”, או משהו בדומה לכך. בסימטא צדדית, סמוכה לבית־הכלא, המתינו מכוניות לכה שחורות, כחולות ואפורות, שנוצצו בחלקת־ציפויין. נגשנו אל הסמוכה שבהן ושאלנו לשעת שחרורם של הכלואים.

“צריכים היו לצאת בתשע, אך נשתהו. אמריקאנר… עדיין לא למדו סדר גרמני!”.

הצצנו פנימה, לתוך מושבי־הנוסעים: פרחים, “לשונות חתולים”, חפיסות־ממתקים ארוזות יפה בנייר־דק ומשונצות שנצי־צבעונין… על מושב הנהג – שתי נשים, במגבעות שחורות, שמלות שחורות, כסיות… מצפות, מסתמא, ליקירי־לבן. העיפונו עין על השעון: עשר! הגברים המשיכו לעשן וה“דאמן” הציצו בלכה הטרייה שעל צפורניהן. כיוון שדרכנו אצה לנו – נפטרנו והלכנו משם. סופה של פרשה נתחוור לנו מתוך העתונות.

בשתים־עשרה נפתחו השערים. קציני וורמאכט כחושים, לבני־צדעים, שאף זרת אחת מקומת־היונקרים שלהם לא שחה, כביכול, ארצה, יצאו החוצה כמחותנים. קשיש שבהם פסע ישר אל המרצדס השחור, שהמתין לו מן הצד. אחריו צעדו־פסעו כל השאר: מתון־מתון, כאנשים שדרכם נהירה להם…

“וכי לא היו צריכים לשחררכם בתשע?” שאלם מאן־דהוא – עתונאי זר, מן־הסתם.

“בתשע”, משיב הגנראל, “הניחונו לנפשנו, אלא שחייבים היינו ליטול תחילה ברכת־פרידה מחברים, שהלכו כאן בינתיים לעולמם…”

מתשע עד שתים־עשרה! שהות מספקת לנאומי־הספד, הצדעה, שבועת־אימונים פרוסית… עד היום אני רואה אותן בעיני רוחי: מכוניות הדורות, מסתלקות להן הביתה אחת־אחת… חזרה אל הסדינים הצחורים, אל נקניקיות־הכרוב, אל הקפה השחור.

“אכזנט אוסוואלד”, ציטט אז מישהו מתוך המלך־ליר: “אוסוואלד יוצא…”

אך לא הוא בלבד! תריסרים־תריסרים נשתחררו מבתי־הכלא. נידונו לעשרים־שלושים שנות מאסר, אך ריצו את עוונם – ובניחותא! – שנתים, שלוש… גרמניה קוראת להם, משני צדדיו של מסך־הציניזם!

עכשיו, שאתה שומע על “דפי העדות” הטהורים שלנו – על כרחך אתה שואל: גורלם של אלה מה יהא עליו? עכשיו, שארכיוני נירנברג וגנזכי כלאיה־של־אירופה נגזלו מעמנו – מי ידאג להיסטוריה? עוד שנה, שנתיים, יוכלו אדונים משוחררים אלה, שהלת־מעונים עוטרת לראשם, לחזור ולערוך את הביאוגרפיה שלהם מחדש. ודאי ידאגו לכך שאיש לא ישכח כי אבי אבות אבותיהם עלה בשעתו עם פרידריך ברברוסא על ירושלים. אך מי ידאג לפרטים אחרים? מי ידאג להזכיר לו, או לצאצאיו, כי הזריק אף זריקות־בנזין ליהודים?

דבר זה אסור לו שיקרה! מוטב שנעמיד להם אנחנו רושמי־רשומות. מוטב שנצרף למענם “דפי־עדות” שחורים, שישמרו עמנו בספר־היללה וחרוק־השנים. כל אחד – בשמו ובכל כינוייו. ואם נצח־ישראל לא ישקר – נזכה, אולי, לפתוח פעם מחדש את התיקים הישנים!