יכול אני לשבת כך שעות, לשבת ולהאזין לדברי אלה שחזרו מפסטיבל־מוסקבה. אני שואל – ואיני מסוגל לרוות את צמאי: איך הגיעו? איך נפגשו? איך החליפו דברים? אמת, כי הורגש שהפעם החליטו הם לצאת לקראתנו? להזדהות בכל מחיר?
לא הייתי שם, אך משהו כיוצא בכך ארע לכל אחד מאתנו, לא־כן? פגישות שנפלו כברק ביננו לבין אחינו בנכר! לי רעם פעם בעיירת־דקלים אחת שקורין דרנא.
חלפנו על פני סידי־בראני, בג־בג, סולום, טוברוק – והגענו לעיר־חוף נאה, בפתחי פרוזדורה של קירנייקה. איטלקים לא מצאנו בה, אף לא ערבים… אך יהודים נותרו בה, במקרה, לפליטה!
הקיפונו, שמחו בנו, נשאונו על כפיים. אדם צעיר אחד, מורה עברי במשקפי־קרן, נגש אלי ושוחח עמי. הרבה לשאול… חצי־שעה לאחר־מכן ניתן אות והמשכנו דרכנו הלאה.
מדבר לוב עבר אז מיד־ליד ככדור פינג־פונג. גראציאני–ווייוול, גראציאני–אוקינלק, רומל–מונטגומרי… פעמיים יצאנו, שלוש פעמים נכנסנו. יום אחד פוגש בי בבנגזי אדם במשקפי־קרן.
“אותך אני מכיר יפה”, הוא אומר לי. “לא נפגשנו, בשכבר־הימים, בדרגא?”
שוו נא בנפשכם! שוחח עמי חצי־שעה – וזוכרני מקצה שלוש שנים… אך לא, אינכם יורדים לסוף דעתי! אותו אדם – סומא היה! שוחח עמי פעם אחת והכירני גימ"ל שנים לאחר מעשה על־פי קולי! הגיעו בעצמכם: רושם שנתרשם אז מפגישתו עם ישראלי!