כעדרי פילים מופשלי־חדק, שריח ירחי צמא עולה באפם והם שועטים, כעל פי אות מוסכם מראש, מקצווי כל אפריקה לעבר היאורות הגדולים, עקרו בשעתם פליטי־השואה ממקומם – וכמו מתוך אינסטינקט ביאולוגי קדום החלו נעים לעומתנו…
אך משהו נשתבש, במרוצת־העתים. אצלנו – או אצלם? אם נפרצו שם, בארצות אירופה, מעיינות־חיים חדשים ואם נתכהה חושם הגזעי של יהודיה – נשתהו במקום שנשתהו עד שהוגפו השערים והם מצאו עצמם נתונים במלכודת.
המתנו להם שנה, עשר שנים… מקצה משעול־הפילים צפינו כאן לבואם. לשוא. אך לפתע־פתאום – קול שעטה… הם באים, הם חוזרים ובאים, דוחקים ובאים, נדחפים ובאים… וכאז כן עתה, אנו מצפים להם ובידנו – פת במלח!
לפני ימים רבים – מאה זו היתה אז בת שנתיים – שיגר מזכירן החיצון של ארצות־הברית אגרת דחופה למדינות אירופה. “לקח ימנו אלה ונסיון אומתנו האמריקנית”, נאמר בה. “מעידים נאמנה כי יש להם ליהודים סגולות מוסר ושכל של אזרחים נבונים ביותר. שום חבורת נודדים המתדפקת על דלתנו אינה יכולה לצפות מאתנו לסבר־פנים נאה יותר, אם תהא מוכנה למלחמת החיים בגופה ובנפשה. אך כיוון שנודדים אלה מושלכים עתה מארץ אחרת, מדוכאים בגופם ומדוכדכים ברוחם, כיוון שהם זקוקים לסעד שבצדקה, לגמילות חסד ולסיוע, ניטל מהם עיקר הסגולות המכשירות אותם ליהפך לבני־אדם מועילים בארצנו. ממשלת ארצות־הברית אינה יכולה להחשות, למראה עיוות משפט־העמים הנעשה עתה ברומנייה…” כך, וכל כיוצא בכך, ברוח גילוי־הדעת ששיגר בשעתו מר הייל לצירי ארצו במדינות אירופה, הנקראות לתבוע מרומניה שיוויון־זכויות ליהודים.
נוסח האגרת מונח כאן לפני ואני יודע כי אנחנו – לא נדרוש מנודדינו כל תנאים! מושלכים על כרחם, או נוטשים מרצון, מדוכאים או נפעמים, מצויידים יפה או חסרי־־כל, מחוננים בסגולות־שכל וסגולות־מוסר או נטולי כל־דעת וכל־עיקרון, נצרכים לסעד או נצרכים לצדקה, ציונים או לא ציונים, חולים או בריאים, צעירים או קשישים, למודי אומנות או נטולי משלח־יד – אנחנו נקבלם בכל מחיר!
ולא מתוך תמימות יתרה נקבלם, אף לא מתוך חוסר נסיון־חיים! יודעים אנו כי רבים מהם אינם רואים בארצנו זו אלא מין קרש־קפיצה לארצות־הזהב… כי רבים לא יסתגלו לאורח־חיינו לעולם ואחרים – יסתגלו יותר מדי ויהיו לנו לטורח. אך יודעים אנו אף זאת: חרף כל אכזבותינו – אין בהם אחד שנוותר עליו מרצון ולא נלחם עמו – לצדו או כנגדו! – על קליטתו!
ועוד גם זאת אנו יודעים: עליית יהודי רומנייה תהיה דומה לכל שאר עליותינו. אף אותה נעכל, כדרך שעכלנו את יהודי פולין, גרמניה־שלאחר־הנאצים, תימן, עירק ומארוקו. אף ממנה נצא חזקים שבעתיים ובטוחים מכל אשר היינו עד עתה. גם אנחנו – גם הם.