כנערו של מידאס, מלך־הפריגים, שלא יכול לכבוש סודו – לא יכולתי אף אני לנצור את לשוני. יצאתי החוצה, חתרתי בעפר וכריתי בו גומה. כרעתי על ברכי ולחשתי לתוכה, כמי שכפאו שד:

"חנגאות היובל משמשות ובאות, אנדרלמוסיה ממשמשת ובאה.

"אומרים כי תמשכנה שלושה ירחים תמימים. שמע מיניה: אף שלושה ימים לא תמשכנה באמת!

"טובי הפייצים עומדים לפייץ לנו כאן פִיצה, שדוגמתה לא הכנסנו עוד לפִינו… ‘פייצים רבים מדי’, אומר משל־עם נאפוליטני שאני עצמי משלתי, ‘מפצפצים את הכיריים!’

"עשרות־אלפי תיירים מזומנים להציף את ערי הארץ וכפריה. שמע מיניה: סיורים מאורגנים לחוף־אילת… חזור ושמע מיניה: טרוניות, מרירות, כלימה שלימה!

“אלו אחרו בהכנות – לא היו מספיקים. עכשיו, שהקדימו – תהא להם שהות לפטר ולהתפטר, להוציא ולהכניס… מילא, דרך גוברין־יהודאין!”

חזרתי ומלאתי את הבור מחולייתו. מחיתי פי. רווח לי. עכשיו אני יכול לעמוד על רגלי ולאמר דברים־של־פומבי:

יהי רצון שימעטו העושים – ואף המעשים אל ירבו יתר על המידה! יהי רצון שלא יינסו להפתיע את העולם… ירונן נא וירועע אצלנו – בצנעה! יהי רצון שנסתפק במצעד אחד, יפה. בתערוכה אחת, יפה. ביום שמחה אחד, יפה ואמתי… יהיה רצון כי מי שיש לו חמש אצבעות על כל אחת מכפות ידיו – יטמנן בכיסיו וימתין עד שיקראו לו. שלא כל אחד יסריט לו סרט רשמי־למחצה ויערוך אלבום – רשמי־לרביע. יהי רצון שלא תהא זו אותה גברת (מרת עדלידע, היא מרת “כבוש־השממה”, היא גברת מצעד־שלא־צעד) – באדרת יקרה פי עשר!

13.9.57