אם מבצעיה של ועדת־העשור הם הרים – “הבכור” הוא אוורסט. אם יאורות – הריהו, נו, מיסיסיפי. אם מדבריות־שממה – סהרה! קצורו של דבר: מונומנטלי, מופלא שבכולם! אלו בקשנו להוכיח לעצמנו, אחת ולתמיד, עד מה תפלים, עקרים, סרי־טעם הם חיינו התרבותיים בפרובינציה זו, עד מה דלים אנו בייצר וברוח – לא היינו יכולים למצוא לנו משהו נאה יותר!
עשר שנים מלאו לה למדינה ובדומה לפלוני, מזכירון אגודת פועלי־המחט, העץ או שמורי־המזון, המוציא על יום כניסת בנו־בכורו לשנות־מצווה משכורת חמישה חדשים תמימים – היא מרבה. במסיבות ובקבלות־אורחים. תודה לאל, שפכנו על כך דיו למכביר, אף גמרנו בלבנו שלא לחזור עוד על קיאנו. ואולם נדר – לא נדרנו. ואם נדרנו – נדרנא לא נדרי!
עשרה מדורים אתה מוצא עתה באגפה הלאומי של התערוכה. ראשון שבכולם – זכרון עם־קדומים. בארון־זכוכית מיוחד, שלא נגזים אם נאמר כי הדרת־קודש אופפתו, אתה מוצא גווילי־תנ"ך עתיקים, בצד מגלה גנוזה אחת. מימינם – אבני הכתל, לשמאלם – מפת ירושלים…
אין לה להדרת שיבתנו ביטוי פלסטי פשוט יותר, שקט יותר, מרומז יותר ומרוכז יותר. בניגוד לנילוס, שעליו אמרו קדמונים כי אין מניחים לבני־אדם להגיע אל מקורותיו, כדי שלא יעמדו על דלות מימיו במקומות מבועם – צאו וראו את מבועינו שלנו!
היה איפוא הגיון פנימי מסויים בהטעמה דרמטית של מה שהוטעם שם באותו מדור הטעמה פלסטית כל־כך. היה מעין רצון להעלות את שחר ימי האומה, קדמוניותה, גבוריה, ראשית עלומיה הנשכחים מגנזי ימים־עברו. אלו שניים, רבונו־של־עולם, יכולנו לנעוץ כאן בפירות זהבם של גני־המיתוס המופלא שלנו. לשמעם בלבד נוטף, יורד־עובר לו עסיסם על סנטרינו.
ואולם נואו־נואו, נואו! חכמי־העשור אינם סומכים עלינו כל עיקר! בשינים גנובות, היה אומר אולי ניטשה, שיניים תותבות, שיני זרים שבפינו אנו טועמים עתה טעמם של ימי קדמוניותינו. “הבכור” לכריסטופר פריי! יצירה זרה, בביצוע שחקנים זרים! אלמלא היו אופורטוניסטים חרופי־מצח, תמהני אם היו יכולים לשאת עתה עין ולהביט ישר בעיני… לא, לא בעיני דרמטורגים ישראליים… בעין הדרמה הישראלית!
או־יס, או־יס, או־יס, אחים, מיסטר אימפרסריו! כותבי עברית הם אולי כתבנים קטנים – אך העברית עצמה גדולה היא. כוהניה אינם יודעים תפלה, אך מזבחה רם ונישא. אמניה פחותים, חולפים כצל – אמנותה קיימת לעד. יוצריה אינם ראויים לשאת, אולי, נר לפניכם ואלו מעשי־יצירה שבה – נעלים על כולכם כאחד!
ארבעים וחמשה אלף דולאר השקיעו בעסקא זו! אלו היה להם לפחות הומור כלשהו! אחת ממשלחות הקוטב מצאה פעם סגולה נאה להשכמה־עם־שחר: על תקרת מעון־האסקימוסים שבו הציעו לעצמם משכב – תלו פסת שוקולד. כל שהקדים לזחול ולצאת מתוך כסתותיו – זכה בה… ארבעים וחמשה “ג’י”, שפטרונינו היו תולים לנו כאן מעל ראשינו בקצה חוט־שעווה של נקניק פשוט היו מצמיחים לנו כנפיים. סוף־סוף – הזדמנות לכתוב, לביים, לחצוב משהו מובהר, פיוטי, אכספרימנטלי; סוף־סוף – הזדמנות להעלות על במתנו משהו שאיננו כפות ברגלו האחת, כמין כלב, לסורגי הקופה. סוף־סוף הזדמנות, לזקוף את גוונו מול כתלה של הבקורת ולסמן עליו בפיסת גיר לבן את שיעור קומתה האמתי של הדרמה המקורית! מי כמוני יודע – שלא נצטרך לטפס ולעלות על סולם, אך לעזאזל! נדע לפחות, עד היכן אנו מגיעים במעומד!
אמרו נא לי עתה – כבוד ירושלים היכן הוא? שוו נא בנפשכם את פאריס, אתונא, ניו־דלהי, מכסיקו־סיטי… מה יתד היו קובעות הן במעונן, לתלות עליו זכרונות ימי־קדם? שמא היו מעלות, בתורת משא־חזיון חד־פעמי, מיני דרמות של כריסטופור פריי, אפילו הפליא לכתוב על נצחון מרתון, מות העלמה מאורליאן, מלחמות קורטז או שירת באגאוודגיטא? אם כך אתם סבורים, אינכם אלא טועים!
עפר אנחנו תחת כפות רגליך, מיסטר אימפרסריו, אלא שבליל־כלולותינו עם ההיסטוריה, לא די לנו בשבע הקפות שלה. רוצים אנו לשמוח בה ולשמחה. אם נאים אנו ליכנס עמה לחופה – נאים אנו לקיים בה כל שאר מצוות חתנים! לנו, חכמי־עשור שלנו, אתם נותנים מסכות ומסכתות ולכל שֵׁד גדל־בלורית וגדול־שפם דרמות?
רודנה־של־ונצואלה הזמין פעם את אמיל לודויג לכתוב לה לארצו את הביאוגרפייה של סימון בוליבאר. הכאדיב המצרי, איסמאיל פחה, הזמין את ורדי לכתוב את “אאידה”, שבה רצה לפתוח את חגיגות האופרה החדשה שלו. פנו עתה דרך לפרובינציה השלישית – ישראל!