הכל נתרחש, אתא ובא עלינו באורח שציפינו לו מראש: אדר נכנס, אדר יצא – ודמיונם של פטרוני־העשור מוסיף לזחול לפנינו על גחונו! איני אומר כי חידון התנ"ך לא עלה בידיהם יפה, אך ברצות האל – זבובים עשויים לדנג דונג ולייצר דבש!

אם לא היה להם, לידידינו אלה, עניין אחר לענות בו – האזינו מן־הסתם למערכון־פורים ששדרנו למענם ברדיו… האזינו, אלא ש־מילא! יודע אני עונשים, שאינם מצויים בגיהנום אלא לתועלתם של רטננים חולי־אזנים! מר בנימין הטיל כבר את מי־זהבו על שלגים רבים כל־כך, ששוב לא איכפת לו מה יאמרו כאן איסטניסים על יצירותיו! אך לעצם העניין:

אם היתה לנו, ביום מן הימים, אמנות־במה משלנו – היתה זו אומנותם של ליצני־פורים. על עתיקותה אומרים שהיא מגעת לתור הגאונים. אך אפילו נאמר כי לא ירשנוה מידי זרים, אלא, בוונציה ובפדואה – עתיקה היא למדי! קומדייה־דל־ארטה? יש לשער…

הווי העיירה חלף מן העולם – ועמו כל משחקי־פורים. מה יכול היה להיות נאה לה לוועדת העשור יותר, מאשר ליתן ידה לתחיית הקומדייה שלנו? אלו הכריזה, דרך־משל, על העלאת עשרה מערבוני־פורים בטבריה, לוד, צפת, נצרת, עכו, באר־שבע – ולמחרת, כולם יחד בפסטיבל עממי כל־ארצי מיוחד – לא היתה מקדמת בכך את ענייננו?

נעיר נא, כי נוסף לפורים־דשושן זכו רבות מקהלות־ישראל בעולם לשמחות פורים משל עצמן. פרס חוגגת את “פורים דשיראז” – על שום מעשה שארבע בה בימי טבת. יהודי צרפת חוגגים, ב“פורים – דנרבונא”, את דבר הצלתם המופלאה מפרעות שנת אלף־מאתים־שלושים־ושש. ספרדים שבנו חוגגים מין “פורים דסרגוסא” – זכר לעלילה שהעלילו עליהם, כי העלימו את ספרי־התורה מנרתיקם, שעה שמלך הקאטולים חלף על פניהם בסך. אלג’יראים חוגגים את מה שקרוי בפיהם “פורים־של־אדום” – יום תבוסת צי־ספרד בשנת אלף־חמש־מאות־ארבעים־ואחד. במארוקו מצינו “פורים דה־לוס־כריסטיאנוס” – על שום כשלונו של סבאסטיין מפורטוגאל… כיוצא בכך אנו קוראים על פורים ד’אנקונא, פירנצה, פרנקפורט ושאר ימי־מועד של יהודים בכל רחבי־עולם.

הנה בקעה להתגדר בה! זהב־פרווים בראש־חוצות! התמודדות תיאטראית זו בין סופרים, במאים ושחקנים היתה מעלתנו, סוף־סוף, על דרך־המלך, אלו נעשתה קבע. מאלפת ומשעשעת כאחד. לא זו בלבד שהיתה מכניסה מעט שמחה למעוננו, אלא שהיתה מעדנת את אמנות־הסטירה שלנו, מוליכתנו למקורות, מצמחת לו לדיאלוג שלנו שיניים ומשווה לו יתר חיות, יתר חריפות, יתר קלות־לשון. דמויותיו הקונוונציונליות של משחק־פורים לאמתו היו נותנות לנו יותר מקומדייה־דל־ארטה. יותר מארלקינו, פיירו, פולישנלו, פנטלונה, פונטש, סאקרמוצ’יו, רוזינה וקולומבינה – במחלצות פרשנדתא, דלפון, אספתא, פורתא, מרמשתא, וזרש! יש לשער כי היו נותנות לנו “מסכות” חדשות, עממיות, מסכות ימינו־אנו!

ואולם אנשי ועדת־העשור עסוקים – ואינם יכולים לשמש פטרונים לאומנויות־יפות! במה הם עסוקים כל־כך? בדברים מופלאים ומקוריים, שלא ראתה שפחה על הים! תערוכת “תחביב,” דרך־משל! שמא אינה יפה? יפה מאד! אך יפה יותר, מיותרת יותר, שרירותית יותר, קפריסית יותר – לא היתה יכולה להיות, אלו נתקיימה במוצאי שבת־המכשפות באפגניסטן!

27.3.59