בשבוע־החג של ירח־הספרות אשר לשנת־העשור – אתא ובא עלינו יום־הבזיונות! מכתב גלוי ב“דבר”, מכתב אומלל, שחציו נשיכה וחציו צעקת נשוך. לא צעקה, כי יללה, לא יללה, כי יבבת־עלבון. לא יבבה, כי לוויית בכי, בכי כבוש. על שום מה נתפרסמו הדברים בצורת מודעה, בתוך שאר כל מודעות היום להצמחת־שער ולשעורי־השתלמות פרטיים באנגלית? צא ונחש! או שעתון אלופי־המוסר, עתון העבודה ודת העבודה, עתון הפובליציסטים חמי־הלב ועורכיהם יפי־הנפש סרב להקצות להם מקום במדוריו. או – שכותביהם סרבו להנות מחסדיו… סתרי תורה אין כאן, לעזאזל! אם כך ואם אחרת – עמדו הללו ופרסמו את מכתבם במחיר מלא.
פשתגן־האגרת עצמה ערוך אל ראש־הממשלה, שריה, חברי־כנסת, ראשי צה"ל, ראשי הסתדרות העובדים, המרכז החקלאי ותנועות הנוער החלוציות – אנשי כבוד, כולם אנשי כבוד. ערוך אליהם – וחתום בידי יושבי חבל מעון, הוא פלך הרצועה, שהותרה בשכבר הימים, אלא ששבה ונתאבזמה.
אלמלא היה מצענו צר כל־כך מהשתרע, היינו מביאים את הדברים בשלמותם. לא, גבירותי, לא, רבותי! אין לנו בעולמנו שעות שמחה יפות מאלה שבהן אנו יכולים להוציא את שקיק־העור הקטן, הטמון עמנו מתחת לצלחת כנף־בגדנו ולזרות קמצוץ עפר משלנו על מקום קבורתה הרענן של העמדת־פנים נוספת מהעמדות פניה הצדקניות של פמליית אנשי שמחות־העשור ועצבוניה. נניח איפוא ליבבת־המוכים עצמה ונסתפק בספור־המעשה.
לפני עשר שנים עמדו ישובי רצועת עזה והנגב, המכונה מערבי, בפני המצרים. כי עמדו במה שקורין אצלנו גאון, במסירות־נפש ובכל מה שתואר תמיד בטור הדיביונים של “שולי־דברים” כאהבת־ישראל – איני צריך להוסיף… בפרוס חג־העשור גמרו ארבעה־עשר ישובי המרתף לערוך עצרת־חג לכל אוהביהם. מה לא עשה כדי שתהא השמחה שרוייה במעונם? כדי שחברי הכנסת וראשי ההסתדרות יבלו שעת־נעימים קלה במחיצתם? כדי שותיקי־ותיקין מן הצפון יטפחו על שכמם טפיחת עליצות ויישר־כח:
“בני חייל! הנה – בני־חייל!”
העתון מונח כאן לפני, על שלחני. אני קורא בו – ובושה מכסה את פני… “מקהלה איזורית!” הגו נא בעצמכם: לא זמרי־ליל של בתי־קפה ומועדוני־כרכים, אלא זמרת־חברים… חברים – מזמרים על ג’ימי! יום־יום, לאחר שתים־עשרה שעות עמל מפרכות היו מתכנסים שם יחדיו ומקדשים עצמם להופעה בפני באי־מועד. איזו תמימות, אלוהים אדירים! איזו תמימות נחמדה, משוועת למרומים! “חברים – לא זמרי־קפה…” לך, הסבר להם כי הבלי־החיים, הבלי־הבלים ככל אשר הנם, הבלי חיים הם, לאחר ככלות הכל! צא נא ואמור להם כי ימים אחדים לאחר זמרתם החביבה, צפינו לשמוע את ג’ורג' וויאן, בהיכל האופרה!
מה עוד הכינו לנו? להקת מחול, דרך־משל… לא רקדנים סתם, אלא רקדני פלך מעון! קול בכיים הכבוש מוחץ את לבך כבכי ילד קטן! לילה־לילה אימנו רגלם למחול. במרום גבעת שיך נוראן עצמה עמדו להופיע! מה עוד? פרקי־פולקלור, מרשפות ליל וזיקוקין־דנור, מפות־אור, דיאגרמות, תצלומים ולוחות־הישגים שהוצבו לאורך שורות העצים! מעל לכל: ילדים… מאות ילדים המתינו שם, בדרכי־האבק, מוכנים לקבל את פני הבאים בפרחי הנגב… הא, פרחי נגב, אוח, פרחי־נגב! ילדים – ופרחי־נגב בידיהם! “כן, כן”, הם כותבים לנו ומוחים דמעה מעיניהם, “הכינונו… כן, כן – צפינו…” שולחננו ערוך, ביתנו פתוח לרווחה… כבדוני, מכובדים, שכל מה שעשינו – לא עשינו אלא למענכם! אך ראש־הממשלה היכן הוא? היכן ראשי צה"ל, חברי־הכנסת? היכן ציצת צמרתה של הסתדרות העובדים?
“סנדר! שלחת עגלה להביא את המחותנים ואת החתן?”
“שלחתי, רבי!”
“ולא באו עוד?”
“לא, אך מחכה אני להם מרגע לרגע. את הקלים שבסוסים שלחנו אחריהם…”
וכאז, בבית ר' עזריאל מירופולי, פועם לו אורלוגין עצוב פעימת־חצות… “המחותנים”, כמו לוחש לו משולח־שלא־היה־ולא־נברא, “לא יבואו…”
“מכתב קטן לי כתבה…” זוכרים? אתה קורא את משנה־דברי־האגרת – ורוצה לאמצה אל לבך. “השכחת? לא, לא תוכל…” ובזהב האור הבהיר, השופע בעד חלונך – רוצה אף אתה לחזור ולאמר, בהמיית לבב ובהברה אשכנזית, כי לא, לא, תמים שלנו, לא תמימים שלנו, לעולם לא נשכחכם; אם היינו עמכם בשעת־שמחה ואם לא היינו – יודעים אנו יפה מי אתם. על שדרות עצים רציתם לחקוק את ביכורי־הישגיכם? הריהם חקוקים על לבותינו! לא שמתכחשים אנו, לא ששמחתנו אינה שימחת־אמת, לא שכפויי־תודה אנו… אלא שהבלי החיים – הבלי חיים הם! רציתם לפגוע בנו פגיעת מחץ? הרי שכוונתם יפה! כל מלה במכתבכם היא חץ משוח רעל. ציניים, או עצלנים – אין אנו יכולים להביט עתה איש בפני רעהו. אך בשם אלוהים, יקירינו, מלה אחת!
מלה אחת, אולי, בזכותו שלו. כל אשם – ולא שוויון־נפש! עליו יכולים אנו לאמר – ואף אמנם אמרנו, לפרקים – דברים רבים, אך בלבב־תמים: לא זאת… אם איננו בסדום – הריהו בשדה־בוקר, אם איננו בקצה גבול סוריה – הריהו במצפה־רמון. אם יש חצים שכוונו אליו על לא אשם בכפו – חצי מכתבכם היו. כמדומים אנו שלא ינעם לו לשמוע את שבחיו מפינו… אף־על־פי־כן!
ואולם פחות ממנו – אשמים אנחנו… אנחנו, פשוטי־עם, נקראנו לבוא – ולא באנו. עסוקים היינו? לא! שמא לא ידענו, חלילה, מהו חבל־מעון בחייה של מדינה זו? ידענו יפה, ידענו דעת היטב! אך הבלי־החיים יקירינו, הבלי־החיים! עד מתי יכולים אנו לשאת על שכמנו את רגשי־הכבוד והכרת־התודה שאנו חייבים – כה יתן וכה יוסיף לנו אלוהים – גם חייבים בהם? עד מתי נביא לגבורינו יושבי חבל־מעון, חבל־לכיש, חבל־עדולם, חבל־סדום את לבנו החוטא כילד על־כפים? תודה – על הכל! רב תודות! לעולם לא נשיב לכם כגמולכם… אך בשר־ודם הוא בשר־ודם והבלי־עולם – הבלי־עולם הם! צריכים היינו לשמוח עמכם בשמחתכם – והלכנו לשמוע את פאוסט… ראיתם מעשה אומלל יותר? לא! אף לא אנושי יותר…
לא אנו אשמים. לא אתם! אשמים בכך – הם! הם, זייפני־החיים, זייפני הוד־המוות וזכר המתים… עורכי האנתלוגיות, מכנסי־הכינוסים, עוצרי־העצרות! עייפנו מהם, משמחתם המקודשת, מצערם הכבוש לעיני כל, מקולם המחנך, המחונך! עייפנו מרוממות־רוח־שבכל־יום־מימות־השנה. עייפנו מגמגומי־ילדים – אפילו נצררו למעננו בגווילי־אש!
הם, הם! הם שהביאו את יושבי חבל־מעון – שאין אנו ראויים לשאת לפניהם דלי ומשערת – לידי כך שחשוב יהיה להם כי נראה את לוחות הישגיהם תלויים לפנינו על עצים. אוף, פני הקוף! פניה הכעורות של אמת־החיים! רצועה שהודקה יתר על המדה – סופה שניתרת. ולמי הכלמה? למי בושת־הפנים? ליקרים מכל, לאהובים מכל, למופלאים מכל – ליושבי חבל־מעון, ראשוני ההולכים, ראשוני הנופלים!