איתמר בן־אב“י (בן־ציון בן־יהודה), סופר ועתונאי, נואם ובלשן; נולד בירושלים בשנת תרמ”ה, בנם־הבכור של אליעזר ודבורה בן־יהודה, הילד האשכנזי הראשון לדיבור העברי החי, חניך בית־המדרש למורים בפאריז, למד מדעי המזרח באוניברסיטת ברלין 8–1904; השתתף בעריכת עתוני אביו “הצבי” ו“האור”; בשנת 1919 – ממייסדי “דואר היום” ועורכו הראשי עד שנת 1933. מ־1924 היה עורך “פלשתיין וויקלי” (אנגלית); היה סופר ה“טיימס” ו“דיילי מייל” בלונדון והשתתף בעתונים צרפתיים.

בשנת 1917 השתתף בקונגרס העמים המדוכאים בפילדלפיה, בנשיאותו של תומאס מאסאריק. בשנת 1919 השתתף כנספח למשלחת הציונית בועידת השלום בוורסיי; שימש מקשר בין מנהיגי הערבים וההנהלה הציונית, וזמן־מה היה מזכיר מדיני של ד“ר ח. וייצמן. שליח קרן היסוד והקרן־הקיימת לישראל בארצות שונות. היה ממיסדי נתניה ואבן־יהודה, נלחם ל”יהודה העצמאית" (יסד וניהל זמן־מה משרד “יהודה העצמאית” בירושלים) והטיף שנים רבות לתחית הימאות העברית.

הגה את רעיון חלוקת ארץ־ישראל לקאנטונים. בשנת 5–1904 הושם במאסר על־ידי התורכים ובשנת 1929 נאסר על־ידי האנגלים, בגלל מאמריו החריפים בשאלת הכותל המערבי ופרעות אב תרפ“ט. חיבר כמה ספרים, מהם בשאלות הארץ והמדיניות הציונית. חמישה מספריו תורגמו לאנגלית ולצרפתית. נפטר בארצות־הברית, בי”ג ניסן תש“ג, והובא למנוחות בהר הזיתים בירושלים, בי”ב באדר תש"ז.

*

ידעתיו הרבה שנים, עוד מימי נעוריו. הוא היה רב־כשרון ומלא מרץ. אהבתו לעברית היתה אורגנית. בה נולד ואתה גדל. הוא היה הראשון בארץ, שהעברית היתה לו שפת־האם מינקותו וכלי־מלחמה בגברותו, בהתיצבו במערכה כמוכיח בשער. בפיו נשמעה העברית כשפה חיה ממש, בעושר בטוייה ובשפע צליליה. מזגו הסוער השתלט לעתים קרובות על שקול־הדעת. ולעתים באו דעותינו לידי התנגשות, ביחוד בתקופת “דואר היום”, שעליו היתה גאותו. לעיניו היה ה“דיילי מייל”, ובתבניתו רצה לעצב את עתונו הוא. אני הזהרתיו, כי אין זו דוגמא מובחרת בשביל הארץ. אבל הוא נישא בכוח־התלהבותו, והיה מעודד ברוחם של אחדים מידידיו. לעתים קרובות סר הוא מנתיב הרבים. אבל זה בא לו מקנאותו המופלגת, משפע מרצו, ומלהט מזגו. רצון אחד הנחה את כל צעדיו: לשרת את ארצו. צר היה לי לראותו בשנות חייו האחרונות – מר נפש, מדוכא ומבודד במידת־מה. אך עד אחרון ימיו היו עוד חייו מלאים תקוות, חלומות ותכניות ואופטימיזם בלתי מנוצח.

הוא היה חם־לב ונדיב־רוח, וישאר בזכרון הארץ כדמות דגולה, עשירת־צבעים. הוא היה נואם מושך־לב והשפיע על קהל שומעיו בידיעותיו ובאש העצורה בדבריו. בדרך זו היה לברכה למפעלנו.

הוא הלך מאתנו בעודו צעיר, ואתו נעקר בלא־עת מקור־כוח רב.

ח. וייצמן

רחובות, 25.2.47.