לוגו
כן, אפילו רצח
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U
האם צריך לומר, כמקובל, שכל הדמויות בספר זה הן פרי הזיותיו של המחבר? כל דמיון בינן לבין בני אדם כלשהם, שפעלו או שפועלים בזירה המסוכסכת הזאת שלנו, אינו אלא מעשה־משובה של המקרה המתעתע. כך למשל, השי"ר לא היה ולא נברא, רשת "עטלף" היא עורבא פרח, התיאור של הווילה המסתורית בכפר־שמריהו אינו מסתמך על שום מציאות, ואפילו האירועים שסביב רצח ראש הממשלה בדויים מראשיתם ועד סופם. מה, אי־פעם רצחו כאן ראש ממשלה?

 

הזמן: 0    🔗

אפילוג במקום פרולוג    🔗

הידיעה הגיעה לאביהו קרן (א' בתקשורת, על פי הוראות הצנזורה של הימים ההם) ראש השי"ר, שירות הביטחון הכללי של המדינה, בזמן שישב ליד הפסנתר בדירת המחבוא שלו וניגן נוקטורן בדו־דיאז מינור של שופן, מלחין שהוא במיטבו כשמקשיבים לו ביחידות ועוד יותר כשמנגנים אותו בלילה. האווירה היתה בדיוק נכונה. לילה. הוא לבדו בדירת המחבוא שלו, לבדו עם האשליה שכאן אי־אפשר להגיע אליו ולהטריד אותו. פסנתר הכנף (בכשטיין ישן ורך־צליל, ירושה מאמו הפסנתרנית) היה בסדר. האצבעות אפילו קצת יותר מבסדר, בעיקר בהתחשב בעובדה שבזמן האחרון יש לו זמן מועט כל כך להתאמן. ופתאום הצלצול הזה בטלפון המבצעי. קרה משהו חמור. דבר אחד יודעים עוזריו במטה, וכל הקצינים התורנים כבר למדו – לא מפריעים לאביהו קרן כשהוא בדירת המחבוא אלא בדבר דחוף, דבר חמור באמת.

“ירו בראש הממשלה,” אמר קול לא מוכר לו. עדיין לא הספיק להכיר את כל ממלאי תפקיד הקצין התורן.

אביהו שתק. המלים הצטופפו לו ליד הפה והפריעו זו לזו לצאת.

“הוא כבר מת, אבל הרופאים מחכים עם ההודעה,” הוסיף הקצין התורן, שהשתיקה הביכה אותו, “הם עדיין מנסים להחיות אותו.”

“תודה,” אמר אביהו, שמצא סוף סוף איזו מלה, “אני מגיע מיד,” והניח את השפופרת.

הוא סגר את מכסה הפסנתר בחוסר זהירות. הזעזוע גרם למיתרים להשמיע הרמוניה של צלילים, לא בלתי־ערבים לאוזן. מבטו בהה בערמת התווים שעל מכסה הפסנתר. לרגע היבהב בו הרהור אשם: אילו היה במקום היה יכול למנוע את הרצח. אילו לא היה סומך כך על כולם – הביטוי הוא: סומך בעיניים עצומות – היה אולי יכול למנוע את הרצח. החלטתו לא להיות בשטח נראתה, ברגע שקיבל אותה, החלטה סבירה. האסיפה הגדולה באיצטדיון הכדורסל של תל־אביב, שבה נאם ראש הממשלה, היתה יריית הפתיחה (פתאום חש דקירה כשנזכר בביטוי שקיבל כעת משמעות חדשה), יריית הפתיחה של מסע הבחירות. הוא סבר שלא יהיה זה נבון, שלא יהיה זה מן הראוי, שראש השי"ר יהיה נוכח באספת בחירות, אפילו של המפלגה הגדולה ביותר, ואפילו שראש הממשלה נואם בה. כך על כל פנים הסביר את החלטתו לא לבוא לאיצטדיון.

בזמן האחרון נהג לשהות שעות רבות יותר ויותר בדירת המחבוא שלו, עמוק במרתף שמתחת למתחם החסוי של מטה השי“ר, שכתובתו חסויה ואין להזכירה בכלי התקשורת, אבל רבים יודעים איפה הוא, ולו רק בגלל יער האנטנות. נמאסו עליו האירועים החברתיים הרבים שהוא ורותה מוזמנים אליהם. ונמאסה עליו הלהיטות הזאת שלה, שנראה כי היא גוברת והולכת ככל שמשא הגיל מכביד עליה, להיענות לכל ההזמנות שהרודפים אחרי כתבי הרכילות משגרים אליו מתוך כוונה סמויה שיזכירו אחר כך במדורים אלה, שבין המוזמנים היה א', ראש השי”ר, שגם לא סירב לבדר את הקרואים בנגינה בפסנתר. כלומר, תחילה הוא מסרב וטוען שהוא עייף ושהוא לא “מנוגן”, אבל בסוף – שכבר בהתחלה ציפו לו כולם, כולם הכירו את חולשתו – הוא נכנע להפצרות ויושב לנגן. ככל שאהב לנגן בפסנתר, שנא את הכתיבה הזאת של הרכילאיות, שהזכירו תמיד את הפסנתר כדי לרמוז (כרטיס כניסה למועדון העיתונאות המכובדת) שהן יודעות עליו פרטים רבים יותר, הרבה יותר ממה שהצנזורה מרשה לספר. והצורה הכאילו־חיננית הזאת שבה דיברו על נגינתו, מין התפארות שמנונית ודביקה כזאת: הנה, אצלנו, ראש השי“ר, אדם שידיו מן הסתם מגואלות בדם, מתוקף תפקידו ומתוקף תפקידיו האחרים בחו”ל שעדיין אסור לספר עליהם, אדם מנוסה בתחבולות מלוכלכות, הוא מין אדם יפה כזה, בעל שאר רוח, נפש־אמן, היודע לנגן על פסנתר. אמירה הנמצאת בשטח ההפקר שבין מחמאה לעלבון. בהתחלה עדיין נשמעה לו יותר כמחמאה, בזמן האחרון יותר כעלבון.

אכן, נמאסה עליו הלהיטות הסוחפת הזאת של רותה לבלות, לבלות בכל מחיר, אפילו במחיר העייפות וכאבי הבטן בלילה ותחושת הריקנות במשך, והחרטה אחר כך. כן, אי־אפשר להתכחש לכך שהגיל מכביד עליה. גם בנעוריה לא היתה יפהפייה, אף שהיה בה חן נעורים, והנמרצות שלה, והביטחון העצמי שבו הביעה את דעותיה, כיסו על מה שברבות השנים נראה לו יותר ויותר כרדידות מסוימת ואפילו כהטרדה, ובעיקר כעייפות. בזמן האחרון שידרה מין חוסר שקט מהול בכעס. בחשבון העובר־ושב המתמשך שהתנהל ביניהם הוא עמד תמיד ביתרת חובה והיא הרבתה לשלוח לו על כך תזכורות. לפעמים חשב שלו היו להם ילדים כבר היו נפרדים מזמן.

דירת המחבוא היתה מקלט מהבילויים המתמידים שרותה ביקשה לגרור אותו אליהם. היא אפילו לא ידעה על קיומה של דירה זו. מבחינתה הוא היה “במשרד”. כששאלה מה קרה לבכשטיין, השיב שמכר אותו לפני התפקיד האחרון בחו“ל. הנגינה שהיה מנגן שם לעצמו בלילות הבדידות היתה מין תפילה ביחידות, ודירת המחבוא – סוד פרטי קטן, טריטוריה עצמאית שלאחרים לא ניתנה בה דריסת רגל. הדירה, עם הפסנתר שבה, היתה הפילגש האמיתית שלו, הפילגש שמעולם לא היתה לו בשנות נישואיו הארוכות. כך או כך, הערב הצליח להתחמק מהסעודה אצל ברנשטיין, שמעולם לא חסך בהוצאות לקייטרינג (את חשבון האירוח היה מגיש ל“מפעלי ברנשטיין”). גם ראש הממשלה היה מוזמן, והרכילאית שצילצלה אליו לשאול אם יבוא סיפרה לו ששמעה שראש הממשלה יגיע אחרי האסיפה. זו היתה סיבה טובה נוספת לא לבוא לארוחה. לא היה לו חשק להיפגש שם עם ראש הממשלה, בייחוד אחרי האזהרה הזאת שהזהיר אותו (כמה ימים עברו מאז? יומיים? שלושה?) שלא ילך לאסיפה וקיבל ממנו את השטיפה הצוננת. “יש לך עובדות או שאתה מביא לי ניחושים?” שאל ראש הממשלה בטון הכמו־ענייני והמנומס שהוא משתמש בו כשהוא כאילו לא רוצה להעליב, ובעזרתו הוא רק מעמיק את תחושת העלבון. אביהו נאלץ להודות שאלה בעיקר ניחושים ואמר לעצמו: איש זה צריך את תחושת הבדידות בתא הטייס. הוא אוהב את הגבהים ואינו מפחד מנפילות. תפקיד מאוס התפקיד שלי, רק לחשוב על הנפילות. כך או כך, הצורך להיות בכוננות בזמן האסיפה הזאת היה לדידו של א' תירוץ טוב בשביל רותה, שהסכימה לצאת לבדה לסעודה תמורת הבטחה קלושה, ששניהם ידעו שלא תקוים – לראש השי”ר לעולם לא חסרים תירוצי חירום – שיצטרף בסופה לקפה.

כשהניח את השפופרת אחרי השיחה עם הקצין התורן, וכשהכין עצמו לצאת לחמ“ל, הופתע עד כמה לא הופתע מהידיעה על רצח ראש הממשלה. נזכר פתאום בדברים שפלט הבוק הזה, מאיר, ראש היח”י, משהו על כך שיש מי שחושב על רצח ראש הממשלה. מאיר לא בא אליו אחר כך עם שום כלום, ואולי הוא אשם בזה שחשב שזו היתה סתם שטות שפלט מאיר כדי להתחמק מההצעה לצאת לחו"ל, ולא עשה מזה סיפור שצריך לבדוק אותו. אחר כך, כשדיבר איתו בפעם השנייה, כבר היה מאוחר מדי.

כשהורה לקצין התורן להזמין מיד את סגל שלוש כבר התרוצצו בראשו השאלות. השאלות ששאל את עצמו. השאלות שיישאל בוועדת החקירה. היכן היתה הטעות? האם היתה טעות אחת או שלשלת של טעויות? איפה היה הכישלון? במניעה? באבטחה? ואולי במודיעין? האם היה יכול (עכשיו, לאחר מעשה, ברור לגמרי שהיה יכול) להציל את ראש הממשלה לו היה עומד על דעתו שיבטל את הופעתו באיצטדיון הכדורסל? והרי באמת לא היה בידו אלא ניחוש – הסיפור הסתום הזה של טליק, הארכיבר הקשיש, שמצא משהו לא ברור וכנראה גם לא חשוב, והבטחתו לדווח על כך דיווח מפורט יותר, הבטחה שלא יכול לקיים בגלל התאונה המוזרה הזאת שבה נהרג עוד באותו יום, בדרכו הביתה, בהתנגשות עם רוכב אופנוע שמעולם לא נתפס. כששמע על התאונה (עכשיו כבר היה בטוח שזה היה רצח) ירדה עליו פתאום מין נבואת לב והביאה אותו לבקש פגישה דחופה עם ראש הממשלה. ואחר כך נאלץ להודות לבושתו שאין לו שום ידיעה ממשית, רק ניחוש, ושאת העתיד לא יוכל לשנות.

כשהביא לו השרת את כוס הקפה השחור, המשיכו השאלות להתרוצץ בראשו כעדר פרוע. מספר התשובות שעלו בדעתו היה גדול הרבה יותר ממספר השאלות, וזה כמובן הרבה פחות ממה שצריך. הוא שם כפית סוכר בקפה, בחש ולא שתה. מה יהיה עכשיו, חשב. ועדת החקירה תצטרך לקבוע אם פרישתו הקרובה – שהיתה צפויה ממילא, שכן מראש היה ברור שנכנס לתפקידו רק לתקופת מעבר קצובה, ככל שיהיה דרוש כדי להבריא את השי"ר – אם פרישתו תהיה שקטה ומכובדת או שייצא בביזיון פומבי או לא פומבי (במקרה שלו, כמעט ודאי שפומבי) ככל ראשי השירות לפניו, או כמעט כולם. רק אידיוט מקבל על עצמו תפקיד כזה שהכישלון הוא חלק בלתי־נפרד ממנו.

אידיוטים, מילמל לעצמו, אידיוטים. ולא היה ברור למי עוד הוא מתכוון.



 

הזמן: 0 פחות 9 חודשים    🔗

1    🔗

מאיר קרן (מ' בתקשורת), ראש יח“י, היחידה היהודית של אגף המודיעין של השי”ר, שכב במיטה ומשך שאיפה עמוקה מן הסיגרייה שאחרי הזיון, שהיה כתמיד, לא רע. ואולי אפילו טוב, אילו היה מצליח להוציא לעצמו מהראש את ארוחת הצהריים עם אביהו, ובעיקר את סופה. דיטה יצאה למטבח להכין קפה. נזכר בבדיחה ששמע פעם, והשמיע פעמים רבות בין חברים, על מחקר בדבר התנהגות הגברים אחרי המשגל, שמצא כי שליש מתהפכים אל הקיר ונרדמים ושני שלישים מתלבשים והולכים הביתה. לדיטה לא סיפר מעולם את הבדיחה הזאת. היא לא תבין אותה. חוש ההומור שלה הוא בעיקרו אקטיבי. היא יודעת להצחיק. אמנם לפעמים הוא גם כאילו־פסיבי: היא צוחקת צחוק נמרץ ומבין מבדיחות של אחרים, אבל לא כאלה שהיא יכולה לחשוש שהן מכוונות נגדה.

הנה תיכנס בחלוק השקוף למחצה, המגרה כל כך לפני והמעצבן כל כך אחרי. עם שני ספלי הקפה, תיתן לו את הספל שלו, תשב לידו על המיטה ותשתוק את השתיקה השואלת שלה. הוא יעמיד פנים כאילו לא מרחפת ביניהם השאלה וינסה לפתוח בשיחה, ולבסוף היא תנשום נשימה עמוקה וכועסת ותאמר, “אז מתי?” והוא יהסס רגע ואחר כך יגיד בקול הבטוח ביותר שהוא יכול לגייס, “את יודעת שאני עושה הכול שזה יהיה בקרוב.” והיא תגיד, “כן, יודעת,” והכול יתקלקל. ואחר כך תבוא המריבה, ושניהם ייסחפו למצב של איבוד שליטה (איבוד שליטה היה לגביו תמיד האיום הגדול ביותר על יכולת ההישרדות שפיתח בשנותיו הארוכות בשי"ר) ויפלטו מלים שיצטערו עליהן. והשתיקה שתבוא אחר כך תהיה מאיימת. והוא ינסה לשבור אותה במלים מפייסות ובהבטחות ובשידולים ויגיע, אם צריך, ובעיקר אם יראה שהנה היא עומדת לפרוץ בבכי בלתי־נשלט, גם להתייפחויות. אין העמדות פנים ביניהם. חולשה היא חולשה. בבוקר, בעבודה, ינסו שניהם להתנהג כאילו לא קרה כלום, אבל זה ילך להם רק בקושי. והשאלה הזאת – אז מתי? – תמשיך לעמוד ביניהם.

בזמן האחרון התחיל לשאול את עצמו למה לו כל העניין הזה. כל כך הרבה כיעור, והסכסוכים המתמידים האלה, ומצבי הרוח, והצורך המתמיד למצוא דרכים לפייס אותה ולפצות אותה, כל כך הרבה שעות של עינויים אחרי הדקות המעטות של ההנאה. אמנם ההנאה עדיין אינטנסיבית כל כך, עשירה בריגושים כמו בימים הראשונים. בכל פעם שהיא מסירה את הבגדים הוא מתמלא מחדש באותה תחושה נפלאה של נועם ואהבה (ברגעים של אמת הוא יודע שזו לא אהבה לה, כי אם לעצמו) – כל זה שלי, מחכה לי, רק לי! ואז מתחיל הפיצוי על כל הדברים הרעים שקורים לו, ובא הרגע הגדול והיפה של השכחה, שכולו מרוכז במקום שבו ההנאה מלאה ומוחלטת כל כך. אבל זה רגע קצר כל כך, ומיד זה חוזר שוב – החרטה ורגשי האשם והתחושה שהוא נמצא בסבך שאין ממנו מוצא. וגם השאלה המציקה כל כך: לכל הרוחות! איך זה שלאחרים יש מאהבות שמוכנות להיכנס למיטה בלי שום התחייבויות והבטחות, רק מפני שהן רוצות אותם, רוצות את הזיון בשביל עצמו ולא כהקדמה למשהו אחר, כמחיר שמשלמים בעד משהו אחר, ואילו הוא זקוק תמיד לשקרים הקטנים האלה, לסיפורים על האשה שאינה מבינה אותו, שממילא הוא עומד להיפרד ממנה. למה רק הוא יכול להכניס אשה למיטה רק אחרי שהוא מושך אותה בהבטחות שיש לו כוונות רציניות, שהנה, בקרוב, יעבור לחיות עמה חיים מלאים, נורמליים, שגרתיים, חסרי ריגושים וסודות?! הוא עייף מדי להתחיל לחפש שוב את הדבר האמיתי, וכך הוא מסתבך שוב ברשת העמדות הפנים, ההבטחות והשקרים, מפני שהוא לא יכול בלי גוף של אשה הנענה לו, מרשה לו, מתלהט למגעו, מסעיר ומוסער עד לקוצר נשימה. הוא לא יכול לחיות בלי הוכחה מתמשכת ורצופה שהוא יכול להסעיר. האשה שבבית אינה שותפה לו בהוכחה הזאת, כבר זמן רב אינה שותפה, ואילו הוא תקוע ואינו מרשה לעצמו – מין גאוות יחידה פרוורטית שכזאת – לקום ולהסתלק. כל ימיו יהיה חייב לה, שסבלה עמו בשנים הארוכות שבהן היה לא־כלום, סתם “פקיד במשרד ראש הממשלה” שאינו יכול לספר לאיש מה בדיוק הוא עושה ומדוע לא שומעים עליו. אפילו היא ידעה רק קטעי דברים ושתקה. נקמה, אומר הפתגם, צריך לאכול כשהיא קרה. היא את הנקמה שלה אוכלת כל יום כשהיא צוננת, קפואה, מקפיאה. וכל מה שנותר הוא השקר, השקר שליווה אותו כל חייו עד עכשיו.

דיטה נכנסה עם ספלי הקפה והוא חשב, הנה זה מתחיל. היא הושיטה לו את הספל שלו – עם תחתית, תמיד עם תחתית, לא כמו בבית, ששם כבר מזמן לא שמים לב לדברים קטנים כאלה, לעניינים של צורה – ישבה לידו על המיטה ושאלה, “אז מה היה בארוחת הצהריים?”

כבר היה מעדיף שתשתוק, ואחר כך תשאל כמו תמיד “אז מתי”. הוא שנא את הגבול הזה בין מה שמותר לספר לה ומה שאסור לספר לה ואת הזהירות שלא לעבור גבול זה שהיה מוכרח להפיק מעצמו. נכון שהיא קוראת את כל התכתובות ושומעת כמעט את כל השיחות שהוא מנהל מהמשרד, ומדפיסה בשבילו את הדו“חות שבהם הוא כותב מה שהוא בוחר לכתוב על הפגישות שהיו לו בחוץ, והעוזרים שלו צריכים לתאם איתה את פגישותיהם עמו ולפנות קודם אליה שתמצא להם מקום פנוי ב”לוח הזמנים" שהיא מחזיקה בקנאות שתלטנית כזאת. ונכון גם שיש הרבה דברים שהוא מספר לה, אפילו שהיא לא חייבת לדעת אותם, מפני שזה עושה לו טוב לספר אותם וזה מעמיד אותו באור שבו הוא רוצה לעמוד, ובעצם מפני שכשהוא עושה אותה שותפת סוד הוא מבטא כלפיה מידה כלשהי של מחויבות, ובזול. אבל זה מעצבן אותו שהיא שואלת. אפילו כשהוא נכנס איתה למיטה, הוא רוצה להיות במצב שהיוזמה תהיה בידו, שיספר מה שהוא רוצה לספר ושהיא לא תשאל. אבל איכשהו הרגיש שהפעם יהיה זה נכון יותר אם יספר לה. התחיל לספר, לאט, במשפטים מקוטעים, גם מפני שהיה צריך כל הזמן לחשוב מה מותר ומה אסור, מה כדאי ומה לא כדאי, וגם מפני שהיה לו מה להסתיר.


2    🔗

האמת היא שהופתע שהראש הזמין אותו לארוחת צהריים ב“אלון”. הפעם הראשונה שהחליף עמו מלה כלשהי היתה גם הפעם האחרונה. כשקיבל אביהו קרן את התפקיד, והציגו לפניו את אנשי הסגל הבכיר (זו היתה אחת הפעמים הראשונות שגם הוא הוזמן לפגישת הסגל הבכיר), וכששמע אביהו כי גם שמו קרן, אמר במין קִרבה דביקה שלא תאמה את תדמיתו ואת הסיפורים שהילכו עליו מתקופת שירותו במוסד, ומה שיותר גרוע, נדף ממנה ריח של רצון מביך להתחבב מהר על כולם: “אז עכשיו יש כאן עגל נורמלי, עם שתי קרניים.” הבדיחה על העגל תפסה, וחזרו עליה פעמים רבות במסדרונות, לא תמיד מתוך כוונה תמימה לגמרי.

ההודעה שרשמה לו דיטה שהוא מוזמן לארוחת צהריים עם הראש היתה בהחלט עניין מפתיע. קודם כול, בלטה העובדה שהוא מזמין לשיחה אותו, ראש יחידה, ועוקף את הממונה עליו, גדעון שביט (ג' בתקשורת) ראש אגף המודיעין. נכון, כולם יודעים שהיחסים בין הראש לבין גדעון משובשים, ואולי יש כאן איזה הסבר להזמנה המפתיעה והחריגה הזאת. אחרי פרשת “הרצח המצולם”, כשגילחו את כל צמרת השי“ר בגלל “בידוי ראיות”, היה גדעון בטוח, שהוא – הוותיק, ובעיני עצמו גם הבכיר, באנשי הצמרת, ראש אגף המודיעין – ימלא את מקום הראש הקודם. הראש הקודם הסתבך באופן אידיוטי כזה – גם ביצע את פקודת ראש הממשלה שהורה לו להרוג את המחבלים שנתפסו חיים אחרי שחרור בני הערובה שהחזיקו, וגם שילם את המחיר כשהואשם שניסה להסתיר את האמת ולטעון שנהרגו בשעת ההשתלטות, שקר שנועד להגן על ראש הממשלה ולהסתיר את העובדה שהיה זה הוא שהורה להרוג אותם. זה לא מפני שהרג ערבים, זה מפני שלא שם לב שיש צלמים בשטח, אמר עיתונאי שנחשב לפיקח, אבל מה שחשוב יותר, היו לו מהלכים בצמרת השי”ר וכולם ידעו שהוא כותב מה שאומרים לו שם שצריך לכתוב. כך או כך, הראש הלך, גדעון היה בטוח שהוא יהיה הראש, והנה הביאו לו את אביהו. מבחוץ.

מן ההתחלה היה ברור שהמינוי של אביהו היה רק לתקופת ביניים, לזמן הדרוש כדי “להבריא” את השירות, ועד שיימצא ראש חדש. בהודעת הממשלה על המינוי לא נאמר שניצלה את הסעיף בחוק המאפשר לה למנות ראש לשירות לתקופה של פחות מחמש שנים, אבל הדבר דלף החוצה והמדליפים לא נמצאו. נכשל גם ניסיון לבדוק מי המדליף, על סמך העיקרון שהמדליף הוא בדרך כלל מי שמעוניין בתוצאות ההדלפה. היו יותר מדי מעוניינים. עיתונאים יודעי דבר רמזו שהבאתו לשי“ר הושפעה גם משיקולים של “המוסד”. אביהו, בוגר המחזור הראשון של “תלפיות”, היה שנים רבות כל כך סגן ראש המוסד ומתאם הפעולות בחו”ל. זו היתה עשויה להיות פגיעה קשה מדי בו אם יפסחו עליו שוב במינוי ראש המוסד הבא. המשבר בשי“ר נראה הזדמנות מצוינת להוציא אותו מהמוסד בלי לפגוע בו, ואפילו לתת לו הרגשה של כאילו עלייה בדרגה. אבל עצם הבאתו מבחוץ היתה הכרזה שמתוך השי”ר אין איש המתאים לעמוד בראשו, הכרזה שגדעון קיבל לגמרי באופן אישי.

גדעון היה “ערביסט” ותיק, שהערבית שלו, לדברי יודעי דבר, היתה טובה מהעברית הבסיסית והמחוספסת שלו, שהיה בה הד כלשהו של העברית של בני מושבות הבארון של הדור הקודם. אמרו עליו שהוא אוהב ערבית ושונא ערבים. איש שטח מובהק, גדל בתוך השירות ותמיד התפאר בכך שאין אחד הבקיא בנעשה בשטח כמוהו, ויצא לו גם שֵם של מי שיודע לדובב נחקרים. באוזני כל מי שהיה מוכן להקשיב לו התלונן שלהעמיד בראש השירות אדם שמימיו לא היה בשטח, שמכיר את הפלסטינים רק מפגישות חשאיות עם פרופסורים שמדברים אנגלית טובה בהרבה משלו, ושמימיו לא היה צריך לארוב למחבל ולהוציא מפיו צ’יק־צ’ק איפה הטמין את המטען, להעמיד אדם כזה בראש זה חוסר אחריות, אם לא לומר חבלה בביטחון המדינה. אביהו החל להרגיש זמן קצר אחרי שנכנס לתפקידו שלא יזכה אפילו למידה מתונה של סימפטיה מצדו של גדעון, וכנראה גם לא ליותר מדי שיתוף פעולה. וכיוון שלא רצה להתחיל את השירות בהדחות, הסתפק בכך שמידר את גדעון, קרא את הדו"חות שלו, אבל לא הזמין אותו לשיחה וכמעט שלא נועץ בו בכלום. בעצם, כשקיבל מאיר את ההזמנה לסעוד עם אביהו, היבהב בו מין הבהוב קצרצר של תקווה שאולי הוא מבקש למנות אותו לראש האגף במקום גדעון.

אבל גם כך, הזמנה לראש יחידה לסעוד עם הבוס הגדול במסעדה היא בהחלט מעשה חריג, ולא רק מבחינת עקיפת המדרג. הרי יכול היה להזמין אותו אליו למשרד, מדוע העדיף להיפגש בחוץ? בחירת המקום, המסעדה “אלון” הנמצאת בתחום האוניברסיטה של תל־אביב, והפרופסורים מזמינים אליה על חשבון האוניברסיטה את אורחיהם שהגיעו מחו“ל לשנת שבתון, העידה על מחשבה מסוימת, אולי על איזו כוונה, אבל איזו? אולי מפני שזה מקום פומבי, אבל לא יותר מדי פומבי. וגם מפני שהשולחנות רחוקים כל כך זה מזה ואפשר לדבר בלי שישמעו אותך האחרים. ואולי היתה לו איזו סיבה אחרת, למשל, שיידעו שהוא סועד במקום שפרופסורים סועדים. ואומרים שהאוכל שם טוב, וזה ידוע שא' הוא אנין טעם והשנים הרבות בחו”ל השחיזו אנינות זו היטב.

במשך כל הבוקר כמעט לא חשב מאיר על שום דבר אחר חוץ מהפגישה הצפויה, והשתדל לדחות את הטיפול בעניינים קשים ומעצבנים. קל מאוד לעשות שגיאות כשאתה לחוץ, קשה מאוד לתקן אותן אחר כך. הוא השתדל מאוד להקדים לפגישה, אבל כשנכנס כבר ישב אביהו ליד הבר ועיין בתיק שהיה מונח ליד כוס הקמפארי בסודה.


3    🔗

“תשתה משהו לפני האוכל?” שאל אביהו.

מאיר שנא קמפארי, אבל השיב, “קמפארי סודה,” והתחרט מיד שלא ביקש עם מיץ תפוזים, לפחות להמתיק קצת את המרירות הנוראה.

אביהו לקח עמו את התיק ואת כוס הקמפארי שלו ואמר, “את שלך יביאו ישר לשולחן.” הם ניגשו לשולחן שהמתין להם בפינה מוגבהת ואפלולית במקצת. איש לא ישב באזור זה מלבדם.

“אתה אוהב דגים?” שאל אביהו כשהציצו בתפריט, “יש להם היום דניס ברוטב אניס. ניסיתי אותו פעם. רמה של חוץ־לארץ.”

מאיר גימגם משהו על כך שלא בא לו היום לאכול דגים. מאיזושהי סיבה לא יכול פשוט לומר שהוא שונא דגים, שהוא לא סובל את הריח הזה של היוד שמלווה אותם. נדמה לו שאם יגיד את זה ימצא את עצמו בעמדה מנוגדת לזו של הראש ויהיה חייב אולי איזו התנצלות. הוא הבין שזו שטות, אבל לא הצליח להימנע ממנה.

“הבחירה השנייה הטובה ביותר שיש להם כאן היום,” אמר אביהו, “היא צלעות עגל בטרגון.” עגל. האם היה זה נצנוץ שובב בעיניים שלו או שרק נדמה לו? לכל הרוחות, חוסר הוודאות הזה על מטרת הפגישה, ובעיקר ההפתעה שבה, שיווי המשקל הפגום הזה שבארוחה משותפת של ראש השי"ר ואחד שהוא סתם ראש יחידה, ועוד כזו שעד לאחרונה ראו בה יחידה פחות חשובה באגף המודיעין, גורמים לו להיות מגושם כל כך, מתוח כל כך.

כוס הקמפארי הגיעה והוא לא נגע בה. רצה לשאול למטרת הפגישה אבל ידע שמוטב לשתוק. אביהו כבר יגיד לו ברגע שיהיה נכון בעיניו. בינתיים ניהל אביהו את המשא ומתן עם המלצרית ביד אמונה ובוטחת, שילב בו מידה קטנה ודיסקרטית של פלירט לא מודגש, סיכם גם את עניין היין (משהו באמצע, שאבלי מקומי, לא יקר מדי אבל גם לא זול מדי, אריזה מיוחדת בשביל הבית) והזמין בשביל שניהם את “פאטה הבית” למנה ראשונה. כשירדה במדרגות שהובילו אל הכניסה למטבח, נשען לאחור, התרווח בכיסא, הפנה מבטו לאיזו נקודה בתקרה ושאל, “ראית אתמול את התיק?”

לרגע תהה לאיזה תיק הוא מתכוון, אבל מיד תפס שהוא מדבר על תיק התקשורת היומי – תצלומים של קטעי עיתונות ותמלילי שידורים ברדיו ובטלוויזיה.

“לא הספקתי,” השיב. למישהו אחר היה אומר “הספיקותי” – גם תקשורת נינוחה וגם רמז שלא כל כך חשוב לו מה יש בתיק. כותבים? – שיכתבו. אבל כך לא מדברים עם אביהו, כמובן. וחוץ מזה העובדה שלא קרא ריבדה שכבה נוספת על המבוכה הקיימת כבר מעצם הפגישה.

“הבאתי אותו הנה,” אמר אביהו, “יש מה לקרוא.”

עד שהביאו את הפאטה העיף מאיר מבטים מרפרפים בתיק שהגיש לו אביהו. קשה לקרוא משהו בעיון כשמסתכלים בך, ובייחוד כשהמסתכל הוא הבוס הגדול. ובייחוד שבייחוד כשיש שם משהו שצריך לעניין אותך, עד כדי כך שהוא מזמין אותך לארוחת צהריים לדבר עליו, ואתה אפילו לא יודע מהו הדבר הזה.

“הנה, תקרא כאן,” אמר אביהו ופתח לפניו דף אחד מתוך התיק. היתה שם ידיעה על מתנחל שהואשם בהריגת מפגין פלסטיני, הובא לפני השופט בבקשה שלישית להארכת מעצר עד תום ההליכים, והשופט שיחרר אותו ונזף בתובע מטעם המשטרה שלא הכין את שיעורי הבית ולא ידע להגיד מה ההוכחות שיש בתיק, לא בדיקה באליסטית, לא מסדר זיהוי, לא עדים ולא כלום, וכל מה שיכול להגיד היה שהמשך המעצר דרוש להמשך החקירה. “בפעם הבאה שתבוא לפני,” אמר השופט על פי הדיווח בעיתון, “תבקש מאלה ששלחו אותך לספר לך מה שהם יודעים, אם הם יודעים משהו, ואל תבוא אלי עם בקשות כאלה.” הרמז היה ברור. הנזיפה היתה במשטרה כאילו, הכיוון היה השי"ר. מישהו שם הכין תיק מרושל ומסר אותו לתובע המשטרתי התורן שילך לשבור את הראש. ודווקא אצל השופט סגל חובש הכיפה, הידוע כקפדן ודקדקן, ויש אפילו הטוענים, אבל בהחלט לא בגלוי, שיש לו אהדה מסוימת למתנחלים.

“וזה עוד לא הכול,” הוסיף אביהו ופתח דף אחר בתיק, “הנה הח”כ הזה, ריגר, אתה ואני יודעים מה הוא שווה אבל אסור לנו להגיד את זה, שהגיש בכנסת הצעה לסדר על השי“ר שמשקיע מאמצים רבים כל כך להדביק במתנחלים עבירות שאינן, בזמן שהוא אינו מצליח למנוע פיגועים רצחניים של ערבים. הבטיחו לי שהדיון יועבר לוועדת המשנה לעניין השירותים החשאיים של ועדת החוץ והביטחון, אבל גם שם אצטרך לתת תשובה לשאלות שאין לי עליהן תשובה. כך מגישים תיקים לבית המשפט? זאת הכנה של המודיעין?”

אילו היה לו שכל, חשב מאיר אחר כך, היה אומר שיבדוק ויתן תשובה אחרי בדיקה. חשוב תמיד להרוויח זמן. בינתיים יבואו צרות חדשות וישכיחו את הישנות. אחר כך עלה בדעתו שתשובה הרבה יותר ממזרית היתה שאת השאלה הזאת צריך לשאול את גדעון, ראש אגף המודיעין. כשישב והעלה בזיכרונו את כל הפרטים של הסעודה עם הראש, פטר מיד את הרעיון שאולי היה כדאי לשים את התינוק הזה על סף הדלת של המחלקה המשפטית. הרי אביהו הוא מי שקידם את שושנה ארבל לראשות אגף הניהול. אבל כל הרעיונות האלה עלו בראשו רק כעבור זמן. במקום זה מצא את עצמו נכנס להסבר מפורט.

העניין עצמו היה ידוע לו היטב. החוקר שלו הביא דו"ח מפורט מאוד. היה שם צלם טלוויזיה שהתרוצץ בשטח וצילם את המתנחל כשהוא כורע, מכוון את ה־16־M שלו ויורה לכיוון המפגינים הערבים. אין ספק שהערבי נהרג מיריות אלה.

“זה ברור לגמרי שהוא עשה את זה,” התגונן, “יש תמונות.”

“מטושטשות,” השיב אביהו, “ובעיקר מאחור. שום שופט לא יקבל אותן כהוכחה.”

“היו עדים,” אמר מאיר.

“אז למה לא היתה בתיק שהוגש לשופט רשימה של העדים שיבואו להעיד?”

“מפני שבחקירה כולם אמרו שלא ראו כלום ולא זכרו ששמעו יריות.”

“מי?”

“כל המתנחלים שהיו במקום.”

“היו שם גם ערבים. איפה הערבים?”

“רק שניים דיברו בחקירה, אבל אחרי שביקרו אצלם מתנחלים בלילה הם באו למשטרה ואמרו מוש באערף, לא זוכרים כלום ולא ראו כלום.”

“ודו”ח בדיקה באליסטית?"

“שלילי. החליפו את הנוקר ואת הקנה.”

“אז מה היה נותן המשך המעצר?”

“אולי הוא היה מדבר,” אמר מאיר. לשי“ר יצאו מוניטין בדיבוב עצירים. מי שנופל בידי השי”ר מתחיל לשיר, נהגו ותיקי השירות לומר. הבדיחה נפלה פעם בידיו של פרשן טלוויזיה אחד, והוא הוציא ממנה את כל המיץ שאפשר. והיתה גם שאילתא בכנסת.

“אתה יודע שלא היית מוציא ממנו כלום,” רטן אביהו, ובפעם הראשונה התגנבו לתוך דיבורו המתון והקצוב, שהתנהל במעין אירוניה סוקראטית, סימני רוגז.

“אם היו מרשים לי קצת ממה שמרשים ביחידה הפלסטינית הוא כבר היה מודה.”

“אבל לא מרשים לך,” רטן אביהו והוסיף, “אתה להוט מדי. אתה מסבך אותנו מפני שאתה להוט מדי. אסור במקצוע שלנו להיות להוטים כל כך.”

לפתע מצא מאיר את עצמו אומר דבר שלא האמין שיעז לומר אותו: “במקצוע שלנו, ואני מתכוון במיוחד ליחידה של היהודים, אסור להצליח, זה מה שאסור.”


4    🔗

אביהו טיפל טיפול קצר בדג הדניס שהניחה לפניו המלצרית, גמע גמיעה קטנה מכוס השאבלי ושתק.

במאיר התעורר יצר הדיבור. כל המעצורים שנערמו לפניו כאילו נעלמו. פתאום ידע שיגיד כל מה שיש לו להגיד, כלומר כמעט הכול. “היחידה היהודית היא היחידה הדפוקה ביותר בשירות,” אמר. “אלינו באים בטענות אם לא מוצאים את מבצעי הפעילות החתרנית של הימין הקיצוני, ועוד יותר אם מוצאים אותם. תראה איך השופטים משחררים בסיטונות את כל החשודים בהתארגנות מחתרתית של יהודים שאנחנו מביאים לפניהם. ותראה איך מדברים עלינו בין המתנחלים. ותראה את הפוליטיקאים האלה שמתייחסים אלינו כאילו היינו זבל. תראה.”

אביהו המשיך להפריד בסכין את שדרת העצמות מהגב של הדניס ולא אמר כלום. בעצם, היה יכול להשתיק אותי אם היה רוצה, חשב מאיר, הוא נותן לי לדבר מפני שהוא יודע שאני צודק. “ושלא יגידו לי שהפרקליטות צדקה כשהחליטה לא להגיש כתב אישום על קשר לביצוע רצח נגד כל החלאות מקריית־ארבע שחשפנו את התוכנית שלהם לבצע בחברון פיגוע ראווה כדי לפוצץ את המשא ומתן, שהיא צדקה כשהסתפקה בסעיף אידיוטי על החזקת חומרי חבלה, ואפילו לא התנגדה לשחרור בערבות,” המשיך מאיר בקובלנתו, ולפני שיזכיר לו אביהו את טענת הפרקליטות שחומר הראיות לא היה בו כדי הוכחה ממשית לקיומו של קשר, הוסיף, “וחוץ מזה,” ופתאום היסס אם זה נכון שיגיד את זה והפסיק את שטף דיבורו.

“חוץ מזה, מה?” שאל אביהו.

לא היה לו זמן מספיק להמציא משהו במקום מה שעמד לומר. “חוץ מזה גם בתוך השירות מסתכלים עלינו כאילו אנחנו סוג ב'. קידמו פעם מישהו מהיחידה היהודית לראשות אגף המודיעין? מקום שמור. שמור להם, לערביסטים. הכול בשי”ר בשבילם, לא בשבילנו. ואם גם במודיעין לא קידמו אף פעם אחד מאיתנו, בטח שאין לנו סיכוי אפילו אחד למאה – איזה מאה? אלף! – להגיע למעלה."

כשחשב אחר כך על השיחה הזאת קלט מאיר שעשה שגיאה. ואפילו גסה. הרי אביהו עצמו הגיע לראשות השי“ר, והוא לא מה שאפשר לקרוא “ערביסט”. אביהו הוא בהחלט דוגמה הפוכה המפריכה את הטענה. בעצם, היה צריך לחשוב גם על המקרה של שושנה ארבל. בהחלט מקרה לא שגרתי. קודם כול העובדה שמינו אשה לראשות מחלקה, ואפילו זאת המחלקה המשפטית. והאופן שבו ניהלה את המחלקה. ביד קשה, בלי שום רוך נשיי. והצורה שבה נתנה להם להבין שאם יעשו שגיאה, אם יקרה אצלם משהו, אם ימות מישהו שנתון אצלם במעצר, אם יתגלה שבחקירה השתמשו בעינויים יותר ממה שמרשים להם, אם יסתבכו – שלא יחפשו אצלה סימפטיה או משהו כזה. כל אחד לגורלו. שום גיבוי, שום פנייה אל רוח הצוות, אל החברות. בשנה אחת העבירה לפרקליטות יותר תיקים על עובדי השי”ר ממה שהעבירו קודמיה בעשור שלפני כן. כן, ואיך אפשר לשכוח כמה היתה מטריחה אותם בחקירות על הטרדה מינית, איך היתה מקשיבה לכל תלונה של כל פקידה מושתנת שהבוס שלה היה אומר, מיידל’ה, אולי תעשי לי כוס קפה? איך לא הבינה שהיא הורסת את יחסי העבודה ומעודדת סחטנות!

וכמובן, הקידום הזה שקידם אותה אביהו לראשות אגף הניהול כמעט מיד אחרי שנכנס לתפקיד. אי־אפשר לומר שזה לא היה אקט מתוחכם. קודם כול מין הצהרה כלפי המערכת הפוליטית שאצלו לא יהיה בידוי ראיות ואף אחד מהבכירים לא יורשה לכסות מחדלים בשקרים. ושנית, מין קריצה ממזרית, גם למערכת הפוליטית וגם לתקשורת, שהוא ינהל את העניינים ברוח אחרת, שהוא, על אף גילו הגבוה, שייך לדור אחר של ראשי השירותים החשאיים, שאצלו גם אשה יכולה להגיע רחוק ולטפס גבוה. משהו שמתאים בהחלט לתדמית האינטלקטואלית שלו, הכמעט־שלומיאלית, החזות שמאחוריה הוא מסתיר את הקשיחות הבלתי־מתפשרת, את התכסיסנות המתחפשת להיפוכה. ואיכשהו זה גם משתלב עם הנגינה בפסנתר ועם העניין המיוחד שפיתח בסאגות פינלנדיות עתיקות, שעליהן עשה את עבודת המאסטר שלו. את צפני הגישה למדור המסווג “אדום”, שלאיש מלבדו אין גישה אליו, היה מוציא מטקסטים של הסאגות האלה, ושינסה מישהו לשבור אותם. ושלישית, זו היתה גם מין הצהרה שלא יחשוב אף אחד מבכירי השי"ר, שוודאי שמע את הרמזים שמינויו הוא זמני בלבד, עד שיימצא ראש קבוע, שהוא מתכוון להתנהג כאילו הוא זמני. כדי להבהיר היטב את כוונתו אמר באוזני הסגל הבכיר, כשהציג את המינויים החדשים ואמר שהחליט למנות את שוש לראש אגף הניהול, שלדעתו אגף הניהול הוא אולי האגף החשוב ביותר מפני שעליו מוטל “לעשות סדר בברדק”. אפילו השימוש בלשון נמוכה מזו שדיבר בה כרגיל (היתה לו נטייה, שאותה רכש בשתי התקופות האקדמיות שהיו לו בין תפקידיו, לדבר בארכנות פרופסורית ולהשתמש בביטויים הלקוחים משפת הסוציולוגיה לתיאור טרחני של דברים פשוטים) השימוש בלשון כזאת בא לציין את העובדה שהוא בהחלט מתכונן להחזיק את העניינים חזק בשתי ידיו. אלה הם דברים שכדי לחשוב עליהם דרושים גם פנאי וגם שקט נפשי. אבל גם באותו רגע שבו התלונן על סיכויי הקידום מהמחלקה היהודית חש מאיר אינסטינקטיבית שעשה שגיאה והפסיק לדבר.

אביהו הניח מידיו את הסכין ואת המזלג, גמע עוד גמיעה מכוס השאבלי ולא הראה שום סימן של כעס. “במצב העדין הזה שאנחנו נמצאים בו,” החזיר את השיחה לנושא הקודם, “אנחנו צריכים להיות זהירים מאוד שלא לתת מקום לביקורת שכאילו יש לנו מניע פוליטי, שכאילו אנחנו משרתים את מפלגת השלטון במאבק הבחירות שייפתח באופן רשמי כאילו בעוד כמה חודשים, אבל רואים בבירור שהוא כבר מתנהל ולא רק כאילו.” ניכר שיש מן האירוניה בחזרה התכופה הזאת על המלה “כאילו”. אביהו אהב מאוד את ניסוחיו, שלעיתים קרובות יצאו מפיו מדודים כל כך, כאילו חשב עליהם מראש. ואולי באמת כך.

“אז מה,” נעלב מאיר מהביקורת הסמויה ושאל במעין רטינה, “לא לעשות את חובתנו? לא לעקוב אחרי מסיתים? להתעלם מהתארגנויות מחתרתיות? להרשות להם להפיץ את הכרוזים שבהם הם מכנים את ראש הממשלה ‘רוצח’ וקוראים להעמיד אותו לדין באשמת בגידה ולא שוכחים להוסיף שהעונש על בגידה הוא מוות?”

“אמרתי לך לא לעשות את חובתך? אבל לדבר מותר. מה שלא מוצא חן בעיני הוא שמתקבל רושם שאנחנו בשי”ר מזמינים לחקירה ומצמידים זנב לכל מי שמדבר נגד הממשלה."

“הם לא רק מדברים,” אמר מאיר.

“אתה מתכוון לשיירה המצחיקה של השורקים שמתלווה למכונית של ראש הממשלה לכל מקום שהוא נוסע אליו? היועץ המשפטי בדק את זה מכל הצדדים המשפטיים, והתברר שאין שום דבר לא חוקי בצורת המחאה הזאת. לא נעים, אבל לא נורא. מותר לכל אחד בארץ הזאת לנסוע לכל מקום שהוא רוצה, אפילו אם, במקרה או לא במקרה, ראש הממשלה נוסע לאותו מקום. מותר אפילו לשרוק במשרוקית.”

“והכרזות האלה שהוא מצויר בהן עם אוזני שפן?”

“כבר אסור לצייר קריקטורות?”

“ופסקי ההלכה שמוציאים רבנים ואוסרים בהם על חיילים להישמע לפקודה אם ידרשו מהם לבצע את מדיניות הנסיגה של הממשלה?” 

“אתה לא מתכוון ברצינות שנגיש תלונות נגד רבנים שקובעים מהי ההלכה? יהיו חיילים שלא יישמעו לפקודות? – המערכת תטפל בהם טיפול נקודתי.”

טיפול נקודתי. התירוץ המקובל כשלא מתכוונים לטפל. פתאום הבין שהוא נשמע כמצטדק ובתוך כך הוא נשמע כמתנדב לקבל על עצמו האשמות שכלל אינן מכוונות אליו כי אם למערכת באופן כללי, לגוף הסתמי הזה שהוא כולם ואף אחד, הקרוי המערכת.

לפתע פתח אביהו בדיבור, כאילו באמת עלה הרעיון במוחו ברגע זה ממש, “הלחצים פה באמת גדולים מדי. חשבתי שאולי זה יהיה רעיון טוב אם תצא לתקופת שירות בחוץ־לארץ. מה דעתך? יש לנו עכשיו כמה מקומות פנויים, תוכל לבחור מה שנראה לך הכי מתאים.”

ובכן, בשביל זה הזמין אותו לשיחה. אם לא היה מוסיף שיוכל לבחור מה שהוא רוצה, היה מצליח לתת לדבר להיראות כהצעה אמיתית, אולי אפילו כקידום אפשרי. האמירה על הבחירה מבליטה שבעצם לא רוצים אותו כאן וחו"ל זה רק תירוץ.

“אם זה תלוי בי הייתי מעדיף להישאר כאן ולהמשיך בתפקיד,” השיב מאיר ולא חדל לתהות מדוע היה אביהו זקוק לביים הצגה כזאת בשביל הצעה אדמיניסטרטיבית פשוטה.

ופתאום זה נפלט לו מהפה. שניות אחדות קודם לכן לא ידע שיגיד את זה. גם לא היה לו שום דבר ממשי שיכול להסתמך עליו. אבל זה נפלט לו מהפה: “לא הייתי מוציא מכלל אפשרות שמישהו מסתובב לו עכשיו ועושה תוכניות להרוג את ראש הממשלה.”

אביהו נעץ בו מבט אדיש־כאילו ודיבר לאט לאט, “אתה יודע משהו, או רק מנחש?”

זו היתה מלכודת, מה שיאמר יכשיל אותו. אם יאמר שהוא יודע יצטרך לפרט, יצטרך לומר ממי קיבל את המידע, למי העביר אותו, יסתבך. אם יאמר שהוא רק מנחש, יצטרך לסתום את הפה ולשתוק, והמוניטין שלו כקצין מודיעין יישחק. וזה לא היה אפילו ניחוש. זה סתם נפלט לו מהפה.

“זה ניחוש אינטליגנטי,” השתמש מאיר בביטוי שקרא בספרים, “אני קורא מה שהם כותבים ושומע מה שהם מדברים.”

“נניח,” אמר אביהו, כמבקש לעגל את התפנית הפתאומית שהתרחשה בשיחה. ואחרי שתיקה קצרה הוסיף, “טוב, נראה,” ופנה לסיים את הדניס שבצלחת. “דג יוצא מהכלל. בישול נהדר. אתה לא יודע מה אתה מפסיד. איך צלעות העגל?” 

“גם כן יוצאות מהכלל,” הביא את עצמו לידי התלהבות. אחרי הכול זה היה רעיון של אביהו לאכול כאן. המעט שהוא יכול לעשות כדי להראות שהוא מכיר תודה זה לשבח את האוכל שבחר בשבילו. “גם השאבלי היה מעולה,” הוסיף בלי שנשאל. “זה יין חדש יחסית בארץ,” סיכם אביהו את הדיון והשתתק.

ברגע שאביהו התחיל שוב לדבר על האוכל הבין מאיר שהוא מאותת לו שהשיחה בעצם נגמרה. הוא ויתר על הקפה בטענה שיש לו פגישה עם אחד המודיעים שלו ויצא, משתדל מאוד שלא לחשוף שום דבר מהמבוכה שבתוכו.


5    🔗

על ההצעה לצאת לחו“ל לא סיפר לדיטה. היא תהיה בעד. “קח גם אותי,” תגיד ותתחיל ללחוץ. ובאמת, יש דברים שהוא לא מספר אפילו לה. בעיקר הוא לא אומר לה כלום על הדברים שאותם הוא כמעט אינו מנסח במלים גם לעצמו. למשל, על הסיכוי שעכשיו, אחרי שייחתם ההסכם השני עם הפלסטינים ותתחיל הנסיגה, יחול פיחות במעמדם של ה”פלסטינים" של השי“ר. לא תהיה להם עוד גישה חופשית לכל הסוכנים והמודיעים ששתלו בין תושבי השטחים. מקורות המידע שלהם ייסתמו. האמצעים שמותר להם להשתמש בהם, שתמיד הקנו להם יתרון על ה”ישראלים“, כבר הצטמקו. היומרה שלהם תהיה מעכשיו צנועה יותר. וכאילו כדי להעמיק את ההשפלה, כבר מכריחים אותם לשתף פעולה עם אנשי מנגנון הביטחון הפלסטיני, שרבים מהם השליכו בעבר לבית הסוהר. בשי”ר כל משחק הוא סכום־אפס. לא כמו בצבא. שם יש הרבה אפשרויות קידום. אם לא חטיבה זו – חטיבה אחרת. לא אוגדה זו – אוגדה זו. אפילו פיקודים יש כמה. כאן זה או הוא או אני. הפיחות הזה במעמד אנשי היחידות העוסקות בפלסטינים יביא בהכרח לעליית מעמדם של העוסקים בתחום היהודי, שבו מתפתחות עכשיו הבעיות העיקריות. אין ספק שהסיכויים שלפניו טובים עכשיו בהרבה מאלה שהיו בעבר, אבל את זה הוא לא אומר לדיטה, במקום זה הוא ממציא מעשיות על רמזי קידום אפשרי.

גם הטלטלה שעברה על השי“ר בזמן האחרון, הוואקום שנוצר למעלה ושאב לתוכו כמה זוטרים שמצאו את עצמם לפתע בעמדות בכירות, התפטרותם הכמעט מאורגנת של כמה ממאוכזבי הקידום לצמרת, שפרשו כשהביאו את אביהו מבחוץ, כל אלה יצרו תנועת מערבולת. במערבולת זו התנגשו כולם עם כולם, חברויות ישנות התפרקו, שנאות ישנות העמיקו. מי שיידע להחזיק בה מעמד ולא להיסחף – יצוף למעלה. זה הדימוי שהשתמש בו בינו לבינו. אין ספק שגם החילוף הצפוי בממשלה – הסקרים כולם הורו על פיחות גדל והולך במעמדו של ראש הממשלה – חייב גם הוא להביא לפינוי מקומות בצמרת. עד עכשיו תמיד פסחו עליו כשהיה סבב מינויים. כאילו בתפקיד ראש יח”י הגיע לגבול העליון שלו. אבל הוא חש תמיד שיש בו יותר מזה, ושצריך רק לחכות בסבלנות להזדמנות הנכונה. כעת היתה בו מין ודאות שהמצב החדש יש בו לא רק אי־נעימויות וחוסר ביטחון, כי אם הרבה הזדמנויות. וזו בהחלט עוד סיבה מדוע אסור לו לצאת עכשיו לחו"ל.

במצב זה תהיה זו שטות גמורה לספר לדיטה על ההצעה שייסע לחו"ל. הוא סיפר לה על תלונתו של אביהו על תיק קטעי התקשורת, תיק שהיה ממילא פתוח גם בפניה, והיא היתה עוברת עליו בסקרנות שלא טרחה להסתיר, ולפעמים, או שרק נדמה לו, היתה מסמנת בשבילו דווקא את הידיעות הלא־נעימות, והיתה מין נימה של סיפוק בדיבורה כשהיתה אומרת, “ותראה את זה.” אבל את דבריו של אביהו הציג לא כתלונה על מעשיו שלו כי אם כתלונה המכוונת לגישה הנגטיבית של כלי התקשורת, תלונה משותפת לו ולראש. וכך הצליח לשתול, בלי לומר כלום במפורש, כמה רמזים על כך שתכליתה של השיחה היתה לאותת לו שיש לו לראש כוונות לקדם אותו.

היא התחילה לחקור אותו ולבקש יותר פרטים, זה היה מטריד, אבל הרבה פחות מהאלטרנטיבה, מהשיחות הקבועות הבאות אחרי השאלה “אז מתי?”. הוא ידע שככל שהוא מפזר רמזים רבים יותר הוא מסתבך. היא תזכור כל מלה, כל דיבור, ותעלה אותם מחדש ברגעים הלא־נוחים ביותר. והוא יצטרך לזכור כל מלה שאמר לה, מתי ואיך ומה התכוון כשאמר אותה. שקרן צריך להיות בעל זיכרון טוב, קרא פעם בתחתית הדף של לוח הכיס היומי, במקום ששמים את הפתגמים והאמרות המחוכמות. אין ספק שיש לו זיכרון טוב. מדרישות המקצוע, וגם הרגל שנקנה בשנים רבות של שקרים קטנים.

“אני צריך ללכת למשרד,” אמר לה תוך שעמד והתלבש.

“לא תוכל להישאר עוד קצת?”

“את יודעת שלא.”

כן, היא ידעה. תמיד היה הולך קודם למשרד לפני שהוא חוזר הביתה. שקר טוב צריך שיהיה בו גרעין של אמת, וכשיאמר בבית “רק עכשיו יצאתי מהמשרד” זה יהיה נכון.

ואז צילצל פתאום הפלאפון.


6    🔗

המצאה נהדרת השירות הזה של “עקוב אחרי”. כל שיחה המגיעה אליו ל“ישיר” במשרד הוא יכול לנתב אל הפלאפון ולקבל אותה בכל מקום שיהיה בו, בלי שהמטלפן יודע איפה הוא.

“שלום, מדבר בנימין כרמי,” שמע מאיר את הקול בטלפון.

תיכף ידע שזה נחמיה, “קולמוס” בתיק. היום יום ב‘, והחודש העברי הוא כסלו. נחמיה היה נוהג להציג את עצמו תמיד בשם שנוצר מהיום בשבוע ומהאות הראשונה של החודש (העברי, הוא לא הכיר בלוח “הכללי”). אם צילצל ביום ג’ שחל בחודש תשרי היה קורא לעצמו גרשון תמוז או גדעון תמיר. ביום ד' שחל בחודש ניסן היה קורא לעצמו דוד נבון או דב נאור או משהו כזה. וכך בכל ימי השבוע ובכל חודשי השנה (העברית, התאריך הלועזי הוא רק בשביל צ’קים, וגם את המנהג הזה של הבנקים נחליף כשהשלטון יעבור לידינו). בשבת ממילא לא היה מצלצל.

“מתי ואיפה,” שאל.

השאלה מתי היתה חשובה בהחלט. לשאלה איפה היה מקבל רק כתובת ראשונה שבה ייקרא “מר דולב” לטלפון ויכוּון למקום אחר, שגם בו יצלצל הטלפון ויכוון אותו למקום שלישי. רוטינה ידועה. במקרה הטוב יפגוש בנחמיה במקום השלישי. לפעמים הוא מטלטל אותו לארבעה או חמישה מקומות. הרגל ישן מהמחתרת. וגם כשהוא מגיע למקום המפגש, מניח לו נחמיה לחכות איזה חמש־עשר דקות, כאילו כדי להיות בטוח שלא הביא עמו עוקבים סמויים. הרגל חדש, מזמן שהיה למודיע של השי“ר. לכאורה חשש ממעקב של השי”ר, אבל מאיר האמין שהוא חושש ממעקב של חבריו וקיבל על עצמו לשתף פעולה בתסריט שחיבר נחמיה בשבילם.

“מחר באפס תשע ושלושים.” נחמיה היה מאוהב בלשון הצבאית. גם אל תשעת הילדים שלו, כולם בנים זכרים (בקרוב יהיה לי בבית “מניין”, היה מתלוצץ, ולא אצטרך לצאת לבית הכנסת כדי להתפלל בציבור), דיבר כמו מפקד כיתה לחייליו. “במקום שבו נפגשנו בפעם האחרונה,” הוסיף. נחמיה לא נהג לציין בטלפון את מקום הפגישה. ומה שקרא בשם “המקום האחרון” היה, כמובן, רק המקום הראשון בדרך הטלטולים שציפתה למאיר.

מודיע אחר שהיה מתנהג בצורה כזאת היה מאיר מעמיד מזמן במקומו או מוותר עליו בכלל. על נחמיה היה צריך לשמור היטב. זו היתה רכישה אמיתית. נחמיה גולן, לשעבר מראשי המחתרת בשטחים. נידון לעשרים שנות מאסר על השתתפות ברצח הסטודנטים הערבים באוניברסיטת ביר־זית (עורך הדין הממולח הזה, בן־אברהם, פטר אותו ממאסר עולם בטענה שהתביעה לא הוכיחה מעל לכל ספק סביר שנרצח מסוים כלשהו נהרג מכדור מסוים כלשהו שנורה מהעוזי של נחמיה), וכך יצא חייב רק באשמת שותפות לרצח, ישב שש שנים ויצא בחנינה. שלא ככמה מהנידונים האחרים, חבריו למחתרת ההיא, שהביעו חרטה רק מפני שעורכי הדין הסבירו להם שזה תנאי לקיצור תקופת העונש ולחנינה, נראה שנחמיה הביע חרטה אמיתית. הוא יצא בקריאה שלא ללכת בדרכי אלימות ולהימנע מהפרת החוק ומתקיפת הממונים על ביצועו, כתב על כך כמה מאמרים בעיתונים, ואפילו דיבר על זה באיזו תוכנית אירוח בטלוויזיה ובפגישות עם אנשי הרוח של השמאל. כתבים המתמצאים בנעשה בחוגי המתנחלים אמרו שיש ביניהם התמרמרות על דבריו, אבל אף שלא חזר בו מהם, היה מראשי המדברים ב“תנועה נגד הנסיגה”, העמיד את ניסיונו הארגוני העשיר לרשות כמה מהמבצעים המוצלחים, השתתף בכל התנחלויות הראווה, תצלומיו כשהוא נגרר בידי השוטרים שבאו לפנות את המתנחלים פורסמו בעיתונים, וצופי הטלוויזיה יכלו לשמוע אותו קורא בקול צלול, “חבר’ה, רק התנגדות פסיבית. בלי שום אלימות!”

מרצונו הטוב, לדבריו, פנה נחמיה גולן חודשים אחדים אחרי שיצא מהכלא למאיר, שאותו הכיר מתקופת שירותם בממשל הצבאי בעזה, והתנדב להיות מודיע של השי“ר, אבל בתנאי מפורש שיביא רק מודיעין אסטרטגי ולעולם לא יתבקש למסור מידע אישי כלשהו ולהפליל מישהו. הוא הסביר שלא חל שינוי בעמדתו הפוליטית היסודית, בהתנגדותו לכל נסיגה שהיא ובחתירתו להחלת החוק הישראלי בכל שטחי ארץ ישראל – ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל – ואת המידע הוא מנדב רק מפני שהוא רוצה למנוע פעולות לא חוקיות ו”שפיכות דמים". כיוון שנחמיה היה מוכן לדבר רק איתו, והזהיר שאם ייוודע למישהו בשירות על קשריהם ינתק אותם מיד, ייחס מאיר לעצמו את פעולת השכנוע שהביאה לגיוסו של מודיע רם דרג כזה, נתן לו את שם הצופן קולמוס, הקנה לו מדד אמינות גבוה וקיים את הבטחתו שכל הקשר ביניהם ייעשה באמצעותו, ורק באמצעותו.


7    🔗

הפגישה למחרת לא היתה בתשע ושלושים כי אם בעשר ארבעים וחמש. אחרי שקפא מקור בבית הקפה הנידח שעל שפת הים שבו נערכה פגישתם הקודמת, וחיכה ש“מר דולב” ייקרא לטלפון, נשלח מאיר ל“פזנון” שבשדרות רוקח וממנו למזנון של איזה ברקוביץ' ליד השוק הסיטונאי ברחוב החשמונאים. זו היתה ככל הנראה הכתובת האחרונה. לעתים קרובות זימן נחמיה את הפגישות דווקא למסעדות לא־כשרות, סימן שחשש מחבריו ולא ממעקב של השי"ר. חבריו לא ייקלעו במקרה למסעדה לא כשרה, אבל גם לא למזנון נידח שאוכלים בו סבלים ופועלים ערבים. הטלפון לא צילצל, מאיר היה רעב והזמין קערה של פול, שהערבי של ברקוביץ' עשה, כמו שלמד בעזה, עם הרבה כמון. עד שהתחיל לאכול הופיע נחמיה ואמר, “הרעב הציק לך, הה?”

היה לו לנחמיה מין כשרון לדבר בשפתיים כמעט סגורות. הזקן העבות שלו, שהיה מחובר אל הגבות הצפופות של עיניו ואל שער ראשו השופע שכבר זרקה בו שיבה, ושיווה לו חזות של נביא קדמון מסרט הוליוודי, כמעט לא נע כשדיבר.

“רוצה גם?” שאל מאיר.

“לא תודה, כבר סעדתי פת שחרית,” השיב נחמיה, “אבל לא אסרב – הה? – לספל קהווה בעודך מלעיט את האיצטומכא שלך.” כשם שהיה סגנון הדיבור הצבאי חביב עליו, כך אהב לתבל את דיבורו גם בביטויים של תלמיד חכם. ספרא וסייפא. לא ארוחת בוקר כי אם פת שחרית. לא קיבה, איצטומכא. לא קפה, קהווה. אבל לא תשע וחצי כי אם אפס תשע ושלושים. ואילו סתם הוראה, ואפילו בקשה, לעשות משהו, היא, יעני, פקודת מבצע.

מאיר ידע שעכשיו מחכה לו שיחה ארוכה ונפתלת. את המידע, שבשבילו קבע את הפגישה, ישלב נחמיה בתוכה כאילו כבדרך אגב. ואם יתבקש לפרט או להסביר – יסרב. גם זה מסימני ההסתייגות מן התפקיד שקיבל על עצמו. ועוד דבר, נחמיה התעקש לדבר על פוליטיקה ולהוציא מאיש שיחו הסכמה לטיעוניו ולניתוחיו. מאיר היה משיב שבתפקידו אסור לו להביע דעה פוליטית, אבל נחמיה היה נוקט לשון פטרונית כזאת, “הרי אתה יהודי, לא? אני יודע מה חושב יהודי ובעיקר מה מרגיש יהודי, הה?” ומאיר היה מסתפק בנענוע ראש כמו מראיינים טירונים בטלוויזיה שנדים בראשם כאילו בהסכמה לכל דבר שפולטים המרואיינים לתוך המיקרופון שהם מחזיקים מול פניהם.

“סוחבים, סוחבים, הה?” שאל נחמיה. הוא אהב להציג משפטי חיווי כשאלות בתוספת “הה” עם סימן שאלה בסופה.

“עושים מה שאפשר,” השיב מאיר והכניס עוד כף של פול לפיו. שיתחיל כבר לדבר, חשב, שיגיד למה זימן את השיחה הזאת.

נחמיה פתח בקינה פוליטית ארוכה. הממשלה הזאת, ממשלת הרשע והבגידה (הה?), שימיה ספורים, שרוב הציבור כבר אינו תומך בה (המלה ציבור, בפיו של נחמיה, מגדירה כמובן את הציבור היהודי בלבד), ובבחירות הבאות הוא יטאטא אותה ואת ראשה אטום המוח וערל הלב אל ערמת האשפה של ההיסטוריה היהודית, ממשלת הזדון הזאת מנסה (הה?) בחודשים הספורים שנותרו לה (אם לא נצליח בעזרת השם להפיל אותה קודם לכן) ליצור “עובדות בשטח”. הנה בהסכם העומד להיחתם, בעצם הוא כבר נחתם (הה?), אבל ממשלת הרמייה מסתירה מאיתנו את זדונותיו של הסכם חרפה זה, יבואו ליהודה ושומרון נציגי המרצחים, שופכי דמי יהודים, על נשקם ורכבם, ולממשלת העריצים חסרי הלב לא אכפת (הה?) שהם מוסרים במודע יהודים לידי רוצחיהם. לא אכפת לה שיהודים (הה?) מהלכים כנידונים למוות, שיירצחו וייטבחו, העיקר שמה שהם קוראים תהליך השלום, שאינו אלא תהליך של התפרקות מחלקי מולדת (הה?), מהערכים ומההיסטוריה של היהדות, העיקר שתהליך זה יימשך, ואז, אולי, כאשר יירדו בבושת פנים מעל הבמה יהיה כאן מצב בלתי־הפיך (הה?) ולא יהיה אפשר להחזיר את הדברים לקדמותם. זו המזימה האמיתית (הה?), ולמענה מוכנה ממשלת הרשע והבגידה לכל התבזות.

במשך כל המונולוג הארוך הזה הסתפק מאיר בנענועי ראש כמעט לא מורגשים, שבינו לבין עצמו פירש אותם לא כהסכמה לדבריו של נחמיה כי אם כאיתות שהוא מבין אותם. מתי כבר יגיע לעיקר? שאל את עצמו בחוסר סבלנות, שבא לידי ביטוי בהצצות תכופות, אם כי דיסקרטיות, בשעון. אבל נחמיה לא גילה שום סימן שהוא עובר למשימות דיבור קונקרטיות יותר. הוא המשיך לדבר על רגשי האכזבה והמרירות השוררים בין המתיישבים היהודים ביהודה ושומרון, על תחושתם שמזלזלים בהם (הה?) מפקירים אותם, בוגדים בהם, אין מנסים אפילו כלפי חוץ להעמיד פנים שמתחשבים בהם, בחששותיהם ובמשאלותיהם, פועלים בניגוד לכל הקדוש להם, כופים עליהם להתכחש לעקרונותיהם ולעיקרי אמונתם. הייאוש הולך ומתפשט. כוחו של הייאוש גדול לפעמים מכוח האמונה (הה?). החישוקים נגד האלימות מתרופפים. אנשים מתחילים לדבר שצריך לעשות משהו יותר מרחיק לכת. זאת אש זרה. “לא הייתי מוציא מכלל אפשרות,” אמר נחמיה, “שמסתובב בינינו מישהו ועושה תוכניות להסיר מהפרק את ראש הממשלה, הה?” מאיר נדהם לשמוע את הניסוח הזה, שהיה קרוב כל כך למה שפלט אתמול, בלי ביסוס, באוזני ראש השי"ר.

הנה, זו דרכו של נחמיה להחביא בתוך נהר המלים את המסר שביקש להעביר: מישהו מסתובב ועושה תוכניות להרוג את ראש הממשלה! מובן שאין להוציא מכלל אפשרות שהיתה לו כוונה סמויה להעביר מסר פוליטי חבוי: להרתיע את ראש הממשלה ואת שריה, שמן הסתם יקבלו דיווח על השיחה הזאת ואולי יסיקו ממנה שעליהם להאט את המירוץ אל ההסכם. זו תמיד אפשרות. אבל, מצד אחר, אולי הוא יודע משהו. אולי.

מאיר ניסה בזהירות ובכל מיני שאלות עקיפות – שאלות ישירות לא יצלחו על נחמיה – להוציא ממנו פירורי מידע מוחשיים יותר. אבל נחמיה סירב אפילו להסכים שהביא מידע על כוונה לרצוח את ראש הממשלה. “לא אמרתי כזאת ולא העליתי בדעתי לומר כזאת,” הכחיש בתוקף, “כל מה שעשיתי הוא לספר לך, כמנהגנו פה ושם – הה? – על הלכי הרוח הקונים להם שביתה אצל המתיישבים ביהודה ושומרון ואצל ידידיהם הרבים בכל חלקי הארץ.”

ניסיון נוסף של מאיר לגלגל את השיחה כך שאולי יבצבצו מתוכה עוד כמה פרטים הזכיר לנחמיה שהוא ממהר לאיזה מקום, ובצאתו לא שכח להפנות את תשומת לבו של מאיר לכך שהוא מצפה ממנו שכרגיל יחכה עוד כמה דקות לפני שייצא גם הוא אל הרחוב.

מאיר גירד את השיירים האחרונים שנותרו בצלחת הפול, שילם את החשבון (מזל שהיו בכיסו מזומנים, זה לא מקום לכרטיסי אשראי) ופתאום נחתה עליו הידיעה הוודאית: הם עושים הכנות לרצוח את ראש הממשלה. הנה ההזדמנות הגדולה שחיכה לה. הוא יחשוף את המזימה ויוכיח לכולם מיהו באמת מי. זה הרגע, אמר לעצמו, להפעיל את עודד שיף.

עודד שיף היה החפרפרת מקריית ארבע.



 

הזמן: 0 פחות 12 חודשים    🔗


1    🔗

נחמיה גולן יצא זה עתה מדירתו של רמי שגיא. לפני צאתו ביקש ממנו, כרגיל, להתבונן היטב במכוניות החונות למטה ולבדוק אם אין שם מכונית שאינה שייכת לאחד הדיירים, ואחר כך לצאת לחדר המדרגות ולהסתכל היטב אם אין שם מישהו העוקב אחריו. הרגלים ישנים נמוגים לאט. נחמיה לעולם אינו מגיע בשעה שקבע לבוא. תמיד מאוחר או מוקדם. וגם בין האיחורים וההקדמות הוא שוקד לבלבל, שלא יבואו בסדר קבוע. וכשהוא נכנס הוא מקפיד להוריד את התריסים על כל חלונות דירת הגג הקטנה, הפונים לכל הכיוונים.

“אתה לא יודע שהם יכולים לכוון קרן לייזר לחלון ולשמוע כל מה שמדברים בפנים, הה?” שאל פעם, “הנה, משם, ממגדל שלום הם יכולים לשמוע כל מלה שאתה מדבר כאן.”

שגיא ידע היטב. פעמים רבות השתמש במתקן ההאזנה הזה. אבל בינו לבין נחמיה עבר תמיד מין זרם סמוי של עקיצות חד־סטריות: “בקרוב יהיו להם מכשירים שבעזרתם יוכלו לגלות גם מה שאתה חושב, ומה תעשה אז?”

נחמיה לא שם לב לעקיצה, ניגש לטלפון, בחן אותו בעזרת מתקן קטן שהוציא מכיסו, הרים את הפרחים המיובשים המונחים באגרטל הנחושת (לעולם אינו מוותר על הטקס הזה) והסתכל אם אין בהם איזה מתקן האזנה, ורק כשגמר את הסריקות פתח את הרדיו (ערוץ 7), העלה את הווליום, לשבש האזנה אפשרית, ופנה לעניין שלשמו בא.

העניין שלשמו בא היה, כמו בכל הפעמים האחרות, כסף. עוד כסף. הפעילות בולעת כסף. בחודש הבא, אם יהיה כסף, יתחיל “מבצע תריסר” – שתים־עשרה היאחזויות חדשות יעלו בלילה אחד לנקודות אסטרטגיות חשובות ביהודה ובשומרון, ונראה את ממשלת הכניעה מנסה לסלק אותן. רבבות יבואו, אם יהיה כסף, יתנגדו התנגדות פסיבית ולא יתנו להוריד אותן.

אין מה לדבר, כשנחמיה אומר “רבבות יבואו”, יהיו לפחות כמה אלפים. וזה הרבה יותר ממה שמסוגל להביא יו"ר האופוזיציה וחבר עוזריו פושקי השפתיים, המדברים על מאות אלפים, וברגע של אמת מביאים כמה עשרות.

האלפים שמביא נחמיה עולים כסף. נחמיה אהב לדבר על כסף. הבנת חשיבותם של הכסף ושל הארגון היא המבדילה אותו, לדעתו, מכל המתלהמים המתנדבים האלה, המקפצים ומרקדים ומנופפים אגרופים לפני מצלמות הטלוויזיה, וכשהן עוזבות הם מסתלקים הביתה. שגיא שיחק את המשחק ברצינות קודרת. הוא היה חוקר אותו בדיוק בשביל מה דרוש הכסף, מבקש שיציג לפניו את התכנון המפורט ודורש לקבל תחזיות מדויקות של הוצאות. המממנים תובעים את זה, היה אומר, אף שלא דייק, המממנים לא ביקשו שום תוכניות. במקרה הזה, כמו במשל הפרה והעגל, לא פחות ממה שהעגל רוצה לינוק – הפרה רוצה להיניק. הוא רצה פשוט שנחמיה יזיע קצת בשביל הכסף שהוא מקבל, ולא יחשוב שהוא בא לו בקלות רבה מדי, והעיקר – שיידע שיש פיקוח וששגיא נמצא בשליטה. בכל פעם שהתבקש היה נחמיה כותב לו תחזית הוצאות על פתק וממשיך, תוך כדי כתיבה, לדבר על כל מה שעלה בראשו, כדי שבהאזנה לא יסיקו מההפסקה ברצף הדיבור שהוא כותב משהו סודי. הרגלים ישנים נמוגים לאט.

כל זה לא היה מעייף כל כך, אילולא היתה לנחמיה נטייה להיסחף לדיון אידיאולוגי־הלכתי ולקשור כל תוכנית קונקרטית בצד הרוחני שאותו היא אמורה לשרת, והיה מרבה להדגיש איך כל אירוע מתוכנן מסייע להוכחת זכותנו על הארץ ונחישותנו שלא לסגת משום שטח ממנה. בסדר, בסדר, אבל מדוע צריך לדבר על זה כל כך הרבה, היה שגיא חושב ושותק. הוא היה יושב ומתופף באצבעותיו ומגלה סימנים אחרים של קוצר רוח, אבל נחמיה לא ויתר. זו היתה דרכו להיפרע ממנו על התביעה הכמעט־קנטרנית להציג תוכניות מפורטות, כאילו לא די בהסכמה על המטרה, וכאילו אי־אפשר לסמוך עליו, על נחמיה גולן, שיעשה מה שצריך על הצד הטוב ביותר.

סוף סוף עזב נחמיה, ורמי שגיא התפנה להחלטה חשובה: מה ללבוש לארוחת הצהריים עם אלוף (מיל') מרדכי פלד, מוטי לכולם. לעניין בחירת הלבוש המתאים לאירוע, התאמתו לאנשים שיפגוש בו ולמקום שייערך בו היה מקדיש תשומת לב רבה. בעצם לכל דבר היה מקדיש תשומת לב רבה. אם זה דבר שכדאי לעשות אותו, זה דבר שכדאי להקדיש תשומת לב לפרטיו ולתכנן אותו היטב. תכנון היא מלת המפתח. לפרטי הפרטים.

הנה, למשל, הפגישות הקבועות האלה עם מוטי – פעמיים־שלוש בשבוע, ויותר אם צריך – אלה דברים שצריך לתכנן אותם היטב. לא שקורים שם דברים חשובים במיוחד. אבל רואים אותם יחד. ולפעמים גם מזכירים את פגישותיהם במדורי הרכילות: מוטי פלד והשגיא שלו נראו השבוע פה, נראו השבוע שם. “מוטי פלד והשגיא שלו”. נדמה להם שהם מקרינים מין רשע מאופק, אבל מבחינתו שלו הם עושים את השירות שמצפים מהם ושוקדים על כך ששמותיהם יופיעו (יחד!) ויישמרו בתודעת הציבור לשעת הצורך. אבל זה רק הצד החיצוני. כל פגישה צריכה להשיג משהו, להזיז דברים, אפילו קצת, לקדם אותם לקראת איזו מטרת ביניים, שהיא, כמובן, שלב בדרך להשגת המטרה הגדולה. הבגדים הם רק משל.

בפגישותיו התכופות עם מוטי שקל שגיא תמיד אם להופיע בבגדים שמרניים, שיבליטו את האופי המכובד של הפגישה, או, להיפך, לבוא דווקא ברישול ספורטיבי מחושב, שיבליט את הקרבה ואת הידידות האישית שביניהם. מזג האוויר נראה היום נוח לכל החלטה שיחליט. כבר לא חם מדי, ואפשר ללבוש ז’קט אלגנטי. לעומת זאת עדיין לא קר מדי, וגם לא נראה שיירד היום גשם, וזה מפנה אותו שוב לכיוון של איזה בלייזר נונשלנטי, שיאפשר לו להציג פרופיל של הידור משולב בפתיחות חברית כזאת. המנוסים בוחרים תמיד קודם כול בז’קט ואחר כך מתאימים לו מכנסיים, חולצה ואביזרים אחרים. אחרי לבטים מסוימים החליט לבחור בז’קט החום־בהיר, כמעט בז', מה שאיפשר לו להחליט על חולצת ה“לאקוסט” בסגול בהיר דיסקרטי. ועכשיו השאלה היא אם צריך גם עניבה או לא.

היה לו מבחר יפה של עניבות. בדרך כלל גדולות ורחבות. בהרכב צבעים שנע בין השמרני לסנסציוני. קרא פעם שגברים שאין להם ביטחון בגודלו של הזין שלהם מעדיפים עניבות גדולות ורחבות. הוא מצפצף על מה שאומרים וחושבים עליו בתחום הזה. הנה הפיצו עליו שמועה שהוא הומו. אז מה? שיגידו. אפילו רמזו שיחסיו המהודקים עם מוטי יש להם אופי הומוסקסואלי. לא, חלילה לא מצדו של מוטי. הוא נשוי כל כך לציפורה שלו. הם מחזיקים ידיים בפומבי בחיבה בולטת כזאת, בהערצה הדדית כזאת, שאיש לא יאמר עליו דבר שכזה. אבל שגיא זה עניין אחר. הוא לא היה נשוי מעולם. שמו לא נקשר מעולם בשמה של אשה כלשהי. אי־אפשר להכחיש שזה מניח מקום להשערה כזאת. אז אמרו עליו שהוא הומו. הוא מצפצף. המין ממילא סובל מפרסומת יתר. מה יש, אין אנשים שמפנים את האנרגיות שלהם לכיוונים אחרים? כשהיה בנח"ל הזדמן לו פעם־פעמיים להתנסות בחוויה הזאת שכולם שרים לה שירים. לא משהו. אפשר בלי, תודה רבה. במצב שלו, ובדברים שהוא עושה, והעיקר בדברים שעוד יעשה כשיצליחו להגשים את כל התוכניות שהם רוקמים ביניהם, זה יתרון גדול להיות אדם שאי־אפשר לסחוט אותו. טוב, לפחות בתחום הזה. והוא הרי יודע היטב לאיזה אידיוטים אפילו החכמים הגדולים ביותר הופכים כשהם מתאמצים להביא מישהי לפשק בשבילם את הרגליים.

לבסוף החליט: היום בלי עניבה. הצווארון של הלאקוסט, כשהוא מונח בכאילו־רישול ומבצבץ מעל לז’קט, נראה לגמרי לא רע. שובב כזה בלי להיראות חצוף. בעצם, חצוף בלי להיראות חצוף – תכונה ששגיא, שאהב רבות מתכונותיו, אם לא את כולן, העריך מאוד אצל עצמו. וחוץ מזה, מוטי יבוא כדרכו עם הז’קט הכאילו־צבאי המרופט הזה שהוא לובש תמיד ועם המכנסיים המגושמים האלה, שתמיד הם קצרים מדי, וכשהוא יושב מבצבצת תמיד פיסה מביכה של רגל שעירה בין המכנס לבין הגרב. לא צריך להיות דיסוננס קוגניטיבי (יופטפיומט הפרופסורים האלה, לא יכולים לומר סתם הבדל, או ניגוד?) גדול מדי בין הלבוש של שניהם. לפחות לא כשרואים אותם בפומבי.

עדיין נשאר לו זמן מספיק להגיע ברגל מדירת הגג שלו ברחוב ג’ורג' אליוט, בחלק הגבוה שלו – אזור שרק מבינים מעטים ידעו להעריך כשרכש אותה בדמי מפתח לפני שנים רבות, ועכשיו, עם שינקין בסביבה וכל זה, נעשה פתאום אִיני כל כך – למסעדה של ההונגרי ברחוב מונטיפיורי. הזמן יספיק מפני שגם אם ידייק (מוטי היה משוגע לדיוק כשמדובר באחרים, והיה משתולל מכעס אם הזדמן לו להמתין) יצטרך לשבת ולחכות למוטי, המאחר הכרוני.


2    🔗

אלוף (מיל') מוטי פלד היה משוגע לא רק לדיוק כי אם גם לאוכל יהודי. בעצם היה משוגע לכל דבר שעשה בזמן שעשה אותו. כשעף מבית הספר התיכון והלך לעבוד בדפוס הצטרף לקבוצה שמאלית קיצונית, ופעם אפילו נחקר במשטרה בחשד של חברות בפ.ק.פ. במלחמת העצמאות היה עדיין צעיר מדי, אבל אחר כך, בצבא, היה משוגע לאימונים באש חיה, בתנאי קרב אמיתיים, והיה מתיש את חיילי הכיתה שלו, ואחר כך המחלקה שלו, ואחר כך הפלוגה שלו, והגדוד שלו, שלא לדבר על אנשי סיירת מטכ“ל, שתקופתו בה נחשבה לתקופת הזוהר האמיתית שלה. שנות החופשה מהצבא, לפני שקיבל לידיו את פיקוד המרכז (והגיע, כמו שאמרו יריביו, לתחום “אי־הכושר” המוזכר ב“עיקרון הפיטרי”) למד היסטוריה של ארץ ישראל ונעשה משוגע לעניין. יש לו אוסף גדול של מפות עתיקות, שיודעי דבר אומרים שהוא מתחרה אפילו בזה של בית הספרים הלאומי. בנסיעותיו הרבות לחו”ל (שרבו מאוד מאז התחיל לעבוד בשביל ליברמן), הוא חורש את חנויות העתיקות בארץ ובחו"ל (שלשם הוא נוסע לעתים קרובות מאז התחיל לעבוד בשביל ליברמן) ומשקיע כסף רב (שהתרבה אצלו מאוד מאז התחיל לעבוד בשביל ליברמן) ברכישת מפות עתיקות של ארץ ישראל. אבל זה כמעט הסימן היחיד למידה כלשהי של עידון הטעם אצלו. בכל השאר הוא אוהב את הדברים הפשוטים.

הווילה המפוארת על שפת הים בהרצליה פיתוח, לא רחוק מביתו של השגריר האמריקני, נכפתה עליו בידי ציפורה והארכיטקט הזה, מה־שמו, שזכה בפרס ישראל ושבין השאר ציינו לזכותו את תכנון “הבית של משפחת פלד”. את הווילה הזאת היה צריך כמו עוד חור בתחת, אבל אם זה עושה טוב לציפורה – נשמה טובה שחושבת תמיד רק איך לעשות טוב לכולם ומקדישה כל כך הרבה זמן לכל הארגונים האלה שהיא אוספת להם כספים ואונסת אמנים להופיע חינם באירועים שהיא מארגנת בשבילם – אם זה באמת עושה לה טוב כמו שהיא אומרת, הוא יורק על הכסף שזה עולה, ומוכן אפילו להסיר בתוך הבית את הנעליים הצבאיות שהוא הולך בהן תמיד, כדי לא לשרוט את ריצוף השיש מקאררה. יש לו שם במרתף חדר פשוט, עם ריהוט ערבי ושטיחים בדואיים, שאליו הוא מזמין את החבר’ה שלו לספר “צ’יזבאטים” ולשיר שירי פולחן וגעגועים לעבר שהולך ונעשה ידידותי כל כך, שירים ששרו פעם סביב המדורה, “שו־ש־נה, שושנה שושנה, ירח נישא על ענן”, “הרוח נושבת קרירה־רה־רה, נוסיפה קיסם למדורה”, “מוטי, מוטי, מוטי, הוא לא בחור כל כך אידיוטי”, וגס שירים מהסוג של “זלמן יש לו מכנסיים” וגם “כמה טוב לרוץ עם הקטן בחוץ”, ובאנגלית, “רול מי אובר און דה קלובר, רול מי אובר, טייק איט אאוט אנד דו איט אגיין”.

מוטי פלד אוהב גם את הדברים הפשוטים בכל הקשור באוכל. לא אכפת לו מה הוא אוכל, העיקר שזה יהיה אוכל יהודי: מרק עם קרעפלאך. רגל קרושה. צלי בקר בתפוחי אדמה. לפתן של פירות יבשים. וכוס גדולה של בירה כהה מחבית. לפעמים איזו וודקה לפני או אחרי. עם בוטנים, שאותם הוא אוכל בלי חשבון. וזה, פחות או יותר, הרפרטואר הקבוע.

אי־אפשר לומר ששגיא לא ניסה לחבב עליו את הבישול הצרפתי, דבר שהוא עצמו נעשה כרוך אחריו כשהיה בתפקיד בביירות. זה היה, אמנם, בישול צרפתי במבטא לבנוני במקצת, אבל לגביו הוא סימל את אחת מפסגות העידון האנושי. כך או כך, הוא לקח פעם את מוטי לנסות שרימפס ברוטב יין לבן. מוטי טעם אחד, דחה מעליו את הצלחת ושאל אם יש געפילטע פיש. שגיא, אחרי שכילה קערת חלזונות ברוטב שום, שאותם הוציא במיומנות במזלגון הקטן מתוך הקונכיה שהחזיק היטב בצבת, וקינח בפרוסות באגט טרי ספוגות ברוטב, אכל גם את המנה שלו. מאז לא ניסה להרחיק אותו מהמסעדה של איציק, ההונגרי מרחוב מונטיפיורי, מקום קטן, שאכלו בו רק פקידי המשרדים שבסביבה והתפרסם מאוד מאז נודע שאלוף (מיל') מוטי פלד אוכל שם בקביעות.

שגיא חיכה לפלד כרגיל. מוטי מאחר תמיד, אבל תמיד זה לא סתם כך בלי סיבה. הסיבה היום היתה חייל ששירת פעם בגדוד שפיקד עליו, שראה אותו בדרכו ממגרש החניה, הכיר אותו, פנה אליו, סיפר לו כמה העריץ אותו, אפילו שהיה דופק אותם באימונים, ושאל מתי יקח סוף סוף לידיים את העניינים במדינה הדפוקה הזאתי. הפגישה עשתה לו את היום והוא נכנס במצב רוח זחוח והכריז בקול רם: איציק, מה יש לך היום בשביל גבר רעב? איציק אמר, כרגיל, ומוטי השיב, תביא כרגיל אבל הרבה.


3    🔗

עד שאיציק הביא כרגיל והרבה, שאל מוטי, “אז מה חדש?” וגם זה היה כרגיל. מרבית פגישותיהם נפתחות בשאלה זו. שגיא שירת תמיד את מוטי. בהתנדבות. לא מזמן היה לעובד שלו, בשכר נדיב, נדיב מאוד, בדולרים, חלק בארץ וחלק בחו“ל, ותוארו היה יועץ מיוחד לראש מחלקת ההדרכה של ארגון האבטחה העולמי של ליברמן. שגיא היה “העיניים” של מוטי. הוא היה ממחזר בשבילו דברים שקרא בעיתונים ושמע בתוכניות הראיונות והמלל בטלוויזיה. הוא היה מביא לו שמועות ששמע במזנון בית סוקולוב, שבו היה יושב ומשחק שחמט בשעות הפנאי המרובות שלו. אבל בעיקר היה מביא לו פרטים כמוסים מתיקים שצברו בשי”ר על אישים מפלגתיים. זה חומר שימושי, היה אומר, שימושי מאוד. מחלות כמוסות, מצב הבריאות בכללו, בגידות של בעלים, בגידות של נשים, ידיעות על אנשים הנתונים לסחיטה, סיווגים ביטחוניים נמוכים. הכול.

היכרותו של שגיא עם מוטי החלה במלחמת ששת הימים, שבה היה מפקד מחלקה בחטיבת הצנחנים שבפיקודו שהבקיעה את קווי המצרים בסיני והספיקה גם להשתתף בקרבות ברמה. אחר כך השתחרר מהצבא והתקבל לשי“ר. המלצתו של מוטי עזרה, כמובן. על אף מראהו הרכרוכי במקצת התברר שהוא פייטר אמיתי. במהירות רבה הגיע ליחידה למבצעים מיוחדים, ובמהירות לא קטנה ממנה היה למפקד היחידה. המבצעים שהשתתף בהם ופיקד עליהם, בארץ ובחו”ל, הם מסוג אלה שעדיין אסור לספר עליהם, ואולי לעולם לא ירשו. מי שרואה אותו בז’קטים הצבעוניים ובעניבות המצחיקות שלו לא היה מאמין. ואחר כך באה ההסתבכות האידיוטית הזאת, כשאחד העוזרים שלו, חיים, שהיה ממונה על סחר הסמים בלבנון, נתפס כשניהל מהצד עסק פרטי מאותו סוג. זה היה מקרה אומלל. ש"ג מושתן אחד שלא היה בתמונה התעקש לעשות חיפוש במרצדס שבה חיים נסע. ובאופן טיפשי לגמרי גם הקצין התורן, שהיה צריך לומר “זה בסדר, תן לו לעבור,” לא היה במקום, וסגנו, עיראקי פוץ שלא יודע חוכמות, אמר “תעשו חיפוש” וגילו את החבילה.

את חיים דנו למאסר ממושך ושמו אותו באגף האיקסים של הכלא, כדי שלא יוכל לדבר עם איש ולספר במה עסק לפני שנכלא. באופן לא רשמי הסבירו שנתפס בריגול חמור. שוש, ראש המחלקה המשפטית, טיפלה במקרה בקשיחות האופיינית לה. שגיא התבקש להתפטר מן השירות בשקט, בהבטחה שלא יחקרו אם היה מעורב או לא בסחר הפרטי של חיים, ושלא יוגש נגדו כתב אישום בשל אחריותו הפיקודית. אפילו פיצויים שילמו לו. מוטי הכיר את הסיפור, אבל לא שאל הרבה שאלות. שגיא הצליח, מכל מקום מוטי הניח לו להבין שהצליח, להציג את הסיפור הזה כחלק מהתנכלות הממסד לשניהם.

שגיא העמיד מעין שירות מודיעין פרטי לרשותו של מוטי, האדם שלדעת עצמו – דעה ששגיא תמך בה בהתלהבות מופגנת והשמיע אותה לא רק בינם לבין עצמם אלא בכל מקום שיכול – הוא האדם הראוי ביותר, מכל בחינה שהיא, להציל את המדינה ולהיות ראש ממשלה, ואולי יהיה פעם, בנסיבות הנכונות.

לא שתיקי השי“ר עמדו לרשותו של שגיא בדרך המקובלת. מרגע שפרש מהשירות נסגרו לפניו כל צינורות הקשר. אבל עדיין היו לו ידידים פה ושם. מי שיש לו ידידים לא צריך פרוטקציה, אמר פעם איזה פיקח. בעיקר היה לוחץ על הממונה על התיקים הפוליטיים שירשה לו להעיף בהם מבט פה ושם, אפילו בלי להוציא תדפיס. על הזיכרון שלו אפשר לסמוך תמיד. והיה בידו גם שוט, שהרי יכול, ולפעמים גם רמז שהוא יכול, לחשוף מדוע יושב חיים באגף האיקסים. יש מחיר לשתיקה. זה שבחשיפה כזאת היה מסכן גם את עצמו, ופרטי עזיבתו את השי”ר גם הם היו נודעים, זה הימור שהוא צריך להמר. מי שאינו מהמר אינו זוכה.


4    🔗

בתשובה לשאלה “אז מה חדש?” הביא הפעם שגיא שני סיפורים בינוניים, עם פוטנציאל ניצול נמוך. אחד על ח“כ מהאופוזיציה שהבעל של המזכירה שלו תפס אותו עוסק עמה בתחביבו, צילומי עירום. בוידיאו. יחד. והרביץ לו מכות רצח. הח”כ ביים מכתב איום שנשלח אליו כאילו מפני שדרך על היבלות של מישהו בענף תיווך הדירות באיזו הצעת חוק לרישוי התיווך, שממילא איש לא חשב שיש לה סיכוי להתקבל, וטען שהחבלות בפרצופו באו לו משולח המכתב. במשטרה השתיקו את הסיפור, המזכירה מחפשת עבודה אחרת והח"כ מחפש מזכירה אחרת. הסיפור האחר עסק בפקיד בכיר במשרד המסחר והתעשייה, שבין שאר תפקידיו הוא ממונה על הסחר ביהלומים, ואחיו התקבל כשותף אצל יצרן יהלומים גדול ואת התשלום בעד השקעתו ישלם מרווחיו בשותפות.

ניכר שהידיעה על צילומי העירום של המזכירה של הח“כ עניינה את מוטי הרבה יותר מהשותפות של אחיו של הבכיר מהמסחר והתעשייה. הוא ביקש עוד ועוד פרטים, איפה, מתי, כמה פעמים. הבעיה עם מוטי היא שנראה כי הוא להוט אחרי הידיעות ששגיא מביא לו יותר בשל הצד הרכילותי שבהן מאשר בשל הצד המבצעי, אם מותר לקרוא לזה כך. הסיפור על המזכירה של הח”כ זה לא יותר מאייטם לטורי הרכילות. בלי שמות. לתייק ולשכוח. עד שיהיה בו צורך, נאמר, אם אותו ח"כ יהיה פעם שר, או אפילו אם קולו יידרש באיזו הצבעה מכרעת. גם הסיפור על אחיו של הפקיד הבכיר הוא לא מי יודע מה, אבל הוא נשמע יותר בכיוון שניתן לניצול. אבל גם כששגיא מציע למוטי דרך כלשהי להשתמש בידיעה שהוא מביא לו, להביך מישהו, להשתיק אותו, להרוויח כמה “נקודות” בדעת הקהל, הוא אומר לו: עזוב, הם ייפלו גם בלי עזרה.

מוטי, שבענייני טקטיקה צבאית נחשב למפקד מתוחכם ביותר, אינו מבין, סיכם לעצמו שגיא, שמידע הוא נשק. כמה פעמים ניסה להסביר לו שלכל אחד יש בעברו משהו שהוא מתבייש בו ורוצה להסתיר. ידיעתם של דברים כאלה היא כוח שאפשר להשתמש בו בשעת הצורך. הנה, למשל, בזמן המאבק על הרמטכ“לות הביא לו סיפור על ראש אגף אחד שהכריע לטובת רכישת מכוניות פיאט לקצינים עד דרגת אל”מ אחרי שאשתו קיבלה מהחברה פונטו חדשה מצוידת ומאובזרת בכל החידושים בתנאים מצחיקים, ואחרי שהזמינו אותו, עם אשתו והבת הצעירה, לבקר בטורינו כדי לראות את מפעלי החברה ובהזדמנות זאת ערכו לו סיבוב מחלקה ראשונה באזור האגמים ובוונציה. הסיפור שיעשע אותו מאוד, אבל הוא לא הרשה לו להדליף אותו לתקשורת, גם כשהסביר לו שזעזוע בצמרת הצבא רק יועיל לו. בכל הנוגע לתקשורת מוטי הוא כמו ילד קטן שמשחק בצעצועים. לפעמים צריך לטפל בו כמו שמטפלים בילד קטן. הוא מחכה שיעשו הכול בשבילו. בעיקר את העבודה המלוכלכת. כששגיא עושה משהו בשבילו – זה צריך תמיד להיות בלי בקשתו, אם אפשר בלי ידיעתו, ולא כל שכן בלי לקבל ממנו הסכמה לפני מעשה ותודה לאחר מעשה.

כך או כך, השם של אלוף (מיל') פלד מטפס ועולה בסקרי דעת הקהל, והוא נמצא כבר במקום השלישי במדד הפופולריות, אחרי ראש הממשלה וראש האופוזיציה המתישים זה את זה, אפילו שאינו חבר כנסת והוא מקפיד להכריז שאינו חבר בשום מפלגה, ואולי דווקא משום כך. מוטי הוא, בדעת הקהל, האדם הנקי, האיש שיעשה סדר בבלגן, שיטאטא את הלכלוך ואת המלוכלכים, האיש שאומר מה שהוא חושב וחושב מה שהוא אומר.

המשפט “הם ייפלו גם בלי עזרה” הוא תמצית המצע הפוליטי המעשי של מוטי פלד. לפעמים היה שגיא מתעייף מאוד מחוסר התכליתיות הזה. לפעמים היה חושב על מוטי כעל מין אגואיסט מפונק, לפעמים כעל בטלן לא בלתי־חביב, והיה תמה איך הגיע להיות מועמד לרמטכ"ל ואיך רבים רואים בו מי שיציל את האומה מהאסון העומד להתרגש עליה, רעיון שהוא, שגיא, עוזר להפיץ אותו בכל מקום שאפשר. אבל לא היתה לו ברירה אלא להשלים עם תפקידו אצל מוטי ועם היחסים המתחייבים ממנו. הוא יודע שהוא חייב לו כמעט הכול.

אחרי סילוקו מהשי"ר ניסה שגיא פה ושם להתקבל לכל מיני תפקידים בשירות הציבורי. השתתף במכרזים. פנה ישירות למודעים ישנים. היו מקומות שכישוריו הרשימו את מראייניו, אבל כעבור שבוע־שבועיים הגיע מהם מכתב קצר, שאינו משתדל ממש להתנצל, ונאמר בו שהנסיבות השתנו, או שחל עיכוב בתוכנית שעליה דיברו, ואל־תצלצל־אלינו־אנחנו־נצלצל־אליך, אם יהיה צורך, ולפעמים סתם שמצטערים שהעניין ירד מהפרק ומאחלים לו הצלחה במקום אחר. גם הניסיונות להשתלב בשוק הפרטי נגמרו רובם בצורה דומה. כבר חשב לרדת מהארץ, אבל לא היה לו לאן ולשם מה. היו לו אפילו הרהורי התאבדות, אבל אמר לעצמו שרצח יתאים יותר.

שגיא היה מקורב למוטי כשהיה עדיין מאלופי המטכ“ל. יחסיהם התהדקו באמת אחרי שפרש מהצבא. מוטי סיכם שעכשיו ברור לגמרי שלא יתנו לו להיות רמטכ”ל (מאותן הסיבות שלא נתנו לו להפסיק את הטרור ביד קשה כמו שדרש). גם ההבטחה שניתנה לו ברמז, שיהיה ראש “המוסד” אם ייצא מהמירוץ לתפקיד הרמטכ“ל, לא תתממש (בעניין זה העדיף לא להזכיר את ההשערה שהדבר קשור איכשהו בעבר שלו בשמאל הקיצוני, והסתפק ברמז שהוא קשור דווקא בהשקפותיו הפוליטיות הקרובות היום לימין הקיצוני). נכון שאיש לא ביקש ממנו לפרוש מהצבא, ונראה שהיו מוכנים להמשיך לשלם את משכורתו בתנאי שלא יעשה כלום. מוטב שישתין מתוך האוהל החוצה משישתין מבחוץ לתוך האוהל, אמר הרמטכ”ל החדש. אפילו משרת אב בית הדין לערעורים, מקלט הפרישה של האלופים שאין מה לעשות בהם, גם היא היתה תפוסה. ואז פנו אליו שליחיו של ליברמן והציעו לו לעמוד בראש מערך ההדרכה של ארגון האבטחה הבינלאומי שלו, השומר על נשיאים ועל ראשי ממשלות במדינות אמריקה הלטינית ואפריקה שליברמן עושה עמן עסקים. המשכורת גבוהה יותר מפי שלושה ממשכורת אלוף בצה“ל, וגם התנאים הנלווים. ובנסיעות לחו”ל כמעט שאין הגבלה על חשבון ההוצאות. למה לא תבוא לעבוד אצלי? שאל את שגיא בפגישתם, וכך נעשה רמי שגיא מעין יועץ ועוזר לתפקידים לא מוגדרים למוטי פלד, בשכר יפה, שמכניסה לחשבון הבנק שלו איזו חברה שלא הוצגה לפניו בשמה, אין לו קשר עם איש מאנשיה ואפילו את הפרטים הנוגעים לניכוי המס, הביטוח הלאומי וכל הדברים האלה היה צריך להעביר בשבילה למספר פקס בחו"ל.

בתנאים אלה, כשמוטי פורס בשבילו את פרוסות הלחם ומורח אותן בחמאה, לא היתה לשגיא ברירה אלא לקבל אותו כמות שהוא, על כל הטוב שבו, ובעיקר על הפוטנציאל הגלום בו. מוטי פלד הוא נואם אדיר. הוא מדיף כנות. הוא נראה כהולך ישר גם כשהוא עוקף משהו. הוא מקרין אמינות, ביטחון. נשמע תקיף, נחרץ. אדם היודע תמיד מה טוב ואינו מהסס לומר את זה. הוא אינו משתמש במלים של ספק, בביטויים ממתנים, במשפטים מתוחכמים שניתן להבין אותם ביותר מאופן אחד. המלים שלו נשמעות כאילו יצאו ברגע זה מהלב שלו, כאילו עדיין לא ניתק חוט הטבור המחבר אותן אליו. הן מגיעות אל כל אחד משומעיו, וגורמות לו להרגיש כאילו איתו הוא מדבר, רק איתו, אליו ורק אליו הוא פונה בשפה פשוטה ומובנת, מלב ללב בלי תיווך של השכל או כל הפרעה אחרת. וגם כשהוא אומר “אני לא מבטיח כלום. אני לא מתחרה עם איש בפיזור הבטחות,” נדמה לכל אחד מהמאזינים שקיבל הבטחה אישית ביותר מאדם שאפשר לסמוך עליו. תמיד.

אין עוד נואם כזה לא בקואליציה ולא באופוזיציה. נכס. אין שום בעיה להביא אותו לטלוויזיה. ברדיו מתחננים שיבוא לדבר אצלם. לעיתונים לא נמאס להכין עליו “כתבות שער”. מתי שהוא רוצה לכתוב מאמר, הם מתחרים ביניהם מי יקבל אותו. מוטי יודע לדבר, אבל כשהוא צריך לכתוב משהו תוקף אותו שיתוק, ועל הנייר מופיעים רק משפטים רופסים ונעדרי ההחלטיות הפלדית הידועה. ועוד עם שגיאות כתיב רבות (איך קיבלו אותו לאוניברסיטה, שואל שגיא את עצמו לפעמים ויודע את התשובה – בנשיקה על היד ממחלקת יחסי הציבור). את המאמרים שלו צריך לכתוב בשבילו. הוא עומד ונואם – הוא יכול לנאום גם כשאין איש בסביבה – ושגיא כותב, מתקן פה ושם מלה או ביטוי, מוסיף פה ושם רעיון משלו, לחזק את הדברים, להדגיש אותם הדגשה נוספת, ומעביר בשמו לעיתון. שגיא צריך את מוטי, אבל גם מוטי צריך את שגיא.

הערך המוסף שיש לו לשגיא מכתיבת המאמרים בשביל (“יחד עם”) מוטי הוא שלשם כך מוטי צריך להזמין אותו אליו הביתה, לווילה בהרצליה־פיתוח. לציפורה, שתמיד היה לה משהו נגד שגיא – “הוא חושב יותר מדי מהר” היתה טוענת, “הוא תמיד עושה רושם שהוא יודע את התשובה לפני שהוא שומע את השאלה” – הסביר מוטי שזאת עבודה ולא בילוי. ואמנם לא היה מזמין אותו לערבי ה“חבר’ה”, אבל גם זה עוד יבוא, מנחם שגיא את עצמו.

אלוף (מיל') מוטי פלד הוא פוטנציאל אדיר! יחד עם מעלותיו ויתרונותיו צריך לקבל גם את חולשותיו וחסרונותיו, משכנע שגיא את עצמו. מי כמוהו מכיר אותם. יום אחד אולי יזדמן לו גם לנצל אותם לטובתו. אבל בינתיים לא יתן להם להפריע לו לשרת את פלד ולעשות אותו לתקווה הלאומית הגדולה, למציל הגדול, לאדם שיעמוד גם נגד הממשלה הזאת, המוכרת את הארץ לזרים, לוחצת ידי מרצחים, מפקירה את הביטחון ומכסה על שחיתותם של אנשיה, וגם נגד האופוזיציה האימפוטנטית, שכשייפול השלטון לידיה ממילא תעשה בדיוק מה שהממשלה הנוכחית עושה, רק יותר גרוע. משחק מכור.


5    🔗

עד הזמן האחרון היו פגישותיהם של מוטי פלד ורמי שגיא מוקדשות בעיקר לקינה על המצב: הריקבון, השחיתות, הדמורליזציה, דיווחי השקר בכל תחום – מהקילומטרז' של בעלי הרכב המוחזק עד לחשבונות ההוצאות, הספרות המקצועית וקרנות ההשתלמות, ועד לפעילות מבצעית מאחורי הקווים. מוטי דיבר על תרבות השקר שבה אם לא עשית ודיווחת – עשית, ואם עשית ולא דיווחת – לא עשית. דיבר על הירידה הכללית במורל הלאומי. על הבגידה בערכים ובעקרונות. לפעמים באופן כללי ולפעמים בדוגמאות.

לעתים קרובות היה מוטי מדבר על ירידת הרמה של החיילים והמפקדים בצבא. ירידה הנובעת מהנהגה לקויה, מטיפוח חלומות שווא על שלום ומדיבורים על תהליך השלום, שהנה או־טו־טו הוא עומד להביא את השלום. חייל המחכה לשלום, טען מוטי, בורח מעימות עם האויב ומחפש רק איך לשמור על התחת ולא להיפגע. חייל היודע שהמלחמה היא עובדה מחפש את הניצחון ומוכן להסתכן. אחד לאחד, קבע, החייל הישראלי נחות היום מול כל מתמודד אחר בזירה, חוץ מאשר, אולי, המצרים והירדנים, וזה מפני שגם הם עשו שלום.

תרומתו של שגיא לשיחות אלה הצטמצמה לרוב בהמהומי הסכמה, ולפעמים בתגבור קל פה ושם של טענות היסוד של מוטי. אני תיבת התלונות שלו, היה שגיא אומר לעצמו לא לגמרי בלי חיבה וגם בקצת יותר משמץ של גאווה.

השיחה ההיא שקיבלה מימד קונקרטי יותר היתה גם היא אצל איציק, לפני כמה חודשים, בעקבות ההסכם הראשון עם הפלסטינים. ריטואל הקינות על המצב, שכלל סיפורים־שמאחורי־הקלעים על רשת שחיתות גדולה בחיל האוויר, שכמה מפרטיה נחשפו בתקשורת, הסתיים כרגיל בקביעה נחרצת של מוטי שהסיכוי היחיד הוא בהחלפת השלטון ובהסכמה נלהבת של שגיא לצורך בחילופי השלטון ובהכרזה שמן ההכרח שמוטי יקבל אותו לידיו. ואז הוסיף שגיא, “אני לא חושב שהחארות האלה יפנו את השלטון מרצונם. ואני אגיד לך עוד דבר, אני לא חושב שהם ייפלו מעצמם בלי עזרה. צריך לדחוף אותם.”

“אולי, אבל איך?” שאל מוטי.

“אפשר כבר לראות איך השלום הזה מתחיל למצוא חן בעיני הנמושות, איך הוא מרדים את הציבור. בבחירות הבאות הוא לא יוריד מהשלטון מי שמבטיח להביא לו שלום.”

“צריך להראות לציבור שהשלום הזה הוא לא שלום, זאת כניעה,” קבע מוטי.

“איך, במלים?” שאל שגיא.

הוא הכניס במלה “מלים” את כל הבוז שיכול להפגין.

“למשל, אם היתה פורצת שוב מלחמה,” אמר מוטי, “היה יותר קל לשכנע שזה לא שלום.”

“לא תהיה מלחמה. הפלסטינים נבלות, הם משחקים את המשחק של ראש הממשלה,” טען שגיא, “לא אתפלא אם הגיעו ביניהם להסכמה סודית לשמור על השקט עד אחרי הבחירות.”

“יש גם הסורים.”

“הם שותקים וישתקו,” קבע שגיא. “לא אתפלא אם גם משם יורידו עלינו בהפתעה איזה הסכם פתאומי.”

“אי־אפשר לעשות משהו לחמם את השטח, כמו פעם?” שאל מוטי.

“הו, לא! עברו הימים ההם,” אמר שגיא.

“פעם זה עבד יופי,” קרא מוטי. “גם עם המצרים, גם עם הירדנים וגם עם הסורים. פעם, אם היו אידיוטים שהשלו את עצמם שהערבים מוכנים לדבר והחלה התרופפות בדריכות הביטחונית, היו פורצות תקריות וחיסלו את האשליות.”

“פעם! פעם לא היה צריך יותר ממפקד שטח כמוך וקבוצת לוחמים זריזים ואמיצים כמונו, שלא שאלו שאלות ולא היו רצים לספר הכול לח”כים ולעיתונאים," אמר שגיא. “פעם הצנזורה היתה צנזורה והסודות לא היו חשופים לכל חרא שלא צריך לדעת אותם. פעם היו פשיטות לעומק, בהפתעה, שם לא ידעו מאיפה זה בא להם ואצלנו לא ידעו מי אישר, אבל השתמשו בתוצאות בשכל. היום יורים בתותחים. בלי הוראה מזורגגת בכתב לא מוציאים פגזים מהמחסן, וכשמשתמשים בהם צריך לכתוב דו”ח מפורט מי אישר, כמה ירו, מתי ולאן, ואם כבר קורה משהו שממנו יכול להתחיל משהו, ראש הממשלה ממהר להתנצל שהפגזנו בטעות. מקסימום עפות כמה קטיושות ושוב נעשה שקט. היום זה לא כמו פעם."

“אז היו אנשים אחרים.”

“האנשים הם אותם אנשים,” השיב שגיא, “התנאים אחרים. צריך ללמוד לעבוד בתנאים החדשים.”

“ראש הממשלה מסרס את צמרת הצבא,” רטן מוטי. “דווקא כי הוא בא מהצבא – בעצם, אם תשאל אותי, חיל האוויר זה לא בדיוק הצבא, אבל נעזוב את זה – ודווקא כי הוא מכיר גם את המטכ”ל וגם את משרד הביטחון, הוא משתלט עליהם."

“האלוף!” שגיא היה משתמש בתואר זה כשהיה צריך לומר דברים פחות נעימים, “שכח את האלופים. חארות. מהם לא ייצא כלום. אותם מעניין רק הקידום. והסיכוי להיות רמטכ”ל. והג’וב שיתנו להם אחרי שיפשטו את המדים. הם תלויים בראש הממשלה, לא הוא בהם, כמו פעם."

“נשארת רק הדרך הדמוקרטית,” אמר מוטי.

“האלוף! הצחקת אותי. אצלנו להחליף את השלטון בדרך דמוקרטית זה כמו הבדיחה על המם־מם שאמר לחיילים שהיום מחליפים גרביים, אחד עם השני.”

“אתה יודע שאני יכול לבחור. שתי המפלגות מציעות לי מקום בעשירייה הראשונה,” אמר מוטי.

“ביג דיל, העשירייה הראשונה. תוכל לראות משם את הגב של התשעה שלפניך. אם בכלל תהיה בעשירייה הראשונה, אחרי שיגמרו לשבץ את כל ה’משוריינים', העולים, הנשים, מזכירי הסניפים, ראשי המועצות המקומיות וכל החארות האלה.”

“אל תזלזל. גם ראש הממשלה נכנס ככה לפוליטיקה.”

“אז תהיה בכנסת. ביג דיל! אולי גם תהיה שר של משהו. אתה יכול לשכוח מזה שיתנו לך את הביטחון. אולי את האנרגיה או המסחר והתעשייה. מקסימום הבנייה והשיכון.”

“אפשר להשפיע בקבינט.”

“להשפיע? שכח מזה!” קרא שגיא, “ראש הממשלה, וזה בדוק, החליט לעבור להיסטוריה כמנצח במלחמה שעשה את השלום. אפשר לקבל גועל מהטון שלו כשהוא אומר את המלה שלום, כמו חוזר בתשובה שמדבר על אלוהים, כמו מסומם שמדבר על הפיקס שלו. החרא הזה נעול על תהליך השלום ולא תזיז אותו. והפלייבוי החלקלק הזה, ראש האופוזיציה, עם תחתוני הריצ’רץ', הוא לוזר מלידה, איתו לא תגיע לשום מקום חוץ מאשר לאופוזיציה.”

“אם יהיה משבר אמיתי יקראו לי.”

“אבל בשביל זה צריך שיהיה משבר אמיתי,” קרא שגיא.

“אם הם ימשיכו כך – יהיה.”

“לא יהיה אם לא נביא אותו. מה שצריכים כאן זה מהפכה, שתבוא מלמטה, מהעם, מהפכה שתמוטט את הממסד כולו. רק מהפכה תפתח את הדרך לאנשים חדשים.”

השיחה נראתה כמסתובבת שוב במעגל. אבל הפעם אירע בה מפנה. יום אחד, חשב שגיא, כשהחל לחלום בהקיץ חלומות הירואיים, היא תירשם בהיסטוריה של המדינה.

“למה שלא,” שאל־הציע שגיא, “תשכנע את ליברמן להשקיע בהצלת המדינה. אומרים שהוא יהודי דתי, לא? בכסף שלו, בשם שלך ובעבודה שלי,” הוסיף אחרי התלבטות קצרה באיזה כינוי ישתמש לתיאור תרומתו שלו, לרגע שקל להגיד עם הראש שלי אבל ויתר מיד, “אפשר לעשות כאן מהפכה אמיתית.”

“הו, ליברמן מוכן,” השיב מוטי. “אמרו לי שהוא מוכן לממן אותי, כמה שאני צריך, שרק אבקש. אבל עד עכשיו עדיין לא היה בשביל מה לבקש.”

“האלוף!” קרא שגיא בתרועה גדולה. “יש! יש בשביל מה לבקש. אנחנו בעסק. אפשר לארגן מסע המוני נגד הסכמי הכניעה לפלסטינים. יש עתודה גדולה של מתנחלים, יש נוער דתי־לאומי נפלא. נשגע את המדינה. לא יהיה כאן יום שקט אחד. לראש הממשלה לא תהיה מנוחה. נכסה את הארץ בשלטי מחאה. נשבש את העבודה במשרדי הממשלה. משרדי הממשלה לא יוכלו לתפקד. האדמה תרעד. ידברו על מלחמת אזרחים. המושכות יישמטו מידי הממשלה. זה יהיה המשבר האמיתי. אפשר להתחיל לדבר. קבע פגישה עם ליברמן.”

ואז סיפר לו מוטי בפעם הראשונה – לא היה לו נעים לספר את זה, אבל לא היתה לו ברירה, כמו שמתפשטים אצל הרופא – שעדיין לא נפגש אישית עם ליברמן, ושכל הקשרים שיש לו איתו הם באמצעות אנשי קשר, והם אלה שמתקשרים אליו.


6    🔗

ליברמן, רלף ליברמן, איש המסתורין (למערכות העיתונים ולתחנות הטלוויזיה בעולם אין שום תמונה שלו שניתן לזהות בה פרט כלשהו חוץ מצללית מטושטשת) הוא איל הון אמריקני, שהוא גם יהודי חרד. אביו, שאול (סול) ליברמן (“השולף”), היה מראשי המאפיה היהודית־איטלקית בארצות־הברית בתקופתם של באגסי סיגל, מאייר לנסקי ופרנק קוסטלו: עסקי הברחת משקאות בתקופת “היובש”, הימורים, פרוטקשן, קצת סמים, קצת זנות, ובעיקר רציחות על פי הזמנה, בתוספת לרציחות שביצעו אנשיו לצרכיהם שלהם. אביו רצה שרלף יידע גם “קצת יידישקייט” והביא לו מורה פרטי, רב צעיר בשם יוסל הפטמן, שלימד אותו קצת עברית, חומש, תפילות ודינים. הקשר שהחל אז בין הרב הצעיר לתלמידו, צאצא המאפיה, החזיק מעמד יותר מחמישים שנה. הפטמן ממשיך לקבל מליברמן שכר כרב בית הכנסת הפרטי שהקים ליברמן באחוזתו הנרחבת שבאויסטר ביי בצפון לונג איילנד, ומשמש לו גם יועץ צמוד בכל הנוגע ליהדות, לארץ ישראל ולענייני מוסר.

רלף ליברמן נכנס לעסקי אביו אחרי שזה נרצח בפתח ביתו בגלן־קניון שבבוורלי הילס בשנת 1948. אביו החל כבר אז במעבר לעסקים חוקיים יותר, אבל גם בהם עדיין נזקק להגנת המאפיה – בתי מלון בלאס־וגאס, בתי קאזינו בהוואנה וכיוצא באלה. מי שחייו תלויים בהגנת המאפיה מת בידיה. רלף החליט – עדיין לא הגיע לגיל עשרים כשנרצח אביו – לעבור לעסקים חוקיים לחלוטין. בייחוד הקפיד מאוד שלא להיות מעורב בסחר סמים. מכל מקום, בכל הנוגע לארצות־הברית גופא. ארצות־הברית היתה פעם מקום לעשות כסף, נהג לומר, עכשיו היא רק מקום להוציא בו כסף. הוא מכר את בתי המלון והנכסים האחרים שירש מאביו, הסתלק לגמרי מההימורים והפרוטקשן והעביר את עסקיו לחוץ־לארץ. בתוך שנים אחדות לא נותרו בידיו שום עסקים בארצות־הברית, לבד מ“הקרן המשפחתית על־שם ליברמן” – וגם היא היתה רשומה באיי בהאמה, כדי שלא תצטרך לתת דין־וחשבון כספי לשלטונות הפדראליים – ומכספיה הוא מעניק מילגות לתלמידים במוסדות תורניים וב“ישיבה יוניברסיטי”, מממן ישיבות חרדיות בארצות־הברית, תומך באוניברסיטת בר־אילן (שניים מהמפוארים בבנייניה הוקמו בכספו, בתנאי ששמו לא יוזכר בין התורמים) ומפריש פה ושם סכומים להוצאת ספרי הלכה שהרב הפטמן ממליץ עליהם. כל החברות שלו רשומות במקומות שונים בעולם. את הכספים שהרוויחו לא העביר לתחום ארצות־הברית, אלא ככל הדרוש להוצאותיו. אחת מהחברות האלה, הרשומה באיי קיימאן, גס שילמה לו שכר סביר, כמה מאות אלפים לשנה ולא יותר, שממנו הפריש למס ההכנסה בקפדנות רבה את החלק שיועצי המס שלו הורו לו. מכל מקום, מעולם לא הסתבך אפילו בצורה הקלה ביותר עם חוקי ארצות־הברית.

אחד הדברים הראשונים שגילה כשעבר לעסקים בינלאומיים הוא שהכסף הגדול שמחוץ לעסקי הסמים נמצא בסחר הנשק. הוא היה קונה מלאי מוזנח של מלחמות שעייפו עצמן למוות ומוכר אותו ברווח גדול לארצות שבהן המלחמות היו עדיין צעירות ורעננות. בשנות החמישים והשישים הסתיימו והתחילו הרבה מאוד מלחמות קטנות. היה מלאי והיו קליינטים. הוא הקפיד תמיד לקנות באסיה ולמכור באפריקה ובאמריקה הלטינית, לקנות בקרדיט ולמכור במזומן. היתה לו רשת מסועפת של סוכני מכירות וקניינים שסבבו בכל העולם. הוא היה חובב גדול של מידור, אולי העיקרון היחיד שירש בשלמותו מאביו. סוכניו לא הכירו אלה את אלה, ובמקומות רבים אפילו התחרו בינם לבין עצמם. הוא ידע על כך ולא סיפר להם. זה נסך ביטחון מסוים בעסק שהוא מטבעו חסר ביטחון – לא חשוב מי מהם ינצח, ליברמן תמיד ירוויח. במשך עשור אחד עשה מההון הגדול שירש הון גדול מאוד, והיה לסוחר הנשק הגדול בעולם. הרב הפטמן עזר לו להתגבר על שאריתן של עכבות מוסריות: אין פגם בכך שגויים הורגים אלה את אלה ויהודי מרוויח מזה.

ליברמן היה איש עסקים מהדור החדש. הוא הבין שסוחר טוב אינו יכול לצמצם עצמו לסיפוק הביקוש. הוא צריך לעזור ביצירתו. נשק הוא מין מוצר שהדרישה לו גדלה והולכת ככל שגובר אי־השקט. את אי־השקט צריך לטפח, צריך להשקיע בו. השקעה באי־שקט מניבה פירות רבים. מדינות אמריקה הלטינית ואפריקה היו חממה טבעית לגידול אי־שקט רב־שנתי. סכסוכי גבול, סכסוכים אתניים, חברתיים, כלכליים, מעמדיים, תרבותיים, דתיים – כל אלה הם יוצרי ביקוש פוריים, בייחוד כשיודעים לטפח ולזבל אותם. לפעמים היו סוכניו של ליברמן מעודדים קבוצות מורדים במדינה מסוימת, מספקים להם נשק בחצי־חינם, ואחר כך מוכרים לממשלה נשק לדיכוי המרידה. כיוון שהמורדים היו בדרך כלל נחרצים יותר, אידיאליסטים לפעמים, נצרכה הממשלה לנשק רב יותר כדי לדכא אותם, וליברמן הרוויח.

לרוכשי הנשק, שרבים מהם לא יכלו לסמוך על הצבא שברשותם, העניק (במחיר נכון) בונוס נוסף: שירותי אבטחה ודיכוי מהומות והתמרדויות. מנגנון האבטחה הבינלאומי שלו היה, אחרי צבאות המעצמות הגדולות, מדינות ערב וישראל, ואולי עוד מדינה או שתיים, מהצבאות הגדולים בעולם. בכמה מקומות היה מצויד אפילו בנשק כבד, בשריון ובמטוסי קרב. גם צי המסוקים שעמד לרשותו היה מהגדולים בעולם. ישראלים יוצאי צה“ל מילאו תפקיד חשוב גם בהדרכה וגם בפיקוד על יחידות האבטחה שלו. כשהשתחרר אלוף מוטי פלד מצה”ל, דאג ליברמן שימונה לראש מנגנון ההדרכה של השירות שלו. זה היה התפקיד המרכזי הגבוה ביותר. לארגון לא היה מפקד ראשי, ליברמן אינו שוטה שירשה למישהו להחזיק בידיו כוח גדול כזה. המפקדים המקומיים שלו ידעו היטב שמי שמגלה סימן קל שבקלים של עצמאות או חוסר נאמנות עף החוצה במקרה הטוב, או נעלם באיזה ג’ונגל במקרה הרע. הטרור במדינות האלה הוא באמת משהו. סוכניו של ליברמן השתמשו בזריזות הראויה בעובדה שאדם שהיה מועמד להיות רמטכ“ל צה”ל אחראי להדרכה בארגון כאחת מנקודות המכירה המשכנעות שלהם. כמעט מיותר להוסיף, שבשעת הצורך היה מנגנון האבטחה של ליברמן מוריד ממשלה לא מהימנה ומעלה במקומה ממשלה נוחה ממנה. לעתים היה “עושה טובה” לסי.איי.אי, שקיומו של מנגנון האבטחה של ליברמן איפשר לו גמישות תפקודית גדולה בהרבה משהיתה לו כשהיה נזקק לאישור השלטונות להפעלה ישירה של כוחות צבא של ארצות־הברית עצמה. הסי.איי.אי גמל כמובן לליברמן בדרכים שונות תמורת הטובות שלו.

בשלב מוקדם למדי של הסתעפות עסקיו נתקל ליברמן בייצוא הנשק הישראלי. הרעיון היה שלו – במקום להתחרות יוכלו הוא וישראל להשלים אלה את אלה. ליברמן העמיד לרשות מדינת ישראל (תמורת אחוזים נאותים) את צינורות השיווק שלו, וסייע לה, במקום שהיה בכך צורך, ולא בחינם, להקים צינורות שיווק עצמאיים. ולאחר מכן הגיע עם ישראל להסדר מקורי של חלוקת שוק: במקום שישראל סיפקה בצינורותיה שלה נשק לממשלות – הוא סיפק נשק (לעתים קרובות נשק ישראלי, למה לא?) למורדים. ולהיפך, במקום שישראל היתה בקשר ישיר עם המורדים – הוא סיפק נשק לממשלות. במשך תקופה ארוכה עבד ההסדר היטב, לשביעות רצונם של שני הצדדים.

התמוטטותה של ברית־המועצות זיעזעה מיסודו את שוק הנשק הבינלאומי. פתאום הופיעו מאגרי נשק עצומים, בהם נשק מתוחכם ומתקדם ביותר, שבעזרת המאפיה הרוסית אפשר לרכוש אותם בזיל הזול ולשווק אותם בכל מקום בעולם. הבעיה היתה שלא היו די מלחמות בשביל נשק רב כל כך. באזור ברית־המועצות עצמה, וגם ביוגוסלביה, פרצו מלחמות חדשות, אבל למשתתפיהן היו מצבורי נשק משל עצמם והם לא נזקקו לשוק הנשק הבינלאומי. לליברמן, שכל כך נזהר שלא להיות בקשר עם שום ענף של המאפיה בארצות־הברית, לא היה אכפת להיות קשור עם המאפיה הרוסית. נכון, הוא זילזל בלהיטותה לעשות הרבה כסף ומהר, בחוסר התחכום שלה ובאי־ההבנה שלה בצורך להשקיע באקלים פוליטי נכון. הוא חשש גם מהמהירות שבה היו אנשיה שולפים ורוצחים, הד נושן מרצח אביו, אבל במחשבה שנייה, ובניתוח קר, הגיע למסקנה שזו תכונה שניתן בשעת צורך מיוחד להשתמש בה במקומות שונים בלי להותיר עקבות. אחרי הכול, ברשותה של המאפיה הרוסית נמצאים המקצוענים האמיתיים בתחום זה, אנשי הק.ג.ב לשעבר, ויש להם יתרון חשוב שבמערב עדיין לא מכירים אותם.

בלי ידיעתה של ממשלת ישראל, וכמובן בלי הסכמתה, פתח ליברמן במגעים עם המאפיה הרוסית להקמת קרטל עולמי לשיווק נשק. יותר משהיה מעוניין בנשק הקונוונציונאלי, הבין את הפוטנציאל האדיר הגלום במאגרי הנשק הגרעיני. מאזני אימה מקומיים הבטיחו שוק רווחי ביותר לסוג זה של נשק. היו מדינות שהיו מוכנות למכור את מכנסיהן האחרונים בשביל כמה פצצות גרעין, בעיקר אם יריבותיהן המסורתיות הגיעו ליכולת ייצור של נשק כזה, או שגם הן יכלו לרכוש אותו מהמאגרים הסובייטיים. זה היה שוק אין־סופי בתנאים אידיאליים: לקנות בזול – למכור ביוקר.

השינויים האלה גרמו למתח, תחילה סמוי ולאחר מכן גלוי, ביחסים בין ליברמן לבין ממשלת ישראל. אם לומר את הדברים בפשטות, ליברמן לא היה זקוק עוד לנשק הישראלי. אם היה מוכן להמשיך פה ושם בשיווקו, זה היה יותר מתוך יחס רגשי, דבר שאינו מחזיק מעמד זמן רב מדי בעולם הזה של סחר הנשק הבינלאומי. הוא ראה עצמו כמי שעושה טובה לישראל, וכל תביעה שתבעו ממנו סוכניה נראתה לו ככפיות טובה. אבל הסיבוך האמיתי החל משנבחרה הממשלה החדשה בישראל ובראשה שר הביטחון לשעבר, שהכיר היטב את טיבה של מערכת היחסים בין ליברמן לממשלת ישראל. ראש הממשלה החדש הקים ועדה והטיל עליה לבחון מחדש את מערכת היחסים הזאת. היה ברור שהוא מתכוון להפסיק אותה, ואולי אפילו לנקוט צעדים נגד ישראלים המשרתים במנגונים הצבאיים־למחצה של ליברמן. אבל את עיקר מאמציו הקדיש ראש הממשלה להכשלת ניסיונותיו של ליברמן להקים את קרטל הנשק העולמי לסחר בעודפי הנשק הגרעיני של ברית־המועצות, שבעיניו היה סכנה ממשית ומיידית לביטחונה של ישראל. הוא אף הגיע לידי כך שבמגעיו עם ממשלת ארצות־הברית תבע ממנה לעצור את פעילותו של ליברמן, וקיבל תשובה מנומסת שהממשל אינו יכול להתערב במה שעושים אזרחי ארצות־הברית מחוץ לגבולותיה, אבל ינסה להפעיל את השפעתו במגבלות החוק.

אנשי הקשר של ליברמן בממשל ארצות הברית דיווחו לו על פנייתו של ראש ממשלת ישראל. הוא ראה בה בגידה, תקיעת סכין בגבו, והגיע למסקנה שזו מלחמה לחיים ולמוות בינו לבין ראש הממשלה החדש. כשנחתם ההסכם הראשון בין ישראל לפלסטינים, שבו הוסכם עקרונית על העברת שטחים בעזה וביריחו לשלטון עצמי פלסטיני, הסביר הרב הפטמן לליברמן שזה מעשה של בגידה לאומית בערכי היהדות, שכן ההלכה אוסרת על מסירת שטחים מארץ ישראל לבעלותם של נוכרים. למלחמת האינטרסים נוסף עכשיו מימד אידיאולוגי־דתי.


7    🔗

לא היה שום קושי לשכנע את ליברמן, באמצעות אנשי הקשר שלו, להעמיד סכומי כסף ניכרים לרשות הצמד פלד־שגיא לארגון מסע המחאה ההמוני נגד הסכמי השלום. הרחובות מלאו בשלטים נגד הכניעה ונגד ראש הממשלה הבוגד. בעצרות המונים נשא פלד את הנאומים המלהיבים והמשכנעים ביותר. התשואות שזכה להן עלו הרבה על אלה שקיבלו מנהיגי מפלגות האופוזיציה שהשתתפו בעצרות. את הכסף הביא שגיא מחשבון הבנק שהועמד לרשותו, ואיזו חברה בוואדוז, שהקשר שלו עמה היה באמצעות פקס בלבד, דאגה לחזור ולמלא אותו בכל פעם שהחל להתרוקן. הכסף שילם בעד השלטים, ובעד הפועלים שהרכיבו אותם, ובעד האוטובוסים שהסיעו את המתנחלים שהביאו נחמיה גולן ואנשיו להפגנות ולעצרות המחאה, ובעד המכוניות והפלאפונים שלהם, ובעד עורכי הדין ששיחררו בערבות את אלה מהם שנעצרו בידי המשטרה כשהעניינים יצאו מכלל שליטה, ובעד המשרדים של “התנועה נגד הנסיגה”, ובעד הסנדוויצ’ים לפעילים, ובעד הבולדוזרים והגנרטורים והקרוואנים והמטבחים הניידים שהובאו להתנחלויות המחאה שהחלו לצוץ בכל מיני מקומות, ובעד אין־ספור ההוצאות שפעילות מורכבת שכזו נזקקת להן. האדמה באמת התחילה לרעוד.

פוליטית, היה המרוויח־לכאורה ראש האופוזיציה. בסקרי הפופולריות כבר הגיע לתוצאות דומות לאלה של ראש הממשלה, ולפעמים אפילו עלה עליו. אבל שמו של אלוף (מיל') פלד, אדם העומד מחוץ למערכת המפלגתית, הגיע למקום השלישי, לא הרחק מהם. רמי שגיא היה במקומו הקבוע, מאחורי הקלעים, בצלו של מוטי פלד, אבל מי שהיה זקוק לכסף ידע אל מי לפנות. גם זה משהו. המצב היה קרוב מאי־פעם לתוכנית הפוליטית המעשית של פלד: הם ייפלו גם בלי עזרה.

בארוחתם אצל ההונגרי במונטיפיורי, אחרי שגמרו את הטיפול ברכילות, לא עסקו פלד ושגיא הפעם בקינות על המצב. מצב רוחו של מוטי היה טוב, מהפגישה בדרך ממגרש החניה, וגם מכותרות העיתונים על האנדרלמוסיה המשתררת בארץ. הוא גרף בפרוסת לחם לבן את שארית הרוטב של צלי הבקר, עד שאיציק הלך להביא את לפתן הפירות היבשים, ואמר, “עוד קצת בלגאן ויתחילו להבין שככה אי־אפשר להמשיך.”

“בינתיים אני רואה, שכל המהומה שאנחנו מקימים לא מזיזה את ראש הממשלה והוא הולך לחתום על השלב השני ולהתחיל בנסיגה,” השיב שגיא.

“צריך לפעול באופן יותר נחרץ,” אמר מוטי.

“צריך לחשוב על אמצעים אחרים, משהו שעדיין לא ניסינו,” אמר שגיא. “משהו חדש, ובגדול. צריך לפנות לליברמן עם איזה רעיון חדש. אולי להקים מפלגה. שתהיה כתובת. מפלגה זה רק לא פעולות מחאה. מפלגה זה מנגנון. והרבה כסף.”

“הו, לגמרי שכחתי! איך יכולתי לשכוח את זה,” קרא פתאום מוטי ופלט מפיו חרצן של שזיף מהלפתן. “תביא קפה שחור,” אמר לאיציק, “ואל תשכח עם הרבה סוכר.”

“אני לא שוכח, איך אפשר לשכוח?!” השיב איציק, ומוטי סיפר לשגיא, כשהוא מקרב את ראשו לאוזנו ומנמיך את קולו, אף שבשעה מאוחרת זו נשארו כמעט לבדם במסעדה, כי ליברמן הזמין אותו לשיחה אצלו בניו־יורק, פנים אל פנים, בפעם הראשונה מאז החלו הקשרים ביניהם. ותוך כדי דיבור הוסיף, “למה שלא תבוא גם אתה לפגישה?”

“לא אמרתי שאני מתנגד לבוא,” קרא שגיא.

“רעיון מצוין! אני אבקש להביא אותך לפגישה. אני מקווה שהוא יסכים. תפקח היטב את העיניים, תקשיב למוזיקה, לא רק למלים. כן, ואל תדבר אם לא שואלים אותך. זה כלל חשוב מאוד.”

“האלוף! לי אתה לא צריך להזכיר מתי לדבר ומתי לשתוק,” התרעם שגיא.

שבועיים לאחר מכן ישבו פלד ושגיא במחלקת העסקים של טי.וו.איי בדרך לניו־יורק. איש לא אמר כלום ואיש לא שאל שאלות. הכרטיסים הנושאים את שמם חיכו להם במשרדי חברת התעופה בתל־אביב. נהג של החברה בא בערב הקודם לקחת את המטען ולהעבירו בכל הבדיקות המתבקשות. לימוזינות אספו אותם בבוקר מבתיהם והביאו אותם לשדה התעופה בלוד. ליברמן היה יכול לשלוח כרטיסים למחלקה הראשונה, חשב שגיא ולא אמר כלום. יבוא יום ושניהם יטוסו במחלקה הראשונה. הם הצליחו לנמנם קצת, אחרי שלקחו כדורי שינה. עם ליברמן אי־אפשר לדעת מתי יזמן אותם לפגישה, וצריך להגיע במצב עירני ככל האפשר.


8    🔗

איש לא אמר להם לאן לפנות כשיגיעו לקנדי. ביציאה מהמטוס קראה הדיילת בשמותיהם והגישה לכל אחד מהם מעטפה הנושאת את שמו. זהיר, האיש הזה, חשב שגיא, מקצוען. חושב על כל פרט קטן. דואג שלא להבליט שהם יחד. בפתק שהיה במעטפה נאמר שהוא מתבקש לעלות לאולם הנוסעים הנכנסים וביציאה ממנו יחכה לו מיניבוס שיסיע אותו למלון “הולידיי־אין”, המפסטד, בלונג־איילנד. המזוודות כבר יהיו על האוטובוס. האוטובוס למלון “הולידיי־אין” אכן חיכה על הרציף. בדלפק המלון (מלון אופייני של תיירי המעמד הבינוני, חשב שגיא, לא מתאים לליברמן לשכן אותם במלון כזה) הודיעו להם שבחוץ מחכה להם מכונית. נהגה של הלימוזינה המפוארת העביר את המזוודות שלהם מהאוטובוס אל תא המטען שלה ויצא לדרך.

הנסיעה ארכה כשעה וחצי. הנהג לא אמר להם לאן הם נוסעים. הוא בכלל לא דיבר. הם חלפו בשדרות רחבות. בין העצים העומדים בשלכת אדומה־זהובה עמדו בתים, שבקנה המידה הישראלי אכן היו בתי פאר. התנועה בשעה מוקדמת זו של אחרי הצהריים היתה כבדה. הם עברו ליד מרכזי קניות ובידור, על מגרשי החניה העצומים שלהם. לאט לאט רב מספר העצים והתמעט מספר הבתים. לפעמים ראו מרחוק מפרצים כחולים, שהיו כחולים יותר באור “הקיץ האינדיאני” שעדיין לא הסתלק לגמרי, ובהם מעגנים של יאכטות וספינות מפרש. הרכות הנעימה של קפיצי ה“לינקולן קונטיננטל” השרתה עליהם תנומה קלה. שניהם התעוררו כשהמכונית סטתה מהדרך הראשית ופנתה לדרך צדדית שצמרות עצים בצבעי חלודה ונחושת כיסו עליה מלמעלה. אחרי נסיעה ארוכה בדרך זו הגיעו לשער. הנהג דיבר עם מישהו בטלפון האלחוטי והשער נפתח לפניהם. שני שומרים ו“עוזים” בידיהם עמדו בשתיקה משני צדי השער. טרקטורון ועליו עוד שני שומרים, חמושים גם הם בעוזים (אלה ודאי משלנו, חשב מוטי, אבל לא אמר כלום), התלווה אליהם בדרך הארוכה שמהשער הראשי ועד הבית הגדול, שהתגלה לפניהם פתאום עטוף דמדומי ערב.

לפני שהספיקו לחשוב שזה מאוד מנומס מצדו של ליברמן שהוא מתכוון לארח אותם בביתו, יצא שחור אחד לבוש בפראק מהדלת הראשית ואמר להם, “מחכים לכם, אבל אם אתם רוצים להתרענן קצת, עומד לרשותכם חדר אמבטיה, הנה כאן.” חדר האמבטיה היה מעין דירה קטנה בפני עצמה, עם שטיח עבה מקיר לקיר, כורסאות ישיבה נוחות, ראי גדול ולידו מברשות שונות, ודלתות שהובילו לשני בתי שימוש ולשני חדרי אמבטיה קטנים ומדיפים ריח נעים, שכאילו נחצבו מגוש גדול של שיש שכיסה את הרצפה, את הקירות ואת התקרה.

כשגמרו “להתרענן” בא פראק אחר והוביל אותם ישר אל החדר הסמוך לחדר האוכל, שקירותיו היו ספונים עץ כהה. שטיח פרסי גדול כיסה כמעט את כל רצפתו, ומסביב עמדו בפיזור מרושל במקצת כורסאות עור כבדות. האיש החנוט בפראק שאל אותם אם ישתו משהו. מוטי התכונן לבקש וודקה, אבל שגיא הקדים אותו וביקש בשביל שניהם ויסקי. הוא שאל איזה ויסקי והם אמרו לו לא חשוב. הוא הוציא בקבוק של דימפל (חמש־עשרה שנים), מזג לתוך כוסות קריסטל, שצילצלו בצליל ערב כשהטיל לתוכן את קוביות הקרח, לא לפני ששאל אם הם רוצים עם קרח או בלי, התיז קצת סודה לכוס של מוטי, שרצה את שלו עם סודה, הניח לידם קערה של חטיפים וקערה של בוטנים והסתלק. מוטי אכל מהבוטנים ושגיא לא חדל להתפעל מהטעם של החטיפים האחרים, סוג שעדיין לא נתקל בו.

“אני שמח מאוד שיכולתם לבוא,” שמעו פתאום את קולו של ליברמן, שנכנס לחדר בצעדים חרישיים, מלווה באדם, מזכיר אישי או משהו כזה, שלא הוציא הגה מפיו במרוצת ארוחת הערב, וגם לא רשם שום רשימות בשעה שליברמן פנה אליו בהוראות שונות במהלך השיחה.

ליברמן לא היה דומה לתמונה הדמיונית שלו שכל אחד מהם צייר לעצמו. הוא היה הרבה יותר נמוך והרבה יותר רזה, והיו לו עיניים כחולות עמוקות ושיער שיבה דליל שכיסתה אותו כיפת משי גדולה, לבנה־כחולה ומרוקמת בחוטי זהב. היו לו ידיים דקות ועדינות בעלות אצבעות של פסנתרן, ידיים של דור שני לכסף הגדול. דיבורו היה חרישי ומתנגן במקצת. הוא הזמין אותם להיכנס לחדר האוכל עצמו ולשבת ליד השולחן הענקי שכבר היה ערוך ומוכן. קירות החדר היו מכוסים גובלנים ענקיים, איטלקיים או צרפתיים, ועליהם תמונות של ציד ושל ארוחות עליזות. על התקרה היו שתי נברשות גדולות, שאורות המנורות שלהן השתברו במאות רסיסי בדולח שכיסו עליהן. על הצלחות, הכוסות וכלי האכילה העשויים כסף כבד, ועל המפיות האישיות מבד כותנה כבד, שנראו כאילו משתמשים בהן בפעם הראשונה, היו מונוגרמות משולבות של האותיות R ו־L.

לליברמן יש כנראה שירות מודיעין טוב. המלצרים בפראקים, שנכנסו ויצאו מהחדר בלי להשמיע קול, הניחו לפניהם בדיוק מה שמוטי אוהב: גפילטע פיש עם כְריין, מרק צח עם קרעפלאך, צלי בקר בתפוחי אדמה וגזר מזוגג, ולפתן פירות יבשים. כשר למהדרין, אמר להם ליברמן בעברית, והוסיף ביידיש: גלאט כושר. היין היה קאברנה סוביניון “ירדן” משנת 1992, שנת בציר טובה כידוע לכל המבינים. מכל מקום, לא יין־נסך שנגעה בו יד גויים. ליברמן עצמו לא אכל כלום, חוץ מקערת מרק בלי הקרעפלאך. הוא גם לא שתה מן היין. גם המזכיר, או מה שהוא, שלא הוצג לפניהם בשמו, אכל מעט מאוד ושתה רק לגימה קטנטונת מהיין. אבל הם היו רעבים. מוטי אכל כל מה שהיה לו בצלחת ומה שהוסיפו לו כשראו שגמר מה שהיה בה. שגיא חשב, פלא כמה אוכל יהודי יכול להיות טוב אם משתמשים בחומרים הטובים ביותר, מכינים אותו היטב, ואוכלים אותו בכלים עשירים כאלה ובסביבה מהודרת שכזאת.

ליברמן ניסה תחילה, בעיקר באותם חלקי שיחת הנימוסים שבהם נהוג לפתוח, לדבר איתם עברית. זה היה מביך. כמה פעמים לא הבינו מה הוא אומר והיו צריכים לבקש ממנו לחזור על דבריו. בפעמים אחרות העמידו פנים כמבינים וניסו למשוך את חוט השיחה, אולי יבינו בהמשך הדברים. כעבור כמה מבוכות ויתר על העברית ועבר לאנגלית. במשך כל הארוחה לא חרגה השיחה מגדר שיחת נימוסים. בסופה נכנס הרב הפטמן, הוצג לפניהם, הצטרף לכוס הקפה השחור שהוגש אחרי הארוחה, נגס בפרוסת לחם, אמר “רבותי, נברך,” מילמל את ברכת המזון ויצא.


9    🔗

ליברמן הציע שיעברו לחדר הסמוך וימשיכו בו בשיחתם. כעת, סברו פלד ושגיא, ייגש לעניין שלשמו הוזמנו, אבל הוא לא הראה שום נטייה לומר להם מהו. הם שקעו בכורסאות המלטפות והוא שאל שאלות על המצב בארץ כאילו הוא מבקש ללמוד מהם משהו. הוא ביקש לדעת אם ראש הממשלה יחתום באמת על הסכם הנסיגה או שהוא עשוי להירתע ברגע האחרון. כשאמרו לו שאולי יירתע בגלל פעולות המחאה שהם מארגנים, השיב שהוא דווקא חושב שיחתום. הוא גילה בקיאות רבה בסקרי דעת הקהל וחקר את השניים עד כמה באמת ניתן לסמוך עליהם. סקרים היו הבריכה שבה שוחה שגיא, והוא מצא את עצמו מדבר יותר ויותר ואת מוטי שותק יותר ויותר. התברר שאוצר המלים של מוטי באנגלית דל וכושר הביטוי שלו בשפה זו מוגבל, ואילו שגיא, חרף המבטא הכבד, הצליח בדרך כלל למצוא פחות או יותר את המלים הנכונות.

ואז שאל ליברמן פתאום שאלה ישירה יותר: “מה הסיכויים שעם נפילת הממשלה יעבור השלטון לידיו של ג’נרל פלד?”

מוטי ניסה לגמגם משהו. שגיא התנדב להסביר שזה בינתיים בלתי־אפשרי.

“מדוע?” שאל ליברמן.

“על פי החוק הישראלי רק חבר כנסת יכול להיות ראש ממשלה,” השיב שגיא.

“חוק אפשר לשנות,” טען ליברמן.

“לא יהיה בכנסת רוב לשינוי החוק. גם ראש הממשלה וגם ראש האופוזיציה לא מחפשים מתחרה נוסף,” הסביר שגיא. מוטי הימהם לאות הסכמה.

“כבר ראיתי הרבה חוקים ששינו אותם.”

“הם ישנו את החוק הזה רק אם יהיו מוכרחים,” קבע שגיא.

“ומה יכריח אותם?” חקר ליברמן.

“רק לחץ כבד מאוד מלמטה,” השיב שגיא, ומוטי הימהם לאות הסכמה. עכשיו, חשב שגיא, אפשר יהיה להתחיל לדבר על כסף בשביל מפלגה חדשה.

“לחצים לא עובדים אם לא מחליפים את השלטון,” פסק ליברמן.

“אני מתכוון למהפכה,” ניסה שגיא להסביר את עצמו.

“אז עשו מהפכה! כבר ראיתי הרבה מהפכות,” אמר ליברמן, “זה לא יהיה המקום הראשון בעולם שיעשו בו מהפכה.”

“בארץ זה הרבה יותר קשה,” גימגם מוטי. הוא חש שהשיחה הזאת מתפתחת בכיוון לא נעים להם. הם נתבעים לספק דבר שאין ביכולתם לספקו.

“שמעתי שיש לכם דווקא צבא חזק מאוד,” המשיך ליברמן, “ראיתי צבאות חלשים בהרבה שהצליחו להשתלט על מדינות גדולות יותר.”

“צבא גדול לא טוב לעשות הפיכה צבאית,” נכנס פתאום פלד לשיחה באנגלית העילגת שלו. “בארץ לא הפיכה צבאית, מפני שצבא גדול וחזק.” הוא רצה להשתמש בנימוק על האלופים העושים איש איש את חשבונו הפרטי, אבל החליט שזה לא מקום מתאים לדבר על זה וגם חסרו לו מלים. במקום זאת הוסיף, “תמיד בצבא אנשים שמתנגדים להפיכה. גם יש הרבה מקומות ואין מקום אחד שתופסים אותו – תופסים את השלטון. פעם היו נכנסים לרדיו ומחליפים שלטון. עכשיו יש הרבה תחנות רדיו והרבה טלוויזיות.”

“אל תגיד לי מה היה פעם,” אמר ליברמן ובקולו נשמעה נימה של רוגז, “אני יודע מה היה פעם ומה יש עכשיו. זה תמיד התירוץ של אלה שלא עושים. מצליחים רק אלה שעושים. כל המהפכות נעשו בידי קבוצות קטנות,” הוסיף והשתתק. השתיקה באה כאילו בדיוק ברגע הלא־נכון. שגיא חיפש בקדחתנות דרך להציל את השיחה, אבל הסתפק בהמהומי הסכמה לדבריו האחרונים של ליברמן. פתאום חש כאילו עבר איזה “קליק” בינו לבין ליברמן. הוא שם לב שליברמן מפנה בדברו רוב הזמן את המבט אליו וחשב שיש לו משהו אחר לומר, אלא שדווקא נוכחותו של פלד מפריעה לו. החוש אמר לו שעדיין לא נאמרה המלה האחרונה, והוא תהה איך ומתי יגיד ליברמן כל מה שיש לו. אבל ליברמן נקט את התכסיס הישן והשקוף, שגם לא ניסה להסתירו, ואמר, “אתם בוודאי עייפים. הנהג שלי יסיע אתכם למלון.” כבדרך אגב אמר, “נתתי הוראות להגדיל את הסכומים,” ובלי להראות נטייה כלשהי להרחיב עוד את הדיבור, נפרד מהם לשלום, ולא שכח להוסיף “היה נעים מאוד לפגוש אתכם.”


10    🔗

הדרך למלון סיינט רג’יס במנהטן היתה ארוכה, אבל הלימוזינה החליקה בדרכים הריקות במהירות גדולה. החדרים שהעמידו לרשותם היו מקסימים בריהוטם העתיק־לכאורה. המזוודות חיכו להם בחדרים. חדרי האמבטיה היו מרווחים והדיפו ריח נעים. היו הרבה מתלים בארונות המרווחים. הם ישבו זמן מה בבר למטה. מוטי הזמין וודקה ובוטנים ושגיא נתן לטיפות המתקתקות של הדרמבואי להחליק בנועם על לשונו ולמלא את פיו בניחוח חריף. הם כמעט לא דיברו ביניהם. מוטי ניסה לומר שהוא מתקשה להבין בשביל מה הזמין אותם ליברמן, אבל דווקא שגיא לא גילה נטייה לפתח את העניין הזה. לפני שיצא לחדרו אמר מוטי שמחר ילך לחנויות ברחוב 57 לחפש מפות עתיקות ושאל את שגיא אם ירצה להתלוות אליו. שגיא אמר שהוא מעדיף להישאר בחדר ולנוח. החוש שלו אמר לו שיגיע טלפון.

בין שתיים לשלוש לפנות בוקר התעורר שגיא וגילה שאינו מצליח לשוב ולהירדם. בעזרת השלט הרחוק עבר בין התחנות השונות בטלוויזיה. בעיקר סרטי אימים, שלא היה לו ראש להיכנס לעלילות הנפתלות שלהם. בצ’אנל J ישבה קבוצת גברים ונשים בעירום מלא, אבל לגמרי לא מגרה, וניהלה שיחה משמימה על משהו. בסי.אן.אן חזרו שוב ושוב על אותה מהדורת חדשות קצרה ועל תחזיות מזג האוויר בכל חלקי ארצות־הברית. אביבי בקליפורניה. חם בפיניקס. במינסוטה כבר יורד שלג.

אחרי כמה שעות של נפתולים עם העיניים הנעצמות והשינה המתעקשת לברוח, קם, פינק את עצמו באמבטיית קצף בתוך האמבט גדל המידות, ייבש את גופו במגבת הגדולה והשעירה ששמרה על חומו של צינור המים החמים שעליו היתה תלויה, התלבש, שם עליו את החלוק השעיר של המלון, קרא את כל הכתוב בחוברות המידע והפרסומת של המלון והזמין בשירות החדרים ארוחת בוקר אמריקנית מלאה, עם בייקון וביצים מקושקשות וקפה וכל מה שהולך עם ארוחה כזאת, שהגיעה אליו יחד עם גיליון של ה“ניו־יורק טיימס”, אף שלא ביקש.

הטלפון הגיע לחדרו זמן קצר אחרי שגמר את כוס הקפה השנייה עם הקרואסון שמרח בהרבה חמאה ודבש.

“מר סייגי,” אמר הקול, “מחכה לך פה מונית.”

מזל שכבר היה לבוש. נהג המונית לא הפעיל את המונה. “זה פריפייד,” אמר לשגיא והסיע אותו בתוך התנועה הכבדה למנחת המסוקים שבמזרח רחוב 34. כשהגיעו לשם ניגש הנהג למשרד וממנו יצאה פקידה מנומסת שיודעת לחייך בדיוק במידה הנכונה לתפקיד, והובילה אותו למסוק שעמד בצד. “מר סייגי,” אמרה לטייס. שגיא נכנס למסוק, הטייס הפעיל את להבי הרוטור, המסוק הזדעזע רגע קצר באלימות מסוימת ומיד המריא אל מעבר לאיסט ריבר.

בפחות מרבע שעה היו במנחת הפרטי באחוזתו של ליברמן באויסטר ביי, שכעת, לאור היום, יכול לראות שהיא סמוכה למפרץ, יש בה מעגן שבו עוגנת יאכטה גדולה וכמה סירות קטנות יותר והיא משתרעת על פני שטח גדול. בכל כיוון שהסתכל לא ראה בתים אחרים. “רכב שטח” עצום־גלגלים הסיע אותו לכניסה של הבית, שעכשיו יכול לראות שהוא בנוי כהיכל יווני הנשען על עמודים גדולים בחזיתו. השחור בפראק הוליך אותו לחדר העבודה של ליברמן, שהכניסה אליו היתה מבעד לשתי דלתות מרופדות המכסות זו על זו. ליברמן ישב בחדר נטול החלונות ליד שולחן כתיבה ענקי, שרגליו מגולפות כרגלי אריה, ועליו מערכת טלפונים שאחדים מהם הכילו מערבלי־צליל מתוחכמים. היו לפניו שני מסכי מחשב ועליהם רצו נתונים ספרתיים שונים, ומאחוריו היה ארון ספרים גדל מידות ובו “הוצאות ראשונות” של קלאסיקונים וגם “ספרי קודש” לא מעטים. שגיא שם מיד לב לכך שהפעם היה לבדו, והמזכיר או מה שהוא מאמש לא היה בחדר.

ליברמן שאל אם הוא רוצה קפה והוא אמר כן. הקפה הוגש להם בספלי חרסינה עדינים. הסוכר היה בחתיכות, גם סוכר לבן וגם סוכר חום, והיה שם גם קנקן חלב, וליברמן התלוצץ ואמר, בתנאי שלא אכלת בשר לארוחת הבוקר. שגיא אישר שלא אכל בשר והרגיש שהשיחה הזאת מתנהלת היום במסלול אחר לגמרי מזה של אמש.

המלצר שהביא את הקפה יצא והם נשארו לבדם בחדר.

“תראה,” פתח ליברמן, “אתה אדם עסוק וגם לי אין זמן לדיבורים מיותרים. העניין הוא פשוט. כל עוד ראש הממשלה מחזיק בתפקיד לא יהיה שום שינוי. אני לא מאמין לסקרים. הוא יעשה מה שהוא רוצה והוא יצליח. ההסכם ייחתם. ותהיה נסיגה. בהתחלה חלקית ואחר כך מלאה. ויהיה מצב בלתי־הפיך. המחאות לא יועילו. יש רק דרך אחת למנוע את זה.”

הוא השתתק. שגיא חיכה שיגיד עוד משהו, אבל הוא התמהמה זמן מה ואחר כך הוסיף, “אני חושב שאתה מבין מה אמרתי.”

“אני מבין,” אמר שגיא, “אבל אני לא מציע לדבר על זה בנוכחותו של ג’נרל פלד.”

“לא היה עולה בדעתי דבר כזה,” פסק ליברמן.

“טוב,” אמר שגיא, “הוא לא היה מקבל את זה. הוא שונא את ראש הממשלה, אבל הם היו פעם חברים והוא לא היה מרשה…”

“הוא לא צריך לדעת,” אמר ליברמן. “וגם אני לא.”

“אני מבין,” אמר שגיא.

“צריך לעשות את זה נכון. אני בטוח שתמצא דרך.”

בהליקופטר, בדרך חזרה, חשב שגיא: איך הדברים מתהפכים. הוא עכשיו איש סודו של ליברמן ולפלד אסור אפילו לדעת. הרעיון של ליברמן הוא רעיון מבריק. רק כך ייווצר בצמרת ואקום אמיתי, שישאב אליו את כולם וגם לו יימצא מקום. הוא חשב שאם פלד יהיה איכשהו ראש ממשלה, או אפילו שר ביטחון עד הבחירות הבאות, ימנה אותו לראש השי"ר. יעופו שם ניצוצות ויהיה סדר, אמר לעצמו. הרעיון הזה מילא אותו חום רב.

במלון פגש את מוטי עמוס במפות. “איפה היית?” שאל מוטי. “הו, פגשתי זבונה אחת שהכרתי פעם ובילינו.” פתאום, איכשהו, באה לו המלה הזאת, זבונה, שכבר שנים רבות לא משתמשים בה. מוטי הציע שיילכו לאכול במסעדה יהודית, יש אחת טובה למטה, ליד רחוב 14. שגיא אמר שהוא לא רעב ושיישאר לנוח במלון. אחרי שמוטי יצא במונית, הלך בפיפת' אווניו לרחוב 45, נכנס למורטון אוף שיקאגו, הידוע בסטייקים המעולים שלו, פינק את עצמו בסטייק “טי־בון” עם רוטב הולנדייז ובמנה גדושה של צ’יפס, ליווה אותם ביין מרלו קליפורני, נפל עם קערת תות השדה היפהפה שטעמו כצנוניות, קינח בכוסית רמי מארטן, חזר למלון, ניסה לישון עד שיבואו לקחת אותם לשדה התעופה, אבל שוב לא הצליח להירדם מרוב מחשבות.



 

הזמן: 0 פחות 10 חודשים    🔗

1    🔗

“איפה היית, חרא, אני מחפש אותך כבר אולי איזה שלושה שבועות ולא מוצא אותך בשום מקום,” אמר רמי שגיא כשנחמיה גולן התקרב אל הספסל בגן העצמאות שעליו ישב ורעד מקור. “לא קיבלת את ההודעות שלי?”

“קיבלתי. התייצבתי, הה?” היתמם נחמיה.

היה קור אימים. נחמיה היה מכורבל בדובון, אבל שגיא בהחלט לא היה לבוש לפגישה על ספסל בגן העצמאות. לא העלה בדעתו שנחמיה יגרור אותו לכאן.

אחרי לבטים רבים בינו לבין עצמו – לא היה לו עם מי להיוועץ ואת מוטי הרי היה צריך להשאיר מחוץ לתמונה – החליט שהמקום היחיד שאפשר להתחיל ממנו את החיפושים אחרי האנשים המתאימים נמצא אצל נחמיה גולן. צילצל אליו לביתו בקריית־ארבע כמה פעמים. ברובן לא היתה תשובה. בכסף שאני נותן לו, חשב, הוא כבר יכול לקנות לעצמו מזכירה אלקטרונית. וחוץ מזה, מוזר שאף פעם אין מישהו בבית. פעם אחת, יכול להישבע, שמע את קולו של נחמיה גולן משיב שטעות במספר, אין כאן נחמיה גולן, והטלפון נטרק. כשניסה שוב כבר לא היתה תשובה. מוזר שהטלפון הזה אף פעם אינו תפוס. אין ספק שבשביל החברים שלו יש מספר אחר. נחמיה מעולם לא נתן לו את מספר הטלפון שלו. ממילא תמצא אותי שם, אמר, אני אצלצל אליך כשיהיה צריך. את המספר הזה שאליו חייג הוציא מספר הטלפונים, והוא נמצא שם כנראה רק בשביל כיסוי. קו דמה. הרגלים ישנים נמוגים לאט.

כשצילצל אליו נחמיה גולן, והציג את עצמו כגדעון טמיר (בט‘, הדגיש, זה היה ביום ג’ שחל בחודש טבת), ניסה להערים עליו, אמר שהוא עסוק מאוד עכשיו ויחזיר אליו צלצול בעוד כעשר דקות, ושאל לאיזה מספר להחזיר צלצול.

“אני מדבר מטלפון ציבורי, אבל אם אתה עסוק, הה, אתקשר מאוחר יותר,” השיב נחמיה.

“לא, לא, עכשיו!” קרא שגיא, ופתאום שם לב שהוא נשמע להוט מדי, צריך לשמור על קור רוח, אסור להישמע להוט מדי, “אבל אם לך לא נוח…”

בדרך כלל היה נחמיה גולן מזמין את עצמו לבוא אליו לג’ורג' אליוט. אבל הפעם קבע לו פגישה בקפה קראק בדיזינגוף. ניכר שהוא חושש ששגיא מטמין לו מלכודת ושהוא לא רוצה לבוא אליו הביתה. נחמיה לא היה שם. ודאי יאחר כרגיל, חשב והזמין כוס תה בחלב כדי להתחמם. לפני שהספיק לשתות הרבה, נקרא לטלפון. נחמיה הציע להעביר את הפגישה לקפה אפרסמון, בפינת ז’בוטינסקי. הוא קלט את המשחק של נחמיה, נסע צפונה וחיכה בקפה לטלפון נוסף, שאמנם לא איחר להגיע. נחמיה הורה לו ללכת ברגל (ברגל! הדגיש) לגן העצמאות, להיכנס בכניסה שליד תחנת האוטובוס וללכת בשביל השמאלי עד הספסל השני בצד ימין.

מצא לו מקום, נחמיה. גן העצמאות! מישהו יכול לראות אותו כאן וזו תהיה הוכחה שלא סתם אמרו עליו שהוא הומו, חשב, אבל הזכיר לעצמו שלא אכפת לו מה אומרים עליו. כשראה את נחמיה קרב עם הדובון, חלף בו הרהור: אם היה לפחות מחבק אותי שאוכל להתחמם קצת. אבל זה באמת נראה לו רעיון אידיוטי לשבת חבוק בגן העצמאות עם המתנחל המזוקן הזה.

נחמיה קרא את מחשבותיו. “קר כאן, הה?” אמר. “בוא ניסע מפה.”

השעה כבר היתה מאוחרת למדי. השמים היו מכוסים עננים. האור הוורדרד החיוור של השמש, השוקעת לאִטה במי הים מאחורי העננים, נמוג והלך. מתחת לעצים כבר היה חושך. ברחוב הירקון הכניס אותו נחמיה לטויוטה פריוויה החדשה שלו. הנה הם עושים משהו בכסף שנותנים להם, חשב שגיא. כשנכנסו פנימה השגיח בפלאפון.

“אתה ממזר,” אמר, “יכולת לתת לי את המספר שלך במכונית.”

“יותר טוב שלא,” השיב נחמיה, “זה טלפון למבצעים ולא לפגישות.”

נניח שזו תשובה. שומר על מידור מחתרתי, הברנש. הרגלים ישנים.

המכונית נסעה דרומה ברחוב הירקון, ירדה מתחת לכיכר אתרים, המשיכה לאורך הרציף של שפת הים, פנתה שמאלה ואחורה ליד חסן־בק, נסעה צפונה איזה קילומטר ואחר כך פנתה שוב שמאלה. שגיא לא הספיק להבחין בשם הסמטה שאליה נכנסו. הוא זכר שאחת שמה זרובבל, אחת עזרא ואחת נחמיה. נחמיה? אולי הוא מנסה לאותת לו משהו. נחמיה החנה את המכונית והוביל את שגיא לסמטה המקבילה. שם ביקש משגיא להמתין רגע ונכנס לחדר המדרגות של הבית התלת־קומתי שנבנה בשנות השלושים המאוחרות בסגנון באוהאוס לעניים. שגיא הבחין, באור הקלוש שהגיע מפנס הרחוב, בטיח שהתקלף וחשף את הלבֵנים שמתחתיו. רק באחת משש הדירות הפונות לחזית היה אור. נחמיה יצא שוב והוביל אותו פנימה. חדר המדרגות היה חשוך לגמרי. אם היו בו נורות, נחמיה לא הדליק אותן. הם עלו בגישוש עד הקומה השלישית. שגיא חש בנעליו שרבות מהמדרגות שבורות. נחמיה פתח את מנעול הביטחון של דלת הדירה השמאלית, הפונה אל הים, ואחר כך גם את המנעול הרגיל, והם נכנסו.

המרצפות בצבע חום בהיר, שחזר לא מזמן לאופנה, היו הדבר היחיד ששמר איכשהו על מראה הדירה כשעדיין היתה חדשה והתגוררו בה בני אדם. כל הסימנים הראו שכבר זמן רב אין גרים כאן, אף שהיתה שם מיטה מכוסה בשמיכות צבאיות, ובשני החדרים, שחוברו יחד בדלת רחבה, היו כמה שולחנות וכיסאות. במטבח היה קומקום חשמלי, קופסה של קפה וכמה כוסות לא רחוצות. שגיא השגיח שהתריסים המתקפלים היו סגורים, אבל נחמיה אטם בכל זאת את החלונות גם בווילונות המגולגלים לפני שהדליק את האור בחדר הפונה אל הכביש שלאורך חוף הים.

“עכשיו אני אראה לך מה אנחנו מכינים, הה?” אמר נחמיה, שהתעלם לגמרי מכך שהפגישה נערכה ביוזמתו של שגיא, שיש לו מן הסתם איזה דברים להגיד.

“מה אתה אומר, הה?” שאל נחמיה, ובלי לחכות לתשובה הוציא כרזה אחרת, שעליה היתה תמונתו של ראש הממשלה לוחץ את ידו של המנהיג הפלסטיני כשידיו של נשיא ארצות־הברית דוחפות אותם, בנועם אבל בנחישות, זה אל זה. אותיות גדולות, אדומות, שנטפי דם נשפכים מהן, כיסו את התמונה באלכסון: בושה־לום. “זה ישכיב אותם,” אמר נחמיה, “זה ישכיב אותם.”

“אפקטיבי,” מילמל שגיא. כל זה הקדמה לבקשת כספים נוספים, אמר לעצמו.

“ותראה את זה!” קרא נחמיה והוציא מאחד המדפים כרזה של גופת ילד מרוטשת ומעליה כתובת: מי יהיה קורבן השלום הבא? גם כאן היה נוסח אחר: אותה תמונה והכיתוב היה האם אתה הקורבן הבא של הלא־שלום הזה? “וזה לא אפקטיבי? הה?”

ושוב כרזה עם תמונת ראש הממשלה. את עיניו כיסו משקפיים כהים, מאלה שמשתמשים בהם פושעים בסרטי סוג ב', והכתובת היתה: המוסר. ובאותיות קטנות יותר: שטחי מולדת לאויב ויהודים בידי מרצחים. “זה יעבוד יופי אצל החרדים,” אמר.

הכרזה הבאה היתה שוב של ראש הממשלה, הנושא על חזהו לוח עם מספר רב־ספרתי והכתובת הבאה היתה: מבוקש באשמת רצח המונים. “את זה צריך לשמור ברזרבה,” אמר, “עד שהעניינים, הה, יתחממו באמת.” ואחר כך הוסיף, “מה שאתה רואה זה רק עבודה של הגרפיקאים. עכשיו צריך לצלם, לעשות פלטות, להדפיס, להפיץ.”

אין ספק שהוא מתכוון לכסף, אמר שגיא לעצמו ושאל, “כאן עובדים הגרפיקאים שלכם?”

“גם כאן,” השיב נחמיה. “כולם חושבים שאנחנו עושים הכול מיש”ע, ואולי מירושלים."

“ואתם יושבים לכם כאן, מתחת לאף, בתל־אביב, הה?” אמר שגיא. נחמיה השגיח פתאום שאינו מקפיד על זהירות וחושף יותר מדי, והסיט את נושא השיחה: “אז מה אתה אומר על הרעיונות האלה?”

“רעיונות טובים,” השיב שגיא, “אבל…”

“יש לך איזה הסתייגות, הה?”

“לא, אלה הם באמת רעיונות טובים. והם מבטאים טוב מאוד את הצד הביטחוני, אם לא אכפת לך. וזה טוב. מפני שכשאתם מדברים על זכויות אלוהיות וכל החרא הזה אתם משכנעים רק חלק מהעם, ואנחנו הרי צריכים לשכנע את כולו.”

“אל תדבר סרה בזכויות אלוהיות!” סנט בו נחמיה, “בזכותן אתה כאן.”

“אני לא מדבר סרה, אבל תמיד האמנתי שאלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו. אבל, בכל זאת.”

“כל הדברים היפים האלה שהראית לי, זה רק מלים,” אמר שגיא, “רק מלים. מלים לא יספיקו.”

“חכה שתשמע מה אנחנו מתכוננים לעשות,” קרא נחמיה. “מהשבוע הבא אנחנו מצמידים לו זנב, הה? נחכה לו בבוקר ליד הבית. נחכה לו ליד המשרד. נבוא אחריו לכל מקום שייסע. בכל פעם שייצא מהאוטו שלו – הה? – נניף את התמונה עם אוזני השפן ונצפצף במשרוקיות בקול דומה לפעייה של שפנים. ובלילה נלווה אותו עד הבית והוא ילך לישון עם הצפצופים שלנו.”

"זה יעצבן את החרא הזה מאוד, אמר שגיא, “אבל גם זה עדיין לא מה שצריך לעשות.”

“אם יש לך רעיונות יותר טובים, הה, רק תגיד.”

נחמיה נעלב או העמיד פני נעלב, וזה לא הכיוון שאליו רצה שגיא להוליך את הדברים

“כבר אמרתי לך שאלה רעיונות מצוינים,” הצטדק שגיא, “וגם הרעיון להצמיד זנב לראש הממשלה הוא רעיון מצוין, רעיון מבריק. אבל אתה לא יודע לְמה הם מסוגלים כשיראו שהם עומדים לאבד את השלטון.”

“אני חושב שאני לא יודע פחות מכל אחד אחר למה הם מסוגלים. אני ישבתי בבית הסוהר, הה? אותי חקרו בשי”ר, הה? אתה יודע מה זאת חקירה בשי“ר, הה, אתה יודע?”

“נדמה לי שיש לי מושג,” השיב שגיא בלי לפרט, “ובכל זאת אני אומר לך שאנחנו מתקרבים למצב שיהיה צורך באמצעים, נקרא להם דראסטים יותר.”

“אולי, אבל בינתיים יש היענות טובה מאוד לעבודה שלנו. כל הסקרים מוכיחים את זה.”

“אנחנו צריכים שתהיה לנו עתודה של צעירים נמרצים, צעירים שמוכנים ללכת רחוק ואפילו להסתכן.”

“אבל יש לנו!” קרא נחמיה.

“כאן צריך טיפול שורש ולא סתם סתימה,” אמר שגיא, “דרושים צעירים שיהיו מוכנים ללכת בדרכים נועזות יותר, שמסוגלים לא רק לדבר אלא גם לעשות.”

“אבל הם עושים!” קרא נחמיה. “איפה עוד יש צעירים כאלה, שמוכנים לעזוב בית ועבודה ולשבת באוהלים, בקור ובגשם, על גבעות צחיחות, רק כדי לבסס את אחיזתן בהן?! בצעירים שלכם כבר מזמן אין רוח חלוצית.”

“מאיפה באים הצעירים שלכם?” נאחז שגיא בהזדמנות והפריח כדור גישוש.

“אני שואל אותך מאיפה בא הכסף שלך?” התרעם נחמיה.

שגיא החליט שאין לו ברירה אלא להפסיק להסתובב במעגלים ולדבר דיבורים ישירים יותר: “הייתי רוצה שתסדר לי פגישה עם כמה מהצעירים הטובים שלכם, עם הכי טובים.”


3    🔗

הוא לא טיפש, חשב נחמיה. הוא מעוניין שבעד הכסף שלו יהיו לו גם אנשים. השד יודע בשביל מה הוא צריך אותם. אולי הוא מבקש לעקוף אותי, למצוא לו קו תקשורת ישיר. ואולי, מי יודע, שלחו אותו מהשי“ר. צריך להיזהר ממנו, אבל, מה לעשות, הכסף אצלו. מוכרחים לשחק את המשחק שלו ולהשגיח, להשגיח היטב היטב, בשבע עיניים כמו שנאמר במקורותינו. “אין בעיה,” אמר. “אזמין אותך ל”שבת עיון” אחת בקריית־ארבע. לשם באים הטובים שבטובים. הטובים שבטובים, הה?" חזר, אבל אתה צריך לזכור כמה דברים."

“מה שתגיד,” קרא שגיא.

“ראשית, זה עלול להיות משעמם מאוד בשבילך, הה? ידברו שם הרבה דברי הלכה. ויהיו הרצאות של רבנים. טוב, אולי זה לא יזיק לך. תכיר קצת את המקור שממנו נובעת מסירות הנפש של הנוער שלנו, שממנו נובעת הכרתם העמוקה בצדקת דרכנו ונכונותם להקריב למענה כל קורבן אפשרי.”

הנה הוא מתחיל להטיף, חשב שגיא, אבל אמר, “זה יהיה לי לכבוד.”

“ושנית,” הוסיף נחמיה, “אתה מגיע למקום לפני רדת השבת ואתה לא זז ממנו עד צאת השבת. כן, ושמור על הלשון שלך. בלי גסויות. לא בציבור שלנו.”

“מקובל עלי,” אמר שגיא.

“ושלישית, תדבר רק עם מי שאסכים שתדבר.”

זו היתה, כמובן, חוצפה להתנות תנאי כזה, אבל שגיא אמר, “אם אתה עומד על זה.” הוא סמך על עצמו שחוש הריח שלו יגיד לו עם מי אפשר לדבר ועם מי לא.

“ורביעית,” המשיך נחמיה בשלו, “אל תתקשר אלי, אני אתקשר אליך.”

השיחה הזאת מתה מוות טבעי. נחמיה הורה לשגיא לצאת ראשון, ללכת אל הטיוטה פריוויה החונה בסמטה המקבילה ולחכות לו שם. שוב הספיק לקפוא מקור עד שבא נחמיה, הסיע אותו צפונה לרחוב ז’בוטינסקי, עד פינת הסמטה שבה אמר לו שגיא שהחנה את מכוניתו כשחשב שהפגישה תהיה בקפה אפרסמון, ונעלם בדרך לנתיבי איילון.

בנהיגה לירושלים נזכר נחמיה ששכח לדבר על כסף וחשב על הפגישה המוזרה הזאת עם שגיא. הוא היה מוטרד. מה הוא רוצה? למה לו להיפגש עם הצעירים שלנו? האם כל מה שהוא רוצה זה רק לעקוף אותי, או שיש לו מניעים אחרים? לא הצליח למצוא תשובה מספקת. כשהגיע ליציאה מירושלים לחברון, הוציא מהמתלה שמתחת לדובון את המיני־עוזי שלו, דרך אותו והניחו במושב לידו. בנסיעה בכביש הזה, בייחוד בלילה, אסור לחשוב על שום דבר, צריך להסתכל היטב מסביב ולהיות מוכן.

אחרי שקרא קריאת שמע של ערבית והתקין עצמו לשינה, זינקה בתוכו השערה: האיש הזה רוצה שנחדש את המחתרת. הוא רוצה שנעשה דברים שיסבכו אותנו עם החוק, שייתנו לו אמתלה לרדת עלינו בכל הכוח. הוא יקלקל הכול. כל מה שהשגנו עד עכשיו יתמוטט. הוא יכניס בראשם של הצעירים חמומי המוח, שבקושי אנחנו מחזיקים אותם שלא יעברו את הגבול, רעיונות מטורפים. הם יחרגו מההתנגדות הפסיבית שאנחנו מכתיבים להם. תהיה אלימות. שוב ישליכו אותנו לכלא ויענו אותנו במרתפי השי"ר. תמיד ידעתי שצריך להיזהר ממנו ובכל זאת להמשיך לקבל ממנו כסף. נדמה לו שנרדם, אבל פתאום קפץ עליו רעיון אחר והזריק בעורקיו זריקה של אדרנלין: ואולי הוא בכלל, פרובוקטור?!

שעה ארוכה לא הצליח להרדם, אולי נימנם קצת, נים ולא נים, תיר ולא תיר, ככתוב במקורות. אחר כך קם, הדליק את האור וישב ללמוד משניות. תיקון חצות הטבת, לגלג בינו לבין עצמו.

בבוקר יצא לישיבת המטה של התנועה נגד הנסיגה שזומנה בשילה. הם ישבו כל היום והתווכחו. הוא ידע שהם יכולים להתווכח כמה שהם רוצים, אבל כשהוא אומר משהו החלטי, זה סופי, מפני שכולם יודעים שאצלו הכסף. איך, בשם שמים, חשב, יצליח גם להביא את שגיא לפגישה בקריית־ארבע וגם לשמור על המצב שרק הוא קשור עם מקור הכסף?! איך ישבור את החבית וישמור על היין?

לפנות ערב עבר בירושלים, חיפש טלפון ציבורי במקום בטוח ברחביה וצילצל למאיר קרן. אי־אפשר לדעת מה השגיא הזה זומם. יש אצלנו מספיק חמומי מוח. אולי יקימו שוב מחתרת ויתנו לשי"ר אמתלה לרדת עלינו בכל הכוח, וכל העבודה הקשה שהשקענו בשנים האחרונות תרד לפח הזבל. אם יש זמן שבו צריך להזהיר, זה הזמן.



 

הזמן: 0 פחות 8 חודשים    🔗

1    🔗

נחמיה גולן אמר לשגיא לא לבוא לקריית־ארבע במכוניתו, והציע לו לחכות עם תרמיל ובו כל הדרוש ללינת לילה ברחבת החניה שליד היכל התרבות, והוא יבוא לקחת אותו משם. אבל שלא יאחר, הזהיר אותו, מפני שמוכרחים להגיע לקריית־ארבע זמן מספיק לפני כניסת השבת. שלא כרגיל נחמיה באמת בא בזמן. היו בטויוטה עוד שני מתנחלים, שנחמיה לא הציג אותם לפני שגיא, והנסיעה עברה עליהם בשתיקה. הדרך היתה יפה בימים אלה של שלהי החורף. האדמה היתה ירוקה מסביב. האגם ליד לטרון היה מלא עד גדותיו וניצנץ באור השמש הנוטה לדרום־מערב. מרגלי העצים בהרים, אחרי שער הגיא, נבעו נחילי מים קטנים וליחלחו את הסלעים.

כשהגיעו לקרית־ארבע היה שם בחור אחד שקראו לו איתמר, שקיבל בכניסה למתנ“ס את פני הבאים ומסר להם דף מודפס ובו מקומות הכינוס, מועדי התפילה ושעות ההרצאות. באֵי כוחן של המשפחות המארחות כבר חיכו לבאים. איתמר שידך בין הבאים למארחים וסימן ברשימה המוכנה מראש למי כבר סודר האכסון. נחמיה ניגש אליו עם שגיא, אמר לו, “זה האיש שדיברנו עליו,” נתן לשגיא כיפה ואמר לו, “זה בשביל התפילות ולא יזיק, הה, אם תשאיר אותה על הראש במשך כל הזמן שתהיה כאן,” ונפרד ממנו באמירה, “עוד נתראה.” איתמר הסתכל ברשימה שלפניו, הימהם משהו וקישר בינו לבין המארח שלו, אחד עודד שיף, שלקח אותו עמו במכונית, ואחרי שעשו בה סיבוב גדול, אמר לו: זה בעצם לא רחוק מהמתנ”ס, זה קרוב מאוד ברגל, אבל בנסיעה צריך לבוא מסביב. אחר כך הראה לו את החדר שלו. היתה לו דירה מרווחת למדי, בכניסה נפרדת בקומה השנייה של בית מצופה אבנים, לא משהו, אבל נוף ההרים היורדים אל המדבר היה נהדר.

ההוראות היו שמתכנסים שוב במתנ"ס לתפילת מנחה ותפילת ערבית משותפת, ולאחר מכן הולך כל אחד לבית מארחו לסעודת השבת. למחרת מתכנסים בשבע בבוקר לתפילת שחרית ואחריה יתחילו דיוני הכנס. שגיא ישב בזמן התפילות ועילעל בסידור שהניחו לפניו. הם דילגו על כמה תפילות והוא הלך מהר מאוד לאיבוד, אבל המשיך להעמיד פנים כמעלעל, עד שהשגיח בזה מישהו שישב לידו ועזר לו לדפדף ולהגיע למקום הנכון. היו שם גם צעירות אחדות. הן ישבו בצד אחר של האולם, מעבר למחיצת בד דקה. כשקמו השגיח שכולן בחצאיות ארוכות, בגרביים עבים ובמצנפות. דומה שאת כל יצר הגנדוּר הכניסו במצנפות האלה. אחר כך בא שוב עודד שיף ולקח אותו עמו לביתו.

עודד שיף היה צעיר למדי, כבן ארבעים, וכבר היו לו חצי תריסר ילדים. אשתו לא נראתה מי יודע מה, אבל היא קיבלה את האורח בחביבות רבה. גם האוכל לא היה מי יודע מה, אבל הוא כבר רגיל לאוכל כזה בארוחותיו עם מוטי פלד. הוא שאל את עודד שיף במה הוא עוסק והוא השיב לו משהו כמו “בפקידות” ולא גילה רצון לפרט יותר. כששאל אותו עודד במה הוא עוסק אמר לו ב“יחסים בינלאומיים”, וגם הוא לא פירט, אף שנראה לו כי איש שיחו מפגין מידה לא קטנה של סקרנות.

אחרי האוכל ישבו ושרו זמירות של שבת. שגיא חיכה שידליקו את הטלוויזיה, אבל נזכר שערב שבת. כולם הלכו מוקדם לישון. ניסה לקרוא משהו באותם חלקים של “ידיעות אחרונות” שנשארו בסלון, אבל אלה לא היו החלקים המעניינים. הציץ בכוננית הספרים. היו שם רק ספרי הלכה וקבצי הרצאות של רבנים. לבסוף הלך גם הוא לישון. מזמן לא נרדם מהר כל כך. אולי זה היין המתוק של ה“קידוש” שעלה לו לראש. בלילה חלם שהוא יושב במושב האחורי של “לינקולן קונטיננטל” ואומר לנהג לאן לנסוע, אבל הנהג לא נשמע לו ונוסע לאן שהוא רוצה. ופתאום זה היה נחמיה שנהג בלינקולן. אחר כך היתה גם אישה בחלום, אבל נעלמה מיד אחרי שגמרה להתפשט. ואחר כך היה שש בבוקר והיתה ארוחה של שבת בבוקר, עם תה מקומקום של שבת וביצים קשות, שמאתמול היו מונחות קלופות במים מחוממים בתרמוסטט. ובשבע כבר היו במתנ"ס לתפילת שחרית.


2    🔗

אחרי התפילה (לשגיא שוב היו בעיות לעקוב אחרי סדר התפילות בסידור) ביקש מכולם אותו בחור, איתמר (התברר ששם משפחתו שומרון), לעבור מבית הכנסת לאולם ההרצאות. על הקירות היו כרזות יפות של משרד התיירות והרבה מהסיסמאות החדשות שהראה לו נחמיה. אחרי שהתכנסו, ישבו במקומות וההמולה שככה, קם איתמר, שישב על הדוכן בחברת נחמיה ועוד קשיש הרבה יותר, והזמין את נחמיה גולן ועוד איש קשיש הרבה יותר, והזמין את נחמיה גולן לומר “דברי פתיחה”.

נחמיה גולן הניח את העוזון על השולחן שלפניו ואמר בקול דרמטי: “הפור נפל. בשבוע הבא יוצא הראש האטום של ממשלת הזדון לוושינגטון לחתום על הסכם הכניעה המחפיר. בעוד פחות מחצי שנה יבואו אלפי מרצחים ויפשטו בדרכים המובילות ליישובינו. ממשלת הבגידה תמסור אותנו ביודעין לידיהם. הרצח יהיה למציאות יומיומית. חיינו יהיו הפקר. איש אינו יודע אם אתה, או אתה, או את (הוא פונה בדבריו אל אחדים מהיושבים באולם), ואולי אתה, תהיו הקורבן הבא של תהליך ההרס וההתפרקות מערכים המעמיד, בצביעות נפשעת, פנים של תהליך שלום – בושה־לום ולא שלום! לפני שבגדו, כשהיו צעירים, וקראו להם פלמ”חניקים, היו השמאלנים האלה שרים כך: ‘רשות הדיבור לחבר פאראבלום, רשות הדיבור לחבר תת־מקלע.’ פאראבלום, אם יש כאן צעירים שאינם יודעים – ולבי מלא גאווה למראה הצעירים הרבים שהתכנסו כאן היום – פאראבלום זה אקדח. זה היה בשנים שלפני הבושה, לפני הבושה־לום. היום הם נותנים את הרובים בידי האויב ולא אכפת להם שאנחנו כאן נרצחים, לא אכפת להם שאנחנו נהיה השה לעולה."

מישהו קרא קריאת ביניים: “אבל אתה מדבר תמיד רק על התנגדות פסיבית!”

“התנגדות פסיבית, התנגדות אקטיבית, העיקר שתהיה התנגדות, שלא ניתן להם לבצע את זממם, שנראה להם שלא נהיה כצאן לטבח.”

“אז אתה אומר אלימות?” התעקש קורא קריאת הביניים.

“אני אמרתי אלימות?” קרא נחמיה, “דיברתי על התנגדות.”

דבריו טבעו במלמולים של אי־הסכמה. אי־משם נשמעה קריאה: צביעות, אתם צבועים.

“אלימות היא חרב פיפיות,” קרא נחמיה. “היא פוגעת, הה, גם במשתמשים בה. את השלטון צריך להחליף בדרך דמוקרטית. יש דין ויש דיין, הה, יש שופט ויש משפט. וחלילה לנו מלקחת את החוק לידינו. סובב הולך הגלגל. עליונים היום, הה, תחתונים מחר, תחתונים היום – עליונים מחר. כשיהיה השלטון בידינו נשפוט את הבוגדים, הה, נגדע את זרוע העריצים.”

שוב פרצה סערה של קריאות. איתמר שומרון ביקש להשתיק את הרעש ואמר, “איפה הכבוד? אנחנו צריכים לתת כבוד לדור הראשון. זה הדור שפרץ את הדרך, שיישב את אדמות ארץ ישראל, את שומרון ואת יהודה, אדמות הקודש ששלטון הרשע ניסה למנוע מאיתנו ליישב אותן, הדור שעשה מעשים לתפארת, הדור ששילם את המחיר. וכולנו יודעים מה עבר על נחמיה גולן. אפשר להבין שהתעייף. זה טבעי ומובן. אבל אנחנו דור חדש, ואנחנו צריכים להמשיך מהמקום שבו עצר הדור הקודם. צריך להבין שהם מוכרחים לדבר נגד מה שהם מוכרחים לדבר, אבל אנחנו צריכים לעשות מה שאנחנו מוכרחים לעשות.”

שגיא שם לב שהם מקשיבים לאיתמר גם כשהוא מאריך בדיבור ואינם מפריעים לו. גם נחמיה הניח לו לסיים את דבריו לפני שהמשיך, “חברים, חברים. אנחנו כמו אצבעות של אותה יד. כל אצבע חלשה, הה, כל אצבע לבדה אינה יכולה לעשות הרבה…”

“היא יכולה ללחוץ על ההדק,”קראה צעירה אחת מתוך הקהל. אבל נחמיה המשיך בלי להשיב לה, “רק כשהאצבעות מתאחדות הן נקמצות לאגרוף ונעשות, הה, לכוח.” ואחר כך סיים את דבריו: “בשבוע הבא ייחתם הסכם הכניעה המביש. אנחנו נהפוך את תאריך החתימה לתאריך התקומה. האגרוף הקמוץ שלנו ישבור את המזימה. אבל בתבונה ובשכל. באומץ, בהחלטיות, בנחישות, במסירות נפש, אבל גם בתבונה ובשכל. יש הרבה, הרבה מאוד דברים, שאפשר לעשות במסגרת הדמוקרטיה, אם לא נותנים בה פנים שלא כהלכה. דמוקרטיה זה לא רק קלפי. דמוקרטיה, זה גם, הה, מתן ביטוי לרצון העם ולשאיפותיו. אבל בשכל, באומץ ובשכל, ומתוך משמעת עצמית. רכב נוסע בכוח המנוע, אבל הוא מגיע ליעדו רק אם הבלמים פועלים. זה מה שיש לי לומר לכם היום”

אחר כך הציג איתמר שומרון את הרב יצחק שני, ראש הישיבה של קריית־ארבע, ואמר, “מורנו ורבנו, הרב הגאון, הראש והראשון, יצחק שני, שאת דבריו אנו שותים בצמא, יישא את דברו על ‘ישראל והגויים במלחמה ובשלום’.” שגיא השגיח שעינו הבורקות של איתמר ברקו יותר מהרגיל כשדיבר על הרב שני.


3    🔗

היה שקט כשפתח הרב בדיבור. היה לו קול בריטון עמוק, והוא דיבר כמעט בלי הרמת קול, במין מלמול מונוטוני. היה צריך להקשיב היטב כדי לקלוט את הדברים. שגיא אמר לעצמו, הנה עוד אחד מאלה. אבל כולם ישבו בהקשבה דרוכה. הרצאתו ארכה שעה ארוכה והיתה מלווה במראי מקומות, בפסוקי תורה, בדברי הלכה מהתלמוד ומפוסקים אחרונים, שאת כולם אמר בעל־פה וברהיטות, בלי להעיף עין באיזה נייר שהוא. וזו היתה, בערך, תמצית דבריו:

גם הנשמה וגם הנפש הן מאלוהים. אבל הנשמה היא מה שבשכל, החלק התחתון, וסימנה הנשימה. הנפש היא חלק מהאור העליון של הבריאה, וסימנה הלב, הלב שניתן לנו כדי לאהוב את אלוהים ולעשות את מצוותיו. הנפש היא היסוד האלוקי שבאדם. נשמה יש בכל אדם, ולא רק באדם כי אם גם בכל החי. “לא תחייה כל נשמה,” ציוותה התורה. כל נשמה, נאמר, ולא כל נפש. נשמה יש גם בגוי. נפש יש רק במי שיש בו ניצוץ אלוקי וקיבל עליו, או שאלוקים הואיל לפרוש עליו, גם אם בינתיים עדיין אינו מקבל עליו, עול מלכות שמים. נפש יש רק ביהודי.

כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, נאמר. מישראל, נאמר. כי נפש יש רק בישראל. מסלפי התורה ביקשו להשמיט את התיבה שבסיפא ולומר “כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא”. ההומניסטים האלה הולכים בדרכי האמורי ומקבלים את תועבות הגויים. ההומניסטים האלה מבקשים למצוא חן בעיני הגויים ומסלפים את הרוח האמיתית של התורה. הנה הם אומרים לנו שכבר אמר רבי עקיבא “ואהבת לרעך כמוך” – זו תמצית היהדות. אבל לא כל אדם הוא רֵעי, לא כל ילוד אשה הוא חברי. יש ידיד ויש אויב. היהודי הוא רֵעי. הגוי הוא אויבי. ניצטווינו לאהוב את רעינו, לא את אויבינו.

הנצרות בניווּנה אומרת: אם הכך המכֶּה על הלחי האחת, הגש לו את הלחי השנייה. בעצם, רק אומרת. ראיתם נוצרי, ראיתם גוי הנוהג לפי ההוראה הצבועה הזאת? אבל היהדות יש בה אמת והיא אומרת: הבא להורגך השכם להורגו. זה המוסר האמיתי. הגן על הקיום, הגן על הנפש, על יחודך היהודי, על הניצוץ האלוקי שבך. וכיוון שהגוי תמיד זומם להרוג את היהודי ואף מתקין עצמו לכך, ואפילו רק חושב על כך, אנו מחויבים להורגו לפני שיהרוג אותנו.

וכאן, אמר הרב שני, אני מגיע לסוגיה שרבים אינם מבינים אותה כהלכתה. נאמר: טוב שבגויים הרוג. שכן גם הטוב שבגויים זומם להשמידך ולעקור את אמונתך מן השורש. אפילו נשים, אפילו ילדים, שכן אלה יגדלו ויהיו לאויב, יגדלו ויהיו לרוצחים. המרחם על אכזרים מתאכזר לצדיקים. המדבר על טוהר הנשק ועל דברים כאלה מסלף את רוח היהדות כדי למצוא חן בעיני הגויים, שלעולם לא נמצא חן בעיניהם. אין גוי שאינו שונא יהודים. אין גוי שאינו מבקש לאבדם ולהשמידם. זה מובנה האמיתי של “לא תחייה כל נשמה”. במדינת התורה היה הצבא הורג את כל אויבינו ולא מחייה כל נשמה. אבל באין סנהדרין, ובדור הזה שאין בו תורה והמדינה היקרה לנו, אתחלתא דגאולה, נתונה בידי זדים, אני לא מוכן לראות מי שקם ועשה מעשה, שהצבא מחויב לאמיתו של דבר לעשותו, כמי שרצח חפים מפשע.

הרב שני יצא מיד כשגמר לדבר. נחמיה התנצל בשמו ואמר שידוע שהרב הגאון חולה לב וחייב להרבות במנוחה. השתררה שתיקה ארוכה. נחמיה שאל, מדוע אתם שותקים, הה?" איתמר השיב לו ממקומו על הדוכן, מפני שיש לנו כל כך הרבה מה לומר. ושוב היתה שתיקה. ובחור אחד קם ואמר שדבריו העמוקים של הרב הגאון שני מחייבים מסקנות. ומישהו אחר צעק, אם אתה יודע מה המסקנות תגיד, ואם אתה לא יודע שתוק. וכולם דיברו בבת אחת. ובהתרגשות רבה.

ואז קם שוב איתמר שומרון ודיבר, כשהוא מפנה רוב הזמן את פניו לנחמיה היושב לידו: אני חושב שהבינותי את המהות הפנימית של דבריו העמוקים של הרב הגאון שני. עד עכשיו היינו תנועת מחאה. זה חייב להשתנות. המחאה לא תביא שום תועלת. אנחנו הולכים אחריו עם הצפצפות שלנו והוא מצפצף עלינו. אנחנו תולים כרזות והוא מכריז הכרזות. הגיע השעה שנפסיק את הדיבורים ונתחיל במעשים.

מה אתה מציע? מה אתה מציע? קראו מכיוונים שונים.

אני מציע מעשים, השיב איתמר, מעשים שייעשו באור תורתו של הרב. אנחנו צריכים לעשות מה שהצבא שבוגדים השתלטו עליו אינו עושה. אנחנו צריכים לגרש את הרוצחים שיבואו. הם יהיו רבים, אבל אנחנו נחרצים. בשכל, אמרת, נחמיה? אז בשכל. לא צריך יותר מגפרור אחד כדי להבעיר אש גדולה. לא צריך יותר מנפָּץ אחד כדי לפוצץ מטען גדול של חומר נפץ. לא צריך יותר מאיש אחד שיעשה מעשה שישנה את מהלך ההיסטוריה שנכפתה עלינו. אם אנחנו לא נרצה לא יהיה פה הלא־שלום הזה, שלום בלהות, שלום הכניעה. אם אנחנו לא נרצה, ואם יהיו בינינו בחורים אמיצים שיידעו מה לעשות.

ומה נעשה עם הבוגדים? קרא מישהו.

זמנם יבוא, השיב איתמר, גם זמנם יבוא. ואולי יותר מוקדם ממה שהם חושבים.

ואחר כך דיברו עוד רבים ואמרו בערך אותם הדברים. האיש הזה, איתמר, מוצא חן בעיני, חשב שגיא. הוא יתאים. עושה רושם שהוא יודע מה הוא רוצה והוא מוכן גם ללכת הרבה יותר רחוק מהאחרים.

לפני שהתפזרו לסעודת צהריים בבתי המארחים ניגש שגיא לנחמיה והזכיר לו את הבטחתו. “הייתי רוצה שתסדר לי פגישה עם הבחור הזה, איתמר, הוא מוצא חן בעיני.” נחמיה ביקש להתחמק. “אני לא חושב, הה, שיהיה זמן,” אמר, “מיד אחרי תפילת ערבית ואחרי צאת השבת אסיע אותך הביתה.” שגיא המשיך ללחוץ ולבסוף ניגש נחמיה אל איתמר. הציג את שגיא בפניו ואמר, “הוא רוצה לדבר איתך, הה, וכמו שאמרתי לך, הוא אחד התומכים החשובים בתנועה שלנו.”

שגיא אמר, “אני חושב שדיברת יפה ואני בטוח שתוכל להביא לתנועה תועלת.” ביקש לרמוז עוד משהו, אבל שתק.

“אתה בבית של עודד שיף, לא?” אמר איתמר, “אז אבוא לקחת אותך בשלוש וחצי, נספיק לשוחח קצת עד תפילת מנחה.”


4    🔗

בשלוש וחצי בדיוק בא איתמר לביתו של עודד שיף ונפגש עם שגיא. שגיא שאל אם יש איזה מקום שהם יכולים ללכת אליו ולדבר. עודד שיף הציע, “למה לא תשבו פה אצלי בסלון? לא אפריע לכם.” אבל איתמר אמר, “יש לי כאן ידידים, נוכל לשבת אצלם בנוחות,” הם יצאו.

כשהלכו הרחובות, הדוממים בשעה זו שרוב בני האדם ישנים את שנת הצהריים, השגיח שגיא שאיתמר צולע קצת. הם הגיעו לבית אחד סמוך לגבול חברון הערבית. מעבר לגדר, בבתי הערבים, נבח כלב, ואליו הצטרפו אחרים ממקומות מרוחקים יותר. על הדלת היה שלט מעוצב מקרמיקה, מהסוג שעושים הארמנים מהעיר העתיקה בירושלים: משפחת מור־חיים. הם נכנסו. על הקיר, בסלון, היה ציור של הר הבית. במרכזו היה שטח ריק, בלי מסגדים, ומתחתיו היה כתוב: מקום המקדש. פמוטי השבת עמדו על שידה שמתחת לציור. כל התמונות האחרות היו מסוג שמכרו פעם ליד התחנה המרכזית בתל־אביב. יהודים עומדים בתפילה. ילד מתוק מחזיק אשכול ענבים. ים סוער ועליו ספינת מפרשים. תמונות כאלה. איתמר הציג את הצעירה שפתחה להם את הדלת: “תכיר, בבקשה, את סיגל.” היא הובילה אותם אל המרפסת המכוסה הענפים משתרגים של גפן שעמדו בעונה זו של השנה בעירומם ולא הפריעו לשמש היורדת מערבה לשפוך עליהם חום נעים. הם ישבו בכיסאות הפלסטיק שהיו שם. סיגל נכנסה לבית וחזרה עם קנקן מיץ פטל וקערה של עוגיות, אמרה “כאן תוכלו לדבר בשקט.” וחזרה פנימה כשהיא מגיפה אחריה את דלת הברזל הכבדה. חרק גדול עבר לידם בזמזום. “אני שומע,” אמר איתמר.

"ספר לי קצת על עצמך, "אמר שגיא. הוא ידע שבמקרים כאלה טוב לתת לאחרים לדבר קודם. הם כבר יגידו משהו שיהיה אפשר להתחיל ממנו.

“מה יש לספר,” אמר איתמר. “אני לומד מחשבים באוניברסיטה העברית.”

“וזה הכול?”

“בשעות הפנאי אני שומע שיעורים מפי הרב שני, כאן בקריית־ארבע,”

“יש לך הרבה שעות פנאי?” שאל שגיא.

"בזמן האחרון הרבה פחות, "השיב איתמר.

ואחר כך היתה שתיקה שאיימה להיעשות למבוכה. “אתה גר כאן בקריית־ארבע?” שאל שגיא.

“לא יש לי חדר בירושלים.”

“איפה?”

“בנחלאות.”

ושוב היתה שתיקה.

"אני מבין שכבר אירגנת כמה פעמים ‘שבת עיון’, לא? "חידש שגיא את השיחה.

“כן, כמה פעמים. עכשיו הפעם השלישית, אולי הרביעית.”

“מאיפה באים כל הצעירים האלה?”

“הו, מכל מיני מקומות. מירושלים. מבר־אילן, אפילו מתל־אביב.”

“מי משלם את ההוצאות?” חקר שגיא.

“אין לנו הוצאות. כל אחד מגיע לקריה בעצמו. התושבים מארחים,”

שגיא השגיח שכל תשובותיו קצרות ואינן מזמינות טיפול נוסף במה שאמר. הוא ממזר לא קטן, חשב, מחכה שאני אדבר קודם. ובכל זאת ניסה עוד משהו, צריך לשאול על הצבא. זה עובד תמיד.

“איפה היית בצבא?”

“בגולני.”

“היית גם בלבנון?”

“כן.”

שגיא החליט להפתיע אותו. “נפצעת?”

“מוקש.”

פתאום חלפה הבנה במוחו של שגיא: הוא חושד בי ולכן הוא זהיר כל כך. ההמלצה של נחמיה לא הפיגה אצלו את כל החששות. צריך לרכוש את אמונו, אחרת לא נגיע לשום מקום.

“מצאו חן בעיני הדברים שאמרת בשיחה הבוקר,” אמר שגיא. קצת חנופה תשמן את הגלגלים החורקים של השיחה הזאת.

“איזה דברים?”

“הדברים שאמרת על זה שצריך לעשות מעשה. שדיבורים לא יספיקו.”

“אמרתי מה שאני חושב.”

“מצא חן בעיני מה שאתה חושב,” המשיך שגיא, “גם אני חושב שמלים לא יביאו לשום מקום. צריך להתחיל לעשות מעשים.”

“בהחלט.”

“יש עוד הרבה שחושבים כמוך?”

“אני יכול לדבר רק בשם עצמי. אבל אני חושב שיש עוד.”

“איזה מעשים אתה חושב שאפשר לעשות?”

זה היה הימור מסוכן לשאול את השאלה הזאת. אם הוא ממשיך לחשוד בי, חשב שגיא, עכשיו יהיה בטוח שאני רוצה להוציא ממנו אינפורמציה.

“הו, יש הרבה דברים שאפשר לעשות,” השיב איתמר.

“למשל?”

“אפשר לעשות דברים שיביאו את הפלסטינים להסתלק מהמשך המשא ומתן, ואז לא יעזור עד כמה ירצו הבוגדים שלנו להמשיך, לא יהיה להם עם מי.”

“רעיון נכון,” אמר שגיא, “אבל מה אם הפלסטינים לא יסתלקו מהמשא ומתן? הנה גולדשטיין הרג שלושים מתפללים והם השעו את השיחות רק לחודש, וגם אז המשיכו בהן בסתר.”

“ואם יהרוג מישהו שלוש מאות ולא שלושים? גם אז ימשיכו בשיחות? ואם זה יהיה באל־אקצא ולא במערת המכפלה, גם אז לא יסתלקו מהשיחות?”

“אני לא בטוח,” אמר שגיא. הבחור הזה נמרץ ובטוח בעצמו, והוא מוכן אפילו לסכן את עצמו, אבל השיחה לא הולכת בכיוון הנכון. “אני לא בטוח שגם במקרה כזה הם יסתלקו מהשיחות. אולי למשך כמה חודשים, אבל אחר כך יחדשו אותן.”

“בינתיים הממשלה תיפול,” אמר איתמר.

“היא לא תיפול מעצמה, אם לא יפילו אותה. איך תפילו אותה? הבחירות עדיין רחוקות.”

“כשיתמוטט תהליך הכניעה תסער הארץ.”

"אתה רוצה לפגוע בשרירים. השרירים חזקים מאוד. אין לכולנו, לכל מתנגדי הנסיגה, מספיק כוח כדי לכופף להם את השרירים. החלק הפגיע אצלם הוא מערכת העצבים. גם דקירה של סיכה במקום הנכון יכולה לשתק את מערכת העצבים ולמוטט גוף גדול וחזק.

“אני חושב שאני מבין למה אתה מתכוון,” אמר, “ניסיתי לרמוז על זה בשיחה בבוקר, אבל אני חושב שאת זה אי־אפשר לעשות.”

“למה?” שאל שגיא, “אין אצלכם אנשים שיהיו מוכנים?”

“אולי יש ואולי אין. לא צריך הרבה. די שיהיו אחדים שיודעים מה הם רוצים ומוכנים לעשות את זה.”

“הם נראים לי אנשים שמוכנים לעשות דברים,” אמר שגיא.

“נראים, כולם נראים,” רטן איתמר. “ילדי שמנת. מבתים טובים. מוכנים לשחק משחקים. קצת לרוץ על הגבעות, קצת לשמוע שיעורים של הרב שני – כולם אוהבים לשמוע שיעורים של הרב שני – לבוא להפגנות, לחטוף קצת מכות, לפעמים להחטיף, אפילו לנסוע באוטו משטרה לבית המעצר ולהשתחרר בערבות. הכול אצלם כיף. אבל כל זה רק בינתיים.”

“למה אתה קורא בינתיים?”

“בינתיים. עד שיהיו להם משפחות וייולדו ילדים וצריך יהיה לפרנס אותם, למצוא עבודה קבועה, לשבת בשקט ולא לעשות גלים.”

“אני מתפלא על מה שאתה אומר. הם נראים לי בחורים לעניין. עושים רושם של יוצאי יחידות קרביות. ושמעתי גם מה שהם דיברו.”

“לדבר יודעים כולם. אני לא יודע כמה יהיו כשצריך יהיה באמת לעשות מעשה.”

“אתה בעצמך אמרת שלא צריך רבים. יספיקו רק כמה.”

“נכון. אבל גם אלה שישנם מוכנים מקסימום לירות פה ושם על מכונית של ערבים. להרוג איזה ערבי. אבל זה הגבול שלהם.”

“הם לא יהיו מוכנים להתנגד בכוח לפינוי יישובים?”

“התנגדות פסיבית, כמו שאומר נחמיה.”

“אז יסלקו את כולם משם. הם לא יירתעו מלהביא את הצבא ולהוריד את כל היישובים ביהודה ובשומרון.”

“יבוא יום והאנשים שלנו יבינו את זה וההתנגדות תהיה לא רק פסיבית אלא גם אקטיבית. אבל היום כמעט כולם מסכימים שלא מרימים יד על יהודים.”

“הרי הרב אמר, הבא להורגך השכם להורגו, לא?” שאל שגיא, “לא צריך לעשות משהו לפני שיהיה מאוחר מדי?”

“בינתיים כולם מסכימים שלא נרים יד על יהודים.”

“זה בדיוק כמו לתת להם את הלחי השנייה. אני מכיר אותם טוב מאוד.”

“אתה צודק, אבל אצלנו עדיין לא מבינים את זה.”

“מה אפשר לעשות כדי שיבינו?” שאל שגיא.

“אצלנו מדברים על זה שיש לראש הממשלה ולשרים שמבקשים למסור חלקים מהמולדת לאויב דין מוסר. אבל עדיין לא מוכנים להגיד שיש להם דין רודף.”

“מה ההבדל ביניהם?”

“זה מסובך להסביר למי שלא למד ולא מכיר את ההלכה. דין מוסר יש למלשין. למי שמוסר יהודים ומפקיר אותם לגויים. דין רודף יש למי שרודף אחרי אדם אחר בחרב שלופה ורוצה להרוג אותו.”

פתאום השגיח איתמר שכבר הגיע זמן תפילת מנחה.

“צריך ללכת,” אמר.

“הייתי רוצה להמשיך בשיחה,” אמר שגיא.

“איך אתה חוזר?” שאל איתמר.

“אני עוד לא יודע. אני חושב שנחמיה יחזיר אותי הביתה ואולי יביא אותי לאוטובוס לתל־אביב.”

“לאוטובוס גם אני אוכל להביא אותך. יש לי כאן רכב. נוכל להמשיך לדבר בנסיעה.”

כשהתפזרו אחרי התפילה אמר שגיא לנחמיה שאינו צריך להסיע אותו, כבר מצא טרמפ לירושלים.

“עזוב, אני אביא אותך לתל־אביב,” קרא נחמיה.

“לא צריך, אסתדר,” אמר שגיא.

נחמיה לא יכול להסתיר את הבעת האכזבה שהתפשטה על פניו.


5    🔗

בדרך, כשנסעו בפולקסוואגן המצ’וקמקת של איתמר, המכוסה בקולאז' של כתובות מסוג ארץ ישראל לעם ישראל, לא תבגוד, יש"ע זה כאן ועוד, ניסה שגיא שוב לשאול מה ההבדל בין דין מוסר לדין רודף. איתמר ניסה להסביר, אבל זה לא היה נושא שנוח לדבר בו כשנוסעים בשעת חשיכה מחברון דרך חלחול ובית־לחם לירושלים. איתמר הסביר כמה שהוא יכול, ואחר כך הציע שלפני ששגיא יעלה על האוטובוס לתל־אביב, ייכנס אליו לחדר, ושם יש רשימות שרשם בהרצאה בנושא זה ששמע מפי הרב שני כשהיה תלמיד בישיבת ההסדר בקריית־ארבע, ואולי יבין מתוכן.

לחדר של איתמר, בקומה הראשונה של בית ישן בעל תריסי ברזל, היתה כניסה נפרדת מהחצר האחורית. עמד בה ריח של דירת רווקים שאף פעם אין מנקים אותה ניקוי יסודי. על שולחן קטן בצד היתה פלטה חשמלית, חבילה של שקיות תה, קופסה של קפה נמס, קופסה של אבקת תחליף חלב ושקיות סוכר שנאספו מבתי קפה שונים. איתמר יצא לחדר האמבטיה, המשותף לו ולבעלי הבית, למלא מים בקומקום. שגיא הסתכל סביבו. על הקיר היתה תמונה דומה לזו שהיתה בביתה של סיגל מור־חיים: הר הבית, שהמסגדים נמחקו מתוכו והוא עומד בריקנות קודרת ומאיימת כמו ציור סוריאליסטי. חוץ מתמונה זו לא היו תמונות אחרות. על קירות אחרים היו תלויים כלי נשק שונים, חדשים וישנים, משהו בין מעין־אוסף שיטתי למצבור לשעת הצורך. במקום כיסאות היו ארגזי כדורים של מקלעים, השולחן היה שולחן פלטה, כמו במשרדים צבאיים, בפינתו היה מחשב מדגם מיושן למדי, 386, מדפסת סיכות ישנה, כמה ספרי הלכה ולידם כמה דגמים של מטוסי קרב, מהסוג שילדים מרכיבים בעצמם. המיטה היתה צרה וסגפנית ומכוסה בשמיכה צבאית.

איתמר חזר עם הקומקום, העמיד אותו על הפלטה החשמלית ואמר, “אם אתה צריך להסתדר, בית השימוש זה הדלת הראשונה מימין.” שגיא באמת היה צריך להסתדר ויצא. כבר מזמן לא הזדמן לו להשתין באסלה שהמים יורדים אליה כשמושכים בשרשרת המשתלשלת ממכל שטיפה התלוי מעל לראש.

בינתיים רתחו המים ואיתמר שאל, “נס, תורכי או תה.” שגיא חשב על הנסיעה הארוכה שמחכה לו ואמר, “תורכי.” הספל שקיבל לא היה נקי, והוא העמיד פנים כלא משגיח בדבר, אבל ברגע שאיתמר הסב לרגע את עיניו ניקה את שפת הספל בשרוול הסוודר שלו.

כל הדברים האלה גזלו זמן ובינתיים לא התחדשה השיחה. איתמר לא הציע את ניירות ההרצאה של הרב שני על דיני רודף ומוסר, אולי שכח. שגיא הרגיש שהוא עייף מכדי לנסות לקרוא ניירות הלכה ולעקוב אחרי הכתוב בהם בכתב יד, ולא הזכיר לו. במקום זאת שאל, “אני רואה שאתה מתעניין במטוסים.”

“כן,” השיב איתמר, שעכשיו היה מוכן להרחיב יותר את הדיבור גם בדברים הנוגעים בו אישית. “רציתי להתקבל לחיל האוויר, אבל הראייה שלי לא היתה טובה. אמרו שזה מרוב קריאה בלילות, באור לא מספיק.”

רק עכשיו שם שגיא לב לכך שהברק בעיניו של איתמר בא מעדשות המגע שהרכיב. “אפשר לתקן דברים כאלה בטיפול בלייזר,” אמר.

“זה טיפול יקר והרופאים אמרו שאין ביטחון בתוצאות,” השיב איתמר.

“אפשר למצוא את הכסף,”רמז שגיא.

“אני מסמדר לבד,” אמר איתמר, “אחרי המוקש הייתי חצי שנה בבית החולים. יש לי שלושים וחמישה אחוזי נכות הקִצבה מספיקה לשכר דירה, לדלק ולאוכל, אם לא מבזבזים יותר מדי. לפעמים אני מוצא עבודות מבזבזים יותר מדי. לפעמים אני מוצא עבודות באוניברסיטה, בסדרנות, בשכפול, עבודות כאלה. אני לא מתלונן.”

“ההורים לא עוזרים?”

“מתו,” השיב איתמר.

“קרובים אחרים?”

“אין.” תשובותיו נעשו שוב לקוניות, והוא נראה כמי שאבד לו החשק לדבר.

“איפה למדת?” שאל שגיא, כדי לעבור לנושא פחות רגיש.

“בישיבה התיכונית בקריית־ארבע. ואחר כך בישיבת ההסדר של הרב שני.”

“מה עשית בצבא?”

“רס”ר משמעת."

“ואחרי הצבא?”

“הייתי כמה זמן בעבודה ביטחונית. אחר כך הייתי ברוסיה מאבטח בקורסים לעברית של עולים־לעתיד. ואחר כך בעיקר לימודים.”

עבודה ביטחונית? שגיא הכיר את הצופן הזה. מדוע עזב? האם סילקו אותו? אבל אם קיבלו אותו להיות מאבטח ברוסיה, אולי הוא בכל זאת אחד משלהם? צריך לחפש עליו פרטים בארכיון של השי"ר.

אחר כך הם חזרו בכל זאת לשיחה על דין מוסר ודין רודף ועל ההבדל ביניהם. “מוסר,” הסביר איתמר, "הוא אדם שמפקיר יהודים לידי הגויים, ומכאן גם השלכה על אדם המוסר אדמות ארץ ישראל לידי נוכרים. מוסר דינו מיתה, אבל מקובל שרק בידי שמים, ובייחוד משבטלה הסנהדרין ובטלו איתה מיתות בית דין. רודף הוא אדם שברגע זה ממש הוא רודף בחרב שלוחה אחרי יהודי המבקש להורגו, ואין דרך אחרת להציל את קורבנו אלא בהריגת הרודף. אותו חייב כל אדם להרוג מיד כדי להציל מידיו את הנפש שאחריה הוא רודף ומבקש להורגה.

“עד כאן ההלכה,” הסביר איתמר, “השאלה שהדעות חלוקות בה אצלנו היא אם על ראשי ממשלת הזדון, שאיש אינו חולק על כך שהיא ממשלת זדון, האם חל עליהם דין רודף או לא.”

“ומי יכול להוציא דין רודף?” שאל שגיא, שנדמה לו שהחל להבין את הצד הנפתל הזה שבהלכה.

“רק רב וגדול בהלכה.”

“ולא נמצא רב כזה?”

“יש רבים שחושבים כך, אבל יש להם חשבונות משלהם והם אינם מוכנים להוציא פסק הלכה כזה. אחדים אומרים בשיחות פרטיות, רומזים לפעמים, אבל לא מדברים במפורש.”

“והרב שני, אם הוא יוציא דין רודף, ישמעו לו?” שאל שגיא.

“הו, הרב שני הוא גדול הגדולים בימינו. דיבור שלו הוא בעיני רבים, ובעיקר הצעירים, ‘דבר תורה’. אם הוא יוציא פסק הלכה, אני בטוח שיהיו מי שיקבלו על עצמם להוציא אותו אל הפועל.”

“והוא מסרב?”

“הוא מתלבט. ההחלטה קשה עליו. חיי יהודי קודש בעיניו. הוא יבחר למות מלהרים יד על יהודי. הוא מסכים שלמפקירים חיי יהודים בארץ ישראל יש דין רודף, אבל הוא אינו רוצה להיות האיש שיגיד את זה. סנהדרין שהוציאה דין מוות אחת לשבעים שנה, נאמר במקורותינו, היא סנהדרין קטלנית. הוא מתלבט.”

שגיא הניח לעניין זה, שנראה כי מיצה את עצמו. שיחתם גוועה לאט לאט. הוא ניסה להוציא מאיתמר עוד פרטים על עצמו, ולא העלה הרבה. השעה נעשתה מאוחרת מאוד.

“כבר אין אוטובוסים לתל־אביב בשעה כזאת.” אמר איתמר.

“אפשר למצוא שירות.”

“לא כדאי, לפעמים צריך לחכות הרבה זמן עד שהם ממלאים את האוטו,” אמר איתמר והציע ששגיא יישאר אצלו לישון. הוא ייתן לו את המיטה שלו ויישן בשק שינה. “אני רגיל לישון בשקי שינה,” אמר, “אפילו בחוץ. לפעמים אנחנו ישנים בשקי שינה קרוב למקום שבו אנחנו מתכוננים להקים מאחז. הצבא, שמישהו מודיע לו על הכוונה שלנו – תמיד יש מודיעים ומוסרים – מקים בבוקר מחסומים בדרך. אבל אנחנו באים מכיוון שממנו לא חיכו לנו, מפני שהיינו בתוך השטח עוד מאתמול.”

“כולם מעריצים אתכם,” אמר שגיא. הבחור הזה מוצא חן בעיני יותר ויותר. הוא מדבר בשקט, כמעט בחיוך, אף פעם אינו מרים את הקול, ואומר דברים נועזים. טוב שהציע לו לישון כאן. יוכל לחשוב בלילה ובבוקר אולי ידברו יותר בגלוי.


6    🔗

שגיא לא הצליח להירדם עד שהחריצים בתריסי הברזל נעשו אפורים. אולי זה היה הקפה התורכי, ואולי המחשבות שהתרוצצו בו. הנה, יש לו התחלה טובה ביד, אבל הבעיה הזאת של דין רודף מסבכת את העניינים. ברור שצריך לשכנע את הרב שני להכריז דין רודף. אבל איך? הוא חשב על כל מיני תחבולות. רובן היו לגמרי אידיוטיות, ואלו שלא כל כך, היה ברור שהן לא מעשיות. אין טעם שהוא יחשוף את עצמו וייגש לדבר עם הרב שני. אולי יביא אליו את מוטי פלד? אבל נזכר שאסור למוטי לדעת שום דבר בעניין הזה. ניסה במוחו כל מיני דרכים לשכנע את איתמר לוותר על הוראה מפורשת של הרב, אבל שום דבר לא נשמע משכנע באמת. סמוך לבוקר, כשבחוץ כבר נשמעו צעדים של בני אדם, עלה במוחו הרעיון שהאדם המסוגל לדבר בעניין הזה עם הרב שני, ואולי גם לשכנע אותו להפסיק להתלבט ולהוציא פסק הלכה בעניין זה, הוא הרב הפטמן מניו־יורק. רק כשהיה משוכנע שזה הפתרון, ושבינתיים אינו צריך לומר כלום לאיתמר, הצליח להירדם.

בשק השינה שכב איתמר, וגם הוא לא הצליח להירדם עד שעה מאוחרת מאוד. הוא שמע את שגיא נע מצד לצד ואת מיטתו חורקת, ופתאום עלו בו זיכרונות מטרידים מימים רחוקים. הוא נזכר איך היה שוכב במיטה בישיבה התיכונית ושומע את המיטות הסמוכות חורקות בקול קצוב ושכניו לחדר נושמים ונושפים בקול, גונחים ונאנחים ומטמאים את עצמם. ואז היה נזכר בקולות ההטחה ובקפיצי המיטה החורקים ובצעקות שהיה שומע מחדר המיטות אחרי שאמא שלו התחתנה מחדש, “אני לא יכולה יותר, אני לא יכולה! לא! לא! עוד! עוד!” והיה נזכר איזו בושה נוראה היתה זו כשפרץ פעם לחדר שלהם ורצה להציל אותה מהאיש הנורא הזה שמכאיב לה ועושה לה את הדברים האיומים האלה שבגללם היא צועקת כל כך, ואיך הם קפצו פתאום מהמיטה והאיש ההוא רצה להכות אותו ואמא הגנה עליו ואמרה “לא, לא, עזוב אותו, הוא קטן. צריך להבין אותו,” ולבשה חלוק וחיבקה אותו ולקחה אותו לחדר שלו והכניסה אותו למיטה שלו וקיפלה היטב את השמיכה מתחת למזרן ונתנה לו נשיקה על המצח ושתי נשיקות על הלחיים ואמרה, “עכשיו, איתי,” כך היא קראה לו, איתי, ורק לה היה מותר לקרוא לו כך, ואם מישהו אחר קרא לו איתי הוא הרביץ לו מכות, אם לא היה גדול בהרבה ממנו, ובכה, אם היה גדול מאוד, “עכשיו, איתי, תלך לישון.” והוא שכב בעיניים פקוחות ושמע איך שוב עולים הרעשים האלה מהחדר שלהם. וככה בהרבה מאוד לילות של עינויים וסבל.

אבא של איתמר, האבא האמיתי שלו, נרצח בידי ערבים כשהיה איתמר בן חמש או שש. הוא נולד בראשון לציון, לאבא שלו היתה משאית גדולה של דלק והוא היה מרכיב אותו לפעמים עליה וכל הילדים בגן היו מקנאים. ופעם באה אמא שלו בוכה וסיפרה לו שאנשים רעים הרגו את אבא שלו. הוא רצה לדעת מי האנשים הרעים והיא אמרה לו שהם היו ערבים והם עשו את זה כשעבר במשאית שלו בעזה. וכבר אז ידע שכשיהיה גדול יהרוג את כל הערבים מפני שהם הרגו את אבא שלו. ופעם שמע את החברות של אמא אומרות שלא טוב שהוא גדל בלי אבא והיא אמרה, מה לעשות שזה מה שיש. ואחר כך, הוא כבר היה אז בן שבע או שמונה ואולי קצת יותר, הביאה אמא איש אחד לבית ואמרה, “זה בוקי, עכשיו גם לך יהיה אבא כמו לכל הילדים האחרים.” הוא הביט באיש הזה ואמר, “אני לא רוצה שהוא יהיה האבא שלי.” והאיש אמר לאמא שלו, “תני לילד להתרגל, זה ייקח לו זמן.” והוא חשב לעצמו לעולם, לעולם, לעולם הוא לא יהיה האבא שלי.

ואחר כך הם עזבו את הדירה בשיכון המזרח של ראשון ועברו לגור בדירה של בוקי בתל־אביב, לא רחוק מהים. היה לו שם חדר על הגג וכשהיה נכנס אליו היתה אמא אומרת, אסור להפריע לבוקי, הוא מצייר. הוא היה דווקא מנסה להפריע ואמא היתה מתרגזת. ופעם שאל אותה, בשביל מי את, בשביל האיש הזה או בשבילי? היא בכתה, ואחרי זה הביאה לו את השוקולד הגדול עם הפרה ולא אמרה כלום כשאכל את כולו בבת אחת. פעם, כשהאיש ההוא לא היה בבית, הוא התגנב לחדר שלו. היו שם קשקושים בכל מיני צבעים ולא שום ציורים. כשיצא משם שאל את אמא מדוע אמרה שהוא מצייר ובחדר שלו אין ציורים. והיא אמרה, אתה עדיין לא מבין דברים כאלה, כולם אומרים שבוקי הוא צייר גדול, אחד הציירים הגדולים בארץ. והוא חשב שהיא אומרת את זה בשביל להעליב אותו ולפגוע בו, ושהיא אוהבת את בוקי יותר ממה שהיא אוהבת אותו, ואפילו שכבר היה די גדול, אולי בן עשר ואולי בן אחת עשרה, סגר את עצמו בחדר שלו ובכה, ואחר כך לא רצה הרבה זמן לבוא לארוחת הערב.

אבל הדבר הנורא בכל השנים האלה היו הרעשים שהיו יוצאים מחדר המיטות שלהם. הוא היה נכנס מתחת לשמיכה ומכסה את הראש בכר כדי לא לשמוע אותם. בדיוק כמו שהיה עושה אחר כך, כשלמד בישיבה, בשביל לא לשמוע מה שעושים השכנים שלו לחדר בתוך המיטות שלהם. והוא זוכר פעם אחרת, כשהיא צעקה נורא חזק והוא חשב שעכשיו ייקח סכין מהמטבח, ייכנס לחדר שלהם ויהרוג את האיש ההוא שעושה לאמא שלו את הדברים האיומים האלה. ואחרי לילות כאלה הוא לא היה מסכים לדבר עם אף אחד. ואחר כך סיפרה אמא שהזמינו אותה למנהל ואמרו שהבן שלה לא לומד ושהרבה פעמים הוא בכלל לא בא לבית הספר, ורצתה לדעת לאן הוא הולך כשהוא לא הולך לבית הספר. והוא סיפר לה שהוא יושב על שפת הים ומסתכל בגלים. הוא לא סיפר לה שחשב שיהיה נהדר אם הגלים יעלו גבוה־גבוה ויכסו את הבית שלהם, עם האיש ההוא, ושגם לא אכפת לו אם גם הוא ואמא יטבעו וכולם ימותו.

ויום אחד הם ישבו כולם ליד השולחן ואכלו, ואמא אמרה, “בוקי ואני הסכמנו שכדאי שתיסע ללמוד במקום רחוק מהבית, יש איזה מקום שהיית רוצה לנסוע אליו?” והוא התחיל לבכות ואמר שהוא לא רוצה לעזוב את הבית. ובוקי אמר, “שמעתי ש’הדסים' זה מקום מצוין, ויש להם גם משק חי מאוד מפותח.” הוא לא רצה לראות משק חי ולא היה אכפת לו כמה הוא מפותח, אבל הם לקחו אותו ל“הדסים”. בהתחלה אמא היתה מבקרת אצלו לעתים קרובות, ואחר כך פחות. והוא שם לב שהבטן שלה נעשית כזאת גדולה ואחר כך סיפרה לו שהיא בהריון ושבקרוב תהיה לו אחות קטנה. אחרי שנסעה הוא סגר את עצמו שוב בחדר ובכה.

זו היתה הפעם האחרונה שהוא זוכר שבכה. הוא לא בכה גם כשבא האיש ההוא ל“הדסים” אחרי שנולדה הקטנה ואמר לו שאמא מרגישה מאוד לא טוב ושבגלל זה לקחו אותה לבית חולים. הוא אמר שהוא רוצה לראות אותה והאיש ההוא אמר שאי־אפשר מפני שהיא מרגישה כל כך רע והרופאים אמרו שאסור לה לראות אף אחד. כעבור שנים קרא בתוספת השבועית שת העיתון מאמר גדול על תסמונת “הדכאון שאחרי הלידה”, שלפעמים היא מביאה נשים למצב של מחלת נפש חשוכת מרפא, והבין שלא יראה אותה לעולם. בוקי המשיך לשלם את שכר הלימוד ב“הדסים” אבל איתמר לא נסע אף פעם לבקר אותו ואת האחות הקטנה שגידל, וגם לא הסכים שיבואו לבקר אותו. בעיתונים היה קורא כתבות על הצייר הידוע בוקי גולדין ועל הסערות שהוא מעורר בציוריו מעוררי המחלוקת, ועל הכיוון הפוליטי השמאלני הקיצוני שהוא משלב בהם עם הסיסמאות נגד הכיבוש ונגד הדיכוי המרוחות עליהם, ובמדורי הרכילות היו כותבים עליו ועל שחקניות ודוגמניות, והוא היה חושב לעצמו, יבוא יום ואני אשלם לו על כל מה שעשה לאמא עם תאוות המין האיומה שלו. הכי טוב היה אם יכול להיות טייס במטוס קרב כמו F־16 או F־15 ולשלוח רקטה מונחה בלייזר ישר אל הבית שלו. אפשר גם לבוא בלילה כמו איש קומנדו ולרסס אותו מהתת מקלע עם המשתיק־קול.

ואחר כך היתה השנה הזאת שברח מ“הדסים”. הוא היה אז כבן חמש־עשרה ובערה בו תשוקה אחת: להרוג את האיש ההוא, כך התחיל לקרוא לו בשיחות הארוכות שניהל עם עצמו, האיש ההוא שעשה לאמא שלו את הדברים האיומים האלה ששיגעו אותה. ביקש להשיג אקדח ולא ידע איך. חשב על סכין, אבל את זה אפשר לגלות אצלו. אולי הכי טוב לחנוק אותו בידיים. הרבה פעמים ארב לו ליד הבית. לפעמים ראה אותו יוצא ונכנס עם כל מיני נשים זוהרות. זונות, אמר לעצמו, כולן זונות. כמה פעמים חשב, הנה ההזדמנות, אבל איכשהו בסוף לא יצא כלום.

הוא הסתובב בכל מיני מקומות. ביפו, בסלמה, בפלורנטין ובסביבה. ישן במחסנים ולפעמים בכניסות לבתים עזובים. היו לו שקיות פלסטיק גדולות ובהן בגדים חמים יותר בשביל הלילה ושק שינה שסילק מ“הדסים”. ביום היה מחביא ואתו בכניסה לבית אחד לא רחוק מהתחנה המרכזית החדשה, שהיום לא גר בו אף אחד. הוא פגש כל מיני אנשים. הרוב היו שיכורים וחלשים, והוא הרגיש שהוא הרבה יותר חזק מהם. הוא אכל ירקות ופירות שכמה ירקנים טובים היו נותנים לו ממה שנשאר להם. לפעמים היה עוזר לפרוק משאית ונשארו לו כמה עשרות שקלים ישנים והיה קונה פלאפל עם קולה. אחר כך שמע שיש מקום ליד התחנה המרכזית הישנה ששם נותנים ארוחות צהריים ולא שואלים שאלות, והיה אוכל שם לפעמים.

במסעדה הזאת פגש פעם איש אחד עם כיפה וזקן, ששאל אותו אם הוא לא מפחד מהגיהנום. האיש הזה סיפר לו על העונשים האיומים שמחכים לרשעים המגיעים לשם. איך השדים סורקים את בשרם במסרקות ברזל, ואחר כך כשהגוף שלהם מדמם כולו משליכים אותם השדים לגיגיות גדולות מלאות חומץ רותח. הוא חשב שזה יהיה דבר נפלא אם יגיע לשם האיש ההוא, ושאל מי מגיע לגיהנום. האיש עם הכיפה והזקן אמר לו שהרשעים נשלחים לגיהנום. ומי הם הרשעים? אלה שאין אלוהים בלבם. איתמר שאל אם השמאלנים הם הרשעים והאיש עם הכיפה והזקן השיב, בוודאי בוודאי, הם כופרים, אין אלוהים בלבם, הם ארכי־רשעים, חייבי גיהנום כולם מסוממים, אוכלים חזירים ושפנים ועוסקים בתועבות הגויים, הם עושים אהבה חופשית, אמר, ולכן כל הנשים שלהם זונות וכל הילדים ממזרים. לאיתמר לא היה צריך להסביר מה זה אהבה חופשית, כולם חייבי גיהנום, אמר האיש הזה, אבל, הוסיף, כל מי שאינו מקיים מצוות ולא עשה תשובה, גם הוא יגיע לגיהנום. אולי לא יעבור בכל שבעת המדורים הנוראים כמו הרשעים הגמורים, אבל גם הוא יגיע לגיהנום.

בלילה היה איתמר חולם על הגיהנום. לכל השדים שסרקו את בשרו במסרקות ברזל ואחר כך זרקו אותו לגיגיות של החומץ הרותח היה הפרצוף של האיש ההוא. והוא שאל את האיש עם הכיפה והזקן איך עושים תשובה, כדי לא להגיע לגיהנום, והוא אמר שצריך קודם כול לקיים מצוות. איתמר שאל איך מקיימים מצוות והאיש עם הכיפה והזקן לימד אותו לברך לפני האוכל, ואיזה ברכה אומרים על הלחם ואיזה על פירות וירקות, ולימד אותו לומר קריאת שמע לפני שהוא הולך לישון, מפני שכשהוא אומר קריאת שמע לא יכולים שדים ומזיקים לשלוט בו בלילה כשהוא ישן. ואחר כך אמר האיש עם הזקן והכיפה שלא די לקיים מצוות, צריך גם לחזור בתשובה מלאה, מפני שמי שחוזר בתשובה מלאה לא רק שלא יישלח לגיהנום, אלא שבעולם הבא יגיע לגם עדן, שהוא מקום נפלא, בדיוק ההיפך מהעולם הזה שכולנו חיים בו. איתמר שאל איך חוזרים בתשובה מלאה ונענה שצריך לשנות את הרגלי החיים וללמוד תורה. ואחר כך סיפר לו האיש עם הכיפה והזקן שהוא יכול לסדר לו מקום בישיבה, ששם ילמדו אותו תורה ושם יוכל גם לחזור בתשובה מלאה ולקיים את כל המצוות ולזכות לחיי גן עדן. וכך הגיע לישיבה התיכונית בקריית־ארבע.

התלמידים בישיבה כולם ידעו תורה הרבה יותר ממנו, והיו מהם שצחקו כשהיה שואל את הרב שאלה כשלא הבין משהו. הרב היה משיב לו ברצינות ובסבלנות ומסביר לו הכול. כדי שלא יוכלו ללגלג עליו, היה איתמר יוצא מחדרו בלילות והולך לחדר הלימודים ללמוד ולשנן את השיעורים שלמדו ביום. כדי שלא יירדם היה שם רגליו בקערת מים קרים וחוזר ומשנן. ואחר כך, ביום, כשהיה הרב שואל מה למדנו אתמול, הוא כמעט תמיד ידע את התשובה והרב היה מביא דוגמה ממנו לתלמידים האחרים, דבר שבהתחלה לא עשה אותו פופולרי ביניהם. אבל אחר כך הם התרגלו לבוא אליו לפני השיעור ולבקש ממנו שיגיד להם מהר, על רגל אחת, מה למדו אתמול, והוא היה עושה את זה, ובשנה השנייה ללימודים כבר היה הרבה יותר חביב עליהם.

אבל הוא המשיך לשבת בלילות וללמוד עד שעה מאוחרת, מפני שלא יכול לסבול את החריקות של המיטות שלהם בלילה ואת הנשימות הכבדות שלהם, שהיו מזכירות לו את מה שעשה האיש ההוא בלילות לאמא שלו. לפעמים רצה גם הוא לעשות כמוהם, אבל זכר את השיעור שבו דיבר הרב על “השחתת זרע לשווא”, דבר שהוא חטא כבד וגם מזיק נורא לבריאות וגם מטמא את הנפש, והיה לוחש וממלמל כל מיני השבעות סודיות שקרא בספרים ומתגבר. איתמר הקפיד מאוד על שמירת כל המצוות כולן, קלה כחמורה, ולא היה משתתף במשחקי הנערים בשעות הפנאי משום “ביטול תורה”.

את הישיבה התיכונית סיים כתלמיד המצטיין במחזורו ועשו לו הרבה כבוד בטקס הסיום. בהתחלה חשב להתגייס לחיל האוויר, אבל כשבדקו את הראייה שלו אמרו לו שלא ימשיכו במבדקים, מפני שעם ראייה כזאת לא יוכל להיות טייס. ואז החליט להצטרף ל“ישיבת ההסדר” בקריית־ארבע. כששאל אם יקבלו אותו, אמרו לו שלכבוד ייחשב להם. וכך למד להכיר את האיש הנפלא הזה, האיש הקדוש הזה, הרב שני, ראש ישיבת ההסדר בקריית־ארבע.

כשהתחיל לחשוב על הרב שני נכנסה נעימות באיבריו של איתמר והוא הצליח סוף סוף להירדם.

בבוקר, אחרי שאיתמר הניח תפילין והתפלל, הזמין אותו שגיא לבית קפה סמוך והם שתו כוס קפה עם קרואסון. שגיא שאל את איתמר אם הוא צריך הבוקר להגיע לאוניברסיטה והוא אמר שלא, מפני שהוא צריך לנסוע לשילה לתכנן מבצע מחאה בדרך לרמאללה. הם יתחפשו לשוטרים פלסטינים, סיפר, יעצרו את כל המכוניות של היהודים ויאיימו עליהם בנשק, כדי להדגים את הסכנה הצפויה לכל היהודים כשיגיעו השוטרים הפלסטינים לשטח. שגיא שאל אם הזמינו את הטלוויזיה ואיתמר אמר שהם ממילא לא יבואו, כולם שם שמאלנים ואוהבי ערבים. אתה טועה, הסביר שגיא, הם יבואו מפני שזה סיפור טוב. לפני שנפרדו הבטיח איתמר שיציע בזמן הישיבה להזמין את הטלוויזיה. הוא שאל את שגיא אם הוא רוצה שיסיע אותו לתחנה המרכזית, אבל שגיא אמר שלא צריך, הוא ילך ברגל לתחנת מוניות השירות הסמוכה. בדרך ראה מונית, הרים יד וזו לקחה אותו בעד מאה שקלים, מאה ועשרים אם הוא רוצה קבלה בשביל חשבון ההוצאות, ישר לביתו בתל־אביב.

כשהגיע הביתה הרים שגיא טלפון ואמר למוטי פלד שחשוב מאוד שייפגשו מיד. למוטי לא היה פנאי באותו יום והם קבעו פגישה למחרת בצהריים אצל ההונגרי.


7    🔗

לפני הפגישה עם מוטי חשב שגיא הרבה מה יגיד למוטי. הרעיון לפנות אל ליברמן ולהציע לו שידבר עם הרב הפטמן שישפיע על הרב שני להוציא דין רודף על ראש הממשלה ועל השרים נראה לו כרעיון הטוב ביותר בתנאים הנתונים. השאלה איך יסביר למוטי מדוע הוא מבקש ממנו לארגן עוד פגישה עם ליברמן. ברור שבעניין זה צריך להיפגש אישית עם ליברמן, שהרי גם עם כל המערבלים העומדים לרשותו אי־אפשר לדבר על זה בטלפון, מפני שהטלפון כאן אין לו מערבל. וחוץ מזה שגיא ידע היטב שאין מערבל שאין לו דה־מערבל נגדי, ושכל המערבלים טובים רק נגד מתחרים עסקיים מדרג נמוך ולא נגד שירותי ביטחון מקצועיים בעלי ציוד דה־ערבול משוכלל כמו שיש כאן בארץ. אז איך משכנעים את מוטי שיארגן עוד פגישה עם ליברמן? מוטי אינו טיפוס חשדן במיוחד, אבל כשחשדו מתעורר הוא תופס כמו בולדוג ולא מרפה.

עד שגמר לבחור את הבגדים וירד לרחוב נראה לשגיא שיש לו דרך נאותה להציג את העניין לפני מוטי. הוא יספר לו על הביקור בקרית־ארבע ויגיד לו שמצא קבוצה של צעירים שמוכנה לבצע פעולות התססה של השטח ולהשכיב מספר מספיק של ערבים עד שיהיו אלה הפלסטינים שיראו עצמם נאלצים להפסיק את השיחות, או לפחות לבצע פעולות תגמול איומות ונוראות כאלה, שהממשלה הזאת לא תוכל לעמוד בהן, ויגברו הקולות להקים ממשלת חירום ולתת את השלטון בידי מי שמסוגל לעצור את ההידרדרות הבטחונית, ומי כמו אלוף (מיל') פלד מסוגל. זה יהיה קו ההסברה שלו וזה מוכרח להצליח.

פלד הגיע למסעדה של איציק במצב רוח מחורבן. הסקר האחרון שפורסם בעיתונים הראה ירידה מסוימת בפופולריות שלו ועלייה, קטנטונת אמנם, בזו של ראש הממשלה. מנהיג האופוזיציה “שמר על כוחו” במקום השני. פירוש הדבר היה, ככל שהוא רואה את זה, שתומכיו שלו, אחדים מהם מכל מקום, עברו לתמוך בראש הממשלה, העומד לצאת בימים אלה לוושינגטון לחתום על הסכם הכניעה. וחוץ מזה, בדרך ממגרש החניה לא עצר אותו אף אחד ולא נראה שמישהו מכיר אותו או שם אליו לב. מה כבר אפשר לומר על סוכני הבורסה והסטאז’רים של עורכי הדין המסתובבים בסביבה המחורבנת הזאת. נמושות. אולי כדאי להתחיל לאכול אצל כהן באבו־כביר, קצת יותר רחוק, אבל גם לו יש אוכל יהודי טוב.

שגיא הרגיש במצב רוחו המחורבן של פלד, אבל החליט שאין ברירה ואסור לאבד זמן וסיפר לו על התוכניות המתגבשות בין הצעירים שפגש ב“שבת עיון” להתסיס את השטח ולהביא לכך שהפלסטינים עצמם יבטלו את ההסכם שהגיעו אליו. כשהציג את הרעיון הזה לפני פלד השתמש בנימוקים ששמע מפי איתמר שומרון. פלד השיב לו בדיוק באותם נימוקים עצמם שבהם השיב הוא לאיתמר. בנתונים כאלה קשה מאוד לשכנע, חשב שגיא, ופתאום נזכר שבעצם לא חשב מספיק איך יסביר למוטי מדוע בשביל שיבצעו פעולות כאלה הוא צריך להיפגש שוב עם ליברמן, ועוד פחות חשב איך יסביר לו מדוע הוא עצמו אינו צריך לנסוע. העניין הזה קילקל לו את התיאבון עד כדי כך שכמעט לא נגע בבשר הצלוי שהיה מונח לפניו בצלחת, והסתפק בכמה מזלגות של תפוחי אדמה תפלים וגזר מבושל עם הרבה יותר מדי סוכר.

אחרי שפלד הסכים שרעיון התססת השטח יש בו, אולי, משהו, אף שלא בטוח אם יספיק להביא לידי ביטול ההסכם שייחתם בשבוע הבא, התחיל שגיא לגמגם שאולי כדאי להיפגש שוב עם ליברמן. למזלו מוטי לא היה במצב רוח להיכנס לפרטים ולשאול הרבה שאלות, והסתפק בכך שהזכיר כי הוא אף פעם אינו מתקשר אליו ישירות, כי אם האמצעות אנשי קשר משווייץ. שגיא שאל אם הוא יודע במקרה את מספר הטלפון של ליברמן, ומוטי השיב שלא וזהו. מוטי לא אהב שמזכירים לו שאין לו קו ישיר אל הבוס הגדול. הוא גם לא אהב כל כך את הרעיון שיש בוס גדול ממנו, אבל על זה לא דיבר אף פעם.

שגיא החליט שיחפש דרך להגיע בכל זאת לליברמן בלי להיעזר בפלד. הוא הלך לספריה בשגרירות האמריקנית ועיין בספרי הטלפון של ניו־יורק, על כל חלקיה, ושל לונג־איילנד. היו שם לפחות עשרים או שלושים רלף ליברמן, הרוב במנהטן, אחדים בקווינס או בברוקלין, וגם בכל מיני מקומות אחרים, אבל אף אחד מהם לא גר באויסטר ביי. לבסוף ראה שכך לא יתקדם, והחליט לנסוע לניו־יורק ולהתקשר משם עם ליברמן. וכך מצא את עצמו במחלקת העסקים במטוס אל־על לניו־יורק, שבמחלקה הראשונה שלו נסע ראש הממשלה לוושינגטון לחתום על ההסכם השני, הסכם הנסיגה, עם הפלסטינים. שגיא לא ידע קודם שהוא נוסע במטוס הזה. הוא שם לב שהבדיקות הביטחוניות היו חמורות בהרבה מהרגיל. המטוס גם המריא שעות אחדות לפני הזמן המתוכנן, והודיעו לו על ההקדמה רק זמן קצר לפני שהיה אמור לצאת לשדה התעופה, מזל שהיה בבית.

כל הנוסעים נכנסו וישבו במקומותיהם. שגיא ישב בשורה האחרונה של מחלקת העסקים ואז הודיעו הכריזה שכולם מתבקשים לחגור את חגורות הבטיחות והדיילות והדיילים, ואפילו הדייל הראשי, עברו בין השורות ובדקו שכולם חגורים ומי שלא היה, הם התעקשו שיחגור מיד. הדלת הראשית כבר היתה נעולה. פתאום היא נפתחה שוב ונשמעו צעדים כבדים של רגליים רבות הדורכות על רצפת המטוס. הוא הסתכל לאחור וראה את קרחתו של ראש הממשלה נעלמת במעלה המדרגות המוליכות אל הקומה העליונה, ואחריו אנשי הביטחון ועוד פמליה גדולה של מלווים. ואז שם לב שבין נוסעי המטוס יש עיתונאים רבים והבין שהחליטו לחסוך ולהטיס את ראש הממשלה במטוס מסחרי רגיל במקום במטוס מיוחד של חיל האוויר. בדרך השתעשע במחשבות על המקרה המוביל את שניהם באותו מטוס לארצות־הברית. היא לא יודע מה שאני יודע, חשב שגיא, ומצא במחשבה זו עונג מיוחד.


8    🔗

בניו־יורק, שאליה הגיע בשעה מוקדמת של הבוקר, לקח שגיא חדר במלון סיינט רג’יס. בדרך מקרה היה זה החדר שהתאכסן בו בפעם הקודמת מוטי פלד. אולי יש בזה משהו, חשב. לפעמים היו באות אליו מחשבות כאלה, לא רציונליות, וגורמות לו מין נקיפה כזאת בלב. אבל הוא לא הניח לעצמו לדאות על כנפי הזיותיו. עדיין עבודה קשה לפניו, להגיע אל רלף ליברמן.

בספר הטלפונים לא היה, כמובן, מה לחפש. הוא פנה למודיעין, אבל אחרי שמסר לפקידה את מבוקשו ענה לו קול ממוחשב “מצטערים, אין מנוי כזה ברשימות שלנו.” הוא ירד למטה, ניסה להתיידד עם פקיד הקבלה, שהיה מנומס כמצופה ממנו במלון כזה, אבל לא גילה נטיות להתיידד, ושאל אותו אם יוכל למצוא לו את מספר הטלפון של רלף ליברמן מאויסטר ביי בלונג־איילנד. אחרי שהרים טלפון למקום או שניים, ענה לו הפקיד, “מצטער, אי־אפשר להגיע למספר הזה.”

החליט שאין לו ברירה אלא לשלוח מברק ולחכות. חזר לחדר שלו והחל לשרבט על נייר המכתבים שהיה במכתבה המהודרת שעל שולחן הכתיבה טיוטה למברק. הוא פסל כמה נסיונות, ולבסוף הגיע לנוסח שלא היה לגמרי מספק, אבל נראה טוב מהאחרים: ליברמן אויסטר ביי נמצא בסינט רג’יס פגישה רצויה חשוב שגיא. את הנוסח “מבקש פגישה” החליף ב“פגישה רצויה”, שליברמן לא יחשוב שהוא מבקש משהו בשביל עצמו. למלה “חשוב” הגיע אחרי שדחה את המלה “דחוף”. לליברמן לא מכתיבים דחיפויות. צילצל לדלפק למטה, ביקש שישלחו אליו שליח לקבל מברק. אחר כך נזכר שיכול לשלוח מברק בטלפון בלי לעורר תשומת לב, אבל השליח כבר הגיע. נתן לו את הנוסח ושני מטבעות של דולר (יותר מדי, חשב, מתי כבר ילמד לא לתת טיפים גדולים מדי?), ועכשיו כל מה שנשאר לו זה לחכות.

רק אז התפנה לפתוח את המזוודה ולתלות את הבגדים. פינק את עצמו באמבטיית קצף, לבש את חלוק המגבת החמים ונכנס עמו למיטה לנמנם קצת. ירדה עליו שינה כבדה ונטולת חלומות. פעם אחת התעורר ולרגע לא הצליח להיזכר איפה הוא, אבל מיד נרדם שוב.

אחרי הצהריים שמע צלצול. היה חושך בחדר, וכששם לב שזה צלצול של טלפון גישש זמן מה עד שהצליח למצוא את השפופרת, שמט אותה מידיו, הרים אותה מהרצפה ואמר בקול יגע, “כן, בבקשה.”

פקיד הקבלה אמר, “יש כאן ג’נטלמן אחד שאומר שהוא רוצה לראות אותך.”

“בקש ממנו לחכות קצת, עוד מעט ארד אליו,” אמר שגיא.

שמע מלמול לא קליט וקולו של פקיד הקבלה נשמע שוב, “הוא אומר שהוא מעדיף לעלות אליך לחדר. תסכים לקבל אותו בחדר?”

שגיא הסכים אבל ביקש שיחכה עוד חמש דקות, כדי שיספיק להתארגן. הוא התלבש בחיפזון, ענב עניבה ולבש את הז’קט, אבל שכח להחליף את נעלי הבית.

ואחר כך דפק מישהו על הדלת, הוא פתח אותה וראה לפניו את המזכיר, או מה שהוא, של ליברמן. האיש ישב בכורסה, והיתה לו באוזן אוזנייה. שגיא לא זכר שהוא חירש, והבין שיש לו בכיס מכשיר אלקטרוני לגילוי מיקרופונים. ליתר ביטחון ניגש האיש לחדר האמבטיה, פתח את זרם המים במלואו, הותיר את הדלת פתוחה, חזר אל החדר ואמר, “באתי לשאול מה העניין החשוב.”

“אני מצטער מאוד,” השיב שגיא, “אבל אוכל לדבר רק איתו.”

“אני חושש שזה בלתי־אפשרי,” אמר האיש.

“אבל זה עניין חשוב והוא נוגע לדבר שעליו דיברנו.” רצה להגיד “בשיחה השנייה” אבל פתאום חשב שאולי המזכיר הזה, או מה שהוא, לא יודע שהיתה שיחה שנייה, והוסיף רק, “אני חושב שהוא יבין.”

“אתה יכול לספר את זה לי ואני אספר לו,” המשיך האיש להתעקש.

“מצטער,” אמר שגיא, “זה דבר שאני יכול לשוחח עליו רק איתו.”

“ואין לך שום דבר שאתה יכול להגיד לי כדי שאסביר לו מדוע זה כל כך חשוב שתיפגש איתו?”

שגיא נמלך בדעתו ואמר, “תגיד לו שיש לי איש, אבל יש עוד בעיה שצריך לפתור אותה.”

“וזה הכול?”

“כן זה הכול. אני חושב שהוא יבין.”

“טוב מאוד,” אמר האיש, “אם אין לך עוד מה לומר לי אני אלך.”

“אז מה בעניין הפגישה?” שאל שגיא.

“אני חושב שאתה יכול להעריך שאני לא יכול להגיד לך כלום,” ואחר כך הוסיף, “בינתיים,” והלך.

הנה הוא יושב כאן בניו־יורק ואפילו אינו יכול לצאת לספוג קצת אווירה, חשב שגיא. אבל אצל ליברמן לעולם אינך יכול לדעת מתי יצלצל הטלפון ויהיה זה אדיוטי באמת אם יחמיץ את העניין שלשמו בא. פשוט מפני שלא היה בחדר.

הוא קרא שוב את ספר ההדרכה של המלון ואת החוברת המהודרת המודפסת על נייר כרומו בצבעים מלאים ומספרת על ניו־יורק, על מה שיש לראות בה ובעיקר על מה שאפשר לקנות בה. ואחר כך ביקש שישלחו אליו את העיתונים של היום, וכיוון שהשעה כבר היתה די מאוחרת הוא קיבל את העיתונים של מחר, אבל לא היה הבדל גדול בינם לבין אלה של היום, שאותם קרא בבוקר כשהגיע. ארוחת ערב אכל משירות חדרים. ביקש קוקטייל של שרימפס. ההגשה היתה מפוארת ביותר, הטעם פחות. הסתכל קצת בחדשות הסי.אן.אן, נרדם בשעה מוקדמת ושוב התעורר לפנות בוקר. הפעם ראה סרט מתח שלם, שבו יצאו גוויות מהקברים וביצעו כל מיני מעשי זוועה. בשש בבוקר התקלח והתגלח והזמין ארוחת בוקר. ואחר כך באו כמה שעות משמימות. קרא ב“ניו־יורק טיימס” גם מדורים שבדרך כלל אינו קורא אותם. העביר ערוצים בטלוויזיה בין תוכניות שיח על כל מיני עניינים שלא איכפת לו מהם ואופרות סבון, עד שצילצל פקיד הקבלה ואמר, “מר סייגי, מחכה לך כאן מונית.”


9    🔗

המונית הסיעה אותו שוב למנחת המסוקים במזרח רחוב 34. המסוק הביא אותו במהירות לאחוזה באויסטר ביי, אבל אחר כך חיכה שעה ארוכה בחדר ישיבות קטן סמוך לחדרו של ליברמן. בחדר היו כמה כורסאות, שולחן קפה קטן. בפינה היה טלפון רגיל אחד בלבד וחוץ מאלה, והתמונות שעל הקיר, היה החדר ריק לגמרי, לא ספרים, לא מגזינים, לא כלום. אחרי הרבה זמן, שבו חזר וחזר לעצמו על הדברים שהוא אומר להגיד לליברמן, נכנס פתאום ליברמן לחדר, ישב לידו בכורסה ואמר, במה שנשמע כאירוניה מסוימת מעורבת במידה לא מבוטלת של קוצר רוח: “אני מחכה לשמוע משהו חשוב.”

באותו רגע שכח את הפתיחה שהכין לעצמו ואמר,,אני חושב שמצאתי את האיש."

“חושב שמצאת או מצאת?”

“מצאתי, אבל יש בעיה.”

“יש בעיה, אז לא מצאת.”

“יש בעיה, שאני חושב שאפשר לפתור אותה מכאן.”

“חשבתי שאתם שם פותרים את כל הבעיות שלכם בעצמכם.”

“זאת בעיה לא פשוטה ומיוחדת במינה.”

“אהה! בעיה לא פשוטה? בשביל זה אנחנו כאן, לא?”

“הבעיה ההיא שהאיש מחכה שרב יכריז דין רודף.”

את המלים דין רודף אמר בעברית, מפני שלא ידע איך מתרגמים את זה לאנגלית. ליברמן לא הבין. הוא התחיל להסביר לו שיש דין רודף ויש דין מוסר. כששמע ליברמן את המילה “מוסר” אמר בהברה אשכנזית, “אהה, מויסער, למה לא אמרת תיכף? כולם יודעים מה זה מויסער!”

שגיא ניסה להסביר לו את ההבדל בין דין מוסר ודין רודף והסתבך. לבסוף ביקש ליברמן לחתוך את השיחה ואמר, “מויסער, רוידף, לא חשוב. אז מה בכל זאת, הבעיה?”

" האיש לא יפעל עד שרב יכריז שיש לראש הממשלה דין רודף."

“אין בעיה,” אמר ליברמן, “הרב הפטמן יכריז.”

“לא, הרב הפטמן זה לא מספיק,” השיב שגיא.

הוא ראה שליברמן מתחיל לאבד את הסבלנות. “משהו לא בסדר עם הרב הפטמן?!”

"לא, לא אמרתי, הכול בסדר, הוא רב גדול, "התחיל שגיא לגמגם, “רב גדול באמת, אבל האיש הזה שאני מדבר עליו…”

ליברמן נכנס בדבריו: “למה לנו לבזבז אל הזמן שלך ושלי? בוא נשאל את הרב הפטמן.” הוא ניגש לטלפון, לחץ על אחד הלחיצים ואמר, “תבקש מהרב הפטמן להיכנס.”

בתוך פחות מחצי דקה כבר היה הרב הפטמן איתם בחדר.

“ועכשיו תסביר לרב מה הבעיה,” הורה ליברמן.

“זאת בעיה של דין רודף,” אמר שגיא והתכונן להמשיך.

“דין רודף? אין בעיה. אני מוכן להכריז בכל יום אלף פעמים שמי שמפקיר יהודים לחסדי מרצחים ומוסר לגויים מאדמות ארץ־יסרואל יש לו דין רודף.”

“הבעיה היא…” התחיל שגיא לגמגם שוב. הוא לא ידע מה מותר לספר לרב הפטמן ומה אסור לספר לו.

ליברמן השגיח בהיסוסיו ואמר, “אתה יכול לדבר חופשי.”

“הבעיה היא,” המשיך שגיא לגמגם, “הבעיה היא, שהאיש הזה שאנחנו מדברים עליו, האיש הזה יש לו רב ורק ממנו הוא מוכן לקבל דין רודף.”

“כמובן, כמובן,” אמר הרב הפטמן, “עשה לך רב. ומי הרב הזה?”

שגיא תלה שוב את עיניו בליברמן וזה עשה לו שוב תנועה שפירושה, אתה יכול לדבר. “הרב יצחק שני, מקריית־ארבע,”אמר.

“אהה, הרב שני? מקריית־ארבע? איש נפלא. אחד בדור. גדול התורה. גדול באמת בתורה.”

“צריך שהוא ייתן דין רודף.”

“אני בטוח שהוא חושב שלראש הממשלה יש דין רודף. הוא לא מסכים להגיד את זה ל… איש שלך?”

“האיש הזה רוצה שהוא יגיד את זה בפומבי,” אמר שגיא.

"עדיין איני רואה מה הבעיה, "אמר הרב הפטמן.

“אולי אם כבוד הרב יציע לו להגיד את זה הוא יסכים.” אמר שגיא ופנה אל ליברמן, כאילו רעיון זה צץ לפתע ברגע זה במוחו, “מדוע שכבוד ברב הפטמן לא יבוא לארץ, ישוחח עם הרב שני ויסביר לו כמה חשוב ליהדות בעולם שיוציא בפומבי דין רודף על ראש הממשלה?”

ליברמן, ששתק בקוצר רוח בחלק הקודם של השיחה, התערב ואמר, “הרב הפטמן לא יכול לנסוע, אבל מדוע לא נביא את הרב שני הנה?”

“הרב שני חולה לב,” אמר שגיא, “יהיה לו קשה לנסוע.”

“נדאג שהנסיעה תהיה נוחה ושרופא יהיה בסביבה במשך כל הזמן שיהיה כאן,” אמר ליברמן.

“רב כמו הרב שני,” אמר הרב הפטמן, “צריך למצוא סיבה טובה בשביל שיבוא הנה.”

“אפשר להזמין אותו להרצות באחת הישיבות שלנו,” אמר ליברמן.

“זה לא מספיק,” אמר הרב הפטמן, “רב חשוב כזה לא נוסע בשביל סתם הרצאה. בשבילו צריך משהו מיוחד.”

“אולי ניתן לו איזה פרס, או אות הצטיינות?” הציע ליברמן.

“זאת בהחלט אפשרות טובה,” סיכם הרב הפטמן.

“נקים קרן מענקים ללימוד תורה ונעמיד אותו בראשה,” הציע עוד ליברמן.

“מצוין, מצוין! רעיון גדול,” הוסיף הרב הפטמן, “בשביל זה הוא בוודאי יבוא.” גם שגיא הסכים.

“תבדוק עם הישיבות שלנו,” הורה ליברמן לרב הפטמן, “איזה פרס חשוב אפשר להעניק לרב הזה – מה שמו, שני? – ונסדר את זה שיזמינו אותו לבוא ונעשה בשבילו ארוחת ערב אצלנו ואתה תמצא דרך להסביר לו כמה חשוב שיוציא דין רודף, מפני שאנחנו כאן, היהודים בארצות־הברית הדואגים לגורלה של ארץ־יסרואל, רוצים לשמוע מפי אוטוריטה כמוהו מה הדין, או משהו כזה.”

“בהחלט, בהחלט,” אמר הרב הפטמן ויצא מהחדר.

“אז זהו,” ביקש ליברמן לסיים, “פתרנו את הבעיה, לא?”

“אני מציע שנקבע בינינו איזה צופן דיווח, שאוכל להודיע לך אם האיש שלי” – הוא קרא לו “האיש שלי” – “מוכן לגשת לפעולה. אם אקבל את מספר הפקס שלך אוכל להעביר בפקס.”

“לא צריך,” אמר ליברמן, “זה עסק שלכם שם, לא שלי כאן.”

שגיא לא נרמז. “אני אשלח לך מכתב ובו אכתוב משהו כמו שהיין מבציר השנה מהיקב בחברון הוא מעולה ואציע לך לרכוש תריסר ארגזים, זה יהיה הצופן שלנו שהעניין זז. אני אחתום שניידרמן, שזה היה השם של המשפחה שלי לפני ששינו אותו לעברית.”

ליברמן לא השיב. אחרי ששגיא יצא, קרא אליו את המזכיר, או מה שהוא, ואמר לו: “תגיד לרוטשטיין שאני רוצה לדבר איתו.”

רוטשטיין היה האיש שהיה ממונה אצל ליברמן על הקשר עם המאפיה הרוסית.


 

הזמן: 0 פחות 7 חודשים    🔗

1    🔗

חודש אחרי שיצר מאיר קרן את הקשר עם עודד שיף (“מיניבוס” בתיקי השי"ר) כבר הגיע זה עם הידיעה הראשונה שנראה שיש בה משהו.

להחלטה להפעיל את החפרפרת מקריית־ארבע הגיע מאיר מיד אחרי שאמר לו נחמיה גולן כי לא יתפלא אם מתוך התמרמרות על הפקרת ביטחונם של המתיישבים ביהודה ובשומרון יקום משהו לסלק את ראש הממשלה. הנה ההזדמנות שחיכה לה כל השנים האלה, שבהן זחל והתלכלך בבוץ במסלולי הקידום הנפתלים של השי"ר! העיקר לפעול בשכל ולא להתבלבל.

נחמיה אמר את הדברים בצורה כוללת מדי. כדרכו גם לא מסר פרטים, אם הוא יודע אותם, על מתכנני הרצח. ברור שמשהו מתבשל. צריך לגלות מה, לגלות מי, לעקוב אחריהם, וברגע המתאים לחשוף אותם ולזכות בקרדיט. אז בינתיים, אף מילה לאף אחד. בקלפים האלה צריך לשחק קרוב לחזה, שאף אחד לא יוכל להציץ בהם. בין נחמיה גולן לעודד שיף, שאף אחד מהם אינו יודע על קשריו עם האחר, יאסוף את המידע הדרוש. צריך יהיה להפעיל עוד סוכנים, בהתנחלויות אחרות, ואם נחמיה ימשיך לשחק את “המודיע האסטרטגי” ויסרב למסור מידע מפורט, יוכל להשתמש נגדו באמצעים נוספים, שעד עכשיו לא השתמש בהם. ה“יד” שבידיו נראתה מבטיחה מאוד. העקר לשחק בה נכון ולא לעשות טעויות.

עודד שיף השגיח במודעה ב“מעריב”: ברכות לבביות למרים גרינשטיין ולשלמה יבנאלי לרגל נישואיהם. משפחת סגלוביץ', מיד עם פרסומה הראשון. בהפגנה הראשונה נגד הנסיגה שנערכה בכביש חברון, השתולל יותר מהרגיל, השליך אבנים על מכוניות של ערבים שעברו בסביבה, נעצר, הובא למגרש הרוסים ובחקירתו ביקש, כפי שהורו לו – כשנשתל בקריית־ארבע כחפרפרת לפני יותר מעשר שנים – להיפגש עם מישהו מהלשכה לתפקידים מיוחדים ולומר לו שישלחו אותו אליו, בלי להציג את עצמו ובלי לפרט מי השולח. זה סידר שיישלח לאיש היח“י, שישב במקום אחר ב”מגרש“, שהמעבר אליו מתחת לפני הקרקע, כך שאף אחד מאלה שהפגינו בחוץ נגד המעצרים לא יכול לראות לאן מוליכים אותו. איש היח”י הסתכל בתעודת הזהות שלו, הקליד משהו במקלדת שלפניו, הסתכל במסך המחשב שלפניו, חייג בטלפון, הימהם בשפופרת כמה פעמים, “כן… כן… בסדר… כן,” רשם משהו על פתק חלק, הושיט אותו לעודד שיף – בפתק היה כתוב רק יום ב', 11.30, מלון המלכים – ואמר, “תיגש לפקיד הקבלה, תשאל על מר מירון ויגידו לך לאן לפנות.” אחר כך הורה האיש לעודד להשמיד את הפתק, ובאו והחזירו אותו במסדרון התת־קרקעי לתחנת המשטרה. בדרך הכניסו אותו לחדר קטן בלי חלונות והוא שהה שם זמן מה לבדו. ואחר כך נכנס מישהו, ובלי לומר מלה החטיף לו כמה מכות בצלעות ואגרוף בלחי, קרוב מאוד לעין. לאחר כך שוחרר עודד שיף יחד עם שאר עצורי האירוע. בקריית־ארבע נערכה לכולם קבלת פנים נלהבת. עודד דיבר בחריפות נגד מזימת הממשלה להפקיר את תושבי יש“ע למרצחים ונגד אלימות המשטרה, המופנית כולה נגד יהודים, בזמן שלערבים מניחים להשתולל. הוא חשף את חלק גופו העליון להראות את סימני המכות. ה”פנס" ליד העין דיבר בעד עצמו. רבים ניגשו אליו ולחצו את ידו.

מאיר חשב שזה מוזר שעודד שם לב למודעה מיד כשפורסמה. להפעלת סוכנים אחרים נדרשו לו לפעמים שלוש או ארבע הופעות של מודעה עד שהשגיחו בה, ואילו זה, נראה כאילו חיכה בדריכות להופעתה. דריכות הנמשכת זמן רב כל כך היא בניגוד לטבע האנושי. ואולי הוא סוכן כפול? חלף בו הרהור. העלה שוב על המחשב את “מיניבוס” וריפרף על הכתוב בו. לא היו שם פרטים מחשידים או חריגים במיוחד:

יליד 1955, רמת גן. למד בבית ספר ממלכתי דתי. נישא, 1977, לתקווה פלדשטיין. 2 ילדים. (צריך בוודאי לעדכן, חשב, הדתיים האלה עושים הרבה ילדים). עבר לגור בקריית־ארבע ב־1985. עובד כפקיד בלשכה המקומית של משרד הפנים. נחשב לפקיד מסור, ויצא לו שם שהוא מוכן לסייע לאזרחים הפונים ללשכה. המלצת… נענה לפנייה ביום… נבדק… אישור…

היו שם גם פרטים על סדרי תשלום ושטויות אחרות. הנספחים היו: תיק רפואי (סביר)… תיק משטרה (במ"פ)… דין וחשבון של… על התרשמותו משיחה עם הנושא. קרא את דו"ח השיחה וגם בו לא היה שום דבר מיוחד: הוצא לו לשמש חפרפרת והוא הסכים. הביע את הסכמתו לעבור לגור בקריית־ארבע ולהיות פעיל בחיי הציבור המקומי. אם היה כתוב שהתנדב זה היה מעורר יותר חשד. מאיר שנא לעבוד עם מתנדבים. תמיד נדמה להם שמגיע להם משהו מפני שהתנדבו, וגם שמותר להם לבחור את המשימות לפי הטעם האישי שלהם. מתנדבים הם קוץ בתחת. סוכנים, בכל אופן. מודיעים זה דבר אחר, שם אתה מקבל מה שיש.

כשהגיע עודד שיף למלון “המלכים”, מלון שבאים אליו דתיים רבים, ופנה לדלפק לשאול על מר מירון, הפנו אותו לחדר 412 ושם חיכה לו מאיר. לקביעת סדרי הקשר יכול היה מאיר להסתפק באחד העוזרים שלו, אבל העדיף להסתכל לסוכן בעיניים ולהתרשם ממנו אישית. אחרי שיחה קצרה, שבה שאל את עודד כמה פרטים על עצמו, והשווה אותם עם החרות בזיכרונו מהתיק, גילה שהאיש דובר מן הסתם אמת, מכל מקום בכל הנוגע לפרטים הקטנים, וכמו שניחש – מספר הילדים שלו הגיע בינתיים לשישה. לתת לדיטה הוראה לתקן בתיק, אמר לעצמו.

אחר כך קבע עם עודד שיף סדרי קשר. אם יש לו מה להודיע, הוא צריך לצלצל למספר 02־693773

ולבקש את גדעון מרון. בשום אופן לא מהטלפון הפרטי או מהמשרד. רק מטלפון ציבורי, ועדיף בירושלים ולא בקרית־ארבע. ואסור לו בשום אופן להציג את עצמו בשמו. שיגיד כל שם שעולה בדעתו. כשיגיד שהוא רוצה לדבר עם גדעון מירון יאמרו לו שאין איש כזה, אבל אחר כך יתקשר אליו מישהו למשרדו בקריה, יציג את עצמו כגדעון מרון וישאל אותו אם יש אצלו תיק במספר מסוים. המספר יהיה מורכב מהיום בשבוע, היום בחודש, החודש (חודשים שמספרם חד־ספרתי יתחילו בספרה 0) והשעה (ארבע ספרות). בכל חודש נקבע מקום מפגש במלון אחר, שנים־עשר בתי מלון בסך הכול. שם הוא צריך לפנות ללובי ולשאול על מר מירון ואז יופנה לחדר המתאים. כשיישאל על התיק הוא צריך להשקיע כחצי דקה בחיפושים ברשימת התיקים ואחר כך להשיב, “מצטער, תיק כזה אין.” אם ישיב תשובה אחרת, אפילו בסדר אחר, כגון “מצטער. אין תיק כזה” זה יהיה סימן שהוא לא יכול (מטעם חשוב, רק מטעם חשוב, הדגיש מאיר) להתייצב במועד שנקבע, ואז הוא צריך להוסיף מספר אחר של תיק, כל מספר שיעלה בדעתו. הספרה הראשונה תהיה היום בשבוע שבו יוכל להתפנות, ואז יתקשרו אליו באותו אופן לקביעת מועד ביום זה.

“בדרך כלל אנחנו מצפים ממך שתיזום מגעים כשיהיה לך מה להודיע, אבל לפעמים, כשנחשוב שאנחנו צריכים לדבר איתך, נתקשר בשיטה הזאת לקביעת מועד. ברור?”

עודד השיב שברור.

“ואף מלה לאף אחד, גם לא לאישה. ואפילו לא למי שאתה חושב שגם הוא עובד איתנו. ברור?”

הצורה המחשידה של הדברים העליבה את עודד, אבל גם על זה השיב, “ברור.”

“ואתה לא בא אף פעם במכונית שלך. סע באוטובוס. סע במונית. קח קבלה, יחזירו לך את ההוצאות. אבל לא במכונית שלך. ברור?”

עודד השיב שוב שברור.

“כן, וחוץ מזה, אתה לא רושם שום מספר. למד בעל פה: 02 ־ 693 ־ 02. בחודש הנוכחי המלון הוא ‘המלכים’, בחודש הבא ‘מוריה’, בחודש שאחריו ‘הנשיא’. אם יהיה צורך. יודיעו לך החודשים הבאים את בתי המלון האחרים. ברור?”

גם זה היה ברור לעודד, הפגישה הסתיימה.

2    🔗

כעבור כחודש צילצל הטלפון בירושלים ומישהו ביקש לדבר עם גדעון מירון. הפקידה אמרה שאין שם איש כזה, ולמחרת קבע מאיר פגישה עם עודד שיף. על פי מספר החודש נקבעה הפגישה במלון “מוריה”. פקיד הקבלה אמר שמר מירון בחדר 521 והמעלית נמצאת בקצה המסדרון, מימין.

עודד סיפר למאיר בפרטים מרובים על “שבת העיון” בקריית־ארבע. מאיר ישב בקוצר רוח כשדיווח על ההרצאות של נחמיה גולן ובעיקר על הרצאתו הארוכה של הרב שני. “התפלאתי איך יכול לדבר כל כך הרבה בעמידה. הוא חולה לב ולפני שנתיים הושתל בחזה שלו קוצב לב,” סיפר, ומאיר אמר לעצמו, יש לו נטיה להוסיף פרטים לא רלוונטיים, הפסיק את דיבורו והורה לו, “כתוב על ההרצאות דו”ח תמציתי, כמו של סטודנט שמסכם את הדברים של המרצים, בלי חתימה ובלי כתובת להחזרה, ושלח אותו, מתיבת דואר בירושלים ולא בקריה, לתא דואר 61392 בתל אביב. זכור את המספר, ואף פעם אל תשלח לשם שום דבר בלי הוראה מפורשת. ברור?"

גם זה היה ברור לעודד שיף.

“שמת לב מי היו המשתתפים בשיחה?” שאל מאיר

“אני מכיר כמה, אחרים באו מכל מיני מקומות ולא ראיתי אותם קודם,” השיב עודד.

“שלח את השמות שלהם ותמצית מהדברים שאמרו, במכתב נפרד לאותו תא דואר בתל־אביב.”

“יש לי רק תמצית מקוצרת שכתבתי מן הזיכרון אחרי צאת השבת,” השיב עודד.

“שלח מה שיש לך.”

“אבל עוד לא סיפרתי את העיקר. ויש לי גם תמונות.”

מאיר לא התאפק ושאל, “צילמת בשבת?”

“אם מה שאני עושה יש בו פיקוח נפש הוא דוחה שבת,” השיב עודד, “וחוץ מזה, במצלמה שנתתם לי לא צריך להעביר את הפילמים. הם עוברים מעצמם כשאני לוחץ על הכפתור. לחצתי עליו בכל פעם כאילו אני מוציא ממחטה מהכיס, וזה מותר לעשות גם בשבת. וכמובן מסרתי לפיתוח ביום חול.”

“לא חשוב, לא התכוונתי לפגוע,” התנצל מאיר והוסיף, “המצלמה ודאי מדגם מיושן. אדאג שייתנו לך משהו חדש יותר. עכשיו ספֵּר את העיקר והראה את התמונות.”

עודד סיפר שביום העיון השתתף גם איש אחד ששמו רמי שגיא, שהתאכסן במקרה אצלו בבית, וכששאל אותו מה הוא עושה אמר “עסקים בינלאומיים”.

מאיר שאל את עצמו אם זה אותו רמי שגיא ואמר, “הראה את התמונות.”

היו שם כמה תמונות של הדוברים מעל הבמה. “זה הרב שני,” אמר עודד, “וזה נחמיה גולן. וזה המארגן, שמו איתמר שומרון, הוא לא תושב הקריה, אבל הוא בא לפעמים לישיבה לשמוע הרצאות של הרב שני, ראיתי אותו גם בהרבה הפגנות נגד הנסיגה. השתתפנו יחד פעם או פעמיים באירועים של התיישבות מחאה. בחור פעיל מאוד. אומרים שהוא לומד גם באוניברסיטה בירושלים, והוא מארגן את ימי העיון האלה בקריה.”

מאיר חייך לעצמו כשראה את תמונתו של נחמיה, ביקש מעודד להביא בפעם הבאה יותר פרטים על איתמר שומרון, וסימן לעצמו לחפש אם יש עליו משהו במחשב.

“יש לך גם תמונה של שגיא?” שאל. בהחלט יכול להיות שזה אותו השגיא שהוא מכיר.

“יש לי תמונה שלו כשהוא יוצא מהבית שלי בשעת צהריים יחד עם איתמר שומרון. מצטער שתפסתי אותו קצת מרחוק ורק חלק מהפרופיל כך שקשה לראות פרטים.”

כן, זה הרמי שגיא שאני מכיר, חשב מאיר ושאל, “אתה יודע לאן הם הלכו ומה דיברו ביניהם?”

“לא,” השיב עודד, “הם יצאו ולא אמרו לאן. לא יכולתי לעקוב אחריהם בשעה שהרחובות לגמרי ריקים. בעצם, עכשיו, כשאני חושב על זה, אני יכול לשער שאיתמר לקח אותו לבית של סיגל מור־חיים, שהיא ידידה שלו והוא נפגש איתה לפעמים.”

“טוב עשית,” אמר מאיר.

“חשבתי שאם חילוני כמו רמי שגיא בא ליום עיון בקריה, אולי יש בזה משהו.”

“אולי,” אמר מאיר, “אולי. תמשיך לפקוח עיניים ולדווח בשעת הצורך.”


3    🔗

בחיפוש במחשב השי“ר, גם בתא שלו וגם בתאים אחרים שיש לו גישה אליהם, לא מצא מאיר שום חומר על איתמר שומרון. היו שני איתמר והיו כתריסר שומרון, אבל לא שני השמות יחד. לא חשב שימצא במחשב פרטים שאינו יודע על שגיא, לדעתו ידע עליו כל מה שצריך לדעת ויותר, וזכר כמעט הכול. ליתר ביטחון העלה את התיק שלו על המסך. פתאום שם לב לדבר מוזר. מתאריך מסוים, פחות או יותר מאז נאלץ לפרוש מהשי”ר, נעשה החומר דליל מאוד ומספר הפרטים שנוספו לו נעשה קטן ביותר. לא הרבה יותר ממה שאפשר להוציא מהעיתונים. כאילו נתן מישהו הוראה להניח לו. מי יכול לתת הוראה כזאת? לא חושב, אמר לעצמו, שהראש יחשוף את עצמו כך. קרוב לוודאי שההוראה באה מדרג נמוך יותר, אבל בכל זאת מדרג גבוה מספיק לתת הוראה כזאת. בתיק היה רק חומר שיודעים כולם: שהוא מקורב לאלוף (מיל') מוטי פלד, העומד בראש אגף ההדרכה של ארגון האבטחה הבינלאומי של סוחר הנשק הידוע רלף ליברמן מארצות־הברית. נמסר גם שהוא עובד בשירותו כיועץ מיוחד. העתקים מחשבון הבנק שלו הראו שהשכר החודשי שמפקידים בחשבונו, ממקור לא ידוע, גבוה בהרבה מהשכר בשירות המדינה. וזה כמעט הכול. אפילו לא הוזכר שהוא פעיל ב“תנועה נגד הנסיגה”, שהגבירה מאוד את פעולתה מאז ההסכם עם הפלסטינים (זו התנועה שנחמיה גולן הוא דוברה הראשי), ואין רמז על כך ממגייסי הכסף הגדולים בשבילה.

הוא ביטל את ההשערה שהתעלמות זו משגיא נובעת מעיסקה שסוכמה בין שוש לבין שגיא כשהוכרח לפרוש מהשי“ר. היא לא מאלה שיעשו עיסקה כזאת. הולכת תמיד “דוגרי”. נשארו עוד שניים, גדעון, ראש א”מ, אגף המודיעין, וראובן, ראש א"א, אגף האבטחה. לא סביר שזה היה ראובן. הוא הרי הקים אצלו יחידת מודיעין משלו, והוא יכול לצבור חומר בתא שלו, שלאנשי המודיעין אין גישה ישירה אליו והם זקוקים לאישור הראש כדי לעיין בחומר שבו, אש למה לו להתעסק במה שנעשה אצל אחרים ולהסתבך? נשארה רק ההשערה שזה גדעון, ראש האגף שלו. איזה עניין יכול להיות לגדעון לתת הוראה לעזוב את שגיא? אולי שגיא יודע עליו משהו וסוחט אותו? קשה להניח. גדעון הוא בוק לא קטן ובריון עוד יותר גדול, ערס, אבל לא חכם. אפשר להערים עליו בקלות, אפשר לבלבל אותו, קשה מאוד לסחוט אותו.

נותרה רק ההשערה שגדעון יודע משהו שהוא לא רוצה לספר לו, לראש יח"י, היחידה הממונה אצלו באגף על עניינים כאלה. סביר, סביר מאוד אפילו. אבל מה זה יכול להיות?

פתאום באה לו הארה: ברור לגמרי! לשגיא יש קשר עם מישהו אחר בשי“ר. מישהו שפועל בתחום שלו, בתחום היהודי, בלי לדווח לו, ומתוך הסתרת פעילותו. שגיא, אמר מאיר לעצמו, בעצם לא סולק מהשי”ר. זו היתה הצגה גדולה, זה היה כיסוי לפעולה החדשה שלו. נראה מסובך, אבל כבר היו דברים מסובכים מזה. אפילו הסיפור על מעורבותו בסחר הסמים, סיפור שעבר מפה לאוזן בצמרת השי“ר, הוא אולי חלק מהכיסוי הזה. לעניין זה בכלל לא חשוב מי מפעיל את שגיא, אם ראש א”א, אגף האבטחה, או ראש א"מ, אגף המודיעין. מה שחשוב זה שעכשיו ברור כי עליו להמשיך לפעול לפי קו הפעולה שהגיע אליו באינטואיציה לפני חודש, אחרי הפגישה ההיא עם נחמיה גולן. הוא צריך להמשיך במעקב ובחקירה, להגיע אל הרוצח הפוטנציאלי, או אל קבוצת הקושרים, ולחשוף אותם ברגע הנכון, ושיהיה ברור שהוא לבדו חשף את זה, בלי שותפים.

איתמר שומרון נראה בהחלט כקצה חוט. מכיר את נחמיה גולן, והנה מתברר שמכיר את שגיא עד כדי כך שיש להם סיבה להסתודד. לא מן הנמנע שנחמיה גולן יודע משהו על קשריהם ואולי הוא גם שותף להם. אולי איתמר שומרון זה מעורב באיזה קשר, אולי אפילו בקשר לרצוח את ראש הממשלה. זה נראה ניחוש פרוע, אבל בכל אופן צריך לעקוב אחריו. ובעצם גם אחרי שגיא. ואולי, חשב, אולי לא שלחו את שגיא לחקור? אולי יש מישהו בשי"ר שקשור במזימה להרוג את ראש הממשלה והוא משתמש בשגיא כאיש ביניים לחבורת הקושרים? גם זו אפשרות שאסור להתעלם ממנה. איש מודיעין טוב אינו מחליט מראש על שום אפשרות שהיא – אם מותר לומר כך – בלתי־אפשרית. וזו בהחלט עוד סיבה טובה מאוד מדוע חשוב שלא ידווח בינתיים כלום על מה שכבר גילה ועל מה שהוא עוד עתיד לגלות. לא לראש אגף המודיעין ולא לראש אגף האבטחה. צריך לנהוג בכולם כבחשודים. חשודים, כל עוד לא יוכח אחרת. והעיקר, העיקר לעשות הכול בשכל. בשכל.

אסור, למשל, שייראה שאינו מדווח על החקירה שהוא מנהל בקריית־ארבע בקשר לחשד שמישהו קושר קשר לרצח ראש הממשלה. ידיעה הקשורה בביטחונו של ראש הממשלה צריך להעביר לראש אגף האבטחה. כל דבר חשוב הוא חייב לדווח לגדעון, ראש האגף שלו. אז ברור שצריך שיהיו סימנים שדיווח. אבל ברור גם שזה יהיה אידיוטי לגמרי אם יעביר דיווח ברשת המבצעית. היא חשופה לרבים. הראש יכול להוציא בעזרת הסיסמאות הפינלנדיות שלו מכל תא שהוא כל מה שהוא רוצה לעיין בו. אם באמת מישהו מבפנים קשור במזימה, הוא יבין שעלה על עקבותיו. וגם אם לא, זה עניין שרבים למעלה רוצים להיות קשורים בו, והם יוציאו מידיו את הטיפול. שום דבר טוב לא יצא לו מזה. צריך לדווח, אבל רק כאילו.

הוא רשם ביומן הפגישות האישי שלו פגישה עם גדעון לפני יומיים, לא לפני שביקש מדיטה לבדוק אם היה אז בעיר. ואחר כך הכתיב לה מִזכר והורה לה להקליד אותו במעבד התמלילים הרגיל: “אל: ג', ראש א”א, מאת: מ', ראש יח“י. להזכירך את שיחתנו מיום… שבה מסרתי לך פרטים על מידע מסוים שהגיע לידי ואת בקשתי שתעביר מידע זה לנוגעים בדבר.” בראש הדף המודפס הורה לה לכתוב “באמצעות שליח”. מזכר כזה, שאין בו מידע רגיש, אין חובה להעביר דווקא ברשת המבצעית. אם יישאל יוכל להסביר שלא רצה להעמיס עליה משהו שאינו אלא תזכורת.

לאחר מכן חתם בקשקוש על המכתב, הורה לדיטה לשים אותו במעטפה, ואז נזכר שנגמרו לו הסיגריות ושלח אותה לחנות של היחידה להביא קרטון חדש. הספיק לגרוס במגרסת הנייר את המכתב המיועד למשלוח, וכשחזרה אמר שבינתיים היה השליח ולקח את המכתב והורה לה לתייק את ההעתק בתיק השוטף.


4    🔗

כששכב במיטה ועישן את הסיגרייה שאחרי, נכנסה דיטה בחלוק השקוף עם שני ספלי הקפה, ובמקום לשאול את השאלה הקבועה “אז מתי?” אמרה, “זה היה מחוכם מאוד מש שעשית. מחוכם מאוד.”

“מה עשיתי?” ניסה להיתמם.

“אתה יודע מה עשית, ואני בטוחה גם שאתה יודע שאני יודעת.”

מאיר המשיך לשאוף את עשן הסיגרייה ולבהות באוויר. מדברת בחידות. ברור שיש לה ניסיון מספיק בעבודה שלו להבין שהוא מנסה להסתיר משהו. הנה מצאה סוף סוף נקודת תורפה אצלו. אולי היא כבר חושבת על זה, ואולי יבוא לה רעיון אחר כך, להשתמש בזה כדי ללחוץ עליו, צריך לסלק אותה מכאן, חשב, אבל בשכל. בשכל. צריך להיפטר ממנה. אבל כך שלא תרגיש. אין דבר קשה מנקמתה של אשה דחויה, קרא פעם באיזה מקום. נזכר בהצעה שהציע לו אביהו קרן לעבור לחו"ל. הנה הזדמנות טובה, החליט.

במהירות גדולה התגבשה אצלו תוכנית. עד שגמר לשתות את הקפה, נעשו פרטיה ברורים יותר ויותר.

הוא סיפר לדיטה על הצעתו של אביהו שייסע לחו“ל ויוצב בתחנה בבלגיה, ואמר שהוא מתכונן להיענות להצעה. “למה שלא תבואי גם את איתי לחו”ל?” שאל כאילו הרעיון עלה ברגע זה בראשו, “יהיו לנו שם כמה שנים טובות ואחר כך נוכל להיות יחד גם פה.”

“ואשתך?” שאלה דיטה.

“היא לא תבוא איתי. זה מהתפקידים שאליהם לא לוקחים את הנשים.”

“אז איך תיקח אותי?”

“נמצא דרך,” השיב.

היא ידעה שלממלאי תפקידים מהסוג שעליו דיבר אין מזכירות אישיות.

“איך?” שאלה.

“אין בעיה, את תהיי שם כעובדת השירות. אפשר לסדר שתהיי המזכירה של התחנה.” ואחר כך הוסיף, “בינתיים אף מילה לאף אחד. במסדרונות שלנו מסתובבים הרבה שהיו שמחים להכשיל את התוכנית הזאת.”

בלילה, בבית, באה אליו ההארה הגדולה באמת.

הרי יש אצלו ביח“י יחידה של “מודיעין מסכל”, שהיא יחידת ביצוע לכל דבר. הוא הקים אותה בתגובה לידיעה שבאגף האבטחה הוקמה יחידת מודיעין עצמאית. אם להם מותר לגלוש מהתחום שלהם, גם לי מותר, חשב. בראשה עמד צביקה, בחור לעניין, שהיה פעם ביחידת הביצוע של השירות, השתתף בהרבה מבצעים נועזים, נפצע והועבר אליו ליחידה. הנה דבר שבו יוכל להפעיל את היחידה שלו. צריך להמשיך במעקב, להפעיל אמצעים נוספים, לגלות את תוכניות ההתנקשות – וכמובן לבדוק טוב טוב אם מישהו מבפנים לא קשור – להניח למתנקש להגיע לטווח של ראש הממשלה ואז יתפוס אותו צביקה על חם. זה יהיה המבצע הגדול שלו, ראש היח”י. כל הקרדיט עליו יהיה שלו. ובהזדמנות זו יראו כולם איזה אפסים נמצאים בעמדות גבוהות משלו. אחרי זה הכול יהיה פתוח, אמר לעצמו. עד עכשיו היה הוא השיבר. אחרים היו מסובבים אותו לצד אחד כדי שהמים יזרמו חזק, או לצד האחר – כדי שייצא רק קילוח דק. מעכשיו תהיה היד שלו על השיבר והוא יקבע את קצב הזרימה. הרגיש שעלה כיתה. עכשיו הוא בין הגדולים. עורקיו מלאו אדרנלין, מוחו עבד בקדחתנות והוא שכב ער ותפוס מחשבות.

ברור שעכשיו חיוני ביותר לא לאפשר לדיטה לסבך את הדברים. היא צריכה להיות רגועה לגמרי. זה דבר ראשון. למחרת שאל פה ושאל שם אם יש מקום פתוח בחו"ל. התברר שיש, אבל בספרד ולא בבלגיה. והוא הרי אמר בלגיה. תחילה חשב שזה מכשיל את התוכנית, אבל פתאום הבין שדווקא להיפך, עושה אותה אמינה יותר. לדיטה הסביר שהיא צריכה לצאת עכשיו לספרד, מפני ששם יש מקום פנוי. כשייצא לבלגיה בעוד חודש, חודשיים לכל היותר, ידאג כבר להעביר אותה לשם. היא היססה קצת ולבסוף הסכימה. הפרידה לא תהיה ממושכת, אמר לה, והעיקר שאחר כך יוכלו להיות יחד, כל הזמן יחד.

דברים כאלה מסתדרים מהר. בתוך שבועיים כבר היתה דיטה בדרך למדריד, אחרי שתבעה ממנו במפגיע לשכור תא דואר שאליו תוכל לשלוח לו מכתבים אישיים, ומאיר התפנה לטפל בכל הדברים האחרים. לטפל חזק, ובשכל.



 

הזמן: 0 פחות 7 חודשים    🔗

1    🔗

ראש הממשלה ישב על המיטה בחדר השינה של הפנטהאוז התל־אביבי שלו, הפיל על הרצפה את הנעל הראשונה ואמר לאשתו, שכבר שכבה במיטה וקראה את המגזין של העיתון של יום שישי שמחלקים ביום חמישי, “טוב, אז עברנו גם את זה.”

זה היה טקס החתימה בוושינגטון. שלשום חזרו לארץ. אתמול והבוקר טיפל בעניינים הדחופים, ובכל מיני עניינים מטרידים אחרים, קודם בירושלים ואחר כך בתל־אביב, וזה הערב הראשון שלהם בדירתם התל־אביבית. אולי יהיה לילה שקט, אם לא יצלצל הטלפון. פעם, כשביקשו ממנו בראיון בטלוויזיה להגדיר מה זה להיות ראש ממשלה, אמר: זה החיים ליד הטלפון. אמרו עליו שהוא חושב הרבה על ההגדרות הקצרות האלה שהוא כאילו יורה מהמותן בראיונות הטלוויזיה בארץ ובחוץ־לארץ. האמת היא שהן צצות ובאות לו באופן פתאומי, ודווקא דברים שהוא חושב עליהם הרבה, לפעמים הוא שוכח לדבר עליהם בראיונות האלה.

מירה הסירה את עיניה מהכתבה על חובות הקיבוצים שניסתה לקרוא – מאז ימיהם בקיבוץ גילתה עניין רב בכל הנעשה בקיבוצים ועדיין היו לה כמה ידידות שרכשה שם – ואמרה, “הלוואי”.

הטון של דיבורה אמר שאינה מאמינה שכבר עברו הכול. מירה היתה תמיד זו שהביעה פקפוק בכל דבר. זה היה מין ניסיון כזה להתגונן מפני כל הדברים הרעים שיכולים לקרות. אם תגיד שיקרו, אולי דווקא לא יקרו. היתה לה דעה שלילית על רבים מהאנשים שעבד איתם. לעתים קרובות היתה מזהירה אותו מפני זה או מפני זה. היה לה מין חוש מיוחד להבחין בדורשי רעתו. הוא התרגל להיוועץ עמה בדברים רבים, וכבר שם לב שמספר הפעמים שהתחרט מפני שלא שמע לעצתה עולה הרבה על מספר הפעמים שהתחרט משום שנשמע לה. הוא הסיר גם את הנעל השנייה ואמר, “אני כמעט בטוח שהרע ביותר כבר מאחורי.”

היא אמרה שוב, “הלוואי,” והשתדלה שנעימת הדיבור תהיה קצת יותר מעודדת. השעה הזאת שבה הם הולכים לישון בדירתם התל־אביבית היא השעה הקשה ביותר של השבוע. לפני שהם הולכים לישון הם נכנסים לחדר של רוביק ועומדים בשקט. החדר מסודר כמו בפעם האחרונה שישן בו. בתוך הטייפ נמצאת עדיין הקלטת של בוב דילן ששמע לפני שנרדם. הספרים שקרא נמצאים במקום שהניח אותם. בתוך ספר השירים של עמיחי יש סימנייה שקיבל במתנה מהחברה שלפני האחרונה. הם עומדים בשקט ליד דלת החדר. כעבור רגעים אחדים היא ניגשת למיטה ומנשקת את הכר, עד שהוא מושך אותה ואומר, די, מירה, צריך לצאת מפה.

אבל הערב הרגיש צורך לדבר. “אני בטוח שהרע ביותר כבר מאחורינו,” חזר על דבריו. “זה היה קשה, אבל טוב שזה כבר עבר.”

“אולי,” אמרה שוב בקיצור. הוא נכנס לפיג’מה, יצא לרגע לחדר האמבטיה ובשובו אמר, “לפעמים נדמה לי שהחתימה היתה חתימה על גזר דין המוות שלי.”

הוא ידע שאסור להגיד לה דברים כאלה. בייחוד מאז נהרג רוביק בלבנון. אבל התשובות הקצרות שלה והספקנות שעלתה מהן עיצבנו אותו. הערב היה זקוק לדיבורים חמים, למלים מעודדות. לא היו לה מלים כאלה. לא בשבילו ולא בשביל עצמה. האבל על רוביק היה התוכן המרכזי בחייה. המלה “טוב” יצאה מהמילון שלה. לא היתה אומרת בוקר טוב ובמשך הזמן הרגישו כולם שאסור לברך אותה ב“בוקר טוב”. לשאלה מה שלומך היתה משיבה תשובות מסוג “בערך,” או “כמו תמיד.” לעולם לא “טוב, תודה,” כמו אחרים. הוא למד להתחשב ברגישויות שלה ובחרדות שלה. מאז שהיה לראש הממשלה הוא מצלצל אליה מכל מקום שבו הוא נמצא, פעמים אחדות ביום. גם הבנות מצלצלות כמעט בכל יום. העוזרים כבר יודעים שצריך להזכיר לו לצלצל למירה אם הוא שוכח כשיש עומס רב מדי. מעולם לא העז מישהו להתבדח במעמדו על ההרגל הזה שלו לצלצל למירה כמה פעמים ביום. אבל הפעם, אחרי המתח הגדול, ואחרי ההסתבכויות של הרגע האחרון, שכמעט הביאו לביזיון שההסכם לא היה נחתם, ואחרי האזהרות החריפות שהשמיע באוזניו בארבע עיניים נשיא ארצות־הברית, ובעיקר אחרי ההפגנה הנבזית והקולנית הזאת שקיבלה את פניו ביציאה משדה התעופה, וקריאות הגנאי “בוגד”, “פחדן” ו“רוצח”, אחרי כל אלה חשב שמותר לו לצפות לקצת יותר חום ולכן נפגע ממנה ופגע בה.

“למה אתה אומר את זה?” רגזה, “אתה לא יודע שאסור להגיד דברים כאלה?!”

“אני אומר מה שאני חושב,” השיב. “את מכירה אותי, אני אומר מה שאני חושב.”

“יש דברים שאסור לדבר עליהם גם אם חושבים עליהם,” אמרה. פתאום הרגישה שהיא צריכה להיפתח קצת והחליפה את נושא השיחה. “אתה חושב שהוא יעמוד מאחורי החתימה שלו?” שאלה והניחה את המגזין מידיה.

“אם יוכל לא לעמוד – לא יעמוד,” השיב לה. שאלתה סייעה לו לחשוף את ספקותיו והוא החל להאריך בדיבור. בישיבות הממשלה כבר ידעו שכשהוא בטוח במשהו, הוא מקצר בדיבור וכופה מיד הצבעה. כשאינו בטוח, הוא מאריך בדיבור ומרשה גם לאחרים לדבר כמה שהם רוצים. לפעמים לא מגיעים בכלל לידי הצבעה ועניינים נשארים תלויים ועומדים. “אני באמת לא יודע,” המשיך, “אם הוא רוצה לקיים את ההתחייבויות שלו, אני מניח שהוא לא רוצה, אולי הוא לא רוצה, אבל אני יודע שהוא מוכרח. אין לו ברירה. כמו שגם אני אולי לא רוצה לקיים את ההתחייבויות שלי, אבל גם אני מוכרח. גם לי אין ברירה. לפעמים ההיסטוריה חזקה מאלה שעושים אותה.”

“אתה תמיד חזק,” אמרה מירה, “תמיד הכי חזק.”

בפיה זה נשמע כמעט כמו מין האשמה. היא היתה נבהלת בקלות. כל צלצול באינטרקום היה מקפיץ אותה ומזכיר לה את הצלצול ההוא כשבאו להודיע. הוא היה מפגין סימני אדישות וניגש לענות וזה היה מעצבן אותה. בזמן האחרון, כשאנשי האבטחה של השי"ר יושבים כל הזמן מחוץ לדירה, גם כשהם בבית וגם כשאינם בבית, הפעמון מצלצל בתא שלהם והם עונים ובודקים מי המצלצל ולפחות הבעיה הזאת ירדה מעל הפרק.

“אני מקווה שאהיה באמת חזק לעמוד בכל מה שעוד צפוי כאן,” השיב.

“כבר עשית מספיק. למה לא תשאיר קצת לאחרים? התחלק באחריות. לפעמים אני חושבת שלא יזיק אפילו אם תעזוב את התפקיד. לך בוודאי לא. יש המון שהיו שמחים לבוא במקומך.”

“בזה את צודקת,” אמר, “אבל אני לא יכול לעזוב באמצע, לפני שאגמור מה שהתחלתי.”

“אני בטוחה שאתה יכול, אם היית רוצה.”

“אני כמו לוליין שהולך על חבל גבוה בלי רשת ביטחון. כבר הגעתי כמעט לאמצע הדרך. אין לי איפה לרדת. מסוכן יותר להסתובב ולשוב אחורה מאשר להמשיך קדימה עד הסוף.”

הנה עוד אחד מהדימויים המפורסמים שלו, חשבה, שבאים לו כאילו מעצמם.

ואז הוסיף, “אני בטוח שרוביק היה רוצה שאמשיך. אני מרגיש שאני עושה את זה גם בשבילו.”

היא התייפחה בשקט. היא שונאת כשהוא עושה לה את זה ומדבר בשם רוביק. גם היא יכולה להגיד כל מיני דברים בשם רוביק, אבל היא בוחרת לשתוק. כעבור רגעים אחדים של שתיקה יצאה לאמבטיה, לקחה כדור שינה, שאלה אם גם הוא רוצה והוא אמר שהוא כל כך עייף שהוא בטוח שיירדם גם בלי כדור. גם זו היתה תכונה מיוחדת אצלו, היכולת להירדם מהר ובכל מצב, לישון שינה עמוקה ולקום רענן לגמרי מיד כשמעירים אותו, אפילו נמשכה התנומה פחות מרבע שעה.

גם הפעם נרדם לפניה. היא חיכתה בשקט שהכדור יפעל את פעולתו ואחר כך חלמה את החלום הרגיל, שבא אליה לעתים קרובות ושמעולם לא סיפרה אותו לאף אחד.


2    🔗

הוא פגש אותה כשהיו יחד ב“הכשרה” בעין־גב. היא באה מהכרמל. אביה, ארנסט רובין, סיים את בית הספר של הבאוהאוס בדסאו, וכבר בצעירותו היה אדריכל ידוע בברלין. אמה היתה בת סוחר עשיר, נחשבה לפסנתרנית מבטיחה וכשהיתה בת חמש־עשרה עשו לה בלייפציג את הרסיטל הראשון. אחר כך הקסים אותה ארנסט. אחרי שנישאו עלו ארצה והשתקעו על הכרמל בבית יפהפה שבנה להם ברחוב פנורמה, זה עם הנוף המדהים. למזלם יצאו לפני היטלר והביאו עמם את הרהיטים והשטיחים והאורגינלים ואפילו הספיקו להוציא את הכסף מגרמניה לפני שסגרו את חשבונות הבנקים של היהודים. מירה, שנולדה בארץ, למדה ב“ריאלי”. אבל לבה לא היה נתון, למרות השידולים של אמה, לשיעורי הפסנתר אצל אבילאה, לא ללימודים באוניברסיטה העברית בירושלים ואפילו לא ללימודי אדריכלות בטכניון בחיפה. את רוב זמנה הקדישה להדרכה בתנועת “המחנות העולים”, ואחרי בחינות הבגרות הודיעה שהיא יוצאת להכשרה בעין־גב.

היא היתה היפהפייה של ההכשרה וידעה לשיר כל כך יפה את השירים הרוסיים העצובים וגם לרקוד בקלילות כזאת “פולקה” ו“קרקוביאק”, הריקודים האלה שבהם מרגישים על אמת היד את השד המפזז של בת הזוג, אבל מעמידים פנים כאילו מתעניינים רק בצעדי הריקוד. היא היתה מבוקשת מאוד בין החבר’ה. המוצלחים ביותר חיזרו אחריה. הוא היה בטוח שאין סיכוי שהיא תבזבז עליו מבט. נער מהגולה, שבא להכשרה עם הסטיגמה של חניך־פנימייה, שעדיין לא הצליח להסתיר את המבטא הפולני הכבד, שלא הצטיין לא בעבודה ולא בחברה, שהיה גבוה מהממוצע, אבל רזה במידה לא רגילה, כך שמכנסי העבודה מהקומונה של הקיבוץ נגמרו לו מעל לקרסוליים, אבל במותניים היו תלויים עליו ברישול מביך, ושהראש שלו כבר החל להקריח וכבר היה קשה להסתיר את זה.

הפנימייה בבן־שמן היתה נקודת השפל. הוא הגיע מווילנה כשהיה בן ארבע־עשרה. ידע עברית, מפני שאביו, המורה לעברית בגימנסיה “תרבות”, הקפיד לדבר בבית עברית. אבל זו היתה עברית גלותית במבטא קצת מצחיק. דקדוק ידע הרבה יותר טוב מהתלמידים האחרים בכיתה, והמורה היה מוכיח לפעמים את התלמידים האחרים: ראו, הוא הגיע מן הגולה ואתם גדלתם בארץ – והוא יודע דקדוק יותר מכם! רצה להיעלם לאיזה מקום שבו לא ימצאו אותו כשהמורה אמר את זה. הוא ידע בעל־פה שירים רבים של מיצקייביץ' שלימדו בבית הספר ושירים של ביאליק, טשרניחובסקי ושניאור שקרא עם אביו. היתה לו מחברת של שירים שכתב בעברית, בניקוד מלא, אבל היא אבדה לו במעבר מבן־שמן לעין־גב.

כשהחליטו ההורים לשלוח אותו ללמוד בארץ כעס מאוד. עד אז לא נסע אפילו לימים אחדים בלי ההורים. ופתאום הוא צריך להיות לבדו וכל כך רחוק מהם. אחר כך, אחרי השואה, ניחם על הכעס הזה, אבל אף פעם לא דיבר עליו ונמנע גם מלספר על הוריו, חוץ מאשר את הדברים ההכרחיים ביותר. עיתונאי אחד, שכתב עליו כתבת פרופיל אחרי מלחמת ששת הימים, ציין את העובדה שהוא נמנע מלדבר על הוריו ועל ביתו בווילנה כמין סימפטום של ניתוק לא מודע מהעבר, המאפשר לו להתרכז במשימה שלפניו ולהסיח את דעתו מכל דבר אחר המפריע לה. מעולם לא הגיב על דברים כאלה.

השנים בבן־שמן היו בלתי־נסבלות. הוא זוכר אותן בכאב עמום. הוא היה רזה כל כך והיה לו עור לבן שהיה מצמיח אבעבועות כשהיה נחשף לשמש. בעבודה בשדה היה מקבל תמיד מכות שמש, ולכן העדיף לעבוד ברפת. שעות קימה נוראות, בעיקר בחורף, כשצריך ללכת בחושך בבוץ, אבל העור נשאר שלם ואת הגירוד מהזבל של הפרות אפשר לסלק במקלחת, קרה כמובן, רק פעם בשבוע היו מים חמים. ודווקא אז היה מתבייש להתקלח יחד עם כל הנערים האחרים. הם היו שזופים וחסונים והוא כל כך לבן ורזה. גם בבריכה היה שוחה רק לעתים רחוקות, ובעיקר בלילות.

ואחר כך, כשהיו התלמידים הבוגרים יותר מצטרפים למורים ולמושבניקים ולנוטרים מה“הגנה” ששכבו במארבים ביער הרצל, רובֵי “רויאל אנפילד – 1890” בידיהם, לקדם את פני “הכנופיות” שבאו לתקוף את המושב ואת כפר הנוער, היה בין הבנים המעטים שלא ביקשו מהם להצטרף. הוא ידע שלא סומכים עליו, אבל ספג את העלבון ולא התמרד. ילד בלי משפחה לומד לשתוק. כושר ספיגת העלבונות היה שימושי מאוד בשנים הבאות.

ההפתעה הגדולה בהכשרה היתה כשהודיע בשנה השנייה למלחמה שהתגייס לצבא הבריטי והתקבל לחיל התעופה. לא בקלות קיבלו אותו. הוא היה גבוה בסנטימטר או שניים מהגובה המקסימלי לטייסים, ורזה בקילוגרמים אחדים מהתקן. אבל כיוון שעבר בהצלחה את מבחני האינטליגנציה והזיכרון וההתמצאות במרחב, ועוד מבחנים שאותם עשה בזמן שהפסיכולוגים יושבים ורושמים, הסכימו לתת לו הזדמנות, ושלחו אותו לקורס טיס בסודאן. עד שהגיע לשם אכל המון לחם ושם היה מוסיף המון בייקון לביצים של הבוקר, כדי להוסיף קצת משקל ולא לעוף מהקורס.

מסודאן שלח את מכתב האהבה הראשון למירה. הוא לא צירף למכתב את כתובתו, מעבר למה שהיה חייב לציין בשביל הצנזורה הצבאית. אחרי המכתב הזה באו עוד רבים. הוא כתב לה פעמים אחדות בשבוע. לפעמים היה כותב מכתבים ולא שולח. כיוון שידע שלא יקבל תשובה, היה מרשה לעצמו להשתפך בווידויי האהבה אליה, הרחוקה, הזרה, השוכנת תמיד עמו בלילות הבדידות זרועי הכוכבים של המדבר. היה מחבר שירים נמלצים, מתחכמים, והיה שולח אליה. השירים היחידים שנותרו לו מהתקופה ההיא היו אלה ששלח אליה ושהיא העתיקה בכתב יד למחברת בית ספר גדולה, בעטיפה שחורה, שעל עמודה הראשון כתבה שירים למרים. אחר כך חשב פעמים אחדות שאולי כדאי להוציא את השירים האלה בקובץ, אבל היסס ובסופו של דבר נשארו השירים במחברת השחורה. פעם נתן לאלתרמן לעיין בשירים האלה והוא אמר לו שיש בהם “הבטחה מסוימת” אבל איש לא יקרא בהם כשירי משורר כי אם כשירים שכתב מפקד נערץ בצה"ל, ואולי יזכה לשבחים מהסיבות הלא־נכונות ושבחים כאלה הם לעתים קרובות גרועים מעלבון.

לבסוף העז וצירף את כתובתו הצבאית המלאה למכתב שכתב למירה. אחרי ששם את המכתב בתיבה התחרט וביקש מפקיד הדואר הצבאי לקחת אותו בחזרה, אבל באותו יום הקדימו להוציא את הדואר והמכתב הגיע אליה.

שבוע אחרי זה קיבל ממנה מכתב נזיפה על שלא הקדים לשלוח לה כתובת לתשובה. אני אוהבת לקבל את המכתבים שלך, אנא שלח עוד, כתבה. המלה אוהבת נגעה רק למכתבים. אף מלה על האהבה שהציע וביקש. היו שם הרבה פטפוטים על ההכשרה ועל החבר’ה ועל העבודה בגינון שבה היא עובדת. ועל זה שהם נשארים בעין־גב בהשלמה. שום דבר מעניין, שום דבר אישי, קרוב, אוהב. לפעמים חשב שיפסיק לכתוב לה, אבל לא יכול. ואחר כך, עם סיום הקורס (בהצטיינות!), כשעל המדים הכחולים שלו התנוססו כנפי הטיס ועל השרוול, מעל לכף היד, היה פס אחד של סקנד לֶפְטננט, בא לחופשה לארץ לפני שיציבו אותו ביחידה באנגליה.

בלילה ההוא שכבה איתו במטע התמרים שליד הכינרת. ואחר כך הם הגיעו בריצה אל המים ורחצו בעירום, והוא שמח שזה לא היה ליל ירח ולא יכלה לראות כמה הוא לבן. ואחר כך שכבו שוב על הדשא על החוף והלכו אל התמרים לקחת את הבגדים, וחזרו לצריפים של ההשלמה כשהחורבות של סוסיתא למעלה כבר היו מוארות באור שמש ראשונה, אבל למטה עדיין היו ערפילים. למחרת נסעו לבקר אצל ההורים שלה על הכרמל, היא הציגה אותו, סיפרה שהוא החבר שלה ואמרה שמיד אחרי המלחמה הם מתחתנים. אחרי ששוחרר מהשבי הגרמני, ונבדק בבית החולים הצבאי הבריטי שליד המבורג, נשלח לארץ לחופשת שחרור. כעבור יומיים כבר היו אצל הרב בטבריה, ובשנתיים הראשונות גרו בעין־גב והוא עבד ברפת.


3    🔗

ואז באו אליו מה“הגנה” והזמינו אותו להצטרף לגרעין הראשון של חיל האוויר שמקימים לקראת ייסוד המדינה. והיתה שיחת קיבוץ, ואחדים אמרו שאי־אפשר לוותר עליו ברפת, ושהקיבוץ כבר מילא יותר ממכסת הגיוסים שלו למוסדות הלאומיים. היו כמה הצבעות והתוצאות היו שונות בכל פעם. ולבסוף הודיע שמה שלא יחליט הקיבוץ – הוא הולך. בהתחלה היה ב“מחנה יונה” ואחר כך נשלח לצ’כוסלובקיה לבדוק את המטוסים שחיכו לעזיבת הבריטים, וכשהם עזבו היה בין אלה שהטיסו את המטוסים לארץ. הבסיס שלו היה ב“תל־נוף”, שמשם היה ממריא במסרשמיט המיושן שלו לגרש את המטוסים המצריים שבאו להטיל פצצות על תל־אביב. ואחר כך היה בצמד שהפיל את המטוסים הבריטים מעל אל־עריש – זה היה רגע מביך כשטס במסרשמיט מול הספיטפיירים, אחרי שהתרגל במשך שנים שהוא יושב בספיטפייר והאויב במסרשמיט – וקיבל את הצל“ש הראשון שלו. את השני קיבל כשהצליח להנחית בשלום את ה”גלוסטר מטאור" שהמנוע שלו התלקח באוויר, ולא צנח ממנו גם כשהורו לו מהקרקע לנטוש.

ואחר כך באו שנים של מעבר ממקום למקום. עם מירה, ואחר כך עם רוביק ואחר כך גם עם התאומות. זה רבץ לו על המצפון שלמירה אין חיים משלה והיא חיה רק בשבילו ובשביל הילדים, אבל לא היה מה לעשות. היא ניסתה ללמוד פסיכולוגיה בהתכתבות, אבל זה לא הלך. ובאו ההעלאות בדרגה. ושלוש השתלמויות, באנגליה, ואחר כך בצרפת, ושנתיים לפני ששת הימים בארצות־הברית. ופתאום עשו אותו למפקד חיל האוויר והוטל עליו להכין את החיל למלחמה הבאה.

את תוכנית האימונים שלו העתיקו לאחר מכן בחילות האוויר של ארצות אחרות. את תוכנית מתקפת הפתע לימדו באקדמיות תעופה. הפרשנים הצבאיים הסכימו שהמלחמה ההיא הוכרעה בשעות הראשונות הודות למתקפת האוויר המזהירה שתיכנן, וכל השאר לא היו אלא פעולות “ניקוי שטח”, כמעט פעולה “כירורגית”. כמה מאות הרוגים בצד זה וכמה אלפי הרוגים בצד האחר הם לגבי הפרשנים ממילא רק סטטיסטיקה.

אחרי המלחמה ריאיינו אותו בעשרות עיתונים בארץ ובחו“ל, ובתחנות טלוויזיה בחו”ל. והוא דיבר על הבחורים הנפלאים שעשו את העבודה, המעיט בערך תרומתו שלו, אבל הרחיב את הדיבור על התקופה החדשה שנפתחה באזור, על הגבולות שנפרצו, ועל כך שלגבי מדינת ישראל גם השמים אינם הגבול. הוא קרא במפורש, ככל שתפקידו הצבאי הרשה לו להתערב בשאלות פוליטיות, ולפעמים אף מעבר לכך, לא לזוז מהגבולות החדשים, גבולות העוצמה והגאווה, לא להתפתות ללחצים של אויבים וידידים. מדינת ישראל היא כעת לא רק מעצמה אזורית, אמר, המעצמה האזורית בה"א הידיעה, אלא שהיא נושקת עכשיו לעוצמתן של המעצמות העולמיות, וחיל האוויר שלה הוא שלישי או רביעי בסדרי הגודל של חילות האוויר. העיתונות אהבה את דבריו הבוטים וההחלטיים, מלאי הגאווה, הנאמרים בשפה אינטליגנטית, אם כי, לפעמים, סטרילית. בכרוזי “התנועה לארץ ישראל השלמה” צוטטו לעתים קרובות דבריו כאסמכתא ביטחונית לצורך שלא לסגת משטחי המולדת הרחבה ששבו לידינו. עיתוני הערב הפיצו את תמונתו בצבעים ובכותרת זהה, גיבור הניצחון. יש מוסכים, מספרות ובתי אוכל בדרום תל־אביב שהיא עדיין תלויה בהם.

כשאמר אשכול למקורביו ש“הבחור הקירח הזה נעשה גדול ממידת המכנסיים שלו” וזימן אותו לשיחה על התפקידים הבאים שהוא מעוניין למלא בשירות הציבורי, הבין שיצטרך לעזוב את חיל האוויר. כשישב וערך לעצמו את הסיכום “עם נייר ועיפרון”, כמו שהיה מציע לעוזריו לסכם כל בעיה לפני שהם מביאים אותה אליו לפתרון, הבין שבעצם אין לו עוד מה לעשות בצבא. רמטכ"ל לא יהיה, מפני שאין סיכוי שימנו איש אוויר לתפקיד זה. בחיל כבר עבר את הפסגה. עוד ניצחון מפואר כזה אינו צפוי בעתיד הקרוב. נותרו רק משימות קטנות, מטרידות, שוחקות, של קרבות אוויר בודדים, של הפצצת מטרות קרקע מוגנות היטב בסוללות תותחים אנטי־אוויריים וטילי קרקע־אוויר. בשורה שבה היה כתוב על דף הנייר מלחמת ההתשה, אלטרנטיבות סימן: שחיקה / מתקפת קרקע / הפצצת מטרות אזרחיות (?).

הוא לא נולד למשימות כאלה. הוא נולד לפריצות דרך. כמה מפלגות הציעו לו להצטרף, לקבל מקום בטוח בכנסת, להיות שר. הוא דחה את כולן. פרשן פוליטי אחד כתב שהוא מחכה שיציעו לו להיות ראש ממשלה. כשנשאל על כך אמר: שטויות במיץ עגבניות. אלה שהתעמקו בקווי אופיו אמרו: כשהוא מדבר בצורה המונית, לא אינטליגנטית, סימן שקלעו אצלו למטרה.

אבל הוא הפתיע את כולם ופנה לעסקים. ייצוג חברות נשק בינלאומיות. יבוא־יצוא. הוא סייע לישראל להיפטר מעודפים של סוגי מטוסים שכבר היו מיושנים בשבילה, אבל בארצות אחרות היה להם ביקוש רב. הוא ידע בתחום זה מי צריך מה ומה נמצא אצל מי. בשל המוניטין שלו הזמינו אותו ממשלות שונות לייעץ להן בתחומים הקשורים בציודם־מחדש של חילות האוויר שלהן. הוא היה הראשון שיצר קשר עם איל הנשק הגדול רלף ליברמן, וכעבור שנים, כשהיה לשר הביטחון, הגיע עמו להסכם בדבר חלוקת השוק העולמי, הסכם שסייע הרבה להגברת הייצוא הביטחוני מישראל.

אלה היו שנים של רגיעה אמיתית לו ולמשפחה. הוא למד ליהנות מהחיים. לבלות חופשות סקי באספן שבקולוראדו, במז’ב שבצרפת, בסן־מוריץ שבשווייץ; לבלות חופשות בעונות אחרות של השנה באיי הבתולה, באיי סיישל, בבאד־אישל שבאוסטריה, בקפ ד’אנטיב שבריביירה הצרפתית, ובכל המקומות האחרים שאנשי “חוג הסילון” מצטופפים בהם. הוא ומירה הוזמנו לפתיחות חשובות בארץ ובחו"ל. חייטים ידועים תפרו לו חליפות שהצליחו להתגבר על חסרונות גופו הצר והארוך. הציעו לו השתלת שיער, אבל הוא סירב לוותר על הקרחת המלאה שלו, שנעשתה לסמלו המסחרי. הם קנו אצל הקבלן “על הנייר” פנטהאוז מפואר במגדלי־דוד והזמינו אצל אביה של מירה, ארנסט רובין, את התכנון הפנימי, וכשמת באמצע העבודה, המשיך אותה אחד האדריכלים הידועים ואמר שעיצוב הדירה יהיה מונומנט לארכיטקט גדול. את הבית על הכרמל העבירו לידי “קרן ארנסט ולוטה רובין”, שהקימה בו מוזיאון לאדריכלות של ארץ ישראל, ומירה היתה יושב הראש של חבר הנאמנים של הקרן הזאת.

ואז פרצה מלחמת יום הכיפורים והביאה את המפנה הבא בחייו.


4    🔗

במלחמה עצמה לא השתתף באופן פעיל. הוא היה אז בחופשה בלונדון, לתפוס קצת תיאטרון. סידר לעצמו מקום במטוס תובלה שהטיס לארץ ציוד חיוני, התייצב ב“בור” ושימש יועץ מיוחד למפקד חיל האוויר. אחרי המלחמה אמרו שצריך מישהו שיוכל לשקם את צה"ל ואת המערכת הביטחונית כולה, ופנו אליו שיסכים להיות שר הביטחון. הוא מכר את החזקותיו בעסקיו בחצי־חינם לכל מיני שותפים ואנשי עסקים, אמינים או מפוקפקים, שמיהרו לקפוץ על המציאה – אפילו לא דאג להחזיק בידיו אופציה לרכוש בחזרה את החזקותיו במחיר המכירה כמו שעשו אחרים שפרשו מעסקים פרטיים לממשלה – והתמסר כולו לשיקום מערכת הביטחון. את הדברים הקשים אני עושה מהיום למחר, נהג לומר, הבלתי־אפשרי לוקח קצת יותר זמן.

בתוך פחות משנתיים הסכימו כולם ששיקם את מערכת הביטחון. אמרו עליו – אחדים כשבח ואחרים כביקורת – שהוא פועל כרמטכ“ל־על. הוא קיצץ בהוצאות, הרחיב בהשקעות, רכש עוד מטוסים ועוד טנקים ועוד ציוד אלקטרוני, יזם הקמת עוצבות חדשות ותוך כדי כך דאג שהרמטכ”ל יעיף החוצה חצי מהאלופים שהסתכסכו בינם לבין עצמם בשאלת האחריות לכישלונות העבר, וישים מחסום לפיהם של הנשארים. הקשרים שרכש בשנות העסקים שלו הביאו לו תועלת רבה. הוא ידע מי זקוק למה ואיפה, ידע היטב מתי מציעים עיסקה שהיא טובה למתווך ורעה למוכר, לקונה או לשניהם יחד. הוא הצליח להגביר מאוד את הייצוא הביטחוני, מה ששיפר כמובן את המאזן המסחרי של המדינה. שוב היו העיתונים מלאים תהילתו, והדוברת שלו לא היתה צריכה להתאמץ הרבה כדי שבטלוויזיה הישראלית יפנו לו מקום לראיון נרחב בשעות של צפיית שיא.

השקפותיו הפוליטיות נותרו כמקודם, אם כי שוב לא היה משתמש בניסוחים בוטים כמו בעבר. התנגדותו למשא ומתן על נסיגה היתה ידועה ברבים. אף שבישיבות הממשלה אמר שכל דבר צריך להיעשות “במסגרת החוק”, סייע למתנחלים ליצור “עובדות בשטח” ולעקוף מכשולים שניסתה הממשלה לשים לפני התנחלויות חדשות. משרדו היה תמיד פתוח לצעירים המזוקנים הנמרצים האלה, והם ראו בו לא רק ידיד ופטרון אלא כמעט אחד משלהם.

המפנה הבא היה אחרי ה“מהפך”. הוא החליט לפרוש לגמרי מהפוליטיקה ולעבור לעולם האקדמי. אוהב להפתיע, אמרו עליו. אחרי לבטים מסוימים – בין השאר שקל לעבור לתחום כלשהו במדעים המדויקים, אבל החליט שכבר איחר את הרכבת הזאת – בחר בהיסטוריה. באוניברסיטת תל־אביב הסכימו למסלול מקוצר. קיבלו אותו לתוכנית של מסלול ישיר לתואר שני, מתוך הבנה שהעבודה שיכין במסגרת זו תהיה מעין הצעת מחקר, שלאחר מכן יורשה לו, באורח יוצא מן הכלל, להרחיב אותה לעבודת דוקטורט. הנושא שבחר בו היה: מנהיגים תקיפים מבצעים מדיניות מתונה - המקרים של דה־גול ובן־גוריון. הזהירו אותו שזה נושא רחב מאוד, ושיצטרך ללמוד צרפתית על בוריה (היו לו ידיעות מסוימות מתקופת לימודיו באקדמיה של חיל האוויר בצרפת) ושהחומר הוא עצום. פרופסור ידיד אחד אמר לו שזה מפעל חיים. אבל הוא לא נרתע והתחיל בעבודה.

בעבודת המאסטר שלו השקיע מאמצים רבים, והיקפה הגיע כמעט לזה של ספר. הוא הגיש אותה יותר משנתיים אחרי שהתחיל לעבוד עליה וקיבל עליה ציון מעולה. איש לא חשב עכשיו שכשמניחים לו להתקדם במסלול הדוקטורט עושים איזו הנחה למעמדו האישי. הפרופסור הידיד התמנה למדריך שלו, והתברר שהוא מתייחס לעבודתו ברצינות רבה. תמיד מצא עוד ועוד ספרים שצריך לקרוא ועוד ועוד ארכיונים שצריך לנבור בהם ולהוציא חומר תיעודי. העבודה הלכה ורבתה. כבר כתב מאות עמודים ועדיין היה רחוק מהשלמת המחקר. פתאום לא נעשה לו דחוף לגמור את העבודה מהר. השנים עברו והוא המשיך בה. לעתים היה מוזמן להרצות על עניינים הקשורים במחקרו ושומעיו ציינו לטובה את בהירות המחשבה ואת כושר הביטוי שלו. הרצאותיו משכו תמיד קהל סטודנטים רב, ולעתים קרובות הגיעו אליהן גם שומעים שאינם סטודנטים. הוא היה מתבל את דבריו באפוריזמים ובמשפטים שאפשר לקרוא אותם בשני כיוונים. מאמרים מדעיים שכתב התפרסמו בביטאונים אקדמיים חשובים בארץ ובחו"ל. הוא חידש גם את כתיבת השירים והיה מפרסם אותם בכתבי עת, אבל עמד על כך שיפורסמו בשם בדוי, אף שלבסוף נתגלה שהוא כותב את השירים האלה. החיים האקדמיים היו טובים לו. גם מירה הצליחה סוף סוף להירשם לאוניברסיטה הפתוחה ולהתכונן למבחנים בפסיכולוגיה של הגיל הרך, מקצוע שעניין אותה מאז שעבדה בבית התינוקות בקיבוץ עין־גב.

רבים סבורים שהשינוי הגדול בהשקפותיו הפוליטיות, מהקוטב הניצי לקוטב היוני, בא בעקבות נפילת בנו במלחמה־שאחרי־המלחמה־שאחרי־המלחמה בלבנון. האמת היא שהדברים החלו להבשיל קודם לכן. בסתר נפשו, אפילו עם מירה לא דיבר על זה, החל לראות את עצמו בדמות דיוקנם של גיבורי עבודתו. תדמיתם הקשוחה סייעה להם לנהוג במתינות, דבר שבעלי תדמית מתונה לא יעזו לעשות, שכן כל ימיהם הם צריכים להתנער מתדמיתם. השם שיצא לו של מנצח במלחמה, של איש הביטחון בה"א הידיעה, יאפשר לו להשלים את העבודה של הבאת השלום. אבל אלה היו מחשבות, הרהורים, כמעט הזיות, שלא פילסו דרך אל המישור הקונקרטי. מותו של רוביק עשה פתאום את הניתוח השכלתני הזה לעניין של רגש, לעניין שבלב.

כמה בנאלי, אמר לעצמו ברגעים שבהם היה מתאכזר לעצמו, שעד עכשיו לא הבחין בפער הגדול שבין מראה המלחמה מלמעלה, מנקודת המבט של הטייסים, ובין המראה מלמטה, מנקודת המבט של אנשי הקרקע. היה צורך שרוביק ימות במלחמה כדי שיתחיל לראות את הדברים כמו שרואים אותם מלמטה. כמה בנאלי. כמה דומה לשבלונה המקובלת. סמלים הם שבלונות, אבל בחד־ממדיותם משתקף מימד המעמקים. עכשיו היה הוא לסמל. גיבור מלחמה ואב שכול. גמר בנפשו שבין הקוטב המגנטי של שמחת הניצחון והקוטב המגנטי של כאב המוות יפעיל מנוע רב עוצמה שיסיע את המדינה אל השלום. באחד הראיונות שנעשו עמו אז אמר, “כטייס ראיתי תמיד את הדברים מלמעלה, מרחוק, במימד המקום. כהיסטוריון התרגלתי להסתכל בדברים במימד הזמן. עכשיו אני יכול לשלב את שתי זוויות הראייה האלה במבט אחד.” היתה לו נטייה לניסוחים פילוסופיים סימטריים כאלה. כמה ממקורביו, בשנים שכבר היה לפוליטיקאי, אמרו שתכונה זו עוד תהיה בעוכריו.

אחרי שהחליט לחזור לפוליטיקה ניגש לעניין ביסודיות האופיינית לו. הוא נרשם כחבר במפלגה. התנדב לכל תפקיד, גדול או קטן, שאחרים לא רצו למלא. חרש את הסניפים. ביקר בכל הבריתות, הבר־מצוות, החתונות והשמחות המשפחתיות האחרות של חברי המרכז. התמודד בבחירות הפנימיות לראשות הרשימה, עמד בראש המפלגה בבחירות, ניהל מערכת בחירות נמרצת, אבל עניינית – יותר מדי עניינית, אמרו פרשנים פוליטיים ויריביו במפלגה, יותר מדי דיבורים על שלום ופחות מדי על ביטחון – ולא זכה, יותר מדי פניות אל השכל ופחות מדי אל היצרים והפחדים הקמאיים. הסקרים היו לטובתו כמעט עד הרגע האחרון. פיגוע רצחני אחד שעשו הפלסטינים יומיים לפני הבחירות הזיז מספיק מתלבטים לצד יריביו, ומה שנראה כניצחון דחוק נעשה למפלה דחוקה. בבחירות שלאחריהן שב והתמודד, נבחר במרכז לראשות מפלגתו, ניהל מערכת בחירות נמרצת, אבל פחות עניינית. סיסמאות מפלגתו הבליטו את חלקו בניצחונות העבר ובשיקום הביטחון והדגישו שכאשר ילך למשא ומתן על שלום, יהיה זה מעמדת כוח ומתוך נחישות לשמור על הביטחון. הפיגועים עבדו הפעם לטובתו ולרעת הממשלה. הניצחון היה דחוק, אבל אחרי הבחירות הצליח להרכיב ממשלה, שנשענה על רוב זעום. עורמת ההיסטוריה, חשב. הפיגועים שעושים הפלסטינים מכתיבים לנו את קצב חילופי הממשלות. צריך ליצור מצב, אמר, שבו לא תחיה הממשלה מפיגוע לפיגוע.

גם אחרי שהיה לראש ממשלה לא שינה את הסגנון האקדמי שלו (יריביו אמרו, הפוזה שלו). הקיף עצמו בפרופסורים מתחומי מדעי הרוח ומדעי החברה, קירב סופרים ונהג לכתוב להם מכתבים בכתב יד כשהוציאו ספרים חדשים. שוב היה ליריביו מה להגיד. הם אמרו שהוא קורא רק את העטיפות. לאמיתו של דבר נגעו מכתביו לעתים קרובות בעניינים שנזכרו בגוף הספר. פסיכולוג אחד כתב שראש הממשלה הוא אדם בעל אישיות מחולקת למדורים רבים, דבר שבמקרים קיצוניים עלול להוביל למחלת נפש. עיתונאי, שזכה למנה לא סבירה של שיחות ישירות עמו, אולי דווקא מפני שהרבה לכתוב עליו בלשון פוגעת, כתב שהוא מבקש להיות הכול לכולם.

בתוך שנה מכניסתו לתפקיד נודע שפתח במשא ומתן עם הפלסטינים. גלי מחאה החלו לשטוף את הארץ. ידידיו מהעבר, המתנחלים, שלא עמדו על השינויים המודרגים שחלו בו מאז נחשב לתומכם הראשי בממשלה, הופתעו. הם האשימו אותו בבגידה, קראו לו רמאי, ציטטו מדברים שאמר בעבר ושאלו בסרקזם מתי שיקר, אז או עכשיו. הכעס שלהם ניזון מאכזבה. הוא היה “משלהם”, והנה הוא עומד להגיע להסכם שישמיט מתחת רגליהם את הקרקע שתפסו. הם שנאו אותו יותר מששנאו את ראשי מפלגתו לשעבר. מאבק האופוזיציה בממשלה נעשה יותר ויותר אישי – נגד ראש הממשלה.

אחרי שנחתם הסכם המסגרת הראשון, שבו צולמה לחיצת היד המפורסמת שלו ושל המנהיג הפלסטיני, החלו להגיע איומים על חייו. שום דיון בכנסת, אפילו בשאלה צדדית ביותר, לא עבר בשלום. השמירה עליו הוגברה. מד הפופולריות שלו ירד בהתמדה. אבל הוא הצליח להעטות על עצמו חזות אדישה, כאילו שום דבר לא אכפת לו ושום דבר לא יסיט אותו מהדרך שבה הוא הולך.

בבית, לפני השינה, היה שואל את עצמו אם לא שגה בכך שזנח את החיים האקדמיים, שנראה כי התאימו לו כל כך ובהם רכש שלוות נפש מופלאה כזאת, והפקיר עצמו למערבולת הזאת של הפוליטיקה. אבל עכשיו, כשנחתם ההסכם השני ונקבעו לוחות זמנים לביצועו, והנסיגה ממרכזי האוכלוסייה של הפלסטינים היתה אמורה להתחיל בקרוב, חזרה אליו רוח הלחימה. הרעיון הזה שהביע הערב באוזני מירה, כי הוא כלוליין ההולך על החבל במרומים, שהפנייה אחורה מסוכנת לו יותר מהצעידה לפנים, מצא חן בעיניו. בעצם אנחנו שנינו, אני והוא, הפלסטיני, נמצאים באותו מצב. החוש להיסטוריה שרכש בקריאה רבת שנים, במסמכים שנבר בהם לצורכי עבודתו ובביוגרפיות של גדולי העולם שקרא להנאתו (הוא היה קורא כפייתי של ביוגרפיות), אמר לו שיצליח.

וכך נרדם באותו לילה בתחושה מסוימת של אושר, ככל שיכלה להיות בו. עד שצילצל הטלפון.


5    🔗

השעה כבר היתה אחרי חמש בבוקר, אבל כשהושיט את ידו לטלפון האדום נדמה לו כאילו הלילה רק התחיל.

“אדום,” אמר המזכיר הצבאי, “קודקוד מבקש אישור מיידי להפיל מטוס פרטי בלבנון.”

“סיבה?” שאל ראש הממשלה והפעיל מיד את תוכנת זיהוי הקולות במחשב שאליו מחובר מכשיר הנל"ן. התוכנה הותקנה אחרי שנתפס פעם מישהו שהצליח לעלות על הקו, מעשה קונדס ככל הנראה, להעמיד פנים כמישהו אחר ולחקות את קולו וכמעט לסבך אותו באיזה עניין ביש. קיבל מיד אישור שזה, אכן, קולו האמיתי של המזכיר הצבאי.

“מטוס זעיר מצידון, במכ”ם, טס בכיוון. שתיים־שלוש דקות מקריית שמונה. קוברה באוויר, מחכה להוראות."

ידע על דו"ח המודיעין שמתכננים פיגוע התאבדות באמצעות גילשון־אוויר או מטוס זעיר, אבל שאל, “אי־אפשר להמתין שיהיה בשטח שלנו?”

“שלילי. גבול קרוב לקריית־שמונה. יכול להתרסק בתוכה.”

ראש הממשלה חשב שניות אחדות, שנראו לו, וגם למזכירו הצבאי, כזמן ארוך מאוד, ואמר, “חיובי”.

עכשיו חסר שהסתבכנו בהפלת מטוס אזרחי תמים, חשב. גבול שביר מאוד עובר בארץ המסכנה הזאת בין השלום והמלחמה.

בבוקר חקר חקירה דקדקנית מאוד את ראש אגף המודיעין, שבא אליו עם הדו“ח וטען כי ברור לגמרי שהמטוס היה טעון בחומרי נפץ ומשימתו היתה פיגוע בקריית־שמונה או בבית ההארחה של כפר גלעדי המלא כבר בנופשים. ראש הממשלה ביקש לקבל פרטים על עוצמת הפיצוץ, אבל ראש אמ”ן טען שהפיצוץ היה בשטחה של לבנון, ועד שיהיה אפשר לשלוח להביא משהו משברי המטוס כבר תספיק המשטרה הלבנונית לפנות אותם. הטיעון עורר בו חשד שלא מספרים לו את כל האמת, המטוס אולי לא התפוצץ באוויר כשפגע בו טיל הקוברה כי אם נפל והתרסק, ומכאן שאולי לא היה בו חומר נפץ והפלנו סתם מטוס אזרחי תמים. אבל הסכים לנוסח ההודעה הרשמית של דובר צה"ל, שלפיה התפוצץ באוויר בשטח לבנון מטוס טעון חומר נפץ שהיה בדרכו לבצע פיגוע התאבדות בקריית־שמונה.

לאחר מכן צילצל למירה לשאול מה שלומה, זימן אליו את אביהו קרן, ראש השי"ר, ואמר לו, “אביהו, אלה הם ימים קריטיים. כל פיגוע בישראל, שיהיה מלווה בקורבנות רבים, עלול למוטט את תהליך השלום. הפנה את כל הכוחות למודיעין מסכל בין הערבים, כל מי שאפשר.”

“אנחנו עושים מה שאפשר, ראש הממשלה, ולא הייתי מציע לדלל לגמרי את הכוח הפועל בין יהודים.” נזכר במה שאמר לו מאיר, רשה היח"י, לפני חודשים אחדים (צריך לשאול אם העלה משהו, סימן לעצמו) והוסיף, “יש ידיעות שגם בין היהודים יש יסודות המתכננים פיגועים.” חכך בדעתו אם לומר לו שמדובר בו, אבל החליט שבעניין זה מוטב, בינתיים, לשתוק, ורק הוסיף, “זה קריטי.”

“אם יש ידיעות כאלה, מסור אותן למשטרה, היא תטפל בזה.” אמר ראש הממשלה, “ובעיקר, עשה מה שאתה יכול שלא יהיו פיגועים ביהודים.”

אביהו שאל את עצמו לאחר מכן מדוע היה ראש הממשלה כל כך קצר רוח בשיחה הזאת. אני נמצא במצב מונע זכייה, חשב. אם יעשה מה שביקש וירכז את כל הכוחות במניעת פיגועים של ערבים ביהודים, ואפילו יצליח, אבל יהיו פיגועים של יהודים, לא יעזור לו כלום, ולא יוכל לומר, אבל ראש הממשלה הורה לי להפנות כל מה שיש לנו לפעולה בין הערבים. אם לא ישנה את ההיערכות ויהיה פיגוע, יבוא אליו ראש הממשלה בטענות שנכשל במניעתו. כך או כך יבואו אליו בטענות. הדבר הבטוח ביותר, אמר לעצמו, זה לא לשנות כלום, אבל להתאמץ יותר. בישיבה הבאה של הסגל דיבר על המצב הקריטי ותבע להגביר את המאמצים בכל התחומים ובכל הכיוונים. זימן למשרדו את מאיר, הפעם בלי שום גינונים, ושאל אם יש עוד ידיעות בכיוון שעליו רמז בשיחתם הקודמת. מאיר אמר ששום דבר ברור ושהחקירות מתנהלות בכל כיוון אפשרי. אמר לו, המשך לחקור ודווח כשיהיה מה לדווח, אבל לא היה שקט. אולי הגיע השעה, חשב, להחליף את הנאד הנפוח הזה, גדעון, ראש אגף המודיעין שלו, אבל מי יסכים עכשיו לשינויים, כולם מחכים עד אחרי הבחירות.

בנאומיו הבאים השתמש ראש הממשלה באירוע הפיצוץ באוויר בלבנון כדי להתריע שאויבי השלום לא יירתעו משום דבר בניסיונם לחבל בו, וקרא לכל הנוגעים בדבר לגלות עירנות מרבית. הוא ידע שילגלגו עליו בתקשורת על קריאתו זו, אבל הרי לא יכול לספר שהמטוס הופל בהוראתו. במוצאי שבת, סמוך לחצות, נפגש בחשאי עם המנהיג הפלסטיני, הזהיר אותו שהכול יתפוצץ ולא יהיה המשך לתהליך אם יהיו פיגועים המוניים, ותבע ממנו להילחם בצורה נחרצת יותר בארגוני הסירוב, והמנהיג הפלסטיני השיב לו: מכאן, מעזה, אנחנו לא יכולים לעשות כלום בגדה המערבית, שם אתם שולטים, ובוודאי לא בלבנון, הוסיף בעוקצנות. ראש הממשלה אמר לעצמו שיש צדק בטענה הזאת, אבל מה זה יעזור לשניהם אם יקרה משהו. ביום ראשון בבוקר, בישיבת הממשלה, מסר דין וחשבון קצר, לא הרבה יותר ממה שהיה כתוב בעיתונים, על המטוס בלבנון, ואישר שנפגש בעזה עם המנהיג הפלסטיני לשיחה בעניינים שוטפים. בערב סיפרו בטלוויזיה פרטים רבים, נכונים ברובם, על הפגישה. נדמה לו שהוא יודע מי הדליף, אבל הטפול בו יצטרך לחכות עד אחרי הבחירות.

אלוף (מיל') מוטי פלד דיבר בטלוויזיה בתקיפות רבה על הסיכון שבו מעמידה הממשלה הזאת – במודע! – את תושבי הארץ כשהיא מעמידה פנים שתהליך הכניעה הזה הוא תהליך שלום. עובדה ששום תהליך אינו מונע מארגוני הטרור להמשיך במזימות ההשמדה שלהם. ואחר כך פנה (על פי הצעת רמי שגיא) לקרוע לגזרים בלעג דורסני את הודעת דובר צה"ל על המטוס הזעיר מלבנון: התפוצץ באוויר, אמרו לנו, זאת לא עבודה שלנו. איזה מזל! ומה הייתם אומרים אם לא היה מתפוצץ באוויר אלא על הקרקע, בקריית־שמונה?! ומי יבטיח לנו שגם בפעם הבאה יתפוצץ באוויר ולא יגיע ללב המטרה?!

ראש האופוזיציה אמר כרגיל שמפקירים דם יהודי, אבל בעניינים כאלה מוטי נשמע הרבה יותר אמין. לעומתם אמר דובר צה"ל שאין לו מה להוסיף על נוסח ההודעה הרשמית.



 

הזמן: 0 פחות 6 חודשים    🔗

1    🔗

מאיר קרן ישב בחדרו ועיין בערמת הניירות ששמה המזכירה החדשה, שולה, על שולחנו. לפחות אין חשש שיסתבך גם איתה כמו עם מזכירות קודמות. זה בהחלט לא דרוש לו עכשיו. מזל שלה אין ראש לזה. יש לה חבר, וכמה פעמים ביום היא מתלחשת עמו בטלפון. לפעמים הוא צריך להעיר לה, בתקיפות מסוימת – שמהניסיון ידע כי אינה מביאה תוצאות ביחסי עבודה מהסוג הזה אבל מוכרחים – שלא משתמשים בטלפון הזה לשיחות פרטיות, והיא אומרת: רק רגע, צ’או מוקי… גם אני, ואל תשכח את זה. ובהזדמנות הראשונה היא שוב מתלחששת בטלפון. מה עושה המוקי הזה שיש לו פנאי לדבר איתה כל כך הרבה פעמים ביום?

דיטה שולחת גלויות מספרד, המכוונות לכאורה לכל עובדי המשרד שלהם: מהפראדו, עם כל מיני תמונות של ציירים ספרדים שמאחוריהן כתוב “אבל במציאות זה הרבה יותר יפה”, מהשדֵרה הרחבה הזאת עם המזרקות (“מדהים, ממש מדהים”), מהכיכר הגדולה ההיא עם העמודים שמראים בכל הסרטים (“אבל שום מלים לא יתארו את האווירה”). היא גילתה את אירופה וגילתה את התרבות, ובגלויות כתוב כמה היא שמחה שיצאה לנשום אוויר חדש. ולפעמים היא מוסיפה, מתגעגעת לחבר’ה עם שלוש נקודות בסוף. האמת היא שלפעמים הוא מתגעגע אליה, קצת, כמו שמתגעגעים לשגרה. אבל כשמגיעים המכתבים לתא הדואר הפרטי שלו – היא כותבת לפחות מכתב ארוך אחד בשבוע, שבו היא מספרת בפרטי פרטים על כל מה שהיא רואה ומדגישה כמה היא מתגעגעת ואיך היא מחכה שכבר יהיו ביחד – הוא חש בלחץ. מין נוסחה חדשה של השיחה הקבועה שאחרי הזיון, אבל בלי הזיון.

הערֵמה על השולחן היתה גבוהה כמו בכל הימים האחרונים האלה. במיון מהיר שם הצדה בערמה נפרדת קודם כול את העתקי התזכירים המגיעים אליו דרך שגרה ואת ההוראות האדמיניסטרטיביות והמשפטיות הנשלחות בשפע כזה מאגף הארגון מאז הועמדה שוש בראשו. אנשים מבזבזים זמן רב כל כך בייצור ניירת שאיש לא יקרא אותה, וזמן רב לא פחות בקריאת ניירת שלא היתה צריכה להיווצר.

מה שנותר היה חומר גלם. דיווחים בכתב שמתוכם צריך לברור את אלה שיתויקו במחשב ואלה שיישלחו לארגזים עד שבעוד כמה שנים ישרפו אותם. דיווחים מהסוכנים שהפעיל ופרש ביהודה ובשומרון ובריכוזים אחרים של דתיים. הוא הרי לא יכול להגיד לאף אחד מהם מה בדיוק הוא מחפש. התוצאה היא שהם שולחים לו המון תיאורים מפורטים ותצלומים של אירועים, שאפשר לקרוא עליהם גם בעיתונים ולראות אותם בטלוויזיה: הפגנות נגד הממשלה, ניסיונות להפריע לתחבורה, התנחלויות מחאה והטרדות דומות. ערמות! על אלה עבר ברפרוף וחיפש אם הוזכר בהם שמו של איתמר שומרון. הוא לא היה שם, חוץ מאשר בדיווחים על התכנסויות הוועד המרכֵּז של התנועה נגד הנסיגה, שבהן היה משתתף בקביעות, לצד נחמיה גולן ומה שמכונה בתקשורת ראשי יש"ע. בתוך הקבוצה הזאת לא היה שום סוכן או מודיע, ונחמיה הרי מוכן להביא רק “מודיעין אסטרטגי”, הערכות מצב ודברים כאלה, ולא למסור מידע מפורט. מה שדולף משם החוצה זה מה שהם רוצים שידלוף ומה שהם מדליפים זה נגד זה. מה באמת דיברו והחליטו שם לא תמיד דולף. סימן לעצמו לחפש פתרון לבעיה הזאת. מובן שמעקב אלקטרוני יהיה האמין ביותר, מודיעים ואפילו סוכנים מייצרים הרבה זבל ולפעמים ממציאים בכוונה מידע מוטעה. אבל למעקב אלקטרוני דרוש אישור של ראש האגף. לקבלת אישור כזה יהיה עליו להסביר לו למה, ומה שגרוע מזה – לשתף אותו במה שיגיע. אין ברירה, בינתיים יצטרך להסתפק בעבודה אנושית.

עבודה אנושית פירושה בשבילו עבודה לא־אנושית. בשבועיים האחרונים סידר לעצמו מיטה צבאית במשרד והוא נמצא בו גם כמעט כל לילה. הביתה הוא חוזר לעשות מקלחת, להחליף לבנים ולשמוע את השתיקה העוינת של האשה. וגם כך אינו מצליח לעבור על שפע החומר הזורם אליו. אילו לפחות היה יכול להשאיר לעוזרים שלו לסנן את החומר סינון מוקדם ולהשאיר רק מה שחשוב לעניין העיקרי. אבל גם להם אינו יכול לספר מה הוא מחפש ומהו העניין העיקרי. האמת היא שהוא לא בטוח שאפשר לסמוך עליהם, ולמי הם מדווחים חוץ ממנו. ואולי מישהו מהם משתתף בקשר הזה, אמר לעצמו, הקשר שלא משתפים אותו בו, אולי המישהו הזה יספר שהוא עלה על העקבות ויקלקל הכול?

חוליית המעקב אחרי איתמר שומרון לא הביאה חומר עם בשר. היה פה. היה שם. היה באוניברסיטה. נסע לחברון. היה בישיבה בקריית־ארבע. יש לו רשיון לשאת אקדח (ברטה, 9 מ"מ) שניתן לו כתלמיד ישיבה בחברון. תיקן את הטרנטה שלו במוסך ערבי בעיר העתיקה. נסע לשילה להשתתף בישיבות הוועדה שלהם. השתתף בהפגנות. ביקר שוב בקריית־ארבע. עמד ואסף דפים במפעל השכפול של הסטודנטים. זה כמעט הכול. מה שחיפש לא היה שם.

היו רגעים שנכנס בו ספק, האם הוא באמת האיש שעליו רמז נחמיה, אם בכלל היה זה רמז. בעצם לא היתה זו יותר מתחושת בטן, ואולי אפילו סתם ניחוש פרוע, שאיתמר שומרון הוא האיש המתכנן או משתתף או עומד בקשר עם המתכננים לפגוע בראש הממשלה. שאל את עצמו אם כדאי להשקיע כל כך הרבה מאמצים באימותה של השערה זו, ואם אינו מחמיץ משהו בכיוון אחר.

מאיר התיישב ליד המחשב והעלה על המסך את התצלומים שצילמו הסוכנים באירועים השונים ושולה סרקה והעבירה למחשב. ברובם ראה בחטף את דמותו של איתמר שומרון והגדיל אותה: עומד בשורה הראשונה של משמרת מחאה, גורר חבילת תיל לגידור התנחלויות־דמה, תוקע יתדות של אוהלים וכיוצא באלה. בהחלט חומר גלם אנושי מתאים לבצע מה שהוא מחפש. מסור לעניין, נלהב, צעיר. בהחלט כיוון חקירה שאסור לזנוח אותו. אבל רחוק משלבי ההוכחה. באחד התצלומים ראה אותו נגרר לניידת משטרה. התפלא שאנשי המעקב אחריו לא דיווחו לו על אירוע כזה. או שהתרשלו או שגם הם שייכים לצד האחר בתוך השי"ר – עכשיו כבר היה בטוח שיש צד אחר – והם מזינים אותו בכוונה במידע־זבל. עבר שוב על דיווחי המשטרה מהאירוע ולא ראה את שמו של איתמר שומרון בין הנעצרים. הרים טלפון ללשכה ושאל אם מופיע אחד איתמר שומרון ברשימת העצורים ואמרו לו שלא. שוחרר בוודאי בדרך, חשב, הוכחה נוספת להשערתו שמתרקם כאן קשר גדול ושהוא עלה עליו. ולא פחות חשוב, האיתמר הזה קשור בו בהחלט!

אחר כך עבר על הדין־וחשבון של חוליית המעקב אחרי שגיא. שום דבר חשוב. נסע לארצות־הברית, חזר מארצות־הברית, נפגש עם אלוף (מיל') פלד, כתב בשבילו נאומים, שיחק שחמט בבית סוקולוב, קנה עניבה חדשה בחנות אופנתית ב“גן העיר”, הוציא פנקס צ’קים מהסניף המרכזי של דיסקונט ביהודה הלוי, נפגש פה עם עיתונאי, שם עם עיתונאי, שוחח עם הכתב המדיני של הטלוויזיה. שום דבר חשוב. או שהוא זהיר מאוד, או שבאמת אין מה לדווח. מכל מקום, עם איתמר שומרון לא נפגש אפילו פעם אחת. גם כאן לא ילך בלי עבודה אלקטרונית, רשם לעצמו.

לבסוף עבר על רישום הדיווחים שהגיעו מתחנות המשטרה: כל מיני מלשינים לא מזוהים ומטלפנים אנונימיים המספרים על טיפוסים חשודים שראו, על אנשים שלדעתם זוממים לרצוח את ראש הממשלה, את הרמטכ"ל, את החותנת שלהם, אותם עצמם. וזה חוץ מכל ההתראות על חשודים בריגול הנשלחות ליחידות אחרות. ערֵמה של זבל. ההוראה שהוציא היתה לחפש בכל מקרה, לא להזניח, לנסות לאתר את המטלפנים האנונימיים, לשלוח חוקרים לשוחח עם המזדהים. בשום מקרה לא נתגלה אפילו קצה חוט. חשב שלא צריך להוציא מכלל אפשרות שיש מישהו ששולח בכוונה אותו ואת המשטרה לכיווני חקירה מטעים, כדי להעמיס עליהם עומס גדול, להעסיק אותם שלא יתפנו לכיוונים אחרים, ואולי גם כדי לעייף אותם ולהחליש את עירנותם. אבל במצב הזה אסור להזניח שום דבר.

מ“מיניבוס” מגיעים דיווחים פעם־פעמיים בשבוע. לא משהו. פרטים על סיגל מור־חיים: בת עשרים ושתיים. שירתה במסגרת שירות לאומי לבנות דתיות. לומדת עבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בירושלים, נפגשת לעתים עם איתמר שומרון, אבל הם כמעט לעולם לא לבדם, למדה נגינה בחלילית והפסיקה, מתעמלת פעמיים בשבוע באולם ההתעמלות של המתנ"ס, דברים כאלה. הפרטים על ההורים שלה מעניינים אפילו פחות. הורה לשולה לתייק את כל החומר הזה בתיק “מיניבוס” במחשב וישב לחשוב.

אחרי כמעט חצי קופסת מרלבורו ושלוש כוסות קפה שחור הגיע למסקנה.


2    🔗

המסקנה שאליה הגיע היתה שאין לו אפילו קצה חוט בטוח אחד ושצריך לבדוק הכול מההתחלה. וההתחלה היתה נחמיה גולן. צריך לבדוק יותר לעומק מה באמת יודע הנחמיה הזה. על עודד שיף אין מה ללחוץ. הוא עושה מה שהוא יכול. סוכנים אחרים ממילא מגששים באפלה. לפני שבועיים ניסה לשאול את עודד שיף אם יוכל להיות מוזמן לישיבות מטה “התנועה נגד נסיגה” ולדווח לו מה נעשה שם, ובעיקר מה עושה שם איתמר שומרון, אבל התברר שאף כי הוא נחשב למהימן ומסור ומקובל על רבים, הוא לא הקליבר שיזמינו לישיבות כאלה. נשאר רק נחמיה גולן.

תחילה חשב להזמין את נחמיה ולדבר איתו ישר ולעניין. לפעמים טקטיקה כזאת מצליחה. אבל אחת מההסכמות שהיו לו עם נחמיה היתה שישאירו בידיו את יוזמת הפנייה. כשיהיה לו מה לדווח יתקשר וידווח. ליתר ביטחון שיכנע את נחמיה להסכים שתהיה אפשרות לזמן אותו במקרים מיוחדים. “אני יכול לתת הוראה לעצור אותך לחקירה,” אמר לנחמיה, “ואז לא תהיה לך ברירה.” “אני בטוח שלא תהיה מעוניין בפרסום, הה, שזה יביא לך,” השיב לו נחמיה. “את זה תשאיר לי,” ענה, והוסיף, “ויש גם טלפון.” “הו, לא, זה בשום אופן לא,” נזעק נחמיה, “לא רוצה שיחות בטלפון שלי.” “אז מה אתה מציע?” שאל. “תוכל לפרסם מודעת ברכה או מודעת אבל בעיתון, כמו שאתה עושה, הה, כשאתה מתקשר עם האחרים,” גיחך נחמיה, “יש מלאי מספיק של שמות, ואני מקווה שאתה בודק היטב במרשם התושבים שאין באמת שמות כאלה, אחרת יכולה לצמוח בעיה, הה?” לכל הרוחות, חשב, הוא יודע או מנחש? לבסוף הסכימו על נוסח ונחמיה הבטיח לקרוא יום יום את מדור מודעות האבל.

עד עכשיו לא שלח אנשים לעקוב אחריו. במשחק המורכב הזה שלו, המכוון כאילו לנער את העוקבים אחריו, מעמיד נחמיה פנים שהוא חושש מפני מעקב של השי"ר. אותו לא בילבל בתרגילים האלה. הוא ידע היטב ממי חושש נחמיה – מהחברים שלו, משותפיו לדרך ולרעיון. כלומר, אם הוא באמת מה שהוא מתיימר להיות, מודיע “אסטרטגי”, הוא חושש שיגלו את זה. ואם הוא שליח מטעמם כדי לבלבל את השירות, ובאמצעותו את הממשלה, הוא צריך לשם אמינות להעמיד פנים שהוא חושש שחבריו יחשפו אותו. כך או כך, תרגילי ניעור המעקב ספוגי התמימות האלה מכוונים נגד חבריו. נראה איך יגיב כשבאמת יצמיד לו זנב.

למעקב אחרי נחמיה גולן יכולות להיות כל מיני השלכות. אם ירגיש, יפסיק לתת אפילו את מעט החלב שהוא נותן. זה עלול לעורר שאלות גם במערכת הפוליטית. השיחה הראשונה עם הראש, ב“אלון”, הזכירה לו שצריך להיזהר. הבחירות הבאות באמת עשויות להפוך שוב את הקערה על פיה. ניסה ללא הצלחה להבין גם מה פתאום הזמין אותו הראש שוב ושאל אותו איך מתקדמת החקירה. גם זה סימן שצריך להיזהר. השעה כבר היתה מאוחרת והוא החליט לישון על זה. בבוקר קם והחליט לעבור שוב על הדו“ח ששלח עודד שיף, בכתב על פי הוראתו, על דיוני יום העיון שהיה בקריית־ארבע בחודש הקודם. אחרי הכול זה חומר הקושר את השניים האלה, נחמיה גולן ואיתמר שומרון, זה עם זה. העלה על מסך המחשב את הדו”ח הכתוב שהעתיקה שולה וקרא בו בפעם הראשונה בעיון.

עכשיו שם יותר לב לרב שני ולהרצאתו. במבט ראשון אלה הם דברים קיצוניים מאוד. נשמעים כדברי הלכה, אבל אולי יש להם גם משמעות אופרטיבית. פירוש מסוים של דין רודף על ראש הממשלה יכול להביא מישהו למסקנה שזו מצווה דתית לחסל אותו. החליט שזה כיוון חקירה שצריך להמשיך בו. העביר בטלפון הזמנה לעודד שיף. אבל במחשבה נוספת החליט שכדאי להתעניין בדבר הזה גם אצל נחמיה גולן והזמין מודעת אבל על מות יואל גילדנשטרן בחתימת נחמיה דולב וב"ב.

עודד שיף התקשר באותו יום ובא ביום שהתבקש. נחמיה לא השמיע קול. מעודד שיף ביקש להביא פרטים רבים יותר על הרב שני וגם לפרט יותר את טיב הקשר בינו לבין איתמר שומרון. אחרי שגם בפרסום השני של המודעה לא התקשר נחמיה, החליט להתקשר אליו בטלפון. צילצל אליו הביתה וכששמע את קולו בטלפון שאל אם אפשר לדבר עם מר נחמיה דולב. נחמיה אמר שאיננו, אבל הבין שאם הוא לא יתקשר, ימשיך מאיר להתקשר אליו בטלפון, וכבר באותו יום צילצל אליו, הציג את עצמו כברוך סגל (יום ב' בחודש סיוון) וקבע מקום לפגישה. מאיר הניח לו לשחק את המשחק שלו ולסובב אותו בכמה מקומות בעיר ולבסוף נפגשו.


3    🔗

מאיר חיכה לנחמיה גולן על פי הוראתו אצל הבולגרי ביפו, ליד שדרות ירושלים. נחמיה נכנס בסנדלים ועם תרמיל צד צה"לי ישן. הניח אותו על הרצפה מתחת למושב, תלה את העוזון על מסעד הכיסא, הסתכל בתעודת הכשרות של הרבנות לתל־אביב־יפו התלויה על הקיר, ניגש, בחן את התאריך ומצא שבסדר, והזמין כמה ממולאים וכוס גדולה של בירה מהחבית. הוא אכל בשקיקה ולעתים קרובות היה צריך לנגב את המיץ שירד על זקנו בעזרת הריבועים הקטנים של נייר־עיתון שהיו מונחים על השולחן כשהם תקועים בתוך סיכה משרדית. למאיר לא היה הרבה תיאבון והוא הסתפק בצלחת חומוס, שגם אותה לא גמר, ושתה רק מים.

“אני כועס,” פתח נחמיה גולן ואמר אחרי שאסף את פירורי תפוח האדמה הממולא האחרון, “אתה לא מתנהג לפי מה שהסכמנו.”

“נזכרתי שכבר איזה שלושה־ארבעה חודשים לא יצא לנו לדבר,” השיב מאיר, “אתה לא חושב שזה זמן קצת ארוך מדי?”

"הסכמתי לבוא לשיחה, הה, של חילופי דעות והערכות כשיהיה לי על מה לדבר," רטן נחמיה.

“נו, ובמשך כל הזמן הזה לא היה על מה לדבר?”

“מסתמא לא, אם לא נפגשנו.”

מאיר עצר ביטוי של כעס שביקש להיפלט. לא יעזור אם יתחילו לריב. אבל, מצד אחר, אי־אפשר לתת לו להיתמם. הוא ניסה לשוות לדבריו נעימה רגועה ככל האפשר, ואמר, “אתה מספר לי שמתכוננים לרצוח את ראש הממשלה, ובמשך ארבעה חודשים לא קורה בתחום הזה שום דבר שכדאי לדבר עליו?”

“אני סיפרתי לך שמתכוננים לרצוח את ראש הממשלה?” נזעק נחמיה ופתאום שם לב שהוא מדבר בקול רם מדי והנמיך את קולו. “מתי סיפרתי לך דבר כזה?”

“רוצה מקום ותאריך?”

“אני יודע שרשום אצלך,” אמר נחמיה, “אבל לא זה מה שאמרתי. במסגרת הערכת מצב כוללת, הה, ותוך כדי דיבור על התסכולים הטורדים את המחנה שלנו, אמרתי לך שלא צריך להוציא מכלל אפשרות – כך אמרתי, לא? – לא צריך להוציא מכלל אפשרות שיקום מישהו מחמומי המוח ויחליט לעשות מעשה ואפילו – הה? – לסלק מהדרך את ראש ממשלת הבגידה. זו היתה הערכת מצב, לא יותר. ואתה לא יכול להגיד שסיפרתי לך, הה, שיש מישהו שמתכונן לרצוח את ראש הממשלה!”

“בסדר, בסדר,” הרגיע אותו מאיר, “אני לא יכול להגיד. רק הערכת מצב. שום מידע ספציפי. אבל, האם במשך ארבעת החודשים האלה לא היה מקום להחליף שוב דעות בשאלה הזאת? האם אתה עדיין מחזיק באותה הערכת מצב? יש לך אולי הערכת מצב אחרת?”

“כבר אמרתי לך, אילו היתה לי הייתי בא בעצמי, הה?”

צריך לנסות כיוון אחר, חשב מאיר. “אולי אתה יכול להסביר לי את העניין הזה של דין רודף שמדברים עליו?” שאל.

“איפה שמעת שמדברים על דין רודף?”

הוא לא היה שואל שאלה כזאת – איפה שמעת, מה אכפת לו איפה שמעתי? – אם הוא לא היה מנסה לשאוב ממני מידע על כיווני החקירה שלי, חלף הרהור במוחו של מאיר. אבל אחר כך אמר לעצמו שאולי הוא רק רוצה להרוויח זמן לחשוב, ואולי סתם נפלט לו, וגם זה קורה.

“קראתי שמדברים על זה,” אמר, “אז מה זה דין רודף?”

“הו, זה עניין הלכתי מסובך,”

“מסובך?”

“מסובך מאוד. יש לו פנים לכאן ולכאן.”

“ואין לו השלכות מעשיות?”

“לכל עניין הלכתי יש אצלנו השלכות מעשיות,” השיב נחמיה, “אתם לא, אבל אנחנו חיים, הה, על פי ההלכה.”

“תסביר לי, אם אתה יכול, את הצד ההלכתי.”

נחמיה נעלב. “אם אני יכול? אני יכול. אני יכול להסביר. השאלה היא, הה, אם אתה יכול להבין.”

מאיר ביקש שינסה בכל זאת, ונחמיה נכנס לפלפול ארוך ומסובך, שעירב בו מושגים הקשורים בפיקוח נפש ובמלחמת רשות ומלחמת מצווה ובסנהדרין שאיננה, והרחיק לערפילי הכוונות שבלב. מאיר היה בטוח שהוא משתדל בכל יכולתו שהדברים לא יהיו מובנים.

“ובכל זאת,” אמר מאיר, “הייתי רוצה לדעת אם יש אצלכם אנשים שחושבים שלראש הממשלה יש דין רודף.”

“חושבים, חושבים?” אמר נחמיה, “התחת אלוהים אני שאדע מה חושבים אנשים?”

“כשהם מדברים אפשר לפעמים לדעת מה הם חושבים,” הציע מאיר.

“אם יש אנשים שחושבים שלראש הממשלה יש דין רודף, הם לא אומרים את זה.”

“הרב שני לא אמר את זה?”

נחמיה השתתק.

“הרב שני לא אמר את זה אף פעם?” חזר מאיר ושאל.

“למיטב ידיעתי, לא,” השיב נחמיה.

הוא אומר למיטב ידיעתי, רשם לפניו מאיר, כמו עדי שקר בבית משפט המשאירים לעצמם פתח מילוט. “מה אתה יכול לספר לי על הרב שני?” שאל.

“גדול בתורה,” השיב נחמיה, “מגדולי הגדולים, אולי אחד בדורו. כולנו שותים בצמא את דבריו.”

“ולא אמר אף פעם שלראש הממשלה יש דין רודף?!”

“הרב שני,” אמר נחמיה, “הוא אדם חכם, הה, חכם מאוד. ויש בלבו אהבת ישראל אמיתית. אהבת הארץ ואהבת העם. הוא לא היה מוציא דין רודף על יהודי אלא משיכלו כל הקיצין. הה? הוא לא היה אומר דבר כזה. לא היה אומר.”

ניסוח זהיר, “הוא לא היה אומר.” חשב מאיר, ניסוח זהיר. יש פה משהו. בהחלט יש. השיחה הזאת מיצתה את עצמה. גם הקפה התורכי כבר נגמר. נחמיה הוציא את הפלאפון, ביקש ממאיר שהפעם ייצא ראשון ואמר שהוא רוצה עוד לשבת קצת ולנוח.

בערב הוציא מאיר הוראה להעביר את “קולמוס” לרמת אמינות נמוכה יותר והחליט לשוב ולחשוב בשאלת משלוח חוליית מעקב אחריו. נראה שהדברים מתקרבים לכך שלא תהיה ברירה.



 

הזמן: 0 פחות 6 חודשים    🔗

1    🔗

סרגיי חזר מהשמירה באתר הבנייה במודיעין לקרוואן שלו בבית־שמש. הערבי הסיע אותו בטנדר של חברת הבנייה לרמלה, הוריד אותו בצומת שממנו לוקחים אותו לפנות ערב לשמירה, ומשם הלך לתחנה המרכזית ולקח אוטובוס לבית־שמש. עד שהגיע כבר היה אמצע הבוקר. די חם בימים האלה, בייחוד בתוך הקרוואן. הוא פרס לעצמו פרוסה עבה מהסלמי, שתה משהו כמו רבע בקבוק של וודקה, זה עוזר לישון, ונכנס למיטה.

כך עוברים עליו הימים. בלילה בשמירה, ביום בניסיונות להירדם. באכילה. בשתייה. לא חיים מתאימים לבן אדם קוּלטוּרני. הוא קורא את העיתונים ברוסית, אבל כל הדיבורים האלה על קליטה, שהעיתונים האלה מלאים בהם, כבר יוצאים לו מהאף. מה לעשות, אלה העיתונים שיש כאן. הלך פעם לספרייה לשאול ספרים ברוסית, אבל לא הצליח לגמור שום ספר מפני שהיה נרדם אחרי עמודים אחדים. לפעמים הוא עומד ליד הקיוסק שמוכר עיתונים וסיגריות ומשקאות קרים ומנסה לקרוא את הכותרות ב“ידיעות אחרונות”. הבעיה היא שלימדו אותו לקרוא עם נקודות, בספרים שבהם כתוב “אבא בא באגד”, “דני כותב בגיר, דנה כותבת בעט”, “בא אביב חביב” ועוד דברים כאלה – ובעיתון הכול בלי נקודות. הוא כבר מבין, פחות או יותר, כל מה שאומרים לו בעברית, וכשהוא לא מבין הוא אומר בכל זאת כן, ומנסה להבין לפי ההמשך. גם כאן יש בעיה, מפני שלעתים קרובות הוא מתבלבל בין מלים בערבית, שלמד מהפועלים שעובדים בבנייה, ובין מלים בעברית. אבל, שלא יהיו בחיים בעיות קשות יותר! לפעמים, אחרי הצהריים, הוא יושב אצל משפחת בורישקין, שיש להם צלחת, ורואה תוכניות מרוסיה, אבל התוכניות הטובות הן בלילה, בשעות שהוא מנמנם בין השקים בצריף שבאתר הבנייה במודיעין. אולי בגלל זה קשה לו כל כך להירדם ביום בקרוואן שלו. בערב החופשי הוא נוסע לרמלה. שם, גילה, נמצאות הזונות הכי יפות בסביבה. ואחר כך מתחיל שבוע חדש, דומה לגמרי לכל השבועות הקודמים.

סרגיי הגיע לארץ לפני יותר משנתיים ממה שקוראים “ברית־המועצות לשעבר”. הוא לא מתלונן. המצב שלו לא רע. לפחות יחסית לאלה שם שפוטרו בגל הפיטורים הגדול ולא מצאו עבודה, והם רעבים, כך כתוב בעיתונים הרוסיים, רעבים ללחם. לו יש מה לאכול, ויש לו הקרוואן הזה שקיבל ממשרד הקליטה. הכסף שהוא מקבל מהעבודה זה מעט מאוד. אבל, כמו שאמרו לו, שמים לו בכל חודש בחשבון הבנק שלו, שאת המספר שלו שלח בדואר, כמו שאמרו לו, קצת כסף, לא הרבה, שלא ישימו אליו לב, קצת, אבל מספיק בשביל ההוצאות שיש לו, שהן לא כל כך רבות, גם אם מביאים בחשבון מה שהולך על וודקה ועל זונות. את הכסף הגדול שמגיע לו שמים בשבילו, כך אמרו, בחשבון בבנק בשווייץ, בפרנקים, וכשייגמר הכול יעמוד הכסף לרשותו. אולי שמים ואולי לא שמים, אבל אם הם עושים את זה כמו שעשו את כל הדברים האחרים שאמרו שיעשו, הם שמים.

זה לא היה קל לעבור את הניתוח הזה שהם קוראים לו ברית מילה. לפעמים עדיין כואב לו שם כשהוא משתין או כשנעמד לו, אבל בדרך כלל זה בסדר. זה היה תנאי. אמרו לו שלא יכולים לשלוח אותו הנה אם לא יעשו לו את הניתוח הזה, וגם לימדו אותו קצת דברים על הדת היהודית. לא היה אכפת לו כלל אם היו שולחים אותו לאיזה מקום באירופה, אבל לשם שולחים מעטים והיו הרבה לפניו בתור. אחרים שלחו לכל מיני חורים באפריקה ולמדינות אסיאתיות מלוכלכות. כאן, שמע מכולם, הרבה יותר טוב. הוא היה צריך גם ללמוד עברית, לא הרבה, קצת עברית, כמו אלה שקוראים להם עולים חדשים, והיה איזה חודשיים באולפן במוסקבה, ונתנו לו תעודה שהוא ממוצא יבריי ושמו סרגיי מנוחין, מנוחין זה שם של יהודים, אמרו לו, וכדאי שיתרגל אליו היטב, ואף פעם לא יתבלבל ולא יגיד ראזומיחין כשישאלו אותו מה שמו. את השם הראשון, סרגיי, לא החליפו לו, מפני שכשמנסים להעיר בן אדם, כך אמר המרצה בזמן הלימודים שלהם, וקוראים לו בשם פרטי לא שלו, לפעמים הוא לא מתעורר ואז מגלים שמשהו לא בסדר.

לפני שהלך ללמוד בשיעורים לעברית עבר קורס קצר לבנייה, כדי שיוכל להגיד שהמקצוע שלו זה “עובד בניין”. אחרי שגמר את שיעורי העברית נרשם, כמו שאמרו לו, בקונסוליה הישראלית בשביל לנסוע לארץ, ומסר שם את כל הפרטים שכתבו לו בפספורט החדש שנתנו לו, ואחר כך שמו אותו בחארקוב על מטוס שטס ללוד, וכשהגיעו היו כל מיני אנשים שחילקו עוגות ותה ואמרו להם “ברוכים הבאים” והיתה מקהלה ששרה וצילמו אותם לטלוויזיה. הוא השתדל לעמוד רחוק מהמצלמה, ובכל זאת ראה כעבור חודשים אחדים בעיתון רוסי את תמונתו אוכל עוגה וכוס תה בידיו, ומלמטה היה כתוב: “ארוחה ראשונה במולדת.” אחר כך חשב שזה דווקא הכיסוי הכי טוב. באולם ההוא בשדה התעופה חיכו זמן רב עד שגמרו לרשום את כולם, נתנו לכולם תעודות עולה וכסף מזומן, ושלחו את כל הקבוצה שלהם, חוץ מאלה שהיו להם קרובים שבאו אליהם ולקחו אותם למקומות אחרים, לקרוואנים בבית־שמש.

לפני שנסע מרוסיה אמרו לו שיתקשרו איתו במקום החדש כשיהיה צריך, ואלה שיתקשרו יתנו לו כל מה שיצטרך בשביל לעשות מה שיגידו לו לעשות, ושישתדל מאוד בינתיים לא להסתבך ולא להשתכר כשהוא מחוץ לבית, ואם הוא שותה הרבה ללכת לישון מיד ולא לעשות שום דבר שלא אמרו לו לעשות. ואמרו לו גם שלא יתפלא אם יעבור זמן רב עד שיתקשרו איתו, והוא צריך בינתיים למצוא איזו עבודה, הכי טוב בשמירה בבניין, אמרו לו, עבודה כזאת קל למצוא, ואף אחד לא מתרגש ומתחיל לחפש אותך אם אתה עוזב אותה. על הכול הם חושבים, האנשים האלה, אמר לעצמו, על הכול.

כבר עברו איזה שנתיים ואף אחד לא התקשר. אולי שכחו, הוא חושב לפעמים, ואף אחד לא יבוא להוציא אותו מכאן. הוא מתחיל לדאוג, ואז הוא מתחיל לחשוש שאולי הם גם לא שמים את הכסף בחשבון בבנק בשווייץ. אבל אין לו את מי לשאול, והוא הולך בלילות לשמור באתר הבנייה במודיעין, וחוזר לנסות להירדם בקרוואן הזה בבית־שמש, ולחכות שיתקשרו איתו. אפילו לא אמרו איך יתקשרו, וכששאל אמרו לו רק שכאשר זה יקרה הוא כבר יידע. ושלא ישכח, אם יתקשרו איתו, לשלוח מכתב לכתובת הזאת במוסקבה שנתנו לו ואמרו לו ללמוד אותה בעל־פה ולקרוע את הפתק שכתבו לו אותה עליו, ולכתוב במכתב כל מה שהוא רוצה כאילו הוא כותב לקרובים שלו, אבל שישלב בטקסט ידיעה שהדוד ואניה מת.


2    🔗

בבוקר ההוא, כשהתאמץ מאוד להירדם, דפק מישהו על הדלת של הקרוואן. הוא קילל בשקט וניגש לבוש רק בתחתונים לראות מי זה. זה היה המרוקאי שמחלק את הדואר. כאן גר סרגיי מנוחין? שאל. סרגיי כמעט התבלבל, אבל אמר, כן. מחלק המכתבים לא מכיר אותו מפני שכמעט אף פעם לא מגיע אליו שום דבר בדואר. יש לך כאן מכתב, אמר מחלק המכתבים, הזמנה לחתונה אני רואה, הוסיף בניסיון להיות קצת חביב, אז שיהיה בשעה טובה ובמזל טוב לחתן ולכלה. על המעטפה, מנייר תכלת עבה, בפינה למעלה, היו מצוירים שני לבבות משולבים והשם שלו היה עליה. הוא פתח אותה והיתה בה הזמנה לקבלת פנים לכבוד החתונה של יאשה מנוחין עם ילנה קרמאזוב, שתיערך ביום… בשעה… בקפה אפרופו שבקניון איילון ברמת־גן. היתה שם גם מפה של הקניון שבה הראו איפה קפה אפרופו וגם מפה של התחנה המרכזית בתל־אביב שבה הראו איפה עומד האוטובוס שנוסע לקניון איילון.

ביום שבו הוזמן לא הלך לישון אחרי שחזר לקרוואן, החליף בגדים ויצא באוטובוס לתחנה המרכזית בתל־אביב. נסע לשם אולי פעם או פעמיים במשך הזמן שהוא פה, אבל כשראה איך הזונות בתל־אביב מתייחסות ל“רוסים”, הפסיק לבוא לשם, ולא זכר כמה זמן נוסע האוטובוס מבית־שמש לתל־אביב. הגיע לשם בשעה מוקדמת ועוד נשאר הרבה זמן עד השעה שבה הזמינו אותו. הסתובב קצת בתחנה, קנה עיתון רוסי, אכל המבורגר וצ’יפס, ישב קצת על ספסל והרגיש שהוא מתחיל לנמנם, הלך להשתין, שטף את הפנים ואת הראש במים, הלך לתחנה של האוטובוס, שאל את הנהג אם יוכל להראות לו איפה יורדים לקניון איילון והנהג אמר כמובן. בדרך שאל כמה פעמים אם כבר הגענו והנהג התעצבן עליו והוא ביקש סליחה ובסוף הראה לו הנה כאן. ירד, עבר את מגרש החניה הגדול ושום דבר לא היה דומה למפה שנתנו לו. הוא הסתובב קצת בקניון והביט בחלונות הראווה של החנויות ובתמונות שהיו תלויות מחוץ לסינמה, ואחר כך, כשהגיעה השעה של ההזמנה, ניגש לאנשים, שאל איפה כאן קפה אפרופו ואמרו לו, שם בקצה.

הגיע לקפה שהיה בקצה המסדרון וראה שיש שם הרבה אנשים, אבל אין סימן שיש קבלת פנים. שאל אם זה קפה אפרופו ואמרו לו כן. רצה לשאול איפה קבלת הפנים, אבל הבין שיותר טוב לשתוק. פתאום ניגש אליו מישהו ושאל אם בא לקבלת הפנים של משפחת מנוחין והוא אמר כן, אז האיש אמר לו, בוא איתי, ולקח אותו למגרש החניה, עבר עמו בין שורות המכוניות עד שהגיעו לב.מ.וו ישנה שבתוכה ישב מישהו ליד ההגה. האיש אמר לו להיכנס ולשבת מלפנים, וישב במושב האחורי. הם נסעו רחוק. הוא לא הכיר את המקום שהגיעו אליו. הנהג נשאר במכונית והאיש שישב מאחור אמר לו לרדת ממנה ולהיכנס איתו. זה היה מקום שנראה כמו בית קפה. אבל במקום לשבת ליד אחד השולחנות, הלך איתו האיש אל מאחורי הבאר, דפק על דלת, נשמע מנעול שנפתח, הם יצאו למסדרון צר וחשוך, הגיעו לדלת, האיש דפק עליה ואמר משהו, שוב שמע מנעול נפתח והם נכנסו למשרד קטן וצפוף, לגמרי לא דומה למשרדים שרואים במקומות כאלה בסרטים או בטלוויזיה.

האיש שישב ליד השולחן הגדול אמר לאיש שהביא אותו שהוא יכול ללכת ושאל את סרגיי ברוסית אם ישתה וודקה. הוא אמר שהוא מעדיף תה. אז האיש אמר, טוב מאוד, ממילא אין לנו וודקה, אבל גם תה אין לנו, וצחק מהבדיחה של עצמו. אחר כך הוציא מהשולחן בקבוק של וודקה סטוליצ’ניה אמיתית, מרוסיה, ומזג כוסיות לשניהם. גם קוויאר אין, אמר וצחק שוב. סרגיי חיכה שעכשיו יוציא את הקוויאר, אבל הוא הוציא רק קרקרים יבשים. אחרי שהפכו את הכוסיות רצה האיש הזה למזוג שוב, אבל סרגיי נזכר שאמרו לו לשתות בזהירות כשהוא מחוץ לבית ואמר, ספאסיבה, לא רוצה עוד. האיש אמר, איך שאתה רוצה, מזג לעצמו עוד כוסית, שתה אותה ואמר: “אתה יודע למה הזמינו אותך הנה?”

סרגיי אמר שהוא חושב שהוא יודע ושאל מה צריך לעשות.

“בינתיים לא כלום,” אמר האיש, “חכה להוראות.”

“זה מה שאני עושה כל הזמן,” אמר סרגיי, “אבל שום דבר.”

“ודאי אין לך טלפון בקרוואן שאתה גר בו,” אמר האיש.

סרגיי לא התפלא שהוא יודע איפה הוא גר ואמר, “לא, אין לי.”

“אבל יש טלפון באיזה מקום בסביבה?”

“יש שני טלפונים ציבוריים, אבל לפעמים הם מקולקלים,” השיב סרגיי.

“זאת לא הבעיה שלי,” אמר האיש בחוסר סבלנות, “תחפש ותמצא טלפון.” ואחר כך אמר לו שמעכשיו, פעמיים בשבוע, בכל יום שני ובכל יום שישי אחרי הצהריים, יצלצל למספר הטלפון הזה שכתב לו על פתק, הורה לו ללמוד את המספר בעל־פה, ביקש חזרה את הפתק, קרע אותו והשליך חלקים ממנו לסל אחד וחלקים לסל אחר. ועוד אמר לו שכשעונים לו במספר הזה, בעברית, שלום מדבר סלומון, ישאל אם יש הודעות בשביל מנוחין. אבל רק אם עונים שלום, מדבר סלומון. אם עונים תשובה אחרת, שיגיד סליחה, טעות במספר וינסה שוב אחרי כמה דקות. אם לא יהיה לו קשר באותו יום, שלא ינסה ביום אחר, ויחכה ליום הקשר הבא. אם יהיו הודעות יגידו לו כבר מה לעשות ולאן ללכת.

סרגיי שאל מה בעניין נשק, והאיש השיב לו שבינתיים לא צריך, אבל רצוי שיכין בבית מקום שבו יוכל להחביא דברים ולא צריכה להיות לו בעיה, מפני שאת הקירות של הקרוואנים האלה אפשר לפרק ולחבר שוב. כשצריך יגידו לו כבר לאן לבוא לקבל את הנשק שיהיה צריך, אם יהיה צריך, וגם דברים אחרים שיהיה צריך, אם יהיה צריך. ואחר כך שאל אותו מה מספר הטלפון שאמר לו והוא חזר עליו מיד בלי בעיות, מפני שהוא מכיר את הטריקים האלה עוד מתקופת האימונים בק.ג.ב. ובמשך כל השיחה חזר על המספר בזיכרונו.

ואחר כך האיש הביט בשעון ואמר, יחכו לך ברמלה, לא? פתאום הופיע בחדר האיש שהביא אותו לשם. סרגיי לא ראה איך האיש שישב ליד השולחן קרא לו (יש לו בוודאי מתחת לשולחן לוח כפתורים שהוא יכול ללחוץ עליו ברגל, חשב) והאיש אמר לסרגיי: יביאו אותך לתחנה המרכזית ברמלה ומשם תלך ברגל לצומת. הוא רוצה לעשות עלי רושם שהוא יודע עלי הכול, חשב סרגיי, אבל גם לזה כבר היה רגיל.

הב.מ.וו. נסעה במהירות גדולה והביאה אותו כמעט בדיוק בזמן לתחנה המרכזית ברמלה. הוא רץ מהר למקום שבו הטנדר אוסף אותו תמיד. הערבי כבר היה עצבני ונזף בו. איפה היית? כבר חשבתי לצאת בלעדיך. הוא יצא לשמור באתר הבנייה במודיעין ובבוקר, כשחזר לבית־שמש, כתב מכתב ושלח אותו לכתובת שנתנו לו ברוסיה, ובין כל הקשקושים שקישקש כתב שהוא מצטער לספר שהדוד ואניה מת. למחרת היה יום שישי. הוא צילצל למספר שהאיש הזה נתן לו, וכשאמרו שם, שלום, מדבר סלומון שאל אם יש הודעות למנוחין ואמרו לו שלא.

באותו ערב היה לו ערב פנוי והוא נסע לחפש זונה ברמלה ושתה קצת יותר מדי וודקה וקילל ברוסית את היהודים, מזל שאף אחד לא הבין, זה בוודאי מהדברים שהזהירו אותו לא להסתבך בהם, והוא החליט שמעכשיו יתאפק יותר, וכמעט איחר את מיניבוס השירות האחרון לבית־שמש.


3    🔗

באחד מחדרי הישיבות של “המכון ללימודי אסיה ואפריקה” במוסקבה היה דיון של הצוות לענייני המזרח התיכון, שנהג להתכנס דרך שגרה פעם־פעמיים בחודש, להחליף מידע, לספר על עבודות חדשות של החוקרים, לדווח בקיצור על מחקרים שהתפרסמו במכונים שונים בארצות אחרות, להעריך את המצב ולהמליץ כל מיני המלצות למשרד החוץ, שממילא לא היה מתחשב בהן, ולסוכנויות אחרות של המדינה, שהיו מתחשבות בהמלצות או לא מתחשבות בהן בהתאם למה שהיה דרוש להן באותו זמן.

החדר היה מצופה עדיין בבד ברוקאד ארגמני שנשאר מימי הצארים, אבל פה ושם כבר ניכרו בו סימני בליה. הכיסאות הי כבדים ומרופדים בעור ישן, אבל הקפיצים בלטו בהם במקומות שלא היו צריכים לבלוט. על שולחן עץ האלון הכבד בעל הרגליים המחוטבות היו כוסות תה וקופסת עץ צבועה, מהסוג שהיו מוכרים לתיירים בחנויות ה“בריוז’קה”, ובה קוביות סוכר קטנות. הם שתו את התה עם חתיכת סוכר ששמו בפה ולפעמים היו אוכלים ביסקוויט מהקערה. פעם היו מגישים בישיבות האלה, כמו בכל הישיבות של הנומנקלטורה, ארוחות ממש, משירותי האירוח של הקרמלין, עם יין גרוזיני אמיתי, אבל מאז הקיצוצים זה מה שמגישים. אם הישיבה מתארכת מאוד מביאים קצת סנדוויצ’ים של גבינה ושל דג מלוח, לפי חשבון של שניים לגולגולת, ובקבוקים של בירה מקומית פושרת, שאף אחד לא שותה ממנה יותר מחצי כוס.

יושב ראש הישיבה, שכולם הכירו אותו בשם ניקולאי, אמר שלא צריך להציג את החברים, מפני שכולם מכירים את כולם. כדרכו, לא הציג את האיש שישב ושתק בכל הישיבות ועד היום לא הציגו אותו.

“אז מה מביא טובאריש – או שאני צריך לקרוא לו לפי האופנה של הימים האלה, גוספודין – ולדימיר?” פתח ניקולאי בשאלה. אף אחד לא צחק. הם התרגלו זה מכבר לא לצחוק משום דבר. הבדיחה של אתמול יכולה להיות האיום של היום. ופתאום הוסיף, כאילו נזכר לפתע, “הגיעה ידיעה שאחד מהאנשים שלנו בישראל קיבל הודעה שמפעילים אותו, וביקשתי מוולדימיר, שזה התחום שלו, לבדוק עם הגורמים הנוגעים בדבר לאיזו מטרה.”

במהלך כל הישיבה אף אחד לא קרא ל“גורמים הנוגעים בדבר” בשום כינוי חוץ מ“הם”.

האיש המכונה ולדימיר אמר, “הם בעצמם לא יודעים. הם לא כל כך רצו להגיד, אבל אחר כך אמרו, וביקשו שזה לא יהיה לציטוט, שמדובר בטובה שהם עושים למישהו מחוץ לארץ שהם חייבים לו טובה, והוא ביקש מהם לעזור שם למישהו לסיים את הקדנציה שלו.”

“מי ביקש, למי הם שולחים אותו?” שאל ניקולאי, שהוא זה ששואל כאן את השאלות.

“למי שולחים אותו הם בעצמם לא יודעים. ביקשו מהם להכין מישהו לפעולה והם הכינו אותו. זה כל מה שהם יודעים. מי ביקש, את זה לא רצו להגיד לי, אבל יש לי השערה.”

“שתף אותנו בהשערה שלך,” הציע ניקולאי.

“זאת לא בדיוק השערה. תרשו לי לומר שזאת השערה אינטליגנטית המתבססת על אינפורמציה, שלא זה המקום לספר איך הגיעה אלי, אבל זה כמעט בטוח שזה השותף החדש שלהם מאמריקה.”

ניקולאי פנה לאחד היושבים סביב השולחן, הנחשב לרפרנט לענייני ארצות־הברית – בישיבות האלה, אף שזה המכון לאסיה ואפריקה, משתתף תמיד רפרנט לענייני ארצות־הברית – ושאל אותו מה ידוע לו בעניין זה ומי השותף החדש שלהם שם, מפני שזה ידוע מזמן שיש להם שותפים רבים במאפיה בארצות־הברית ובארצות אחרות.

ניקיטה, הרפרנט לארצות־הברית, אמר שידוע שלא מזמן הם ניהלו משא ומתן עם הארגון של ליברמן, שדווקא אין לו קשר עם המאפיה שם. הוא רוצה לקנות מהם נשק ולמכור אותו בכל מיני מקומות בעולם. לפי כל הסימנים יש ביניהם הסכם לא כתוב…

ניקולאי נכנס בדבריו ואמר שבעניינים כאלה אף פעם לא כותבים הסכמים. “נכון,” הסכים האיש המכונה ולדימיר, “כדי שיהיה קל יותר להפר אותם.” ניקיטה, שעדיין לא סיים את דבריו ולכן הרשה לעצמו לקרוא קריאת ביניים, אמר, “גם הסכמים כתובים קל להפר, כמו שכולנו יודעים.” ניקולאי התערב וביקש שידברו לעניין, וניקיטה המשיך ואמר, “הסכם לא כתוב להקים קרטל עולמי לעודפי נשק. ליברמן הוא הסוחר הכי גדול בעולם לנשק חופשי, אם מותר לקרוא לזה כך, והם קיבלו לידיהם, כמו שכולנו יודעים, ולא נגיד איך מפני שזה לא שייך לנו, את המחסן הכי גדול בעולם של נשק שיכול להחליף ידיים.”

“מה עם נשק גרעיני?” שאל ניקולאי.

“מדברים גם על זה,” השיב ניקיטה.

“ידוע לך על זה?” שאל ניקולאי את האיש המכונה ולדימיר.

“ידוע לי שמדברים על זה,” השיב האיש המכונה ולדימיר.

“אז אולי זה קשור בזה. גם לישראל יש נשק גרעיני. מה אתה אומר על זה?” שאל את מיכאיל, הרפרנט לענייני ישראל.

“לא חושב,” אמר מיכאיל, “ישראל שומרת על הסודות שלה לעצמה ולא תשתף בהם אחרים.”

“תביא לנו לישיבה הבאה,” פנה ניקולאי לניקיטה, “פרטים מלאים יותר על ליברמן. לא מספיק שאתה יודע שהוא סוחר הנשק הכי גדול בעולם. אנחנו צריכים לדעת הרבה יותר. מי הוא? מה הוא רוצה? איך הוא עובד? וחשוב מאוד לדעת, ואת זה אני אומר גם לך,” פנה לרפרנט לענייני ישראל, “מה מחפש ליברמן בישראל, אם ההשערה האינטליגנטית שלך נכונה וזה הוא שהזמין מהם עבודה שם,” פנה אל האיש המכונה ולדימיר, ואחר כך חזר ופנה אל ניקיטה ושאל “ליברמן יהודי, לא?”

“כפי שאפשר לדעת מהשם שלו,” השיב זה וכולם, חוץ מהאיש השותק, צחקו. תמיד בטוח לצחוק כשזה נוגע ליהודים.

“אז זה מתקשר איכשהו לישראל,” אמר ניקולאי.

“אבל מהכיוון הלא־נכון,” אמר מיכאיל.

“אנחנו זקוקים לדברים מדויקים יותר,” אמר ניקולאי, " ולא די בהשערות אינטליגנטיות. אתה צריך," פנה לאיש המכונה ולדימיר, “ללחוץ עליהם שיתנו יותר אינפורמציה.”

“אתה יודע שאי־אפשר ללחוץ עליהם,” השיב האיש המכונה ולדימיר.

ניקולאי לא שאל מדוע. הוא ידע היטב. “הם” מממנים את פעילות המכון ומשלמים את המשכורות של האנשים, מאז שמשרד החוץ הודיע שאין לו תקציב. פתגם אוזבקי ישן אומר: מי שמשלם את הכסף אומר למקהלה מה לשיר. הם היחידים שיש להם כסף. משרד ההגנה בצרות. כל המשרדים בצרות. אפילו למה שבא במקום הק.ג.ב. יש בקושי תקציב לפעולות ההכרחיות ביותר. העסקים עם ליברמן יכניסו להם הרבה כסף, אולי יותר ממה שהם מרוויחים בתוך המדינה בכל העסקים המלוכלכים שלהם, הסחיטות, הפרוטקשן וכל זה. חלק יישאר בחוץ־לארץ, חלק גדול, הרוב, אבל חלק יחזור לרוסיה וישמן את הגלגלים. הוא ידע שאין פקיד גבוה שלא חושדים בו שהוא מקבל מהם כסף מתחת לשולחן. גם עליו אומרים שהוא מקבל. נכון, הוא יודע שהוא לא מקבל, חוץ מקצת מתנות פה ושם, וזה שהחליפו לו את הלאדה שהתקלקלה בפולקסוואגן גולף חדשה, זה לצורכי העבודה כמובן. מעניין אם הוולדימיר הזה, חשב לא פעם, מקבל מהם כסף כדי לספר לנו מה שהם אומרים לו שצריך לספר. אז מה ההבדל, חשב, בין אז לעכשיו? אז כל אחד חשד בכל אחד, והיום כל אחד חושד בכל אחד. ולמי שמת לא אכפת אם זה מכדור של כיתת יורים או מכדור של מתנקש.

כדי להעביר את השיחה לנושא אחר אמר ניקולאי שהדיון העיקרי יהיה היום על ישראל. הוא פנה אל מיכאיל ואמר, “ספר לנו מה קורה בתחום שלך.” הרפרנטים לארצות האזור האחרות ידעו שהיום יהיה להם תפקיד של סטטיסטים. הם שמחו על כך, מפני שבדרך כלל נוח יותר לשבת בישיבות האלה על תקן של סטטיסט מאשר על תקן של נחקר.


4    🔗

מיכאיל סקר את ההסכם השני שנחתם בין ראש הממשלה למנהיג הפלסטיני, שלפיו תתחיל בקרוב הנסיגה גם מחלקים גדולים של הגדה המערבית. ההסכם אינו מתקבל בקלות במערכת הפוליטית ויש הרבה מתנגדים. כמעט בכל יום מתקיימות הפגנות סוערות נגד המדיניות של הממשלה, והמשטרה מתקשה לדכא את המפגינים. ומה שמעצבן יותר מכול את הציבור בישראל הוא שלעתים קרובות יש ניסיונות של פלסטינים לפגוע באזרחים, והניסיונות מצליחים לפעמים, ויש רבים שאומרים שתהליך השלום מעודד את הטרור ואין לממשלה תשובה נגד זה. הוא קרא קטעים מעיתונים ותמציות של דיונים שהיו בטלוויזיה, הביא פרטים על סקרי דעת קהל שפורסמו והראה שמסתמן בהם קו של ירידת הפופולריות של ראש הממשלה ועליית זו של ראש האופוזיציה, אף שמה שמשבש את התמונה זה שלאף אחד מהם, כנראה, אין רוב, מפני שיש שם גנרל אחד שגם הוא צובר בקביעות נקודות בדעת הקהל.

ניקולאי התערב מפעם לפעם בסקירה שלו ושאל שאלות, אפילו רק כדי שזה יידע שבודקים ושהוא צריך להשתדל יותר. בסקירות האלה נהוג שמותר לכולם לשאול שאלות ולהעיר הערות. כשהגיעו לשאלה על פלד אמר מישהו, “בתקופה של מתיחות בעניינים צבאיים תמיד עולה בכל מקום הפופולריות של גנרלים.”

“אבל גם ראש הממשלה שלהם הוא גנרל, לא?” שאל מישהו.

“הוא היה פעם גנרל,” השיב מיכאיל, “אבל מאז התחיל לדבר על שלום, והגיע להסכם עם הפלסטינים, רבים כבר לא חושבים עליו כעל איש צבא.”

“אני מבין שיש שקוראים לו בוגד,” אמר מישהו.

“לעתים קרובות,” אמר מיכאיל.

“מה בעניין הגנרל הזה שהזכרת?” שאל ניקולאי, “קוראים לו פלד, לא?”

“לא חושב שזה רציני,” השיב מיכאיל, “אין לו אפילו מפלגה משלו.”

“אני ממליץ לא לעשות שגיאות כאלה,” אמר ניקולאי, ובדבריו נשמע הד של דיבורים מימים אחרים, “גם ללנין כמעט שלא היתה מפלגה כשהתחיל את המהפכה. אני דווקא מציע לשים לב לפלד הזה. נדמה לי שאם יש שם מישהו שנוכל לסמוך עליו זה דווקא הוא. ראש הממשלה הוא סוכן אמריקני, ואני מבין שגם ראש האופוזיציה. זה שהוא תוקף את המדיניות של הממשלה זה מפני שהוא רוצה להיבחר, אבל אחרי שייבחר, אם ייבחר, יעשה גם הוא מה שהאמריקנים יגידו לו.”

נדמה לי שזו השערה מרחיקת לכת במקצת," ניצל מיכאיל הפסקת נשימה בדבריו של ניקולאי.

אבל זה החזיר לו מיד. “הוויכוח בין השניים הוא לא על מה אלא על מי.”

“כמו בכל הארצות הקפיטליסטיות,” אמר ניקיטה, הרפרנט לענייני ארצות־הברית.

“האדונים מאמריקה,” אמר ניקולאי, “חושבים שהמזרח התיכון זה החצר האחורית שלהם. נצטרך ללמד אותם שהמזרח התיכון הוא החצר האחורית שלנו. אני רוצה להזכיר לכם שבאנגליה היה פעם מיניסטר חוץ אחד ששמו פלמרסטון והוא אמר: לבריטניה אין ידידים קבועים ואין אויבים קבועים, יש לה רק אינטרסים קבועים. האינטרסים שלנו במזרח התיכון הם כבר בני מאתיים ואולי שלוש מאות שנה. אלה הם אינטרסים קבועים, וטועה מי שחושב ששכחנו אותם.”

ניקיטה ניסה להגיד משהו, אבל ניקולאי לא הניח לו לדבר והמשיך, “על האינטרסים שלנו צריך להגן בשכל. הקומוניסטים מהדור הישן נעלו לפעמים נעליים גדולות מדי בשביל הרגליים שלהם. הם חשבו שיוכלו לתקן את כל העולם והסתבכו בכל מיני מקומות רחוקים. באנגולה, באמריקה הדרומית, בקובה. אני מבין את האמריקנים שהתרגזו כשנכנסו להם לקובה. אסור היה לעשות את זה. אבל הם יצטרכו להבין שכאן, במזרח התיכון, בחצר האחורית שלנו, הם לא יכולים לשחק בלעדינו. הם לא יוכלו לעשות כאן שלום אמריקני. אנחנו יכולים עדיין להפריע להם.”

כולם הבינו מדוע ניקולאי מדבר כך. הוא צריך לדבר כך מפני שהמזרח התיכון זה החצר האחורית שלו, ראש המכון לאסיה ולאפריקה.

“משרד החוץ גם הוא חושב כך?” שאל מישהו.

“באופן פורמלי,” השיב ניקולאי, “גם אנחנו שותפים לתהליך השלום. אבל אנחנו יודעים איך המיניסטר שלנו היה צריך להתחנן שייתנו לו לשבת על הבמה ולדבר שלוש דקות בטקס החתימה בוושינגטון. יש לי יסוד להאמין שאלה שבאמת קובעים את המדיניות מבינים את האינטרסים שלנו ברוח שבה דיברתי.” הם ידעו שכאשר הוא מצטנע ואומר, " יש לי יסוד להאמין," הוא רוצה שיבינו שהוא יודע ושהוא נמצא שם בין הגדולים שמחליטים את ההחלטות החשובות באמת. “עשינו הרבה שגיאות בשנים האחרונות,” המשיך. “ויקח לנו עוד הרבה שנים לשלם את המחיר. אבל יש רבים שכבר מבינים. המזכיר הכללי האחרון היה אידיאליסט, אבל אידיאליסט טיפש. הוא חשב שיכה את המערב בשיטות שילמד מהמערב. הנשיא החדש הוא סתם טיפש…”

“וגם שיכור,” קרא מישהו.

ניקולאי לא אהב את ההערה הזאת והתעלם ממנה. בהרכב הזה רק לו מותר לדבר נגד הסמכויות הגבוהות. הוא המשיך, “והוא חושב שבמערב ישלמו לו אם הוא יחקה אותם. בינתיים רק אנחנו משלמים.” הוא לגם לגימה אחרונה מכוס התה הקר המונחת לפניו ושאל, “יש למישהו מה להוסיף?” כולם כבר ידעו שפירושה של שאלה זו הוא שהישיבה הזאת עומדת להינעל. ואחר כך פנה אל מיכאיל ואמר, “אני רוצה הרבה יותר פרטים על הגנרל הזה, פלד. תולדות חיים, רקע, הרגלים, קשרים פוליטיים וחברתיים. יש לי הרגשה שהוא יכול להיות איש מתאים. אני מבין שהוא מתנגד באמת לתהליך השלום האמריקני.”

“זה נראה כך,” אמר הרפרנט לענייני ישראל, “זה בהחלט נראה כך.”

“אני לא צריך להבהיר לכם שתהליך השלום האמריקני הזה אחראי יותר מכל דבר אחר לזה שנעשינו קצת, כאילו, מיותרים, באזור. רק אם ייכשל ותתחיל שוב מתיחות יתחילו להבין שצריכים אותנו. אז למדינות האזור אין כסף לשלם בשביל הנשק שלנו. אני יורק על הכסף. יש דברים חשובים ממנו. טוב, אז זה הכול להיום. בגלל הדחיפות של הדברים שקורים באזור תהיה הפגישה שלנו שוב בשבוע הבא, ואני מחכה שכל אחד יביא מה שביקשתי ממנו.”

ואחר כך עשה סימן לאיש השותק שהוא מבקש ממנו להישאר. וכשכולם הלכו אמר, “אני חושב שכדאי שנהיה מוכנים לפעול שם, אם יהיה צורך, גם באמצעות אנשים שנשלח מכאן. מה אתה אומר?”

האיש אמר, “אולי. למה?”

ניקולאי זקף את נחיריו, משך בהם אוויר ואמר, “אני מריח משהו. חוש הריח אומר לי שמתבשל שם משהו. אנחנו לא צריכים להיות בחוץ כשיקרה מה שיקרה.”

האיש אמר, “טוב, נחשוב על זה,” והלך.



 

הזמן: 0 פחות 5 חודשים    🔗


1    🔗

מאיר קרן קם מהמיטה הצבאית במשרדו, הלך לבית השימוש, ציחצח את השיניים, התגלח, הסתרק, הכין לעצמו בקומקום החשמלי כוס קפה נמס, אכל ופלה ישנה שמצא בפינת הקפה, וכל הזמן הזה שעבר מאז התעורר לא הצליח להיפטר מרעיון מטריד אחד: הסימנים מראים שמתרקם משהו, אבל שום דבר לא מצטרף לשום דבר. שגיא הרגיש שעוקבים אחריו ונעשה זהיר מאוד. לא נפגש אפילו פעם אחת עם איתמר. בעצם, על מה זה מלמד? אולי זה מלמד על כך שאין שום קשר ביניהם? אבל הדיווח בתיק “מיניבוס” היה ברור לגמרי: הם נפגשו והשתדלו שלא ישמעו מה הם מדברים בפגישתם. כשחקר את עודד שיף היטב, הוא סיפר לו שהציע להם לשבת ולשוחח אצלו, אבל הם התחמקו בתירוץ שהם לא רוצים להפריע לו לישון, אפילו שאמר להם שזה לא יפריע לו. זה מעיד כנראה שביקשו להסתיר משהו. מי שאין לו מה להסתיר לא מנסה להסתיר את זה אלא כשהוא רוצה שיחשבו שיש לו מה להסתיר.

בינתיים בא עודד שיף עם סיפורים מפורטים יותר על איתמר, על הטרגדיה במשפחה שלו, על השנאה שהוא שונא את הערבים ואת השמאלנים, על זה שלפעמים נהג להיעלם בלילות בגבעות שמחוץ לקריה יחד עם סיגל (הוא לא דופק אותה, אמר לעצמו, דתיים לא עושים דברים כאלה לפני החתונה, אז לאן הוא נעלם ומה הם עושים?), ועל הקשר ההדוק שבינו לבין הרב שני. איתמר בא לעתים קרובות להיפגש עמו ביחידות, וגם הרב נוטה לו חסד. אם היה צריך לצייר פרופיל של מתנקש אפשרי, זה בדיוק הפרופיל: שונא ערבים, שונא שמאלנים, קשור ברב בעל עמדות קיצוניות. אבל חסר משהו. הפוטנציאל ישנו. חסר המידע ההחלטי על הכוונות לעשות בו שימוש. פה עובדה, שם עובדה. הקשר נוצר מההשערה, מהניחוש. זה כמו לדלג על פני אבנים העומדות במים. אפשר להגיע לצד השני. אפשר להחליק ולהרטיב את הרגליים.

לאותו יום הזמין אותו גדעון, ראש אגף המודיעין, לשיחה. כבר מזמן התרגל לא לדווח לו כלום והוא התרגל לא לשאול. כולם בפנים ידעו שאביהו קרן, ראש השי"ר מידר את גדעון, ומחוץ לפגישות הסגל הם אפילו לא מדברים זה עם זה. כלומר, גדעון מפגין סימנים בוטים של עוינות ואביהו פשוט מתעלם ממנו. מאיר הבין שאין חשש שגדעון ינסה להיכנס לפרטים. הוא הרי “ערביסט” מובהק, והוא צריך לסמוך על מה שאומרים לו המומחים ליהודים. ליתר ביטחון הוציא מהמחשב תיק נפוח מלא דיווחים. אם ינסה לקרוא אותם ילך ממילא לאיבוד, אבל ירגיש שעושים עבודה.

הפגישה החלה בלא כלום. גדעון החזיק בידיו מסבחה של חרוזי תפילה ערביים (הרגל שקנה לעצמו בשנים שהסתערב מעבר לגבול) והעביר אותם באצבעותיו ממקום למקום במין מבוכה. הוא שאל כל מיני שאלות, שניכר בבירור שהתשובות עליהן אינן מעניינות אותו. מאיר לא נידב שום מידע. הוא חיכה שגדעון יגיע לעניין האמיתי שלשמו הזמין אותו. אבל בגדעון היתה ערמומיות איכרית והוא סיגל לעצמו את הנימוס הערבי לא לגשת ישר לעניין. עם זאת, נראה שהפעם משך את ההקדמות הסיבוביות האלה קצת יותר מדי. פתאום הרגיש מאיר שהמסר הוא דווקא בהימנעותו מלשאול דברים שלכאורה הם בתחום התעניינותו וסמכותו. הוא הקרין מין אווירה כזאת ששום דבר בתחום הזה, התחום היהודי, אינו דחוף ואינו מחייב טיפול מהיר ונמרץ. מאיר לא חש שום צורך להתווכח איתו. אדרבא, שיחשוב כך ולא יתחוב את האף שלו בענייניו.

אבל בסוף זה נפלט לו בכל זאת. כשהחלו הפסקות השיחה להתארך ונראה כי היא מתקרבת לסיומה הטבעי, אמר גדעון פתאום, “תראה, חבוב (חבוב! מה החבוב הזה עושה פה? אף פעם לא השתמש בכינוי הזה קודם), אנחנו לא צריכים צרות מיותרות. יש לנו מספיק מהערבים, לא צריך עוד מהיהודים.”

“אבל זה מה שאני עושה,” ניסה מאיר להכניס בקולו מעין תרעומת, “וזה התפקיד שלי, לדאוג שלא יהיו צרות מיהודים.”

“כמובן, אתה צריך לדאוג לזה, זה התפקיד שלך. אבל בשכל ובזהירות, בזהירות, כמו שקיפודים עושים אהבה, ובלי לעשות שטויות. החיפזון מן השטן.”

מאיר הכיר את הבדיחות האלה וגם רבים מן הפתגמים הערביים שגדעון משחיל על מחרוזות הדיבור שלו, אבל התגובה הטבעית שלו היתה היתממות: “ודאי שבזהירות. אנחנו עושים הכל בזהירות.”

“יפה מאוד, יפה מאוד,” אמר גדעון, “והעיקר שלאף אחד לא תהיה סיבה להתלונן.”

“אם מישהו התלונן עלי, תגיד לי,” אמר מאיר בקרירות מעושה במקצת, הוא לא היה מעוניין לשמוע שום תלונות, “אלי לא הגיעו תלונות.”

“אני חושב שאתה מבין אותי,” אמר גדעון, “מי שעומד בתוך החרא וזה מגיע לו עד הסנטר צריך להיזהר לא לעשות גלים. אני תמיד זוכר מה שהאיכרים ביבנאל היו אומרים – הבנאדם תמיד מצטער פחות על שלא עשה ממה שהוא מצטער על מה שעשה.”

עכשיו הבין אותו היטב, ממש היטב. מה שהוא רוצה באמת זה לא רק שלא יעשה גלים, אלא שלא יחפש, ואם יחפש, שלא ימצא מה שהוא מחפש. הוא מנסה להגן על מישהו. השאלה על מי ולמה. האם רק מפני שהוא לא רוצה שהפוליטיקאים של הימין ייטפלו אליו – אולי אפילו הבטיחו לו משהו אחרי הבחירות – או שמא באמת הוא שותף לאיזה קשר בתוך השירות? אולי כוונתו להרדים אותו, לשתק אותו, שלא יגלה את הקשר? יותר מדי סימנים, פחות מדי הוכחות, חשב. צריך לעבוד בזהירות, הקיפוד הזה מלא קוצים והם מסוכנים.

הטלפון צילצל כמה פעמים במהלך שיחתם. בכל פעם היה גדעון מקשיב קצת ואחר כך מחלק הוראות במלים שהיו אמורות לא להיות מובנות למאיר, אבל עם זאת ליצור בו את הרושם שקורים כל מיני דברים חשובים והוא, גדעון, שולט בהם היטב. כשצילצל הטלפון הפעם, הקשיב גדעון רגע וקרא, “מה אתה אומר? אני יוצא מיד.” פנה אל מאיר ואמר, “היה פיצוץ באוטובוס ברחוב ז’בוטינסקי ברמת־גן מול המשטרה. יש הרבה הרוגים.” הוא היה חיוור וידיו רעדו. הכישלון היה בטריטוריה שלו. הוא דחף אקדח לחגורה, הפשיל את החולצה מעל למכנסיים ויצא בריצה מהחדר. מאיר חשב, מה הוא רץ עכשיו? אני הוא זה שצריך להיות שם. הערבים כבר עשו את שלהם, עכשיו יתחילו הצרות עם היהודים. הוא מיהר לחדרו, לקח את מפתחות המכונית, הוציא מהמגירה את התופי קצר הקנה ושם אותו במנשא שעל הקרסול השמאלי, מיהר למגרש החניה, עלה על מכוניתו ונסע לרמת־גן.


 

2    🔗

במקום כבר היו המונים מתושבי הסביבה והתחילו להגיע אברכים וצעירים אחרים מבני־ברק והסביבה. גדעון הסתובב קצת בשטח, ראה שאין לו מה לעשות שם והסתלק. כבר היו שם שתי ניידות משטרה והשוטרים המעטים התקשו להזיז הצדה את המתקהלים כדי לפנות מקום לאמבולנסים שהתקרבו למקום בצפירות שהגבירו את הבהלה. הצעירים החלו לצעוק בערבוביה: “ממשלת רוצחים”, “בוגדים”. פתאום ראה מכונית מסחרית מגיעה וממנה יצאו בחורים אחדים עם כיפות והוציאו כרזות: בושה־לום, השלום הזה הורג אותנו, האם אתה קורבן השלום הבא? ואחרות. הם חילקו לצעירים המשולהבים תמונות של ראש הממשלה עם אוזני שפן ותמונות אחרות שלו במשקפיים כהים ועליהם כותרת המוסד. ניגש וקרא את האותיות הקטנות: שטחי מולדת לאויב. נזכר בתמצית הרצאתו של הרב שני. נדמה לו שאחד מהצעירים שיצאו מהמסחרית וחילקו את הכרזות מוכר לו מהיכן שהוא. הוא התבונן בו היטב וניסה להיזכר מנין הוא מכיר אותו. פתאום, בבת אחת, עברה בו הידיעה: זה איתמר שומרון. אין ספק, זה איתמר שומרון!

צוותים אחדים של טלוויזיה הגיעו וצילמו את המראות, את האוטובוס השסוע, את האמבולנסים שאליהם העבירו את הפצועים, את כתמי הדם, את המתים מונחים על האדמה מכוסים ביריעות, ואת הצעירים המפגינים, שהגבירו את צעקותיהם כשראו שהמצלמות מכוונות אליהם. אחד עמד וקרע את תמונתו של ראש הממשלה לקרעים קטנים בזמן שצילמו אותו. צוות נוסף הגיע וביקש שיקרע את התמונה והוא יצלם את זה. איתמר דחף לידי הצעיר תמונה נוספת והוא קרע אותה גם בשביל הצוות האחר.

האמבולנסים יצאו, אחדים ל“בילינסון” ואחדים ל“איכילוב”. הקהל ליווה אותם בצריחות וביללות. חוסר השקט גבר והלך. אחדים החלו לדחוף את השוטרים ולקלל אותם. אי־משם הגיע נחמיה גולן בטויוטה פריוויה שלו. הוא עבר את שרשרת השוטרים, העמיד את המכונית על המדרכה ליד המשטרה, אסף סביבו את הצעירים שבאו עם הכרזות, ובהם איתמר, והסתודד עמם. הם מיהרו אל המסחרית והוציאו עוד כרזות, אחדות מהן היו מוכנות מראש כשהן מגולגלות על מוטות עץ, ופרשו אותן לאורך הכביש.

כשהגיעה מכיוון הקריה המכונית של ראש הממשלה, המלווה באנשי האבטחה שלו, כבר קיבל את פניו המון סוער, מניף כרזות ושואג קריאות בוז. המשטרה הקימה מחיצה של שוטרים, שעכשיו כבר היו רבים מאוד, בין מכוניתו של ראש הממשלה ובין ההמון. ראש הממשלה יצא ממכוניתו, מוקף באנשי האבטחה, וניגש אל מפקד המשטרה בשטח לשוחח עמו. מאיר השגיח פתאום באיתמר, שניתק ממקומו במהירות, הבקיע את שורת השוטרים ורץ אל ראש הממשלה. שניים מאנשי האבטחה ניסו לעצור אותו אבל הוא הצליח לדחוף אותם הצדה ונראה כמסתער לפגוע בראש הממשלה. שני אנשי אבטחה נוספים הכריעו אותו והשכיבו אותו על האדמה. שוטרים לקחו אותו משם. ההמון צעק “מדינת משטרה” ו“נאצים” וניסה להוציא אותו מידיהם. השוטרים הצליחו בקושי להביא אותו לניידת ולסגור אותו בתוכה. ראש הממשלה ניסה להגיד משהו, אבל הצריחות היו חזקות והוא ויתר על הניסיון. כתבים אחדים עמדו לידו ורשמו דברים שאמר להם. שורת השוטרים החזיקה בקושי את ההמון שלא יפגע בו. אחרי דקות אחדות חזר למכוניתו ונסע משם, בלוויית שתי ניידות משטרה, לבקר פצועים בבית החולים, לגשת למשרדו בקריה ולהרים טלפון למנהיג הפלסטיני כדי לצעוק עליו שכך זה לא יוכל להימשך, ושאם לא ישתלט על הטרוריסטים שלו יייפלו שניהם יחד.

בינתיים התחיל ההמון להשליך על השוטרים אבנים ולבנים שבורות שהתגוללו בחצר הבניין המוקם והולך ממול. הקצין האחראי הכריז ברמקול שזו הפגנה בלתי־חוקית והודיע שמיד יתחיל בפיזור המפגינים. אחדים מהשוטרים התחילו להכות במפגינים שלידם אפילו לפני שקיבלו הוראה. התחילו התכתשויות בין השוטרים והמפגינים. עוד מפגינים נעצרו ונלקחו לניידות. ההמון צעק בוז ודפק על דלתות הניידות. אני כבר הייתי מוציא הוראה לפזר אותם בגז מדמיע, חשב מאיר. נחמיה ניגש למפקד המשטרה ואמר לו שהוא יהיה אחראי אם יישפך כאן דם. השוטרים המשיכו להכות במפגינים ולהדוף אותם. הקצין אמר לנחמיה: תרגיע את האנשים שלך ולא יישפך דם. נחמיה רץ למכונית שלו, הוציא רמקול נייד וצעק לתוכו, “בלי אלימות! בלי אלימות! בל תוּרם יד יהודי על יהודי.”

אחדים נשמעו לו ואחדים לא, אבל לאט לאט השתררה מעין רגיעה במקום. ניידות עם עצירים יצאו מהשטח. אבל רבים מהמתגודדים לא רצו לעזוב את המקום והעבירו מפה לאוזן שמועות, ובהן שהמתאבד היה אשה, שהיו שניים, שהיתה מכונית תופת. גם על מספר ההרוגים היו גירסאות שונות. כתבי הרדיו והטלוויזיה, שגם הם עצמם נראו מבוהלים, מפני שכמה מהמפגינים ביקשו לשפוך עליהם את חמתם, ראיינו אחדים מהם. אחרים נדחקו מאחורי המרואיינים, חייכו אל המצלמה ונופפו בידיהם אל הצופים האלמונים. במכונית של החברה קדישא הגיעו המאספים של חלקי הגופות שעפו בפיצוץ לכל מיני כיוונים והתפרשו בשטח עם שקיות הפלסטיק בידיהם. השוטרים כבר עמדו בחיבוק ידיים.

מאיר התכונן לצאת מהמקום, כשהשגיח במכונית שממנה יצאו אלוף (מיל') מוטי פלד והשגיא שלו. הוא החליט להמתין ולראות מה יקרה. נחמיה ניגש אליהם והושיט להם את הרמקול הנייד. פלד נאם נאום קצר ואמר שלדם היהודי שנשפך כאן ולקורבנות הרבים אחראית המדיניות הפחדנית של הממשלה, ושתהליך הכניעה, המעמיד פני תהליך שלום, הוא תהליך חיסולה של המדינה. ההמון מחא לו כפיים ואחדים צעקו: מוטי לשלטון! מוטי לשלטון! שגיא נראה זחוח. פלד העמיד פנים שאינו משגיח בקריאות. אחר כך לקח נחמיה ממוטי את הרמקול והם יצאו במכוניתם. נראה שכאן כבר לא יהיו חדשות נוספות, חשב מאיר ויצא למכוניתו. בדרך נתקל בנחמיה גולן, שהעמיד פנים שאינו משגיח בו. הוא השתתף בהעמדת הפנים ולא ניגש אליו.


3    🔗

כשהגיע למשרדו צילצל ללשכת הקשר וביקש את רשימת העצורים. היה בדעתו לחקור אישית את איתמר שומרון. שמו לא היה ברשימה. זה אפילו לא נראה לו מוזר. אפשר לומר שחיכה לזה. ההסתערות שלו על ראש הממשלה היתה כאילו מעין תרגיל הכנה. ואולי זה לא היה תרגיל, קפץ בו משהו, אולי זה היה הדבר עצמו שנכשל במקרה? ראשו הוטרד בהרהורים: ומה אם זה היה מצליח להם, והוא טרם נערך כמו שצריך? הורה לשולה לזמן אליו בהקדם האפשרי את צביקה, ראש יחידת הביצוע שלו, וביקש ממנה להכין לו כוס קפה, נזכר שלא אכל כלום לארוחת הבוקר וביקש שתביא לו מהשקם איזה סנדוויץ' או פיצה, ועד שישב ולעס ניסה שוב להכניס קצת סדר בדברים.

עכשיו כבר היה בטוח שההחלטה שקיבל – ללכת לבד, לתת להם להגיע לידי מעשה ולהיחשף – היא ההחלטה הנכונה לא רק מבחינה זו שיזכה בקרדיט (דבר שגם בו לא צריך לזלזל) אלא גם מבחינת המצב בשטח. אם ידווח על חשדותיו ועל ממצאיו, יזהיר מישהו את הקושרים שבפנים (כל אחד הוא בגדר חשוד) ובחוץ, והם ישנו את התוכניות, יטילו את הדבר על מישהו אחר, יבואו מכיוון שהוא לא חושד בו. צריך להרדים אותם. שלא ירגישו שעלה על עקבותיהם. שיחשבו שנרדם והוא לא מחפש כלום. אולי צריך לדאוג גם שהזנב שהצמיד לשגיא יבלוט פחות בשטח. שיהיה גם הוא שאנן ויעשה איזו שגיאה שתסגיר את התוכניות שלהם.

אבל העיקר שצריך להגיע למצב שיהיו בידיו הרבה יותר פרטים, לא רק על תנועותיהם של הקליינטים שלו, כי אם גם על מה שהם משוחחים ביניהם. לא ילך בלי אלקטרוניקה. זו בעיה אמיתית. הוא לא יכול לגשת למחלקה המשפטית, לספר להם על טיב החשדות שבידו ולהביא אותם להוציא מהשופט אישורי האזנה. גם לאלה שעוסקים בזה בלי אישורי שופט לא יוכל לפנות. יש להם ציוד מעולה והם יודעים לעבוד בלי עקבות, אבל אליהם לא יוכל להגיע אלא באמצעות גדעון, והוא, כך האמין אחרי שיחת הבוקר שלהם, הוא אולי החשוד העיקרי בשיתוף הפעולה הפנימי. זה הגיוני. העבודה שלו היא תמיד עם ערבים. בשטח. המתנחלים היו תמיד בעלי בריתו. סביר שהושפע מהם. סביר שהוא מתרעם על זה שבהדרגה עובר הדגש לעבודה בין היהודים והוא נעשה, כמדומה, מיותר. נכון, רקע מתאים אינו הוכחה. אבל זה בוודאי כיוון חיפוש. מהקיפוד הזה בוודאי צריך להיזהר.

שוב אמר לעצמו שנחמיה גולן הוא כנראה המפתח האמיתי. הוא בוודאי יודע הרבה יותר ממה שהוא מספר. והוא בהחלט בעניינים. לפי התנהגותו נראה שידע כי ראש הממשלה כבר בדרך למקום הפיגוע. הם מפעילים ודאי חוליית מעקב אחריו, אם אין להם במעגל הפנימי מישהו שמוסר להם מידע על תנועותיו. עד עכשיו נמנע מזה, אבל אין ברירה, צריך לשלוח גם אחרי נחמיה חוליית מעקב, לחפש, לחפש ולמצוא עוד זווית, עוד משהו שאפשר להתחיל ממנו.

צביקה הגיע די מהר. למעשה לא היתה לו עד עכשיו עבודה רבה ביחידת הביצוע העצמאית, “המודיעין המסכל” לכאורה, שהוקמה בפיקודו ביח"י. לא שהתנגד למנוחה אחרי שנים רבות כל כך של פעילות ושל חשיפה לסכנות, אבל השיעמום אכל אותו. כל חייו היה עסוק בתכנון מבצעים ובהוצאתם לפועל, ולא למד איך מנצלים את הפנאי. כבר לא היה צעיר. לא שתש כוחו. הוא יכול להתחרות בסיבולת עם צעירים ממנו. אבל הילדים גדלו, והאשה מתה מסרטן, ולא היה עם מי לחלוק את השיעמום. לפעמים היה שואל את עצמו בשביל מה הזמין אותו מאיר אליו ולמה הוא מחכה ממנו, וכמה זמן עוד אפשר לאמן את האנשים שלו בשליפה מהירה ובירי־בלי־לחשוב אל כמה מטרות בבת אחת ולעשות סימולציה של הוצאת מידע באמצעות לחץ פיזי מתון מאנשים שלא רוצים למסור את המידע הזה.

מאיר ביקש משולה שתכין גם למאיר כוס קפה ואחר כך אמר לו שבקרוב יצטרכו את שירותיו. צביקה אמר שלזה הוא מחכה כל הזמן. מאיר אמר שעדיין אינו יכול למסור לו פרטים על טיב הדבר שאותו יצטרך לבצע, אבל כדאי שיתחיל לאמן את אנשיו בהשתלטות מהירה על אנשים הנמצאים בתוך המון ומתכוננים לבצע פיגוע במישהו. צביקה אמר שלא עשו אותו באצבע והוא מבין שהכוונה לאנשים שינסו לפגוע בראש הממשלה או במישהו מהשרים. מאיר אמר, לא אמרתי את זה, וצביקה אמר, נכון שלא אמרת אבל זה משתמע. מאיר אמר שיכול להיות, ואז שאל צביקה אם זה לא התפקיד של אגף האבטחה. מאיר גימגם משהו שכן, אבל בגלל הרגישות המיוחדת שיש כאן יוטלו על היח"י משימות מסוימות שהוא, צביקה, יצטרך לבצע, ובינתיים לשתוק ולא לדבר על זה. צביקה אמר, שזה מעליב שצריכים להזכיר לו את זה, אם יש מישהו בשירות שיודע לשתוק זה דווקא הוא. מאיר התנצל ואמר שכמובן לא התכוון להעליב, אבל הפעם זה הרבה יותר חשאי מכל הדברים החשאיים שהם עוסקים בהם. צביקה אמר, עלא עיני, ויצא. מאיר חשב לרגע, אולי גם הוא בקשר? ואחר כך אמר לעצמו שהוא מוכרח להפסיק את הפראנויה הזאת. אם לא יוכל לסמוך על אף אחד אז נשאר רק כדור בראש.

אחר כך ניסה לקרוא את הניירת שהצטברה אצלו, אבל הראש שלו לא היה נתון לה. השתטח על מיטת השדה שלו וניסה לנמנם קצת. אבל המחשבות על הצורך במעקב אלקטרוני אחרי כל אנשי הקבוצה שלו ועל כך שבמצב שבו הוא נמצא אין לו דרך להפעיל את האמצעים האלה לא הניחו לו להירדם. קם, ציחצח שוב את שיניו בבית השימוש והוציא הוראות לשלוח חוליית עיקוב אחרי נחמיה גולן.



 

הזמן: 0 פחות 4 חודשים    🔗

1    🔗

הרב יצחק שני ישב בביתו וניסה להירגע מקבלת הפנים הנלהבת שזכה לה בשובו לקריית־ארבע. ימים בלתי־נשכחים. ימים בלתי־נשכחים. השורות האלה של תינוקות דבית רבן ופרחים בידיהם שניצבו בשני צדי הדרך המוליכה לביתו. והאיש הנלבב הזה, שכולו מסירות נפש, כולו אהבת העם והארץ, נחמיה גולן, שבא במכוניתו לשדה התעופה להקביל את פניו ולהסיעו מעדנות לביתו בקריה, וכל הדרך לא פסק פיו מדברי שבח לארץ ולנופיה ולבני האדם אשר בה ולתורת החיים שנצטוו עליה, וגם לו, המביא להם את דברה ומנחה אותם בדרכם.

אבל כל אלה כאין וכאפס הם לעומת הכבוד שחלקו שם, בארצות הברית דאמריקא, לתורה, שהרי אין ספק בדבר שכבוד המלכים שכיבדוהו אחינו בני ישראל בבבל מעטירה זו של ימינו, החיה על משמני ארץ ועל טוב האדמה, מכוון לתורה ולא לו, ילוד אשה, אדם דל ממעש, אנוש כחציר ימיו, מה חלקו באחרית ימיו אלא עפר, רימה ותולעה. וגם ביודעו זאת קשתה עליו העמידה בכל דברי השבח, הכבוד והיקר שהעתירו עליו. אבל השם חיזק את ידיו ונענה לתפילותיו, ובתום הימים האלה אמונתו עמו שלא כשל בניסיון. היהודי היקר הזה, ליברמן, ועושי דברו לא חסכו שום מאמץ להקל עליו את המסע ולהנעים לו את ימי שבתו ביניהם. וגם לאו מילתא זוטרא היא הקרן הקיימת בת 15 מיליון הדולר שהעמיד לו ליברמן ומינה אותו על חלוקת פירותיה לבני תורה ולעידוד לימוד התורה ולהקמת בתי אולפנא ודעת אלוקים. אכן איש צדקה האיש הזה ויראת השם בלבבו.

והאיש הנלבב הזה, הרב יוסף הפטמן, צַנָא מלא וגדוש חוכמה ודעת, והליכותיו נעימות ואומרות הדרת פנים, שבא להקביל את פניו בשדה התעופה. כלום לא פלא הוא כיצד ידע שדוקטורים אלה, שהשם נתן בינה בליבם לרפא חולים והם שתלו בלבו קוצב לב לאריכות ימיו, כיצד ידע הרב הפטמן שאסרו עליו לעבור בשערים ההם המשלחים גלים (מה מופלאים רזי הבריאה) העלולים לגרום היזק למכשיר העדין המושתל בו, וטרח והלך אצל המפעילים אותם ודיבר עמם בשפתם והניחוהו לעבור מן הצד? והרי בכל מסעותיו מקודם היה צריך הרבה דיבורים עד שהניחו לו לילך מסביב לשערים האלה, ואילו שם, רגע כמימרא, הזמינוהו אחר כבוד לעקוף את המכשלה הזו.

מימיו לא יצא למסע כזה, שבו לא נתבקש לטרוח כהוא זה וכל מה שנצטרך לו ניתן לו אפילו בלא שנזקק לרמז. השליח הביא לביתו, ימים אחדים אחרי שנתן הסכמתו לצאת למסע, את כרטיס הנסיעה במחלקה הראשונה של המטוס, זו המחלקה המיועדת לשועי־הארץ, ואת כל הניירות שהיה זקוק להם. מכונית נוחה באה לביתו להסיעו בנחת לשדה התעופה. שמשים זריזים לקחו מידיו את הכרטיס ואת הדרכון ונטלו מזוודותיו מהמכונית שהסיעה אותו והוליכוהו אחר כבוד לחדר האנשים החשובים מאוד, ומשם הסיעוהו במכונית אל כבש המטוס ואף תמכו בו כשעלה בו. והצעיר ההוא, הלבוש מדים מצוחצחים קיבל שם את פניו, אמר “לכבוד הוא לנו שבחרת לטוס עמנו,” סייע בידו לעלות במעלות לקומה העליונה, הושיבו בכורסה נוחה שניתן להסיבה לדרגש לשינה ואחר כך עמד עליו לשמשו במרוצת הטיסה כולה.

וקבלת הפנים החמה שעשו לו בשדה התעופה בעיר ניו־יורק. ושורת החדרים שהעמידו לרשותו בטירה המעטירה של היהודי היקר הזה, ליברמן, שאליה הסיעוהו במכונית גדולה ומרווחת. והמשמשים האישיים שעמדו לרשותו כל שעות היום והלילה. והסעודה ההיא שערכו לכבודו באולם הגדול המואר באור יקרות ונברשות של כסף ובדולח משתלשלות מתקרתו, ודברי התורה שהשמיעו לכבודו כבוד הרבנים וראשי הישיבות. אפילו המושל, גוי אוהב ישראל, היה שם חבוש כיפה לאות כבוד לתורה ולאכסניה ולמארחיו, ובירך אותו במלים נרגשות – שהרב הפטמן שישב לידו לחש את תרגומן באנגלית, שכן מעט ידיעותיו בשפה זו כבר נשתכחו ממנו ברבות הימים – ובסוף דבריו סיים בברכת שהחיינו בעברית. ומגילת הקלף המעוטרת מעשי־ידי־אמן שהגישו לו, לכבוד קריאת הישיבה החדשה והמפוארת שהוקמה בברוקלין בתרומתו הנדיבה של ליברמן בשם “ישיבת שפתי־שני”, כשם הספר שעשה לו שם גדול בעולם ההלכה.


וכל אלה כאין וכאפס לעומת שעות הנועם הרבות שבילה בחברת הרב הפטמן (“קרא לי יוסף וברשותך אקרא לך יצחק”) באמירת דברי תורה. ניכרים דברי אמת ויש ממש בדברים הצורבים ויורדים חדרי לב, כליות ובטן שאמר בן פורת יוסף זה כי ישראל בכל אתר ואתר עינם לציון צופייה וכולם רוצים לראות את אחיהם שבארץ יוצאים חוצץ, בלי מורא הבריות, רק מורא המקום עליהם, להיאבק לשלומה ולשלום בניה המחוננים את עפרה. ניכר שנפשם של אחינו בתפוצות דואבת על בני עוולה מתוכנו, אין מורא השם עליהם, המוכנים למעול במורשת דורות, למכור חלקים מארץ הקודש בנזיד עדשים ולהביא גויים בנחלותיה.

הוציא מלים מפי, אמר לעצמו הרב שני, כשדיבר בהבנה העמוקה על דקויות הדין, דין רודף ודין מוסר, והנימוקים כבדי המשקל שהביא לכך שאכן המוסרים נחלתנו לגויים ומפקירים חייהם של בני אדם מישראל, גם כשיש רק חשש לשפיכות דמים ולאובדן חיי אדם, הם כרודפים ואסור להניח להם לבצע את זממם. כל המניח לאחרים להחריב מה שכבר מקובל על כולנו בעקבות מרן הרב הגאון אי"ה קוק שהוא אתחלתא דגאולה, ומסיג אחור את דברי ימינו ומחזירנו חלילה וחס וחלילה לשיעבוד מלכויות, ודאי וודאי שהוא רודף ומבקש לעקור מן השורש לא רק את הגוף כי אם גם את הנפש. בקיא וגדוש האיש זה, אכן יכולים אנחנו להתברך בלבנו שגם בגלות לא נותקה השלשלת וגחלת השם מוסיפה להבהב. עת לעשות, אמר הרב שני לעצמו. צדק איש היקר הזה, הרב הפטמן, כשאמר כי חובה כפולה ומכופלת מוטלת בימינו על גדולי הדור להרים אבוקה בוערת ולהאיר את הדרך לעם ההולך במאפליה. בלי שהיות, מחר בבוקר יישב ויכתוב.

כל הלילה התהפך על משכבו מבלי יכולת לתת תנומה לעפעפיו. הם מכנים זאת בשם “ג’ט לאג”. אבל הוא הרי יודע דברים לאשורם. אלה הייסורים המענים את נפשו ונועצים ציפורניהם בבשרו. אוי לו אם יאמר ואוי לו אם לא יאמר, אוי לו אם ידבר ואוי לו אם ישתוק. ואם בין כך ובין כך אוי לו, יפתח פיו ויאמר דברי אמת.

בבוקר קם, טבל, התפלל, אכל כזית ונטל בידיו את הקולמוס.


2    🔗

המאמר שכתב, “דין רודף ומשמעותו בימינו”, ופירסמו בעיתון שקוראים בו בני תורה, עורר כצפוי רעש רב. תחילה שמו אליו לב רק מעטים, מחוג הקוראים באותו עיתון דל תפוצה. לאחר כשבועיים או שלושה נתקל בו כתב אחד מאלה העוסקים בנעשה בין הדתיים והחרדים והעתיק ממנו דברים אחדים ופירסמם בעיתון שלו. בעיתונים אחרים העתיקו את הדברים האלה וניסו להסביר את משמעות הביטוי דין רודף. אחד מהם שאל במאמר המערכת שלו אם אין מקום להגיש נגד הרב, שכתב כי על ראש הממשלה ועל השרים חל על פי ההלכה דין רודף, כתב אישום על פרסום דברי הסתה לרצח. מהטלוויזיה ביקשו לראיין את כבוד הרב והוא אמר שאינו מוכן לדבר במקום שיש בו חילול השם. ערוץ 7 של הרדיו, המנוהל בידי שלומי אמוני ישראל, שיבח את דבריו אלה של הרב הגאון והדובר אמר: ירבו כמותו בישראל!


מהטלוויזיה חזרו וביקשו מהרב שני שייתן לפחות את תגובתו, שכן הדבר עומד לדיון בתוכנית מלל ידועה. הרב שני אמר שאינו נוהג להגיב על דברים שהוצאו מהקשרם, וודאי לא בענייני הלכה שהדיוטות אינם מבינים בהם. אחד הדוברים בתוכנית נזעק כששמע את המנחה קורא את התגובה, ומחה על שהרב מכנה את רוב העם בישראל בשם אידיוטים. בתשובה לעיתונאי שהצליח להגיע אליו ולראיין אותו, ושאל אם אינו חושש שיבוא מישהו ששמע שיש לראש הממשלה דין רודף ויעשה דין לעצמו, אמר הרב שני: מי אני ומה כוחי? אני חוזר רק על דבר תורה, ושום כוח שבעולם לא יביא אותי לומר על מה שהתורה אינה אומרת שהיא אומרת, ועל מה שאומרת, שאינה אומרת. אם רוצים לבוא בטענות שיבואו אל ריבונו של עולם שנתן לנו את התורה, ואם הם רוצים להגיש נגדו כתב אישום, שיגישו, ויהיו לדיראון לכל הדורות.


כלי התקשורת מלאו בתגובות ובתגובות נגד על מאמרו של הרב שני, שמעטים כל כך קראו בו ורבים כל כך ידעו שפורסם. במשאל סוף שבוע באחד העיתונים אמרו 37% מ־500 הנשאלים במשאל הטלפון שהם תומכים בדברי הרב ו־36% שהם מתנגדים לו והשאר אמרו שאין להם דעה או שסירבו להשיב. שר המשטרה נשאל בכנסת מה חושבת המשטרה לעשות בעקבות פרסום דברי הסתה וקריאה לרצח, והשיב שהיא חוקרת וכשתגיע למסקנה תגיש את המלצותיה לעיונו של היועץ המשפטי והוא יכריע בדבר. חברי כנסת ממפלגות דתיות מחו על רדיפת רבנים בשל דבקותם בתורת ישראל. פרופסורים מן הימין חתמו על כרוז המגנה את הניסיון לפגוע בחופש האקדמי ובזכותם של רבנים לומר הלכה בלי שירחף עליהם איום של תביעה משפטית. אחד מחותמי הכרוז שרואיין בטלוויזיה אמר כי ההתקפות על הרב שני בשל דעות שהביע מזכירות לו את התקופות הקשות ביותר של רדיפות היהודים, וריחן כריח העשן שעלה מהמדורות שבהן שרפו את התלמוד ומהכבשנים באושוויץ. כך פעלו אויבינו תמיד, אמר, תחילה ביקשו לעקור את הרוח ואחר כך להשמיד את הגוף. בראיון שנערך עמו בערוץ 7 אמר הרב שני כי הוא שואב עידוד מהרבים הבאים לברכו ולחזק את ידיו ואינו ושעה למשמיצים. וכך נמשכה הסערה עד שכעבור כשבועיים באו עניינים אחרים ומיקדו סביבם את תשומת לבם של כלי התקשורת.

בין הבאים לברך את הרב שני ולחזק את ידיו היה גם איתמר שומרון. הרב קיבל את פניו בחמימות רבה והגיש לו כוס יין מתוק ופרוסה מהלייקך שנשארה משבת. “שנו רבותינו,” אמר הרב, “מכל מלמדי השכלתי ומתלמידי – יותר מכולם. אף אני כך. יתרה מזאת, מכל מברכי שאבתי עידוד, מתלמידי – תעצומות נפש.”

אחרי שגילגלו בשיחה שעה ארוכה, קצת בדברי תורה וקצת בהוויות העולם, נשם איתמר נשימה עמוקה ושאל, “יאמר לי כבוד הרב, בבקשה מכבודו, אם יש לו לאדם דין רודף, האם אין זו מצווה להוציא לפועל דין זה?”

“מצווה, מצווה,” השיב הרב, “אבל מאז חדלה סנהדרין בטלו דיני נפשות בידי אדם ונמסרו לדין שמים. אין אדם מחויב, ויש אומרים אף אינו רשאי, להוציא לפועל פסקים שבדיני נפשות.”

“אבל הלא נאמר, הרואה אדם וחרב שלוחה בידו רודף אחרי חברו ומבקש להורגו, מחויב לעוצרו אפילו יצטרך להורגו.”

“מחויב לעוצרו, בכל דרך שבידו, אבל לא מחויב להורגו.”

“ואם אין לעצור את הרודף אלא בהריגה?” המשיך איתמר והקשה.

הרב שני שתק שתיקה ארוכה ואחר כך אמר, “אבל רק אם אין דרך אחרת לעוצרו.”

איתמר ירד במדרגות כשהספקות עדיין כוססים בלבו. מצד אחד הבהיר הרב היטב שיש לראש הממשלה ולחבר מרעיו דין רודף, אבל מן הצד האחר לא אמר במפורש שחובה להוציא דין זה אל הפועל. עם זאת פתח פֶּתח בדברו האחרון – אם אין דרך אחרת לעוצרו. אם אין דרך אחרת, חזר ואמר לעצמו. צריך לחפש דרך אחרת, להשתדל מאוד, אבל משלא תימצא – להוציא לפועל את דבר השם.

ליד מכוניתו שחנתה ליד בית הרב פגש את סיגל.

“ראיתי אותך פה ואמרתי לעצמי שאתה בוודאי מבקר אצל הרב, וחיכיתי לך.”

הוא שמח שפגש בה ועוד יותר שסיפרה לו שחיכתה לו. אנשי חוליית המעקב השגיחו שהיא לא הושיטה לו יד והוא לא הושיט לה יד, אבל כך הרי נהוג בין דתיים. הם עמדו שעה קלה ושוחחו. היא שאלה מתי יהיה שוב בקריה והוא השיב שבאמצע השבוע יבוא לשמוע שיעור בישיבתו של הרב שני ובשבוע שלאחר מכן יהיה שוב יום עיון בקריה ויתראו.

היא הלכה משם והוא ניגש להתניע את מכוניתו. פתאום השגיח באדם שנראה לו מוכר יוצא מבית המגורים של הרב שני. נזכר שזה סרגיי מנוחין, שהיה תלמיד באולפן לעברית במוסקבה שבו היה מאבטח. הושיט לו יד, הציג את עצמו, שאל איך נקלט בארץ, שיבח את התקדמותו הרבה בשפה העברית, מאז נפגשו באולפן, וביקש לשאול מה מעשיו כאן בקריה. שם לב שסרגיי ממהר מאוד ואינו מעוניין בדיבורים, איחל לו קליטה טובה ונכנס למכונית. סרגיי נעלם מעבר לפינה, למקום שבו חיכו לו במכונית שהסיעה אותו משם דרומה, לכיוון באר־שבע.

לסרגיי היתה סיבה למהר. ברגע זה יצא מדירתו של שני. שם דפק בדלת, כמו שהורו לו, שאל אם הרב שני לפניו. וכשהיה בטוח שזה הרב שני, הפעיל משדר כיס רב עוצמה של גלי אולטרה־קול שניתן לו למטרה זו. הגלים שיבשו את פעולת קוצב הלב של הרב. סרגיי הסתלק כשראה אותו תופס בחזהו ונופל על הרצפה. הרופאים שהוזעקו למקום ניסו שעה ארוכה לעשות בו פעולות החייאה, ולבסוף קבעו שמת מ“פרפור חדרים” קטלני, שנגרם מהפסקה פתאומית ונדירה ביותר בפעולת קוצב הלב. קרדיולוג שהתראיין לאחר מכן בטלוויזיה על עניין זה אמר שאירוע כזה עשוי לקרות אולי באחד מעשרת אלפים או אפילו עשרים אלף קוצבי לב.

כשהיה איתמר בדרכו משם שמע את צפירות האמבולנס. אולי עוד פיגוע, אמר לעצמו וחשב שאולי כדאי לו לסוב על עקבותיו אבל כשראה שהאמבולנס נוסע לבדו ואין מכוניות משטרה עמו, הסיק שלא היה פיגוע והמשיך בדרכו לירושלים. במהדורת החדשות ששמע ברדיו עוד במכונית שמע איתמר שהרב שני מת מהתקף לב פתאומי. בדרכו חזרה לקריית־ארבע עלה בדעתו שאולי היה האדם האחרון שראה את הרב שני בחיים, ואמר לעצמו שעכשיו מוטל עליו למלא אחר צוואתו הרוחנית.

לווייתו של הרב שני היתה אחת הגדולות שידעה הארץ הזאת. הרבנים הראשיים שהספידו אותו אמרו כי מותו הוא אבדה גדולה לא רק לעם ישראל כי אם גם לתורה. תלמידיו עמדו ואמרו תהילים. החזן הראשי של צה“ל התפלל אל־מלא־רחמים. כיוון שלא היה למנוח בן זכר, אמר את ה”קדיש" אחד מבניו של בתו הבכורה. האלמנה התעלפה ליד הקבר הפתוח ורבים התייפחו וקרעו קריעה גדולה. נחמיה גולן נשא הספד נלהב. גדולתו של הרב, שקטונתי מלהעריכה, אמר, שהיה ספרא וסייפא. ראשו בשמים ורגליו על האדמה. בקיא, חריף ועוקר הרים, אבל מימיו לא עסק בפלפול לשם פלפול כי אם בדיבור לשם עשייה. תורתו היתה תורת חיים. תורה שאנו מצווים לחיות על פיה. מאמרו האחרון הוא לנו צוואה, ולוואי נהיה ראויים להיקרא תלמידיו.

איתמר עמד בקהל ובכה, וכשהצטרף וטורייה בידו אל גורפי העפר לכיסוי הקבר הטרי, אמר לעצמו שזה סימן מאלוהים שהוא חייב לפעול.


3    🔗

כשקרא שגיא בעיתונים את הפולמוס על מאמרו ההלכתי של הרב שני, אמר לעצמו, אכן ליברמן והפטמן עשו עבודה טובה. הוא החליט כי הוא צריך להיפגש עם איתמר שומרון לפני שיוכל להודיע לניו־יורק כי אכן האיש “שלו” מוכן לפעולה. אבל כיוון שהרגיש שעוקבים אחריו חשש שאם ייסע לביתו של איתמר וינסה להיפגש עמו שם הוא עשוי להוליך אליו את העוקבים ולשבש את כל התוכניות.

העוקבים האלה עושים עבודה מחורבנת. אם היה לו מצב רוח לזה היה ניגש אליהם ואומר להם: “חארות! אני אלמד אתכם איך עוקבים בלי להתגלות. הצרה היא שהוא לא מצליח לברר מי הם. המקורות שלו בשי”ר אמרו לו שלא יכול להיות שהם משם, וזה בדוק. אחרי היסוסים רבים סיפר למוטי שהוא מרגיש כי יש לו זנב ושאל אותו אם גם אחריו עוקבים. מוטי אמר שבהחלט לא, והוא היה מרגיש אם היו. שגיא ביקש ממוטי לברר בגופים המוסמכים. אולי יש איזה גוף אחר של המדינה שמנסה לעקוב אחריו, ואולי – אסור לפסול שום אפשרות – הקימו במפלגת השלטון גוף מעקב. מוטי חזר אליו ואמר שבירר וכולם הכחישו שיש ניסיון כלשהו לעקוב אחריו הוא שאל את שגיא אם לא סתם נדמה לו ורמז משהו על עייפות ועל מתח ועל זה שאולי כדאי שייצא לחופשה. שגיא לא יכול להסביר לו מדוע זה כל כך קריטי לדעת את זה, ואיך החשש מהעיקוב עשוי לגרום לו (לו? לשניהם! לעניין כולו!) נזק חמור.

נחמיה, הממזר הזה, חשב, בכוונה מידר אותו כך שכל קשר אל האנשים בשטח יהיה רק באמצעותו. וכשכבר יצר קשר בלתי־אמצעי עם מישהו, הנה הוא הולך ונשמט מידיו. התלבט אם להתקשר עם נחמיה. הבחור שותק כבר הרבה זמן. עדיין לא היתה הפסקה ארוכה כל כך בפניות שלו לקבל עוד כסף. האם מצא מקור אחר? לא יכול להיות. ודאי לא בקלות כזאת. אז מדוע הוא מתחמק ממנו?

עברו עליו כשבועיים של היסוסים אם לפנות לנחמיה ואיך. פעם־פעמיים ניסה את הטלפון, סתם כך, בלי שהתכוון לדבר, רק לראות אם יענה, והטלפון שתק. ואז הודיעו בחדשות על פטירתו הפתאומית של הרב שני, תהה מה זה עושה לתוכניות ולא היה לו את מי לשאול. החליט לנסוע לקריית־ארבע להשתתף בלוויה. הוציא מהמגרה את הכיפה השחורה של הלוויות והלך. שמע את ההספד של נחמיה. ניסה לגשת אליו, אבל נחמיה התנכר לו, כאילו אינו מכיר אותו. ראה את איתמר גורף בטורייה עפר אל תוך הקבר, אבל ידע שאסור לו אפילו להתקרב אליו.

כששמע את נאומו של נחמיה, שאמר בו כי המאמר האחרון של הרב הוא צוואה לתלמידיו, נראה לו סביר שגם הוא בתמונה ושצריך בכל זאת לנסות לדבר עמו. צילצל עוד כמה פעמים לביתו, פעם שמע את קולו אומר שנחמיה גולן איננו. ניסה לקרוא לו, נחמיה, אל תשחק איתי משחקים, זה אני, אבל נחמיה צעק לתוך השפופרת, לא שומעים, לא שומעים, וטרק אותה.

בסוף יצלצל, כשיהיה זקוק לכסף, חשב שגיא. ואכן שבוע שלאחר מכן צילצל נחמיה, הציג את עצמו כדרכו בשם אחר. הפעם עשו שניהם את תרגילי ניעור הזנב ולא נפגשו אלא במקום הרביעי או החמישי שקבעו.

נחמיה היה מלא התלהבות. “עכשיו, כשנגמרו ימי השבעה,” אמר, "אנחנו נערכים לחידוש מלא, הה, אחרי השלושים, של פעולות המחאה. בהיקף ובממדים בל שיערנום מקודם.

אכן הוא זקק לכסף, אמר לעצמו. “כמה שאם צריכים,” אמר, “אבל לא בלי חשבון.”

“חשבון, עוד נבוא חשבון,” אמר נחמיה והחל לספר על מבצע ענק להעלאת שלושים ושש היאחזויות (כנגד ל"ו צדיקים) ביום אחד, ונראה אותם מצליחים להוריד את כולן באותו יום. שגיא אמר שלא ישכח להודיע לטלוויזיה ונחמיה אמר שלא צריך להזכיר לו את הטלוויזיה אבל צריך להיזהר בדבר כזה שלא ילשין מישהו משם, ושגיא הרגיע אותו שאין חשש, הם לא הורגים סיפור טוב כזה לפני שהוא מתחיל.

על קצה לשונו של שגיא עמדה כל הזמן שאלה על מעשיו של איתמר, אבל לא הצליח להביא את עצמו לשאול אותה. ניסה להסב את השיחה לצורך במעשים נמרצים יותר, למשהו שבאמת יפגע ביכולתה של הממשלה להמשיך במלאכת הרמייה שלה, אבל נחמיה היתמם ושאל אם אינו חושב ששלושים ושישה ישובים חדשים הם לא מכת מוות למזימה להסגיר את יהודה ושומרון לזרים.

“נחמיה, נחמיה,” אמר שגיא, “אחרי כל השנים האלה אתה עדיין תמים כל כך? אתה חושב שראש הממשלה הזה יתרשם מדברים כאלה?”

"ואם יבואו עשרות אלפים, יבואו מאות אלפים, ויכריזו: תצטרכו להזיז אותנו, הה, לפני שתוכלו להזיז את היישובים האלה?!

“ואם?”

“מה יעשו? ייתנו לצבא הוראה לפנות אותם בכוח, הה?”

“אתה צריך עדיין ללמוד את דרך החשיבה של ראש הממשלה הזה. הוא לא ייתן הוראה כזאת.”

“אתה רואה?” קרא נחמיה, “אתה עצמך מבין שלא ייתן, ואם ייתן, הה, יהיו אלפים מבין החיילים שיסרבו פקודה. לזה אני ערב לך.”

“הוא לא ייתן מפני שלא יהיה צורך לתת הוראה כזאת. הוא ישאיר את האלפים, או כמה שתביאו להתייבש על הגבעות עד שיתעייפו וילכו הביתה.”

“אז מה אתה מציע?” שאל נחמיה, יותר בהתנצחות מאשר במחשבה שיש לשגיא מה להציע.

“אני לא מציע כלום. המציאות מציעה את ההצעות שלה.”

“אל תדבר איתי בחידות.”

“נניח, למשל,” האט שגיא את קצב דיבורו, הנמיך את קולו וקירב את ראשו לראשו של נחמיה, “נניח למשל שמישהו היה מסלק מהדרך את ראש הממשלה?”

“שבענו דיבורים כאלה, שבענו,” אמר נחמיה.

“אמרתי רק נניח,” המשיך שגיא לדבר בלחש, “ואם נניח שזה היה קורה, האם לא היה מי שיחליף אותו מבין את עוצמת ההתנגדות למדיניות הממשלה ותופס שאי־אפשר להמשיך במדיניות כזאת שעלולה לגרום מלחמת אזרחים?”

“לא תשמע ממני דיבורים כאלה,” הרים נחמיה את קולו ופתאום השגיח שאנשים היושבים לא הרחק מהם עשויים לשמוע את דבריהם והנמיך את קולו גם הוא, “אני לא אקרא ליהודי להרים יד על יהודי.”

“גם אם זה ימנע אסון גדול?”

“גם,” חזר נחמיה, “אסור לקרוא ליהודי להרים יד על יהודי.”

“ואם יקום מישהו ויעשה מעשה בלי שתקרא לו?”

“אלה הם דברים שבין אדם לבוראו. לא אתערב בהם.”

“אתה לא חושב שיש מישהו שהחליט לעשות מעשה כזה? מישהו שמסוגל לעשות מעשה כזה?”

פתאום אמר נחמיה לעצמו: האיש הזה הוא אולי פרובוקטור ששלחו אותו כדי לסבך אותי. האם לא היה פעם בשי"ר? ואולי הוא עדיין עובד בשבילם. מביא כסף, ביג דיל, שווה להם הרבה כסף למשוך אותנו לפעולות קיצוניות ואחד כך לדכא אותנו.

“אני לא יודע כלום, ואני לא מדבר, הה, עם אף אחד על דברים האלה. ואני מציע לך עצת ידיד לרדת מהדברים האלה.” ואחר כך נזכר שבכל זאת אינו רוצה לדחות אותו לגמרי והוסיף: “אני משוכנע שיש לנו הרבה דרכים לא אלימות להשיג את מטרותינו.”

שגיא ניסה להסב את השיחה לכיוון אחר, ושאל אם ממשיכים בימי עיון כמו זה שנכח בו בקריית־ארבע, ונחמיה השיב, כהנה וכהנה. שגיא אמר שהבחור ההוא, איתמר – זה שמו, נכון? – מצא מאוד חן בעיניו, נמרץ, יעיל, בעל כושר ארגוני ועושה רושם שיודע את רצונו. ונחמיה אמר, עכשיו אתה רואה איזה חומר אנושי מעולה נמצא אצלנו. שגיא הימהם דברי אישור לטיבו של החומר האנושי הזה, העולה בהרבה על החארות של השמאל, ובסופו של דבר נפרדו בלי שהצליח לברר מה שרצה באמת.

באותו ערב ישב לכתוב מכתב לליברמן. בראשית מכתבו כתב שהוא מצטער לספר על מותו של מר שני, הידיד המשותף, שהוא אבדה קשה לכל מכריו. ואחר כך כתב שהיין מהבציר האחרון שעשו ביקב בחברון עלה יפה מאוד לדעת כל המומחים, והוא מציע לרכוש תריסר בקבוקים במחיר סיטוני של 17.95 דולר, וחתם שניידרמן.

כשהניח המזכיר, או מה שהוא את המכתב על שולחנו של ליברמן ושאל אותו אם הוא יודע במה מדובר, ואם הוא מכיר אחד שניידרמן, אמר לו:שלח אלי את רוטשטיין.



 

הזמן: 0 פחות 10 שבועות    🔗


1    🔗

מאיר קרן ישב במשרדו ודיפדף בעזרת המקלדת בדו"חות האחרונים שהכניסה שולה לתא שלו במחשב. משהו זז, אין ספק שמשהו זז, הפריסה בחזית רחבה יותר החלה לשאת פרי.

הדו“ח על איתמר היה הפעם הרבה יותר מפורט. מעניין במיוחד היה החלק הזה של הביקור אצל הרב שני בקריית־ארבע. ב”מחקר" מצאו מיד את שמו של הרב שני בין דיירי הבית שאליו נכנס, ואין ספק שאצלו ביקר. זו אמנם אינה הפעם הראשונה שביקר בביתו של הרב שני אבל שהייתו בפנים היתה הפעם ארוכה מאוד. סביר, סביר מאוד, שהביקור קשור במאמר שפירסם הרב שני לפני שבועיים־שלושה. העלה את המאמר על המסך ועיין בו ברפרוף. מזכיר מאוד את דבריו בהרצאה ביום העיון בקריית־ארבע, אבל הרבה יותר החלטי ומפורש. אולי שוחחו על אפשרות של רצח ראש הממשלה ואיתמר קיבל ממנו אישור הלכתי לביצוע? בדו"ח מיניבוס נאמר שאיתמר רואה ברב שני את מורה ההלכה האישי שלו. אפשרות, בהחלט אפשרות. טעון בדיקה נוספת.

זה באמת מתסכל שבשל המצב העדין הוא לא יכול להאזין למה שהם משוחחים ביניהם. לא מוכרחים להתחבר לטלפון שלהם, או לפרוץ אל הבית ולהתקין בו ציוד האזנה. אפשר לשמוע גם מבחוץ, לאסוף בקרן לייזר את תנודות הזגוגיות בחדר שבו מדברים ולשחזר מתוכן את צלילי הדיבור. שוב הבין כי לא תהיה ברירה אלא להתארגן להאזנה אלקטרונית. המעקב הזה, אף שהפעם הדיווח עליו מפורט ועשיר יותר, לא מביא הרבה יותר מיעדי תנועה, ציון פגישות ולוחות זמנים.

לוחות זמנים?. לוחות זמנים! טפח בכף ימינו על מצחו. העלה על המסך את קטעי העיתון שסיפרו על התקף הלב של הרב שני. חזר אל דו"ח המעקב אחרי איתמר. מתאים. בהחלט מתאים. שעת צאתו של איתמר מביתו של שני סמוכה מאוד לזמן שבו אירע ההתקף. איתמר הוא כמעט בוודאות האדם האחרון שראה את הרב בחיים. שאל את עצמו אם זה מקרה או שיש איזה קשר בין שני האירועים.

פתאום נכנס בו הרהור מטורף. אולי זה לא היה סתם התקף? אולי חוסל הרב שני באיזו דרך מתוחכמת שניתן להציגה כהתקף. כבר היו דברים כאלה. מנת יתר של דיגיטאליס או איזו תרופה אחרת שהחולה לוקח ממילא. העלה על המסך את הקטע מהשיחה עם הקרדיולוג שנערכה בטלוויזיה. לפעמים שוכחים להחליף סוללה, אמר, וזה יכול להביא להחלשת פעולתו של הקוצב. אבל אז ההפסקה אינה פתאומית, החולה מרגיש שהפעולה נחלשת ויש לו די זמן לפנות לרופא שיחליפו לו את הסוללה, וחוץ מזה, במקרה של הרב שני, אף שלבקשת המשפחה לא נעשה ניתוח שאחרי המוות, לא נראה שהסוללה לא היתה תקינה. הקרדיולוג המשיך ואמר שמקרה כזה עשוי לקרות באחד מתוך עשרת אלפים קוצבי לב. נכון, יכול להיות שבמקרה, לגמרי במקרה, אמר לעצמו מאיר, הרב שני הוא אחד מעשרת אלפים. אולי זה באמת רעיון מטורף להביא בחשבון שהרב שני סיים את חיו לא בדרך הטבעית, אבל פריצות הדרך החשובות בחקירות רבות נערכו בזכות רעיונות מטורפים. מכל מקום, תייק את האירוע בזיכרונו כאפשרות של רצח.

חזר לדפדף בדו"ח המעקב על איתמר, אחרי שיצא מביו של שני, נפגש עם בחורה ושוחח עמה במשך דקות אחדות. ייתכן שזו סיגל, העלה על המסך את תמונת השניים שצילמו העוקבים, הסתכל בה – לא משהו, ביצבץ מתוכו לרגע הגברבר שהיה פעם – הדפיס אותה במדפסת וסימן לעצמו לבדוק אצל עודד. שוב הצטער על העדרו של ציוד האזנה מתוחכם, המסוגל לקלוט ממרחק שיחות אנשים ברחוב.

אחר כך הסתכל בתצלום של האיש האחר שעמו נפגש איתמר ברגע שנרד מהבחורה. לפי הלו"ז נראה שהשיחה היתה קצרה ביותר. בתצלום נראה האיש כממהר מאוד לאיזה מקום. העביר את התצלום למחשב של שולה והורה לה להעביר בקשת חיפוש לארכיון. כעבור דקות אחדות חזרה עם תשובה שהם אינם מכירים אותו. מהר מאוד, חשב, הארכיברים האלה נעשו יעילים מאוד. טוב, אולי זה סתם איש שהכיר מאיזה מקום. ואולי זה משהו. הדפיס גם את התצלום הזה במדפסת, שיהיה מונח אצלו וייזכר בו בשעת הצורך.

העניין הזה של ציוד האזנה המשיך להציק לו. פתאום הבין שהפתרון נמצא מחוץ לשי"ר. העיתונים מלאים בסיפורים על האזנות סתר. צריך לבוא בדברים עם חברה פרטית. צריך למצוא כסף באחת הקרנות החוץ־תקציביות העומדות לרשותו. אין ברירה, צריך לשלם.

עבר לדו“ח על נחמיה. היה בלווייה של שני, ידוע, ידוע. את ההספד שנשא שם קרא בעיתון. יש בו יותר מרמז. מאמרך האחרון הוא צוואתך לנו, תלמידיך, אמר בו, הלוואי שנהיה ראויים לה. מלים כמעט מפורשות. רק “מודיעין אסטרטגי”, הה? מודיעין אסטרטגי בתחת. מספר שלא יודע כלום אז בכל זאת מדוע רמז מה שרמז? לא להוציא מכלל אפשרות, אמר לעצמו בתוקף, שכל הסיפור שלו הוא פעולת הסחה, משהו מתרקם באיזה מקום אחר. נזכר שאת הקשר עם נחמיה יצר תחילה גדעון, ראש המודיעין של השי”ר, והוא שהעבירו אליו. נזכר גם בשיחה האחרונה שלו עם גדעון, שבה ניסה להרדים אותו, שלא יחפש יותר מדי, שלא יחטט יותר מדי, שלא ימצא. זה מתקשר. הכול מתקשר. זה מתקשר איכשהו גם עם שגיא. שני צוותי המעקב דיווחו על פגישתם של נחמיה ושגיא. מה קרה שנמנעו מפגישה במשך זמן רב כל כך? צחק בלבו על תכסיסי הנפנוף המגוחכים האלה. חובבנים! הצליחו כאילו להתחמק מהעוקבים. ירדו ללובי התחתון ב“שרתון” אחרי שסובבו זה את זה על פני חצי העיר וחשבו שלא רואים אותם. מילא, נחמיה לא יכול להשתחרר מההרגל הישן שלו, אבל אם שגיא חושב שהוא יכול להתחמק מעוקבים מיומנים, אז יש לו עוד מה ללמוד בתחום הזה, אפילו שהיה פעם בשי"ר.

אבל מה יוצא מכל המעקב הזה, אם אין בו יסוד השמיעה? טוב, זה ברור לגמרי שיצטרך להזמין איזו חברה מסחרית שתיתן לו שירותי האזנה. השאלה הקשה היא לא איך לשלם להם, זה יסתדר, השאלה היא, מה יגיד להם על עצמו. מי הוא ומדוע הוא נזקק לשירותיהם?

ניסה לבנות כל מיני סיפורי כיסוי. חשב על התחום העסקי. לרגע חשב שכדאי לייצר איזו פרשה רומנטית. אולי להעמיד פנים שיש לזה רקע פוליטי, הקשור בבחירות המתקרבות. הרגיש שהמוח שלו אינו די יצירתי בשביל סיפורים כאלה. הם לא נשמעו לו משכנעים. אילו היו באים אליו עם אחד הסיפורים שניסה להמציא, היה חושד מיד שיש כאן משהו מסריח. טוב, החבר’ה האלה של ההאזנות לא עובדים אצל כריסטיאן דיור. הם רגילים לריח הזבל וניחוח הביוב. גם מהעסקים שהם עושים בשביל העיתונים לא עולה ריח של שושנים.

אבל המקרה שלו הוא אחר. אם יתגלה שהוא, איש השירות, אינו משתמש בשירותים המקצועיים המיומנים של הגוף שבו הוא עובד ופונה לשוק הפרטי, יקצרו אותו בראש. טוב, ממילא אם יתגלו דברים רבים שהוא עושה עכשיו, אפשר לומר בדרך המעטה שמצבו לא יהיה נעים. אבל הרי אין לו ברירה. הוא מוכרח להמשיך בהימור שהחל בו. עלתה בדמיונו השוואה למצבו של לוליין על חבל הקרקס. לפנות אחורה ולשוב הרבה יותר מסוכן מאשר להמשיך.


2    🔗

המחשבה על עצמו הביאה אותו להיזכר במכתב שקיבל לפני שבועיים מדיטה. לכאורה היה המכתב צריך לשמח אותו. התוכנית עלתה יפה. הוא נפטר ממנה באופן נקי ואלגנטי, בלי בושות ובלי שערוריות. עכשיו כשהשתחררה, כתבה, כשהשתחררה מהסבך שהיתה נתונה בו בשנתיים האחרונות, היא מאושרת כל כך. היא מבינה שזה היה כל כך לא נכון. כל כך לא זה. ועוד כל־ככים כאלה. כבר מזמן ידענו, כתבה, שאף פעם לא יבוא המתי הזה שדיברנו עליו, נכון? אתה ידעת כל הזמן. לי זה לקח יותר זמן לדעת. חשבת שאני מאמינה לסיפור על בריסל, נכון שחשבת? אבל אני ידעתי תיכף שזה הסוף. ואני שמחה שיכולתי להעמיד פנים שאני מאמינה לך ושעוד תבוא אלי. שמחה שיכולתי לנסוע בשקט. ועוד יותר אני שמחה שבאתי הנה. העבודה מעניינת. החבר’ה אחד־אחד. בכוונה שתלה את הרמז הזה. רצתה להכאיב. כבר יש שם אחד שהיא שמה עליו עין, הצליחה קצת להכאיב. לא חשב שזה יפגע בו כך, אבל אין לו פנאי עכשיו לטפח כאבים פרטיים. העומס הזה כבר משגע אותו בלי שיצטרך להוסיף עליו את הבעיות שהיו לו כשהיתה כאן. חבל, דווקא היתה מזכירה יעילה, ניסה להסיט הצדה את הרגשות.

לשולה לקח זמן. לעתים קרובות מצא אותה בוכה אחרי התלחששות בטלפון האזרחי. בעיות עם הבחור, כנראה, ההוא שהיא מצלצלת אליו כל כך הרבה פעמים בכל יום. פעם, ברגע של פנאי שהיה לו וראה אותה מנגבת דמעות נפלט לו משהו שהמוקי הזה כנראה לא בשבילה, משהו שאומרים סתם. נדהם לראות שפגע באיזה כאב כמוס והיא פרצה בבכי גדול. במצב אחר ובזמן אחר היה חוש הצייד אומר לו שזה הרגע הנכון להתחיל. נזכר בסרט על המנוול הצרפתי הנחמד ההוא ששדה הציד שלו היה בתחנת הרכבת. היה ממתין לרכבות היוצאות, רואה את הפרידות הנרגשות ופותח בשיחה עם הצעירה הבוכייה הכי נחמדה שבסביבה. זה הרגע הנכון, הסביר. אשה בוכה הרבה יותר קל להכניס למיטה, אמר בחיוכו המקסים והערמומי, מאשר אשה צוחקת. לא עכשיו, לא עכשיו, נזעק. הדבר האחרון, בהחלט הדבר האחרון שהוא זקוק לו עכשיו זה עוד איזה סיבוך מהסוג שהיה לו עם דיטה.

כעבור כמה ימים מצא את שולה שוב רגועה, ואפילו צחקנית. אפילו קצת יותר מדי. כבור עוד כמה ימים החלה שוב לבכות אחרי הלחשושים בטלפון. החל לחשוב שהיא לא חומר נכון לעבודה במקום כזה. מקום רגיש. חומר סודי. חסרת יציבות מדי. שאל את עצמו איך קיבלו אותה ואפילו שקל לבקש שיחליפו אותה. אחר כך אמר לעצמו שהאלה מביטחון הרי ערכו תחקיר יסודי, אם הם אישרו אותה, אז לעזאזל, הוא לא יכול לחשוב במקום כולם ולעבוד במקום כולם. די לו בצרות שלו.

נראה שהסבלנות השתלמה ותקופת ההרצה נגמרה. בזמן האחרון נעשתה יציבה יותר. היא לוקחת את עצמה בידיים, מגלה הרבה יותר עניין בעבודה, שואלת שאלות, מנסה ללמוד, משתדלת מאוד. לחשושי הטלפון נגמרו, ואם גם בא הסוף על היחסים עם הבחור ההוא, נראה שהיא לא מתרגשת במיוחד. יכול להיות שסוף סוף מצא את המזכירה הנכונה בשבילו.

בינתיים הגיע למסקנה שהשקר הטוב ביותר אולי אינו האמת, אבל משהו קרוב לאמת. לאלה שעליהם יטיל לעסוק בהאזנה יספר שזה קשור בשי"ר, אבל מטעמים שאינו יכול לפרט אותם הוא מוכרח לעשות את העבודה באמצעות חברה פרטית. חשב גם על נוסח אזהרה אפקטיבי מפני הדלפה או סתם פטפוט. האיום צריך להיות מוחשי ואישי מאד, אבל לכך עוד יש לו זמן. קודם צריך לאתר מועמדים.

ביקש משולה שתכניס לחדרו את “דפי הזהב”, פנה למפתח הסיווגים המקצועיים והחל לחפש. כמובן, אין סיכוי למצוא כלום ב“האזנה, שירותים” אפילו אין מדור כזה. תמה לראות שאפילו אין מדור בלשות, בילוש, שירותי בילוש, וגם לא מעקב, עיקוב או משהו דומה לזה. לבסוף ניגש למדור “מודיעין ובילוש”, ושם הפנו אותו ל“חקירות, משרדים”. במדור זה היה שפע אמיתי. עסק פופולרי, חקירות, חשב. משרדים רבים הזכירו במפורש עקב והאזנה. השפע הזה מבלבל, במחשב השי"ר נמצאת מן הסתם רשימה ממוינת, ובה הערכות על טיבם של משרדי החקירות ועל תחומי ההתמחות שלהם, אבל לא בתא שיש לו אליו גישה.

העתיק כמה שמות מהרשימה – אחדים מהמשרדים הגדולים והידועים, ואחדים סתם לפי החוש – מסר אותה לשולה ואמר, “קבעי לי פגישה עם המנהלים של המשרדים האלה.” הדבר הנכון הוא לבקר אצלם במשרד, אמר לעצמו, להתרשם.

“אם ירצו לדעת מי מבקש את הפגישה?” שאלה.

“תגידי להם מר דולב ממשרד ראש הממשלה,” השיב. “ממשרד ראש הממשלה” הוא צופן ידוע אבל לא מחייב.

"למתי לקבוע את הפגישות?, הוסיפה ושאלה. גם זו בעיה. היא לא שולטת ביומן שלו. לעתים קרובות הוא קובע פגישה, דחופה או לא, בלי שהיא יודעת על כך.

חשב רגע ואמר, “טוב, אני מפנה בשביל הפגישות האלה את כל יום רביעי. תנסי לצופף אותן כמה שאפשר, שאספיק לגמור הכול ביום אחד.”

למחרת באה אליו ואמרה, “אני רואה שאתה מתעניין במשרדי חקירות.”

“מאיפה את יודעת?” שאל.

“פשוט, הם אומרים את השם שלהם בטלפון,” השיבה.

לא מצא טעם להכחיש. הבחורה הזאת, יש לה ראש על הכתפיים. הימהם מעין תשובה חיובית.

“יש לי ידידים שעוסקים בזה,” אמרה, “יש להם ציוד משוכלל מאוד,” ואחר כך הוסיפה, “והם רגילים לא לשאול שאלות.”

בחורה לעניין, חשב. בחורה לעניין, והורה לה להוסיף גם אותם לרשימה.



 

הזמן: 0 פחות 9 שבועות    🔗

1    🔗

יום העיון הבא שאירגנו נחמיה גולן ואיתמר שומרון בקריית־ארבע עמד בסימן האבל על מותו של הרב שני. תמונה גדולה שלו, עטופה שחורים, התנוססה על הכותל של אולם המתנ"ס מאחורי דוכן הדוברים. לפניה, על כן מיוחד, דלקו שבעה נרות זיכרון. יום העיון נפתח באמירת פרקי תהילים לזכרו של הרב, ואחר כך אמר ממלא מקומו של הרב שני בראשות ישיבת ההסדר בקריית־ארבע דברים לזכרו. קטונתי, אמר, מלתפוס את מקומו של הגאון הדגול מרן הרב שני, שנלקח מאיתנו בטרם עת לישיבה של מעלה, לדרוש שם בדברי תורה, ואני רואה את התפקיד שהוטל עלי למלא את מקומו כאן בישיבה של מטה כפיקדון זמני, רק עד ליום תחיית המתים בבוא משיח צדקנו, שגם אם יתמהמה בוא יבוא במהרה בימינו אמן.

פתיחת דבריו נשאה חן בעיני הצעירים, מעריציו של הרב שני. בהמשכם החלו תמיהות הרבות עולות על פני שומעיו, ואחדים מהם אף נתנו להן ביטוי בהתלחשויות. נחמיה ישב על הבמה בהבעת תרעומת שבלטה והלכה במרוצת הדברים איתמר לחש משהו באוזניו ונראה כאילו הוא מבקש לשסע את דברי הרב, אבל נחמיה עשה בידו תנועה מתפרשת בדרך כלל כהזמנה לשבת ולשתוק.

ההפתעה החלה כשאמר את נושא דרשתו, שעל פי המסורת שנקבעה בתקופתו של הרב שני לא היו מכריזים עליו מראש. את דברי היום, אמר בפתיחת הדרשה, אקדיש לסוגיית “דינא דמלכותא – דינא”, הדין הקובע שאין למרוד במלכות וחובה להישמע להוראותיה אלא בדברים שהם בבחינת “ייהרג ובל יעבור” – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. עיקר דבריו היה שאם במלכות של גויים מדובר, קל וחומר במלכות של יהודים. אמנם, כשיבוא המשיח יקבלו אל המלכויות את תורת השם וביתו יהיה בית ועד לכל העמים. בעוונותינו, עדיין לא זכינו בכל דברי ימינו שתהיה בארצנו מדינת תורה. כזהו עמנו, נתבעים לשם ונותנים, נתבעים לעגל ונותנים, וגם בימינו, ימי אתחלתא דגאולה, עדיין אין המדינה חיה מפי ההלכה, אבל אמונתנו עמנו שבוא יבוא היום ובכולנו תפעם רוח השם ונחיה כולנו על פי מצוות תורתנו הקדושה. אבל גם ישראל שחטא ישראל הוא. ודינא דמלכותא דינא גם כאשר בראש מלכות של יהודים עומדים חוטאים.

כשסיים את דבריו עמדה תהייה גדולה בחלל האוויר, שלא לומר תרעומת וכעס. נחמיה התאושש ראשון, ביקש להתגבר על המבוכה ואמר כי הגיעה השעה לפתוח בדיון מדיני. הפור הוטל, אמר. ממשלת הזדון עומדת בדעתה להתקפל מאזורי הארץ החיוניים ואינה נותנת דעתה לא לקדושת הארץ ולא לקדושת חיי אדם. אם לא נעמוד כולנו כאיש אחד נגד המזימה, אם לא נשכיל למצוא דרכים לבטל את רוע הגזֵרה ולשבור את יד הזדים, עלול חלילה וחס להתרחש כאן חורבן נוסף. בסיום דבריו הזמין את המשתתפים להעלות רעיונות לפעולה נוכח האסון המתגלל ובא.

רוב הדוברים בחרו דווקא להקדיש את דבריהם להבעת תמיהה על דבריו של הרב. הרב עצמו, שלא כדרכו של הרב שני, שהיה פורש אחרי דרשתו, ישב בתוכם והאזין. אחדים דיברו בנימוס הראוי לכבודו של רב, אחרים תקפו את דבריו בצורה בוטה יותר ואמרו שהנה הרב עצמו אמר שדינא דמלכותא אינו דינא כשמדובר בשפיכות דמים, והרי, הקשו עליו, אם תבצע מלכות הרשעה את זממה ותעביר את ארץ ישראל לידי זרים נהיה כולנו בסכנה של שפיכות דמים. אחד מהם אמר שדבריו של הרב יש בהם משום “חילול השם”, וידוע שבמקרה שיש חילול השם אין חולקים כבוד לרב.

חריפים במיוחד היו דבריו של איתמר. רבים מכם, אמר, אינם מכירים את עולמם של החילונים. אני מכיר אותם. באתי מתוכם. המלכות שעליה דיבר כבוד הרב וביקש מאיתנו לקבל את דינה, לא רק שהיא ממיטה עלינו סכנה של שפיכות דמים ואפילו של כיליון מוחלט, אלא שהיא גם מלכות של עבודה זרה. מה שהם קרואים תרבות – דברי ניבול הפה שהם כותבים ומפיצים, ציורי התועבה שהם מציירים, שירי היזמה שהם שרים וכל תועבות האמורי שהם מבצעים – מה הם כל אלה אם לא עבודה זרה? אמרתם גילוי עריות? תאוות המין המופקרת הזאת שהם שטופים בה – מה היא אם לא גילוי עריות? כל אלה הם דברים שעליהם נצטווינו ייהרג ובל יעבור. אבל לפני שנישלח ליהרג נזכור את הציווי העתיק “הבא להורגך – השכם להורגו”. יהרוג ובל יעבור, אני אומר לכם, סיים את דבריו, ושלא כרגיל בהתוועדויות אלה זכה במחיאות כפיים.

תכליתם המוצהרת של ימי העיון האלה היתה להביא אל תוך המעגל צעירים חדשים ולהעניק להם ראשיתו של בסיס רעיוני. הפעם היו מעט משתתפים חדשים ורוב הבאים היו מאלה שבאו לימי העיון הקודמים, ובבואם הפעם רצו להפגין את דבקותם במורה ההלכה של ימי עיון אלה, הרב שני. מבחינת הרחבת היקף המסגרת של התנועה לא היה כאן הרבה, אבל נחמיה רשם לעצמו בסיפוק שבימי העיון האלה – והדבר בלט בדיון שנערך – התגבש גרעין נאמן, מסור ואיתן מבחינה רעיונית, וכך גם סיכם את הדיון המדיני. ניפגש במאבק המשותף, אמר בדברי הנעילה, אחרי שאיתמר מסר פרטים על סדרי הנסיעה באוטובוסים שיחזירו את המשתתפים למקומותיהם.


2    🔗

באות ערב לא חזר איתמר לביתו בירושלים. הוא יצא עם סיגל לאחד מאותם מבחני האומץ שהיו עורכים לעצמם בלילות, אותם מבחנים שלמענם עברה על מידותיה שרכשה בחינוכה והרשתה לעצמה להתייחד עם גבר, אף שמעולם לא עברה ביניהם נגיעה כלשהי אלא במקרה, וגם אז היו ממהרים להתרחק. להוריה סיפרה שהיא יוצאת לשמירה ברובע היהודי, וזה בטוח ואין שום מקום לדאגה, חיילים מביאים ומחזירים אותה ואין צורך לדאוג. זה השירות הלאומי שלי, נהגה לומר להם. “זה לא משהו אחר?” שאלו בדאגה. “מה פתאום?!” השיבה, “אני יודעת מה מותר ומה אסור.” מעולם לא הראתה זאת, ולא שאלה את איתמר מתי יוצאים שוב, אבל מצאה את עצמה ממתינה בקוצר רוח, בעצבנות, לפעמים במין ייאוש שקט, שיבוא שוב ויזמין אותה. היו ימים שלא יכלה לחשוב על שום דבר חוץ מאשר על זה.

הם היו נוסעים בפולקסוואגן שלו ברחובות החושך של ערבים. הוא היה יוצא ומנפץ שמשות במכוניות של ערבים והיא הית המחכה לו במכונית. לפעמים היה מוציא את האקדח שלו ויורה בדודי שמש שעל גגות בתים של ערבים. לפעמים היה מאיים באקדחו על עוברי אורח ערבים ושניהם היו צוחקים לראותם בורחים ומסתתרים מפניהם בפחד כזה. כל אלה הם “תרגילים לחימום הקנה”, היה אומר לה בלשון צבאית, לקראת הדברים הגדולים שעוד יהיה עליהם לעשות ושעוד יעשו.

הלילה, הבטיח לה אחרי סיום יום העיון, יהיו דברים גדולים יותר.

הוא השאיר את הטרנטה במגרש החניה של המתנ“ס. אחרי שגמר לארגן את ההסעות הביתה וכולם הסתלקו, היא צילצלה הביתה מהטלפון הציבורי של המתנ”ס ואמרה שהיא למטה בחברון בשמירה ושלא ידאגו לה, יחזירו אותה הביתה בשעה מאוחרת. הם יצאו ברגל אל האזור הכפרי שמדרום לחברון. הלכו בשקט והשתדלו להתגבר על פחדם מהכלבים הנובחים. איתמר החזיק את האקדח השלוף בידו ואת הבוהן הניח על הנצרה. הדרך עברה לאורך גדר אבנים. מעליה השתלשלו ענפים של עצי תאנה עמוסי פרי. הם טעמו מהתאנים הקטנות והמתוקות. לפעמים נדמה להם שהם שומעים קולות. הם עמדו במקום בלי לזוז. סיגל נצמדה אל איתמר בפחד, אבל ברגע שהתחילו לזוז הוא ניתק ממנה וצעד לפניה.

האדמה נעשתה קירחת יותר.לפניהם ראו בקתה קטנה ומבודדת, שחלק מגגה מכוסה בפח. הם עמדו רגע לידה ואחר כך אמר איתמר, עכשיו.

הוא ניגש לדלת, דפק עליה. איש לא פתח להם. “אִפתַח אל־בּאבּ”, צעק. מן החלון הציץ מישהו ושאל, “מין האדא?” איתמר ניגש אליו, ירה בו שתי יריות והאיש נפל אחורה אל תוך החדר. כלבים מרוחקים החלו לנבוח. תינוק בכה בתוך הבקתה.

הם עשו את זה! מבחן האש הראשון המשותף לו ולסיגל עבר בהצלחה, אבל היא עמדה בלי לזוז ורעדה מפחד. הוא לקח את ידה ומשך אותה אחריו בריצה אל הגבעות הריקות שבמזרח, בכוונה להגיע לקריה אחרי עיקוף ארוך מצפון, כיוון הפוך מזה של המקום שבו הרג את הערבי. היא לא שמטה את ידה מתוך ידו ורצה אחריו בלב דופק דפיקות עזות מבהלה ומריגוש, ריגוש מעורב של פחד, של מוות וגם של מין. מימיה לא התנסתה בטלטלת נפש עזה כזאת, מימיה לא סערו בתוכה רגשות כאלה. היד שלה בתך ידו להטה כאילו היתה נתונה באש, והיא הוסיפה לרוץ אחריו לאן שמשך אותה.

אחרי ריצה ארוכה אמרה סיגל, “לא יכולה יותר, מוכרחים לנוח קצת.” היא שמטה את ידה מתוך ידו, ישבה על סלע והוסיפה, “חם לי.”

“זה מהריצה,” אמר.

“זה מבפנים,” אמרה, “אני מוכרחה להתאוורר.”

סיגל הושיטה ידה לכפתורי חולצתה ופתחה אותם. “עדיין חם,” אמרה והסירה את חולצתה. “לוחץ כל כך,” אמרה ושלחה ידה לאחור. היא התירה את פריפת חזייתה, אבל לא הסירה אותה. “תן לי יד,” אמרה, “תראה אך הלב שלי דופק.” היא הניחה את ידו על החזה שלה, בדיוק על השד השמאלי. חזייתה נשמטה ופלג גופה העליון היה עירום לגמרי.

הוא ניסה ללטף את שדיה ביד מהססת. נשימותיה נעשו כבדות וקולניות. שלח ידו להתיר את כפתורי מכנסיו. פתאום הרגיש שאינו יכול. לרגע חמל עליה מפני שהיא היתה האמא שלו, המתענה מפרץ תאוותו הנוראה של האיש ההוא. ואחר כך תיעב אותה מפני שפתאום נעשתה זונה אחת בטבריה, שהחבר’ה בצבא לקחו אותו אליה, וכשהיה לבדו עמה וראה את גופה העירום חש מין בחילה נוראה, רץ לבית השימוש המסריח שהיה בפינת החדר המלוכלך שבו עמדה המיטה המלוכלכת שעליה שכבה הזונה המלוכלכת בבית המלון המלוכלך ההוא והקיא עד שלא יכול יותר.

זז ממנה ועמד על רגליו. מבויש ומופשל. היא נתקפה בהלה, הסתובבה לאחור ולבשה בידיים מפרכסות את חזייתה ואת חולצתה.

ואז החל לדבר. המלים יצאו מפיו בכפיה, כאילו מעצמן. כאילו לא הוא מדבר אותן.

“אני נזיר אלוהים,” אמר. מרוב רגשה הרשה לעצמו לומר את המלה הגדולה והנוראה שאין אומרים אותה אלא בשעת תפילה. “נזיר אלוהים כמו שמשון. נדרתי להינזר מכל תענוגות העולם עד שאבצע את המעשה הגדול המוטל עלי, המעשה הגדול שלקראתו אני מתכונן בימים ובלילות, המעשה הגדול שיביא את הגאולה. רק אחרי שאעשה את המעשה המוטל עלי אשוב להיות כאחד האדם, ואז אוכל להיות שלך ואת תוכלי להיות שלי.”

סיגל קמה. נשימתה עדיין היתה כבדה במקצת. אבל כבר היתה הרבה יותר רגועה. היא עמדה לידו והניחה את ראשה על כתפו בהבעת אמון וחיבה.

“ספר לי על המעשה הגדול שאתה הולך לעשות,” ביקשה.

“אסור לי,” אמר איתמר.

“מדוע?”

“זה סוד. סוד גדול. סוד איום ונורא.”

“גם מפני?”

“מפני כל העולם.”

“אני כמו כל העולם?”

היא המשיכה להפציר בו, עד שאמר לה, “טוב. אני אספר לך, אבל זה סוד בינך וביני ואסור לספר אותו לשום אדם.”

“מבטיחה,” אמרה.

ואז סיפר לה כי החליט שיש רק דרך אחת להציל את ארץ ישראל ואת עם ישראל, והיא לסלק מהדרך את ראש ממשלת הזדון, המבקשת לגרש אותנו מארצנו ולשפוך דם נקיים. “אני לבדי,” אמר, “במעשה אחד גדול ונועז, אשנה את כל מהלך ההיסטוריה של עם ישראל. אני אביא את הגאולה.”

נשימתו כמעט נעתקה כשדיבר. היא עמדה ושתקה. טיפות גדולות של גשם, מוקדם בעונה זו של השנה, החלו לרדת. הם מיהרו לחפש מחסה מתחת לעץ אלון עבות שעמד לא רחוק משם. איתמר ראה בגשם היורד אות שתפילותיו התקבלו ומעשהו רצוי.

הגשם לא ארך זמן רב, והם חזרו לקריה בהליכה קצובה יותר. הם ניגשו לפולקסוואגן שבמגרש החניה של המתנ"ס והוא הסיע אותה לביתה ברחובות הריקים. כשירדה הגביר, כדרכם ביציאות הלילה, את רעש המנוע, שיידעו ההורים, אם הם ערים במקרה, שהסיעו אותה הביתה בבטחה.


3    🔗

למחרת כבר צילצלה סיגל לבית־אל, לידידתה הטובה ביותר מיכל.

“יש לי סוד נפלא לספר לך,” אמרה. “אבל רק לך. אסור לך לספר אותו לאף אחד.”

“אפילו לא ליוסי?” שאלה מיכל.

“אפילו לא ליוסי,” השיבה.

יוסי לוי היה בעלה הטרי של מיכל. הם נישאו לפני כחודשיים. לפני כחודש חזרו מירח דבש, שאות בילו קצת בצפת וקצת על שפת הים בתל־אביב, ונכנסו לבית חדש בבית־אל שסידרו בשבילם הוריה של מיכל, ותיקי המקום.

“אז ספרי,” אמרה מיכל.

“לא, זה לא לטלפון,” קבעה סיגל.

“אז את יודעת מה?” הציעה מיכל. “בואי אלי מחר. נעשה צהריים. יש לי מתכון נפלא לפשטידת קישואים שמצאתי בעיתון. ניסיתי ויצא טעים מאוד. אעשה בשבילך. נעשה כיף.”

“לא יכולה מחר,” אמרה סיגל.

“אז בואי מחרתיים.”

“טוב, מחרתיים. מתי יוצא האוטובוס מירושלים?”

“לא צריך,” אמרה מיכל, “יוסי יבוא לאסוף אותך מהבית.”

“אבל אמרנו אף מלה אפילו ליוסי!”

“נאכל צהרים וכשהוא ייצא להתפלל מנחה נשב ונדבר.”

“יופי, אז להתראות מחרתיים,” סיימה סיגל את השיחה.

יוסי גם הוא היה חבר. הוא הכיר את איתמר מישיבת ההסדר. בצבא הלך לקורס חבלה והיה קצין חבלה של הגדוד שבו היה איתמר רס"ר משמעת. איתמר היה שושבין בחתונה שלהם. כולם הכירו את כולם.

אחרי הפשטידה והטארטור השמיימי שעשתה מיכל ואחרי שישבו יחד ושוחחו על דא ועל הא, יצא יוסי מהבית ואמר שישוב אחרי תפילת מנחה. סיגל סיפרה למיכל על הלילה בחברון, ועל הערבי שהרגו ועל מה שאיתמר, שהוא כזה נפלא ואמיץ ומוכן להקריב את עצמו בשביל עם ישראל וארץ ישראל ותורת ישראל, אמר לה שהוא הולך לעשות, ודילגה רק על העניין שביניהם שכמעט היה ולא היה. מיכל הסכימה שזה אכן סוד נפלא, וסיגל הזכירה לה שהבטיחה לא לספר את זה לאף אחד, אפילו לא ליוסי. ומיכל אמרה שהיא זוכרת מה שהבטיחה.

בערב יצאו יוסי ומיכל במכוניתם להחזיר את סיגל לביתה בקריית־ארבע ונכנסו אליה לקפה ועוגה. כשעברו בלילה בדרך הביתה ליד רמאללה השליכו עליהם בקבוק תבערה. החלון נופץ, הבקבוק חדר פנימה אבל לא התפוצץ. יוסי ירה מהעוזי שלו אל תוך החושך וחזר בנסיעה פראית לבית־אל.

“השם שומר עלינו,” אמר בלילה, במיטה, למיכל.

ואחר כך הם עשו אהבה, ופתאום בא לה לספר ליוסי, ורק לו, מה ששמעה מסיגל. היא השביעה אותו לא לספר את זה לא אחד והוא הבטיח.

“איש גדול, איתמר,” אמרה מיכל, כשגמרה לספר וחזרה והשביעה את יוסי לא לספר לאף אחד מה שסיפרה לו.

יוסי הסכים ולמחרת צילצל לאיתמר. “חשוב מאוד שניפגש,” אמר.

“אני נוסע מחר להשתתף בישיבה בשילה,” אמר איתמר, “שאתן קפיצה אחר כך?”

“לא,” אמר יוסי, “אני אבוא אליך.”

“תבוא מחרתיים,” הציע איתמר, “אחכה לך בבוקר.”

“לא הולך מחר ללימודים?” שאל יוסי.

“שכחת שעכשיו חופש ואין לימודים?”

“כבר יצאתי מהמסגרת,” אמר יוסי.

בדרך לירושלים חשב יוסי על העניין. צריך לבדוק היטב מה התוכניות של איתמר. הוא נמרץ, אבל עשוי להיות פזיז מדי.


4    🔗

כשהגיע יוסי לביתו של איתמר, שכבר מילא קודם לכן מים בקומקום החשמלי והיכן בשבילם קפה בוץ, ניגש ישר לעניין ושאל את איתמר, שמדד את כפיות הקפה אל תוך הספלים, “איך אתה חושב לעשות את זה?”

“כמו תמיד,” אמר איתמר, “אני יודע שאתה אוהב עם הרבה סוכר.”

“לא התכוונתי לקפה,” אמר יוסי. “רציתי לדעת איך אתה חושב לעשות מה שאתה מתכונן לעשות.”

“הה, זה?” שאל איתמר, שהופתע ולא הכין תשובה. “מאיפה אתה יודע מה אני מתכונן לעשות?” כדי להרוויח עוד זמן התכופף אל המזווה הקטן שבפינה, חיפש בתוכו והוציא חבילת מציות ישנות, קרע את עטיפתה והניח על השולחן. “עזוב מאיפה אני יודע. אני יודע. אז איך אתה חושב לעשות את זה?”

“עוד לא חשבתי עד הסוף,” השיב איתמר, “אבל אני יודע שאני הולך לעשות את זה, ואמצא 'דרך.”

“עוד מישהו יודע?”

“לא. אף אחד לא יודע. אני חושב שאף אחד לא יודע. לא סיפרתי לאף אחד, חוץ מאתה יודע למי.”

“טוב מאוד,” אמר יוסי, כירסם במצייה, לגם מהקפה ומחה מפיו שיירים של בוץ הקפה שנדבקו לשפתיו. “דברים כאלה, מה שפחות יודעים אותם בשלבי התכנון יותר טוב.”

“אני חושב שאשתמש בברטה,” אמר איתמר.

“איך תגיע לטווח ירייה?”

“אמצא דרך.”

“אולי. אבל שומרים עליו היטב.”

“אפשר להגיע. אתה זוכר את האוטובוס ליד משטרת רמת־גן? לפני איזה חודשיים?”

“כן, אז מה?” שאל יוסי.

“ראש הממשלה היה שם. אני הגעתי קרוב מאוד אליו. הייתי יכול לגמור הכול אז.”

“למה לא ירית בו?”

“אז עוד לא הייתי בטוח שיש לו דין רודף. זאת אומרת, אני הייתי בטוח, אבל הרב ז”ל עוד לא אישר."

“כן, קראתי את המאמר. איש גדול היה.”

“לא רק המאמר. אני גם דיברתי איתו,” הוסיף איתמר.

“ואישר לך.”

“את זה אני לא יכול להגיד לאף אחד. זה ביני, בינו ובין הקדוש ברוך הוא.”

“ונניח שתצליח שוב להגיע קרוב, ותירה ותפגע,” הקשה יוסי, “חשבת על דרכי מילוט?”

“האמת?”

“רק האמת.”

“לא חשבתי.”

“זה לא אחראי לעשות את זה ככה,” התרעם יוסי, “לא אחראי. אתה רוצה להתאבד? זה אסור!”

“אני סומך על השם יתברך.”

“כלנו סומכים על השם יתברך, אבל אסור לנו להעמיד אותו בניסיון.”

“יפה דיברת,” אמר איתמר, “יש לך דרך אחרת?”

“למה לא מרחוק, ברובה צלפים, עם כוונת טלסקופית?”

“שכחת שהראייה שלי לא טובה?”

“יש עוד הרבה דרכים אחרות. אפשר לשים מטען בדרך שהוא עובר ולפוצץ מרחוק. אפשר להחנות מכונית ממולכדת בדרך היציאה שלו מהבית או מהמשרד. אפשר לירות בזוקה או סאגר מהגבעה שליד המשרד שלו בירושלים, זאת שמותר להפגין בה. אפשר לכוון אל החלון בחדר העבודה שלו, או אל המכונית שלו כשהוא יוצא. בדקת כבר את כל הבניינים שליד הפנטהאוז שלו במגדלי דוד? אין שם אחד שאפשר להתמקם עליו ולשלוח אר.פי.ג’י אל תוך חדר השינה שלו?”

“מאיפה אתה רוצה שאני אשיג דברים כאלה?”

“מאיפה? מאיפה?! אפילו אני יכול להשיג. יש לנו מספיק ידידים בצבא. דבר כזה כמו שאתה רוצה לעשות לא עושים בלי תכנון, בלי הכנות.”

“אבל אני לא רוצה להכניס אחרים לתמונה. בעצמך אמרת שדברים כאלה מה שפחות יודעים אותם יותר טוב.”

“אמרתי בשלבי התכנון, אי־אפשר בלי אחרים. דברים כאלה אתה לא עושה לבד. אתה חייב להיעזר באחרים. והם לא מוכרחים לדעת הכול,” הוסיף.

“אני לוחץ על ההדק לבדי.”

“כן,” יוסי נזכר במה שאמרו פעם בקורס קציני החבלה שלמד בו, “אבל בכל פעם שחייל קרבי לוחץ על ההדק יש מאחוריו עשרה חיילים שמשרתים אותו, בחימוש, בהנדסה, באספקה, במודיעין, בתובלה. דברים כאלה אתה לא עושה לבד. איך, למשל, תדע פרטים על תנועותיו של ראש הממשלה?”

“כתוב בעיתונים.”

“זה לא מספיק. צריך לדעת שעות מדויקות של יציאה והגעה. צריך לדעת את צירי התנועה שלו.”

“את זה נחמיה יודע תמיד.”

“הוא בתמונה?”:

“בוא נגיד,” אמר איתמר, “שהוא צריך לדעת את התנועות של ראש הממשלה בשביל ‘המצפצפים’ שלו שמלווים את המכונית שלו.”

“לא ענית לי אם הוא בתמונה.”

“אם תמשיך לחקור כך אתחיל חשוד בך שאתה עובד בשבילם ורוצה להוציא ממני ידיעות.”

“אני לא הייתי סומך על נחמיה, הוא מהדור הישן.”

“לא צריך לדבר כך על הראשונים. הם עשו הרבה. הם פרצו את הדרך להתיישבות באזורים שהממשלה ביקשה לחסום אותם. הם הקימו את התנועה. הם ישבו בבית הסוהר. הם…”

“בסדר, בסדר,” הפסיק אותו יוסי, “אתה מדבר נכון. מגיע להם כל הכבוד, אבל הם כבר לא לעבודה ממש.”

“מסכים,” אמר איתמר, “אבל אתה בעצמך אמרת שצריך להיעזר בכל מי שאפשר.”

“עכשיו תורי להסכים למה שאמרתי,” הגיב יוסי.

“להיעזר בכל מי שאפשר,” המשי איתמר, “אבל את המעשה אעשה לבד. אני לבד אהיה אחראי לו, אני לבד אלחץ על ההדק ואני לבד אתן דין וחשבון לפני צור ישראל.”

יוסי הבין שלא יזיז אותו מתוכניתו לירות מקרוב, באקדח, וחדל מניסיונות השכנוע. הם החליפו ביניהם עוד כמה דברים על הדרך הנכונה לבצע דבר כזה. יוסי אמר שההזדמנות הטובה ביותר לצאת בשלום היא אם עושים את זה במקום צפוף, שיש בו המונים שאפשר להתקרב בחסותם לטווח ירייה ואחר כך להיבלע בתוכם. הרגע המתאים ביותר הוא בכניסה או ביציאה לאירוע רב משתתפים. איתמר אמר שיחשוב על זה ויחכה להזדמנות מתאימה, ויוסי סיכם שהוא יכול תמיד לפנות אליו בכל פעם שיצטרך משהו, עצה או דבר דומה, וגם, אם יחליט בכל זאת לחפש שיטת פעולה אחרת, יוכל לסמוך עליו שיעזור לו.

בלילה, במיטה, אמר יוסי למיכל, “איתמר רוצה להתאבד.”

“מסכנה סיגל,” אמרה מיכל.



 

הזמן: 0 פחות 8 שבועות    🔗

1    🔗

דעתו של מאיר קרן נעשתה בימים האחרונים זחוחה יותר ויותר. העומס היה גדול כמקודם. כמות החומר, שהיה צריך לטפל בו לבדו ולא יכול להפנותו לעוזרים, גדלה מיום ליום. כמעט שלא היה מגיע הביתה. אשתו רטנה שאולי מוטב שיעזוב בכלל, הוא אמר לה, אם זה מה שאת רוצה. והיא אמרה, צריך לשבת לדבר, וזה עניין לעורכי דין. זה עוד חסר לו עכשיו, לשבת עם עורכי דין, להתמקח, לריב. אין לי עכשיו זמן לדברים כאלה, אמר לה, תמצאי לך עורך דין ושיכין את הניירות אם את רוצה, אני לא ביקשתי את זה. אחר כך נראה ששכחה ולא הזכירה את זה שוב. ממילא ביקוריו בבית הלכו ונעשו רחוקים זה מזה.


זה לא רק עומס העבודה והצורך לעשות כל כך הרבה דברים בעצמו. זה גם ההכרח להיות לבדו בכל הפרשה המסובכת הזאת, והעובדה שאין לו עם מי לחלוק את רשמיו, את ספקותיו, את שביעות רצונו מהתקדמות העניינים. לפעמים היה חושב על דיטה כעל סידור אידיאלי שהיה לו ונשמט מידיו, ושכח שגם ממנה היה מסתיר דברים רבים. ברגעים קשים באמת היה משוחח עמה בדמיונו וחושב איך היא עושה עכשיו עם ההוא, האחר, את כל הדברים שעשו יחד במיטה. ואז היה מטיח את כף ידו במצחו ואומר לעצמו: לעבודה!

דו"חות המעקב נעשו הרבה יותר מעניינים, היה בהם עכשיו הרבה יותר תוכן. הנה, למשל, הידיעה שאיתמר נסע בשבוע האחרון שלוש פעמים בשלושה ימים רצופים להתאמן במטווח בהרצליה. מאיר העלה על המסך את רשיון האקדח של איתמר, לראות אם במקרה היה זקק עכשיו לאישור מטווח בשביל לחדש את הרשיון. אולי הוא קלע כזה מחורבן שלא הצליח להכניס שלושה כדורים מחמישה לאזור המטרה ונזקק לניסוי נוסף בשביל לחדש את הרשיון. אולי, אף שלא סביר. אבל שלושה?! בכל מקרה מצא שהרשיון חוּדש לפני יותר מחצי שנה, ושהמטווחים היו כנראה דרושים לו לאימונים. זה בהחלט מעיד על משהו. וזה מעיד שהוא בכיוון הנכון!

התקשורת היתה במשך השבוע מלאה פרטים על רצח ערבי זקן ליד חברון שביצעו אלמונים. כתבים שאלו אם הולכת ומוקמת מחתרת חדשה. הפנו אל מאיר את הכתב לענייני השטחים של הטלוויזיה, וזה שוחח עמו בטלפון. הוא אמר לכתב שעדיין מוקדם לדבר על התארגנות כזאת, אבל אין להוציא מכלל אפשרות שאת הרצח ביצע יהודי. הכתב סיפר בטלוויזיה שממקורות מוסמכים נודע לו שקרוב לוודאי שהרצח בוצע בידי יהודי החבר במחתרת המתארגנת ביש"ע. הראש העביר במחשב המבצעי מזכר ושאל אם ידוע לו משהו על מישהו שאולי ביצע את רצח הערבי ליד חברון, והוא השיב שעדיין אין קצה חוט, אבל ימשיכו לחקור.

העניין הזה מצטלב היטב עם הידיעה שהביא עודד. הוא התקשר בבהילות וכמעט הציג את עצמו בשמו האמיתי. למרות הטרדות מצא זמן להיפגש עמו בשיטה הרגילה בירושלים. עודד סיפר שבקריה מתהלכות שמועות שהיה זה איתמר שרצח את הערבי בלילה שאחרי יום העיון.

“ראית סימנים שהמשטרה חוקרת?” שאל את עודד.

“שום סימנים מיוחדים,” השיב, “בחברון היו שוטרים ודיברו עם בני המשפחה של ההרוג.”

“שאלו שאלות בקריה?”

“לא, עד כמה שידוע לי.”

מאיר החליט לשוב ולשאול במחלקה לתפקידים מיוחדים במשטרה אם כבר יש להם חשודים, ולעודד אמר, “בינתיים תחזיק את זה אצלך בבטן.”

במחלקה לתפקידים מיוחדים אמרו לו אחר כך שאין קצה חוט. הקליעים הם של ברטה 9, וכאלה יש אלפים. שאל אם עשו בדיקות בליסטיות והשיבו שעדיין לא, אבל יעשו. ביקש שיעבירו אליו את התוצאות כשיהיו והם הבטיחו שיעבירו. שיסתובב בינתיים חופשי, אמר לעצמו. כשיהיה צורך אפשר יהיה לקשור אותו גם לרצח הערבי, ואז תהיה תועלת בבדיקות הבליסטיות.

הדו"ח על נחמיה היה סנסציוני ממש. לסיפור על הדירה הזאת ברחוב זרובבל בתל־אביב יש פוטנציאל עצום. ברגע הנכון יפתיע אותו שהוא יודע את הסיפור שלו – ונראה אותו ממשיך לשחק את המשחק של המודיעין האסטרטגי.

דווקא החומר על שגיא היה דליל מאוד. במרק הזה לא צף שום דבר. אולי יתחיל לזרום יותר חומר אחרי שיתחיל השתמש באמצעים אלקטרוניים. עדיין לא החליט אם יעשה גם אותו אובייקט למעקב הזה. איתמר – כמובן. נחמיה – בספק. אולי. תלוי מה יעלה המעקב של איתמר. ממילא, מה שכבר יש לו על נחמיה זה די והותר. עם שגיא אפשר להסתפק בינתיים במעקב רגיל. הוא משקיע מאמץ גדול כל כך בתכסיסי התחמקות. העוקבים מדווחים לו שלפעמים יש להם רושם שהוא בורח ממישהו אחר, לא מהם. שאל אם יש סימנים שיש עוד צוות מעקב ואמרו שעדיין לא ראו סימנים כאלה. אמר להם, שימו לב גם לעוקבים האחרים, אם יש כאלה. מאמצי ההתחמקות מותירים בשגיא אנרגיה מעטה מאוד לדברים אחרים אבל לעולם אין לדעת. המאמצים האלה להתחמק יכולים דווקא להעיד שהוא משתתף בבישול, אפיל אם זה איזה תבשיל אחר. וחוץ מזה, אולי באמת הוא נתון גם למעקב של איזה גורם אחר? שווה בדיקה. בהחלט שווה בדיקה. עולה ביוקר, אבל אסור שבגלל חיסכון יחמיץ משהו חשוב. וכך החליט לעשות גם את שגיא יעד לרשת המודיעין האלקטרוני שיפרוש. אבל רצה המקרה, או מישהו, ששגיא חדל להיות יעד מודיעין והיה לנושא לחקירה.


2    🔗

מאיר ביקר בכמה מחברות הבילוש והמעקב. בכל אחת מהן סיפר את סיפור הכיסוי שרקם לעצמו, שמדובר בסוכנות ממשלתית העוסקת במחקר מסוים ומטעמים שונים לא צריך שהפעולה תיעשה באמצעות מוסד הכפוף לממשלה, וגם אסור שייוודע. גילה עניין בציוד העומד רשותן, במחירים, ובכל מיני פרטים שמי שמבקש לשכור שירות מתעניין בהם, רשם הכול בדפי התלישה של היומן, ואמר שאם יהיה צורך יודיע להם. אחדים ביקשו שיודיע בכל מקרה, אמר שלא בטוח ויצא.

באחת מהחברות פגש באיזה טפוס שנזכר שהוא מכיר אותו מאיזה קורס של השי"ר שעבר לפני הרבה שנים. “דולב? מתי שינית את שמך לדולב?” שאל הלה. בקושי נזכר מיהו. פּישר אמיתי. אין פלא שהופרש החוצה, אמר לעצמו. לרגע נזכר שההוא יכול, מצדו, גם הוא להביט עליו באופן דומה: לא היו לו ביצים לעזוב ולפתוח עסק עצמאי. כרוך אחרי הפנסיה וההלוואות לדיור ותוכנית הקידום האוטומטית לשומקום. שיהיה. בכל אופן, טוב שהטמבל הזה (לא מקצועי, לא מקצועי! אם אתה מכיר מישהו שלא זוכר אותך, אל תספר לו את זה תיכף בהתחלה. תן לו קודם להגיד מה הוא רוצה ואחר כך תוכל להשתמש לצרכיך בהיכרות הישנה) טוב שהטמבל הזה שיחק בקלף שלו בראשית השיחה והניח לו לחמוק משם באיזה תירוץ בלי לספר כלום.

בסופו של דבר תלש מהיומן את הדפים שעליהם רשם את פרטי הסוכנויות שביקר בהן, קרע אותם לגזרים ושרף אותם במאפרה. התברר שהחבר’ה שהביאה שולה היו הכי טובים. איזה ציוד חדיש. איזה שפע! יש להם דברים שאפילו לא שמע שיש בשירות. טוב, זה לא התחום שלו, והוא לא יודע כל מה שיש. אבל תיאור הדברים שהם יכולים לעשות, הטווחים שמהם הם יכולים להאזין, והאפשרות להוציא ולסנן בעזרת פילטרים רגישים מאוד אפילו קולות לחישה במקום סואן, אלה הם דברים מבטיחים מאוד. והעיקר, שהם בכלל לא גילו עניין מי הוא ולאיזו מטרה דרוש לו המעקב. רוצים הרבה כסף. אבל, כמו שאבא שלו היה אומר כשאמא היתה מביאה הביתה את ה“מציאות” שלה: אני לא עשיר כזה גדול שאוכל להרשות לעצמי לקנות בזול. טבעי, איכות עולה כסף. התמקח הרבה, כדי שלא יחשבו שהוא סתם פראייר, וגם רצה לראות אם הם מורידים בקלות, שזה בדרך כלל סימן שמראש נקבו מחיר מוגזם, ולפעמים גם שהם לא אנשים רציניים, אבל אחר כך הבין שגם הם מכירים את הסימנים האלה ויתעקשו. בסוף הוציא מהם הנחה של חמישה אחוזים בנימוק שהוא שוכר אותם בשביל שני יעדים.

שולה היתה זו שאירגנה את הפגישה בלובי של הילטון. היא חיכתה איתו על הספסל הארוך ליד הדסק, וכשבאו אמרה: תכירו, אני עוזבת אתכם עכשיו לדבר על מה שאני לא צריכה לשמוע. הם הזמינו אותו לשבת בבר ושתו ויסקי, לא חשוב איזה, עם קרח, והוא שאל אם יש אנדרברג, מפניי שהיה לו כאב בטן, והבארמן אמר שיש וחיפש הרבה בתוך המגרה התחתונה עד שמצא. למעשה גמרו כמעט הכול בפגישה ההיא, אבל הוא התעקש גם לראות את משרדיהם. “הייתי רוצה לראות כמה מהפרוספקטים של הציוד,” אמר. הם אמרו, אין בעיה, ונתנו לו כתובת של חברה בשם מולטימקס במגדלי התאומים ברמת גן. בא לבקר אותם שם. משרד קומפקטי, יפה ומקושט היטב. ריהוט חדיש. אורגינלים על הקירות. מעט עובדים. הרבה מחשבים וציוד אלקטרוני אחר. ככל שיכול לעמוד על עיסוקה של החברה, הוא היה משהו בתחום יבוא־יצוא, וכששאל אמרו לו שהם עוסקים באספקת ציוד לתעשייה מתוחכמת. והעניין הזה של מעקב אלקטרוני הוא אצלם עיסוק צדדי והוא דרוש גם בשביל לבחון את הציוד ואת אפשרויותיו, כדי לדעת מה להציע ללקוחות. נשמע לו הסבר דחוק במקצת אבל סביר. בשלב זה כבר לא היה אכפת לו שאינם חברה הרשומה ב“דפי זהב” כעוסקת במעקב ובילוש. להיפך, יש בזה אולי גם יתרון.

הם לא ביקשו לחתום על חוזה ואפילו לא על הזמנת עבודה. זה התאים לו. התשלום, אמרו, רק במזומן, וגם זה התאים לו בהחלט. בשבוע הבא מתחילים. הוא מסר להם בעל־פה פרטים על יעדי המעקב, המסלולים שהאובייקטים נעים בהם בדרך כלל, וכתובות, בתל־אביב ובירושלים, שמהן אפשר להתחיל, וכמובן תמונות, שהם הבטיחו להשמיד אחרי שיזהו את האובייקטים. אחר כך החליפו מלים על האופן שבו יעבירו לו את המידע. הם אמרו שהתמלילים יועברו אליו בדיסקט. שאלו איזו תוכנית הוא מעדיף ואמר שיתנו לו את זה ב־ASCII. אמרו שיעשו כך, אבל יש להם תוכנית הגנה מיוחדת, שבלעדיה אי־אפשר לפענח את החומר שבדיסקט. הם יעבירו אותה אליו, הבטיחו, בדיסקט נפרד שישלחו לו עם הדיסקט הראשון ויכתבו עליו “העתק”. הוא הציע שבתחילתם של התמלילים ישלבו לפחות שניים או שלושה דפי מחשב של חומר שייראה כאילו זה תמצית של הרצאה מדעית, והם אמרו לו שזה רעיון טוב והם יעשו את זה. שאל אם יוכלו לשלוח לו את סרטי ההקלטה עצמם אמרו שאין בעיה, יש להם קלטות זעירות מאוד שאפשר לשלוח אפילו במכתב, אבל לא רצוי לשלוח אותן יחד עם הדיסקטים, והוא הסכים והציע שישלחו אותן בנפרד.

אחר כך נתן להם כתובת של דירה ברחוב פנקס, שלתיבת הדואר שלה הם אמורים לשלשל את המעטפות עם הדיסקטים. אין בעיית חנייה שם, אמר להם, אפשר לחנות במגרש החניה של הסופרמרקט הסמוך, שהוא תמיד מלא אנשים ואף אחד לא שם לב מי חונה בו. את הסלילים הורה להם לשים בתיבה אחרת ברחוב אבן־גבירול. שמח לראות שאינם מעלים שום דבר על הנייר ושומרים הכול בזיכרונם. הם נתנו לו את מספרי הפלאפונים של ראשי הצוותים שיעסקו במעקב ביקש גם מספר טלפון של המשרד, למקרה שיהיה זקוק להם, והם נתנו לו מספר נוסף של פלאפון ואמרו שעדיף לדבר בטלפון הזה משום שעדיין לא קיבלו מספר קבוע למשרד ויש להם בינתיים רק שלוחה של השכנים. בתוך שבוע־שבועיים יקבלו מספר קבוע, ואז יתנו לו. כשנפרדו אמר שהוא מצפה לקבל מהם דין וחשבון יומי, “אפילו פעמיים ביום, אם יהיה דבר חשוב ודחוף,” אמרו.

עכשיו אנחנו באמת בעבודה אמר לעצמו כשחזר למטה השי"ר.

עלה בדעתו שראוי להזמין את שולה באחד הימים האלה לארוחת צהריים באיזה מקום קצת יותר נעים ממזנון היחידה ולהגיד לה כמה מלים טובות על העבודה שהיא עושה. אבל חשב שהיא עשויה להסיק מהזמנה זו מסקנות לא נכונות. רחוק ממנו עכשיו כל דבר כזה. היא בחורה לעניין, אמר לעצמו, בחורה לעבודה. נזכר שאז, עם כל ההתייפחויות והלחשושים בטלפון, חשב שאולי כדאי להיפטר ממנה. בינתיים פסקו לא רק ההתייפחויות אלא גם הלחשושים בטלפון, והיא נעשתה מזכירה יעילה, מסורה לעבודה, לא מתלוננת גם כשהוא מבקש ממנה להישאר עד שעה מאוחרת יותר. לפעמים אפילו מציעה את זה בעצמה כשרואה שהעומס גדול. מה שמוכיח שכל דבר יש לו הקצב הנכון שלו וצריך לתת לו ללכת בקצב שהוא יודע.

הדברים כולם הולכים נכון, בקצב הנכון, אמר לעצמו לפני שנרדם על מיטת השדה שלו.



 

הזמן: 0 פחות 6 שבועות    🔗

1    🔗

בשעת בוקר מאוחרת, כשירד רמי שגיא להתניע את המכונית שלו כדי לנסוע לבית סוקולוב, נשמעה התפוצצות והוא נהרג במקום.

למשטרה לא היו אפילו השערות מי יכול לעשות את זה. דוברה סיפר שהפעולה היתה מתוחכמת מזו הנהוגה אצל הפושעים הרגילים בארץ, ואפילו אצל המשתייכים ל“פשע המאורגן”. זו קפיצת מדרגה, אמר ראש המחלקה לזיהוי פלילי.

בעיתונים הופיעו מכתבים למערכת ממקומות כמו שילה, בית־אל, אלקנה ועוד, שכותביהם אמרו כי שגיא היה בן נאמן למחנה הלאומי ורציחתו היא הוכחה שבחוגי השמאל יש מחתרת רצחנית ששום דבר אינו יכול לעצור אותה. גינוי האלימות שבפיה הוא רק מסווה למזימותיה האפלות. מוטי פלד פירסם מודעת אבל אישית. גם ועד תושבי יש"ע. שר המשטרה הודיע שהמשטרה לא תחסוך שום מאמץ לתפיסת עושי המעשה הנפשע והעמדתם לדין.

בסוף השבוע הופיעה בעיתון כתבה ארוכה על שגיא. סופר בה שנולד בקיבוץ מעלה החמישה, הוריו עזבו את הקיבוץ כשהיה עדיין ילד קטן והוא גדל בתל־אביב. היתה תמונה של בית ההארחה של הקיבוץ. היה תצלום של רמי הקטן בגיל שלוש על סוס עץ, עוד תצלום שלו מגיל שמונה בתפקיד אחשוורוש על במה בבית הספר היסודי “יהודה המכבי”. ותמונה מוגדלת מתמונת המחזור שלו ב“תיכון חדש”. היו הרבה סיפורים על שירותו הצבאי. הוזכר שהיה בתפקיד חשוב בשי"ר. לא נכתב כלום על נסיבות פרישתו, אבל היה איזה רמז שהיתה פרשה עלומה. נכתב שהוא מקורב לאלוף (מיל') מוטי פלד, יש אומרים האיש המקורב אליו ביותר, וששניהם עובדים בשירות ארגון האבטחה העולמי של ליברמן. היתה שיחה קצרה עם מוטי, שבה אמר כי שגיא היה חייל אמיץ ומפקד מסור לחייליו וכי המחנה הלאומי כולו צריך להצדיע לו. בתשובה לשאלה אמר שאין לו מושג מי היה יכול לעשות את זה. כיוון שהוזכר שמו של ליברמן, הופיעה בכתבה מסגרת שבה סופרו פרטים עליו, על מוצאו, על עסקיו, על עושרו הרב, על דבקותו בדת ועל בית הכנסת הפרטי שיש לו באחוזתו, שבה הוא שומר בעקשנות על פרטיות מרבית. הצנזורה השמיטה מהכתבה את הפרטים על עסקות הנשק המשותפות שלו ושל ישראל, אבל השאירה את הפסקה שבה צוין כי יש שמועות שהוא משתף פעולה עם המאפיה הרוסית במכירת עודפי נשק של ברית־המועצות לשעבר, וכן שהציע לכמה מדינות נשק גרעיני מעודפי ברית־המועצות לשעבר.

בדיון בטלוויזיה על האלימות הפוליטית במדינת ישראל, שנערך בשבוע של רצח שגיא, פרץ ויכוח סוער בין חברי כנסת מהימין שהשתתפו בו לבין חברי כנסת מהשמאל. תראו מי שמדבר, הם קראו בקול זה מול זה, והמנחה השתלט רק בקושי על הצעקות. מד מחיאות הכפיים של הקהל באולפן הראה שלפחות קהל זה נוטה לקבל את הגירסה שהשמאל מתחסד כשהוא טוען כי אלימות היא שיטת הפעולה של הימין בלבד ושרצח שגיא יכול בהחלט להיות ביטוי לאלימות השמאל, שכן ידוע ששגיא היה פעיל מרכזי בתנועה נגד הנסיגה וממותו יכולים להרוויח רק הממשלה והשמאל.


2    🔗

מאיר קרן היה מודאג, אפילו נדהם. רצח שגיא אירע ממש ביום שהמעקב האלקטרוני אחריו היה אמור להתחיל. אולי נודע הדבר למישהו, חשב, והוא נרצח כדי להשתיק אותו. שוב התעוררו אצלו החשדות כי למישהו בתוך השירות יש יד בקשר ואולי הוא שרצח את שגיא.

תוך כדי מחשבה על רצח שגיא נזכר שהרופאים קבעו אמנם שהרב שני מת מהתקף לב, אבל בשעתו החליט לא לדחות לגמרי את ההשערה שזה היה רצח. אם אכן זה היה רצח, הרי שהיו שני מקרי רצח, סמוכים כל כך זה לזה, ושניהם מתוך, אפשר לומר, אותה קבוצת אנשים. מה היו אומרים, תהה, אלה הטוענים ששגיא נרצח בגלל דעותיו הפוליטיות, לו היו חושדים שגם הרב שני נרצח?

החליט לבחון בצורה שיטתית יותר את כל הדברים המשותפים לשני הנרצחים, אולי יעמוד מתוכם על מניע ואולי גם על כיוון חקירה אפשרי. זה, לכאורה, עניין של המשטרה, אבל לפחות למראית עין נראה שאלה דברים הקשורים במה שהוא מחפש.

ניגש ללוח הניצב בחדר וחילק אותו בגיר המונח לידו לשתי עמודות: “שגיא” ו“שני”. כתיבה על הלוח עוזרת למשוך את העין לדברים שהמחשבה הרגילה לפעמים פוסחת עליהם. מתחת לכל אחד מהשמות רשם נקודות המתמצתות את אופיים ואת פעילותם, מתוך כוונה לחפש את הנקודות המשותפות להם. בסופו של דבר התברר לו שהדבר המשותף הבולט ביותר, בעצם כמעט היחיד, הוא ששניהם היו קשורים בתנועה נגד הנסיגה, אחד כמורה רוחני ואחד כפעיל וכמממן. חוץ מזה לא היה להם הרבה מן המשותף. אפילו לא ברור אם נפגשו אי־פעם פנים אל פנים. דו"ח מיניבוס לא הזכיר דבר כזה. הם נעו בשני מעגלים שונים. עולמות נפרדים.

עדיין היה בלי שום כיוון מחשבה אפשרי. צריך להשוות אותם למישהו אחר שנע באותו מעגל, ובו לא פגעו, אמר לעצמו. שם עשוי להסתמן איזה הבדל.

הוסיף טור שלישי ועליו כתב “נחמיה”. יש בו הרבה מן המשותף לשניהם. יצא לחפש את המבדיל בינם לבינו, אולי יהיה בו רמז לסיבה לכך ששניהם מתים והוא חי. נזכר שבאחד מדו"חות המעקב הראשונים נכתב ששגיא טס לניו־יורק וחזר כעבור יומיים־שלושה. כתב את זה על הלוח. עכשיו צריך לראות גם אם שני האחרים היו בניו־יורק. שנחמיה לא היה, זא ידע היטב. ביקש משולה להביא לו את תיק קטעי העיתונות שאספה על שני. באחת הכתבות הוזכר שהיה בניו־יורק כחודש לפני מותו לקבל איזה תואר כבוד מאיזו ישיבה.

טפח בידו על מצחו וקרא: יש!

מתחת לטור של שני כתב בגיר אדום “היה בניו־יורק”. גם מתחת לטור של שגיא. מתחת לטור של נחמיה כתב בגיר צהוב “לא היה בניו־יורק”. חיפש ברשימות עוד משהו המשותף לשניהם ושמבדיל בינם לבין נחמיה ולא מצא. טוב, זה כמובן, עדיין אינו מוכיח כלום, אבל אי־אפשר להכחיש שיש כאן כיוון מחשבה.


ניגש למחשב וביקש רשות להתקשר ברשת “עטלף” עם התחנה בניו־יורק. שאלו אותו מה הוא צריך משם. אמר, פרטים על ביקורו האחרון של הרב שני בניו־יורק. שאלו אותו לשם מה זה דרוש לו, והשיב שזה קשור במעקב אחרי גורמים חתרניים ביש"ע. הרשות ניתנה לו ועל מסך המחשב שלו הופיעה השורה: רשת עטלף פתוחה.

שלח תשדורת שבה ביקש פרטים על ביקורו האחרון של הרב שני בארצות־הברית: מטרת הביקור, פגישות שהיו לו, פרטים על אנשים שנפגש עמם וכל מידע רלוונטי אחר. כעבור עשרים שעות כבר היו הפרטים בתא שלו במחשב.

תחילה זה לא נשמע כמו סיפור. הנ"ל הגיע לפי הזמנת איזו ישיבה בברוקלין. אין פרטים על מלון שהתאכסן בו וסבורים שהתארח אצל מישהו מהמקורבים לישיבה. קיבל תעודת הוקרה מידי הרב הפטמן. קראו ישיבה על שמו. גם מושל המדינה נכח בטקס. ליברמן הכריז בסעודה שערך לכבודו שהקים קרן לעידוד לימוד תורה שחלוקת הקצבותיה השנתיות תהיה בידי הרב שני.

פתאום שם לב שיש משהו משותף לשני ושגיא, ושוב חבט במצחו. המצח הזה יהיה אדום מרוב טפיחות, אמר לעצמו. שגיא עובד אצל ליברמן ושני היה אורחו של ליברמן, שהקים בשבילו את הקרן. ליברמן הוא החוליה המקשרת! פתאום הבין גם מאין השיג שגיא את הכספים שתרם בנדיבות כזאת.

כתב על הלוח באדום את המלה ליברמן בשני הטורים, ואחר כך נזכר שהשם הפטמן הופיע גם במסגרת שבכתבה על שגיא וגם בתשדורת מניו־יורק, שבה הוזכר כמי שהעניק לרב שני תעודת הוקרה. כתב באדום, עם סימני שאלה, את השם הפטמן בשני הטורים. חזר ועיין במה שהיה כתוב במסגרת על ליברמן שהיתה בכתבת העיתון על רצח שגיא, והחליט שצריך להשיג עליו פרטים נוספים, ואולי גם על הרב הפטמן.

ביקש שוב רשות להשתמש ברשת עטלף ולפנות לניו־יורק. שוב היה צריך להסביר שהוא בודק קשרים מסוימים של יסודות מסוימים בארצות־הברית עם יסודות חתרניים בארץ, קיבל רשות ושלח תשדורת שבה ביקש פרטים על הקשרים הכלכליים והפוליטיים של ליברמן והפטמן. התשובה הגיעה באותו יום. ליברמן היה בסיווג אדום. הפטמן הוא יליד… למד… שימש ברבנות… משנת… הוא משמש רב אישי בבית הכנסת הפרטי של ליברמן. קשור עם גורמי ימין קיצוני בארצות־הברית. תומך בעמדות קיצוניות גם בעניינים ישראליים. דיבר כמה פעמים בפומבי נגד מדיניות הממשלה והכריז בפומבי שלראש הממשלה יש דין רודף.

הנה שוב: דין רודף. הדברים מתבהרים. ההרצאה של שני בקריית־ארבע. הנסיעה שלו לניו־יורק. המאמר שכתב על דין רודף אחרי שובו מניו־יורק. זה קשור גם ביעד של חיפושיו: הביקור של איתמר שומרון אצלו. האפשרות שנרצח. הכול קשור.

שלושת הדיווחים הראשונים מהמעקב האלקטרוני אחרי איתמר הכילו הרבה מידע, אבל עדיין לא שום דבר החלטי. פה ושם רמזים, שאם אתה יודע משהו הם מתקשרים, ואם לא אז אולי נאמרו סתם ככה. שוחח פעמיים או שלוש עם סיגל. “יותר את לא מדברת על מה ששוחחנו בינינו,” אמר לה. “מובן שלא,” השיבה. יכול להיות שקשור. יכול להיות שלא. שאר הדברים היו שגרה. מתי מגיע לקריה, ספר שהוא מבקש שתוציא בשבילו מהספרייה, מפני שיגיע אחרי סגירתה. דרישת שלום למיכל ושלא תפטפט איתה כל כך הרבה בטלפון. שום דבר מיוחד. בפתיחת הלימודים באוניברסיטה חילק כרוזים. נשמע אומר לסטודנטים שאם לא היו כאלה פחדנים וסמרטוטים היו מבינים שצריך לעשות משהו כדי להפסיק את ההתדרדרות המדינית שתמיט שואה על המדינה. דברים כאלה. פחות או יותר מה שדיווח עודד שיף מהדיבורים בימי העיון בחברון.

בשיחה אחת היה בכל זאת עניין רב יותר. אחד יוסי מבית־אל צילצל אליו. בתמליל השיחה היה קטע כזה:

יוסי: אם אתה עדיין עומד בדעתך, אתה יודע שאני תומך בך, אבל אם אתה מוכן לשנות את התוכנית, אני יכול להשיג כמה דברים שיעזרו לך, מסוג הדברים שדיברנו עליהם אצלך בבית.

היו עוד כמה רמזים למשהו שדיברו עלי, אבל עכשיו אינם אומרים אותו במפורש. רמזים, שום דבר לא ברור עד הסוף. דבר אחד ברור: הסגנון הוא בהחלט קונספירטיבי. מכסה על משהו.

צריך להאזין גם ליוסי הזה. החליט שעכשיו, שהתפנתה לו החוליה שהיתה אמורה להאזין לשגיא, ישים אותה עליו. בפלאפון של המשרד ענה קול שהמנוי אינו זמין כעת. מוזר, אין להם אפילו שירות תשובות? לא היה לו פנאי להמשיך בתהייה. התקשר לטלפון של חוליית ההאזנה לאיתמר ואמר שצריך תיקוני אינסטלציה במקום נוסף. נתן להם את מספר הטלפון שלו וביקש שישלחו אליו מישהו. כעבור שעה התקשר אליו מישהו מחברת ההאזנות ושאל איפה צריך תיקונים נוספים. מסר לו את המספר של יוסי, כפי שהופיע בדיווח על שיחתו עם איתמר, ואמר: תתקשרו למספר הזה ושם יגידו לכם איפה צריכים תיקונים באינסטלציה.

סימנים. סימנים. עדיין לא שום דבר ברור. לא מועד, לא מקום, לא שיטה, שום דבר. חשב שבעצם היה צריך למצוא דרך לעקוב אחרי הדיונים של המטה המשותף נגד הנסיגה המתכנס בשילה. כדאי לשמוע מה אומר שם איתמר, אפילו שוודאי לא יאמר שום דבר מפורש על התוכניות שלו. שתילת מכשירי האזנה שם היא בעיה קשה, ויצטרך לקבל עליה אישור ממי שאינו יכול לספר לו למה. אנשי המעקב שלו יכולים להאזין לשיחות טלפון מכל מקום לכל מקום. וגם לשמוע דברים הנאמרים מטווח רחוק למדי, אבל ביישוב קטן כזה לא יוכל לפעול בלי להתגלות. השיטות האלה טובות למקומות גדולים. במקומות הקטנים צריך איש פנימי.

מאיר בא לידי החלטה שהגיע הרגע לטפל בנחמיה את הטיפול הנכון. צריך לקבוע פגישה, ובהקדם. אם יפרסם את מודעת האבל המוסכמת ייתן לו אפשרות להתחמק ולדחות את הפגישה. היתה לו תחושה שהזמן אוזל והולך. המהירות חיונית עכשיו. הרים כמה פעמים טלפון לנחמיה הביתה. כששמע סוף סוף את קולו, צעק עליו מיד, “אל תשחק איתי משחקים ואל תספר לי שאתה לא בבית. אתה יודע מי מדבר ואתה תבוא מחר באחת־עשרה וחצי בבוקר לפגוש אותי במקום האחרון שנפגשנו, ובלי הסיבובים הרגילים, הבנת?” נחמיה לא ענה, אבל גם לא טרק את הטלפון, והוא ידע שהפעם יגיע לפגישה.


3    🔗

אצל הבולגרי לא היה לנחמיה תיאבון והוא הסתפק בכוס קפה תורכי. מאיר החליט לנגב קערה של חומוס עם בירה מהחבית ולא התחרט. רוצה חומוס טוב באמת, שכח את המסעדות המזרחיות. לך אל הבולגרים.

“תראה, נחמיה,” פתח מאיר, “אני לא שבע רצון.”

“גם אני,” השיב נחמיה, “גם אני לא שבע רצון ממה שהולך בארץ. אז מה?”

“אני לא שבע רצון ממך, אתה לא מקיים מה שהבטחת.”

“אני מקיים מה שהבטחתי לבורא, הה, וזה העיקר בעיני.”

“צריך לקיים גם הבטחות לבני אדם,” אמר מאיר.

“אני מקיים כל מה שהבטחתי,” חזר נחמיה.

“לא מה שהבטחת לי.”

“נדמה לי שכבר דיברנו על זה, הה?” התריס נחמיה, “לא הבטחתי לך מה שאתה טוען שהבטחתי. ומה שהבטחתי אני מקיים.”

“איש ישר, אין מה לדבר.”

“לא שמעתי מאף אחד טענות על היושר שלי, הה, והרמזים שלך לא מוצאים חן בעיני,” התרעם נחמיה.

“טוב, אז אם אתה מכריח אותי,” אמר מאיר, “אספר לך קצת ממה שאנחנו יודעים עליך.”

“אל תפחיד אותי.”

“למשל, על הדירה הזאת ברחוב זרובבל בתל־אביב.”

“מה יש לך על הדירה הזאת?”

“אני שואל את עצמי אם במקרה או לא במקרה היא נמצאת מאחורי רחוב נחמיה.”

“לץ גדול, אתה לץ גדול, ועל זה נאמר: במושב לצים אל תשב.”

“אז מה יש לך לספר על הדירה הזאת?” לא הרפה מאיר.

“אסור שיהיה לנו משרד בתל־אביב? תל־אביב, היא, הה, מוץ לתחום בשבילנו?”

“חלילה, וגם מותר שתעסיקו שם גם גרפיקאית, אם זה מה שהיא.”

“דורית היא גרפיקאית ממדרגה ראשונה. היא עושה עבודה מעולה, הה? בכל משרד פרסום היו שמחים להעסיק אותה.”

“עובדת מסורה,” ליגלג מאיר, “עובדת גם בימים וגם בלילות.”

“כן, אם יש עבודות דחופות.”

“אהה, אני מבין,” אמר מאיר, “וגם אתה נשאר שם בלילות בשביל העבודות הדחופות שלה?”

נחמיה שתק.

“להגיד לך מתי הייתם שם שניכם יחד בלילה?”

“תמיד ידעתי שאתה נבלה,” התפרץ נחמיה.

“אני שמח שתמיד ידעת. אני נזכר בסיפור של הערבים על הכלב שסבל מזה שכולם מכבדים את הזאבים ומבזים את הכלבים. הלך ושאל זאב אחד מדוע זה ככה, והזאב אמר לו: תראה מה עושים זאבים כשהם נפגשים, מריחים זה לזה בפה, ומה עושים כלבים? – מריחים בתחת. שמר הכלב את הדברים בלבו. יום אחד פגש את הזאב והלך להריח לו בפה. הביט עליו הזאב ואמר: כלב, כלב, אני יודע מי אתה. לי אתה יכול להריח בתחת.”

“וגם גס רוח,” אמר נחמיה.

“טוב, אז אם אתה יודע מי אני ואני יודע מי אתה, אדבר דוגרי,” אמר מאיר. “אתה יכול להריח לי בתחת. מהיום אל תמשיך לזיין לי את השכל עם המודיעין האסטרטגי הזה. אני רוצה ידיעות ממש. עם שמות. עם כתובות. ובעיקר על מה שאתם מדברים שם בישיבות של המטה שלכם, בשילה ובכל המקומות האחרים. מי אמר מה. מתי. איפה. מה מתכוונים לעשות. הכול. ברור?”

“מה?” שאל נחמיה, “הידיעות שעודד שיף מביא לא מספיקות לך?”

מאיר לא מצא מיד את התשובה הנכונה, ונחמיה המשיך. “אותי לא תעשו למלשין. לא אתן לכם לסבך אותי עוד פעם. השם במרומים יודע שידי נקיות ולא אהיה מלשין.”

“אני לא חושב שיש לך ברירה,” אמר מאיר, “הרי לא תרצה שנספר לחברים שלך מה שאנחנו יודעים עליך ועל הגרפיקאית הזאת, מה שמה, דורית, לא?”

“יום הכיפורים מתקרב,” השיב נחמיה, “הכול ביני לבין בוראי. ביום הכיפורים אתוודה על כל חטאי, והשם יתברך יסלח לי. לך אני לא חייב שום דין וחשבון, הה? שום דין וחשבון. ועוד אני אומר לך – נצל את ההזדמנות שבא היום הקדוש הזה והתוודה גם אתה על כל חטאיך. על כל הדברים המלוכלכים שאתה, הה, שאתם כולכם עושים. אתה חושב שאני לא יודע ששלחתם אחרינו את הפרובוקטור שלכם, את השגיא הזה עם הכסף הגדול? אתה חושב שלא הרגשנו כל הזמן שהוא איש שלכם, הה? ששלחתם אותו אלינו כדי לסבך אותנו עם החוק? למה הרגתם אותו, הה? פיטפט יותר מדי? איים לספר דברים שלא רציתם שיספר? נתפס במשהו?”

בשיחה הזאת נוצר מעין תיקו, אמר מאיר לעצמו. מהתיש הזה לא יוכל להוציא חלב. אולי הוא באמת לא מעורב, אבל לפחות קיבל ממנו אישור ששגיא היה מעורב בניסיונות התססה והמרדה. אכן, החושים שלו מכוונים היטב, ששגיא לא פעל מטעמו – הוא יודע היטב. אולי מטעם מישהו אחר בשי“ר. ואולי באמת אין לו קשר עם השירות. אולי פעל מטעם עצמו (גם את הקשר למוטי פלד ראוי לבדוק, אבל אין לו עכשיו כוח להתפרס בחזית רחבה כזאת), אולי ליברמן מעורב בזה איכשהו. כך או כך, כל זה פחות חשוב עכשיו. מה שחשוב באמת זה לבדוק עד הסוף את התוכניות של איתמר, לתפוס אותו בשעת מעשה ולהכשיל את הקשר. עכשיו כבר היה בטוח לגמרי שצדק כשלא גילה את חשדותיו לאיש. אם באמת מישהו בשי”ר קשור בדבר, ונראה כי באמת מישהו קשור, הוא יוכל לשנות את התוכנית כשייוודע לו שנתגלתה, והסיכול לא יצליח.

כשיצא מהבולגרי ביפו צילצל לשולה בפלאפון וביקש ממנה לזמן את צביקה מפני שהוא רוצה לראות אותו מיד כשיגיע למשרד.

כשהגיע, סיפר לצביקה, שכבר חיכה לו, על הקשר ועל התפקיד שהוא מועיד לו בחיסול האיש הזומם לרצוח את ראש הממשלה. דיבר בקווים כלליים ובלי פרטים.

צביקה שאל אם הוא כבר יודע מי, השיב לו שכן, אבל עדיין לא ברור מתי ואיפה, ועכישו מבררים את זה. כשיהיה צורך ייתן לו את כל הפרטים שהוא צריך לדעת. בינתיים הביאו מהתיבה עוד תמלילי האזנה והוא ישב לעיין בהם.



 

הזמן: 0 פחות 4 שבועות    🔗

1    🔗

בבניין הישן של הק.ג.ב. במוסקבה היתה ישיבה בחדרו של מי שכולם כינו “היושב ראש”, כיוון שנהג כיושב הראש של ישיבה זו. בין משתתפי הישיבה היה ניקולאי, העומד בראש “המכון לענייני אסיה ואפריקה” שבמקום אחר בבירה. על השולחן המרווח שלפניהם הוגשה להם, בכלי חרסינה עדינים ובכוסות גביש מבהיקות, ארוחה כמיטב המסורת של הנומנקלטורה. קוויאר בלוגה בבליני דקים עם קערת חרס מלאה סמטנה דחוסה, שכל אחד הניח ממנה כפות גדושות על המנות שלו, קונסומה עוף בשרי ספרדי, רצועות בקר בשמנת בנוסח סטרוגנוף על מצע אורז לבן, יין גיאורגיה אדום, ולקינוח – קרפ־סוזט בלהבה. אחרי הארוחה מזגו לעצמם כוסית של רמי מארטן. המעשנים הציתו סיגרים קובָּנים שהגיש להם היושב ראש בקופסת עץ גדולה, והוא פתח בדיון.

“מתקבל הרושם,” אמר היושב ראש, “ששם, בישראל, העניינים יוצאים מכלל שליטה. הם הפעילו איש שלנו שהעמדנו שם לרשותם ושלחו אותו לבצע כמה פעולות, שאני יכול להגיד שהתבונה שבהן לא כל כך ברורה לי.”

כשאומרים “הם” יודעים כולם תיכף ומיד על מי מדברים. “אבקש להזכיר לכבוד היושב ראש,” קרא מישהו בקריאת ביניים, שמתברר ממנה שהאנשים היושבים כאן הם בעלי מעמד כזה שהם יכולים להרשות לעצמם לשסע אפילו את דבריו של יושב ראש הישיבה הזאת, שיש לו חדר פינתי גדול כזה ומגישים אצלו ארוחות צהריים כאלה גם בימים אלה של חיסכון כללי, “שבשעתו הזהרתי מפני ה… ה…” ואחרי חיפושים מעטים הגיע אל המלה הנכונה, “ההסדרים האלה שעשינו איתם.”

“אתה יכול לקרוא לזה שיתוף פעולה,” אמר אחר, “קולבורציה.”

“ואני רוצה להזכיר לחברים הנכבדים,” אמר היושב ראש, שזאת לא שאלה של קולבורציה אלא של קיום. זה יחד איתם או לא־כלום. הרי מהממשלה הזאת אי־אפשר להוציא דבר." כשדיבר על הממשלה נשמעו המהומי הסכמה בחדר. “ואני מציע,” הוסיף, “לא להציע ללכת בחזרה. זה לא ייתן כלום ולא יעזור לאף אחד.”

“גם אני לא הצעתי ללכת בחזרה,” אמר הראשון, שהזכיר את האזהרה שהזהיר בשעתו.

“מה ידוע לך,” פנה היושב ראש אל ניקולאי, “על מצב העניינים בטריטוריה שאנחנו מדברים עליה?”

ניקולאי סבר שהוא מתבקש לסקור את המצב הפוליטי. הוא כיחכח בגרונו והתכונן לפתוח בדיבור. היושב ראש, שכבר הכיר את הכחכוח הזה, המבשר אצל האחראים לטריטוריות הרצאה ארוכה הממשמשת ובאה, הפסיק אותו לפני שהתחיל, ואמר, “אני מתכוון למה שעושה שם האיש שלנו שהם מפעילים אותו.”

“הה, זה?” אמר ניקולאי, “מדווחים לי שכבר התחיל לעשות פעולות. הרג איזה רב, אומרים לי, לא ברור למה. משהו שכנראה ביקש מהם האיש הזה מניו־יורק, ליברמן. הרפרנט שלי לארצות־הברית דיווח שהא יהודי דתי, קיצוני מתברר, שמתנגד למדיניות הממשלה הישראלית, גם מטעמים דתיים וגם מכל מיני טעמים אחרים שלא עכשיו הזמן לדבר עליהם, ותומך שם באלה שרוצים להפיל אותה.”

“זה גם האינטרס שלנו,” הזכיר מישהו מהמשתתפים.

“ויש לו גם קשרים טובים אצלנו,” הוסיף אחר, “עם המאפיה.”: בדרך כלל נמנעים בדיונים כאלה להשתמש בשם הזה ומדברים באופן כללי על “הם”, אבל מתברר שכאן יושבים אנשים שמרגישים את עצמם בטוחים מספיק לומר דברים שאחרים רק שותקים אותם.

"אני שומע שלא רק קשרים מסחריים, אמר מעשן סיגר אחד, שדיבר בלי להוציאו מפיו.

“והרב הזה,” שאל היושב ראש בהחלטה נמרצת להחזיר את הדיו למסלולו הקודם, “הרב הזה תמך במדיניות הממשלה הישראלית?”

“להיפך,” קרא ניקולאי, “הרב הזה הוציא פסק דין דתי, יש דבר כזה אצל יהודים, שאומר שראש הממשלה של ישראל הוא בן מוות. פסק דין כזה הוא משהו כמו רשות מן הדת לכל מאמין להרוג אותו.”

אחד המשתתפים האחרים פנה לניקולאי ואמר, “אני לא מבין מה שאתה אומר. אמרת שהאיש הזה מניו־יורק, מה שמו?”

“ליברמן,” אמר ניקולאי.

“שהליברמן הזה מתנגד למדיניות הממשלה הישראלית והוא עוזר…”

“בהרבה כסף,” נכנס ניקולאי בדבריו.

“לאלה שרוצים להפיל אותה?”

“אמרתי,” הסכים ניקולאי.

“אז מדוע יבקש האיש הזה ליברמן מהאנשים שלנו…”

"אני חושב שכולנו יודעים מדוע האיש הזה ליברמן יכול לבקש מהם כל מיני דברים, לא?, אמר ניקולאי, ובדבריו פנה יותר אל היושב ראש מאשר לשואל השאלה.

“התכוונתי,” המשיך זה לשאול, “לא מדוע יבקש ליברמן מהאנשים שלנו, אלא מדוע יבקש מהם להרוג רב שגם הוא מתנגד למדיניות הממשלה הישראלית?”

“שאלה טובה,” אמר היושב ראש.

“העניינים האלה אצל היהודים מסובכים מאוד,” אמר ניקולאי, “קשה מאוד להסביר אותם.”

“זה התירוץ של כל האחראים לטריטוריות. אצלם העניינים תמיד מסובכים, אלה שבחוץ לא מסוגלים להבין אותם,” אמר היושב ראש. “אבל זאת לא השאלה היחידה. אני מבין שהאיש הזה שהם הפעילו הרג עוד מישהו.”

ניקולאי הסתכל בנייר המונח לפניו, “איש אחד ששמו שגיא, שידוע כי הוא מקורב גנרל פלד.”

“וזה בדיוק מה שמדאיג אותי,” אמר היושב ראש. “ספר לחברים כאן, אולי לא כולם יודעים, מי זה הגנרל פלד ומדוע אנחנו צריכים להיות מעוניינים בו.”

“הגנרל פלד היה גנרל חשוב בצבא הישראלי. היה מועמד להיות רמטכ”ל וגם דיברו עליו כעל מי שיהיה ראש המוסד," התחיל ניקולאי לדבר בטון של הרצאה, “אבל מפני שכשהיה צעיר היה חבר במפלגה הקומוניסטית, לא נתנו לו את התפקיד.”

“היה חבר במפלגה הקומוניסטית?” שאל מישהו “מי לא היה חבר במפלגה הקומוניסטית?”"

“אבל עכשיו הוא שייך לימין הקיצוני,” תיקן ניקולאי מיד. “מדברים עליו כעל הראש האמיתי של הימין.”

“לנו זה לא מפריע,” אמר האיש עם הסיגר," אנשים מהימין הקיצוני מביאים לעתים קרובות הרבה יותר תועלת מהשמאלנים. כבר ראינו שתמיד טוב לעבוד באמצעות אנשים שיש לנו איתם קשר של אינטרסים ולא קשר של אידיאולוגיה."

“גם אינטרסים יכולים להשתנות, לא רק אידיאולוגיה,” אמר מישהו.

“הזמן שלנו קצר,” אמר היושב ראש, “ואני מבקש מהחברים להתרכז בעניינים העיקריים.”

ניקולאי המשיך, “גנרל פלד הוא נגד תהליך השלום של הקפיטליסטים האמריקנים ובעד מדיניות של יד חזקה כלפי הערבים. אם יהיה ראש ממשלה בישראל זה יהיה סוף תהליך השלום ותתחדש המלחמה הקרה.”

“מלחמה קרה לא מוכרחה לעבור לשלב של מלחמה ממש,” אמר היושב ראש, “צריך לדעת להחזיק אותה במצב מבוקר. אני לא צריך להסביר לחברים כמה חשוב מבחינת האינטרסים שלנו שהדברים במזרח התיכון יהיו כמו שהיו פעם, ולמה חשוב שבישראל תהיה ממשלה שתסתלק מהתהליך הזה שמנהלים האמריקנים.”

“בהחלט,” אמר ניקולאי, “אלה הם היסודות של המדיניות המזרח־תיכונית שלנו בימים האלה.”

“אבל מיניסטר החוץ…” ניסה מישהו לדבר.

“עזוב את מיניסטר החוץ,” אמר היושב ראש, “הוא עושה מה שהוא צריך ואנחנו נעשה מה שאנחנו צריכים.”

“אבל הערבים הם בעלי הברית המסורתיים שלנו במזרח התיכון,” רטן מישהו, “אז מדוע נתמוך במי שיפעיל כלפיהם יד חזקה?”

“מדוע?” אמר ניקולאי, “מפני שישראל היא מדינה חזקה, וארצות הברית תהיה לצדה בגלל המצביעים היהודים, אז לערבים לא תהיה ברירה אלא לפנות שוב אלינו.”

“והאיש הזה, גנרל פלד,” שאל מישהו, “יש לו סיכויים להיות ראש ממשלה בישראל?”

“אחרי הבחירות? בהחלט כן,” אמר ניקולאי.

“ומתי יהיו בחירות?”

“בעוד כמעט שנה,” השיב ניקולאי.

“עד אז ילך תהליך השלום רחוק מאוד,” אמר היושב ראש, “יהיה קשה להחזיר דברים אחורנית.”

“אם הייתם שואלים אותי,” אמר בעל הסיגר, “הייתי אומר לכם שיש לנו אינטרס שיקדימו את הבחירות בישראל.”

“הממשלה שלהם מתנדנדת,” אמר ניקולאי, “אבל לאופוזיציה חסר קול או שניים בשביל להפיל אותה.”

“ואם היה קורה משהו לראש הממשלה של ישראל,” שאל בעל הסיגר, “משהו כמו התקף לב, תאונה, או משהו כזה, האם לא היו מקדימים את הבחירות?”

“סביר שכן,” אמר ניקולאי, “אין לו במפלגתו מישהו שיכול למלא את מקומו.”

“אז זה האינטרס שלנו,” אמר שוב בעל הסיגר, השליך את מה שנותר ממנו למאפרה ולקח סיגר חדש מהקופסה.

היושב ראש פנה שוב אל ניקולאי ואמר, “אז למה הרגו, אנשים שלנו אני מבין, את האיש הזה של הגנרל פלד? ואל תגיד לי שזה עוד אחד מהדברים המסובכים האלה שקורים בטריטוריה שלך שאף אחד לא יכול להבין.”

ניקולאי נעלב והחליט לא להתאפק עוד. “הייתי אומר, כבוד היושב ראש, שאלה דברים שקורים בטריטוריה הכללית, לא בטריטוריה שלי. הרי את האיש של הגנרל פלד הרגו אנשים שלנו, אנשים שבאו מכאן.”

“צודק, צודק,” קרא ההוא שעדיין נאבק להדליק את הסיגר.

“אם זאת עבודה של אנשים שלנו,” אמר היושב ראש, “זה באמת מצב מצער מאוד. נדמה לי שאנחנו נמצאים שם במצב שיד אחת לא יודעת מה עושה היד האחרת.”

“צריך לשלוח מישהו לעשות סדר במה שהולך שם,” הציע האיש עם הסיגר, שבינתיים כבר הצליח סוף סוף להדליקו.

“הצעתך מתקבלת,” אמר היושב ראש ונעל את הישיבה.


2    🔗

היושב ראש קרא אליו את עוזרו והורה לו להזמין בדחיפות רבה את מיכאיל חיטין.

“נדמה לי שהוא בסינגפור, לא?” אמר העוזר.

“לא אכפת לי איפה, אפילו בקמצ’טקה. תביא אותו בהקדם.”

כעבור יומיים התייצב אצלו מיכאיל חיטין. היושב ראש הציע לו סיגר מתיבת העץ הקובָּנית. חיטין אמר, לא תודה, הוציא מכיסו חבילה שחורה של “דווידוף”, הצית אחת לעצמו והצע אחת לאיש שיחו. זה הירהר הרגע, נטל סיגרייה מהקופסה, ריחרח בה, מעך אותה קצת בין אצבעותיו והציתה במצית בנזין שמתחתיו משתלשל פתיל בד.

חיטין היה מה שמכנים גבר “במיטב שנותיו,” שזה יכול להיות, תלוי במצב ההשתמרות, כל גיל שבין ארבעים לשישים. מי שיודע מה עיסוקו העיקרי, יאמר עליו שהוא נראה כמו המחשה של מישהו שיצא מאיזה רומן ריגול מתקופת המלחמה הקרה. למי שאינו יודע, נראה יותר כאיש עסקים שהנימוס המופלג שבו הוא מדבר עם כל אדם הוא כלי העבודה שלו. חיטין, שיש לו הרבה כרטיסי ביקור ויותר משם אחד, הוא משתמש קבוע בשדות תעופה, אורח קבוע בחנויות הפטורות ממכס שלהם ויודע מה כדאי לקנות בכל אחת מהן. הטיסה בשבילו היא גם עבודה וגם תחביב. להיראות במיטבו זה בשבילו מקצוע. יש לו סיני אחד בבנגקוק שתופר לו במחיר מצחיק ובזמן אפס חליפות שמונחות עליו כאילו נעשו בסאוויל רואו. המידות שמורות אצל הסיני הזה, ואפשר למסור לו הזמנות גם בטלפון ולקבל את החליפות בטרנזיט של שדה התעופה של בנגקוק. זה הכול עניין של לדעת כל דבר איפה הוא ומי עושה אותו הכי טוב, ובתחום זה פיתח חיטין מומחיות מיוחדת והקנה לה ממדים גלובליים.

מומחיות זו מסייעת לו בעסק היבוא שהקימו בשבילו. לא צריך לטעות בדבר, “אינטר־יבואנים” זה עסק אמיתי ולא רק כתובת כיסוי. כשהוא נוסע לחו"ל בשליחויות שמטילים עליו מפעם לפעם הוא באמת עושה עסקות וחותם על חוזים עם יצואנים. העסק נעשה רווחי מאוד, ובגלל זה אף אחד לא שואל שאלות על גובה ההוצאות האישיות שלו ואפילו לא על השכר שהעסק משלם לו בחוץ לארץ בפרנקים שוויציים. הוא מדבר גרמנית, צרפתית ואנגלית על בוריין, במשך שנים למד להבין עוד כמה שפות, ובהן עברית, אבל הוא אינו מגלה את הדבר וזה עוזר לו לפעמים בפגישות ובעיקר בוועידות בינלאומיות לענייני סחר ודברים כאלה, שבהן הוא מרבה להשתתף וגם להרצות הרצאות בתחום התמחותו, שהוא שוק היבוא המתפתח בחבר המדינות מאז המדיניות הכלכלית החדשה.

אנגלית הוא יכול לדבר במבטא אמריקני מובהק – בגיל צעיר הועבר לאחת המושבות ההן בברית־המועצות שהחיים בהן מתנהלים באנגלית בלבד ומכינים בהן את החפרפרות של העתיד – אבל כשהוא מדבר בשפה זו הוא מקפיד לשבש בכוונה את המבטא שלו ולשוות לו צביון רוסי דמוי דני קיי או פיטר יוסטינוב, ואפילו לעשות שגיאות דקדוקיות מפעם לפעם, מפני שקציני הריגול הנגדי בארצות שונות כבר מכירים את הרוסים האלה שמדברים אנגלית ללא דופי. למזלו נמלט בזמן מגורל החפרפרת ותפס את עינו של מישהו שם למעלה שרצה שיהיה לו מזכיר פרטי מצוחצח כזה, וחייו התנהלו במסלול אחר. מאז הערבוביה שהשתררה עם פירוקה של ברית־המועצות, כשהסמכות לתת הוראות נעשתה פחות חשובה מהכשרון לפשר ולתווך, התגלה כדמות חיונית במערכת המתרופפת. מעמדו בסולם הפיקוד נשאר רשמית נמוך כשהיה, אבל סומכים עליו הרבה יותר מקודם שיידע להתיר פקעות שהסתבכו ולהשליט סדר כלשהו במקומות שונים שאליהם חילחל מלמעלה אי־הסדר הכללי. ולכן החליט היושב ראש, בהתייעצות עם הבכירים ממנו, לשלוח אותו לישראל לבדוק מה קרה שם שיד אחת אינה יודעת מה עושה היד האחרת ולהכניס סדר בבלגאן.

היושב ראש תיאר לחיטין את טיבה של הבעיה ואת הכיוון היסודי שבו היתה הצמרת רוצה לראות את הדברים מתגלגלים. לא היה צורך בהסברים רבים. חיטין תפס מיד את הדברים ואמר שהוא חושב שיוכל לטפל במצב. היושב ראש הוסיף שעל דעת כולם ניתנת לו סמכות לקבל במקום כל החלטה שצריך ולהפעיל בכל כיוון, ההולם את יעדי המדיניות כפי שהסביר לו אותם, את הכוחות הפעילים או הנמצאים במקום במצבי המתנה.

“תיסע, כמובן,” בענייני החברה שלך," אמר היושב ראש, “תצטרך לפנות לקונסוליה הישראלית לקבל ויזה, אבל אני שומע שאין בעיות ושמאשרים כל פנייה בקלות.”

“אני מעדיף לקבל הזמנה משם,” אמר חיטין.

“אין לנו זמן לבזבז. שלח לעצמך פקס שהזמינו אותך לביקור עסקים בישראל.”

“לא מסכים. חשוב שההזמנה תגיע אלי משם, באמצעות המברקה הבינלאומית. את הטריק של הפקס כבר מכירים בכל מקום.”

“לא בעיה,” אמר היושב ראש," נבזבז עוד יום ונסדר את זה."

למחרת הגיע למשרדי “אינטר־יבואנים” מברק בחתימת “מולטימקס, רמת־גן” המזמין את המנהל, מר מיכאיל חיטין, לבוא לישראל בענייני עסקים. חיטין שלח את העוזר שלו לקונסוליה הישראלית לקחת טופס בקשת אשרה. ואחר כך שלח אותו עם הדרכון, הטופס החתום, התמונות ומברק ההזמנה לסדר את הוויזה. כששב עם האשרה סיפר לו המזכיר כי הקונסול אמר שהנספח המסחרי היה שמח להיפגש עמו לפני הנסיעה ולברר במה יוכל לעזור לו כשיהיה בישראל. חיטין חשב שכבר לא נשאר לו זמן לפגישה כזאת, אבל אחר כך אמר לעצמו שמוטב לקיים אותה, שכן רצוי לשמור על הרצון הטוב של הנספח המסחרי, שישמח שתהיה לו הזדמנות לשלוח עוד דו"ח פגישה למשרד החוץ, והורה למזכיר לזמן אותו לארוחת צהרים במסעדה הידועה, ששמה הקודם, “צארסקויה,” הוחזר לה לא מזמן. “אני אשלם,” אמר.


כשישבו לאכול בין קירות העץ הכהה, באחד התאים שבהם היו ברונים וגראפים מתבודדים עם שחקניות התיאטרון ורקדניות הבלט, הרימו שניהם כוסית וודקה לכבוד היחסים המסחריים בין רוסיה לישראל ועוד אחת לחיי השלום. הנספח המסחרי השתדל לדבר רוסית אבל חיטין, שלא היה לו יותר מדי זמן לבזבז, הציע שידברו אנגלית. הרבה טובה לא צמחה לו מזה, כיוון שגם באנגלית היה הנספח צריך לעבוד קשה בחיפוש המלים המתאימות. הוא הביא עמו סטטיסטיקות מפורטות על היצוא הישראלי לברית־המועצות ולמדינות חבר המדינות שבאו במקומה, וחיטין אמר שיקרא אותן בעיון לפני שייצא לדרך מחרתיים. הנספח הציע לסדר פגישה עם מנהל חטיבת היצוא של משרד המסחר והתעשייה, והבטיח לשלוח לו בקש המיוחדת שיארגן לו פגישות עם יצואנים. חיטין אמר לעצמו שזה דרג פגישה גבוה למדי, שגם אינו בולט יותר מדי, והסכים.

כעבור שלושה ימים ישב במחלקת העסקים של מטוס “אל־על” שיצא ממוסקבה לישראל ופתר (בקלות רבה מדי, חשב לעצמו, הם מתרשלים בזמן האחרון) את ה“ג’אמבלס” של ה“הראלד טריביון”. תמיד העדיף את הפרטיות היחסית של מחלקת העסקים על החשיפה של המחלקה הראשונה, שבה נוסעים שליחים רשמיים.



 

הזמן: 0 פחות 3 שבועות    🔗

1    🔗

מאיר קרן ישב במשרדו ועיין בעיתון. היתה שם ידיעה שנחמיה גולן מקריית־ארבע, מי שהיה חבר המחתרת וישב במאסר על הריגת ערבים, שהיה בזמן האחרון אחד הפעילים המרכזיים בתנועה נגד הנסיגה, נשלח להיות נציגהּ בארצות־הברית ויהיה ממונה בין השאר על מגבית החירום למאבק במדיניות הממשלה. זה יהיה הסוף שלו, חשב. גם הוא יגיע לליברמן וגם הוא יחוסל בידי המאפיה הרוסית שלו. כּוּל כַּלב בּיג’י יוֹמוֹ, אומר הפתגם הערבי. אבל לא היה לו פנאי לבלות זמן רב במחשבות על אחרים. בעיקר שסוף סוף החלו בשבועיים האחרונים להגיע ידיעות ממשיות.

הטיפול יהיה מעכשיו נקודתי. דו"חות המעקב וההאזנה לאיתמר וליוסי אימתו את תוכן קודמיהם. תחילה חשב שאולי אפשר לוותר על מעקב, שכן אנשי ההאזנה עסקו מטבע הדברים גם במעקב, אבל החליט שמוטב שגם האנשים שלו יהיו בתמונה ולא יצטרך להסתמך אך ורק על עבודת חוץ.

אנשי המעקב דיווחו שאיתמר ביקר לפני ימים אחדים במכון וייצמן, הסתובב פה ושם, אבל לא נפגש עם איש. בשבוע האחרון לא נסע בכלל לקריית־ארבע. בשיחת טלפון עם סיגל התנצל לפניה, אמר שהוא מקווה שאולי יזדמן לו לפגוש אותה באוניברסיטה. כן, ובשיחה אחת אמר שבקרוב יעשה מה שהבטיח. זה יכול להישמע יומיומי, אילולא הגיבה ואמרה, “השם ישמור עליך.”

בין השאר הוזכר גם שצילצל מתא טלפון ציבורי בירושלים וקבע עם מישהו פגישה בטלפון. בהאזנה שמעו רק “שלום. אחכה לך בקפטריה מחר אחרי הצהריים.” מדו"ח ההאזנה של יוסי עלה שהפגישה היא ביניהם. להתנהגותם היו סממנים מחתרתיים מובהקים. הם לא הציגו את עצמם בטלפון, דיברו דברים לא שלמים וקיצרו בשיחותיהם.

דו"ח השיחה מהקפטריה היה מפורט, וסוף סוף היה בידיו של מאיר חומר שממנו ניתן ללמוד לא רק שאיתמר אכן מתכונן לפגוע בראש הממשלה, אלא, במעט עבודה נוספת, גם מתי ואיפה. איתמר ויוסי ישבו בשולחן פינתי. הגבות של שניהם פנו לקיר והם דיברו בלחש.

יוסי: אז מה? ההחלטה היא סופית? אולי בכל זאת?

איתמר: החלטתי, וזה סופי.

יוסי: אולי תחשוב עוד פעם. אפשר לעשות את זה בדרך אחרת, בטוחה יותר.

איתמר: חשבתי על הכול. לא רוצה לסמוך על אחרים. אעשה את זה לבד וזאת הדרך הכי טובה.

יוסי: בסדר, אם אתה מתעקש. בוא נראה, יש לך הזמנה?

איתמר: לא.

יוסי: חבל שנחמיה לא בארץ. הוא יודע להשיג הזמנות לאירועים כאלה.

איתמר: חבל, חבל. נסתדר לבד.

יוסי: אתה בטוח שהוא יהיה שם?

איתמר: במטה אומרים שבטוח. יש להם תוכניות לעשות שם מהומה גדולה. יהיו שלטים גם בעברית וגם באנגלית, כי לטקס יבואו אורחים חשובים מחוץ־לארץ וצריך שיידעו על ההתנגדות שיש כאן למדיניות הממשלה.

יוסי: איך תגיע, באוטו שלך?

איתמר: לא. אם אין לי הזמנה…

יוסי: אז איך תיכנס?

איתמר: ברכב של המפגינים. יש רשיון מהמשטרה.

יוסי: אתה חושב לפעול מתוכם?

איתמר: מובן שלא. לא רוצה לסבך אותם.

יוסי: אולי תשים אוזנייה ותסתובב כאילו אתה מהמאבטחים.

איתמר: לא חושב שזה טוב. לא יהיו שם המונים גדולים וזה דווקא ימשוך תשומת לב. המאבטחים מכירים זה את זה וירגישו.

יוסי: אז מה תעשה?

איתמר: כבר סיירתי בשטח. הכי טוב זה לעמוד על המדרגות של המכון לפיסיקה, כאילו אני רוצה לראות את הטקס. זה קרוב למקום שבו לפי ההערכה שלי תחכה לו המכונית.

יוסי: כדאי שאחרי שהטקס ייגמר תתערב בין המוזמנים. בשלב הזה כבר אף אחד לא מתעניין אם יש לך הזמנה או אין לך הזמנה. בצורה כזאת תוכל לגשת קרוב.

איתמר: אני כבר אראה במקום.

יוסי: תראה מה אני הולך לעשות בשבילך. יש לך מפה של המקום?

איתמר: יש לי תרשים שעשיתי ממפה.

יוסי: תראה לי.

כאן יש הפסקה בתמליל ובסוגריים כתוב ששניהם ישבו ועיינו בתרשים. אחר כך התחדשה השיחה.

יוסי: לדעתי הכיוון הטוב ביותר לניתוק מגע הוא כאן, בין הפרדסים. אני רואה שזה לא רחוק משם. תרוץ מהר משם…

איתמר: יש שם גדר.

יוסי: בערב הקודם אני ניגש לשם עם מספרי חבלנים ועושה פִּרצה. לא יספיקו להרגיש.

איתמר: אתה חבר אמיתי, יוסי.

יוסי: אתה רץ מהר דרך הפרצה לפרדס. אם יירו בך יש להם מעט סיכויים לפגוע כשאתה רץ בין עצים. אני אחכה לך בצד השני של הפרדס. יש שם בטח איזה שביל שממנו מוציאים את התפוזים או האשכוליות או מה שהם קוטפים שם.

איתמר: עברתי שם וראיתי שיש.

יוסי: אז אני אחכה לך שם ונסתלק מהר. עד שיגיעו מסביב כבר נהיה רחוקים משם.

איתמר: אתה חבר אמיתי יוסי.

כל מה שנותר למאיר לברר אחרי שקיבל את תמליל השיחה הזאת היה באיזה טקס מדובר, מתי ואיפה. מהמלים “המכון לפיסיקה” היה ברור שמדובר בטקס העומד להתקיים באיזו אוניברסיטה. העניין של הפרדס הסמוך הוריד מהפרק את ירושלים, חיפה ובאר־שבע. נותרו תל־אביב ובר־אילן. נזכר שבתל־אביב כבר מזמן אין פרדסים בסביבה. מדובר, אם כך, בבר־אילן, אמר לעצמו. מיד נזכר שזה יכול להיות מכון וייצמן. סביר יותר אפילו. בבר־אילן הם לא צריכים להביא מפגינים מבחוץ, יש להם מספיק משל עצמם.

נשאר לברר מתי. הרים טלפון למשרד ראש הממשלה ואמר, “מדברים מהשי”ר. אפשר לקבל פרטים על ביקור ראש הממשלה בטקס במכון וייצמן?"

המזכירה שאליה הופנתה השיחה התרגזה. “שמע, בחור, או מי שאתה, כל אחד יכול להגיד לי בטלפון שהוא מהשי”ר. וחוץ מזה מסרנו כבר למי שצריך כל מה שצריך ואל תבלבל לי את המוח."

אחרי שניתקה את השיחה אמרה לקלדנית שישבה לידה, “ההמצאות שהבחורים האלה שרוצים להתחיל איתך מסוגלים להמציא. הוא מהשי”ר אמר. הה."

הקלדנית שאלה, “את לא חושבת שצריך לדווח את זה?”

“אם אני אדווח על כל הטרדה טלפונית,” השיבה המזכירה, “אצטרך כל היום למסור עדויות.”

מאיר צילצל למכון וייצמן ושאל מתי הטקס. אמרו לו שביום חמישי, והכול כתוב במודעה בעיתון. ביקש משולה לחפש בעיתון מודעה על איזה טקס שצריך להיות במכון וייצמן, והיא מצאה מודעה המדווחת על טקס חנוכת ציקלוטרון חדש שיתקיים ביום חמישי אחרי הצהריים במכון וייצמן, במעמד ראש הממשלה, נשיא המכון ומוזמנים מחוץ־לארץ. הכניסה רק עם הזמנות. עכשיו יש לו גם מקום וזמן. כל מה שהוא צריך לדעת.

מחר יום חמישי, נזכר מאיר. הורה לשולה להזמין בדחיפות את צביקה ולהביא להם מפה של מכון וייצמן.

“איפה יש מפה של מכון וייצמן?” שאלה שולה.

הוא היה קצר רוח ודיבר קצת בגסות, “לא יודע איפה יש. תשיגי.”

והיא השיגה, וכשבא צביקה כבר יכלו שניהם לרכון על המפה בזמן שדיברו. הוא מסר לצביקה את כל הפרטים כפי שהבין מתמליל השיחה בין יוסי לאיתמר, אבל לא סיפר לו מאין הוא יודע אותם. כל אחד צריך לדעת רק מה שהוא צריך לדעת ולא יותר. מסר לו תמונות אחדות של איתמר שהוציא ממדפסת המחשב ואמר לו: תסתכל היטב, זה האיש שלך. הוא יגיע עם המפגינים. עקוב אחריו. לפי מה שאני מבין הוא יחכה על המדרגות של המכון לפיסיקה. אל תיתן לו לצאת מהטווח אפילו לרגע אחד, חסל אותו ברגע שישלוף. מחר בבוקר אנחנו יוצאים לסייר בשטח.

למחרת בבוקר יצאו למכון וייצמן. הוא הראה לשומרים אישור מעבר כללי שהיה בידיו והם הרשו לו להיכנס עם המכונית. דבר ראשון נסע לפרדס שמאחורי הבניין החדש של הציקלוטרון. ניגש לגדר ומצא בה מה שביקש: פרצה שנעשתה זה מקרוב. חוטי הברזל היו עדיין בהירים במקומות שבהם נחתכו.

עכשיו ידע שיצליח.


2    🔗

ביום חמישי אחרי הצהריים לא קרה כלום.

מבחינתו של מאיר הכול דפק כמו שעון. העוקבים אחרי איתמר דיווחו שעלה על אוטובוס המפגינים שיצא מירושלים למכון וייצמן. הם נסעו אחרי האוטובוס והעבירו לצביקה הודעה שהאובייקט יורד. צביקה ראה אותו עומד בין המפגינים וקורא עמם קריאות קצובות נגד הממשלה, נגד הפקרת חיי יהודים ונגד ראש הממשלה הבוגד. הם שרקו במשרוקיות להפריע לנאומו של ראש הממשלה, שדיבר על האופקים הרחבים עד אין סוף המתגלים כשמפרקים בציקלוטרון את החומר לחלקים קטנים עד אינסוף וקשר זאת עם האופקים הרחבים (יש אופקים בפנים ויש אופקים בחוץ, אמר) שייפתחו לפנינו במזרח התיכון החדש שיקום כאן על חורבות המלחמה שהיתה כאן עד עכשיו. אחדים מהמפגינים ניסו לפרוץ את שרשרת השוטרים ונעצרו. איתמר זז הצידה וישב על מדרגות המכון לפיסיקה. צביקה חיכה לו סמוך לשרשרת השוטרים והמאבטחים שעמדה בינו לבין המכונית שחיכתה לראש הממשלה לא רחוק מבמת הנואמים.

לפני שנגמר הטקס קם איתמר, הלך לכיוון הפרדס ונעלם מבעד לפרצה שבגדר.



 

הזמן: 0 פחות 3 שבועות    🔗

1    🔗

חיטין יצא מאולם הנוסעים הנכנסים בשדה התעופה בן־גוריון. הוא ידע שאיש לא יחכה לו והלך עם החץ שעל השלט לרציף המוניות המיוחדות. כשהגיע תורו אמר לנהג להסיע אותו למלון שרתון בתל־אביב. הנהג שאל באנגלית רצוצה אם לשים מונה או לא. השיב לו: כמו כולם. הנהג אמר, שישים שקל, כמו כולם. העמיד פנים שלא הבין שלנוסע אחר שעמד לפניו אמר הסדרן בעברית שהמחיר הקבוע הוא ארבעים ושניים שקלים. כשהגיעו למלון נתן לנהג שטר של חמישים ושטר של עשרים. הנהג אמר שאין לו עודף, אבל אם צריך, ייגש למשרד המלון לפרוט את הכסף. הוא אמר לנהג, נֶוֶורמַיינד, ומסר את המזוודה האחת שנשא עמו לסבָּל המלון. ממשרד אל־על הזמינו בשבילו חדר בקומה האקזקוטיבית, עם נוף נהדר לכיוון יפו. שקיעה משגעת! בלובי של הקומה יכול למזוג לעצמו באופן חופשי כל משקה שרצה, אבל לא היה שם שום דבר מיוחד. הקפה היה בסדר, אבל כבר שתה טובים מאלה. ועוד היה ערב לפניו.

למטה בלובי ובפינות הישיבה הסתובבו המקצועניות והחובבניות. הוא מכיר אותן מרחוק. חשב שאולי, אבל החליט שלא כדאי להסתבך. המקצועניות מריחות אותך מרחוק והן למדו לסחוט. מהחובבניות אפשר להידבק. טייל קצת למטה בטיילת ועלה לחדר לקרוא ספר מתח אנגלי שקנה בחנות של סטימצקי שבמלון. המתח בחיים עולה לפעמים על זה שבאחדים מהספרים האלה, אמר לעצמו כשהגיע לעמוד העשרים בערך ולא מצא שום דבר שמשך את תשומת לבו. לבש חלוק. יצא ללובי הקומתי, מזג לעצמו “ביפאיטרז”, שזה היה הג’ין הכי טוב שמצא שם, עם מי־טוניק, חזר למיטה ונרדם.

למחרת נסע במונית לירושלים לפגישה עם מנהל חטיבת הייצוא במשרד המסחר והתעשייה, הפגישה שסידר הנספח הישראלי ממוסקבה. שמע את ההרצאה המקובלת על חשיבותם של יחסי המסחר להגברת ההבנה בין עמי העולם, והביע לה הסכמה נלהבת במידה הנכונה. אחר כך שאל אותו מנהל החטיבה באיזה תחום הוא מתעניין בעיקר, והוא אמר בייבוא מוצרי התעשייה האלקטרונית הישראלית, שזה גם מה שאמר לנספח במוסקבה. מנהל החטיבה הזמין את מנהל מחלקת האלקטרוניקה ואמר לו: סדר לאורח שלנו, מר חיטין, ביקורים בכמה מהמפעלים הייצוגיים שלנו.

היומיים הקרובים היו מוקדשים לסיורים. משרד המסחר והתעשייה העמיד לרשותו מרצדס, ישנה במקצת, שהיתה צבועה מבחוץ בסמל התיירות, וזו הסיעה אותו ביום הראשון למפעלים ברחובות ובאשדוד וביום השני לצפון. האדמה נראתה יבשה כל כך בעונה זו של הסתיו והנהג, שהוא גם מדריך תיירים מוסמך, התעקש להסביר לו הסברים ארוכים על כל מיני מקומות שעברו בהם. בייחוד נראה לו שחשוב לו לספר על קרבות שבהם ניצח הצבא הישראלי. הניח לו לדבר כמה שרצה ולא שאל שאלות. הגליל נראה הרבה יותר יפה משאר המקומות. לפחות רואים קצת ירק.

במפעלים שביקר רשם כתובות, הצעות מחיר, אסף פרוספקטים, קיבל כל מיני מתנות עד שנראה לו כי יהיה צריך לקנות מזוודה קטנה נוספת וקנה אחת נחמדה עם גלגלים. עד סוף היום השני לביקור עדיין לא התקשרו אליו. איבדו את המגע הישן, חשב, הכול בכל מקום הולך לכלבים.


2    🔗

יומיים לפני שהיה אמור לנסוע התקשר מישהו ואמר שהוא מייצג מפעל לסדינים חשמליים והוא רוצה להזמין אותו לבקר ולראות את טיב התוצרת. כמעט שרצה לומר לו שכבר אין לו זמן לביקורים ונזכר שסדין חשמלי זה מלת הקשר שלו.

שאל איפה המפעל. האיש השיב לו שבעוד שעתיים ישלח מונית להביא אותו. הסתובב בלובי עד שראה את נהג המונית ניגש למשרד. שאל את מי הוא מחפש והוא השיב איש אחד ששמו חיטין. אמר לו, זה אני.

המונית הסיעה אותו אל מחוץ לעיר. לאן אנחנו נוסעים, שאל. לכפר שמריהו. מקום ירוק, סוף סוף, אמר לעצמו כשירדו מהכביש הראשי. פנו הצדה, נסעו בכביש שיש בו הרבה בליטות לעצירת מהירות הנסיעה. קרוב למה שנראה כסוף הדרך הגיעו לווילה העומדת בין עצים. הנהג לקח ממנו כמה שהיה רשום על המונה. משרתת פיליפינית יצאה אליו, הכניסה אותו לסלון רחב ידיים מרוהט בסגנון סקנדינבי ואמרה: האדון יבוא עוד מעט. בחור צעיר וגבוה, שנראה כמו כוכב קולנוע או סנטור אמריקני, נכנס ושאל אם ישתה משהו. תחילה חשב שהוא הבאטלר, אבל כשהגיש לו שיבאס עם קרח מהבר שבמקום, מזג כוסית גם לעצמו וישב לגלגל עמו שיחה מסוג איך עברה הנסיעה ואיך ישראל בעיניך, חשב לרגע, האם הוא יאן? אז מדוע אינו מציג את עצמו?

יאן נכנס בלי הכרזה, הושיט את ידו ואמר בגרמנית: רוזנקראנץ, נעים מאוד. חיטין קם, הושיט את ידו ואמר: חיטין, התענוג כולו שלי. האיש הצעיר גמע את שארית השיבאס שלו ויצא מהחדר בלי להגיד כלום.

אמרו לו כמה דברים על יאן לפני ששלחו אותו לדרך, אבל שכחו להזכיר לו את גילו ואת מראהו. הוא נראה כאדם המתקרב לגיל שבעים, שכל שנה משנותיו הותירה בו סימנים: גב כפוף, שיער דליל, חריצים עמוקים בפנים, רעד קל בידיים. אם היו מספרים לו שהאיש הזה הוא מנהל סניף דואר נידח, אפילו קופאי בקולנוע, היה מאמין. אבל לא שהוא יהלומן מקליבר בינלאומי ובשום אופן לא שהוא ראש תחנה שהיתה פעם אחת החשובות בשירות.

יאנק רוזנקרנץ – יאן בפי כולם – נולד בבלגיה למשפחה שהגיעה מפולין בשנות העשרים, כשהרפורמות של גראבסקי פגעו בכל המעמד הבינוני ובעיקר ביהודים. למשפחה היתה באנטוורפן חנות קטנה לתכשיטים ואבני חן. הוריו של יאנק לא הספיקו ללמוד צרפתית או פלמית, והמשיכו לדבר בינם לבין עצמם ועם הילדים יידיש ופולנית, ועם הלקוחות מין יידיש משובשת שהיתה אמורה להיות גרמנית. בבית הספר למד יאנק פלמית וצרפתית, אבל בלגיה נכבשה זמן לא רב אחרי הבר־מצווה שלו. התוצאה היתה שהוא מדבר שפות רבות, אבל שום שפה אינו יודע ממש היטב. בשנות שהותו בארץ למד גם לדבר עברית, אבל בקריאה הוא עדיין מתקשה. השפה הנוחה לו ביותר היא גרמנית, שאותה למד בשנות העיצוב שלו, בזמן הכיבוש הנאצי, אבל היא נשמעת כמו יידיש. ממילא כל שפה שהוא מדבר בה נשמעת כמו יידיש. שנתיים אחרי הכיבוש הנאצי נשלחה כל המשפחה למחנות בפולין. הוריו ואחיו הצעיר נעלמו במחנה השמדה. הוא, שלפני הגירוש הספיק ללמוד ליטוש יהלומים, ניצל מפני שהעסיקו אותו בבית חרושת בקראקוב שעבד בשביל התעשייה המלחמתית הגרמנית.

אחרי הכיבוש הסובייטי ישב יאנק רוזנקרנץ עוד שנה־שנתיים בפולין, ואחר כך חזר לבלגיה. שם הצליח, אחרי שורה של מאבקים עם פקידים פלמיים אנטישמיים, לקבל לידיו את החנות של הוריו, ובמקום תכשיטים החל לסחור ביהלומים. בתוך שנתיים־שלוש גדל העסק והתרחב עד שהיה לאחד הגדולים בבלגיה. רבים תהו כיצד הצליח להפוך חנות תכשיטים קטנה לעסק יהלומים גדול שרשתו פרושה על פני כמה יבשות. כשנשאל היה משיב: עבודה, עבודה קשה. לפי אחת השמועות הצליח להבריח מטמון יהלומים גדול מברית־המועצות למערב. שנים אחדות אחרי הקמת מדינת ישראל העביר אליה את מרכז עסקיו, ואף הקים באזור התעשייה החדש של העיר אשדוד מפעל לעיבוד יהלומים בשיטות חדישות. שר המסחר והתעשייה, שהשתתף בטקס הנחת אבן הפינה, שיבח את יוזמתו ואמר שעתידה של הארץ תלוי בבואם של יזמים נועזים ובעלי דמיון כמוהו. לצורכי מסחרו המשיך רוזנקרנץ לנסוע פעמים אחדות בשנה לבלגיה, שבה היו לו משרדים מהודרים בלב אזור היהלומים של אנטוורפן וגם סניף פעיל בבריסל.


אחרי שחיטין גמר לשתות את הוויסקי שלו (יאן לא הצטרף אליו לשתייה) הציע יאן שיעברו לחדר העבודה. היה שם ארון ספרייה גדול מעץ כהה. במרכזו היה מכשיר טלוויזיה גדול עם וידיאו ושלט־רחוק ולידו מערכת סטריאופונית עתירת אביזרים. בצד שולחן הכתיבה המסיבי עמדה שם ספת עור גדולה ומפתה לשבת. יאן לא הציע לחיטין לשבת וניגש למערכת, פתח אותה, הכניס תקליטור, לחץ על המתג ומהרמקולים בקעו האקורדים הראשונים של הקונצ’רטו הידוע לפסנתר מאת צ’ייקובסקי. מיד אחר כך כיבה את המערכת, לקח את השלט של הטלוויזיה – “זה לא פועל אם לא משמיעים קודם את המוסיקה הזאת,” אמר – לחץ רצף של שמונה ספרות (תאריך הולדתה של בתו הבכירה המתגוררת זה שנים בבלגיה). הטלוויזיה לא הגיבה, אבל חלק הארון שעליו עמדו הטלוויזיה והמערכת, וגם לא מעט ספרים, זז ממקומו והתגלה פתח לחדר פנימי.

יאן נכנס בפתח והזמין את חיטין להצטרף אליו. זה היה חדר לא גדול, שהואר רק באור קלוש שנכנס מבעד לפתח. יאן אמר, “מהצד הזה זה פועל גם בלי מוסיקה,” ולחץ על כפתור. הפתח נסגר מאחוריהם והם עמדו בעלטה מוחלטת. רק אז הפעיל יאן את מתג החשמל. אור פלורסצנטי היבהב כמה פעמים עד שנדלק והאיר את החדר. חדר לא גדול, אטום מכל הצדדים, “מת” לגמרי מבחינה אקוסטית. לאחר מכן, כשיצא, הסתכל חיטין בבניין כולו וראה שהחדר הפנימי הזה תוכנן בתחכום רב. חדרים אחרים הקיפו אותו מכל צדדיו, כך שמבחוץ לא ניתן אפילו לשער שיש בפנים עוד חדר אחד.

היו בחדר כמה כיסאות, שולחן משרדי לא גדול ועליו טלפון, מדף ועליו כמה מכשירי קשר. “הפסקנו להשתמש באלה,” אמר יאן, “הציוד החדש שלהם מאפשר גילוי מהיר, אבל כאן אפשר לשוחח בלי שישמעו אותנו בחוץ אפילו בציוד המשוכלל ביותר.”

יאן באמת לא היה זקוק כמעט לסידורים של קשר אלחוטי. בנסיעותיו הרבות לבלגיה יכול להיפגש עם מי שצריך, לקבל הוראות להעביר מידע. לרשותו גם עמד שירות שליחים מהיר ורצוף. עם כל חבילת יהלומים ששלח לחו"ל באמצעות שליח היה יכול לצרף תעודת משלוח, שבה כלל הוראת צופן לקריאת המכתבים שהיה שולח בדיו סתרים על הנייר שבו היו היהלומים ארוזים. הצופן כלל מידע על סוג הדיו והכימיקלים הגורמים לו להתגלות, וכן על המפתח לפענוח כתב הסתר שבו נכתבו. מין ביטוח כפול. אכן, סידור יעיל. מעולם לא נתפסה שום הודעה ששלח. לשליחים עצמם לא היה מושג על סוג המסר שהם מעבירים, שכן השתמש תמיד בשירות השליחים של הבורסה ליהלומים, שכל אחד מעובדיו עומד למעלה מכל חשד אחרי שנבדק בדיקות מהימנוּת ובדיקות ביטחוניות רבות.

יאן הציע שיישבו. חיטין ידע שמותר לו לשבת בכיסא שליד שולחן העבודה, שכן מעמדו בכיר יותר, אבל החליט שבגלל גילו של יאן תהיה זו מחווה נאה אם יציע לו לשבת שם. לא אמר כלום, ישב בכיסא הצדדי והניח את הכיסא שבמרכז השולחן ליאן.


3    🔗

“אני מבין שחושבים שם שזה חשוב, אם שלחו אותך הנה,” פתח יאן.

“כן, כך הם חושבים,” אמר חיטין, “הם לא מבינים מה הולך פה.”

“היו פה המון שינויים בשנים האחרונות. הוותיקים הזדקנו, איבדו את הקשרים שהיו להם והתרחקו.”

“השינויים אצלנו באמת בילבלו רבים.”

“זה השפיע בעיקר על אלה שהיו קשורים איתנו מטעמים אידיאולוגיים.” המשיך יאן. “עם כל המלחמות האלה שהיו כאן הם נעשו יותר ויותר ציונים. אחדים התחילו להתחמק. אחרים נתנו לנו להבין בצורה זו או אחרת שהם מסרבים להמשיך דווקא בגלל הטעמים האידיאולוגיים.”

“אצלנו הגיעו מזמן למסקנה,” אמר חיטין, “שאסור בטווח הארוך לסמוך על אלה שפועלים מטעמים אידיאולוגיים.”

“התופעה נעשתה הרבה יותר חמורה אחרי ה…” יאן חיפש מלה מתאימה, “החילופים שהיו. אחדים באו למפעילים שלהם ואמרו בגלוי: שכח ממני.”

“לא ניסיתם ללחוץ עליהם?”

“ניסינו, אבל לא תמיד זה עזר. אחדים מהלוחצים עצמם…”

“לא איימתם שתמסרו אותם?”

“לא רק איימנו. מסרנו אחד או שנייים. התגובה היתה שלילית לגמרי. אחרים הלכו ומסרו את עצמם ויצאו בלי עונש.”

“זה לא פגע בעבודה שלכם?”

“רק בעקיפין. היינו ממודרים היטב. אבל חסרים לנו אנשים טובים,” אמר יאן. “הם,” נשם נשימה קצת יותר ארוכה אחרי שאמר את המלה הזאת, “עוזרים, אבל אתה אף פעם לא יכול לדעת את המניעים שלהם, ומתי האינטרסים העסקיים שלהם באים לפני האינטרסים שלנו.”

“כך זה גם אצלנו,” אמר חיטין, שניענע בראשו בהבנה כשיאן אמר את המלה הם, “אבל לומדים לעבוד במצב החדש.”

“זה המצב,” אמר יאן.

“אצלנו שמעו שהם הפעילו כאן איש שהעמדנו לרשותם והתחילו להתערב גם בעניינים פוליטיים, בניגוד להבנה שהם יתעסקו רק בעניינים עסקיים וישאירו לנו את הפוליטיקה.”

“ידוע. ידוע. ניסיתי לברר אצלם, אבל הם אמרו שאת ההוראות קיבלו משם וגם שזה לא עניין פוליטי אלא עניין עיסקי.”

“החיסול של הרב ההוא – אולי. אבל כשחיסלו אישיות פוליטית, בן אדם שאני מבין שהיה מראשי האופוזיציה לממשלה, איזה אינטרס עסקי יכול להיות להם בדבר כזה?”

“אתה שואל אותי, אבל גם אני לא יודע,” אמר יאן.

“האינטרס שלנו הוא בדיוק הפוך. לעזור למי שרוצה להפיל את הממשלה.”

“כן, אני מבין,” אמר יאן.

“צריך שיהיה לנו כושר פעולה עצמאי בלי העזרה שלהם,” פסק חיטין.

“אני מוגבל מאוד בכוח אדם,” טען יאן.

“לא הצלחתם לגייס אנשים חדשים?” שאל חיטין

“פה ושם. אבל עדיין אין להם מספיק ניסיון, חוץ מאחד, בוריס, כאן קוראים לו בני. אני חושב שפגשת אותו קודם. בחור מוצלח מאוד. הגיע הנה בגיל בית הספר לפני עשרים וחמש שנה בגל ההגירה הקודם. הפעלתי אותו רק בשנה שעברה. בחור מוצלח מאוד. מדבר ומתנהג כמו מקומי. אף אחד לא יכול להכיר עליו שהוא לא מכאן. קצת פלייבוי, אוהב כסף…”

“זה לא חיסרון!” קרא חיטין.

“אבל אפשר לסמוך עליו, בעיקר בעניינים של השגת אינפורמציה.”

“מי שטוב בהשגת אינפורמציה לא הייתי מבזבז אותו על דברים אחרים,” אמר חיטין.

“גם אני לא מתכוון לעשות את זה. אבל יש לנו מחסור באנשים לפעולות במקרה הצורך, חוץ מהאנשים שלהם, אבל כבר הסכמנו שעליהם אי־אפשר ממש לסמוך.”

“אני אדאג שישלחו לך אנשים אם תצטרך. מה היית עושה אם היו לך אנשים?”

“תראה, יש עכשיו העניין הזה שעושים הכנות לחסל את ראש הממשלה, וזה מעמיד אותנו בפני דילמה: לעזור או להפריע.”

“להפריע ודאי שלא, אבל גם לעזור צריך להיזהר,” אמר חיטין, “אסור שעקבות כלשהם יוליכו אלינו.”

“יש פה מצב מסובך. בשירות שלהם יודעים שיש קשר כזה. בינתיים הם לא עושים שום דבר. יכול להיות שהם רוצים לגלות מי עוד קשור ולתפוס את כולם על חם.”

“סביר,” אמר חיטין. “איך אתה יודע שבשירות שלהם יודעים על הקשר?”

“יש לנו מקורות,” אמר יאן בגאווה מסוימת, “המצב שלנו באינפורמציה השתפר מאז שבוריס לקח על עצמו את הטיפול. מקצוען אמיתי. ראית איך הוא נראה? במו מיזוג של הריסון פורד עם קארי גרנט.”

שניהם היו בני הדור שהכיר את קארי גרנט, וחיטין הבין למה הוא מתכוון.

“יש לו הצלחה גדולה אצל בחורות,” המשיך יאן, “והוא יודע להשתמש בה בצורה מושלמת.”

“אני במקומך,” הסיט חיטין את נושא השיחה, “הייתי מחפש דרך להפריע לגילוי הקשר לחיסול ראש הממשלה. לא הייתי סומך על השירות שלהם שימשיך לשבת בשקט.”

“אתמול,” אמר יאן, “אתמול כבר התכונן מישהו לעשות את זה. עוד אין לי ידיעות מה השתבש ומדוע זה לא בוצע.”

“והשירות שלהם לא עשה כלום? אולי הוא לא ידע?”

“יש לי יסוד לחשוב שידע.”

“ולא עשה כלום?” תמה חיטין, “זה לא מתקבל על הדעת.”

“כל מיני דברים שלא מתקבלים על הדעת קורים אצלם,” אמר יאן.

“לדעתי לא צריך להשאיר שום דבר למקרה, צריך למצוא דרך להגן על הקושרים, אבל בלי להיות מעורבים באופן ישיר, אני מוכרח לחזור ולהזהיר.”

“אי־אפשר עם האנשים שיש לי פה.”

“אמרתי שנשלח אליך עוד אם יהיה צורך. איפה תשים אותם?”

“הה, זה? אין בעיה.” הוא ניגש לטלפון, ובלי להרים את השפופרת חייג שמונה ספרות – “יום ההולדת של הבן,” אמר – ובקיר נפתח פתח סמוי שהוביל לגרם מדרגות היורד למטה. לחץ על מתג התאורה ושניהם ירדו במדרגות והגיעו לאולם קטן, שהיו בו ארבע מיטות מסודרות כמו בקסרקטין, ארונות, מטבחון, מקלחת ובית שימוש וכל מיני דברים אחרים שבני אדם נזקקים להם למגורים. בצד היה מחסן נשק קטן. רובים אחדים, מהם שני רובי צלפים, ארגזי תחמושת ועוד כמה פריטים שחיטין הסתכל בהם במבט כולל בלבד. המקום היה מאוורר היטב ולא עמד בו ריח טחב העומד בדרך כלל במקומות כאלה. יאן השגיח שחיטין זוקף את חוטמו ומרחרח באוויר ואמר, “אוורור מושלם. פועל דרך מערכת המיזוג של הבית. פה נשים אותם.”

“יתאים,” אמר חיטין. “נשלח אליך שלושה־ארבעה אנשים מתאימים. תחשוב טוב איך להשתמש בהם.”

“אם יהיו לי אנשים אדע מה לעשות.”

“אני סומך עליך,” אמר חיטין. “אם תרצה נוכל להיפגש בשבוע הבא בבריסל ולעבור על התוכניות. אסור בשום אופן שתהיה לנו מעורבות ישירה בקשר לרצוח את ראש הממשלה כאן.”

“מוכן להיפגש מתי שתרצה,” אמר יאן, “אבל בשבוע הבא יכול להיות שהכול כבר יהיה מאחורינו.”



 

הזמן: 0 פחות 2 שבועות    🔗

1    🔗

גם מאיר קרן היה במכון וייצמן בזמן שבו איתמר אמור לבצע את ההתנקשות. הוא עקב אחריו מרחוק, ראה את צביקה נצמד אליו ואחר כך ראה אותו מסתלק בכיוון הפרדס. בלילה שכב על מיטת השדה שלו במשרדו שבמטה השי"ר ותהה אם לא הצליחו הקושרים להטעות אותו, האכילו אותו בכוונה במידע לא נכון, ואילו את ההתנקשות הם מתכוננים לבצע במקום אחר ובזמן אחר ואולי בידי אדם אחר.

לרגע תהה אם לא מוטב שידאג להעביר את המידע על התוכנית לרצוח את ראש הממשלה לפחות לאגף האבטחה, אם לא לראש עצמו. שיהיו מוכנים. הם שבויים כל כך בשגרה שלהם, כפי שיכול להבחין היטב באירוע הפריצה של איתמר לכיוון ראש הממשלה אחרי הפיצוץ ברמת־גן. מתוך הפריסה שלהם במכון וייצמן יכול לראות שלא הסיקו מסקנות ולא למדו שום דבר. אין בעיה לאדם החלטי להתברג בין אנשי הביטחון ולפגוע מטווח קצר. אחר כך אמר לעצמו שלא בשביל לתת לאחרים לקטוף את פירות התהילה השקיע את כל העבודה העצומה וקיבל על עצמו את כל הסיכונים, ושהוא חייב להמשיך בתוכנית המקורית עד להצלחתה המלאה. אבל מה ששיכנע אותו באמת זה שיהיה קשה מאוד להסביר מדוע שתק עד עכשיו.

אחרי לבטים ארוכים שנמשכו עד קרוב לשעת בוקר החליט שמוטב לו לדבוק בתוכניתו המקורית. אולי צריך לתת לצוות המעקב האלקטרוני תמונה ברורה יותר של הדבר שאותו הוא מחפש, אמר לעצמו, אבל אחר כך דחה את הרעיון. מוטב שיבינו מה שפחות. מה שצריך זה לבחון היטב כל רמז העולה מן התמליל. לקרוא יותר בשכל בין המלים.

ישן שינה טרופה של שתיים־שלוש שעות, עמוסה בחלומות מוזרים שכמותם לא חלם כבר שנים רבות, חלומות מתקופה ההתבגרות, איך הוא מנסה לרדוף אחרי מישהו, רגליו לא נשמעות לו והוא דוחף את עצמו בכל הכוח בעזרת ידיו ומתקדם רק בקושי רב. בשעה מוקדמת קם, התרחץ, הכין לעצמו כוס קפה וצילצל אל שני הטלפונים של המעקב. בשניהם השיבו לו שבינתיים אין מה לדווח. נרגע משראה שהם פעילים גם בשעה מוקדמת זו.

במשך יומיים או שלושה היו דיווחי ההאזנה והמעקב של איתמר דלילים ביותר. שקט מוזר. נראה כאילו יצא לגמרי מהתמונה וחייו החלו להתנהל במסלול שגרתי. פריצת הדרך הראשונה באה מההאזנה לטלפון של יוסי בבית־אל. מיכל דיברה עם חברה שלה. בדק את המספר שאליו דיברה וראה שזה של משפחת מור־חיים בקריית־ארבע. סיגל, ללא ספק.

מיכל הציגה עצמה כך: היי, מתוקה, מדברת מיכל.

סיגל לא הציגה את עצמה: יופי שאת מצלצלת. היה לי יום זיפת.

מיכל: שמעת מאיתמר בזמן האחרון?

סיגל: כמעט שלא.

מיכל: יוסי חושב שהדיבורים שלו היו סתם התפארות.

סיגל: גם אני מתחילה לחשוב כך.

מיכל: נבהל ברגע האחרון ולא ביצע את התוכנית.

סיגל: זה נראה כך.

מיכל: אולי תקפצי אלינו?

סיגל: לא היום. היום אני צריכה ללכת לאוניברסיטה.

מיכל: חבל. תרימי טלפון.

סיגל: כן, בהזדמנות.

מיכל: ואל תקחי יותר מדי ללב. ביי.

אחר כך הגיע אליו תמליל של שיחה של איתמר עם סיגל, שנערכה בקפטריה של האוניברסיטה על הר הצופים. פגישה קצרה וקרירה. מצא בתמליל שלא החליפו ביניהם אף מלה על ניסיון ההתנקשות שלא בוצע. המשפט שפלט, “סיגל, עוד תשמעי ממני,” ניתן להבנה כסתם קביעה שעוד ידבר עמה, אבל גם כמעין הבטחה שהוא עומד לבצע את תוכניתו. עדיין לא שום דבר ברור. מאיר חש כאילו הוא חוזר לימי החקירה הראשונים, המבולבלים מרוב ספקות.

ואז מגיעה שיחה הרבה יותר ממשית בין איתמר ליוסי. איתמר צילצל לביתו של יוסי בשעת לילה מאוחרת והם קבעו בטלפון שיוסי יבוא אליו למחרת בבוקר.


2    🔗

תמליל השיחה שנערכה ביניהם בביתו של איתמר איחר להגיע. מאיר צילצל כמה פעמים לטלפון של החוליה ושאל למה לא שלחו אליו את החומר המובטח, שם השיבו לו שיש להם בעיה טכנית, ומיד כשיפתרו אותה יעבירו אליו את כל החומר.

לבסוף הגיע התמליל.

איתמר אפילו לא הציע ליוסי לשתות משהו. הוא פתח מיד בקול כעוס ואמר: מה הדיבורים האלה שאתה מדבר עם מיכל והיא מדברת אחר כך עם סיגל?!

יוסי: מיכל ואני מספרים זה לזה הכול.

איתמר: אתה יכול לדבר איתה כמה שאתה רוצה על העניינים שלכם. אתה לא חושב שאתה צריך קודם לשאול אותי אם אני מסכים שתדבר איתה על העניינים שלי?

יוסי: לא כעסת כשהיא סיפרה לי מה שסיפרה לה סיגל והסכמתי לעזור לך.

איתמר: תראה, אני לא רוצה סתם להתווכח איתך. לא מוצא חן בעיני שמדברים ככה על מה שאני עושה או לא עושה.

יוסי: תעזוב את זה. זה לא חשוב עכשיו. מראש אמרתי לך שזאת שיטת פעולה לא טובה.

איתמר: אין טעם לחזור על זה שוב.

יוסי: עדיין לא מאוחר. אפשר לעשות תוכנית אחרת, מעשית יותר. וגם פחות מסוכנת.

איתמר: עזוב אותי עם התוכניות שלך. אני הולך לעשות את זה ואתה תראה שאני עוד אעשה את זה.

יוסי: אל תעשה דברים משוגעים. צריך לעבוד בשכל.

איתמר: אני לא זקוק לשכל שלך.

יוסי: ככה לא מדברים עם חבר. מתי אתה הולך לעשות את זה?

מכאן ואילך היה התמליל מקוטע ועושיו התנצלו שהיו להם שיבושים בקליטה וזה כל מה שהצליחו להעלות.

יוסי: איפ…?

איתמר:… מאוחר בערב… אחרי ה… בתל… כשייצא אל ה…

יוסי: איך תגיע…?

איתמר:… ביטחון… אני חושב… מה שהצעת… אוזנייה…

יוסי: יהיו שם המון…

איתמר:… דווקא עוזר. מה שיותר – יותר טוב.

במקום הזה כתבו המאזינים שהצליחו להשתלט על השיבוש והשיחה הסתיימה כך:

יוסי: תחשוב היטב. אני מוכן לעזור לך.

איתמר: לא צריך. הפעם אני עושה הכול לגמרי לבד. לא צריך שותפים. אם זה יצליח זאת תהיה ההצלחה שלי, אם ייכשל – זה הכישלון שלי.

יוסי: יעזור לך השם.

איתמר: והפעם, באמת אני לא רוצה שזה יגיע לסיגל, תבטיח לי.

יוסי: מבטיח.

איתמר: תישבע.

יוסי: אני לא נושא את שם אלוקים לשווא.

מאיר צעק בטלפון על אנשי ההאזנה ואמר שאינו מבין איך ייתכן שציוד מעולה כמו שלהם מתקלקל דווקא ברגע חשוב. מרוב כעס דיבר כמעט בגלוי על אופי העבודה, ואיים שהדבר יבוא לידי ביטוי בתשלום. איש שיחו אמר לו, אם אתה לא מעוניין אנחנו יכולים להפסיק מיד, תמצא לך מישהו יותר טוב ושכח ממה שאתה חייב לנו. הוא השתלט על עצמו ואמר בשקט, “לא, לא. תמשיכו. אני מאוד מצטער על מה שקרה. ותשתדלו שלא יהיו שוב תקלות כאלה.” ואחר כך הזכיר להם שהוא מחכה שישלחו אליו גם את הקלטת שהבטיחו והם אמרו לו שזה בוודאי נמצא כבר בתיבה.

שעה ארוכה ישב על סרט ההקלטה, ניסה להבין מה נאמר במקום המשובש אבל לא הצליח. פתאום חשב שאולי כדאי להעביר את הסרט למומחה שיבדוק אם לא נעשה השיבוש בכוונה, ושוב נזכר בתנאים המחורבנים האלה שהוא צריך לעבוד בהם, כשאינו יכול למסור את זה לחבר’ה מהמחלקה הטכנית.


אחר כך אמר לעצמו, שאם איתמר כבר קבע לעצמו מועד ומקום, אולי כבר לא נותר זמן רב ואולי לא תהיה הזדמנות נוספת לגלות בהאזנה את תוכניותיו המדוייקות. לא מתקבל על הדעת שידבר עליהן עם עוד מישהו. אין מה לעשות, אמר לעצמו, צריך ללכת בדרך אחרת. אי־אפשר לסמוך רק על המעקב. ומה אם יצליח לחמוק ברגע המכריע? צריך לדעת בדיוק איפה ומתי הוא עומד להכות.

עד ליום המחרת כבר היתה לו תכנית פעולה. יהיה עליו לגלות לצביקה על טיב הפעולה הרבה יותר משגילה לו עד עכשיו. בעצם, נאלץ להודות לעצמו, יהיה מוכרח לספר הכול, או לפחות להמציא סיפור מפורט שעשוי להישמע סביר. הוא מכיר את הכלל: לעולם אל תספר לאנשים העובדים איתך כל מה שאתה יודע, אחרת יהיו הביצים שלך תמיד בידם. אבל הפעם חשש מאוד שיהיה צריך לחרוג מהכלל הזה. אולי כדאי לישון על זה עוד לילה, אבל אולי כבר לא נשאר זמן והלילה הזה שיאבד עכשיו יכשיל הכול.

“זמני אלי את צביקה. דחוף,” אמר לשולה.

“הוא באימונים,” השיבה.

“דחוף, אמרתי.” הפעם היה פחות אכפת לו שהוא נשמע תוקפני. כעבור פחות משעתיים כבר ישב צביקה אצלו.



 

הזמן: 0 פחות שבוע    🔗

1    🔗

יוסי נסע בשעה מוקדמת של הערב מירושלים לכיוון בית־אל. הפלאפון היה מונח במושב לידו וגם ה־M־16. בכביש הגישה מרמאללה ראה מכונית מסחרית עם מספר ישראלי חונה בצד הדרך. מישהו עמד לידה ונופף בידיו כמבקש עזרה. בדרכים האלה עוצרים כשישראלי נתון בצרה. עצר ויצא ממכוניתו. באותו רגע נחבט בראשו מאחור ואיבד את הכרתו. מהמסחרית יצאו שני אנשים, נשאו אותו בידיו וברגליו, הכניסו אותו לחלקה האחורי וסגרו מאחוריו את הדלת. כשהחלו לנסוע נזכר אחד מהם במשהו. המסחרית עצרה, מישהו קפץ מתוכה, לקח את הרובה של יוסי שנשאר במושב שליד מושב הנהג, חזר אליה והיא פתחה בנסיעה מהירה צפונה.

כשהשגיחה מיכל שיוסי מאחר, ניסתה לצלצל אליו לטלפון במכונית. הוא היה מחובר, אבל איש לא ענה לצלצולים. אחרי כמה נסיונות פנתה לרכָּז הביטחון ואמרה לו שהיא חוששת שמשהו קרה ליוסי. הוא הציע לחכות עוד כחצי שעה, אבל היא טענה שיוסי לעולם אינו מאחר, ואם אינו מגיע זה סימן שקרה לו משהו. כשהגיעו המחפשים ליציאה מרמאללה מצאו את מכוניתו עומדת ודלתה פתוחה. יוסי לא היה בה וגם לא הרובה. הם הזמינו את הצבא ופתחו בחיפושים נרחבים בסביבה. הקצין האחראי הציע סברה שיוסי יצא לדלוק אחרי זורקי אבנים, שכן במכונית לא נמצא סימן של ירי, ואולי הוא עדיין בסביבה. החיפושים לא העלו דבר. הרובה שנעלם הביא את החוקרים למסקנה שיוסי נחטף לצורכי מיקוח או שנרצח והושלך לאיזה מקום. במהדורת חצות של חדשות הטלוויזיה סופר שמתנחל מבית־אל נעלם, סבורים שנחטף, אבל שום ארגון טרם קיבל על עצמו את האחריות לחטיפה ועדיין לא הוגשו שום דרישות בתמורה לשחרורו.

בשעה מאוחרת של הבוקר שלמחרת צילצל מישהו לחדשות הטלוויזיה בערבית, דיבר ערבית ואמר כי מתנחל יהודי נחטף ליד רמאללה בידי ארגון שאותו כינה בשם “צעירי המשחררים”, וכי בבוא המועד ימסור את דרישותיו. כדי להקנות אמינות לדבריו מסר את מספר תעודת הזהות של יוסי. המשטרה אישרה כי אכן זה המספר. הקריין ששוחח עם המודיע נחקר בשי“ר אם יכול לזהות פרטים כלשהם על המטלפן האלמוני, אבל אמר שזה מיהר לטרוק את הטלפון כשהחל לשאול שאלות. ביקשו לדעת אם לפי המבטא הוא יכול לשער מאיזו סביבה הגיע המדבר, והוא השיב שהמבטא נראה לו מוזר במקצת, פלסטיני ביסודו, אבל קרוב למבטא העיראקי. חוקרי השי”ר החלו להריץ במחשב תוכנית חיפוש שבעזרתה ביקשו לשלוף כל תיק שנכתב בו על מישהו ששהה בעיראק, בבגדד, בבצרה, למד שם, או שהוא קשור בארגון מחבלים שיש לו שם בסיס, הוציאו רשימה נכבדה של שמות ושלחו סוכנים למקומות מגוריהם האחרונים שנרשמו לבדוק היכן הם.

העיתונים היו מלאים ביקורת על אוזלת ידם של השלטונות שאינם מוצאים את החטוף. מתנחלים שרואיינו בטלוויזיה רמזו שבכוונה לא עושים כל מה שצריך, כדי לסייע לטענה שצריך להסתלק מהשטחים ולפנות את ההתנחלויות. דובר המשטרה שנלחץ בחדשות הטלוויזיה בערב שלאחר מכן הודה שיש למשטרה כמה כיווני חיפוש, אבל אף אחד מהם עדיין אינו ודאי. תושבי בית־אל הודיעו שאם הם לא ייסעו בביטחון בכבישי ארץ ישראל – גם הערבים לא ייסעו בהם. הם העמידו מחסום על הכביש הראשי בכניסה לרמאללה, שרפו צמיגים והתעמתו עם חיילי צה“ל שנשלחו לפנותם. צה”ל הכריז על סגר בשטחים ועל עוצר מלא ברמאללה ובכפרים שבסביבתה. סיעות האופוזיציה הגישו בכנסת חמש הצעות לסדר היום לדיון בחוסר הביטחון בכבישים. בקולות הקואליציה הוחלט לאחד את הדיון בכל ההצעות. ראש האופוזיציה, שפתח את הדיון, אמר כי זו תגובה טבעית של הפלסטינים לחולשת הממשלה הנכנסת עמם במשא ומתן על פינוי שטחי מולדת. אלוף (מיל') פלד רואיין בטלוויזיה ואמר שהפרשה כולה מעידה על ההתדרדרות הכללית שחלה ברמת כל מערכת הבטחון הישראלית. שר המשטרה השיב להצעות לסדר היום והכריז כי המשטרה לא תניח אבן על אבן עד שתמצא את החטוף. בהסכמה כללית החליטה הכנסת להעביר את הדיון לוועדת החוץ והבטחון. מהדורות החדשות של הרדיו נפתחו במשך כל שעות היום בידיעה שעדיין אין פרטים על מקום הימצאו של יוסף לוי, המתנחל מבית־אל שנחטף בידי מחבלים, וכי עדיין לא נמסרו שום תביעות כתנאי לשחרורו.


2    🔗

בשי“ר געשו הרוחות. בשיחות אקראי אמרו רבים, שעכשיו נחשפת היחידה הערבית בקלונה. לעומתם טענו ה”ערביסטים" שהנה מוכח כי התמקדות יתרה בנעשה בין יהודים והזנחת הרחוב הערבי מעודדת את הטרור הערבי. ראש הממשלה לחץ אל ראש השי“ר למצוא משהו. ראש השי”ר הזמין לשיחה נדירה את גדעון, ראש אגף המודיעין, השתדל לדבר בנימוס, אבל נתן לו להבין שהוא לא מרוצה, מאוד לא מרוצה, גם מכך שלא היה לו מידע מוקדם על כוונות החטיפה וגם מכך שאינו מצליח למצוא את החוטפים למרות הכוחות הרבים שהפעיל הצבא בכל השטחים. היחיד שלא גילה שום סימני התרגשות מהפרשה היה מאיר, ראש היח"י. כששאלו אותו לדעתו, אמר, זאת לא הבעיה שלי, שישבור את הראש מי שצריך.

זאת אולי לא היתה הבעיה של מאיר, אבל זו היתה העבודה שלו. היו אלה אנשיו של צביקה שחטפו את יוסי, בהוראתו של מאיר. הם הקפידו לקחת עמם את הרובה, כדי שייראה שהביצוע הוא של מחבלים המעוניינים בנשק. יוסי התעורר מעלפונו זמן קצר אחרי שהוכנס לתא הסגור של המסחרית, וכדי שלא ינחש את מקום הימצאו לפי כיוון הנסיעה, נסעו שוביו בדרכים עקלקלות והרבו לרדת לדרכי עפר. לבסוף הביאו אותו, בשעה מאוחרת בלילה, לבית עזוב בפרדס זנוח ליד תל־מונד והחזיקו בו שם. חלונות הבניין היו אטומים לגמרי, כך שלא דלפה החוצה שום קרן אור. קירות החדר שבו הוחזק היו מכוסים שקי חול ואטומים מבחינה אקוסטית. את ראשו כיסו בשק והסירו אותו רק כשהביאו לו אוכל. בינם לבין עצמם דיברו ערבית, ועמו – עברית במבטא ערבי כבד. גם שישוחרר יאמין שנחטף בידי מחבלים ערבים.


יומיים שלמים לא אמרו ליוסי כמעט כלום. מפעם לפעם פלטו רמזים כאילו היה פיגוע קשה בבית־אל ויש הרוגים רבים. הניתוק, החששות ואי־הוודאות שבמצבו היו אמורים לרכך אותו היטב. ביום השלישי החלו לחקור אותו. הציגו לו שאלות רבות על הפריסה של כוחות צה"ל בשטחים, כדי שיאמין כי הם מחבלים פלסטינים המבקשים לשאוב ממנו מידע צבאי. שילבו שאלות על הנעשה בין המתנחלים ועל הארגונים הפועלים בתוכם, שגם הן שאלות המעניינות מחבלים. ומכאן לכאן שאלו גם אם ידוע לו על תוכנית כלשהי לרצוח את ראש הממשלה. ביום הראשון של החקירה החליט לא לספר כלום ושתק, על אף המכות והבעיטות שספג.

ביום השני החלו לנקוט אמצעים קשים יותר. תלו אותו, רגליו למעלה, היכו בבטנו ובעטו בראשו. טילטלו את גופו בטלטלות עזות, אם כי הקפידו לא לגרום לו נזק בלתי־הפיך ולא להביאו לאיבוד הכרה. רוב שאלותיהם עסקו כעת בתוכניות לרצוח את ראש הממשלה. כדי להקל את העינויים היה פולט מפעם לפעם איזו מלה או חלק משפט על מה שידוע לו. אבל גם כשהכרתו ניטשטשה מרוב סבל, הקפיד מאוד שלא להזכיר את שמו של איתמר או כל שם אחר. לפעמים, ברגעים של עירנות, היה מנסה הטעיות שונות, אבל היה מבוהל ומטושטש מכדי לשאול את עצמו מדוע מגלים מחבלים ערבים עניין כזה בתוכניות לרצוח את ראש ממשלת ישראל, אלא אם כן הם רוצים להיות מעורבים בו.

לפי ההוראות שמסר מאיר לצביקה, הקליטו חוקריו של יוסי ברשמקול כל מלה שהוציא מפיו והקפידו לרשום כל דבר. מאיר עצמו היה במקום כמה פעמים ורשם בפנקסו את קטעי הדברים והמלים ששמע.


אחרי היום הראשון של החקירות בשיטה הזאת ראה מאיר כי עדיין אין בידו מידע מספיק. אילו יכול להשתמש בכימיה, לא היה צריך לטרוח כל כך, אבל אמצעים אלה לא היו ברשותו, וגם לא אנשים המסוגלים להפעילם. הוא הורה לצביקה להניח ליוסי להירדם ללא הפרעה, להאמין שעכשיו מניחים לו, לפתוח את הבוקר בטוב, אולי יתפתה, ואם גם זה לא יועיל – לחדש את החקירה בצורה הקיצונית ביותר, כדי שהייאוש, הכאב והטשטוש יעזרו לפתוח את פיו. בלחץ המחטים שאיימו להכניס מתחת לציפורניו פלט יוסי עוד כמה דברים, אבל שוב הצליח להגניב לתוך דבריו כמה רסיסי מידע מטעה ולהימנע מלספר סיפור מלא והגיוני.

מאיר עדיין לא ידע דבר ברור על מועד ההתנקשות ומקומה. יש לו אמנם רשת ביטחון – המעקב הצמוד אחרי איתמר, אבל הסיוט שלו היה שאיתמר עשוי להצליח להתחמק מהעוקבים אחריו. החליט שהגיעה השעה לנסות לגבש מקטעי הדברים שנרשמו והוקלטו, יחד עם התמליל המקוטע שהגיע אליו משיחתם של איתמר ויוסי, תמונה כלשהי של האירוע הצפוי. נתן הוראה לשוביו של יוסי להתחיל לאיים על חייו ולהעמיד פנים שהם עומדים להוציא אותו להורג כיוון שהשלטונות אינם נענים לתביעותיהם. כל מידע נוסף שיוציאו מפיו של יוסי, הורה מאיר, יש להעביר אליו בלא דיחוי.

ארבעה ימים לא העלו החיפושים הנרחבים בכל השטחים (חלק מהמאמץ הועבר גם לעזה, בהנחה שאולי הצליחו להעביר אליה את החטוף, וגם עליה הוטל עוצר מלא) שום דבר. ביום הרביעי עלתה בין החוקרים סברה שאולי יוסי נחטף למטרות מיקוח, אבל מת בידי שוביו וזו הסיבה שאינם מתקשרים שוב להצגת דרישותיהם. הכתב הצבאי של הטלוויזיה, שהסברה הודלפה לו בתנאי שלא יעשה לה פרסום, העביר אותה לעיתונאי אחד, שהיה משוחרר מההבטחה שניתנה לחוקרים, ועיתונו מרח אותה לרוחב עמודו הראשון. בני המשפחה התרעמו על העיתון והוא מיהר למחרת לפרסם התנצלות, ואמר שהחוקרים עדיין אינם מוכנים להגיע לשום מסקנה סופית.

הוריו של יוסי פנו למנחשת בקפה, שאמרה כי היא רואה אותו מוחזק בידי אנשים עם שפמים המדברים ערבית. ידעונית בדואית, שכתבו עליה בעיתון שראיית הנסתר שלה מדהימה בדיוקה, אמרה שהיא רואה גוף מת, אבל הוסיפה שאינה יכולה לראות את הפנים שלו, ואם אלוהים ירצה זה לא יהיה הגוף של יוסי. אדם הידוע בכישוריו הטלפתיים ניסה ליצור עמו קשר, אבל התנצל מראש שלא תמיד הדבר עולה בידו.

סיגל עברה לבית־אל להיות עם מיכל במשך כל שעות היום והלילה. מאיר שם לב שבדו"ח ההאזנה נאמר כי איתמר צילצל למיכל רק פעם אחת, ואמר שנדהם לשמוע מה שקרה ליוסי, אבל לא הציע לבוא לביתם, לא שאל אם דרושה לה עזרה וכמעט שלא בא בדברים עם איש. גם לא נראה שהוא עושה הכנות לפעולה מיידית. העוקבים אחריו ציינו רק שהוא מרבה לשבת בבית הכנסת ולהתפלל. זה דווקא סימן, חשב מאיר – שאחרי שיחות רבות עם נחמיה החל להבין לרוחם של הדתיים ולהכיר כמה ממנהגיהם – שהוא מתקין עצמו ושלא נותר עוד זמן רב.



 

הזמן: 0 פחות 5 ימים    🔗

1    🔗

טל גרנות, ארכיבר בשי"ר, שכולם קוראים לו טליק, ישב ועסק בעבודה מייגעת. אביהו קרן, ראש השירות, עמד על כך שמפעם לפעם יבדקו אם מכתבים ומזכרים – הנשלחים מיחידה ליחידה, ובשל חשיבותם המועטה מדפיסים אותם במעבדי התמלילים ולא מעבירים אותם ברשת המרכזית – נרשמים בצורה סדירה אצל השולחים והמקבלים. תתפלא, היה אביהו אומר לו לפעמים, איזה עולם מלא נמצא בטיפה סרוחה אחת ואיזו מכשלות גדולות באות לידי ביטוי באי־סדרים קטנים.

טליק הוא אחרון הפלמחניקים בשי“ר. זה מכבר היה עליו לצאת לגמלאות. במלחמת העולם שירת ב”פלוגה הערבית“, ואחר כך נשלח לשרת בשי”ר כדי שזה יספוג, כמו שאמר מאירוב, מעט מהרוח החלוצית שפיעמה במתנדבי התקופה שלפני הקמת המדינה. כיוון שלא היה מקורב ל“מפלגה” לא ניתן בו אז אמון בעניינים רגישים שיש להם משמעות פוליטית, והוא נותר בתחומי הדרגים המקצועיים ולא הגיע מעולם למעמד בכיר באמת. במשך שנים רבות שירת בתפקידים שונים בארץ ובחו"ל, והיה אחראי לדברים הדורשים חריצות ומסירות, לדברים שקל מאוד להתלכלך בהם ואפילו להסתאב. גישתו היתה שגם העומדים בראש צריכים להתכופף ולעסוק גם במה שנעשה למטה, ולא להסתפק בפיקוח והשגחה ובריחוף מלמעלה, ויצא לו שם של מי שאינו יודע להאציל סמכויות ומעורב בכל דבר בעצמו. כשחזר ונותרו לו עוד שנתיים־שלוש עד הפנסיה, אמרו שמגיעה לו מנוחה ומינו אותו לארכיבר, תפקיד שנחשב אז פחוּת ערך.

בינתיים היתה פרשת “הרצח המצולם” ובידוי הראיות שבא אחריה. גולגלות עפו ובין הבכירים העמיק חוסר האמון. פתאום התברר שהארכיבר – שיש לו גישה כמעט לכל תאי המחשב המרכזי, למעט אלה שרק הראש נכנס אליהם באמצעות הסיסמאות הפינלנדיות שלו, ושמותר לו להיכנס בלי לשאול רשות גם למחשבי ה־PC שמחזיקים ביחידות – נתון בידיו כוח רב. כוח להרע, בעיקר, לחשוף דברים שיש הרוצים להסתיר אותם, לגלות את קלונם של בכירים שהוסכם להעלימו, אבל הוא מתנפנף כאיום על ראשם. פתאום התברר שמשרה נידחת זו של הארכיבר היא מוקד כוח רגיש וחשוב, שרבים רוצים להשתלט עליו. ביחסי היריבות וחוסר האמון ששררו בצמרת לא נמצא מועמד מהימן שהכול מסכימים להפקיד עמדה זו בידיו. בגלל יושרו, רכש לו טליק כמה אויבים, אבל ההבדל בינו לבין המועמדים האחרים לתפקיד היה שהוא כבר ממלא אותו. גדעון ביטא זאת בפתגם הערבי: הסוס מעדיף את הקרציות שיש לו מתחת לזנב על קרציות חדשות – אלה עדיין צמאות.

וכך התבקש טליק לדחות את יציאתו לגמלאות, בהבטחה שכשייצא יוסיפו לו נקודות זכות שיגדילו את שיעור הפנסיה. לא שהיה מעוניין בכך במיוחד. הוא היה ידוע בהליכותיו הפשוטות, מעין שמורת טבע של האנשים המוזרים ההם מהימים הרחוקים שלפני קום המדינה. סגנון חייו, אף ששהה שנים רבות בחוץ־לארץ ונחשף לתענוגות ולמעדנים שמי שגדל בבית פועל בניין בשכונת בורוכוב לא הכיר מהבית, נותר על גבול הצניעות. היה לו משק דבורים במושב בגליל העליון וכבר השתוקק לצאת אליו. עקיצות הדבורים, נהג לומר, מכאיבות הרבה פחות מלטיפות שמעניקים לו כמה מידידיו בשי"ר. אבל האתוס של נעוריו לא הרשה לו לסרב לפנייה להישאר בינתיים בתפקידו “עד שיימצא לו מחליף.” וכך התגורר בימות השבוע בדירת חדר ששכר בתל־אביב, והיה נוסע בסופי השבוע הביתה לאכול מתבשיליה של אשתו בארוחות הצהריים של שבת, שאליהן היו מגיעים הילדים והנכדים שנפוצו בסביבה.


2    🔗

באותו בוקר בדק טליק את מחשב היח“י והשווה בין רישום המכתבים היוצאים ממנו לנמענים שונים בשי”ר לבין הרשום אצלם. בדיקה מייגעת ומטמטמת, שכן בדרך כלל הרישומים מתאימים, והמונוטוניות הכרוכה בה מטשטשת את העירנות. פתאום גילה שמזכר שרשום עליו שנשלח ממאיר קרן, ראש יח"י, לגדעון שביט, ראש אגף המודיעין, אינו רשום בתאו של המקבל. הפנייה הטבעית, במקרה כזה, היא אל המקבל – לשאול אותו מדוע לא נרשם מזכר שנשלח אליו.

טליק הזמין את עצמו למשרדו של גדעון, התנצל ואמר שזו בדיקה שגרתית בלבד, וביקש לדעת מדוע לא נרשם המזכר.

גדעון אמר, “אני סומך על גילה שלי. היא כמו בולדוג, לא עוזבת מה שתופסת. אם הגיע מזכר – היא רושמת אותו. לא רשמה – לא הגיע.”

“טוב,” אמר טליק, “אבדוק ואשוב אליך אם יהיה צורך.”

מאיר קרן היה בחוץ כשטליק ביקש לדבר עמו, ושולה אמרה שמיד כשישוב תודיע לו ויוכלו להיפגש, אם יהיה למאיר פנאי.

“עניין קטן,” אמר טליק, “לא ייקח הרבה זמן.”

“טוב,” אמרה שולה, “אדבר איתו.”

מאיר הגיע למשרד מתל־מונד רק סמוך לשעת הצהריים. כשסיפרה לו שולה שטליק מבקש לראות אותו, רטן על טרחנותם של עכברי הניירת, אבל ידע שטליק ממוקם סמוך מאוד לאוזנו של הראש ושלא כדאי להרגיז אותו. “לא ייקח הרבה זמן, הוא אומר? – תזמיני אותו.”

טליק התנצל ואמר שזה כנראה עניין שגרתי בלבד, אבל מסמך מסוים, שרשום במחשב היח"י שנשלח לגדעון שביט, לא רשום אצלו שהתקבל.

מאיר השיב שאין בעיה וביקש לדעת באיזה מסמך מדובר. טליק הוציא מכיסו את הפתק שבו רשום התאריך והמספר. מאיר העלה אותו מיד על המחשב. כל מה שהיה כתוב בו שהוא מזכיר לראש א"מ שיחה שנערכה ביניהם ביום הקודם ומבקש ממנו ליידע מי שצריך.

טליק אמר, “תודה, זה באמת נראה כעניין שגרתי. אני הולך לבדוק אצל גדעון מדוע לא נרשם המסמך אצלו.”

גדעון היה עסוק מאוד ושאל למה צריך לדבר על המזכר הזה שוב ואם אפשר לעשות את זה מחר, אבל טליק התעקש לראותו מיד. גדעון סיכם לעצמו שכבר יש לו די והותר נקודות חיכוך עם הראש ושלא כדאי להוסיף עוד אחת. “אבל מהר,” אמר, “אין לי זמן, אני צריך לצאת לשטח.” אזכור השטח אמור להעמיד את אנשי המנגנון במקומם.

טליק הגיע מיד למשרדו של גדעון ואמר לו שמדובר במזכר על שיחה שנערכה בינו לבין ראש יח"י, שבו הוא מתבקש גם ליידע מי שצריך. גדעון שאל מה תאריך השיחה, וכששמע אותו, עיין ביומנו ואמר, “לא היתה לי שום שיחה עם מאיר קרן לא בתאריך ההוא ולא בסביבה הקרובה שלו. או שהבחור הזה לא יודע מה הוא מדבר או שהוא משקר.”

טליק חזר מיד אל מאיר ואמר, “גדעון לא רק מכחיש שקיבל ממך את המזכר, אלא אומר גם שלא היתה ביניכם פגישה סביב התאריך המדובר. אתה יכול להיזכר על מה דיברתם בפגישה ההיא ומה ביקשת ממנו שימסור ולמי?”

מאיר לא היה חייב לענות לשאלה כזאת. לא בסמכותו של טליק לחקור אותו. אבל הוא יכול להגיש דו“ח לביטחון, שיש כאן עניין שצריך לחקור אותו, וחקירה של הביטחון זה בהחלט דבר שאינו דרוש לו עכשיו. היה עליו להרוויח זמן, ולכן השיב לשאלתו של טליק, “האמת היא שאני לא זוכר עכשיו על מה דיברנו. היו לי כל כך הרבה פגישות איתו בענייני העבודה ודיברנו על כל כך הרבה דברים. מה שבטוח זה שכן נפגשנו. אם זה כתוב זה סימן שנפגשנו.” פתח את יומנו, עילעל בו ואמר, “הנה, כאן כתוב שנפגשנו. אולי עשיתי תרשומת מהשיחה, סביר שעשיתי. אבל הפקידה שלי אז, דיטה, נמצאת בחו”ל, ואני לא יודע איפה תייקה את זה.”

“הפקידה הנוכחית לא יכולה לחפש?” שאל טליק.

“אני לא מאמין שתמצא מה שתייקה הקודמת. היא די חדשה ועוד לא נכנסה לתיוקים ישנים.”

“אתה מבין שלא אוכל להשאיר את זה כך,” אמר טליק, אצטרך לכתוב דו“ח וביטחון יבררו את העניין.”


“תן לי עד מחר ותהיה לך תשובה” אמר מאיר. “אצלצל לספרד ואשאל את דיטה. אני מקווה שהיא זוכרת איפה תייקה את התרשומת, אם היתה תרשומת.”

טליק אמר שיחכה עד מחר והלך. מאיר הרגיש שהרשת מתהדקת סביבו. אין טעם לצלצל לדיטה. מאז המכתב האחרון, שבו כתבה כי ידעה מכבר שהוא מושך אותה בהבטחות שקר, לא היה קשר ביניהם, חוץ מהגלויות שהמשיכה לשלוח במרווחי זמן גדלים והולכים לעובדי המשרד. אם יפנה אליה תרגיש שנפלה בידה הזדמנות להתנקם בו. במקרה הטוב תגיד שאינה זוכרת כלום. צריך להביא בחשבון גם את המקרה הרע, שתסגיר אותו. לא, טלפון לדיטה כמובן לא בא בחשבון. אחרי מחשבה ארוכה אמר לשולה שהוא מוכרח לצאת לזמן מה למקום שבו לא יהיה עמו קשר אפילו בפלאפון וביקש ממנה לרשום את כל ההודעות שיגיעו אליו.

טליק חזר למשרדו, העלה שוב את רישומי היח"י והמשיך להשוות בין רישום המכתבים היוצאים מיחידה זו למה שרשום בתיקי היחידות הממוענות. בדק עוד כמה עשרות רישומים וכולם היו תואמים. דווקא עובדה זו שהכול בסדר עוררה את חשדותיו. אולי זו לא שאלה של רשלנות, אמר לעצמו. שאר המכתבים רשומים כולם בסדר מדויק. אולי יש פה משהו.

זה לא עניין לביטחון, אמר לעצמו. הם עובדים לאט, וכאן יכול להיות משהו חמור המחייב תגובה מהירה. החליט לבקש פגישה עם הראש.

אביהו נענה מיד לבקשתו והזמינו לפגישה דחופה.

“אני מתנצל,” אמר טליק, “יכול להיות שזה באמת שום דבר, סתם רשלנות של פקידה. אבל יכול להיות שזה משהו רציני.”

ואז סיפר לאביהו כי מאיר קרן טוען שהיתה פגישה בינו לבין גדעון, ראש אגף מודיעין, ובה מסר לו איזה מידע וביקש להעבירו לאחרים, ואילו גדעון מכחיש שהיתה פגישה. “זה מריח לא טוב,” אמר, “זה לא דומה לסתם מכתב ששכחו לרשום אותו.”

“יכול להיות,” אמר אביהו, “מה אתה מציע?”

“מאיר אומר שהוא לא זוכר מה דובר בפגישה שגדעון מכחיש שהתקיימה. הוא הבטיח לי להתקשר עם הפקידה שלו לשעבר, שנמצאת עכשיו בספרד, לשאול אותה איפה תייקה את תרשומת השיחה ולהודיע לי עד מחר.”

“לא נשמע דחוף,” אמר אביהו, “יכול לחכות עד מחר.”

“זה מריח לא טוב. מישהו מסתיר כאן משהו. אולי זה גדעון ואולי זה מאיר. אני לא יודע.”

“טוב,” אמר אביהו, “תחזור אלי אם תגלה משהו לא תקין. אתן הוראה לדווח לי ברשת גם אם לא אהיה כאן.”

בערב, בדרכו של טליק לדירת החדר שלו בתל־אביב, רכוב על אופניים כדרכו, הגיח פתאום אופנוע, פגע בו וברח מהמקום. כשהובא לאיכילוב כבר היה מת מבחינה קלינית, ולא הועילו מאמצי ההחייאה.


1    🔗

הידיעה על מותו של טליק בתאונת דרכים הגיעה לאביהו, ראש השי“ר, זמן מה אחרי שצוות חדר הטראומה באיכילוב הפסיק את מאמצי ההחייאה. המשטרה, שנראה לה כי זו תאונת דרכים רגילה, מצאה בין מסמכיו של טליק תעודת כניסה חופשית לכל מתקני השי”ר ולכל מתקן סגור אחר. הקצין התורן בתחנת דיזנגוף החליט שמדובר באדם בעל מעמד בכיר, התקשר מיד למחלקה המתאימה במטה המשטרה ומשם צילצלו אל קצין המשמרת של השי"ר, שמצא את אביהו באולם המוזיאון שבו ניגן באותו רגע פסנתרן רוסי צעיר את הנוקטורן בדו דיאז מינור של שופן, אחת היצירות האהובות על אביהו.

אביהו היה המום. במשך השנים ראה סביבו הרבה מתים, משלנו ומשלהם. אבל היתה בו שכבה פנימית רכה, שאינה מתכסה בקרום קשיח. כל מקרה שרט בה מחדש. בייחוד שחש מין קרבה לטליק, האיש העומד, כמוהו, לפרוש בקרוב אחרי שנים רבות כל כך של שירות. אביהו טילפן מיד לשרה, אשתו של טליק, ואחר כך ניגש לבית החולים. שם יכלו לספר לו רק שעוברי אורח מצאו את טליק מוטל על המדרכה בצד אופניו והזעיקו את הנט"ן. במשטרה אמרו שלא היו עדי ראיה לתאונה. אילו לא היה טליק בא אליו כמה שעות קודם לכן לספר לו שהוא חושש כי אי־סדר שמצא בתיוק מעיד אולי על ניסיון לטשטש, להסתיר משהו, היה מאמין שזו סתם תאונת פגע וברח. אבל כך ביצבץ בו חשד שהתאונה לא היתה מקרית. משהו מתרחש. משהו רציני. לא מחסלים אדם מפני שמצא אי־סדרים בתיוק.

אחרי שחזר מבית החולים ירד אביהו לדירת המחבוא שלו מתחת למטה השי"ר, שכב על הספה ושקע בהרהורים.

מהרגע הראשון חש שאין לו אמון בגדעון, ראש אגף המודיעין. מאז נכנס לתפקיד, בעל כורחו ניתן לומר, גילה כלפיו גדעון מין יחס כבוש של מרדנות. אחדים מאלה שהתנדבו להיות ידידים טובים הטריחו עצמם ללחוש באוזניו כי לפני שהגיע דיבר גדעון בגלוי נגד חוסר האחריות שבהבאת אדם שאינו איש מקצוע לעמוד בראש גוף כמו השי"ר. בכל פגישה ביניהם גדעון כאילו התריס: אני מבין בדברים האלה טוב יותר ממך. כן, אני יודע שמינו אותך מעלי, אבל אל תנסה לממש אצלי את הדרגה שלך, זה לא מקובל עלי.

דווקא בגלל הרקע הזה שאל אביהו את עצמו אם, כאשר הוא משלח בגדעון חשד שהוא מחביא משהו, אין הוא משליך עליו את הטינה האישית שיש לו כלפיו. לא יכול להבטיח לעצמו בבירור שאין זה כך, אבל אין מקום להתעלם מעובדות. יש כאן לכאורה מלה של אחד מול המלה של האחר. לדברי טליק, מאיר טוען שדיבר עם גדעון, מסר לו איזה מידע וביקש ממנו להעבירו הלאה למי שצריך להעבירו. הוא אף שלח לו מזכר בעניין זה. המזכר, מכל מקום, ישנו. גדעון טוען, לדברי טליק, שמאיר לא דיבר עמו ולא שלח לו שום מזכר. האם יש סיבה להעדיף את גירסתו של הגבוה בדרגה על זו של הנמוך ממנו בדרגה?

לגדעון סיבות רבות, אמר אביהו לעצמו, לא להיות שבע רצון ממהלך העניינים בשי“ר מאז החל לעמוד בראשו. גם סיבות אישיות, שכן ראה עצמו כמועמד הבכיר לתפקיד. גם סיבות מקצועיות לכאורה. גדעון רואה איך תהליך השלום וההתרגשות במערכת הפוליטית שומטים כאילו את הבכורה מתחת רגלי ה”ערביסטים" ומעבירים אותה למומחים לענייני היהודים. ראש הממשלה אמנם לחץ על אביהו, אחרי הפיגוע ברמת־גן, לתת עדיפות לפעילות לסיכול הטרור הפלסטיני. לפי הוראתו כינס אז את הצמרת להעביר לאנשיה מסר זה, אבל נמנע במפורש מיצירת רושם שצריך להזניח תחומי פעולה אחרים.

ככל שהתקרב מועד ביצוע העברת הסמכויות לידי הממשל הפלסטיני החל אביהו לראות יותר ויותר שהסכנה האמיתית לחיים הפוליטיים במדינה היא מהמתסיסים הפועלים בין היהודים. ידועים קשריו המהודקים של גדעון עם חוגי מתנחלים קיצוניים, וידועה גם הסימפטיה שהוא רוחש להם. זה ניתן להתפרש גם מהצד המקצועי־מבצעי. הטרור הפלסטיני הוא אויב משותף. הם נעזרים זה בזה במלחמה בו. אבל לא צריך להוציא מכלל אפשרות שיש ביניהם גם שיתוף פעולה פוליטי. אנשים שבילו את כל חייהם במלחמה בערבים הפנימו יחס של שנאה. יחס זה ניתן להעברה בקלות כלפי מי שנראה להם כי הם נמצאים ביחסי קרבה רבה מדי אל הערבים. גם לבחירות המתקרבות, שעשויות להביא לעליית הימין לשלטון, יש ודאי השפעה.

מכל כיווּן שהוא מביט בדברים נראה לו יותר ויותר שאם היתה כאן איזו מזימה, מקורה בגדעון או בסביבתו הקרובה. מחר בבוקר, אמר לעצמו, ייתן הוראה לשוש להושיב על הסיפור הזה חוקר נמרץ ולהטיל עליו להביא מסקנות מהירות. לאט לאט החלה התנומה אוחזת בו, אבל פתאום נזכר בשיחה שהיתה לו עם מאיר לפני כמעט שנה, שבה אמר לו מאיר שלא יתפלא אם מתרקם באיזה מקום קשר לרצוח את ראש הממשלה.

בבת אחת נעשה עירני לגמרי. “דחוף, את מאיר קרן,” אמר לקצין התורן.


2    🔗

הקצין התורן התקשה באיתורו של מאיר. מלשכתו לא היתה תשובה. השיחה הועברה לפלאפון, זה צילצל, אבל מאיר לא ענה. “המשך לנסות,” הורה אביהו לקצין התורן, “בטלפון, ברשת, אתה מוכרח למצוא לי אותו”.

כעת כבר לא היה סיכוי לישון. אביהו ישב ליד הפסנתר ופרט עליו תרגילי אצבעות עצבניים של צ’רני. כעבור כשעה, ועוד כמה צלצולי תזכורת חסרי מנוחה, התקשר הקצין התורן והודיע שמאיר על הקו.

“אני צריך אותך כאן,” דיבר־צווח אביהו, “עכשיו.”

מאיר הגיע רק כעבור שלושת רבעי שעה. הקצין התורן הורה לו לרדת לדירתו של אביהו, דבר נדיר, שכן אביהו כמעט שאינו משתמש בה לפגישות עבודה.

“הייתי בשטח,” התנצל בכניסתו, “והגעתי הכי מהר שיכולתי.” כל הדרך מתל־מונד חשב מה יגיד לאביהו אם יתברר שגילו את תוכניותיו, ואיך יתגונן מפני ההאשמות של העלמת ראיות, קשירת קשר וכל ההאשמות החמורות האחרות שאפשר להדביק לו עכשיו.

“מה אתה יודע על תוכנית לרצוח את ראש הממשלה?” פתח אביהו מיד בשאלה מהממת. לפעמים נהג לנסות טכניקה זו – להתחיל ישר מהסוף ולהסיק מסקנות לא ממה שמשיבים לו אלא גם מהמבוכה שהִשרה.

“לא הרבה,” השיב מאיר, והמשיך לחפש איזה סימן שממנו יוכל ללמוד מה ידוע לאביהו ומה לא ידוע לו.

“ספר את המעט שאתה יודע.”

מאיר נזכר פתאום בשיחה ההיא במסעדה לפני תשעה חודשים. יכול להיות שאביהו מנסה להתחיל במקום שהפסיקו אז. אפשרות קלושה, אבל צריך להיאחז בה.

“זה לא הרבה יותר ממה שכבר אמרתי לך,” אמר.

אביהו הניע בראשו. “לא המשכתי לחקור?”

פתאום הבריק רעיון מטורף בראשו של מאיר. החקירה הזאת שבה התחיל טליק עוד תעבוד לטובתו. “ניסיתי, אבל לא נתנו לי.”

אביהו לא היה צריך רמז מפורש מזה. ניגודי הגרסאות בין גדעון למאיר, שעליהן סיפר לו טליק לפני מותו, החלו לקבל משמעות ברורה יותר. מנגנוני הזהירות שלו חדלו לתפקד והוא שילח במאיר שאלה מנחה: “סיפרת לגדעון מה שסיפרת לי?” השאלה הנכונה היתה צריכה להיות: האם סיפרת לעוד מישהו מה שסיפרת לי? אבל אביהו היה להוט אחרי התוצאה.

מאיר ראה שהשיחה מתפתחת בכיוון הנכון. יכול להיות שטליק כבר הספיק לספר לו על המזכר. השאלה הזאת שלו מעידה על כך כנראה. צריך להמר על זה. “סיפרתי לו על חשדות שיש לי,” השיב. “ביקשתי ממנו רשות להרחיב את החקירה והצעתי לו להזהיר את האבטחה שיהיו יותר עירניים בכיוון של התנקשות אפשרית בחיי ראש הממשלה. אפילו שלחתי לו מזכר על השיחה הזאת.”

“מה היתה תשובתו?” שאל אביהו.

“דיבר איתי בטלפון ואמר שיחשוב על זה.”

“וזה הכול?” המשיך אביהו לשאול.

“כמעט. ביום של הפיגוע ברמת־גן קרא לי ואמר לשבת בשקט. מי שעומד בתוך חרא עד הסנטר, אמר, לא צריך לעשות גלים.”

“אז אני נותן לך עכשיו הוראה,” אמר אביהו. “עשה כל מה שצריך כדי לגלות אם מתרקם איזה קשר.”

הטלטלות האלה בין התחושה שכל דבר סביבו מתמוטט לבין ההיחלצות הפתאומית המופלאה מהסכנות האורבות לו הזרימו מנת אדרנלין גדושה למערכת ההפרשה הפנימית של מאיר. חשב לגשת לאחד הברים הפתוחים בשעה זו ברחוב ירמיהו לשתות משהו חריף, אבל במקום זה חזר למשרדו, הכין לעצמו כוס קפה שחור וישב לעבור על סלילי ההקלטה ועל הדפים שבהם נרשמו פרטי חקירתו של יוסי. פתאום נזכר שלפני שנכנס לדירת הסתרים של הראש שכח להוציא אותם מהתיק שנשא עמו, והם היו שם במשך כל הפגישה. זו היתה יכולה להיות בדיחה אידיוטית, חשב, נעל את הדלת, הניח את הקלטת ברשמקול וניגש אל לוח הכתיבה העומד בפינת החדר.


3    🔗

כשיצא מאיר כבר היתה השעה שתיים ומשהו בלילה. אביהו חשב שדחוף ביותר להיפגש עם ראש הממשלה בשעה מוקדמת בבוקר ולהזהיר אותו. אפשר לחכות עד הבוקר, אבל מוטב לצלצל עכשיו בטלפון האדום כדי שלא ידחה אותו בנימוק שהוא עסוק, ויקבל אותו מיד בבוקר.

בחמש וחצי בבוקר כבר היה אביהו בדרכו לארוחת בוקר עם ראש הממשלה במעונו בירושלים.

מירה התנצלה שאינה חשה בטוב והם שתו לבדם את הקפה עם הלחמניות בריבה שהגישה להם העוזרת.

“ראש הממשלה,” פתח אביהו, “אני מתנצל שלחצתי עליך לקיים את הפגישה הזאת בהודעה קצרה כל כך. אבל זה מצב מיוחד במינו. יש לי הרגשה שקיים קשר להתנקש בחייך.”

“הרגשה?” שאל ראש הממשלה.

“אולי לא הרבה יותר מהרגשה. אבל מה שאני מפחד ממנו באמת זה שיש סימנים שאולי מישהו אצלנו קשור…”

“אצלכם?”

“רק סימנים, חשדות.”

יש לך עובדות או שאתה מביא לי ניחושים?"

“לצערי, לא עובדות מוצקות.”

“ממצאים?”

“נסיבתיים, רק נסיבתיים,” אביהו נשמע כמתנצל. הוא היה נבוך ותחושתו היתה לא נוחה. כל מה שהוא יכול לדבר עליו זה על תחושות והרגשות, והוא נאלץ לגשר בעזרת רמזים על פני החורים שבעובדות. הוא ידע שבעוד שלושה ימים תיערך בתל־אביב עצרת גדולה לפתיחת מסע הבחירות. ראש הממשלה יעמוד על הבמה, חשב אביהו, מי יודע אם איזה מתנקש מטורף לא יוכל להתחבא בקהל, לרוץ אל הבמה ולירות בו? לינקולן נרצח בתיאטרון. קנדי נורה כשהמונים עמדו משני צדי הרחוב שבו נסעו והריעו לו. המונים מעולם לא הרתיעו מתנקש נחרץ. להיפך. לא רק שקל לו יותר להיעלם בתוכם, הוא אפילו מתחזק באמונתו בידיעה שהמונים יצפו בו.

“איך אתה מצפה שאגיב על האזהרה הזאת?” שאל ראש הממשלה.

“לדעתי אתה לא צריך להשתתף בעצרת באיצטדיון הכדורסל,” החליט אביהו לומר דברים מפורשים.

ראש הממשלה הביט בו במבט הידוע שלו, חציו משועשע, חציו כועס, ואמר, “אתה באמת חושב שבגלל תחושות וסימנים וניחושים אתבצר בבית ולא אצא לשום מקום?”

“לפחות זמנית,” אמר אביהו, “עד שנסיים את החקירה הנמרצת שהוריתי להתחיל בה.”

“לא מוכן להסתגר,” אמר ראש הממשלה, “לא מוכן שקומץ פרחחים מופקרים ופוליטיקאים זולים המשרתים אותם יכתיבו לי סגנון חיים זר לי.”

“זאת לא רק שאלה של סגנון חיים, ואפילו לא רק של ביטחון אישי. זה ענין של יציבות השלטון. תחשוב מה יהיה כאן אם יקרה לך משהו, הרי…”

ראש הממשלה נכנס בדבריו: “את זה אתה אומר כראש השי”ר או כאזרח?"

“שניהם יחד.”

“אז כאזרח אני אומר לך שלא אירתע מאיומים. וכראש השי”ר אני אומר לך – עשה את המוטל עליך. יש לך מודיעין? יש לך אבטחה? שהם יעשו את העבודה שלהם ואני את שלי."

“אולי לפחות תסכים הפעם ללבוש שכפ”ץ?

“בשום אופן.”

משהו עקץ אותו, חשב אביהו, שהוא מדבר בצורה כזאת. לא אופייני לו. אבל אפשר לראות בבירור שלא אזיז אותו.

אחרי ששב לתל־אביב קיבל אביהו את ההחלטות, שלאחר מכן היו לו חודשים רבים להתחרט עליהן. הוא קרא לראובן תמיר, ראש אגף האבטחה, וביקש ממנו להביא בתוך חצי יום תוכנית מפורטת לאבטחת העצרת באיצטדיון הכדורסל שבה השתתף ראש הממשלה. ראובן הביא תוכנית לתגבור ניכר של הכוחות הממונים באופן שגרתי על שמירת ראש הממשלה. הוא הציע לפרוש באזור מאבטחים, נוסף על אלה שהולכים עמו לכל מקום. הוא הציע להציב שוטרים וצלפים על הגגות, גם כדי שיוכלו לירות במתנקשים פוטנציאליים שינסו לפעול בחוץ, וגם כדי למנוע הצבת צלפים מתנקשים עליהם. וכן הציע גם לבקש מהמשטרה להביא כוחות רבים, במדים ובבגדים אזרחיים, שיתערבו בקהל, בחוץ ובפנים, וישימו לב לכל תנועה חשודה.

אביהו אישר את התוכנית והורה לראובן לזמן קבוצת פקודות למחר, לסייר בשטח ולבחון את כל דרכי הגישה. ראובן חזר מהסיור ואמר שכיוון שההתנקשויות נערכות בדרך כלל הכניסה לאירועים וביציאה מהם, המקום הטוב ביותר להעמיד את מכוניתו של ראש הממשלה הוא בכניסה הדרומית־מערבית של האיצטדיון, ומשם להביא אותו לבמה. לאחר מכן, כשייצא משם, תוכל המכונית לנסוע בגישה המיוחדת לנתיבי איילון, הנפתחת לקהל רק אחרי אירועים. יציאה זו תישאר סגורה לקהל עד שתעבור בה מכוניתו של ראש הממשלה.

“מי עוד שמע ממך על תוכנית האבטחה?” שאל אביהו.

“אף אחד,” השיב ראובן.

“תמשיך לא לספר אותה לאף אחד,” הורה אביהו ואישר את ביצוע התוכנית.



הזמן: 0 פחות 3 ימים    🔗

1    🔗

כל הלילה עמד מאיר קרן ליד הלוח. תחילה רשם בגיר אדום בחלק העליון של הלוח את כל הקטע המטושטש מתמליל השיחה שהתקיימה כשבועיים לפני בין איתמר ליוסי:

(יוסי:) איפ… (איתמר: )… מאוחר בערב… אחרי ה… בתל… כשייצא אל ה…(יוסי:)איך תגיע?… (איתמר:)… ביטחון… אני חושב…מה שהצעת… אוזניה.

מלים ודאיות רשם בגיר אדום. השערות ומלים בסוגריים בגיר צהוב. קילל שוב בלבו את אנשי ההאזנה המחורבנים האלה, שפתאום התקלקל להם המכשיר דווקא ברגע הכי חשוב, הפעיל את הרשמקול והקשיב להקלטת השיחה, כדי לקבל מושג על אורך ההפסקות. זה כמו בתשבץ, חשב, מראש מגלים לך כמה אותיות יש במלה שאתה מחפש.

היו בטקסט כמה דברים מובנים מאליהם. איפ… זה כמובן איפה. בתל… סביר שזה בתל־אביב, אבל יכול להיות גם מקום אחר, ובעצם גם חלק ממלה שיש לה צלצול דומה אבל כתיב אחר, כמו בטלפון. הוסיף בגיר צהוב ליד בתל את המלים אביב(?) ובטלפון (?).

לפני המלה ביטחון בתשובתו של יוסי היתה הפסקה ארוכה למדי וחסרו מלים רבות. זה יכול להיות כל מיני דברים. דילג על מקום זה כמו שמדלגים בתשבץ כשמגיעים למלה ארוכה שלא יודעים מהי, ועדיין אין די אותיות מפתרונן של מלים אחרות שעשויות לסייע בפענוחה. גם ההפסקה לפני המלים מאוחר בערב היתה ארוכה למדי. סביר שנשמטה תשובתו של איתמר לשאלה איפה וגם השאלה הנוספת של יוסי, מתי? גם כאן יצטרך לחכות למה שהעלו בחקירתו של יוסי. מכל מקום רשם בגיר צהוב בסוגריים (יוסי: מתי?).

כאן שם לב לכך שההפסקה בין המלים אני חושב ומה שהצעת קצרה מאוד. לכל היותר חסרו כאן מלה או שתיים. סביר שאמר: אני חושב לקבל (או לעשות) מה שהצעת. רשם שתי מלים אלה זו מתחת לזו בין המלים אני חושב ומה שהצעת. ואז נזכר שהמלה אוזנייה כבר הופיעה בתמליל שיחה קודמת. העלה את תמלילי השיחות של איתמר במחשב והגיע לקטע שבו הציע יוסי לאיתמר, כשדנו בהתנקשות הצפויה במכון וייצמן, שירכיב אוזנייה, יעמיד פני איש ביטחון ויוכל להתקרב אל ראש הממשלה. איתמר דחה את הרעיון, אך סביר, בהחלט סביר, שבשיחה זו אמר ליוסי כי הפעם הוא מקבל את הצעתו.

המלים בתמליל שיחת הטלפון הסתדרו יופי למשפט שלם: אני חושב לקבל מה שהצעת ולהרכיב אוזנייה. כתב אותן על הלוח. ככה זה בפתרון תשבץ. ההגדרות הראשונות הן הקשות ביותר. אחר כך זה הולך ונעשה קל. הנה, על פי ה“מאוזן” בלבד, כבר הגיע לכמה פתרונות אפשריים.


2    🔗

ניגש ל“מאונך”. החל לרשום בחלק האמצעי של הלוח את מה שנראה כשייך לעניין משני ימי החקירה של יוסי:

כדורגל… איצטדיון… בית"ר ירושלים… פתיחת הליגה… כשיצא אל המכונית… באוטובוס וברגל… לא רחוק מהתחנה המרכזית… כדורסל… לא יודע… תוכנית לא טובה… אמרתי לו שלא… בלילה אחרי האסיפה… די תעזבו אותי, אספר הכול… ירושלים… הרב אמר שיש לו דין רודף… הוא יהיה לבד, אחרים לא קשורים…

מאיר החליט להשמיט את התשובות לשאלות שניסו כאילו להוציא מפיו של יוסי מידע על צה"ל, בסיסיו ותנועותיו, על היערכות יישובי המתנחלים ועל כוונותיהם הפוליטית, כדי לא לסרבל את החומר שצריך לטפל בו. ממילא סידר שישאלו את יוסי את השאלות האלה כדי שישתכנע שנחטף בידי מחבלים ערבים וכדי להעלים ממנו את העניין המיוחד שיש לחוקריו בתוכנית להתנקש בחייו של ראש הממשלה.

לפניו על הלוח היתה ערבוביה מוזרה של מידע, הצטדקויות, ביטויים של כאב ותסכול ואולי גם הטעיות. צריך להביא בחשבון שכדי להקל את הלחץ עליו פלט בכוונה דברים שיש בהם כדי להטעות, וגם לזכור שהוא מאמין שמדובר במחבלים ערבים שצריך למנוע מהם מידע בכל מחיר.

בעצם, חשב מאיר, על המצב כולו כבר ידוע לו הרבה מאוד, ויש בידיו תשובות לכמה מהשאלות הבסיסיות ביותר, שכל חוקר מתחיל יודע שצריך לשאול אותן. ידוע לו בהחלט מה? – מדובר בניסיון לרצוח את ראש הממשלה. הוא גם יודע מי? – קצת בעזרת אינטואיציה, קצת בעבודת שטח ובהפעלת אמצעים מתוחכמים – איתמר שומרון. גם בזה אין ספק, ברור שהוא מתכנן את זה ושכבר עמד פעם לעשות את זה. המלים אחרים לא קשורים שיוסי פלט בחקירתו מאשרות גם הן את הידיעה שאיתמר החליט לפעול לבדו. מדוע? היא, בעסק הזה, שאלה חשובה פחות. המוטיבציה עשויה לסייע באיתור העושה, והרי הוא יודע מי העושה. מכל מקום, יש לו תשובה גם עליה: מדיניות השלום, עצירת הנסיגה, זעזוע המערכת הפוליטית, וגם “דין־רודף” וכל זה. גם לשאלה איך? יש לו תשובה – ביריית אקדח. זאת ידע בבירור, מתמלילי השיחות בין איתמר ליוסי.

נותרו רק שתיים מהשאלות הדרושות לידיעה שלמה: איפה? מתי?

יוסי יודע את התשובות לשתי השאלות האלה. שתיהן נמצאות בקטע המחוק בתמליל שיחתו עם איתמר. נותר רק לראות אם הצליחו להוציאן מפיו.

חילק את החלק התחתון של הלוח לשני טורים. בראשם כתב בירוק את המלים מקום וזמן, והחל לנסות לסדר את המלים שהועלו מחקירתו של יוסי בטורים המתאימים.

מלים שקשורות ב“מקום” היו ירושלים, איצטדיון, לא רחוק מהתחנה המרכזית וגם במידת מה בית"ר ירושלים. לכאורה המלים כדורגל ופתיחת הליגה מתקשרות עם בית"ר ירושלים. הצרה שיש כאן יותר מדי מלים שמכוונות אותו לאותו כיוון, חשב, יותר מדי פירוט. משהו חשוד כאן. וחוץ מזה, המלה כדורסל, מה היא עושה כאן? לבית"ר ירושלים אין קבוצה בליגת הכדורסל. כמעט בטוח שביקש להטעות.

עיין בקבוצות המלים: לא רחוק מהתחנה המרכזית, ירושלים, איצטדיון. יש איצטדיון לא רחוק מהתחנה המרכזית בירושלים, איצטדיון הקמפוס בגבעת רם. לא משחקים שם לא כדורגל ולא כדורסל. וחץ מזה, המלה ירושלים עומדת בסתירה עם המלה בתל־אביב שבתמליל שיחתם של יוסי ואיתמר, אם בתל… זה באמת בתל־אביב.

פתאום נזכר שלא רחוק מהתחנה המרכזית של תל־אביב יש איצטדיון, איצטדיון הכדורסל. מדובר במשהו הקשור באיצטדיון זה. הוא היה בטוח בכך. המלים בית"ר ירושלים וכדורגל היו הטעויות מובהקות. וכמובן גם המלה ירושלים.

כיוון החיפוש היה עכשיו איצטדיון הכדורסל בתל־אביב. נזכר שקרא בעיתון שראש הממשלה ינאם באסיפה (יש מלה כזאת בתמליל) לפתיחת מערכת הבחירות של מפלגתו. פישפש בעיתוני הימים האחרונים ומצא שזו עומדת להיערך שם מחרתיים.

בבת אחת מצא גם את המקום וגם את הזמן. השאר אינו אלא ביצוע.

3    🔗

עכשיו כבר לא היה צורך לסתום את כל הפרצות בטקסטים. התמונה נעשיתה ברורה: איתמר יבוא לתל־אביב באוטובוס. ילך ברגל מהתחנה המרכזית לאיצטדיון הכדורסל ביד־אליהו. יחכה בחוץ לראש הממשלה שישתתף באסיפה לפתיחת מסע הבחירות של מפלגתו. ירכיב אוזנייה ויתערב בין אנשי הביטחון הרבים שיהיו בחוץ. הפעם אינו חושש שיכירו אותו, שכן יהיו המון אנשי ביטחון ולא כולם יכירו אלה את אלה. ואז, אחרי שתיגמר האסיפה וראש הממשלה ייצא אל מכוניתו ייגש לבדו ויירה בו מקרוב.

יוסי טוען, אמנם, שזו אינה תוכנית טובה. זה כבר היה ידוע מתמלילי השיחות הקודמות ביניהם. אבל אין ספק שזו התוכנית. סוף סוף יש בידו פתרון שלם לתשבץ. מרגע זה אסור לתת לאיתמר להישמט ולו לרגע מהעוקבים אחריו.

כבר היה בוקר. שולה הגיעה, כדרכה, בשעה מוקדמת. ביקש שתביא לו את כל עיתוני היום. עד ששתה את קפה השחרית שב ומצא בכולם מודעות גדולות המודיעות על האסיפה הגדולה לפתיחת מסע הבחירות שתיערך מחרתיים בערב באיצטדיון הכדורסל בתל־אביב בהשתתפות ראש הממשלה.

בתנאים אחרים היה מת לישון אחרי לילה ללא שינה. אבל הפעם היה נמרץ ועירני. עכשיו עליו להיות בטוח שלא יחול שינוי בתוכניתו של איתמר במהלך היומיים הבאים. התקשר לפלאפון של חוליית ההאזנה כדי לומר לאנשיה שמעכשיו הם חייבים בדריכות מקסימלית ולהודיע שלא יהיה מוכן לסבול שיבושי הקלטה. מהמוקד אמרו שוב ושוב שהמנוי אינו זמין כעת. הדבר נראה לו מוזר, אבל הוא היה נתון כולו לתוכנית הסיכול ולא התפנה לשאול את עצמו לאן נעלמו כולם. “כּוּל כַּלבּ בּיג’י יוֹמוֹ,” אמר לעצמו. אחרי שייגמר הכול יטפל בהם כמו שצריך. דיבר שוב עם אנשי המעקב והורה להם לשמור בכל מחיר שהאובייקט לא יחמוק מהם ולהקפיד לדווח לו על כל דבר שנראה ראוי לדיווח. שאל את שולה מדוע אין תשובה מהאנשים שהביאה אליו, והיא השיבה שגם היא מתפלאת. הבטיחה שתנסה לברר, אבל זה שמכיר אותם יהיה בבית רק בערב.

לאחר מכן נכנס למכונית, נסע לתל־מונד ואמר לצביקה שכבר אי אפשר להפסיק את החקירה. שקל לרגע לשחרר את יוסי עוד באותו יום, אכל החליט שלא כדאי לעורר נמרים מנמנמים. שיישאר כאן עוד יומיים. אין ברירה אלא להשאיר את השק על ראשו אבל צריך לדאוג שיקבל אוכל טוב יותר ויחס אנושי.

הורה לצביקה להשאיר רק שני שומרים ולהתייחס יפה אל העציר. אמר לו שילך להתקלח היטב ויבוא אליו למשרד בעוד כמה שעות. הוא עצמו נסע הביתה, התקלח, התגלח, החליף בגדים וחזר למטה השי"ר. לקראת הערב, אמר לצביקה, ייצאו לאזור איצטדיון הכדורסל ביד־אליהו, יסיירו בשטח, יבחנו דרכי גישה ומילוט, כיווני ראייה, מפני ששם, מחרתיים, יהיה הכול.

ליתר ביטחון חזר עמו שוב על התוכנית: הוא, צביקה, מחכה בשטח. יהיה לו פלאפון ביד. אנשי המעקב יתלוו אל איתמר מירושלים. שניים יסעו איתו באוטובוס. שניים יבואו במכונית לתל־אביב ויחכו לו ליד התחנה המרכזית. כשיירד איתמר מהאוטובוס ידווחו לצביקה על תנועותיו בפלאפון. צביקה יזהה אותו כשיגיע. סביר שיתקרב למכוניתו של ראש הממשלה ויעמיד פנים כאיש ביטחון. צביקה ייצמד אליו ולא יניח לו להתרחק ממנו. ליתר ביטחון יהיה במרחק מה ממנו עוד אחד מחוליית המעקב, ואז, ברגע המכריע, כשאיתמר ישלוף את האקדח, יירה בו צביקה מאחור לפני שאנשי הביטחון הנלווים לראש הממשלה יבחינו מה קורה.

אחר כך הכריח את צביקה לחזור על כל התוכנית והיה שבע רצון רק כשהצליח בפעם השנייה לעשות זאת לגמרי בלי שגיאות.

בערב כשחזר עם צביקה מהסיור באזור איצטדיון הכדורסל רצה לשאול את שולה אם ביררה כבר מדוע האנשים שהביאה אליו אינם עונים בפלאפון, אבל היא כבר לא היתה במשרד. צילצל אליה הביתה ולא היתה תשובה. למחרת בבוקר שאל מה ביררה אמש ואמרה שהאיש שלה לא היה אתמול בבית, ושתנסה שוב בערב הבא. כשראתה שתשובתה מכעיסה אותו שאלה, “משהו חשוב?”

“תשכחי מזה,” השיב בכעס.


 

הזמן: 0 פחות יום אחד    🔗

1    🔗

יום זה היה יום של פעילות שגרתית, ולא הסתמנה בו שום חריגה מהסדר הרגיל.

ראש הממשלה קרא בבוקר את העיתונים בעברית וכמה מעיתוני חו"ל, עיין בעמודים של “חצב” עם הציטוטים מכלי התקשורת הערביים, ישב עם הפקידות הבכירה לדיון בסדרי עבודת המשרד בתקופת הבחירות, היה לו רעיון עם מישהו מרשת אן.בי.סי האמריקנית שגילה כלפיו יחס אוהד ולא שאל שאלות מביכות, מזכיר המפלגה היה אצלו ודנו בפרטי סדר היום של האסיפה באיצטדיון הכדורסל. משלחת של ראשי מחוזות היתה אצלו לתבוע ייצוג הולם יותר למחוזות ברשימת המפלגה. רק כמה פעמים הניחו על שולחנו את הדפים עם שלושת הקווים האלכסוניים האדומים, אבל גם בהם לא היה מידע מפתיע. סתם יום של חול.

אביהו קרן, ראש השי“ר, ישב עם שוש ודיבר עמה על חקירת שיבושי התיוק שגילה טליק לפני מותו. רמז לה שנראה כי גדעון מסתיר משהו, אבל אמר שהחוקר לא צריך להיות מושפע מהשערה זו ושעליו לחקור בכל הכיוונים. אחר כך היה אצלו ראש היחידה הערבית ומסר לו דו”ח בכל הכיוונים. אחר כך היה אצלו ראש היחידה הערבית ומסר לו דו“ח על חוליות פיגוע שונות שהתגלו בזמן האחרון. בהזדמנות זו הביע דאגה מכך שפינוי מרכזי האוכלוסייה הערבית, כמוסכם עם הפלסטינים, יפגע קשות ביכולת המודיעינית שנשענת עד עכשיו על השליטה הצבאית של צה”ל. אביהו השיב לו שהדבר ידוע לכל הנוגעים לדבר, אבל העוסקים בחשיבה כוללת החליטו על כך ואנחנו אנשי ביצוע. אחר כך נסע לסיור בבסיסים בשטחים וקפץ גם לגליל לבקר אצל אשתו של טליק. סתם יום של חול.

מאיר, ראש היח“י, לא עשה שום דבר מיוחד. ניסה לקרוא קצת מהניירת שהצטברה על שולחנו, אבל גילה שאינו יכול להתרכז. יצא שוב לאיצטדיון הכדורסל כדי לראות את השטח בשעות היום. ביזבז זמן רב בשוטטות בסביבה, ניגש לשכונת התקווה, הזמין שפודי אווז עם צ’יפס וגולדסטאר מהחבית, אבל מחוסר תיאבון לא כילה מה שהיה בצלחת וגם מהבירה השאיר לא מעט. חזר למשרדו, שמח שאין הודעות בשבילו. יש ימים שאדם שמח שאין בשבילו הודעות. ניסה לנמנם על מיטת השדה. זימן אליו את צביקה ושאל אם הכול בסדר וקיבל תשובה שכן. בערב הגיע דו”ח יומי מחוליית המעקב אחרי איתמר. סתם יום של חול.

איתמר גם הוא לא עשה שום דבר מיוחד. לא הלך לאוניברסיטה באותו יום. שהה שעות אחדות בבית הכנסת. רוב שעות היום ישב לבדו בדירתו. כאילו סתם יום של חול.

יוסי גילה שיחס שוביו אליו השתנה מן הקצה אל הקצה ותהה אם ישובו להשתמש בעינויים, מה קורה בבית, מה בכלל הם רוצים ממנו ומתי ישחררו אותו.


2    🔗

בשעה מאוחרת בלילה דפק מישהו על דלתה של דירה הנמצאת בחלק האחורי של הקומה העליונה בבניין העומד ברחוב לה־גארדיה בתל־אביב ופונה אל מגרש החניה של איצטדיון הכדורסל. בעלי הדירה, זוג קשישים שהגיעו בגל העלייה האחרון מרוסיה, נבהלו וסירבו לפתוח את הדלת. בעל הבית שאל ברוסית “מי שם?” מישהו ענה ברוסית שהביא להם דרישת שלום מבתם אולגה, המתגוררת עם בעלה ועם נכדיהם במוסקבה. “לכי לפתוח,” אמר לאשתו.

ברגע שנפתחה הדלת, הכניסו בפתח נעל שמנעה את סגירתה מחדש. שני אנשים לא מוכרים דחפו בכוח את הדלת, נכנסו ונעלו אותה אחריהם. אחד מהם שלף אקדח ואמר להם ברוסית לשבת על הספה בסלון. השני, שנשא בידיו מזוודה שטוחה וגם תיק מסע, עמד בצד ושתק.

“שבו בשקט, עשו מה שאנחנו אומרים ולא נעשה לכם שום דבר רע,” אמר האיש עם האקדח.

“מה אנחנו צריכים לעשות?” שאלה נאשה, שהתאוששה ראשונה.

“שום דבר,” השיב. “שום דבר. בעיקר לא שטויות.”

הקשיש אמר: “פיש, אני צריך לעשות פיש.”

“יש לו מצב של פרוסטטה,” אמרה האשה, “הוא מוכרח.”

נושא האקדח התלחש עם האחר. זה הניח את המזוודה ואת תיק המסע בצד, ניגש לבית השימוש, בדק אותו, חזר ואישר שאין בעיה.

“אתה יכול לצאת,” אמר נושא האקדח, “אבל בלי שטויות.”

הקשיש יצא בצעדים קטנים ומהירים לבית השימוש. “לא לנעול,” קרא אחריו נושא האקדח ושלח את האדם השני להשגיח שהדלת תהיה פתוחה.

כשחזר הקשיש וישב על הספה בסלון, אמר נושא האקדח. “אנחנו נהיה כאן כמה זמן שאנחנו צריכים. אין טלפונים החוצה. אם מצלצל הטלפון,” פנה אל האשה, “תעני ותגידי שהכול בסדר. יש כאן גם מי שמבין עברית, אז בלי שטויות. ניסיון קל להגיד משהו אחר ואני יורה. אם ירצה מישהו לבוא לבקר, תגידי שבעלך לא מרגיש טוב ושאת לא רוצה שיבואו. זה הכול.”

“כמה זמן תהיו פה?” שאלה האשה.

“כמה שצריך.” ופתאום נזכר בדבר נוסף, “כן, וכדי שלא תצטרכו לרדת בבוקר לחנות, הבאנו כאן מה שאולי תהיו צריכים.” הוא לקח את תיק המסע והוציא ממנו קרטון של חלב, לחם, קופסה קטנה של קפה נמס, גבינה, ביצים, עגבניות, מלפפונים. “יש כאן הכול. שימי מה שצריך במקרר ואחר כך אתם יכולים ללכת לישון. דלת פתוחה. חלונות ותריסים סגורים.” הוא ניגש להציץ בחדר השינה. “אין לכם טלפון בחדר השינה, טוב. אם יצלצל הטלפון, את באה הנה לענות. אם יצלצלו בדלת תגידי שאת לא יכולה לקבל עכשיו אף אחד. ובלי שטויות. אם לא תעשו שטויות לא יקרה לכם כלום.”

“ואם הוא יהיה צריך פיש? הוא קם הרבה בלילה,” אמרה האשה.

“אנחנו נהיה כאן בסלון. שיבוא הנה ומישהו ילך איתו לבית השימוש.”

זוג הקשישים הלך לחדר השינה.

“בדוק את שדה הראייה שלך,” הורה בעל האקדח לאחר, “בוריס אמר שממרפסת המטבח אפשר לכוון לכל מקום בשטח.”

זה ניגש למזוודה, פתח אותה, הוציא ממנה רובה מפורק בעל כוונת טלסקופית, הרכיב אותו ושאל ברוסית, “איפה מרפסת המטבח?”

“ליד המטבח, טיפש,” השיב נושא האקדח.

שניהם יצאו למרפסת המטבח בלי להדליק אור. בעל הרובה חיפש מקום שבו יהיה חבוי ככל האפשר כשיכוון את הרובה, עמד והציץ במגרש החנייה הגדול של איצטדיון הכדורסל מבעד לכוונת הטלסקופית.

“רואים היטב?” שאל נושא האקדח, שהקפיד כל הזמן גם להסתכל לכיוון חדש השינה לראות אם מישהו מהקשישים מנסה לצאת משם.

“רואים מצוין,” השיב בעל הרובה ואחר כך פירק אותו והחזירו למזוודה.

“טוב,” אמר ראש החוליה. “לך לישון על הספה ואני אשמור. אחר כך נתחלף.”

“בכל זאת אני אומר לך שהיה יותר פשוט להיפטר מהם תיכף. מה אנחנו צריכים להתעסק עם השמירה הזאת עליהם?”

“אתה מדבר שטויות,” השיב האחר, “מחר יבוא מישהו, ידפוק בדלת וירצה לדבר איתם. מה תעשה?”

“לא נפתח,” אמר.

“תמיד היית אידיוט ותמיד תישאר אידיוט,” קבע ראש החוליה.

“יחשבו שאולי מתו פתאום ואחרי חצי שעה יהיה כאן אמבולנס או שיבואו מכבי האש עם משטרה לפרוץ את הדלת.”

“חשבתי רק, אם ממילא יהיה צריך לחסל אותם אחר כך, אולי יותר טוב לעשות את זה כבר בהתחלה.”

“אל תחשוב. אני פה בשביל לחשוב,” אמר ראש החוליה בתקיפות.

“וחוץ מזה, אולי אפשר גם בלי לחסל אותם. אם לא נצטרך לירות, נוכל להסתלק בשקט. אף אחד לא יחפש פה שום דבר.”

“הם יספרו אחר כך,” ניסה האחר לעמוד על שלו.

“מי יאמין לסיפור מטומטם כזה של שני זקנים שלא יודעים מהחיים שלהם?”

בשעה די מוקדמת של הבוקר נשמעו צעדים במדרגות. שני האורחים הלא־קרואים קפצו ממקומם, שלפו אקדחים ונעמדו משני צדי הדלת.

היה זה צלף המשטרה שעלה אל הגג לבחון את העמדה שיהיה עליו לתפוס בשעות אחר הצהריים כשיגיע ראש הממשלה לאסיפה ההמונית באיצטדיון הכדורסל.

חוץ מאירוע זה עבר היום בשקט. הקשישים לא עשו שטויות. האשה הכינה ארוחת בוקר והזמינה גם את שני האורחים הלא־קרואים. הבעל הלך לעתים קרובות להשתין והטלפון לא צילצל אפילו פעם אחת. הבת נמצאת רחוק, במוסקבה. אחרים לא מצלצלים. איש גם לא דפק על הדלת.


3    🔗

ראש הממשלה ואשתו שהו באותו לילה בדירתם בתל־אביב. לפני שהלכו לישון אמרה מירה, “אל תלך מחר לאסיפה.”

“איך את מתארת לעצמך שאני יכול לא ללכת?”

“אל תלך. אני מרגישה שיהיה משהו רע. אני מפחדת.”

“שום דבר לא יקרה,” הרגיע אותה, “תהיה שמירה מעולה.”

הלך למטבח והביא שתי כוסות מים. חיפש בארון ליד המיטה, הוציא משם כדור ואבֶּן ושאל אם גם היא רוצה.

שניהם לקחו את הכדורים. “צריך לישון טוב הלילה,” אמר, “ולא לדאוג.”

רותה כפתה על אביה לצאת בערב לידידים. “אתה מתוח מדי בזמן האחרון,” אמרה, מגיע לך ולי ערב יותר שקט." כששבו הביתה טילפן לחמ“ל של מטה השי”ר לשאול אם יש ידיעות מיוחדות במינן, ואמרו לו, “לילה שקט.”

גם על מאיר עבר לילה שקט. ואיתמר ישב ואמר פרקי תהלים.



 

הזמן: 0    🔗

בשעה מוקדמת של בוקר קם מאיר ממיטת השדה שלו. תמה לראות ששולה לא הגיעה לעבודה. צילצל לביתה ולא היתה תשובה. חשב שהעדרה דווקא ביום זה יש בו משהו לא צודק כלפיו, אבל לא היה לו פנאי לברר במה העניין. התקשר עם חוליית המעקב אחרי איתמר והורה לה לדווח לו ב טלפון על תנועותיו מדי רבע שעה. הזמין את צביקה וחזר עמו שוש ושוב על תוכנית הפעולה. הקצין הבודק שמינתה שוש התקשר והם קבעו פגישה ראשונה למחר בבוקר. מחר בבוקר, חשב מאיר, יהיה יום אחר לגמרי.

אביהו, ראש השי"ר, ישב עם ראובן, ראש אגף האבטחה, וחזר עמו שוב על תוכניות הפריסה בערב. הוא לחץ על מטה המשטרה שיבואו עוד ועוד כוחות, ויצא לשטח עם אנשי אגף האבטחה ועם מפקדים בכירים במשטרה לבחון את ההיערכות.

בדירה ביד־אליהו לא אירע שום דבר חריג. במדרגות עלו אנשים אל הגג וירדו ממנו. האיש עם האקדח עמד והציץ מבעד חור הדלת בעולים וביורדים. איש לא בא לבקר את זוג הזקנים, והזמן התנהל לאטו.

ראש הממשלה הכניס יחד עם הדובר שיפורים אחרונים בטקסט הנאום שיישא בערב. אנשים שונים באו לבקרו במשרדו שבתל־אביב ודנו עמו בעניינים שונים. לארוחת צהריים אכל פיצה שהזמינה בשבילו המזכירה מפיצריה ברחוב אבן־גבירול. לפנות ערב חזר לביתו, נימנם קצת, החליף בגדים ויצא בלוויית אנשי הביטחון לאיצטדיון הכדורסל ביד־אליהו.

מאיר קיבל באורח סדיר דיווחים בפלאפון מחוליית המעקב אחרי איתמר: בשעות הבוקר יצא לבית הכנסת והתפלל ביחידות. חזר לחדרו עם כמה מצרכי מזון שקנה בדרך. אחרי הצהריים יצא מביתו בלי כיפה, לבוש חולצת ספארי. הלך ברגל אל התחנה המרכזית. עלה לאוטובוס 405 לתל־אביב. הגיע אחרי החשכה. פנה לכיוון שכונת התקווה. בעיקול רחוב אצ"ל המשיך ללכת מזרחה ופנה שמאלה בכביש היוצא ליד־אליהו. חזר מערבה ברחוב לה־גארדיה, עקף את הבניינים שבצדו הצפוני והגיע דרך שביל שביניהם אל מגרש החניה של האיצטדיון מאחור, מכיוון נתיבי איילון. הרכיב אוזנייה, עם כבל המשתלשל ממנה אל צווארון חולצת הספארי שלו, הסתובב זמן מה כשהוא מציץ אל חצרות הבתים כאילו נשלח לבדוק אותן. מאיר, שידע מפי אנשי חוליית המעקב מהיכן יגיע, השגיח בו והורה לאנשי החוליה לשמור מרגע זה ואילך על דממת אלחוט. הוא ניגש אל איתמר ופתח עמו בשיחה, כאילו הוא מאמין שגם הוא אחד מאנשי הביטחון. שניהם צעדו יחד אל כיוון מכוניתו של ראש הממשלה. כאשר ניסה שוטר לעצור אותם, שלף מאיר את תעודתו. השוטר הצדיע ברפלקס מובנה היטב והניח להם להיכנס למתחם המלא אנשי ביטחון ולצעוד אל קרבת מכוניתו של ראש הממשלה.

מאיר אותת לצביקה שיתפוס את מקומו ליד איתמר ותפס לעצמו עמדת תצפית נוחה בסביבה. הוא ראה מרחוק שצביקה נצמד לאיתמר ואינו מניח לו לצאת משדה ראייתו. אנשי ביטחון אחרים, שראו את איתמר בתוכם, לא חשדו בו שאינו משלהם. הוא אף שוחח עם כמה מהשוטרים שעמדו והשתעממו בחוץ. מאיר היה רגוע. התוכנית פעלה היטב עד כאן, אין סיבה שלא תפעל כך גם להבא. איתמר ישלוף, צביקה יירה בו באותה שנייה והשאר יהיה היסטוריה.

בתוך איצטדיון הכדורסל קיבל הקהל את ראש הממשלה בתשואות. הוא נראה רווי נחת. הסקרים האחרונים הראו שהוא מתרומם מהשפל ששקע בו אחרי פיגועי הטרור האחרונים. כישלונו בבחירות הבאות כבר לא נראה בטוח. החום שזרם אליו מהקהל מילא אותו סיפוק, ואת הנאום שהכין השתדל לנאום באינטונציה רטורית ככל שיכול להוציא מעצמו.

מה אירע אחרי שיצא ראש הממשלה למכוניתו עם אנשי הביטחון לא הובהר הבהרה מלאה מעולם, אף שפרטיו פורטו לכאורה עד לעייפה בכלי התקשורת. מאיר, שעמד מרחוק, ראה אותו פונה ללכת למכוניתו מלווה בתשואות ההמון, שהצליח, על אף השמירה הכבדה, להסתנן אל השטח שהיה אמור להיות “סטרילי”. ראש הממשלה ניגש אל מוחאי הכפיים, החליף מלים עם כמה מהם, לחץ כמה ידיים ופנה למכוניתו. ממה שנודע לאחר מכן הסיק מאיר שצביקה השגיח באיתמר השולף את אקדחו ומתקרב אל גבו של ראש הממשלה. צביקה הספיק לשלוף את אקדחו, אבל ברגע שהתכונן לירות באיתמר, פגע במצחו כדור שנורה מרובה צלפים והוא נפל מת במקום. איתמר הושיט את ידו בין אנשי הביטחון שסוככו על ראש הממשלה מאחור, ירה שתי יריות ונתפס מיד בידי אנשי הביטחון האחרים.


 

הזמן: אחר כך    🔗

למחרת היה באמת יום אחר לגמרי.

הארץ היתה שרויה באבל. גדול היה מספר אוהביו של ראש הממשלה המת ממספר אוהביו של ראש הממשלה החי. התקשורת העסיקה עצמה בשאלת מחדל האבטחה הנורא. נשאלו שאלות מרות, איך ייתכן שעם כל אנשי האבטחה הרבים שהיו בסביבה הצליח מתנקש בודד להגיע לקרבת ראש הממשלה ולירות בו בלי שישגיחו בו. נשאלו גם שאלות איפה היה המודיעין המהולל של השי"ר ואיך לא גילה את מזימת ההתנקשות. גדעון, שהתראיין בכלי התקשורת והוצג באות הראשונה של שמו בלבד, טען שאין אפשרות לגלות מתנקש בודד הפועל על דעת עצמו ואינו מוכר לשלטונות הביטחון, כשם שאי־אפשר למנוע לגמרי מעשים של מתאבדים פלסטינים. ממלא מקומו של ראש הממשלה הכריז על שלושה ימי אבל לאומי ועל הקמת ועדת חקירה. ידידים ואויבים לשעבר הספידו את ראש הממשלה. רושם עצום עשה נאום ההספד של אלוף (מיל') מוטי פלד על אח לנשק שנפל על משמרתו. דיבר מהלב, אמרו כולם. נחמיה גולן שלח מניו־יורק מברק תנחומים בשם החולקים על דרכו של ראש הממשלה המנוח, שלבם מלא הוקרה לאישיותו.

הריגתו של צביקה היתה המסתורין האמיתי בפרשה הזאת. לפי שמועה אחת צביקה היה איש ביטחון, שהבחין באיתמר שומרון המבקש לפגוע בראש הממשלה ושלף את אקדחו כדי למנוע זאת ממנו. צלף משטרה שהיה על אחד הגגות בסביבה הבחין שהוא שולף את אקדחו, חשב שהוא עומד להתנקש בראש הממשלה, ירה בו והרג אותו. הכדור שפגע בו, הוברר ב“פוסט מורטם”, היה תחמושת תקנית של רובי הצלפים של המשטרה. קצין חוקר מיוחד שבדק השערה זו מסר את מסקנותיו בתוך יומיים והן הגבירו את הערפל: שום ירייה לא נורתה מרובי הצלפים של המשטרה, קבע. אפילו כדור אחד לא חסר מהתחמושת שנמסרה לצלפים.

דו"ח זה הביא להפצתה של סברה אחרת, שהיו לה כמה גרסאות. המשותף לכולן היה שהצלף ביקש להרוג את ראש הממשלה, החטיא והרג בטעות אחד מאנשי הביטחון שהקיפו אותו. לפי גִרסה אחת היה שייך לקבוצה נפרדת, שלא היה לה קשר עם איתמר שומרון, שפעל לבדו מתוך מניעים דתיים־משיחיים. לפי גִרסה אחרת היה הצלף שותף לקשר רחב יותר, שאיתמר היה חלק ממנו, ותפקידו היה לפגוע בראש הממשלה אם יחטיא איתמר או ייתפס, וגם למנוע מאנשי הביטחון לפגוע במתנקש לפני שיספיק לבצע את ההתנקשות. לפי סברה זו לא מקרה הוא בלבד, ולא מחדל שאפשר להניחו לפתחו של מנגנון האבטחה, שאיתמר הצליח להיכנס לשטח השמור, להתקרב לראש הממשלה ולפגוע בו ממרחק קטן כזה – הוא נעזר בקבוצת קושרים מבפנים שאיפשרו לו לפעול ואולי אפילו סייעו לו.

שאלה אחרת שהעסיקה את התקשורת היא שאלת הקריאה “סרק־סרק”, שנשמעה או לא נשמעה בשעת הרצח. היו שהסבירו כי קריאה זו משמיעים אנשי אבטחה בזמן אימוניהם, כדי להבדיל בין אירוע מדומה לאירוע אמיתי, שבו שולפים ויורים מיד במתנקש או במתנקש פוטנציאלי. לאיש לא היתה תשובה לשאלה מי קרא קריאה זו, מדוע, ואם בכלל נשמעה קריאה כזאת. והיה מי שהעלה את הסברה שהמתנקש עצמו הוא שקרא “סרק־סרק” כדי שלא יפגעו בו ויניחו לו להשלים את מלאכתו.

מאיר קרן, האדם שידע יותר מאחרים על נסיבות הרצח, שתק. הוא ידע שבקרוב יהיה עליו להשיב לשאלות בוועדת החקירה. אביהו לא יוכל לשתוק. בלשכת ראש הממשלה יודעים שבא אליו ערב הרצח והזהיר אותו מפני התנקשות בחייו. אביהו יספר ששמע מפיו על החשד שמתרקמת מזימה לרצוח את ראש הממשלה. נכון, הבעיה האמיתית תהיה של אביהו, שיתקשה להסביר מדוע לא פעל מיד כששמע בפעם הראשונה על החשד. אבל הוא, מאיר, לא יהיה לו אלא הסיפור שהודיע בשעתו לגדעון על הקשר המתרקם והולך וזה הורה לו לרדת מהעניין. איש מהם לא יצא מזה עם ניחוח של בושם.

מה שהטריד את מאיר באמת היה השאלה האחרת וכל השאלות הנלוות אליה: איך קרה שתוכנית מוצקה כזאת, בנויה היטב כל כך, נכשלה? מאין הופיע הגורם הנעלם שירה בצביקה בדיוק ברגע שעמד למנוע את הרצח? האם אין זה סימן שהחשש שקינן בו כל הזמן, כי יש עוד מישהו בשי"ר שקשור במזימת ההתנקשות, היה מבוסס? האם לא גילה הגורם הנעלם הזה את תוכנית הסיכול ומנע אותה בפגיעה בצביקה? כלומר, אם באמת ידע על תוכנית הסיכול והתכוון באמת לירות בצביקה, ולא למשל, בראש הממשלה.

אולי המפתח הוא בנחמיה גולן, חשב מאיר, האיש שממנו נודע לו בפעם הראשונה על הכוונה לרצוח את ראש הממשלה? “מודיע אסטרטגי”. חרא, מודיע אסטרטגי. העמיד פני מודיע כדי להזין את השי"ר בדיסאינפורמציה ולהשתמש בו כצינור להעברת מידע מטעה ומסרים של איום על השלטון. אולי לא היה הוא, מאיר, אלא סעיף קטן במאזן האימה בין מתנגדי הנסיגה לראש הממשלה. שחקן צדדי, לא שחקן ראשי. נזכר בהשערה שעלתה בו כשנחמיה גולן שילב בפעם הראשונה בדבריו רמז על אפשרות שיתנקשו בראש הממשלה: לאמיתו של דבר אין תוכנית כזאת, נחמיה ואנשיו מבקשים רק לאיים על ראש הממשלה, להרתיע אותו מפני ביצוע מדיניותו. אבל, הנה, באמת היתה התנקשות, וראש הממשלה נרצח. האם זה צירוף מקרים בלבד, או שנחמיה היה בעניין, עמוק בפנים? האם התחיל הסיפור כניסיון להרתיע את ראש הממשלה, אף שידעו כי אין הוא מהנרתעים, אבל האמינו שכשיראה את התוצאות הפנימיות של מדיניותו, את סכנתה של מלחמת האזרחים, יירתע בכל זאת? אבל כשראו שאינו נרתע היה ביניהם מי שחשב שכדאי להוציא את האיום אל הפועל וכך לעצור את מה שנראה בעיניהם כהתדרדרות מסוכנת וכך התפתח הקשר?

ואז העלה מאיר השערה אחרת: מה שנראה בעיניו שאינטואיציה של איש מודיעין מנוסה, שאומתה בעבודה דקדקנית – העלייה על עקבותיו של איתמר שומרון – היה בעצם מניפולציה שעשו בו. בכוונה הושיטו לו את איתמר כחשוד עיקרי והניחו לו להאמין שהוא מצליח לגלות את פרטי הקשר. בכוונה ניתבו אותו לדרך צדדית. איתמר היה הפיתיון שהשתמשו בו כדי לחפות על ניסיון רציני יותר. ואולי היה הפיתיון שהשתמשו בו כדי לחפות על ניסיון רציני יותר. ואולי, מי יודע, גם עודד שיף מעורב בסיפור הזה, ושימש מכשיר בידיהם כדי למשוך אותו להתמקד בחקירת איתמר שומרון ולהניח לכל אפיק חקירה אחר? כנגד ההשערה הזו עומדת עובדה נחרצת: דווקא איתמר הוא זה שהצליח להרוג את ראש הממשלה. בעצם, יכול להיות שהיו שני מסלולי פעולה, שהם הוציאו לעצמם פוליסת ביטוח כפולה. בכוונה הניחו לאיתמר להיחשף. שגיא, שהאמין כי סילוקו של ראש הממשלה פותח פתח לאיש “שלו”, מוטי פלד, לעלות לראש הסולם ולגרור אותו עמו למעלה, היה כמובן שותף במזימה. אבל נראה שעיקר תפקידו היה במשיכת תשומת הלב אל איתמר דווקא, כדי שאלה שהלכו במסלול האחר יוכלו לפעול בלי להיחשף. אחרי שמילא תפקיד זה, סולק כדי שלא יוביל אל מפעיליו. כך או כך, ברור שנחמיה לא היה מודיע שלו ושל השי"ר. הוא היה מודיע עליו ובתוכו. נחמיה לא היה המופעל, הוא היה המפעיל.

פתאום נכנס במאיר חשש שגם חייו בסכנה. אולי יש, בשי"ר או במקום אחר, קבוצה רבת כוח שהשגיחה כי עקב אחרי איתמר, והיא עשויה לחשוש שעלה על עקבותיה ותבקש לחסל אותו.

באותו זמן ממש הודיעו לו ששולה התאבדה בליל הרצח ושכנים מצאו את גופתה בבוקר שלאחריו. לידה היה מכתב שבו כתבה כי חייה נעשו בלתי־נסבלים וזה היה המוצא היחיד. מכתב רגיל של מתאבדים. חוש אמר לו שיש להתאבדות זו קשר לאירועי הימים האחרונים.

ואז קיבל את מכתבה, שנשלח לאחת מתיבות הדואר החסויות שהשתמש בהן לצורך עבודתו:

מאיר היקר לי. איכזבתי אותך. אני מבקשת סליחה. לא יכולתי להמשיך כך. צדקת. הבחור הזה באמת לא היה בשבילי. כמו שאמרת הוא היה רע לי. אבל הייתי כבר עמוק בתוך הסבך ולא יכולתי להיחלץ ממנו. חבל לי שפגעתי בך. סלח לי, אם תוכל. אני לא יכולתי לסלוח לעצמי. שולה.

הבחורה הזאת, אמר לעצמו, היה בה כוח. החליטה, וידעה שתבצע את החלטתה, אם יצאה, לפני שביצעה את המעשה, לשלשל לתיבת הדואר את המכתב הזה – דבר שאין ממנו חזרה. היאוש העניק לה ביטחון. ואי־אפשר גם שלא להתפעל מהתבונה הרבה שגילתה כשכתבה מכתב שעשוי להישמע כמכתבה של צעירה שאהבתה נכזבה, התבונה שגילתה גם בזהירות הזאת שלא לסבך אותו.

עכשיו ידע בבירור שהיתה מכשיר בידי אלה שהכשילו אותו. מתוך איזה דחף פנימי יצא למגדלי התאומים ברמת־גן לראות את המשרד של מולטימקס. הניחוש התאמת. אין משרד כזה, וכנראה גם לא היה. השאלה שנותרה היא רק אם שתלו אותה אצלו מתוך כוונה לעקוב אחריו, דבר המחזק את ההשערה שמישהו בתוך השי"ר מעורב בזה, או שהמוקי הזה העלה אותה בחכה אחרי שהחלה לעבוד אצלו. אין ספק שחיזר אחריה רק למטרה זו, כדי להגיע אליו ולברר את פרטי תוכניותיו. זו הסיבה לבכיות ולהתייפחויות ההן. התכסיס הישן: אני מונע ממך את אהבתי, או שתעשי מה שאגיד לך.

וזה מסביר כמובן איך הביאה אליו את אנשי ההאזנה עם הציוד המשוכלל. היה עליו להבין מיד שאין בידיים פרטיות ציוד משוכלל כזה. והיה עליו להבין שמשהו מסריח, כשלא הצליח ליצור קשר עם הפלאפון שאמרו לו כי הוא הפלאפון של מולטימקס, ולהתחיל לחקור מיד בכיוון הזה. ומובן שזה מסביר גם את השיבוש הפתאומי שחל בציוד המשוכלל ברגע המכריע, בדיוק ברגע המכריע – בהאזנה לשיחה האחרונה של איתמר עם יוסי, השיחה שבה נודע להם המקום והזמן של המעשה. הם כבר ידעו הכול וביקשו להבטיח שהוא יידע רק קצת וימשיך לגשש באפלה. הם פשוט הרדימו אותו. כל המידע שהעבירו לו היה בידי הצד האחר. ומה שלא ידעו – הוציאו משולה. הם כיסו אותו מכל צדדיו ברשת צפופה של צינורות לשאיבת מידע. שולה היא זו שהביאה אליו את אנשי ההאזנה, האנשים “שלהם”. כך נכשלה התוכנית: היה בידם מידע מן ההאזנה שביצעו כאילו בשבילו. לפי מידע זה נערך הצלף שירה בצביקה, סיכל את תוכנית הסיכול שלו ואיפשר לאיתמר להרוג את ראש הממשלה.

המשיך לתהות מי הם. אולי מישהו מתוך השירות ואולי אנשים מבחוץ. ברור שהם אלה שפרשו את הרשת, שחיסלו את שגיא, שהביאו למותו של הרב שני, אחרי שכבר לא היה עוד צורך בו. נזכר בהשערה שלליברמן יד בזה. ונזכר גם בקשריו העסקיים של ליברמן עם המאפיה הרוסית, שהיא אולי שֵם אחר לרשת הישנה שפרשה ברית־המועצות בעולם. כדאי להמשיך ולחקור בכיוון הזה, חשב, אבל זה גדול עליו. לא יוכל ללכת לבדו, ואם ירצה שתיפתח חקירה גדולה, יצטרך לספר הכול.

המשיך ושאל את עצמו מדוע היו צריכים לבנות סביבו מבנה מורכב כזה. לא יכלו פשוט לשלוח צלף, אותו צלף שהרג את צביקה, ולהרוג את ראש הממשלה, אם זה מה שביקשו לעשות? הגיע למסקנה שהיה חשוב להם שבידי המשטרה יהיה רוצח. שלא יהיו עקבות נוספים. השמועה שהיה מי שקרא ברגע הרצח “סרק־סרק”, מתיישבת כאן היטב. מישהו, אולי מבין המאבטחים, אולי ממדור אחר של השי"ר, מכל מקום מישהו שמקורב דיו לצמרת כדי שיוכל להימצא במקום סמוך כל כך לראש הממשלה, ביקש למנוע מהמאבטחים לפגוע באיתמר ולהרוג אותו לפני שיבצע את הרצח, ואולי אפילו לאחר מכן. שיהיה בידי המשטרה רוצח, ושיועמד למשפט, ושיימצא חייב ושידונו אותו לעונש המקסימלי. אין ספק, מי שהכשיל את תוכניתו לחסל את הרוצח בשעת מעשה היה מתוחכם ממנו. הוא השתמש בו, תיעתע בו, סיבך אותו, וידע שבסופו של דבר יהיה חייב לשתוק ולא לגלות כלום, מפני שיזיק קודם כול לעצמו.

הוא לבדו הבין את פשר הסיפור המוזר הזה על זוג הזקנים מיד־אליהו שנמצאו חנוקים בדירתם, והמשטרה הסיקה שנרצחו בזמן ששודדים ניסו לבצע בה שוד. הבין וידע שיהיה חייב לשתוק. יכול להיות שהמשטרה דבקה בגרסת השוד לא מתוך טמטום (הרי צריך להיות ברור לכל חוקר מתחיל שהצלף המסתורי פעל מתוך דירתם), אלא מפני שמישהו רמז לה לא לחפש בכיוון הזה. מישהו שיכול לתת הוראות אפילו למשטרה. עוד סימן לחשש שקינן בו כל הזמן שבתוך השי"ר עצמו התרקמה מזימת הרצח. עוד הוכחה שסכנה מרחפת מעל ראשו.

לקראת הצהריים יצא לתל־מונד והורה לשחרר את יוסי. במהומה הכללית יהיה שחרורו סיפור צדדי קטן שיישכח כעבור יום־יומיים. גם אם יספר ששוביו הציגו לו שאלות על אפשרות של רצח ראש הממשלה, יאמר שרצף האירועים בילבל את ראשו. וחוץ מזה, ידע מאיר היטב שבמקרה כזה יצטרך יוסי להשיב לשאלה מה פתאום נטפלו דווקא אליו כדי להוציא מפיו פרטים על רצח ראש הממשלה. הרי לא יוכל להעלות את העניין הזה בלי להפליל את עצמו בקשירת קשר לביצוע רצח או לפחות בידיעת קיומו. ואם ידבר איתמר ויסבך גם אותו, הסיפור על החקירה שנחקר יעשה רק רושם של ניסיון לא חכם ביותר להתנער מחלקו באשמה. לא, הוא ידבק בסיפור על המחבלים הערבים שחטפו אותו כדי להוציא ממנו מידע ביטחוני ויתפאר בכך שהצליח לעמוד בעינויים ולמנוע מהם כל מידע.

מכיוון זה, ידע מאיר, הוא מוגן. וגם מהכיוון של צביקה, שהיה היחיד שידע את תוכנית הסיכול במלואה, שידע כי הוא יודע שאיתמר מתכונן להרוג את ראש הממשלה ולא דאג לעצור אותו בזמן. כל האחרים ידעו קטע־פה־קטע־שם, וגם הם ישתקו. לא רק מפני שהם רגילים מאז ומתמיד לבצע כל מיני הוראות משונות ולשתוק, אלא גם משום שירצו לשמור על התחת שלהם. הסכנה, אם ישנה, היא הכיוון אחר לגמרי, כיוון שבו אין לו שום אמצעי הגנה חוץ מעיניים פקוחות ורגליים זריזות.

ועדת החקירה תחקור כמובן את מחדלי האבטחה. הם בולטים כל כך לעין, וזה תפקידה. תמצא אשמים. זה תפקידה. ראש השי"ר יקדים את פרישתו ויהיה שגריר בפינלנד. מן הסתם גם גדעון ישלם. הוא, מאיר, אולי יצליח לחמוק, שהרי יש עדויות מספיקות שביקש להזהיר אבל לא נתנו לו לפעול. המשטרה לא תמצא את עקבות רוצחיו של צביקה, ורצח זה יצטרף לרשימת הרציחות הלא־מפוענחות. איש כמובן לא יעלה בדעתו לקשור את התאבדותה של שולה לפרשה הזאת. שמועות ימשיכו לרחוש. אנשים יאמינו במה שהם רוצים להאמין.

ליברמן ימשיך לטוות את רשת הסחר העולמי שלו. ואם ינסה ראש הממשלה החדש ללכת בדרכי קודמו, ימצאו ליברמן, שותפיו ועושי דברו אנשים אחרים לאיים עליו ואולי לסלקו. לא פלד, פלד הוא יין שעמד יותר מדי זמן ותסס. אחרים.

אידיוטים, כולנו אידיוטים, אמר מאיר לעצמו וביקש חופשה מיוחדת. הנימוק היה שהוא צריך להתכונן לעדותו בוועדת החקירה. בעצם ביקש להתחבא באיזה מקום. גבעת־עדה באה בחשבון, יש לו שם ידיד נעורים שלא ישאל שאלות. כשיבוא להעיד, לא תהיה בעיה להפיל את התיק על גדעון ולטעון שקיבל מידע ולא העביר אותו הלאה. גדעון נמצא ממילא על הכוונת של אביהו. שניהם יתכתשו בוועדה בעזרת עורכי הדין שלהם. הם יפילו זה את זה. הרבה ראשים ייפלו. גם ראש אגף האבטחה, כמובן. נכון שאולי גם בו עצמו נדבק משהו, חשב מאיר, אבל עם קצת מזל אולי עוד ייצא מהמצב החדש משהו גם בשבילו. בשלב הזה הדבר החשוב ביותר הוא לשמור על התחת.