נוּמָה, נוּם.

לֹא הָיֹה,

לֹא הָיָה מַעֲשֶׂה…

וְאַבָּא לֹא הֵבִיא לְךָ שֶׂה

צַח־קָט,

רָחִים,

פּוֹעֶה וְחָמִים

מִדּוּכְנֵי יְרִידִים סוֹאֲנִים.

אָמְנָם אַבָּא הִשְׁכִּים אֶל הַשּׁוּק.

(נוּם)

מִי כָמוֹךָ עִם לַיִל עָשׁוּק

(נוּמָה)

אַבָּא נִשְׁחַט שָׁם כְּשֶׂה.

לֹא הָיֹה, לֹא הָיָה מַעֲשֶׂה…

אָמְנָם אָח

(נוּם)

סִפֵּר עַל גָּוֶן, צְלִיל וּבֹשֶׂם

וְהִפְלִיג אֵי־לְשָׁם

עֵת הֵפֵזָּה שְׁקִיעָה עַל הַיָּם;

אַךְ בְּשָׂמִים שֶׁאָמַר לְהָבִיא —

הָיוּ מַק

(נוּם)

כַּלַּחַן שֶׁבִּי.

נוּם

נוּם

נוּמָה יַלְדִּי

כִּי עָלָה חֲלוֹמְךָ:

זֶה שִׁירְךָ —

שֶׁוַע־אָב עוֹד צוֹרֵם וְאָיֹם;

זֶה נוֹפְךָ —

הַזְּאֵב הָאָדֹם.

וּזְאֵב כִּי עָלֶיךָ יִגְהַר,

עֵין־גַּחֶלֶת, לוֹהֵט וְאַכְזָר,

אַל תִּקְרָא

אַל תִּקְרָא —

אֵין עוֹנָה.

אַף אִמְּךָ זוֹנָה.

הִיא בַּלַּיִל תִּלְאַט:

 נוּמָה, נוּם.

 בִּי תַקְשִׁיב פְּעִיַּת שֶׂה רָחוּם.

 שׁוּב הָרוּג הַזְּאֵב שֶׁהֶחֱרִיד.

 הָאֹפֶל שָׁלֵו בְּדָמִי, בְּיָדַי.

 נוּם —

לְאָב שֶׁהִשְׁכִּים לַיָּרִיד,

נוּם, יַלְדִּי.

חֲלוֹמְךָ פְּרוּעַ־צְחוֹק וְגִדֵּם

כִּי הַשִּׁיר בְּלִבְּךָ הוּא פֹּה אֵם:

לֹא הָיֹה,

לֹא הָיָה מַעֲשֶׂה…

מְחַלְחֵל

אַךְ שִׁיר־עֶרֶשׂ כָּזֶה.

* השיר מופיע, בנוסח שונה, בספר מום וחלום תחת השם “לא היה, לא היה” (העורך).

הזמן

חורף 1946–1945

המקום

מוסד לילדי פליטים בבקעת השֶׁוְרוֹז, בצפון צרפת.

המוסד, ארמון מפואר מימי המאה ה־18,

מבודד לחלוטין בבקעה. על כותלי הקיטוניות

מצוירים כרובים ורדרדים. במרכז הגן

הגדול צומח אילן במבוק — נטע זר, שהובא לפני

שנים רבות מארץ רחוקה.

הנפשות

רְנֵי, מַרְסֶל, זַ’קּוֹ, נְעָרִים בְּנֵי 14–12

אַנְדְּרֵי, ילד בן 5

אִמּוֹ שֶׁל אַנְדְּרֵי

זַ’נִּין, מדריכה צעירה

מִינִיסְטֶרְיוֹן הַפְּנִים, גוּף ממשלתי שפיקח על מוסדות הפליטים

לֹא־אִמִּי, מנהלת המוסד