הַכּוֹכָבִים זוֹכְרִים אוֹתָנוּ כָּךְ

גַּם בְּשָׁפְכָם אֶת צִנָּתָם עָלֵינוּ:

חַמָּה יָדֵךְ, חַמָּה מִכָּל מִלֵּינוּ,

עוֹלָה עַל גְּדוֹת מִצְחִי; בְּשָׂרֵךְ מֻתָּךְ

אֶל מַעֲמַקֵּי עֵינַי הָעֲצוּמוֹת;

לַבַּת־אֶחָד גּוֹאָה בִּכְלוּלוֹתֵינוּ —

דָּבַק הַקּוֹל בְּקֶשֶׁב־הֱיוֹתֵנוּ

וְהַמָּאוֹר בִּלְשַׁד־הָעֲצָמוֹת.

הַדָּם שַׂגִּיא מִן הַלֵּילוֹת, מִיָּם

מֵשִׁיב דּוּמָם לִמְאוֹר־פָּנָיו שֶׁל סַהַר,

מִן הַמִּלִּים הַיְשׁוּבוֹת בַּשַּׁעַר,

מִשִּׁכְחַת־זָדוֹן וּפַחַד תָּם —

הַכּוֹכָבִים נוֹפְלִים אֵלֵינוּ כָּךְ

לְהַזְכִּירֵנוּ כָּל אֲשֶׁר נִשְׁכַּח.