לְכָךְ הֲלֹא צִפִּיתָ: הַחֶדֶר רֵיק

וְאֵין זוּלַת קוֹלְךָ לִבְגֹּד בַּקֶּשֶׁב,

אֵין פַּעַם זוּלָתְךָ לִרְקֹעַ קֶצֶב

אִטִּי, שֶׁלְּךָ, אֱמֶת שֶׁבָּעוֹרֵק.

הֲלֹא עַכְשָׁו בְּלֹא חִיּוּךְ בּוֹרֵק,

בְּלֹא מַרְאָה הַצּוֹחֲקָה לַקֶּשֶׁר,

יוֹפַע קְלַסְתֵּר־דָּמְךָ, יִגַּהּ כְּפֵשֶׁר

יָמֶיךָ הַדְּלוּחִים בְּסִיד־סָפֵק.

הַלַּיְלָה מִתְקַמֵּר אֶל חַלּוֹנְךָ.

בְּסוֹרָגֶיךָ גֶּפֶן מְיַחֶלֶת

בַּלָּאט. הָעֵר־נָא נַחְשׁוֹלֵי־אוֹנְךָ.

הַכּוֹכָבִים — הוֹ, אֵלִי! — הִנֵּה מֵהֵל

חֻדָּם וְנִנְעָצִים כְּמַאֲכֶלֶת

בִּי, בַּשָּׁבוּי, גַּם בְּמַחֲבוֹא־הַלֵּיל.