בְּלַיְלָה שֶׁכָּזֶה,

שֶׁלֹּא מֵעוֹלָמֵנוּ הַבָּלוּל,

גַּפְנִי אִבְּדָה אֶת כָּל עֶשְׁתּוֹנוֹתֶיהָ.

סַהֲרוּרִית,

תְּפוּשַׂת נוֹפִים־לֹא־לָהּ,

שׁוּלֵי עָלֶיהָ הַכְּשׁוּפִים הֶחֱוִירוּ עַד כְּמִישָׁה.

הַלַּיְלָה הָרָחוֹק,

שֶׁלֹּא מֵעוֹלָמֵנוּ הַבָּלוּל,

שִׁדֵּל: “שַׁלֶּכֶת סְתָו… שַׁלֶּכֶת סְתָו…”

וְלַמָּחֳרָת,

לְאוֹר הַיּוֹם הַקִּרְקָסִי,

“גַּפְנְךָ חוֹלָה”, אָמַר הָאִישׁ הַמַּעֲשִׂי.