פרולוג 🔗
תהלוכת נושאי לפידים עוטרת את הרוקדות. צידונים עומדים בדרך.
(פתיחה – בימי שלמה המלך. על יד קבר בת־יפתח. תהלוכת נושאי לפידים, ונערות נושאות זרי־פרחים ועטרות. עוברת שיירת צידונים.)1
צידוני: ה' אתם, מה הלפידים ומה לילה מליל?
נער 1: מי אתה ומאין תבוא?
צידוני: מצידון הנני ודר אני בארץ, לירושלים קריה המלך שלמה
זקן: ולא תדע חגנו, חג יפתח הגלעדי ובתו?
צידוני: לא שמעתי אבי שמע יפתח הגלעדי. הבה גלה לי מי היה ואדע, ואספר זאת לכל עוברי האורח אל המדורה עם ליל…
זקן: היו היתה עפרה, בת גלעד תמה צפורת בכרמים הנעורים פרחו בה והיא פרחה עמם. אך בא היום, הוא יום המלחמה…
צידוני: מתי היה כל זה?
זקן: לפני שנים רבות רבות הצידוני!
זקן: ומדי שנה בשנה נחוג זכרם, עובר באורח.
צידוני: דמה היה ביום המלחמה, אבי?
זקן: דור של צעירים נתן נפשו על ארץ הגלעד והיא עפרה גולה כותרת לנזרי הדם היתה כי לא חמקה מגזר־גורל־אין־פתר־לו ומאז מדי שנה בשנה כיום הזכרון, עולים אנו לקברה לבכות הנעורים החולפים עם סתו ומות, בעתות שלום ובעתות הקרב, על ארץ מכורה.
צידוני: ומתי היה הדבר, אבי?
זקן: היה הדבר בימי שפוט השופטים בכנען… בעת ההיא לחצו בני־עמון מדיין ופלשת את בני־ישראל והציקו להם במאד מאד… ויום אחד, עם בוקר, יצאו בני ישראל בארץ הגלעד לקצור קצרם בשדה…
תמונה 1 (על הבמה המרכזית) 🔗
(בימי שפוט השופטים)2 רקוד קוצרים, ככלות הרקוד נשמעת זעקה:
ינון: הביטו וראו, בני עמון על סוסיהם!
פנואל: פושטים בגדוד־ופיהם הלום:
ינון:… ואין מושיע בישראל. היינו לבז ולחרפה, היינו למשל ולשנינה בכל גויי הארץ־והעמונים מושלים בבני ארץ גלעד.
?ומר: (באה בריצה) הי אתם, הקוצרים, מהרו המלטו, העמונים באים!
ראומה: (באה בריצה) הטעינו השעורים – לבל יפלו בידי בני הבליעל.
ינון: העת קצרה… אשמע את צהל הרמחים! הם קרבים הלום!
(הקוצרים ממהרים להמלט לצד – ומול פניהם באים קלגסי עמון נושאי רמחים)
עמוני 1: בל יזוז איש ממקומו־ולא־אביא החרב עד הנצב בלבב בני־ישראל הנאלחים ושפלי הברכיים…
עמוני 2: שאו את שקי השעורה אל הגבעה הזו… מהרו!
עמוני 3: ואיה אלוהיכם, שוכן שמים, במרום, אשר יבוא, מיד, מיד, לעזרתכם! אנא, עשו חסד עם העמוני סוגד לאלילים ולעשתורת ויראה זקנו של אלוהי ישראל
עמוני 4: (לצד ראומה) הביטו וראו את היפה בנשים! (פונה אליה) היפה בנשים תובל אל בית העמוני לשמח לבו כאישון לילה…
עמוני 1: כלה מחמדים עם פרי מגדים – חי כמוש אלוה מואב ועמון.
ראומה: שא ידיך מעלי, בן בליעל.
עמוני 4: בצמתך אל זנב הסוס, נגרור אותך אל מפתני, הבת.
ראומה: סלק ידיך ולא־אנשוך!
עמוני 4: (מצליף בשוטו על ראומה התפלשת בעפר)
ראו נא ראו גם ראו את זו הנשכנית נועצת בי שניים… אל נא באפך, הבת, לי תהיי פלגש ומחמדים ארווך עם אשמורת בוקר אחרונה…
קומי! קומי בת נעוות המרדות…
אמנון: הרפה ממנה.
עמוני 4: מי הוא הינשוף הלז?
אמנון: הרפה ממנה.
עמוני 1: (דוקר את אמנון בגבו) הנה גם חשת בגבך כידון העמוני, אתה הזר המעז לפצות את פיו כנגד אנשי עמון, מלך־רב.
אמנון: לוא יפתח עמנו כאן, יפתח הגלעדי…
הו, אלוהי ראה את עוניי, איך הנבלים האלה מתכבדים בקלוני…
עמוני 1: (דוקרו שנית) סתום לועך, ולא תשכב עם אבותיך בקברותיהם.
אמנון: (לפני נפלו) ראה אלהים אם עניינו כי הגדיל אויב וכל גלעד נאנחים הילילו כל יושבי הארץ, כי מר לנו מר. בני עמון מושלים בנו ולא יקצור קצירו איש ישראל…
עמוני 4: בואי הבת, אל משכב עמון הלוך תלכי…
(גורר אותה בצמותיה. אחריו הולכים נושאי הרמחים)
(מקהלה)
תמונה 2 🔗
על הבמה מצד ימין ישיבת מועצת גלעד.
חנון: הלוך נלך אל מלך בני עמון ונשחר פניו במנחה ובהכנעה נשתחוה לו – והניח לנו לקצור קציר חטים ושעורים… והניח לנו לחיות בשלום ובטוב…
אלישיב: נכונים דבריך חנון. נרך לב בני עמון ויסיר קלגסיו מעלינו…
פנואל: ומה המתת אשר נביא למלך?
חנון: כל העדיים הצמידים השהרונים והנטיפות – קודש למתנת בני ישראל למלך בני עמון… כי הוא מושל בנו ואין פורק מידו.
פנואל: ואם ימאן העם לתת את זהבו?
חנון: ימאן? הטוב להם כי הזורע לא יקצור והחורש לא יזרע ומאלם אלומותיו יראן עולות באש?
אלישיב: נכונים דבריך חנון, אנו נעמיד הקול בארץ הגלעד ובה נאמר דברים: בני גלעד הנלבבים ישרי הדרך וטהורי העין… אנו זקני גלעד גמרנו אומר בעזרת האל לתת למלך אשר למלך… מס למלך…
פנואל: מס נעלה למלך בני עמון ונעבדנו כאמונה.
אלישיב: ומדי שנה בשנה נעלה את המס כסדרו וכמשטרו ואין פוצה פה ומכלים. החורש לא יפחד והקוצר יקצור…
רמון: (מצעירי גלעד, מתפרץ לבמה) האמת בפי השמועה זקני גלעד?
חנון: מה לך פורץ כרוח סערה תייש אין בינות? מהלך זועק חמס במועצת הזקנים?
אלישיב: מי נתן לכם לבוא – אורחים לא קרואים?!
?3: אכן אורחים בלתי קרואים אנו – אך מבני גלעד אנחנו!
רמון: אני שאלתי אם אמת בפי השמועה, כי ברצונכם לתת קולר העבדים על נשמת עמנו וגופו – ולהעלות מס למלך בני עמון?
אלישיב: קולר העבדים? רק זהב וכסף לו נביא…
פנואל: כי הבל הכסף והמנחה – ואנו נשב בשקט ובשלות בנחלותינו… ואין חומס ובוזז בז בעדרינו.
חנון: ואת יינות כרמי לא ישתו בלא שכר… שלם ישלמו במיטב הכסף. בצו מלך בני עמון – אם נעלה לו המנחה…
רמון: בוגדים אתם ובני בליעל…
חנון: מי הוא הבוגד, צעיר ועז פנים?
רמון: אתה הוא הבוגד, חנון, את נשמתך תמכור למלך העמוני… לסוגד האלילים… לגוי טמא ומטומא… ובשל מה? בשל יינות כרמך ונאדות היין במרתף…
חנון: השליכו את הזרים מכאן!
פנואל: אנשי החייל מרטו זקנם של הפרחחים.
(כמה גברים נגשים אל רמון)
רמון: הרפו ממני… הרפו, אמרתי!
גבר 1: מה לעשות בו, אדוני חנון?
חנון: גלגלהו מעל המדרגות – ולאשפתות השליכוהו…
רמון: הניחו לי, אמרתי (מנתק עצמו מעם הסובבים אותו ומתקדם לעומת הזקנים) שמעו לי אנשי גלעד ותשמע כל הארץ: עצת הזקנים לא תקום ולא תהיה… כל עוד חי יפתח הגלעדי בארץ…
חנון: יפתח הגלעדי?
אלישיב: יפתח הגלעדי? האם לא מת האיש, וזה שנים את שמו לא שמענו…
חנון: די להבלים – הניחונו לנפשנו, צעירים עזי מצח!
רמון: ואתם מס תעלו למושל בכם – ולא תפרקו העול? גלה כבוד מארץ הגלעד גלה כבוד ואין בושה בלבבכם, כי מנחה תתנו לעריץ וזד טמא.
חנון: אל תעלו את חמתי עד להשחית – מס נעלה למלך, כי המלך יגן עלינו מפני הקלגסים.
רמון: קלגסי מי? שותקים? ובכן, אומר אני דברי: אתם מעלים מס למלך לבל ישלח צבא בכם… ובאשר תעלו המס יבקש עוד. ככלב יגרום בשרכם וינעץ שניו בבשר נבלה אשר לפגרי גלעד במועצת חכמים ונבונים… בשנה הבאה יעלה המס… ואתם עבדים שפלי ברכיים תאמרו: אל נא באפך: רצונך שדותינו – קחך לך! רצונך יינות כרמנו – קחה לך! רצונך נשינו מלך רב, – קחה לך! הכרמים, השדות והנשים. כי גלה כבוד מעם גלעד.
חנון: השליכו את בני השחץ מעזי הפנים כנגד זקנם השב של אבותיהם…
(גברים תופשים ברמון ומרימים אותו על כתפיהם)
רמון: גלה כבוד מישראל… הבוז לכם מצורעי־הנשמות ועבדים לעבד… לכו שלמו המס… לכו נשקו כפות רגלי עשתורה־תזנונים ומלך הנבלים הוא מלך בני עמון… הבוז לכם זקני גלעד…
כלם: הבוז… הבוז…
(כמה גברים גוררים את רמון)
תמונה 3 🔗
על הבמה משמאל. בני עמון במשתה.
עמוני 1: הרימו הגביעים לחיי האלה עשתורת ופריונה… רבבות כבשים חטה ויין ענב.
עמוני 2: הרימו הגביעים לזכר עבדינו בגלעד… גבורי החייל במחנה עמון!
עמוני 3: הרימו הגביעים לחיי נערתי שבוית שדה־גלעד… (מחבק את ראומה)
עמוני 1: לחיי מלך בני־עמון הורם! (שותים)
עמוני 2: הביטו וראו מי הולך ובא…
עמוני 3: זקני גלעד באים אלינו ומנחות זהב וכסף הם נושאים…
עמוני 2: צמידים ונטיפות וכדי־זהב…
עמוני 1: עתה נשפיל זקנם, נוריד ראשם עד לעפר…
עמוני 2: ינשקו עפר הארץ… מזגו היין. הו רעים. לחיי מלך בני עמון. הורם!
כלם: הורם! הורם! (הזקנים נגשים בהכנעה)
חנון: שרי עמון, ברכות אלוה על ראשכם…
עמוני 1: לחיי עשתורת – הורם! הורם!
פנואל: הנה מנחה הבאנו לאות הכנעתנו, כי לשלום נשא פנינו.
אלישיב: שאו נא מנחתנו והקשיבו לדברי זקני גלעד…
עמוני 1: דברו ונשמע
עמוני 2: תחילה נראה מנחתם – אחר נשמע דבריהם!
אלישיב: ברצות האל ישכון המלך בטח… ברצות האל…
עמוני 1: מהו מלהג שם בעל הזקן הלז? “ברצות האל… ברצות האל…” הגש המתנות, העבד!
פנואל: כדבריך שר עמון. הנה הנטיפות, העגילים והצמידים, מנחת יושבי גלעד…
עמוני 2: יפה וגם נאה (בודק) עכשו דבר דבריך!
עמוני 3: למה לי רב דברים ולהג, עת העגילים מוטלים בכף־ידי?
עמוני 1: בעט, ידיד ורע, בעט בתיש הזקן והמקריח!
חנון: האם לא תקשיבו, השרים, אל דבר משלחת הזקנים שוחרי השלום וחסד מלככם
עמוני 1: גשו הלאה, צחנת גללי בקר וצאן…
עמוני 2: מהרו פן תשבעו נחת הזרועות…
חנון: אל נא באפכם, שרי עמון, אל נא באפכם, אפילה תחנוני לפני כסא כבודם…
עמוני 1: איה מלמד־הבקר לדקור בו העקש חסר דעה ודעת, אינו מבין דבור לאשורו?
(המשלחת יוצאת) והשרים אחריהם)
ראומה: הוי שפלי ברכיים, חדלי חזון ומעש ונשמת העבד נשמתם. איה גאון יהודה וישראל? איה גדעון השופט ודבורה הנביאה וברק בן אבינועם? איכם מושיעים בישראל???
תמונה 4 🔗
(המון מתאסף לפני בית מועצת הזקנים)
רמון: יצאו נא הזקנים… שליחי ההשפלה…
צבעון: הבוז לנכנעים!
קולות: הבוז לחנון, הבוז לאלישיב ולפנואל.
רמון: יצאו נא הזקנים – ואל נהרוס את כל הבית…
קולות: את נחיל הפחדנות… לא נשאיר אבן על אבן – צאו ונחזה פניכם העם רוצה דבר אתכם משפטים.
שלום: הסו – הם באים.
חנון: (מרים ידו) שמעו אלי, הצעירים…
רמון: מי השפיל כבוד גלעד?
קולות: זקני גלעד השפילו.
חנון: הסו, עדר – לא – בינות…
שלום: מי מכר כבוד גלעד במתת העבדים?
קולות: זקני גלעד מכרו! הבוז לזקני גלעד!
אלישיב: שמעו לי הבנים. שמעו את דבר פנואל, דבר חנון ודברי אני…
רמון: שלשת בני המות.
צבעון: רדו אלינו ונמרוט זקנכם,
חנון: שמעו ושמעו, הקשיבו… שמעו ושמעו!
אחד הצעירים: לא נואבה לשמוע!
שלום: בלום פיך, בן־פקועה. תן לשמוע (משתררת דממה)
חנון: שמעו אלי בני־גלעד. הלוך הלכנו לשחר פני שרי עמון – למען ייטב לנו ובנינו. הטוב לכם כי ישפך דמנו בשדות גלעד? הטוב לנו כי יפשטו גדודי עמון בשדות חטים ושעורים? הטוב לנו כי לא נזרע ולא נקצור ויגוע ו? ברעב בני ארצנו?
רמון: הן בדבריך אלה, חנון, אי־כבוד זרעת!
שלום: דום! הס! מה לך פוצה פה ומילל!
חנון: זקני גלעד אוהבי ארצם ומכורתם, הלכו אל שרי עמון ובידם מנחה… שקט ושלוה יהיו מנת חלקנו מעתה ועד עולם…
רמון: שקט ושלוה – ונשמת העבדים,
צבעון: הבוז לך חנון איש המרמה! את נשמת העם באתנן זונה צכרת!
חנון: מי הוא המטיל בי דופי? מי הוא המעז שקץ שער שיבה ובינת זקנים דורשי שלומך, עמי?
רמון: אני הוא! רמון בן שאול ממצפה!
אלישיב: אבוי לאביך מולידך, רמון, ולאמך יולדתך!
צבעון: אבוי, כיצד ירדנו פלאים אלישיב הזקן ואת כבודנו לזרים מכרנו,
רמון: מי יתן בידי חרב וסביב אלפי בחורים והולכתים אל השר והמצביא… אשר לקרב הוא יובילנו – ולא אלי חרפה!
פנואל: השר והמצביא?
רמון: השר והמצביא – יפתח הגלעדי.
פנואל: יפתח הגלעדי? יפתח בן הקדשה. יפתח המנודה.
אחד הצעירים: בכבוד יפתח הגלעדי פגע! את שם יפתח נאץ!
רמון: הסו בני גלעד ושמעו קולי. האם פסו גבורי החיל בישראל ואם נגזר עלינו היות עבדים ושפחות למלך בני עמון?
אחד הצעירים: לא, לא, הבו חרבות!
צעיר שני: קראו ליפתח הגלעדי!
רמון: האם לא הכה גדעון באלפי העמלקים בשלוש מאות הבחורים?
קולות: הכה הכה גדעון! הפליא את מכותיו.
שלום: האם לא הכה ברק בן אבינועם את סיסרא.
קולות: הכה, הכה באלפיו.
צבעון: ושמגר בן ענת לא הכה שש מאות פלישתים במלמד הבקר?
קולות: הכה, הכה,
רמון: ועתה שמעו אלי בני גלעד וישמע אלוהים את דברי. אם נפש עבדים נפשכם – לכו עבדו את העמונים ואם נפש בני חורין נפשכם – שלחו משלחת אל יפתח הגלעדי במדברות, בארץ טוב… ויושיע הוא את ישראל… (ישא דגלו לפני המחנה ונחרף נפשנו בשדה הקרב…)
קולות: צדק רמון בן־שאול. הבו את יפתח הגלעדי, הבו שופט בישראל, הבו מצביא לגדודי הגבורים!
חנון: שרי העשרה – אסרו את רמון בן־שאול ממצפה, כי בוגד הוא באדוננו המלך!
(השוטרים מתנפלים על ההמון)
שלום: הי, אתם! מדוע זה תפחדו כה מפני אלות המחץ?
צבעון: ארנבות אתם, פחדנים!
רמון: הי, המון העם! קדימה! הסתערו על השוטרים!
שלום: נרביץ בהם מנה אחת אפיים (מסתערים ושוטפים כגל. עולים על הבמה)
רמון: העם אמר דברו, חנון, הלאה הכניעה, הלאה חיי העבד המושפל! לך אל יפתח וירים את נס המרד!
שלום: – ולא – פה תהי קבורתכם!
אחד הצעירים: פה במקום הזה!
אלישיב: (נגש אל חנון) ואמר: העם רוגז הוא נסער,
פנואל: לפרוק העול רוצה הוא,
חנון: כדבריכם, בנים, יהי, כי קול המון כקול שד! יהי אלוהי ישראל בעזרנו בלכתנו אל המצביע, אל יפתח הגלעדי!
העם: הידד, הידד, יה חנון יחי יפתח הגלעדי.
(שיר המרד פורץ מגרון הצעירים)
תמונה 5 🔗
(רקוד בת יפתח ונערותיה)
עפרה ונערותיה רוקדות את רקוד “השואבות מן הבאר”
עפרה: הו, עיפתי, נערות (יושבת על פי הבאר. הנערות סובבות אותה)
???:5 עיפת לרקוד, עפרה?
עפרה: לא זאת, לא זאת, הן עתה בשקוע השמש אלי ים ואופל, אזכור אבי בנדודי־מדבר, ואיך אחיו אותו גרשו מבית…
???: עוד יבא היום, עפרה, ואביך, יפתח הגלעדי, שוב ישוב אל נחלת אב? ואת תהי עמו…
???: ודודיך שוב לא יתאנו לך.
???: ושוב נצא במחולות בככר הכפר כמימים ימימה. ולא בהחבא…
עפרה: ימים רבים לא ראיתיו, אראה פניו בחלומי: נוקשים כצור – ורק עיניו חולמות הן. אולי חולמות על זעם נקמה ביום הדין… אולי בינה – אין פשר ותוגת אנוש במבטו? לעתים צלולות הן כה ענו, כימי אגם שקט עם ערב, ולעתים דומה רוח סערה עוטה על אישוניו… והנה יפרוץ בכעס ושריריו מסורגים כעשת, כנימים בצור… אומרים, פושט בגדוד הוא ומכה בעמונים שנואי נפשנו בראש עדה של פוחזים, הה, לוא יפתח בראש אנשי גלעד – היה מנחית מהלומות על גב שרי עמון ומשפילם לארץ… אבי.
???: לוא רק נרים את נס המרד מול כובשים זרים…
עפרה: נס המרד? הן בלבבו הוא חי, המרד. הן הלך אבי לקראת העוני בחיי מדבר להיות גאה כנשר בן צוקים, כארי מזנק לטרף – ולא חיה מאולפה בידי אויב…
???: הביטו וראו, דודיך קרבים הלום, עפרה.
עפרה: אל תראוני שאני מושפלת – עוד בוא יבוא יום הנקם.
(שלשה אחי יפתח באים)
???: מה לך יושבת באין מעשה, עפרה? והכד אינו מלא עדיין וסעודתנו לא הוכנה.
עפרה: מיד אלך… אנא סלחו לי, – פגשתי בנערותי ונשתהתי…
???: מדוע תחליקי לשונך, עפרה? אם יבוא יפתח – על תרבו חשבו הרשעים!
???: את האב גרשו מנחלתו, ואת בתו לשפחה להם לקחו…
???: מיד אטיל בכן מקלי, שפחות חרופות, הלאה מזה!
(באים שלשת הזקנים)
???: שלום לאחי יפתח.
???: שלום לזקני גלעד. מה הביאכם הלום – ואנו לא נחשבנו במאומה.
???: הידוע תדע, ראובן, היכן יושב יפתח אחיך?
???: אחי? הלבן הקדשה המנודה תקרא אחי?
פנואל: לא עת דברים היא, ראובן. גונבה אלינו השמועה, כי לא במנחתנו יחפוץ מלך בני עמון – ולמלחמה פניו.
???: מלחמה? ולא שעה לשלמונים? וכל הנזמים פרקנו.
???: לעבדים יבקשנו – מלך בני עמון.
אלישיב: בני עמון למלחמה – ואנו שאלנו היכן שאלנו היכן יושב יפתח הגלעדי!
???: ומה לכם וליפתח?
???: יהי שופט לנו בארץ הגלעד… יוליך עמו לקרב.
ראובן: יפתח יוביל עמו לקרב? יפתח בזוי גלעד?
חנון: בבוא עת המלחמה רק לגבורת האיש נראה, ומי גבור מבני גלעד הלא יפתח? בבוא המלחמה בשערים, יאספו גם הדלים בבני אדם, אביונים ורשים והלך לפני המחנה… כי אין מבדיל בין דם לדם ביום מצור, ביום הקרב, בעת המלחמה.
ראובן: לוא יהיה כדבריכם זקני גלעד הנני ואגלה לכם מחבוא יפתח. עודכך מ???? מזה! לבל אראה פניכם.
עפרה: נלך בנות! נלך אל גדרות הצאן.
ראובן: יפתח במדברות הנו, במדבריות בארץ טוב…
חנון: נלך, איפוא, אליו ונמשחו לשופט על ארץ הגלעד – כי אין מושיע בישראל…
(מקהלה)
תמונה 6 🔗
(ליד מדורה במדברות. אנשי יפתח שרים שיר עגום)
יפתח: (מתקרב אל השרים) הקשבתי לשירה, רעי עד מתי נשב כאן, הרחק מארץ מכורה? עד מתי ילחצנו בני עמון, עזי פנים?
שמואל: הבה, יפתח הגלעדי, הרם דגל מלחמה לעם ודגל השחרור,
יפתח: במה נחשבתי אני, שודד ופושט בגדוד?
שמואל: הרם את נס המרד,יפתח. הרם את נס המרד ורבבות הבחורים אתך ילכו… האם העם ראוי לחופש ושחרור רעי? האם לא נשקו מגלב האדונים ורטט עבדים כה רטטו לשוט העמוני? הו, החופש. רק עוף שמים זאת ידע: המריא אל על בטפיפת כנפיים כה עזה על פני סערה וים. חופש! רק הראוי לו – הוא יזכה לראותו במו עיניו…
שמואל: את מי עיני רואות בדרך?
יפתח: גוררים הם עמוני!
שמואל: האם תקח נקם, יפתח הגלעדי?
רמון: כרע על ברכיך, העמוני, את יפתח הגלעדי רואות עיניך.
עמוני: רחם וחוס – חי עשתורת, לא אשמתי אני…
רמון: וזו היא פלגשו – ראיתים רוכבים בדרך בואכה מית,
ראומה: האם יורשה לי לומר דברי?
יפתח: דברי!
ראומה: שבויה אני עמו. עם העמוני הלז,
רמון: שבויה?
יפתח: הס רמון, דברי דבריך, בת, ואיש לא יכלימך, דברי! מי את ומאין באת?
ראומה: בלכתי אלי קציר שדה, ביום שרב אין צל, באו החומסים, אלו העמונים, ולקחוני שבי. הנהו “אדוני”, הגבר המתפלש פה בעפר רגליך.
יפתח: ובית אביך איו?
ראומה: בחות יאיר ישכון אבי.
יפתח: הרפו ממנה,
שלום: ומה נעשה לו, לעמוני?
רמון: אולי אל המדורה וצלי בשרו יעלה באף כניחוחי קרבן עשתורת?
עמוני: רחם רחם יפתח, רחמים!
יפתח: עת אתם בזויי אדם ופראי מדבר תצאו לשוד, האם ידעתם רחמים? אל מול שפתכם שוד ושבר חרב־דם ותמרות עשן והרס – אדבר אני רק בשפתכם. תלוהו! העלוהו לתליה בירכתי המחנה.
רמון: בואה, ידידי, הכינותי לך עץ 50 אמה גובהו,
העמוני: יקולל יפתח הגלעדי ארור אלוהיך בן הקדשה… ארור… עוד יבוא יום נקם ושלומים… (יוצא)
ראומה: אל הלולת זידים נשאני הנבל הלז. עכשו תנעם לו התליה. השב נשיב לו כגמולו שין תחת שין ועין תחת עין…
שמואל: שתי עיניים תחת עין!
צבעון בא בדהרה על סוסו.
צבעון: באתי מנקרת אורב בדרך – זקני גלעד באים.
יפתח: זקני גלעד אלי יבואו?
צבעון: סלח על הבשורה – גם אחיך בבאים.
יפתח: אחי? אחי בוגדי הבגד אשר גרשוני מנחלת אבי?
צבעון: הם באו לשחר פניך, מדרך רחוקה באו עד הלום.
יפתח: דרך רחוקה… אכן הרחקתי מערש ילדותי… ימים רבים חלפו מאז…
צבעון: הם קרבים הלום, ומה אומר להם יפתח הגלעדי?
יפתח: אמור להם, אמור להם שיחזרו כלעומת שבאו. אין ברצוני לשחר פניהם, זקני גלעד, ואלו בני הבליעל אחי החורגים, אשר גרשוני מארץ מכורה ומנחלת אבות לא אחפוץ ראותם, (הולך)
שלום: הנה הם באים!
חנון: (בא בלוית פנואל אלישיב ואחי גלעד) זקני גלעד לשלום יפתח ישאלו.
צבעון: שלום שלום ואין שלום… מה לכם ולנו נושאי כליו של הנדח בבני־אדם?
פנואל: לא עת הטיח אשמות היא. לא עת שילום על פשע ולא פשע, מלחמה בארץ!
אלישיב: והיה בעת המלחמה ונשכח הכל!
שלום: מלחמה? במי המלחמה?
צבעון: האם שמענו אל נכון?
פנואל: אכן, אכן, בני עמון חונים כבר מול גלעד.
חנון: נשכח ימים עברו וחטא חטאנו לבן גלעד – ילך הוא לפני המחנה ויובילו לקרב, כי אין שופט בישראל זולתו.
צבעון: הריעו במקהלת קום שופר יורם. הנה יפתח הגלעדי מורם מעם. (שופרות)
יפתח: (מתקרב) מה קול הצעקות הללו.
אלישיב: מושיע ישראל בעת צרה, גבור ואיש המלחמות,
חנון: הריעו במקהלת, קול שופר וחצוצרה, הריעו אל זבולי שמים, הוד והדר לבן גלעד! (שופרו)
יפתח: חנון, חנון, פיך הוא המדבר?
חנון: נשכח ימים עברו!
יפתח: הלא הם בוערים עוד בלבבי, ימים עברו. מאש אוכלה שורפת הדם ויורה זיקי הלהט בעיניים, איך אשכח ימים עברו, חנון, איש המזימות?!
חנון: מלחמה בארץ – ואין מושיע לישראל!
פליט: (בא. קרוע בגדים) יפתח הגלעד, נגעה חרב מלך בני עמון ועד חות יאיר הגיעה… לך והושע את ישראל ביום סופה ביום צרה ודין… קלגסי עמון שרפו ביתי, השמו נחלתי, המיתו אם על הבנים… דרכי גלעד אבלות, שעריה שוממים ואין עוזר. נחשבנו עם יורדי בור אופל וצלמות. היינו לחרפה… יפתח. יפתח אחי, לך והושע את ישראל!
יפתח: שמעו אתם וישמעו אלי זקני גלעד ויושב שמים. ארור אני אם אזכור ימים עברו וזכר חטאים חטאו לי… ארור אני, אם אעלה בראש מחשבותי זכר סבלותי… ארור אהיה בעיר ובהר בשדה ובנקרת צור במדבר ועל פני א ימים אם אזכור את יפתח הגלעדי ולא אזכור את ארץ אבותי. החלץ יחלצו גבורי החייל להכות באויב!
צבעון: החלץ יחלצו גבורי החייל להכות באויב!!!
יפתח: שמואל, קח המגילה וכה תכתוב דברי:
שמואל: שומע, עבדך! יפתח אל מלך בני עמון דבר יפתח הגלעדי – לאמור: הטוב אתה מבלק בן־צפור מלך מואב הרב עם ישראל אם נלחם בם? בשבת ישראל בחשבון ובבנותיה, ובערוער ובבנותיה, ובכל הערים אשר על־יד ארנון שלוש מאות שנה – ומדוע לא הצלתם בעת ההיא? ואנכי לא חטאתי לך ואתה עושה אתי רעה להלחם בי. ישפוט אדני השופט היום בין בני־ישראל ובין בני־עמון.
ואתה – רמון, קח המגילה ובחר לך סוס אביר וצא וסוב אל נחלאות עמון ומסור המגילה ביד שרי המלך,
רמון: כדבריך, יפתח השופט והמצביא, (יוצא)
יפתח: אדני אלוהי מעוזי וצור ישועתי… הנה ביום צאתי לשדה־הקטל אני נודר לך נדר אלהים. אם נתון תתן את בני עמון בידי, אלוהים והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום מבני־עמון והיה לאדני והעלתיהו עולה…
חנון: ארור מפיר נדרו.
יפתח: ארור מפיר נדרו. בני החייל עלו אל מול פני המלחמה כי השמש זרחה לנו ועת המלחמה הגיעה. בשם אלוהי צבאות – עלו בשערים ובחומות האבן.
תמונה 7 🔗
על אחת הבמות נראים שרי עמון.
עמוני 1: שמעו אלי אנשי צבא עמון – ככבשים לטבח נוביל את בני ישראל… נכה בישראל מכה גדולה ממחניים ועד רמות גלעד…
עמוני 2: לעבדים נקחם את שפלי הברכיים ורכי הלב…
עמוני 1: והשפחות יפות העין והשפחות יפות העין ממצפה… יין ענב בחייקן ילין – ואנו נלין עמן…
(צוחקים)
השרים והחיילים: חיי עשתורת… יין ענב בחיקן ואנו בחיקן נלין…
עמוני 2: ואת זקן זקני גלעד נגלה לתפארה…
עמוני 1: אלו מביאי המנחה עגילי הזהב והנטיפות וברכיהם מרעידות… (צוחקים בפראות)
פלשתי: (בא בריצה) שמעו אלי שרי עמון…
עמוני 1: הרי זה הפלשתי אשר במחננו…
עמוני 2: מה בפיך הפלשתי…
הפלשתי: בשורה רעה בפי שרי צבא המלך…
עמוני ראשון: ומה היא הבשורה, דבר!
פלשתי: יפתח נקרא אל צבא גלעד להושיעו מפני אנשי עמון!
עמוני 1: זה השודד ממדברות בארץ טוב?
הפלשתי: אכן הוא האיש! הנה מגילה שלח ביד הרץ, אל מלך בני עמון.
עמוני 1: (קורע את המגילה) ככה יעשה גם לערי ישראל, נהרוס בתיהם ונחץ גופם בטרם יאסוף יפתח גדודיו למלחמה. אסרו הסוסים ושלפו החרבות נמחה גלעד מעל פני האדמה וזכר לא נשאיר לה,
עמוני 2: וזכר לא נשאיר לה!
(העמונים יוצאים)
(הפלשתי לבדו) ישמור דגון אלהי פלשתים מפני יפתח וזעם נקמתו!
תמונה 8 (קרב על שלשת הבמות) 🔗
תמונה 9 🔗
(ככר כפר במצפה)
ראומה: מה לך,עפרה, כי אל מרחק תביטי ואפלות הן כה עיניך,
שפרה: הן יש תקוה אחותי עפרה.
עפרה: ומה היא התקוה?
ראומה: הנצחון!
עפרה: הנצחון, ובו שזורים מתים רבים כחול, בכי האלמנות, זעק יתומים ודמעות אבות־השכול. מתי יבוא היום יום שלום וקציר חיטים ולחם בתנור ומצהלות התינוקות בדרך, באביב…
שפרה: אכן צדקת עפרה!
ראומה: אולם אין מנוס ממלחמה, בנות!
עפרה: מתי נחיה באור, שלום לכל, שלום בעת חריש וקציר חיטה, ויד אוחזה המחרשה ולא כידון וחרב… מתי יבוא היום הזה, בנות?
ראומה: אך אין מנוס ממלחמה!…
רבקה: חוק הוא מימות עולם, בנות!
עפרה: כי גם יום נלחם עם ליל ושמש אור הולך אל ים… אכן – מימים קדומים היה הדם כיפור על חטאים חטאנו, על אשמת אדם ורוע מעלל…
(על הבמה מצד ימין משוחחים ביניהם הזקנים)
זקן: ראה אראה השמש הולכה אל ים – ולא אדע גורל הקרב בערוער, אומרים המלחמה גברה מאד,
האב: את בני שלחתי שמה,
זקן: גבור ואיש חייל,
האב: שר העשרה הנו, בן חייל בשדה ובן חייל במערכות המלחמה. קוצר חיטים ודורך בגת – וככלות הקרב ישא אשה!
זקן: הו, ברכת אלוה על ראשך. בשמעי דבריך על הבן ושמוח ישמח הכפר כולו ביום החתונה…
האב: וככלות המלחמה אשב עם ערב, בככר, בגורן, ונכדים ישבו סביב… ובני יהיה לשר מאה…
זקן: אכן, אכן, אולם בני, עדיין לא נודע גורל הקרב בערוער ומי נחל הנצחון!
(מעבר השני באים ילדים. על במה שניה שיחת ילדים)
ילד 1: אני אהיה יפתח, ואתה יונתן תהיה מלך בני עמון, עריץ ואכזר “הבו לי סוס סוס האבירים”…
ילד 2: חמור לך אתן: אני אהיה יפתח!
ילד 1: לך רק חרב עץ – וחרבי ברזל היא עשויה…
ילד 2: שבורה היא חרבך ולמה תתפאר לשוא…
ילד 3: מגל הוא ולא חרב. לא יצלח לקרב. רק נשים בו נלחמות. אני אהיה יפתח גבור החייל!
ילדה: די לכם לריב,
ילד 3: הוא מתנשא תמיד למלוך עלינו…
ילדה: אם ברצונכם, רעים, אני אהיה יפתח…
ילד 1: שמעו חוצפתה! תחילה לכי החליפי השלמה, לבשי המחלצות עד היותך גבור בגבורים, וזקן הדור לו…
ילד 2: למה זה תדחוף את אחותי ותכה בגבה?!
ילד 1: מי אתה כי פצית פיך כלוע התנין בעציון־גבר
ילד 2: אתה אמנם יפתח – אך בחרבי ראשך אפתח כהרף עין, הרפה ממני!
ילד 1: אל יתהלל חוגר כמפתח… (נאבקים)
זקן: (מבמה 1) הי, אתם הפסיקו הקרקור, השאון מחריש אזניים.
ילד 1: הן הרשות מזמן, סבא – עוד מימי תרח אבי נחור אבי אברהם…
האב: גשו הלאה פרחחים אין בושה – לא תהדרו פני זקן ושב? גשו הלאה ולא את נחת זרועותי תרגישו…
רחל: בנות, ענן עולה. ענן אבק בדרך,
ראומה: רוכב רואות עיני,
שפרה: הביטו וראו דם קדוש על שפתותיו,
(הרוכב אמנון מתקרב. צונח מעל סוסו. אנשים באים מעברים)
זקן: פצוע הוא!
ראומה: רחל, מהרי הביאי מים,
האב: (אל אמנון הפצוע) מאין זה תבוא איש המלחמה?
(אמנון גומע מים מן הכד) מערוער
זקן: הניחו לו, הניחו…
האב: האם את בני ראית…
אמנון: בנך?
האב: יואב הוא, איש גבעון!
כלם: (מסביב) יואב, יואב,
אמנון: יואב איש גבעון? שר העשרה?
האב: אכן, אכן שר העשרה, בני הוא (אמנו מוריד ראשו) למה החרשת פתע? האם בשורה רעה בפיך?
אמנון: נפל בערוער בנך!
כלם: נפל?
האב: נפל? הוי לי והוי למאור עיני. את בני יחידי שכלתי. אוי לי ואוי ליום בו ראיתי אור עולם… (הולך הצידה)
זקן: (עפרה) ההכו בנו בני עמון?
אמנון: הכו הפליאו מכותנו…
עפרה: האם נסוג צבא גלעד משדה מערכה?
אמנון: לא בתי. לא בגב הכונו – חרב מול חרב, מגן אל מול מגן, וכל השדות אדם מדם ידיד וגם אויב.
עפרה: ואת אבי האם ראו עיניך?
אמנון: אביך?
הזקן: בת יפתח היא השואלת.
אמנון: יפתח – כרוח סערה עובר יפתח במחנה, הנה הוא פה וכבר חלף איננו… וחרבו היא כשלהבת הברק חדה ואכזרית…
ראומה: מה לכם עומדים כעדר לא בינות – הכניסו הפצוע אל בית ומצע.
אמנון: בית? הרבה בתים, רעי, כי הפצועים רבים ואין להם חובש…
עפרה: פצועים רבים אמרת?
אמנון: ראה ראיתם ענן בדרך. שיירת הפצועים עולה שם לאיטה. אני ראשון הנני לבשורות קינה ונכאים… ארורה המלחמה…ארורה.
ראומה: אך מפלט ממנה אין…
(אמנון יצא בלוית עפרה וראומה) מאחרי הקלעים נשמע קול קינה)
רחל: הביטו וראו – שיירת אבדון עולה ובאה.
רבקה: אנשי מחניים, אנשי יבש גלעד,
שפרה: אכן אשמע את הקינה, את קול הבכי המר
רבקה: בואנה בנות ונלך לקראתם,
שפרה: קרעו את בגדיכן… ושימו שק ואפר על ראשכן…
נעמי: (מקוננת) אוי על מחניים ואוי על יבש־גלעד…
שפרה: בהורינו הלכו שבי לפני צר ואויב…
רבקה: הלכו בלא כח לפני רודף. ראו צרים שחקו על משבתנו…
נעמי: ראה אלוהים עוניינו, כיהגדיל אויב וכל גלעד נאנחים.
שפרה: הילילו כל יושבי גלעד כי מר לנו מר,
כלן יחד: מר לנו, מר…
(על הבמה פורצים שני רוכבים)
רוכב 1: מה הבכי הזה לכם? ומהו הנהי? הכה יפתח באלפי בני עמון, הכה יפתח מערוער ועד מינת, הכה יפתח עשרים עיר עד אבל־כרמים, נכנעו בני עמון מפני בני־ישראל (קריאות שמחה)
רוכב 2: הבנות! צאנה במחולות, יפתח קרב ובא!
רוכב א': הכה יפתח באלפי בני עמון מכה גדולה!
רוכב 2: הריעו בשיר, הכו במצלתיים, יפתח קרב ובא…
רוכב1: יפתח קרב ובא!
(הרוכבים בורחים)
עפרה: הבה, בנות, נצא לקראת אבי גבור החייל בתוף ומצלתיים במחול הנצחון!
יפתח: – אויה, אללי, עפרה
עפרה: על מה הזעקה, אבי?
יפתח: האה! בתי הכרע הכרעתיני…
עפרה: למה?
יפתח: את הראשונה הבאה לקראתי. מדוע יצאת לקדם פני – האומללה –
עפרה: ולמה לא? דומעות עיניך אבי אם מדוה שוא אראה ותעתועי חזון?
יפתח: דומעות עיני, בתי, דומעות אל מול ציה ומות אל מול כלימה ובוז אל מול שדה ההללים. מעולם לא חשתי מלח דמע על לחיי ורק עתה בבוא הנצחון בגאות האושר על לבי המאד, בכה אבכה, בתי…
עפרה: בכי האושר ביום גיל, אבי?
יפתח: בכי קרבן, בתי, בכי הנעורים אשר ימוגו בעלטה, בכי אב שכול על בת קרבן שילומים לנצחון…
עפרה: לא אבינה למיליך, אבי,
יפתח: שבוע נשבעתי, בת, ביום צאתי למלחמה וכה נדרתי נדר: אם נתון תתן את בני עמון בידי והיה היוצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום מבני עמון והיה לאדני והעליתהו לעולה…
עפרה: גדי או שה, אבי?
יפתח: לא גדי ושה, בתי, הנעורים קרבן למלחמה, זיו הנעורים וחמדתם… את היא הקרבן בתי… את…
עפרה: אני? ואין מושיע לי, אבי, מנדרך אשר נדרת? הן בעקוד אברהם את יצחק בנו………… (נופלת לרגלי יפתח), הצילני נא, אבי, הצל את נעורי…
האב השכול פורץ קדימה ומדוע לא הציל את נעורי בני, יחידי אשר נפל בשדה הקטל… ומה נתן יפתח למלחמה ומה הקריב הוא… היה היה לשופט בישראל, בן הקדשה
רמון: צוה על עבדך, יפתח, ונביא החרב בלבו
יפתח: הס, רמון, הכאב מגרונו דובב… מי אני כי אשפוט אב שכול טרוף יגון על בנו יחידו אשר נפל לפני אויב…
האב: ומדוע זה תמנע את בתך, יפתח, הן מול בצאות העם נדרת נדר (ההמון רוגש ומועד) יוצד קדימה, אלישיב הזקן:
אלישיב: שמעו דברי, רעים, ובינת זקן תצנן רתחה וכעס במות בתו האם בנך יהיה?
הן חרף נפשו יפתח – ויש עדות הצלקות אשר בעור בשרו הן חרוטות לעולמים.
חנון: שבועה נשבע וכל העם שומעים את השבועה,
האב: שבועה נשבע, שלם ישלם את נדרו!
רמון: יפתח, בתך תובל אלי מות. גבורי החייל כובשי עמון מערוער ועד מנית, שלמו החרבות… (פורץ קדימה. יפתח וחנון עוצרים בעד רמון. העם רוגש ונשמעות קריאות)
קריאות: שלם ישלם את נדרו…
קריאות: לא, לא, בל ישלם… יתירו לו הכהנים את נדרו… עוון הוא…
פנואל: (נגש אל יפתח) יפתח, מלחמת האחים קרבה ובאה מלחמת האחים על צוארך יפתח,
עפרה: (מתגברת על פחדה) ונגשת בצעדים איטיים אל אביה) אבי, שלם את נדרך… אך הרפה ממני שנים חדשים ואלכה וירדתי על ההרים ואבכה על נעורי…
יפתח: (נגש אליה ומחבקה) בתי, עפרה בתי…
הבמאי מחזיר אותנו לתקופת שלמה המלך.