א.    🔗

עיניים עייפות נשקפו מן הפרצוף המסובן שבראי. היטה מחצית גופו העליונה מעל הכיור וקירב עצמו כלפי הראי, שיוכל להבחין היטב־יתר בפרטים. דומה שהראייה נתקהתה במקצת בזמן האחרון, או שמא טעות בידו? הקמטים האלה מסביב לעיניים לא באו מחמת שהירבה למצמץ בעיניו בשמש הקיץ, כפי שנהג להשלות עצמו בראשית הופעתם. נראה שנשתקעו כאן ואינם חושבים להיעלם. גם העופרת הכסופה הזו שבצדעים מתרבה והולכת. לפני שלוש שנים בלבד נהג עדיין לתלוש שערות בודדות מתום הרעמה השחורה־צפופה. טוב לפחות שאינן נושרות, השערות. רבים סובלים מצרה זו. אומרים שאין לה שום תרופה. אבל כעת נוכח שאין טעם לעקור את שערות השיבה. בין כך ובין כך נתרבה מספרן ושוב לא יעמוד עמן בתחרות.

בסופו של דבר היתה זו מסיבה לא רעה, אמש. במפתיע, בעצם. לפי כל ההכנות המוקדמות נראה הכשלון כמובטח מראש. מאוחר מדי נזכרה דיתה ביום הולדתו הממשמש ובא. יום הולדתו הארבעים. המסכנה, לא הרגישה בטוב שהתאריך נשתכח ממנה כמעט עד הרגע האחרון. לכן טרחה כל־כך לערוך לו מסיבת־הפתעה. אלא שנצטרכה להסתייע בו בפרטים רבים כל־כך. אפילו ההזמנה לבוס, למשל. הנסיון להעמיד פנים כאילו הסוד נשמר, נראה מגוחך כל־כך. ההפתעה הזו הוכנה בכבדות כזו, בחוסר ־גמישות, פלא שהכל עלה יפה כל־כך. מצב הרוח היה מצויין. ליד דלת היציאה ציינו כולם כמה נהנו מן הערב. לרוב מעמידים פנים, מזייפים. אבל אפשר לשמוע זאת בקולם. הפעם נראה שנהנו באמת.

פתאום צרבה בו הידיעה. היום הוא בן ארבעים ויותר. משהו ניתק בקרבו. את הסיפרה שלוש, שלו, שבה התחיל גילו זה עשור – שוב לא יפגוש אלא אחת לעשר שנים, פגישת אקראי. עכשיו מתחיל גילו בסיפרה כבדה ומכובדת – ארבע. צריך יהיה להסתגל אליה. כשם שמסתגלים לתאריך חדש עם בוא השנה החדשה. המרחק נעשה ברור ומופגן. שלושים־וכמה הריהן אי־שם ליד העשרים, ליד שנות הנעורים. עכשיו, שוב אין מקום לטשטוש העובדות, לאשליות. ארבעים – דרך רחוקה. אדם בן ארבעים הריהו אדם בן ארבעים ולא תיתכנה שתי נקודות־מבט שונות.

בעצם, לא בא הדבר בבת־אחת. סימני האזהרה נתרבו והלכו. בליבו הרי ידע שהדבר ממשמש ובא. אבל הניח לה לידיעה זו ולא שעה לסימני האזהרה. במעין אדישות התיר לזמן להסתנן בין אצבעותיו, עד שבא הדבר ונהייה. בשום פנים לא הצליח להשתחרר מן ההרגשה שאיבד משהו, שהחמיץ איזה דבר שאין לו תמורה. וגם, גרוע מכך, שכל יום העובר כך, ללא שינוי, מוסיף ומאבד דברים רבים וחשובים, ששוב לא יחזרו לעולם.

אילו אך ניתן לעצור את המסע הארור של הימים הסופרים את עצמם לאיבוד! הם סופרים את עצמם בזה אחר זה, מצטרפים זה לזה והתוצאה היחידה? – מעמסה של שנים, תוספת לגיל. איזה רעיון מזעזע – כל יום שאדם חי, הריהו גם יום שבו הוא גם מת במקצת! כן, הימים מתים בזה אחר זה. כל מה שהיה – היה ואיננו. מכל השמחות וההנאות וההישגים של העבר, מהו הדבר שנשאר ברשותו? – איזו מן הווייה מטושטשת וקלושה הקרוייה זכרון. ועל גבי הכל – ידיעת הזמן שחלף ולא ישוב עוד. נכון, אמנם, לפניו עדיין שמחות והנאות בעתיד. אומרים שהחיים מתחילים בגיל ארבעים. אולם הדברים שלא ישיגם עוד לעולם – הריהן השמחות וההנאות של העבר. ואפילו לא השמחות וההנאות. אפילו התחושות, רעות או טובות – היינו הך! – כולן יחד מתו ושוב לא יוכל להחיותן לעולם!

מחשבות של הבל! רומנטיקה שאיננה מתאימה לסגן מנהל האיזור המרכזי. סגן המנהל. לא רע בגיל ארבעים. אבל מדוע רק סגן המנהל? הרי יכול היה להיות מנהל איזור מכבר, אילו הסכים לעקור מתל־אביב למגדל־אשקלון. אתה איש צעיר, אמר הבוס. הקריירה עוד לפניך – נחמות מקובלות מפי הגדולים! – מחוץ לעיר הסיכויים שלך להתקדמות הם מהירים יותר. גם שמונים לירה תוספת למשכורת אין לזלזל בהם. דרש, אמנם, נטו. היו מוכנים רק לברוטו. אבל בסופו של דבר היה מתפשר אתם. וחוץ מזה ישנן הנאות נוספות מחוץ לעיר. דירה על חשבון החברה. תקציב הוצאות שמן. בשום פנים איננו מבין את דיתה, מדוע סרבה בכל התוקף. שאלה של חברה? אולי, במידה מסויימת. אחרי הכל אדם מתרגל לאנשים שבסביבתו. אבל לפעמים ישנו דווקא ענין במעבר למקום חדש, בהכרת אנשים חדשים. באפרידר ישנן משפחות מדרום־אפריקה. אפשר למצוא חבר לברידג' בימי ששי. לאט־לאט נכנסים לחברה, מזמינים אנשים, מוזמנים אליהם. וחוץ מזה, כך טען לפניה, גם הפיאט הישן עדיין סוחב לא רע ומגדל אשקלון איננה מעבר להרי החושך. מדי פעם בפעם יוכלו לתת קפיצה העירה. ידידים טובים באמת – יהיה אפילו נעים להזמינם להתארח לסופשבוע, לצאת אתם יחד לים, לטיולים בסביבה. החיים יהיו יפים יותר, על כל פנים בריאים יותר, מחוץ לעיר. בעוד מספר שנים אפשר יהיה לחזור לתל־אביב.

אבל היא התעקשה – בשום פנים, לא! לא הרגיש בנוח, כשנצטרך להסביר לבוס מדוע חזר בו מהסכמתו. קשה להבין מדוע לא הסכימה דיתה. הנימוק בדבר הגימנסיה של אילנה הוא, אמנם, נימוק רציני. קשה להניח שהגימנסיה באשקלון יכולה להשתוות לגימנסיה בתל־אביב. והרי בשנה הבאה מתחילה אילנה את לימודיה בגימנסיה!

שוב נקרע בו משהו. הסימנים האלה, המתרבים מסביב להזכיר לו את גילו. יכול עדיין לזכור היטב, כמדומה, את ימי הגימנסיה שלו. ולא לזכור בלבד, אלא להחיות בעצמו את התחושות מאז, כאילו עדיין סובבות אותו כאן, בגובה העיניים, במשטח אחד עמו. והרי לו בת גימנזיסטית! גם בה עושה הזמן את שלו. כמעט שהספיק להתרגל לנוכחותה, וכבר אינה תינוקת זו שאהבה לרכב על כתפיו. כיצד זוהרות עיניה כשמדברת במורה להיסטוריה! באיזו שקידה היא מכינה את השיעורים שלו ומעתיקה אותם במחברת עטופה נייר ורוד בשולי תכלת. בכתב־יד נקי ומצוחצח. וכיצד היא בולעת כל ספר שהמורה הלז מזכיר את שמו בשיעוריו. ניכר שמאוהבת בו עד מעבר לאזניה, אהבת־בתולים, טפשית במקצת. מוזר! לכאורה צריך לשמוח על שקידתה בלימודים והנה מקנא, קנאה מאוחרת, חסרת טעם. וכלום יש קנאה בעלת טעם?

כבר אינו זוכר מתי קינא לדיתה באחרונה. דיתה היא בסדר, לגמרי בסדר. אין לטעון בשום פנים שאינה דואגת לו כהלכה. בדיוק כדין, לא יותר מדי ולא פחות מדי. מוזר, בעצם, שנעשתה עקרת בית כזו, מיושבת בדעתה. כשפגש בה לא היה מעלה בדעתו שעלולה להתפתח כך. היתה אז דווקא שובבה וערנית ביותר. כבר היה בן עשרים וארבע. כבד־תנועה במקצת. היא, בת השמונה־ עשרה היתה כספית. לא יכלה לשבת במנוחה בשום מקום. שגעון הטיולים והמסעות תקף אותה. לכל מקום גררה אותו אחריה. כמעט בעל־כרחו. הרי אז, בטיול לגליל, ארע המקרה. כמעט מעצמו, בלי שום הכנות מראש, בלי תכסיסי ערמה וייצור הזדמנויות. היה מוכן לעזור לה. נראה לו מוזר ובלתי־טבעי שדווקא היא תהיה לאם בגיל צעיר כל־כך. היא לא רצתה בשום פנים. מובן, שנשא אותה לאשה. אלא מה, יתחמק? ההגינות מחייבת! וחוץ מזה, מדוע לו להתחמק? כלום לא הגיעה שעתו להינשא? להיפך, מוטב כך, שנפטר ממנה גדושה של היסוסים ולבטים.

מזלו שלא נשא את כרמלה לאשה, אז בגיל עשרים. הדברים הגיעו לא רחוק מכדי כך. דנו בענין כמעט ברצינות. אבל נראה שחששה מפני האחריות. אמת, שגם הוא חשש במקצת, אך נוח היה לו שהיא תהיה החוששת. מזלו שלא נשא אותה לאשה. היום תהיה כבר בת שלושים ושמונה או שלושים ותשע. כמעט בגיל הבלייה. לעומתה יש לו היום אשה כמעט צעירה ועסיסית למדי, על כל פנים במה שנראה כלפי חוץ. ענין הגיל אצל נשים הוא ענין אישי בהחלט. בין עשרים ושמונה ושלושים ושמונה קשה לנחש את גילן על פי מראיהן. ישנן צעירות בנות שלושים ושמונה וישנן זקנות בנות עשרים ושמונה. דיתה יש בה מין תכונה כזו, שנראית תמיד רעננה. גם כשכולם עייפים עד מוות, יש בה עדיין שארית המרץ הדרושה לטיפול בעניני הבית. גופה מלא עכשיו משהיה בזמן נשואיהם. היה זה בלתי־טבעי לוּ היה הדבר אחרת. אבל עדיין יש לו צורה נערותית במקצת. כן, אין להכחיש שהיא בסדר. אבל יש בה מעין עייפות פנימית, שאינה גלוייה על פני השטח, הוא בלבד מסוגל להבחין בה והדבר מטרידו. היא בסדר. יש בה באמת הכרת חובה מפותחת מאד. הצרה היא שהיא נותנת לו להרגיש שכל מעשיה נעשים מתוך הכרת חובה זו. חש בדבר עוד כשהיתה אילנה תינוקת. לבה היה כולו עם הילדה, אבל הכירה בחובתה לבעלה ומתוך הכרה זו השתדלה לנטוע בו את ההרגשה שאינה מזניחה אותו. השתדלותה הורגשה יתר על המידה. לפעמים היה מעדיף איזו התפרצות בריאה של רגש אמיתי. אחר־כך, כשנולדו התאומים, כמעט שלא נשאר בה שום רגש בשבילו. יש שנדמה לו ששניהם, הוא ודיתה, דומים לשני כוכבי־לכת, הנעים כל אחד במסלולו הנפרד, מתקרבים לפעמים זה לזה ומתרחקים לפעמים זה־מזה. ישנה אולי, איזו הקבלה בין המסלולים. אבל המסלולים נפרדים.

הפנים, לאחר הגילוח, לא נראו צעירים ורעננים יותר. תמונת־עצמו המרחפת בדמיונו, צעירה בכמה שנים מזו הנשקפת לו כאן מתוך הראי, התמונה האמיתית מסתבר. אלא שישנה מעין צנזורה פנימית המוחקת תמונה זו מעיני רוחו. בוקר־בוקר הוא רואה את האמת עין־בעין, אבל מסרב להכיר בה. אפילו לא דה־פקטו. איזו תמונה דמיונית של עצמו, משופרת, צעירה, קוסמת יותר, קפואה בזכרונו וכל מגע עם המציאות גורם לו זעזוע חדש. וביחוד כשאיננו יכול להשתחרר מן ההרגשה האיומה הזו, שהזמן עובר ועדיין לא אירע אותו דבר מצופה, שלא זכה עדיין בשום הגדרה ברורה וממשית, אך הידיעה שהוא קיים או, יותר נכון, חייב להתקיים, חייב להתארע, מציקה ואיננה נותנת מנוח.

 

ב.    🔗

ארוחת הבוקר עברה בחפזון הרגיל. החליפו ביניהם מילה או שתיים על מסיבת אמש. התאומים הקימו רעש בגלל איזה דבר־של־מה־בכך. אילנה מיהרה מאד, כי השיעור הראשון הוא השיעור להיסטוריה ואין לשער שתאחר לבית הספר ביום כזה. דיתה פתחה בהכנות לכביסה הגדולה. התאומים האלה מלכלכים את הבגדים בקצב מפליא! נשק לכולם על הלחי, גם לתאומים, למרות מחאותיהם, ויצא.

הפיאט הותנע הבוקר ללא בעיות. לא תמיד משחק לו המזל. כבר מזמן הגיעה השעה להחליף את המצבר. בבקרים הקרים של החורף הוא עושה צרות כהוגן. אם איננה תופסת במכה הראשונה, אין ברירה אלא לדחוף אותה למרכז הכביש ולחכות שיבוא מישהו להתניעה בדחיפה. מכונית הריהי עסק של דאגות. וחוץ מזה אין מתלווה אליה הילה של חשיבות, כמו אז, בימים ההם. זכור לו, שלבקוביץ היה היחיד מבני כיתתם שלאביו היתה מכונית. כל בני הכיתה קנאו בו גלויות. קסם מיוחד נדף מאישיותו של אבא לבקוביץ, מן הריפוד הצמרי הצהבהב של המכונית, מן ההמהום הקצוב של המנוע, מן העץ הכבד של הדלתות. ימי ההולדת של לבקוביץ זוטא מצויינים היו לא בלבד בנגינת הרדיו – מכשיר הפלאים של הימים ההם – אלא גם בכיבוד המיוחד המזומן בסופם, הנסיעה הביתה במכונית של אבא לבקוביץ. נסיעה רווית פלאים! היום ירדה המכונית מגדולתה. אפילו התאומים אינם מתפעלים עוד מן הפיאט הישן של אבא. לא צורה ולא פאר. להורים אחרים מכוניות חדישות ומהודרות מזו. היתרון שהיה לבעל מכונית על מי שאין לו התנדף כמעט לחלוטין. או כך נדמה לו.

שוב היה מן הראשונים במשרד. מיומו הראשון לא אחר לעבודה. גם הוא יודע חובה מהי. אבל, דומה שהבוס לא איכפת לו אם המשמעת לקוייה ורוב העובדים מרשים לעצמם לאחר רבע שעה או אפילו חצי שעה. החתימה על “גליון הנוכחות” נעשתה חוכא ואיטלולא. הכל חותמים בידיעה מלאה שאיש איננו מטריח את עצמו לעבור על הגליון ולבדוק מיהם המאחרים. לדידו, אם אין מתכוונים להוציא את האיום לפועל, מוטב לא לאיים, מאשר להביא לידי זלזול בכוחו של האיום.

נצטרך לשוחח בטלפון. המרכזנית לא הגיעה עדיין לעבודה ולא היה קו בחדרו. ניגש אל המרכזייה, לחץ בכפתורים פה ושם והעביר קו לחדרו. אין זה מקרה, שמכל המנהלים – הוא היחידי היודע כיצד מפעילים את המרכזייה. תמיד הוא כזה, בכל מקום שהוא – לומד ביסודיות את כל הפרטים הנוגעים לעבודה. שום פרט איננו נעלם ממנו, גם אלה הנראים טפלים בעיני אחרים. בצבא, למשל, היתה לדבר חשיבות מרובה. אין פלא שהציעו לו להישאר בצבא הקבע אחרי המלחמה. התקן היה, אמנם, של סרן, אבל מפקד חיל האספקה הבטיח לו אישית לטפל בהעלאת הדרגה שבתקן לדרגת רב־סרן. הפצירו בו מאד, אבל לא הסכים בשום פנים. אחרי הכל מהו העתיד? בצבא, וביחוד בחיל צדדי כחיל האספקה. רב־סרן. יפה. ובכן? ישב ויחכה למות אחד מסגני האלופים? וזהו? כאן, לפחות, יש לו סיכויים להתקדם ולעלות בדרגה. זוהי רק שאלה של סבלנות. אפילו בלי מגדל אשקלון. אחרי הכל, כמה זמן הם יכולים עוד לסבול כאן את הבוס? עם כל הקשרים וזכויות העבר שלו? טיפוס מן הדור הישן. בלתי מאורגן, אם לבטא את הדבר באופן מנומס. אלרגי לכל סדר ומשטר. יש לו, אמנם, תפיסה מהירה, אין להכחיש, יותר אינטואיציה מאשר תפיסה ממש, אבל אין לו שום ידיעה על פרטי העבודה. דברים רבים נעלמים מעיניו ואילולא דאג הוא להם, היה הכל מסתבך כאן כפקעת שאין להתירה. במוקדם או במאוחר יגלו למעלה שבדרכים כאלה אין מנהלים כבר את העבודה בשום מקום המכבד את עצמו. השיטה של האימפרוביזציות פשטה את הרגל מכבר. או־אז תגיע שעתו שלו. זוהי דעת כולם, שאין לבוס מחליף מתאים ממנו. אולי איננו מברקי כל כך ואישיותו אינה ייצוגית ביותר. אבל את החסר ימלא תמיד בשקידה, בעבודה קשה ובהעמקה.

ייתכן, שלא כולם ישמחו על כך. מספר אויביו עולה על המכסה הרגילה. ישנם שדרך להם על היבלות. אין להכחיש שמימיו לא נהג לחשוש מפני פרות קדושות, כשנראה לו שטובת הענין דורשת. כמה עצלנים ושמרנים יודעים שינהיג כאן משטר עבודה שלא יערב לחיכם. חוץ מזה ישנם סתם נרגנים ובעלי־קנאה. בכל חברה, קטנה או גדולה, נתקלים בהם. אין ברירה אלא להתעלם מהם לחלוטין. על כל פנים, לא יהיה שוטה עד כדי כך, שיבזבז את כוחו על קטטות קטנות, מתישות, עם כל אחד מהם.

במגירה השמאלית העליונה, במקום שמוחזקים הניירות החשובים, חיכה לו החומר של הסריקה החצי־שנתית. הבוס הטיל עליו את הג’וב הזה נוסף לעבודה השגרתית, בלווית בקשה מיוחדת, ספק־רצינית־ספק ליצנית: “גבב להם שם פרטים רבים כל כך, שיטבעו בהם”. בשבועיים האחרונים הוא עסוק למעלה ראש בסקירה הזו.

הוציא מכיסו את צרור המפתחות. התאים בזהירות את המפתח הנכון למקומו ופתח בקלות את המגירה. כל המנעולים נפתחים אצלו בקלות. כיוון שמעולם אינו משתמש בכוח יותר מן הדרוש נשמרים במצב תקין. אילו ידעו כולם את סוד השימוש במידת המרץ הדרושה – לא פחות ולא יותר – היו כולם נשמרים במצב תקין זמן רב יותר. הצרה היא שרוב בני האדם מבזבזים את עצמם, מחוסר ידיעה זו.

עיין בחומר שצבר בשביל הדוח. נראה שהגיע כבר לשלב שיכול להתחיל בכתיבה. על כל פנים בחלק הפתיחה. הרים את שפופרת הטלפון והזמין אליו את המזכירה. יכול להרים את קולו ותשמע אותו מבעד לדלת, בחדר הסמוך. אולם הקפיד תמיד להזמין אותה בטלפון הפנימי. אף היא אינה מעיזה, כשצריכה לשאול משהו, לדחוף את ראשה מבעד לדלת, כדרך שעושות כולן אצל אחרים וכדרך שהיא עצמה ודאי נוהגת כרגיל. אלא תמיד אף היא מצלצלת מקודם ושואלת רשות להיכנס.

כשישבה בחצאיתה המהודקת ליד שולחנה, מוכנה לכתוב מפיו את הדברים, חלף בו לפתע הרהור־שטות – האם היא שוכבת כבר עם גברים? בגימנסיה נהגו לנחש בבנות כיתתם – האם כבר, או עדיין לא? היו שטענו שאפשר לעמוד על הדבר מתוך ארשת פניהן של הבנות. פתאום נראה לו שיהיה בדבר משום חוסר נאמנות כלפיו, מעין קיפוח, אפשר לומר הפלייה לרעה, אם תשכב עם אחרים ואתו – לא. תמיד שמר, אמנם, על מרחק בינו ובינה. מימיו לא עשה אפילו נסיון קל שבקלים של התקרבות אליה. לעתים קרובות, כשהיא גוחנת על שולחנו, לקרוא משהו מתוך הדף, שהוא מורה עליו באצבעו, אינה מקפידה דווקא לשמור על מרחק בין גופה ובין גופו ואפילו יש שנדחקת בחזה אל כתפו יותר – כך אולי נוח לו להאמין – מן המתחייב לפי צורך הקריאה עצמה. האם יש איזו כוונה בדבר, או סתם רישול. על כל פנים, אילו הוא נערה כמותה, לא היה מתיר לעצמו לקרב עד כדי כך. כשעושה היא כך, משים הוא עצמו כאינו משגיח בדבר, יושב ללא תנועה, שייך כולו לענין שעוסקים בו אותה שעה ואינו עושה שום צעד, העלול להתפרש כאילו מגלה בה ענין כלשהו. ואף על פי כן, הרי יש בפסיחה הזו שהיא פוסחת עליו – אם היא מתירה לאחרים מה שאסור לו – יש בדבר איזו פגיעה בו.

לא הספיק להכתיב לה הרבה ונכנס הבוס. כמנהגו, ללא כל התראה מוקדמת. יכול היה לצלצל אליו ולהזמינו לחדרו. הרי הוא הבוס! אך כך נוהג בכולם. לא בסגן המנהל בלבד, אלא גם בפקידים נמוכים ממנו. תמיד משוטט בבנין, למגינת לבה של המרכזנית. זו סבורה שיושב בחדרו ומקשרת אליו שיחות הבאות מן החוץ – והוא, בלי הודעה מוקדמת – איננו! משוטט בבנין, נכנס לכאן ולכאן. יש לו פנאי אפילו לשיחה בטלה פה ושם. כמה פעמים ניסה לרמוז לבוס שהמשמעת מתחילה מלמעלה ולמען הסדר הטוב – מוטב שיזמין אליו את אלה שרוצה לדבר עמהם, במקום לבוא אליהם, אך לא הועיל כלום.

“לא תהיה ברירה”, אמר הבוס, “תצטרך לנסוע לחיפה לישיבת ועדת התיאום”.

"והדוח החצי־שנתי? שאל בתרעומת. אם יש דבר שנוא עליו בעבודה, הרי אלו הקפיצות הפתאומיות הללו לחיפה, “לסדר משהו דחוף” ולסתום איזו פרצה, המתגלית ברגע האחרון, באמצעים שאינם מוכנים בידו מראש, נסיעות אלו מוציאות אותו לחלוטין מכל מסלול של עבודה.

“הדוח יחכה. אני אקבל את הנזיפה, אם לא יגיע בזמן”.

עם כל ארשת הבלתי־פורמליות שהקיף עצמו, איננו מתעלה מעל רמזים מסוג זה, הבאים להורות לאדם מהו מקומו. אחרי הכל אין אדם שהמנהל חייב להיזהר ממנו יותר מאשר מסגן המנהל. אדם המאריך בהמתנה מבשיל בתוכו מידה רבה של אכזריות, שסכנתה מרובה כשבאה לידי התפרצות. מוטב לא להניח לה להגיע עד לידי כך.

לא היה טעם להתווכח עמו, כיוון שנראה בטוח שהנסיעה דרושה. באי־רצון נפנה מעבודתו, צלצל הביתה שיאחר לחזור בערב ופנה אל תחנת “השירות” לחיפה.

עד שישב במונית וחיכה ליציאתה, נתפס שוב בתחושת הזמן החולף. הנה עברו להן ארבעים שנה ועדיין לא ארע המאורע הגדול, המסעיר, הנשגב, שכל יום הוא יום צפייה אליו. ארבעים שנה עברו ועדיין לא אירע, בעצם, כלום. ממש כלום. כלומר, דבר שאפשר להיאחז בו בידיים, שהוא משהו בפני עצמו ואינו בא מאליו, בזרם המאורעות הבאים מאליהם. כל היש – גם הבית, גם אילנה והתאומים – כל זה יש, כל זה הווייה, אבל אינו בבחינת מאורע, התפעמות, הישג ראוי לארבעים השנים.

קנה עתון בוקר והציץ בעמוד החדשות. נורא הדבר עד כמה כל דבר נראה כאילו ניתכן במיוחד להזכיר לאדם את הזמן החולף. הרי, למשל, אפילו דבר פעוט כמו מודעות הברכה בעתון. לפני שנים מועטות כמדומה היו שמות מוכרים מציצים ממודעות הנשואין. זמן לא רב אחר־כך נתרכזו השמות המוכרים במודעות המכריזות על הולדת ילדים. לאחר מכן באו ההזמנות לחגיגות הבר־מצווה. “הזמנות פרטיות לא תישלחנה”. עכשיו נקלעים שמות אלה שוב אל מודעות הנשואין, אולם במדור אחר לגמרי – “הורי החתן”, “הורי הכלה”, “ברכות לנשואי הבת”. זה לא כבר נתקל בשם ידוע מן הגימנסיה – מן המחלקות הגבוהות יותר, אמנם. “ברכה להולדת הנכד”. הרי זה מזעזע – סבא! לא עוד דמות מזוקנת מערפילי הילדות. אלא אדם חי ממש, כמותו, בעל רצונות, משאלות ותאוות כשלו – וסבא! רעיון איום – מבחינה מעשית הרי אין כל מניעה שהוא עצמו ייעשה סבא בעוד ארבע או חמש שנים! והרי אינו מוכן עדיין, הרי אינו מוכן עדיין להגיע אל סוף הדרך!

סוף־סוף זזה המכונית ממקומה. מוחו התחיל לעבד את פרטי הדברים שיגיד להם בישיבה. עד שהגיעו לחיפה היה הניסוח ברור, מפורט, סופי.

 

ג.    🔗

הישיבה נמשכה עד קרוב לשבע בערב. את הדיונים לא גמרו, אלא שמישהו מן החשובים היה עסוק בערב והיה עליהם להפסיק. את ההמשך קבעו למחרת בבוקר לשעה שמונה, אבל בדיוק, ובתנאי שלא ישבו יותר משלוש שעות ויסיימו את כל הענינים העומדים על הפרק. עדיין יכול לעלות על ה“שירות” ולחזור הביתה, אבל שקל בדעתו את הענין – הביתה ממש יגיע קרוב לעשר בלבד. למחרת יצטרך להשכים בחמש בבוקר. הטורח אינו כדאי. גמר בפני עצמו שמוטב ללון בחיפה, לנוח היטב ולבוא רענן להמשך הישיבה. דיתה לא תדאג. מן ההרגל ידוע לה שהישיבות בחיפה נמשכות לפעמים גם למחרת היום.

עלה ל“הדר”, נכנס למלון קטן ברחוב צדדי ושקט והזמין חדר ללינת לילה. כיוון שבמהלך הישיבה הביאו להם מספר פעמים תה, עוגות וכריכים, איבד את תיאבונו וויתר על ארוחת הערב, מתוך מחשבה לטעום משהו בשעה מאוחרת יותר. יצא לשוטט קצת ברחוב הרצל. השגיח שב“ארמון” מתקיימת הצגת תיאטרון. הזדמנות נוחה לחזות פעם בהצגה. בפעם האחרונה יצא עם דיתה לתיאטרון לפני חצי שנה או יותר. עד תחילת ההצגה נותרה עוד שעה לפחות. נמאס לו לשוטט ברחוב, נכנס בינתיים ל“עטרה”, לעיין בעתון מצוייר וללגום כוס קפה, כדי להתגבר על העייפות.

תוך כדי הצצה בשבועון מצוייר השגיח באשה נכנסת לבית הקפה. לרגע היה לו ספק בדבר, אבל בבת אחת נתבהרה תמונתה, אין ספק שזוהי!

ניגש אל שולחנה ואמר:

“תסלחי לי, גברתי, האם אין את כרמלה? לבנון, אם אינני טועה, הוא שם המשפחה”.

מקרה מוזר. הבוקר עלתה בזכרונו, אחרי שלא הגה בה חודשים ושנים. והריהי כאן לפניו!

“נכון, זה היה שמי”, הדגישה את המילה היה, “עכשיו שמי עמיר, בעין.”

“אהה, נשואה בודאי?”

“לאו דוקא”, “גרושה. אבל התעצלתי לשוב ולהחליף את שמי אחרי הגט. שיבוא הוא בטענות, אם הוא רוצה.”

פתאום הכירה מיהו:

" לא השתנית כמעט! אלהים־אדירים, הרי לא נפגשנו לפחות חמש־עשרה שנים!"

“עשרים. כמעט עשרים עברו מאז”, תיקן לה.

“הו, אינך מוכרח להזכיר לי את גילי”, הוכיחה אותו.

"לרגע נעצר דיבורם. כמעט שנשתררה שתיקה מביכה. “את גרה כאן?” שאל כדי לשאול משהו.

“כן, עברתי לחיפה לפני שתים־עשרה שנים. בעלי־לשעבר גר כאן. על הכרמל. הבית נשאר ברשותי. לא יזיק לו. הוא יכול להרשות לעצמו לבנות שכונה שלמה של בתים כאלה”.

“יודע אתה?” הוסיפה, “מזל שפגשתי אותך. מיד אחזור הביתה. באים אלי הערב כמה ידידים. מדוע לא תעלה גם אתה? יכול להיות שתיהנה. הו, שכחתי, כמובן לשאול אותך אם אתה פנוי הערב”.

“כן, אני פנוי”, השיב. ילך הכרטיס לעזאזל. בין כך ובין כך לא שש לקראת הישיבה בדד בתיאטרון הזר.

“יוצא מן הכלל”, קראה כמעט בעליצות אמיתית. “אתה בא אתנו. נעלה קצת זכרונות מן השנים ההן. עשרים שנה, אתה אומר? זוועה, איך רץ לו הזמן!”

דיברה במרץ ובהתלהבות. קולה רם במקצת, רק קצת מן הקצת, אך די גם בכך כדי לגרום מידת־מה של אי־נוחות. ובכן, זוהי כרמלה לבנון. שטף דיבורה הניח לו שהות לבחון אותה כהלכה. נשתמרה יפה ביותר לגבי גילה. יש, אמנם, בהופעתה, איזו מידה של חולניות, שאין להורות עליה באצבע, ואף־על־פי־כן הריהי קיימת. דבר מה אינו כשורה, או שרק נדמה לו כך? ניכר שמטפלת היטב בעצמה, אך לא עד כדי הגזמה באיפור. לבושה נראה חדיש למדי. שמלתה תפורה לפי אפנת השק של העונה האחרונה, אך יחד עם כך יש בה קו של עצמיות. קו זה בולט בעיקר בתכשיטיה, תכשיטים שחותם נושאם עליהם, לא סתם אשפת־גלנטריה. לא עלתה בידו שלא לערוך השוואה בינה ובין דיתה. שוב נזכר כיצד היא נוהגת להזניח את הופעתה, למרות תוכחותיו המרובות, ולא רק כששניהם בבית לבדם. אלא אפילו כשבאים אורחים. לא פעם מקבלת את פניהם בחלוק־בית. אפילו מעין־אידיאולוגיה יש לה לשם כך – התאומים האלה גורמים לה טרדה מרובה. אין היא כמו מבלות העולם ההן, חשוכות־בנים, שכל זמנן פנוי לפרכוסים מתוך עצלות. אבל העובדה היא עובדה. נראה שלגביה כבר נסתיים הצורך להילחם על מקומה בעזרת כלי־זינה הנשיים. חייה בטוחים, שקטים, מסומנים מראש. אין בהם מקום להרפתקאות. וכך נאלץ הוא לחיות את חייו עמה, חיים בטוחים, שקטים, מסומנים מראש, ללא הרפתקאות.

חש מעין קנאה מסותרת בכרמלה־זו, שהיא גרושה מבעלה. הכתם החברתי שנלווה אל הגרושין נמחק והולך. כשהיה נער קטן גרה בשכנותם גרושה אחת. אמא היתה מזכירה מילה זו במעין לחישה, כאילו חייב אדם להתבייש גם כשמעלה אותה על שפתיו. בתת־הכרתו חש שמוטב לא להזכיר במעמדה שיודע את עובדת הגרושין. איזו אוירה סתומה של פגימוּת היתה מסביב לאשה זו. היום נדמה לו שלוּ היה אז מבוגר יותר ויודע להתבונן סביבו, ייתכן והיה מבחין כבר אז באוירת המסתורין ההרפתקנית־הוללת שבהמולה העולה לעתים מדירתה בשעות מאוחרות בערב, בזרם הבלתי פוסק של הבאים והיוצאים, באור העולה מחלונותיה, זמן רב אחרי שכבו כל אורות הבית. הגרושים שייכים לגזע אמיץ יותר מאתנו, גזע המעיזים לעשות את אשר האחרים חוששים מפניו. הכל דבקים במעט הבטחון והקביעות, שהצליחו לבסס בחייהם הקטנים ואינם מעיזים לערערם, גם למען ההבטחה הגדולה המחכה להם – אולי. במשחק הפוקר של החיים נצמדים הם אל הקלפים הדלים שבידם ואינם סומכים על הסיכוי שעם החלפתם – יגיעו לידם קלפים חזקים יותר. לו אך אפשר היה לנסות לתקופת מה… רק נסיון…

בזמן קצר הספיקה לספר לו דברים רבים, חשובים ושאינם חשובים. סיפרה לו על עיסוקה בציור, על ההשתלמות בפריז ועל איזו תערוכה שעמדה לערוך באיזו גלריה ומחמת איזו קנוניה נמנע הדבר. שמות אנשים גדולים וחשובים נשרו מפיה בתדירות ובנעימה של קרבה כמעט זלזלנית.

הקשיב לנעימת דיבורה יותר מאשר לתכנו. תוך כדי כך חזרו ובאו אליו הזכרונות מימיהם המשותפים לפני עשרים שנה ומחזה אותו לילה על שפת הים, שבו כמעט ארע הדבר – ומשום־מה האמין שכשיארע יצליח להתגבר על הססנותה – אלא שנחרדה ברגע האחרון ונרתעה, שעה שפרחחים עברו לא הרחק משם והאירו בפנס־כיס את הסלעים לרגלי הגבעות, ושוב לא באה אליהם הזדמנות אחרת ונתרחקו זה מזו. ופתאום באה אליו מחשבה זרה – אולי הלילה? הנהי ההזדמנות למאורע הגדול, המסעיר, החורג משגרת נשירתם האטית של הימים אל תהום האבדון, המאורע שיסמן את היום הזה בסימן מבריק, מזהיר, שונה מכל הימים האחרים.

מכונית מבהיקה צפרה מבחוץ. נרתעה ממקומה. “הנה באו לקרוא לנו”. יצאה במרוצה מבית הקפה, מושכת אותו אחריה.

 

ד.    🔗

ביתה עמד ברחוב צדדי ומפותל, מלא ריח ארנים. בחושך לא יכול להבחין במקומו המדוייק. הרוח החרישית שנשבה מול פניו רימזה על נוף הים הנשקף מכאן בשעות היום. המכונית נטתה מן הכביש ונכנסה אל החצר בשביל של חצץ. דלת כבדה ועבה נפתחה לפניהם. אור צהבהב־עמום נדלק בחדר הכניסה. גם באפלולית השגיח בגודל מידתו של חדר האורחים. לחצה על הכפתור ובבת־אחת הוצף החדר אור נוקשה, בהיר, עזיז, שבא מכמה מנורות, החבויות בפינות שונות, בתכנית ערוכה מראש. הריהוט נראה מתוכנן מלכתחילה להכות בתדהמה את המבקר. שלל צבעים עשירי־ניגודים. מערכת תצוגתית חלקה, שלמה בצורתה, אך נעדרת מידה כלשהי של לבביות ואינטימיות.

תמונות כיסו את הקירות בשפע, תמונותיה. לא מן הסוג המודרניסטי המופשט, ההפכפך, אך גם לא מן הסוג האהוב עליו – תמונות כהלכה, שמידותיהן נאותות וניתנות להשגה של בני אדם כמותו.

לפתע נדהם לראות, במקום בולט, תמונתה בעירום. הדבר נראה לו חורג בהחלט מגדר הרגיל, אפילו בחוג כשלה, אולם נראה שהיא ובני לוויתה לא ראו בו שום פליאה. שלח בתמונה מבטים מתגנבים. מוזר שלא טרחה ליפות כלשהו את מראה גווה. להיפך, נראה שלא איכפת לה, אפילו, להפריז כלפי הכיעור. הירכיים מוגזמות מכפי מידתן האמיתית, ירכי ענק מעוגלות וכבדות, הכרס מובלטת בשיעור מודגש, לעומתן פלג־גוף עליון רזה וכחוש, שדיים זערערות וראש צר, פחוס ואורירי, הנראה כמתנדף בהרהור מתוך התמונה ונעלם כלפי מעלה.

השגיחה בתדהמתו. ניגשה אליו ואמרה:

“הו, לא אני ציירתי את התמונה, אלא צייר יוגוסלבי אחד שפגשתי בפריז הנה, כאן, החתימה”.

מבוכתו גברה. צורת דיבור זו, חופש זה, היו זרים לו לחלוטין. לכשירצה, זהו קסמם.

דלת הכניסה נפתחה כמעט ללא הרף. נסתבר שהקרוי בפיה ביקור של כמה ידידים, פירושו נשפייה ערנית ורבת משתתפים. הרגיש עצמו זר בחבורה. לבושו לא התאים להזדמנות, חליפת עבודה, מקומטת מרוב נסיעות וישיבות, נעליים מאובקות, עניבה שקשרה נתרופף. היו שם, אמנם כמה טיפוסים שבאו, בניגוד למרביתם, ללא עניבה, באפודות שחורות בצוארון סגור, או במקטרוני קורדרוי, אולם, אף ברישול לבושם נראו מצוחצחים ומהודרים, על־כל־פנים מהוקצעים כהלכה, ואילו הוא – עלוב, מדולדל, יוצא־דופן!

משום־מה נראה שטרחה בו כמעט כאילו היה מעין אורח־כבוד. העדיף אילו לא הקפידה להציג אותו בפני כל אחד ואחד מהם. כאן פרופסור מן הטכניון. שם מומחה זר ש“הושאל” לאחד מבתי החרושת במפרץ. מזכיר ראשון על אחת הקונסוליות. סופר, שאת שמו זכר במעומעם. ציירים. ועוד פרופסור מן הטכניון, צעיר שצימח בקושי חתימת זקן וכל הופעתו נוגדת את מושג הפרופסור, שקנה לו שביתה במוחו. ושוב ציירים. פתאום הוברר לו, שיותר משהיא טורחת בהצגה זו לנהוג בו כבוד, הריהי מתפארת בפניו – ראה להיכן הגעתי בעשרים שנים אלו ומי הם באי־ביתי.

ניכר בכולם שמכירים זה את זה מקרוב. הבינו איש את רעהו אף ברמזים וחצאי אמרות. געו בצחוק לחידודים שלא עלה בידו לעמוד על עוקצם. הרגיש שחייב להתאמץ הרבה, כדי להתעלות לרמתם, כדי לא להיכשל בלשונו ולהפליט איזה דבר־שטות או דיבור שאינו במקומו. ואילו הם, כולם, דיבורם מהוקצע, רהוט, מבחר מיליהם מגוון, מחשבתם מהירה ולשונם עשירת ניסוחים מפולפלים ומחוכמים. תמה באיזו מהירות עולות התשובות הקולעות על לשונם. דומה שזו הפעם הראשונה בחייו שנקלע למחיצת אנשים כאלה. האינטליגנציה! והרי בחוגים שבהם סבב כל ימיו המילה אינטליגנט משמשת כמעט שם גנאי, אם גם ברוח טובה למחצה. אנשי מעשה כמותו ראו באנשי הרוח – פסיבדונים: הבוהימה – מעין סרח־עודף מיותר, כמעט כמעי העיור. אנשים שאין מהם תועלת, אם גם חייב כל אדם נאור לסבלם בשקט. הזכרת שמם בלבד מעלה אוירה של שובבות, של התפקרות, שכל אחד יכול לדון בה – בשמץ קנאה, אולי – מתוך הרגשת עליונות כלשהי, מחזיק טובה לעצמו ששייך למסדר הבריות המהוגנות. ייתכן שהזמירים שרים ביער, אבל שום דבר אינו פוטר את התרנגולות מחובתן להטיל ביצים.

וכאן הריהו ביניהם, לבדו, ללא סיוע, ללא אחיזה. ואם כי סבר תחילה לטפח מעין תגובה של עליונות זלזלנית, כמתרס להגנה על השוני בינו ובינם, ראה מיד שלא יעלה בידו. יתרונם עליו גלוי וברור ממבט ראשון. אין מקום להתחמקות בדרכי עקיפין – בשום פנים לא יוכלו בני חוגו להשתוות אליהם, לא בהשכלה, לא בברק, לא בקסם היחיד והחבורה. שוב נתרגשה עליו ההכרה שמאבד ימיו לריק. יושב שם בפינה הצפופה, הדחוסה, המחניקה, כאשר העולם כולו מלא אנשים ופלאים ועינוגים, שונים מכל אלה שידע עד עכשיו. הוא מחמיץ את ההזדמנות. הוא מחמיץ את ההזדמנות!

היה שם אחד שנתעקש לבחוש לו מרטיני, כששמע שלא טעם מימיו משקה זה. הטעם היה מר, סבוני במקצת. כוסית מרטיני זו, צהבהבת ושקופה והזית הירוק בקרקעיתה, סימלה את יתרונם עליו ואת הזרות שבינו ובינם. עד עכשיו ראה בנטיית הטעם מעין מתת־טבע דבר הבא מעצמו ואין לדעת שום שותפות בו. מהיום ואילך בא בבריתם של בני התרבות המעודנת, היודעים שאת הטעם הטוב יש לטפח, להרגיל, לאַלף. אכף על עצמו את השתייה, אם כי נתגנבה צמרמורת קרה לערפו. מאז ומתמיד הצטיין בכשרו להרבות בשתייה מבלי להיפגע. קוניאק ושוב קוניאק – משקה של פחותים. אולם מרטיני זה תסס בראשו, עד שחש, שאם אינו מוצא לו מקום ישיבה באיזו פינה, הוא עתיד להתמוטט בלב החדר. ריבה אחת, שקלטה בחצי־אוזן שבא מתל־אביב, נטפלה אליו להסיח באזניו, עד כמה פרובינציאלית חיפה זו, שאין בה מקום לפיתוח כשרון המשחק, ועד כמה אין עתיד לפניה, אלא אם תעיז סוף־סוף להגשים את חלומה ולעבור לתל־אביב. דומה שחיפשה דרכים לקרב אליו. אולם, כשסיפר לה על עבודתו בחברה, ניכר שאיבדה כל ענין בו. השתמשה בהזדמנות הראשונה להתחמק ממנו, כדרך שאדם יורד מן האוטובוס, מיד כשנוכח שעלה בקו־שאינו־נכון. לעומתה נטפל אליו פסיכולוג־חוקר, שתוי במקצת, וביקש להוציא מפיו פרטי־פרטים על עבודתו. “הבוהימה נמאסה עלי”, הכריז, “איזה תענוג לפגוש פעם באדם העוסק בדברים של ממש, בערכים חומריים מוצקים, הניתנים לאחיזה ביד. לו הייתי יכול, הייתי נעשה סוחר”.

בחדר הסמוך, באור מעומעם, ניגן הפטיפון ללא הרף. מספר הרוקדים היה מועט, רובם צמודים לחי־אל־לחי. לאחר זמן הפסיק מישהו את נגינת הפטיפון. ברנש אחד נטל גיטרה לידיו ושר שירי־קאובוי בקול צרוד. הכל ליוו אותו בהמהום. מכאן לכאן נעשתה השעה מאוחרת. היוצאים יצאו ללא טכס. כמבעד לערפל נזכר שחייב לדאוג לדרך חזרה ל“הדר”. כמעט מבלי משים נוכח שנשאר לבדו אתה.

“אני מתה לשתות כוס תה חם אחרי כל זה”, הכריזה, “תשתה אתי כוס תה?”

“מדוע לא?”, השיב, תמה לראות באיזו טבעיות קבלה את העובדה ששניהם נותרו לבדם בדירתה בשעת לילה מאוחרת זו.

גררה אותו אחריה למטבח המבהיק ושפתה קומקום על כירת הגז. “איזו מסיבה איומה”, הפליטה, מבלי לפרש במה זכתה לכינוי זה. דיברו ביניהם מעט מאד עד שרתחו המים. מזגה תה אל ספליהם. את שלו המתיקה, אך לא את שלה. שתו מתוכם בקהות אברים. פתאום הפילה עליו את המהלומה:

“ועכשיו, כפי שאני מבינה, אתה מניח שאשכב אתך?”

 

ה.    🔗

“הגד את האמת”, המשיכה, “הכל מתאים בדיוק לתמונה. אני פוגשת אותך במקרה בבית־קפה, אחרי שלא התראינו עשרים שנה. במקום להסתפק בשלום מנומס ומה שלומך, אני מזמינה אותך אלי הביתה. ישנם כמה אורחים, אבל אין דבר, לא יפריעו זמן רב. לבסוף הולכים כולם הביתה. אני מניחה לך להישאר כאן. האם לא תהיה זו התנהגות מגונה בהחלט, נבזית אפילו, אם לא אלך בקו זה עד הסוף ולא אשכב אתך? האם לא תהיה לך בהחלט רשות לבוא אלי בטענות – אם לא רצית לגמור כך, לשם מה היה לך להתחיל בכלל, לשם מה היה עליך לבלבל לי את המוח ולקלקל לי את הערב?”

לא ענה לה. אולי מחר תבוא אליו התשובה הנכונה. זה חסרונו העיקרי, המחשבה האיטית. לא פעם הוא מגלה את התשובה הנאותה בויכוח המתנהל, אבל באיחור. “שכל מדרגות” קוראים לזה, נזכר בתשובה הנכונה כשיורד כבר במדרגות.

“תסלח לי”, לא הירפתה ממנו, “אבל אולי אינך בוגד באשתך בפרינציפ. האם בגדת כבר באשתך?”

שוב לא ענה לה. חוץ מאותו מקרה, בבאר־שבע, לא בגד באשתו אפילו פעם אחת. ואף אותו מקרה אי אפשר לקרוא לו בגידה ממש. לפעמים מצטרפים כל הפרטים והנסיבות של המעשה, אך לידי המעשה אינם מגיעים. היה זה בזמן המלחמה בבאר־שבע. הוא היה קצין תורן והיא פקידה תורנית. בקושי הכיר אותה. פתאום קלט איזה גל ששודר ממנה. הכל בא פתאום כל כך, בלא שום כוונות מוקדמות. ושניהם היו לבדם בלילה השקט והכל בא פתאום וגם חלף פתאום, אלא שההרגשה אחר כך היתה מלוכלכת כל־כך. מאז לא החליף עמה מילה, אפילו לא העיז להביט בפניה עד שנעלמה ממנו. מזמן מחק את הדבר מזכרונו, עקר אותו משורש כאילו לא היה קיים מעיקרו, עד שבאה והזכירה לו.

“אינך צריך להתבייש, לי אתה יכול לספר, האם אתה בוגד בה?”

“לא”, החליט להשיב בתקיפות, אלא שהמילה יצאה רפה מפיו, חסרת־דם.

“באמת ובתמים?”

“אמרתי לך, לא! אינני צריך לחזור על דברי”.

“שוב גבר אמיתי לא יעיז להודות, כמוך, שאיננו בוגד באשתו”.

“את רשאית, כמובן, לתת לכל דבר פירוש כרצונך”, דומה שהפעם באה אליו תשובה כהלכה.

“ועליה יכול אתה לסמוך?”

“מה זו, חקירה?!” ניסה למחות.

“אני מציינת שאינך בטוח שאתה יכול לסמוך עליה”, אמרה בקול יבש, “אם לא תוכל לסמוך עליו, אינך מסתפק בכך שתוכל לסמוך עליה”.

“לא זו היתה כוונתי. וודאי שאני יכול לסמוך עליה”.

“מוטב כך. ובכן, האם תניח לה לשהות לבדה בבית גבר זה, כמוך עכשיו אצלי, בשעה שלוש פחות רבע לפנות בוקר?”

“זוהי שוב שאלה מיהו הגבר ואם אני יכול לסמוך עליו”.

“ושוב אתה אומר לי שצריך לסמוך עליו ולא עליה.”

“אשה חלשה יותר ואינה יכולה לעמוד בפני תוקפנות בכוח”.

“אהה, עכשיו אני מבינה. הנאמנות אינה עומדת בפני הכוח. נמשיך הלאה. האם אתה מקנא כאשר מישהו נוגע ביד של אשתך?”

“נגיעה מקרית או מתוך כוונה?”

“לא חשוב. נניח, אם כן, נגיעה מקרית”.

“מה איכפת לי?”

“האם תרשה לה להתחבק עם אחר?”

“אינני חושב… זה תלוי כמובן גם בה, אבל…”

“האם אינה רוקדת מעולם?” נכנסה לתוך דבריו.

“לפעמים”.

“אם כך אתה מרשה לה להתחבק עם אחר!”

,כן, אבל שוב אני אומר לך, זה תלוי בכוונה".

“מה פירוש – הכוונה?”

“איך אוכל להסביר לך? אם הריקוד הוא לשם ריקוד לא אכפת לי, אבל אם הכוונה היא אחרת, כלומר אם יש לה הנאה מן הריקוד עצמו, אין לי שום דבר כנגד זה, אבל אם ההנאה היא מן החיבוק, זהו כבר ענין אחר”.

“רגש הנאמנות הטבעי שלך איננו רואה כל פגם בחיבוק סתם, בתנאי שלא תהיה ממנו הנאה,” התגרתה בו.

“את הופכת את כוונת דברי”, מחה כנגדה.

“אם כך, מה איכפת לך אם יתקיפו אותה בכוח, כל זמן שתיכנע לכוח מתוך חולשה ולא מתוך הנאה?”

“אינך מרגישה שאת מרחיקה בהגזמות?”

“למה תקרא בשם הגזמות?”

“יש הבדל בין סתם נגיעה או התחככות ובין… ובין יחסים ממש”.

“אתה צודק, והיכן הוא ההבדל?”

“בדיוק?”

“כן, אני רוצה לדעת היכן הוא ההבדל בדיוק! האם, למשל, יהיה איכפת לך, אם תניח אשתך לגבר זר לנשק את ידה?”

“בהלצה, או מתוך נימוס? – לא איכפת לי”.

“ולנשק על פיה?”

“אוהו; זוהי כבר שאלה אחרת לגמרי. נשיקת פה היא ענין אחר לגמרי.”

“ומדוע?”

“מפני…מפני…” לא נמצאה לו ההגדרה הראויה, “זהו כבר ענין אחר לגמרי. בנשיקת פה הכוונה ברורה כבר לגמרי”.

“והיכן כאן ההבדל?” המשיכה להתעקש, “מדוע מגע או נשיקה במקום אחד מותרים ואילו במקום אחר הם אסורים. מדוע תרשה לגבר אחר לצאת לקולנוע עם אשתך, לגעת בידה, לרקוד חבוק עמה ולא תרשה לו לנשק על פיה, ללטף את שדיה או לשכב עמה?”

“תסכימי אתי שיש כאן הבדל”.

“הו, אתה חוזר על עצמך כתוכי! היכן ההבדל?! מדוע זה מותר וזה אסור. מדוע מגע אחד בין גבר ואשה מקובל ומותר ואילו מגע אחר הריהו בגדר איסור, בגידה, ניאוף? זוהי השאלה שאני שואלת”.

“אינני יודע, בעצם, מדוע, אבל זוהי ההרגשה שלי. זוהי שאלה של הרגשה.”

“הרגשה!” השקיעה מידה גדושה של בוז בביטוי מילה זו, “ומאין באה אליך הרגשה זו?”

“אמרתי לך שאינני יודע, כך נולדתי וזהו”.

“כל הענין הוא בכך שאין זו הרגשתך שלך בלבד. אלא של גברים רבים אחרים.”

“ומה בכך, האם משום כך היא פסולה?” שוב תשובה כהלכה! הוא מצטיין הערב.

“חלילה, אבל הרי ידוע לך שלפני ארבעים־חמישים שנה היו הרגשות – כך אתה קורא להן – של הגברים שונות ביסודן. גבר לא הניח לאשתו לרקוד חבוקה עם גבר אחר ולא חשוב כלל מה תהיה הכוונה”.

“דברים אלה חלים בהם, כנראה, שינויים”.

"ככה?! " קראה בלעג, “ומה גורם לשינויים האלה?”

“אינני יכול לומר לך בדיוק מה גורם, אבל זוהי עובדה שבמשך השנים משתנות הדעות בחברה.”

“כלומר, מה שנחשב כבגידה לפני חמישים שנה אינו נחשב בגידה היום?”

“אלה הם דברים ידועים”.

“ואתה מעיז לדבר עדיין על רגש טבעי של נאמנות?! רגש טבעי! רגש המשתנה בהתאם להתקדמות המושגים כביכול. רגש שאיננו אחיד – משום מה – לאשה ולגבר! רגש הגורס מידות שונות לאשה ולגבר, מה שמותר לגבר אסור לאשה, מה שהיה אסור אתמול מותר היום! זו, חביבי, הצרה העיקרית – מה שהיה אסור אתמול מותר היום. אין כאן שום דבר מוחלט. שום דבר אינו אסור מפני שהוא אסור. הכל עניין של נוחיות. זהו מוסר־של־נוחיות. העיקר שלא להסתבך, לא לסבך יותר מדי את חיי המשפחה, לא ליצור בעיות שאין להתירן. אם אין דבר קבוע ומוחלט שהוא מותר ואסור, קובע לו כל אחד לעצמו מה מותר ומה אסור, לעצמו כפי נוחיותו. אם אשתך קנאית, רגשנית – הרי הרבה דברים אסורים עליך. אם היא אדישה – אתה מתיר לעצמך יותר. אם אתה מתיר לה יותר – תהיה מוכנה להתיר לך יותר. אם אתה מקפיד – תקפיד גם היא. זהו מוסר של פשרה, של עמידה־על־המקח. ואני אומרת לך – אם מותר קצת, מותר הכל. אם מותר לך להיפגש עם אשה זרה – מותר לך גם לגעת בה. אם מותר לך לגעת בה, מותר לך גם לחבוק אותה. אם מותר לך לחבוק אותה, מותר לך ללטף את שדיה. אם מותר לך ללטף את שדיה, מותר לך לנשק לה. אם מותר לך לנשק לה, מותר לך גם לשכב עמה. אין שום מקום שעליו אתה יכול להורות באצבע ולומר – עד כאן מותר ומכאן אסור, אסור על פי הטבע, על פי המוסר, הדת, רצון האלהים או על פי מה שתרצה. יש רק שני מיני מוסר – מוסר הנזירות ומוסר הפריצות. כל מה שבאמצע – צביעות. צביעות ופחדנות. או הכל אסור או הכל מותר. אילו היה בנו הכוח לקבל על עצמנו את המוסר הדתי, המוסר של הדור הישן, כפי שאנחנו קוראים לו בלעג, המוסר היחידי העקבי, המחמיר, היודע שכל פרצה קלה בגדר סופה להרוס אותה כולה – היתה לנו הזכות לדבר בשם המוסר. אולי היינו נעשים מאושרים יותר. מניין לך, שהם לא היו מאושרים, עם כל האיסורים וההגבלות שהטילו על עצמם, מתוך אמונה שאין מקום לשום עמידה על המקח עם הציוויים המוחלטים? האם אנחנו, שפרקנו מעל עצמנו את עול הציוויים האלה מאושרים יותר מהם?”

היה בדבריה הגיון נבזי. כל עקביות יש בה מיסוד הנבזות, שכן אינה מניחה מקום לשום רגש, שהוא מטבעו הפכפך, פשרני.

“או”, המשיכה, “או, כמובן, המוסר המוחלט של הפריצות. אם משהו מותר – הכל מותר, ללא העמדת פנים שקיים רגש נאמנות טבעי. כל דבר מותר לך. אבל אז, ידידי, כל דבר מותר לכל אדם, גם לאשתך. אם אין מוסר ויש חופש – גם היא חופשית כמוך. תסכים אתי שזוהי המסקנה ההגיונית היחידה”.

“אינני חושב שבני אדם מסוגלים לחיות כך. לבטח לא כולם”.

“מדוע?”

“הילדים, למשל”.

הרגיש שפניה נתכסו ארשת של עצב מהורהר. מוזר שפרט זה לא עלה בשיחותיהם עד עכשיו. נראה שאין לה ילדים.

“שוב אתה מביא לי נימוקים של נוחיות”, התריסה כלפיו.

“לא הייתי אומר ששאלת הילדים היא שאלה של נוחיות בלבד. הבאנו את הילדים לעולם ויש לנו חובה כלפיהם”.

“בהחלט! לילדים דרושים אבא ואמא. עד כאן הכל טוב ויפה. צריך לדאוג להם, לספק את צרכיהם. אבל אין בכך שום סתירה, אם ההורים מגיעים בינם לבין עצמם למסקנה שהנישואים, החיים המשותפים, הדאגה לילדים וכולי – אינם מוציאים מן החשבון יחסים מחוץ למסגרת הנישואין. כלום יעלה בדעתך לאסור על אשתך ליהנות מהצגת קולנוע, רק משום שאינך נמצא יחד עמה?”

ניכר שבנתה לעצמה כהלכה את התיאוריה שלה, חוליות־חוליות אחוזות זו בזו. אולם לא הצליח להשתחרר מן ההרגשה שמשטה בו, מעמידה אותו בנסיון ועתידה מיד להרצות באותו חום דעה הפוכה בדיוק. אולם דבריה נשמעים כאילו יש בהם משהו. אין להכחיש שגם כך נוח למדי, על כל פנים תוך כדי הרהור – כך נראים הדברים.

“ובכן?” שאלה.

“ובכן, מה?”

“מה אתה מחליט?”

“מה עלי להחליט?”

“אם אתה מוכן”.

“מוכן למה”.

"אל תיתמם, בבקשה ממך, מוכן לתנאים שלי! הרי אתה רוצה בי, אמור את האמת! אתה רוצה בהרפתקאה. אותי אתה יכול להשיג כמעט בלי קושי. ראשית, אמנית, ציירת. הרי יש לכם, לאנשים המהוגנים, דעה משלכם עלינו. אנחנו קלי־דעת, מרשים לנו מה שאתם, אנשים מהוגנים, אינכם יכולים להרשות לעצמכם – לפחות אפשר לנצל את הדבר לטובתכם. שנית – גרושה, לא צעירה, בעלת־נסיון ועבר. וגם – בינינו לבין עצמנו, אבל על כך אין מדברים בגלוי – היא עצמה זקוקה. הרי לא יעלה בדעתך שתפסיק לחיות חיי־מין אחרי גירושיה. אדוני, זוהי ההזדמנות שלך. את הצעירות אינך יכול כבר להשיג. קסם מיוחד אין בך. צעירה המצליחה להשיג אותך – אינה זוכה במציאה, שום רטט לא יעבור בה, אם יזכירו את שמה יחד עם שמך, שום גרוי.

לא יהיה זה הישג לה – ומדוע תרצה בך? אל הפותות ההן, שאפשר לטשטש את חוש הבקרות שלהן בהצעת־נשואין מזוייפת – לא תלך. רגש הכבוד העצמי שלך לא יניח לך לערוך את ההצגה הנדרשת ממך, לספר לה סיפורי הבל על חיי הנשואין האומללים שלך, על אשתך שאינה מבינה לרוחך, להשתפך לפניה בוידויי־אהבת־אמת, להוליך אותה שולל בהבטחות – הנה־הנה יגיע הגט ותישא אותה לאשה, ואז, כאשר היא מתרככת מרחמים וחנופה – למוטט אותה מעל רגליה ישר לתוך המיטה, לפני שתספיק לשקול את מעשיה. עדיין יספיק הזמן לאחר מעשה להיאנח עמוקות על הגשרים הבלתי־ניתנים־להינתק, הגושרים אותך אל משפחתך, על הילדים שאינך מוכן להרוס את חייהם. נשמה רומנטית במיוחד, תסכים להיות אומללה יחד עמך לחדשים מספר, עד שתיפקחנה עיניה. לא, את ההצגה הזו אינך מוכן לערוך. כבוד עצמי! בינתיים עוברות השנים. אתה כבר בן ארבעים ושתיים או שלוש…"

“ארבעים. אתמול מלאו לי ארבעים שנה”, משום מה צרבה בו טעות קלה זו עלבון עמוק.

“יהיה כך, אין הבדל גדול. בן ארבעים והזמן עובר מהר. בקרוב לא תהיה מוכשר כבר להרפתקאות חדשות. הנה אני כאן – ההזדמנות שלך. אולי ההזדמנות האחרונה. קח, קח את ההזדמנות, אם אתה עדיין רוצה בה.”

הרגיש שהדם פורץ מראשו ומדגדג בשרשי שערותיו. הליט את פניו בכפותיו וישב ללא נוע. לולא התבייש – בכה. מדוע היא מבזה אותו כל כך?

פתאום חש בכפות ידיה על ערפו. אימץ עצמו בכעסו שלא לזוז. ידה האחת סתרה שערות ראשו כבמסרק. ידה השנייה חדרה מבעד לצוארון חולצתו וגיששה על גבו, כחוקרת איזה מסתורין, בהיסוס. צמרמורת עברה בו. לפתע התנער, תפס בה בכוח וקרע מעליה את שמלתה, כמעט בתנופה אחת, כשהוא ממעך בחימה את עצמותיה.

“קח אותי”, מלמלה, “בכוח. בכוח!”

הרימה ונשאה על זרועותיו אל מיטתה.

 

ו.    🔗

כשנגמר הכל נוכח, כי עדיין עומד הוא, כמו בראשית היום, לפני המאורע הגדול, המכריע, הנותן טעם לכל. מה שנתרחש זה עתה עדיין איננו בגדר אותו מאורע. ביסודו של דבר לא היה כאן כמעט שום דבר שונה מן השגרה. לכל היותר ההקדמה, הגישה, אבל גם זה חלף כבר.

הענין עצמו אין בו שום שינוי. גם אם יחזור על כך מחר, מחרתיים – לא יהיה בכך משום הדבר שחיכה לו. תאוות הניאוף אינה הרצון לטעום טעם חדש ובלתי נודע, אלא הרצון ליטול דבר־מה השייך לאחר, להשתלט עליו בכוח ולסגלו לעצמך, כתאוות הרכוש והממון – לצבור ולאגור ולהוסיף עוד ועוד על מה שיש לאדם. אולי בתוספת רגש הסיפוק של מי שיודע כי כוחותיו עומדים לו בכיבוש והשתלטות. אך בסופו של דבר עומד אדם שוב באותו מקום שעמד בו לפני שיצא למסע הכיבושים.

חש שהיא בוכה. דומה ששמע אפילו דמעה מטפטפת על הכר. שילח ידו אל פניה וטבעה בלחות. הרגיש שחייב נסיון לנחמה. התרומם על מרפקו ונשקה על מצחה. עטיפת הקשיחות והבינה נשרה מעליה. שוב לא היתה האשה־היודעת־את־רצונה, כי אם יצור חלוש ורופף, הבוכה את כאבו בבכי חרישי באפילת הלילה.

“אינני יודעת מדוע אני כזו”, אמרה בדמעות.

דבריה הביאו אותו במבוכה, למה היא מתכוונת?

“אינני יודעת”, המשיכה, “מדוע אני צריכה תמיד להתעלל בגברים. מדוע אינני יכולה להרגיש שום הנאה, אם אינני נועצת מקודם צפרניים דורסות בנשמותיהם, מבזה אותם, אם אינני מביאה אותם מקודם לידי כך שירגישו עצמם סמרטוטים מדולדלים”.

“אולי זה מפני שאת רוצה להתנקם בו?” אמר. מוטב לשתוק, חשב, אלא שלא עמד בו כוח ההתאפקות.

“שטויות”, ביטלה את דבריו, “אין הוא תופס שום מקום אצלי. נפגשתי אתו מאוחר למדי, כשחזרתי מההשתלמות בפריז, עשירה בנסיונות ובאכזבות. בעל הון, חשבתי, יהיה זיווג מוצלח. אשתחרר מדאגת הפרנסה. אוכל לעבוד, לעשות משהו, להגיע למשהו. אבל הוא ראה בי מין קישוט, רצה שאשחק יפה את התפקיד. הזיווג לא עלה יפה. האמנות והמסחר לא מצאו לשון משותפת. צורת הדיבור שלו, עולם המושגים והביטויים – שאין בו מקום לשום קפריזה או סטייה מן הקו המורגל, הממוצע, הבינוני, המנוסה, הבטוח – כל אלה גרמו לי לאבד לאט־לאט את עשתונותי. הרגשתי שאם נישאר יחד תיטרף עלי דעתי. בכל־זאת נפרדנו בידידות. הניח לי את הבית ללא בעיות – הוגן עד הסוף. אפילו קצבה חודשית נוחה למדי. לא, אין לי שום דבר נגדו”.

“זמן רב הייתם נשואים?”

“שמונה שנים”.

עכשיו העיז והעלה את השאלה על שפתיו:

“ילדים?”

“לא היו. אסור לי ללדת”.

“אהה”, הרגיש שכל מילה שלו עלולה לקלקל. חוסר היכולת להתהוות אף הוא מעין מוות ומחייב אותה מידה של יראת־כבוד.

שתקה רגע, נשמה נשימה ארוכה ופתאום אמרה:

“צדקת במה שאמרת קודם”.

“במה?”

“כשאמרתי שאני רוצה להתנקם. אבל זהו מישהו אחר. גבר נשוי. התאהבתי בו בכל הלהט של בת עשרים ושתיים. לא אהבת בת שמונה־עשרה, רומנטית, תמימה, חסרת בינה בחיים ולא אהבת בת־שלושים, עייפה, עצבנית, נואשת, אלא אהבה בשלה ושלמה של אשה שכבר בגרה לאהבה כזו, אך לא נכוותה בה עדיין. גם הוא אהב אותי. חיינו יחד שנתיים, בלי חשבונות. היה לי טוב ככה, כמו שהיה. גם בידיעה שאני שנייה אצלו. שלעולם לא יעזוב את האשה והילדים. אבל במסותר, בתוך־תוכי, האמנתי שעוד יבוא יום ויהיה כולו שלי. האמן לי, שום אשה אינה יכולה לחיות בלי האמונה הזאת. אשה צריכה את הגבר שלה כולו לעצמה. אם לא תאמין שיגיע יום ויהיה כולו לה עצמה – לא תוכל להתחלק בו עם האחרת. האמנתי, אבל לא החזיק מעמד. היא הציגה לפניו את הברירה – היא או אני. הוא נשבר. התחננתי לפניו שנמשיך בסתר, שנעמיד פנים כאילו הכל נגמר בינינו, שיבוא אלי אפילו פעם בחודש, לזמן קצר, אפילו לרגעים אחדים, שיניח לי לפעמים לשבת ולהסתכל אל תוך עיניו ואסתפק בזה, העיקר שלא יאבד כליל. נשברתי לפניו, בכיתי, התרפסתי, נשקתי את כפות רגליו, אבל הוא עמד בהחלטתו. היה חזק, אך הכוח בא מן החולשה, מן הפחד מפניה, מפני הצעד המכריע של השינוי המוחלט במערכת ההרגלים שלו. נכנע לה וויתר עלי. מעולם לא סלחתי לו. לעולם לא אסלח”.

“כולנו יש בנו חולשות”, אמר. לא רצה שדבריו יישמעו כנחמה מפוקפקת, אך לא עלה בידו.

המשיכה וסיפרה לו בפרוטרוט את כל פרשת יחסיה עם ההוא. פרטים ופרטי־פרטים, לא פעם הפסיקה והתריעה כלפי עצמה: “אינני יודעת מדוע אני מספרת לך את כל הדברים האלה, מחר אתבייש בפני עצמי”, אך לא ויתרה והמשיכה בסיפוריה. פתאום מצא עצמו מספר לה על חייו עם דיתה ועל רגשותיו כלפיה, דברים שעד עכשיו לא גילה ליבו לפיו, דברים שאילולא אמרם לא היה מעלם בדעתו כלל ועיקר. אולי אפילו הגזים קצת בצבעים עזים, כשתיאר בפניה עד כמה אין הוא תופס מקום כלשהו בחייה של דיתה, המסורים כולם לילדים ולבית, אלא שהבית כאן הריהו מושג כמעט מופשט, משעבד, נתון מן החוץ וכפוי מלמעלה ומשולל כל יחס ממשי אליו, כחלק מן הבית. וסיפר לה עד כמה מתאווה לפעמים שתתייפה בגללו, תעגוב עליו, תתגרה בו במשובת נעורים, כמו בימים ההם, ואיל היא כולה רצינות ואחריות וסדר ומעמסה, כולה באה להזכיר לו את הימים האובדים ואינם חוזרים על עצמם, את הזקנה, את המוות.

וכך לא הרגישו כמעט שעלה השחר והצפרים זימרו בחורשת האורנים.

הביאה לו חלוק בוקר ונעלי בית ויצאה אל המטבח להכין את ארוחת הבוקר. עד שנכנס לרחוץ בחדר האמבטיה תקפה עליו הרגשה משונה. נעלי הבית. חלוק הבוקר. סמלים של הבית מאז ומעולם. והרי הוא כאן בהם ובבית הזר הזה – כאן וכאילו בתוך שלו וכאילו יש גם כאן לדברים קבע משלהם ונוח לו בהם כבהרגל ישן.

ופתאום חלף בו הרעיון – והרי יכול הוא להמשיך כך, בשני המקומות, בתל־אביב ובחיפה, בבית וכאן, אצל האשה ואצל ה… כאן נעצר. וכיצד יקרא לה? האהובה? –הרי אין כאן כל אהבה. הפילגש? – הנפש סולדת מפני עצם המושג ולא המילה בלבד. לו היתה צעירה, בעלת־גוף, קלת דעת, טפשה – ייתכן. ייתכן ואז יידבק בה המושג. אבל כך – הרי אין לה בעצם שום יתרון על דיתה, כלומר יתרון שבגוף. אף בוגרת ממנה בשנים רבות. כמה זמן נותר לה עוד עד שתיבול לחלוטין? ובכן – מדוע?

לא מצא תשובה לשאלה. ככל שמעמיק לחשוב רואה שאין לדבר טעם, אבל – שום טעם. וכלום לא בגר כבר מכדי שיעסוק במשחקים אוסרים לשמם? לא מצא תשובה, ואף־על־פי־כן נתמלא מין חום פנימי מוזר לרעיון שכאן יחכו לו חלוק הבוקר ונעלי הבית, שכאן תחכה לו האשה האחרת, שעד כמה שיכול לתת לעצמו דין וחשבון, כל ייחודה בכך שהיא אחרת.

מן המטבח נשמע קולה קורא לו לארוחת הבוקר.

צריך להרהר עוד בדבר, צריך להרהר, חשב כשגמע את קפה השחרית.