נפשות:
יוש. מ.מ.
רינה, מזכירה
מוטקה, מ.כ.
שנידרמן, מזר “אינטליגנט”,
פוטש, “טבח”
(שני מרוקנים, סטטיסטים)
מקום הפעולה: משרד הפלוגה
יוש עומד עם החלון. רינה מדפיסה במכונת־כתיבה.
רינה: לדעתי זה ענין פשוט מאד. אתה, יוש, בתור מפקד מחלקה חייב להרצות על…
יוש: (מסובב על עמדו ומוציא מכיסו גליון נייר) פשוט מאד, הה? (קורא) "עליך להרצות, פעם בשבוע, לפני פקודיך, על הנושאים דלקמן, לפי בחירתך: הסבוב השני. או: מצב האפסנאות נוכח הצורך במטבע קשה. או: מדוע הזבובים גורמים למגפות. או: הטרמפ' כבעיה מוסרית. או: איך להסביר לחייל את מדד השחרור. או… או…
רינה: או…
יוש: מה קרה?
רינה: שום דבר. הגד, ועליך לבחור בין או – לאו?
יוש: זהו. אני יודע ל“הלחם”. אני יודע ל“רכז”, אבל לשאת נאומים, זה לא לפי כוחותי. מה אני מבין במטבע קשה, בזמן שאין לי אפילו מטבע קלה. מה לעשות? מה לעשות? איך יוצאים מתוך הבוץ?
רינה: תעשה כפי שאתה נוהג לעשות גם במקרים אחרים.
יוש: זאת אומרת?
רינה: זאת אומרת: תטיל את התפקיד על מוטקה, מפקד הכיתה.
יוש: זה רעיון. רינה את “מותק”. רינה, את שוה “מליון”. רינה – אגב, אני מבין שיש צורך להודיע…
רינה: בסדר. יש לי כאן טופס מוכן. על כל אנשי היחידה להופיע… בשעה… ביום… כדי לקבל אינפורמציה על…
יוש: אבל, אבל מה מוטקה מסוגל לספר על “מדוע הזבובים גורמים למגפות?” אני מבין כי אפשר לדבר רגע, שנים, שלושה, – וכאן, חצי שעה על כל נושא ונושא! פחד! ממש פחד!
רינה: ובכן, תעביר את “הפחד” על מוטקה. הוא “ארטיסט” סוג א'. הוא כבר יסתדר איך שהוא… שקט. נדמה לי…
יוש: מה נדמה לך?
רינה: שמוטקה בא! (מציצה בחלון) כן, הנה הוא…
מוטקה: (נכנס צרוד מאד) שלום, נתתי אימונים בתרגילי סדר
יוש: ומה התוצאות?
מוטקה: פלטפוס? אני אומר לך: פלטפוס. אם נמשיך כך בתרגילי סדר – הם יתחילו ללכת על הידים, בחיי.
רינה: מה פתאום על הידים?
מוטקה: מפני שרגלים לא יהיו להם. לוא שמעתם אותי צועק: לי־מין שו־ר! ק־ד־י־מ־ה צ־עד…
רינה: אל תצעק!
מוטקה: מה דעתכם עליה? גם כן צעקה! עכשיו אני צרוד כבר. אני זקוק לגוגל… אבל, קודם, – הקירות רעדו. אני מוכרח קצת גוגל לגרון שלי.
יוש: גוגל? מה זה גוגל?
מוטקה: שמעתי שזה סופר רוסי ידוע, גוגל־מוגל. זה בשביל הגרון שלי. אני זקוק לביצים, אחרת אפסיק לצעוק בתרגילי־סדר!
יוש: אני אתן לך פתק לטבח, לפוטש. תגש אליו, תמסור לו את הפתק – ותגיד: תריסר ביצים! אצלך זהב – ולא גרון.
מוטקה: יוש, אתה לא מוצא חן בעיני. הנדיבות שלך מעוררת חשדות. אתה מתחתן? מה קרה לך? אתה נדיב יותר מדי. זה קצת משונה בעיני.
יוש: אין לי עוד רזלקה בשביל ל“התלבש” עליה. זה רק מתוך ידידות. פשוט מאד – אם תמשיך לצעוק בתרגילי־סדר – תהיה חולה. ואני זקוק לך כאדם בריא. בריא בגופו וברוחו. בעקר – ברוחו.
מוטקה: ולפי דעתך אני “טפוס” רוחני? (צוחק) בחיי, אתה מצחיק היום. צחוק בצד. קודם בידים – ועכשיו, בריא בגופו וברוחו. אצלי הגוף דוקא בסדר, – אבל הרוח? דחילק, יוש. מה אתה דוחס אותי ל“בנקט”? רינה, מה יוש רוצה ממני?
רינה: הוא עסוק וזקוק לאדם שיחליף אותו… ל… לחצי־שעה. ל…
מוטקה: לטייל אתך? מסכים. מיד – אף על פי שאני צרוד.
יוש: שמע, הענין פשוט מאד. קבלתי תזטיס…
מוטקה: שו – תזה?
יוש: תזסים להרצאות. ראשי פרקים. יש כאן כמה נושאים. אתה יכול לבחור לך אחד המוצא חן בעיניך. (מגיש לו את הנייר)
מוטקה: (מעין בכתוב) שמע, זה אדיר! הנה, הסעיף המוצא חן בעיני (רינה ויוש מחליפים מבטים מעודדים. מוטקה קורא) “איך להסביר לחייל את סדר השחרור.” זה בשבילי. זה בשבילי באמת.
יוש: אתה מוכן להרצות על כך? מצוין.
מוטקה: מה? מה אני מוכן? (תופס את הדבר לאשורו) אני מוכן להשתחרר, אמרתי. מה פתאום – הרצאות? אני בלרינה או טוסקנינה?
יוש: עשה טובה, מוטקה. אני… אתה מבין… מחכה לי אחת… אתה מבין… כזו, רזלקה, חבובה… יש לנו מפגש. זהו: יש לנו מפגש. אתה מבין – אני מוכרח.
מוטקה: נו, מה לא עושים בשבילך, זאת אומרת? בשבילה. כלומר בשבילך שתוכל להיות בשבילה. ובכן, מהו התפקיד.
יוש: זה ענין קל מאד. פשוט, כמו למרוח מרגרינה. אתה מדבר – והחיילים שומעים. זה הכל. אתה מדבר, החיילים שומעים, ואחר כך אתה מפסיק לדבר ואומר: חפשים! ואז, כולם מתפזרים. באמת, קל מאד. אני סומך עליך. להתראות! שלום! (יוש ממהר לצאת)
מוטקה: אני – והרצאה! אני ותז־תז־תזטיס! כמו גמל מעופף עם מוטור של סקימיי סטר! (רץ לחלון. שומעים טרטור מכונית). יוש! יוש! יו! הוא נסע. לכל הרוחות, נפלתי בפח. (מעיין בנייר) ועוד איזה פח! מאה סעיפים! “הכה תותח באלפיו ויתוש ברבבותיו”. לך ותדבר על יתושין! “חיל הרפואה של הצבא חילק (1/2)1 מליון כדורי פאלודרין למניעת מלריה, כ־50000 טון ד.ד.טי. ערך 1/4 מליון איבוק אישי של חיילים בד.ד.טי. הצבא מחזיק 720 מפקחים סניטרים”. אפשר להתפלץ. אם אני עורך הרצאה מסוג זה, “מלבושיב עלישק” – וקוראים ל“מגן דוד אדום”.
רינה, מה לעשות? רינה, הצילי אותי. (מעיין בנייר) הו, עוד דבר נוסף "שטה חדשה להשמדת זבובים1 אני מתעלף. רינה, הצילי אותי. מה עלי לעשות.
יוש נסע – והכל נשאר על ראשי. ואצלי הראש כבד נ־פו־ח! הוא מתנפח מרגע לרגע. רינה, הצילי אותי!
שנידרמן: שמי שנידרמן. שנידרמן משה. קודם היה שמי שנידרמן. עכשיו שיניתי את שמי לחיטי.
רינה: מה רצונך?
שנידרמן: בענין השם שלי.
רינה: איזה שם?
שנידרמן: הראשון. בכל הפקודות אני מופיע בשם שנידרמן. ושנידרמן איננו קיים. קיים חיטי. משה חיטי. שנידרמן מת.
רינה: ובכן, אמור סוף כל סוף מה רצונך?
שנידרמן: לנדנד!
סוט – רינה: מה!
שנידרמן: לנד־נד. שנידרמן מת – וחיטי חי. בפקודות שלא יזכירו את שנידרמן. זה גלותי. אני רוצה בשם עברי ולא בשם גלותי.
מוטקה: מתי הופעת?
שנידרמן: לפני יומיים.
רינה: וכבר היה כאן עשרים פעם.
שנידרמן: אני מעונין למצוא את מקומי הנכון בצבא ההגנה. כבר “שפשפו” אותי יותר מדי במחנה באימונים. איזה רושם אני עושה?
מוטקה: משופשף לגמרי.
שנידרמן: לא לזאת נתכוונתי. האם אני עושה רושם של חוליגן, של ברבר, של הדיוט?
רינה: קשה לדעת.
שנידרמן: ובכן, עליכם להבין שאני טפוס אינטליגנטי, זהו. גמרתי שש מחלקות גמנסיה. וכאן רוכבים עלי יותר מדי. ואני בתור אישיות משכילה, מוחה בכל תוקף.
מוטקה: (מחבק לפתע את שנידרמן. שנידרמן מרים משקפון ומביט במוטקה בתמהון רב) אני שמח להכירך. אני מפקדך הישיר.
שנידרמן: אתה? כבר חמשה אנשים אמרו לי זאת: אני מפקדך הישיר – לך ותקלף תפוחי־אדמה במטבח! – “אני מפקדך הישיר – צחצח את הנעלים לכל הכתה”.
רינה: אבל, מוטקה הוא מפקדך האמיתי. השאר אינם אלא סתם שקרנים.
שנידרמן: (נגש אל מוטקה ולוחץ את ידו בחום רב. מנענע אותה עד שמוטקה חש בידו) אני שמח. אני מאושר. תמיד היתה לי הזכות לקרוא עליך בעתונים, ועכשיו אני שמח מאד מאד, להכירך פנים אל פנים. איך אתם קוראים לזאת. קפפ. אני שמח אותך־קפפ! אבל, עליך להתאים לי תפקיד מתאים. אני שונא פרוטקציות. כאשר תכיר אותי מקרוב, תראה שאני מתאים לכמה תפקידים. למשל…
רינה: להרצות?
שנידרמן: איך ידעת שאני מוכשר לזה?
מוטקה: מה, לא רואים! רואים מיד! שמע, טוב שנפלת לכאן. אני אשחרר אותך מתרגילי סדר…
שנידרמן: מצוין – אני יכול להפסיק לצלוע. (משחרר את רגלו ה“צולעת” כביכול)
מוטקה: ואם תרצה לערוך הרצאה קטנה, – אשחרר אותך כמוה־הי.
שנידרמן: מצוין – אני יכול לזרוק את המשקפיים. (מסיר את משקפיו וטומן אותם בסל הניירות) ובכן, מה עלי להרצות?
מוטקה: (מגיש לו את הגליון אשר הגיש לו קודם לכן יוש)
שנידרמן: בסדר גמור. מצוין. זה ג’וב בשביל טפוס אינטליגנטי כמוני. כמה אנשים חיבים לשמוע להרצאתי?
מוטקה: לא חשוב. העקר – להסתער על הענין ולסיים את הענין.
שנידרמן: אגב, אני מעונין בחופשה קצרה אחר ההרצאה. נאמר רק ל־98 שעות.
מוטקה: הכל יסודר. הכל יסודר. רינה תרשמי לו אשור חופשה. אני מברך אותך (רינה רושמת בינתים בחריצות רבה) להצלחתך. אני עסוק מאד. תודיע לי על התוצאות החיוביות. אתה יכול לבחור בכל נושא ונושא, כפי רצונך. אתה יכול אפילו לדבר על כמה נושאים. העקר תמלא את הטופס (מראה על הלוח בקיר) ותחתום שהרצית בשם יוש. מובן?
שנידרמן: בשבילי זה שום דבר. אני כבר שוחחתי עם ד"ר מרמורשטין על פסיכופתלוגיה, על דרוניזים, על פדוריזים, על דויזים, זה אצלי – כך, מהשרוול!
מוטקה: העקר – תצליח. שלום (יוצא)
שנידרמן: את המזכירה כאן? (בחביבות יתרה)
רינה: לא. אני ראש ממשלת סין. (יוצאת חוזרת) שכחתי למסור לך את אשור החופשה. (לנפשה) איזה נודניק! פחד אלוהים. (יוצאת)
שנידרמן: עלי למהר! המכונית יוצאת בעוד חמש דקות. אם אספיק להגיע לתל־אביב לפנות ערב… צריך לחפש שומעים להרצאה! אין דבר – אל יאוש. (מציץ בחלון) הלו, פוטש! הלו פוטש! בוא הנה! בוא הנה! זה אני – חיטי! (לנפשו) מצוין. פוטש ושני המרוקנים פוטש ושני המרוקנים – קהל נפלא. הם בין כה וכה אינם מבינים מה שמדברים אליהם.
פוטש: (נכנס מחבת בידו) מה אתה קורי לי (קורא לי) אני להוריד התפוחים האדמים. (תפוחי אדמה)
שנידרמן: פוטש, הציל אותי, כאן היה איזה נודניק שבקש שאני אדבר אתך ועם שני המרוקנים. קרא למרוקנים.
פוטש: למי? למרוקנים? למה? הם בעבודה!
שנידרמן: זה כמו כלום. זה כמו לקלף ביצה של תרנגול הודו.
פוטש: אבל הם עובדים!
שנידרמן: שיביאו הנה את הסיר של תפוחי־האדמה. אני אפילו אעזור לכם בקלוף. העקר, למהר! המכונית נוסעת לתל־אביב.
פוטש: הלו, אנדריו הלו ג’קו! יש פה לדבר אתכם. תביאו גם הסיר של התפוחים האדומים. (לשנידרמן) אתה חושב, אפשר בזה המשרד לקלף!
שנידרמן: כמובן. קבלתי רשות מאת המפקד. מדוע עוד לא באו?
פוטש: (מציץ בחלון) הם הולכים כבד. סוחבים את הסיר של המטבח. הלו, אנדרי, יותר מהר!
שנידרמן: משונה, רציתי לבקש חופשה, לסקנדל סקנדלים, ופתאום נותנים לך תעודת חופשה. (מנשק את התעודה) “בובלה” – נצא ל“כייף” קצת. (אנדריו וג’קו נושאים סיר. יושבים וממשיכים לקלוף)
פוטש: אתה יכול להתחיל! הנה הקהילה שלנו!
שנידרמן: גם כן קהל! הם מבינים כמו בלטות! ובכן, רבותי. (משתעל) הנושא שידובר בו הנו… (מסתכל בנייר. משתעל) שקט. בבקשה. (המקלפים מצביעים בסכיניהם על מצחם לאות כי הלה, שנידרמן יצא מדעתו) נושא שיחתנו היום הוא: “עליך להרצות, פעם בשבוע, לפני פקודיך, על הנושאים דלקמן, לפי בחירתך: הסבוב השני, או, מצב האפסנאות נוכח הצורך במטבע קשה, או מדוע הזבובים גורמים למגפות, או הטרמפ' כבעיה מוסרית, או, איך להסביר לחייל את סדר השחרור” מובן? ברור? כמובן, זה ברור כשמש. הנה למשל: הסבוב השני הוא תוצאה ישירה של הסבוב הראשון, ומצב האפסנאות נובע מתוך רשלנות מחפירה, שעה שלא הורדנו את כל המכנסים מעל המצרים, בשעה שרדפנו אחריהם כמו מגפה, והם בקשו טרמפ' מן האיש, כבעיה מוסרית, לנסוע לקהירו, כדי להסביר למלך פארוק מדוע הם רוצים שחרור מהצבא המצרי. (נוטל תפוח אדמה ומקלפו נכנס מוטקה).
מוטקה: מה זה כאן, מטבח? זוהי שערוריה. מי אמר לך להביא לכאן את הטבחים?
שנידרמן: חשבתי שנסעת? (נכנס יוש)
יוש: מה זה כאן, מטבח? יצאתם מדעתכם! כאן המשרד הפלוגתי. מוטקה מה מתרחש כאן? מדוע אתה נועץ בי מבט של מטומטם?
מוטקה: חשבתי שנסעת? (נכנסת רינה)
רינה: מה זה כאן? הפכתם את מטה הפלוגה ל… ל… סקנדל. אתם חושבים שאני אנקה כאן? אתם טועים! הפכתם את ה… ה… ל… ל…
פוטש: למטבח! הזמינו אותנו לקלף כאן תפוחים אדומים. מה אני יודע. אמרו הרצאות! יהיה הרצאות. מה איכפת לי, אני פוטש – ממטבח!
רינה: מי הזמין אותך? בחוצפה! אני לא הזמנתי אותך לקלף כאן תפוח אדמה!
פוטש: שנידרמן. שנידרמן הזמין.
שנידרמן: חיטי. בבקשה!
יוש: מי הרשה לך לאסוף לכאן את הטבחים?
שנידרמן: מוטקה. מה פרוש מי הרשה? מוטקה הרשה? כמובן, מוטקה!
יוש: (למוטקה) אתה? אינך מתבייש? אתה עוד תתבע למשפט. אני לא אשתוק!
מוטקה: הרי… הרי… הרי בקשת שאתן הרצאה.
יוש: נכון מאד. ומה ענין הטבחים לכאן?
שנידרמן: אני הזמנתי אותם. רציתי למהר ולנסוע. יש לי חופש ל־98 שעות.
יוש: לנסוע? שומו שמיים. לנסוע בזמן האמונים? מי נתן לך אשור חופשה?
שנידרמן: ממוטקה. מה פרוש מי הרשה? מוטקה נתן לי אשור חופשה!
יוש: מוטקה, מה מתרחש כאן? הרי אפשר להשתגע. הפקרות! ממש הפקרות!
רינה: זה פשוט מאד. אתה, יוש, חייב היית להרצות, הסרת זאת מעליך והעברת את התפקיד למוטקה. היות ומוטקה גם הוא חכם, כמוך, העביר זאת לשנידרמן…
שנידרמן: חיטי, בבקשה!
רינה: לחיטי! לחיה הזאת, וחיתי כדי לקמץ בזמן ובאנשים הזמין את הטבחים להרצאתו – משום שאינם מבינים, בין כה וכה, על מה ידובר. אני מתפלאית ששנידרמן לא העביר את זכות ההרצאה – לפוטש, למשל.
יוש: כך!! רינה!
רינה: כן אני מקשיבה.
יוש: ראשית תבטלי את אשור החופשה. שנית תכתבי תעודת מאסר לשלשה אנשים בגלל הסבוב השלישי של ההרצאה.
רינה: מי הוא השלישי?
יוש: אני. באשמת מעילה בתפקיד… אני הוא האסיר השלישי
מסך 🔗
-
שבובים במקור – הערת פב"י. ↩