תודתי נתונה לארכיון ההיסטורי של עירית ירושלים על תמונות השכונות שבספר.
המחבר.
לזכר סבי הרב גבריאל שבתי
וסבתי בוליסה גראסיה,
אשר בחיקם מצאתי בילדותי, אהבה וחיבה, אותם אני נושא בלבי.
הקדמה 🔗
"יושבת לה ירושלים כנשר הנושא את גוזליו על כנפיו. יש שכונות מיוחדות לאשכנזים ויש שכונות מיוחדות לספרדים. ויש מהן שאשכנזים וספרדים דרים בהן כאחד. יש מהן שיושביהן תימנים או גורג’ים או מערבים או פרסים. ויש מהן שכמה עדות יושבים בהן כאחד.
ואין לך שכונה ושכונה שאין בה בית כנסת, ויש שהעמידו כמה בתי כנסיות ובתי מדרשות וישיבות, וכל שאדם צריך לגופו ולנשמתו".
ש"י עגנון (תמול שלשום).
ספרי זה, החמישי בסידרת ספרי “ילדות בירושלים הישנה”, “שכונות בירושלים הישנה מספרות” מהווה המשך לספרי הרביעי “שכונות בירושלים הישנה”, בו הנני מעלה מקצת מההווי שהיה קיים בעבר בשכונות “מזכרת משה” “משכנות ישראל” ו“סוכת שלום”, שכונות שהיו סמוכות לשכונת אבן ישראל, שבה התגוררתי בימי ילדותי.
שכונות אלה נראו לי בימי ילדותי, כשכונות שופעות חדות־חיים, תורה ועבודה. בסמטאותיהן, מהן אפלות במקצת ומהן שופעות אור, שכן עולם רועש וסואן. כאן עמדו חנויות מכלת, בתי מסחר קטנים למכירת כלים, בתי מרזח צנועים, תנורים, רפתות של בקר וצאן אורוות סוסים ועוד. ובצידו של עולם גשמי זה עמד עולם רוחני פורה ויוצר. בשכונות אלו עמדו חדרים ותלמודי תורה, בתי כנסיות ובתי מדרשות, בהן התגוררו רבנים אשכנזים וספרדים מלמדי דרדקי תימנים, עסקני ציבור, מורים ומשכילים עברים, מיסדי תנועת הפועלים ומבשרי הסוציאליזם העברי, ולעומתם “פותחי גורלות ומגידי עתידות” אשר הגישו סעד נפשי ורוחני למוכי גורל ומרי נפש. בשכונות אלו, התגוררו הקבלנים שהקימו את המוסדות הציבוריים הראשונים שקמו בירושלים, את בתי החולים ובתי האולפנה. בשכונות אלה התגוררו פועלי בנין, סתתים, סיידים, טייחים אשר השכימו לעבודתם עם שחר וחזרו לבתיהם בשעות הערב המאוחרות. חוקת עבודה טרם באה באותם ימים לעולם.
מאחר ששכונות אלה, כשאר השכונות באותם ימים, היו “מחוברות” עם ההווי שהיה קיים ברובע היהודי אשר בעיר העתיקה, כך “חיברתי” אותן אל כמה חלקים מאותו הווי, תלמוד תורה “עץ חיים”, חדרים, מגידי עתידות, חלבנים ובעלי הרפתות.
לא היתה שכונה בירושלים שתושביה לא סגלו לשונם לדבר בכמה שפות. אולם סבורני, כי בשכונות אלה היו האידיש, הערבית הלאדינו והעברית שגורות בפי תושבי השכונות יותר מאשר בפיהם של תושבי שכונות אחרות.
כשאני עובר כיום בסמטאותיהן של השכונות האלה נדמה לי, כי רואה אני בעיני רוחי כמה דמויות שאותן הכרתי בימי ילדותי. כיום הן נראות שלוות ושקטות ומקופלות בתוך עצמן. רק מספר חנויות ומחסנים אשר קמו בשנים האחרונות מסביבן רועשים. “חיי המסחר והתורה” שהיו קיימים בעבר שקטו וקולותיהם של תינוקות של בית רבן שבקעו מתלמודי התורה ומהחדרים נדמו.
רק בניני “בתי ראנד”, “כנסת”, “בית יעקב” העומדים בגבולן של שכונות אלה, מזכירים את עברן של השכונות, ונדמה כי עדיין עולם כמנגו נוהג. שכונות אלה כשאר שכונותיה הישנות של ירושלים מעוררות כיום ענין בקרב חוקרי עברה של ירושלים, ובקרב הנוער המשתוקק להכיר את דרכי חיי תושבי השכונות בשלהי המאה החולפת וראשית המאה הנוכחית. נוער זה רוצה להתבשם מריחן של שכונות אלה שהיוו חלק בלתי נפרד מירושלים.
באחד מפנקסי ההחלטות של עירית ירושלים בתקופת השלטון התורכי מצאתי החלטה שנתקבלה על ידי מועצת העיריה ביום 22 באפריל, 1902, בדבר הצורך בעריכת מבצע ניקיון בעשרים השכונות היהודיות (קומבאניאת אל יהוד) שהיו באותם ימים בירושלים. כשעברתי על רשימת השכונות התברר, כי בספרי ובספרי שקדם לו סיפרתי “מקצת משבחן” של שבע שכונות.
בקשתי שטוחה בפני קוראי כי ינהגו אתי במידת החסד, ולא יקפידו על “חזרות” קלות “שנפלו” בין עמודיו.
מודה אני ומתודה כי לא תמיד עלה בידי “לרדת לעומקם” של הליכות חייהם של אחי בני תימן ואשכנז. ויתכן כי “פלשתי” לתחומים שלא הייתי בקי בהם “כספרדי”, אולם, בטוחני כי אהבתי לדרכי חייהם של עדות אלה “תעמוד” לי בפני קוראי ספרי.
אשירה נא לשכני הנכבד שירת הערכה. זה הוא ספרי השביעי שמר ראובן מס הי“ו מוציא לאור. ואכן נוסף לחמשת הקובצים בסידרת “ילדות בירושלים הישנה”, הוציא לאור בשנתים האחרונות עוד שני ספרים, “סיפורו של הבית הספרדי ברובע היהודי בעיר העתיקה של ירושלים” ו”ירושלים תמול שלשום". ולאות הוקרה לשכן נכבד זה, הדפסתי מחדש, בשינויים קלים, את הרשימה “מגידי עתידות ופותחי גורלות בירושלים”, אשר ראתה אור לראשונה בספר “ואם בגבורות”, שהוגש כמנחה לו ולרעיתו בהגיעם לגבורות.
אין זאת כי אהבתו העמוקה לירושלים היא היא אשר המריצה אותו להוציא לאור את ספרי. יאריך האל את ימיו בטוב ושנותיו בנעימים.
תודתי נתונה לרעיתי מלכה לבית רוזיליו אשר סייעה בידי בהבאתם של שבעת הספרים לבית־הדפוס.
י.י.
ט“ו בשבט תשל”ח.
מאין בא עזרי 🔗
מסופקני, אם הייתי ניגש לכתוב על שלושת השכונות הללו, מזכרת משה, משכנות ישראל וסוכת שלום, אלמלא הכרתי אותן בימי ילדותי ועברתי דרכן, אם לחדרו של חכם יהודה כהן אשר בשכונת אהל משה, ואם לשליחויות שאמי ז"ל היתה שולחת אותי, אם לתנור או לחלבן.
ומשעלה בדעתי לכתוב על שכונות אלה, עמדתי תוהה ונבוך ולא ידעתי כיצד ובמה להתחיל. תושבים שהכרתי בימי ילדותי, מהם שהלכו לבית עולמם ומהם אשר עברו להתגורר בשכונות אחרות.
באחד מערבי קיץ תשל"ג סרתי לשכונת משכנות ישראל, לישיבתו של המנוח רבי אריה לוין, ובהפסקה שבין מנחה למעריב, פניתי אל בנו של הרב ושטחתי בפניו את בקשתי. הרב לוין הפנה אותי לשכנו הרב שלום צארום, הנמנה בין ותיקי השכונה.
למחרת היום סרתי לבית הכנסת של הרב שלום צארום, התפללתי תפילת מעריב, ולאחר סיום התפילה הציגני בנו לפניו.
המנוח, הרב שלום צארום, קיבל אותי בסבר פנים יפות ובקשני לסור אל ביתו אשר בקומה התחתונה בכל עת ובכל שעה שאחפוץ.
ואכן, במשך שנתיים ימים נוהג הייתי לסור אליו לעתים קרובות, ולשוחח אתו שעות ארוכות על עברן של שלושת השכונות הללו. גם כאן עמדה לי זכות אבות. הרב שלום נמנה בין תלמידיו הראשונים של בית המדרש “דורש ציון”, אשר שכן ברובע היהודי בעיר העתיקה, ואשר נוסד על ידי אבי סבי רבי יצחק פראג.
אל דירתו הצנועה, נהגו לסור לפרקים זקנים וזקנות שנמנו על “המתיישבים” הותיקים של השכונות הללו כדי לשאול מפיו עיצה והדרכה “בארחות החיים החדשים” שקמו בארץ לאחר קום המדינה. הם בקשו ממנו לסייע בידם “למצוא את ידיהם ורגליהם” בכל סבך הטפסים וההתראות שהציפו את בתיהם מאז קום המדינה.
זקנים נהגו לעמוד בפתחו של הרב שלום צארום נכלמים ומבוישים אוחזים בידיהם הרועדות את “הניירות”, שהדוורים הביאו לבתיהם. אולם לפרקים באו ישישים וישישות אלה כדי “לתנות את צרותיהם ובעיותיהם”, דהיינו לשפוך את מרי שיחם את “הווג’עה” שבעמקי הלב. והרב שלום נהג להרגיעם בדברי תורה ובמילי דבדיחותה.
ואם בשעות הבוקר “עסק בעניני ציבור” וסדר את עניני הבית בעצמו, הרי בשעות של אחר הצהרים נהג להתבודד בחדרו אשר בקומה השניה ולעסוק בכתיבת ספר התורה שאותו קיווה לסיים בחייו.
לפעמים הייתי סר אליו אל עלית הקיר ורואה אותו יושב על כסא רחב ללא רגלים, על ברכיו פרושה יריעה של קלף וממולו שולחן קטן ועליו כלי מלאכתו, קסת של דיו שחורה שאותה הכין במו ידיו, קני סוף דקים, אולרים קטנים וגדולים וחומש קטן שממנו העתיק את פסוקי התורה.
באחד מכתלי החדר הקטן הזה תלוי היה כסא קטן עטוף פרוכת. על כסא קטן זה נהגו להושיב את הרך הנולד בטכס ברית המילה. על התקרה היתה תלוייה נברשת העשוייה מחוטי נחושת דקים, ובה עשרה עגולים בהם הניחו את עשישיות השמן שאותן הדליקו בחדרה של היולדת בלילה שלפני הברית, כדי לשמור עליה מפני שדין ומזיקין ובעיקר מעינה בישא. זאת היא “הטארה”, שהיתה נהוגה בקרב הספרדים בעבר, מסתבר שגם בתימן נהגו להשתמש בנברשת זו שנקראה בפי יהודי תימן בשם “הדארה”. וכאן הוסיף הרב שלום ואמר אל תשכח, אשתי המנוחה היתה ספרדיה ילידת חברון והקפידה על המנהגים הספרדים.
כששאלתי אותו למה “הרחקת נדוד”, ונשאת בצעירותך נערה ספרדיה מחברון. השיב לי כי בתקופת השלטון התורכי היה נהוג כי כל מי שנשא נערה יתומה מחברון השתחרר מחובת השרות הצבאי.
השכונות 🔗
ראשית בניתן של השכונות 🔗
שכונות אלו נבנו כשם שנבנו שאר שכונותיה של ירושלים על ידי עסקנים וגבאים מבני העדה האשכנזית ומבני העדות הספרדית והתימנית. משרדי פרסומת לא עמדו לרשותם. בעלונים ובחוברות, שקושטו בפסוקים מהתנ“ך שחולקו ע”י עסקני האגודות והחברות בקרב הציבור בארץ ובקרב יהודי הגולה, הכריזו היוזמים על “חברות אדירות” אשר הקימו שכונות חדשות ובתוכן “משכנות ישראל”, אשר בנתה כבר “שמונה ועשרים בתים ושני בורות גדולים אשר יושבי הבתים ישאבו מהם מים בששון, ובית מדרש אשר קנהו רבי אברהם בר יוסף נ”י מלונדון ונקרא שמו בית אברהם ובית לחנוך וחדרים למקוה טהרה לישראל כאשר עיניכם הרואות בה' כיום".
ואכן בראש חודש כסלו שנת1 ובני־ציון גילו ושמחו בה' פה עה"ק ירושלים, נוסדה האגודה למען “משכנות ישראל” בירושלים.
באותן חוברות פרסומת ותעמולה ליישובה של ירושלים, משנת תרל"ה, חוברות פשוטות, צנועות ונוגעות ללב, נמסרו פרטים על הקמת השכונה ועל “שטח השדה שעליו יבואו מאה וארבעים בתים גדולים וטובים עם אכסדראות ומרתפים וכל הדרוש למושב בית”. מה נוגעות ללב המלים בהן נהגו לסיים את פרקי התעמולה וההסברה האלה, כי “מכל אלה, עיני כולנו רואות כי התעוררות נפלאה מתחוללת על אדמת קדשינו, בימים האלה להאחז בני ישראל עליה”.
שכונת מזכרת משה נמנתה בין השכונות המודרניות. המנוח דוד ילין שהתגורר מספר שנים בשכונה, מספר בזכרונותיו כי בחודש שבט תרנ"ו (1896) קבעו השלטונות התורכים בשכונה זו ובשכונת מאה שערים תבות “לקבלת מכתבים”.
שכונה זו היתה, כך אומרים תושביה מעין רחביה של ימינו. והיא היתה פרושה על כף היד “וכל שכן ראה את שכנו בכל שעות היום והלילה”. היא נחשבה לשכונה “מודרנית”, לאחר שכמה מבנותיה למדו את תורת הנגינה, ואילו הרב רפאל קצנלבוגן ששמש כמנהל בית היתומים דיסקין שחק בכל מוצאי שבת שח עם רבי יצחק גלזר, עורך קובץ תורני, אשר משכמו ומעלה היה גבוה מכל בני השכונות שכתבי היד וההגהות “בלטו” מתוך כיסי מעילו הארוך.
שורת בתים העומדת עד היום ברחוב אגריפס, שורה המשתרעת מהכניסה לשכונת סוכת שלום ועד הכניסה לשכונת משכנות, שונה היא משאר הבתים שבסביבתה. הכניסה לששת הדירות היא מרחוב אגריפס, אל הדירות הללו עולים במדרגות מספר, עוברים דרך חצר קטנה וממנה נכנסים לדירות מרווחות. בדירות אלו התגוררו משפחות אמידות. בין המשפחות שהתגוררו בדירות אלו יש להזכיר משפחת מאיר לוי, שעלה לארץ מבוסניה, ומשפחת המבורגר.
כיום פנה זיון של דירות אלו שכמה מהן הפכו למחסנים ובתי מלאכה.
ועל שכונת “מזכרת משה” נאמר כי “המגרש נקנה בשנת תרמ”ב במחיר שלושה גרוש האמה על ידי רבי יוסף משה סלמון, רבי יוסף ריבלין, רבי בינש סלאנט ורבי נטע המבורגר. בשער הכניסה לשכונת “מזכרת משה” קבוע לוח זכרון לשר משה מונטיפיורי אשר נולד בה' חשון התקמ“ח ונפטר בשם טוב ביום ט”ז מנחם אב התרמ"ה.
יוזמי הקמת שכונת “סוכת שלום”, לא פרסמו חוברת תעמולה. שכונה זו תופסת רחוב גדול עם שתי שורות בתים משני עבריו. בקצהו עומדת עד היום הזה החורבה הנקראת על שמו של הנדיב חנוך. אומרים שאת הקרקע שנרכשה בשנת תרמ"ז קנה רבי שלום קנסטרוס מאת הגרמני פרוטינגר אחד מבעלי הקרקעות הגדולים בירושלים. וישנם האומרים כי אדמת “סוכת שלום” נרכשה על ידי הרב נסים אלישר שנמנה בין מייסדי שכונות רבות ורוכשי הקרקעות הגדולים בירושלים. ליצני הדור אומרים כי שכונה זו נקראה בשם “סוכת שלום” על שום שתושביה נהגו לברך איש את רעהו בברכת שלום.
מספרים כי גנבים פקדו לעתים קרובות את שכונת “סוכת שלום”, שתושביה היו ברובם פועלי־בנין ומומחים לחציבת בורות. אומרים שבכל בית מבתי־השכונה קיים בור.
כל המזדמן בשכונות אלו כיום, רואה כי שיני הזמן נתנו אותותיהם בבתים ובחצרות ומראיהם שונה במידה רבה. קומות הקרקע אשר שמשו בעבר מקומות מגורים, הפכו לחנויות ומחסנים. הגנים הציבוריים, שמתיישבי השכונות הראשונים טפלו בהם בחיבה ובאהבה רבה, הפכו למגרשי משחקים לילדים. פתחי בורות המים שמסביבם נהגו נשי השכונה לעמוד ולשאוב מים, נסתמו ודומים הם עתה למצבות אלמות. מכוניות משא ומכוניות פרטיות חוצות את השבילים הצרים המפרידים בין השכונות, והמעבר להולכי רגל הפך להיות צר. כיום הולכים העוברים ושבים בצידי הדרכים ונזהרים לבל יפגעו מכלי הרכב.
בתים וחצרות בשכונות אלו מתקפלים בתוך עצמם. רעש הבולדוזרים כאילו מזכיר את יום הדין ההולך וקרב. אף שמותיהם של שכונות אלו נשכחו מלבותיהם של תושבי ירושלים. על סמטאות השכונות הודבקו שמות של אנשים שלא נמנו בין מייסדי השכונות.
אף לוחות השיש, לוחות הזכרון, העומדים בשערי השכונות “אהל משה” ו“מזכרת משה”, בהם חקוק שמו של הנדיב הידוע סיר משה מונטיפיורי, נראים בודדים וגלמודים. יתכן ולוחות שיש, יועברו יחד עם לוחות השיש המצויים בשערי בניני כל ישראל חברים אל אחד המוזיאונים בירושלים וישמשו זכר לאותם מבנים ושכונות שעמדו ופארו את ירושלים.
מעל שער הכניסה של שכונת “סוכת שלום”, היתה תלויה בילדותי “פיסת פח” ועליה היו רשומות בכתב של סופר סת"ם המלים “סוכת שלום”. במרוצת השנים פרחו ונעלמו אותיות אלו שהיו כתובות בדיו שחורה. היום עומדת פיסת הפח אבלה ושוממה לאחר שהאותיות שהיו כתובות בה טושטשו מפאת הגשמים והרוחות. שלוש השכונות הצמודות זו לזו הבריקו בימי ילדותי בלובנן ובנקיונן. הפתחים והחצרות של הבתים סויידו בכל ערב שבת ומועד, והשמחה היתה שרויה בהם. תושבי השכונות, תימנים וספרדים, התהלכו עם דליי הסיד והמברשת וסיידו את בתיהם מבפנים ומבחוץ. שביליהן היו מרוצפים בחלוקי אבנים. לפרקים מעדו רגליהם של ההולכים ושבים בתוך חריצי האבנים. ביחוד נפגעו אלה אשר התהלכו בקבקבי עץ. משחשו בכאבים ובמחושים, פנו אל “מדביקי העצמות” שהיו בשכונות, ואלה הצמידו “עצם אל עצמו” משהלכו “מדביקי עצמות” אלה לעולמם נעשתה מלאכת “קרוב” העצמות במרפאת קופת חולים הסמוכה. אולם היום כוסו השבילים והסמטאות בשכבת זפת שחורה, ומראיהם מוסיף עצבות על העצבות הקיימת בלאו הכי, עצבות המזדקרת מהבתים ההרוסים למחצה מהחלונות המפוחמים ומקירות הבתים שלא עלתה עליהם מזה שנים רבות מברשת סיד.
כיום רגועות השכונות האלו. נדמה כי הן מצפות לגורלן. חנויות ובתי עסק שפעם המו מקונים וסוחרים, נעולים על מסגר, או פתוחים למחצה ולשליש. חדרים שבקומת הקרקע לאורך הרחוב המפריד בין שכונת מזכרת ושכונת משכנות הנקרא בשם רחוב שומרון, וכן החדרים הפונים לצד רחוב אגריפס, ששמשו בעבר מקומות מגורים, הפכו לחנויות, בתי עסק ובתי־מלאכה ומהווים מעין המשך לשוק מחנה יהודה.
גם בתוך השכונות מורגש ההרס שנגרם אם בידי אדם ואם בידי שמים. בתים שהתמוטטו ברעידת האדמה בשנת 1927 פונו, ועל חרבותיהם משחקים בשעות הערב בני השכונה בכדור רגל ופוגעים לפרקים בחלונות הבתים שמסביב ובעוברים ושבים.
בני נוער מארצות שונות שבאו להתגורר בבתים שנותרו, שיפצו אותם והתקינו בהם אביזרים חדשים. הם מתגוררים בחדרים המקומרים הספוגים אוירתם של המשתכנים הראשונים. על־יד ישיבתו של רבי אריה לוין שקול התורה והתפילה בקעו ממנה מהלכים צעירים וצעירות במלבושים מודרניים.
וכך מהלכים כיום שומרי דת ומצווה ישישים וישישות בצדם של סטודנטים הלבושים לפי האופנה האחרונה.
שכונות אלה נתרוקנו מתושביהן הראשונים. רק מספר קטן של זקנים וזקנות מבני העדה התימנית עודם מתגוררים בבתים ובחצרות העומדים כפי שעמדו בראשית הקמתן של השכונות. כיום נוספו על בתים וחצרות אלו מיכלי גאז הרובצים על פתחי הבתים אורות הניאון המאירים את החדרים הקטנים והמקומרים, מכשירי הרדיו והטלויזיה ושמותיהם של הדיירים החדשים המצויים בדלתות הבתים.
כיום נותרו בשכונות האלו מספר זקנים בודדים וגלמודים המתגוררים בחדרים קטנים. בפינת החדר מוצבת עדיין ה“טינז’ה” (סיר המים) שממנו שתינו מים בילדותנו, ועל הקירות תלויות תמונות הבעל ובני המשפחה.
אולם יש דלתות וחלונות העומדים כפי שעמדו בימי ילדותי. אלא שהן בלו מזוקן. דלתות חלונות ותריסים אלה נדמה כאילו הצטמקו ועל אף זקנותם אין הם רוצים לפנות את מקומם. מוסיפים עליהן טלאי על גבי טלאי כדי להמשיך את קיומם. הבנינים שבנו לפני מאה שנה לפי שיטת הבניה שהיתה נהוגה באותן השנים, מחזיקים מעמד עד היום. אומרים שבבנינים אלה אין בהם מוט ברזל אחד והם עומדים וקיימים בחומרי הבניה שהבנאים התימנים השתמשו בהם באותם ימים.
שכונות אלו שמשו לפני הקמת שוק מחנה יהודה והמבנים מסביב, מעין המרכז המסחרי בחלק זה של ירושלים.
בשכונות אלו עמדו חנויותיהם הקטנות של סוחרי המכולת, מוכרי הסידקית, כלי מטבח, אריגים ויין.
עד שנות השלושים למאה הנוכחית, מלאו השכונות האלה תפקיד נכבד בחיי המסחר והכלכלה. בהן “גדלו וצמחו” החנויות הראשונות המפוארות של ירושלים. לא רק מלמדים סופרי סת"ם ורבנים גדלו בה, אלא גם סוחרים ואנשי מעשה שתרמו את תרומתם לפתוחה של ירושלים.
שכונות אלו היו שונות מאבן ישראל ועזרת ישראל שבהן התגוררתי בימי ילדותי, בשכונות אלה היו רפתות של עזים, חנויות מכולת, תנורים ובתי מסחר. הן שקקו חיים יותר משאר השכונות. אף תושביהן היו בעלי גוונים שונים. רבנים, פותחי גורלות, סוחרים, פועלי בנין, חלבנים וסוחרים. אשכנזים, ספרדים ותימנים התגוררו בצוותא. בשבתות ובחגים היתה השמחה שורה במעונם ובתי הכנסת היו מלאים מתפללים בכל שעות היום והערב.
כיום שונו פניהן של שכונות אלה ואין בהן אותו ההווי שהיה בימי ילדותנו. גם תושבי השכונות הללו שונים הם מאלה אשר התגוררו בהן בשנים הראשונות להקמתן. רק בשבתות נוהגים להתפלל בבית הכנסת “בית אברהם” אשר שימש בעבר אחד מבתי הכנסת המרכזיים.
כיום מתהלכים בסמטאותיהן מספר זקנים וזקנות הממשיכים להתגורר באותם בתים שגרו בעבר. אולם רוב תושבי השכונות הם “מתיישבים חדשים” שלא ראו ואף לא שמעו על גדולתן ותפארתן בעבר. משעברו תושביהן הותיקים להתגורר בשכונים ובבתים נוחים יותר וזכו לעמדות כלכליות נכבדות, הקדישו את בתיהם לטובת מוסדות צדקה וחסד וביחוד לישיבת תלמוד תורה “עץ חיים”, וזאת לאות הוקרה והערכה לאותן שנים בהן היו הם ואבותיהם מחובשי בית המדרש הזה. על כך יעידו לוחות ההקדשה, המצויים בקירות הבתים.
הווי ואורח חיים 🔗
בשכונות אלו התהלכו צעירים מוסקובים מבני העליה השניה שהלכו ברובשקות והרבו בשתית תה והטיבו את לבם בלחם, חלבה, זיתים ודג מלוח. אנו הילדים התחבבנו עליהם ואף הם התחבבו עלינו. אהבנו את הליכותיהם הפשוטות. הם דברו עברית שהיתה שונה במקצת מהעברית שלנו ודברו גם רוסית שכמה מלים משפה זו ידענו גם אנו. חדריהם היו פשוטים, שולחן, כסא, מטה, מנורת נפט וכוננית של ספרים ברוסית ובעברית וגליונות של “הפועל הצעיר” ו“אחדות”. הם נהגו להסתגר בחדריהם ולבלוע ספרים, אולם הם גם אהבו להתוכח. וכשהיו מזומנים יחדיו נהלו ביניהם שיחות עד שעה מאוחרת בלילה. מסתבר שהם אהבו אותנו בני המזרח. אהבו את “הליברליות הספרדית” והתרחקו מהקנאות האשכנזית. מספר מנשה אלישר שהתגורר בילדותו בקרבת שכונת סוכת שלום. הסבתה שלי, אחותו של דוב פרומקין שהיתה ממוצא רוסי, נהגה להטיף לנו מוסר לבל נתרועע עם הצעירים הרוסים שהתגוררו בשכונתנו מחמת היותם “אפיקורסים”.
בין קבוצת הצעירים בלט יצחק בן צבי שהתגורר בקומה השלישית בבנין שהיה שייך למוכתר יחיה שחייב, שהיום הוא עומד על סף ההתמוטטות. פגשתי את הישישה התימנית נעמה חבשוש שספרה לי כי היא נהגה לכבס את בגדיו של מי שהיה עתיד להיות נשיאה של מדינת ישראל.
אם אנו הילדים אהבנו את הצעירים הרוסים הרי צעירינו אהבו את הצעירות הרוסיות, אשר התרועעו עם אחיותינו הבכירות. מקומות הבדור שהיו לנו באותם ימים היו בורות המים שבשכונה. בלילות אביב וקיץ וביחוד בלילות ירח, שמשו מקומות אלה “מעין דיסקוטקים” שרק קולה הצלול והרך של המנדולינה נשמע, ואותם השירים החלוציים הראשונים “שצמחו” במושבות יהודה והגליל התגלגלו ובאו עד לשכונותינו. אחיותינו שהיו בדרך כלל כלואות בבתיהן חבבו בלבן את הצעירים הרוסים האלה שנזונו מ“קב של חרובים” והיו מלאים שמחת חיים. ואכן כמה מצעירינו המשכילים הסמינריסטים נשאו להם נשים “רוסיות”.
אחותי הבכירה למדה מספר שירים רוסיים מחברותיה הרוסיות בנות משפחת גולדשטיין, שאביהן היה סוכן חברת מכונות התפירה “זינגר” שהתגוררו אף הן בבית גורד השחקים של המוכתר שחייב. אף היום לאחר שהגיעה לזקנה טובה נוהגת אחותי, להשמיע באזני כמה בתים מאותם שירים עבריים ורוסיים ששרה אותם בצעירותה.
בין השירים שלמדה אותנו אחותי היה השיר על הוולגה הקפואה המספרת על טרויקה בעלת שלושה סוסים אמיצים הנוסעת בחורף על אמא וולגה.
והשיר מספר על העגלון העצוב השר שירים ומנענע בראשו. וכשהנוסע בעגלתו שואל משום מה אתה עצוב, ושקוע במחשבות, ומה הן הצרות המטרידות אותך, האם מי שהוא גרם לך צער. השיב לו העגלון, אדוני, הנוסע הטוב, זה שנה שאני אוהב, והמוכתאר הטטרי מרמה אותי ואני סובל, עוד מעט והיא לא תהיה שלי.
(ווט מצ’יסטה מטזלסיה נדאליה פו וולגי מאטושיקי זימוי' וכו').
והשיר המספר על “עגלה קטנה מובילה צעירה לבית הספר, והשלג יורד”.
ילדי השכונות אשכנזים ספרדים ותימנים שחקו יחד בכדור רגל שהיה עשוי מסמרטוטים. וכשהיה רבי אריה לוין מתקרב “למגרש”, שבו שחקו הילדים היו “השחקנים האשכנזים” מסתתרים מפניו עד אשר יעבור, ואילו שאר השחקנים המשיכו במשחק. משחקים משותפים, דהיינו בנים ובנות יחדיו לא התקיימו בשכונות אלה. בנים שחקו לחוד ובנות לחוד. לא כפי שנהוג כיום, שילדים בני הכתות העממיות הראשונות, משחקים ברחובות השכונות עד שעה מאוחרת בלילה.
רק בימי החגים נהגו הבנים והבנות לשחק יחד. הסיבה לכך היתה כי בידי הבנים והבנות היו אגוזים ושקדים, ושני הצדדים רצו להעשיר את המלאי אשר היה בידם.
מלבד עדר העזים שפקדו בערבים את השכונה אשר שעשעו את הילדים, נזדמן להם עוד שעשוע אחד שפקד אותם מדי ערב. שעשוע זה היה הדלקת מנורת הלוקס בשכונה, ששליח מיוחד מטעם העיריה הופקד על הדלקתה. כיום מנורות החשמל בשכונות נדלקות מאליהן ואין צורך ב“מדליקים”. מספרים כאשר הגיע החשמל לשכונה, דאגו ההורים לקבוע את המפתחות למעלה מהישג ידיהם של הילדים, אשר בשבועות הראשונים לא האמינו למראה עיניהם והיו “מדליקין ומכבין את הנר” כדי להווכח כי אכן מצוי האור בחדריהם.
משחקי הילדים בשכונות אלה דמו למשחקי הילדים שהיו נהוגים בשאר השכונות. הילדים האשכנזים שחקו במשחק שנקרא בשם “בוקה”, שהילדים הספרדים קראו אותו בשם “סמל”. יתכן והמלה “בוקה” לקוחה מהמלה הספרדית “אבוקר” דהיינו, להתכופף, שכן במשחק זה שחקו שנים אחד כופף את גבו, והשני עבר עליו בקפיצה.
אולם המשחק החביב ביותר על ילדי השכונות, היה המסחר בכפתורים. שויו של כל כפתור היה מסולא בפז. כדי לזכות בכפתור נדיר ובלתי שכיח, כפי שנהוג בבולים, היה מוכן הילד שחפץ ביקרו של כפתור זה, לשאת את בעל הכפתור על גבו ולטייל אתו מקצה השכונה האחד לקצה השכונה השני. משאזל מלאי הכפתורים והורגש מחסור במצרך זה, לא נרתעו הילדים לעקור כפתורים ממעיליהם ואף ממכנסיהם ובלבד שיוכלו להמשיך במשחקם. וכך התהלכו לפעמים הילדים עם בגדים ומכנסים פרומים למחצה, תופעה שאמותיהם ואחיותיהם הבכירות של ילדים אלו, לא ידעו כיצד להסבירה. אולם, מלית ברירה, היו מחזירות למעיליהם ולמכנסיהם את הכפתורים שנעלמו.
שכונות ומבנים גדולים, השונים מהמבנים המצויים בשלושת השכונות שהזכרתי, הידועים בשם בתי ראנד, אהלי יעקב וכנסת, גובלים מצד דרום לשכונת מזכרת ואהל משה הסמוכות. רחוב מבדיל, בין שכונות אלה ובין המבנים הענקיים, או יותר נכון השכונים אשר הוקמו על ידי נדבנים ידועים, כשם שהוקמו בשאר חלקי העיר, לשם שכונם של תלמידי חכמים ומשפחות עניות נזקקות.
דמותם של מבנים אלה הן מבחוץ והן מבפנים, עומדת וקיימת כפי שהיתה בשעת בנייתם. אף הרהוט בבתים אלה לא השתנה, פרט לכמה אביזרים שהזמן גרמם ולא היה מנוס מלהכניסם אל תוך בתים שמרנים אלה. אביזרים חדישים אלה הם מאור החשמל, תנורי גאז לבשול ועוד. נכנסתי לביתו של הרב משה פורוש אביו של הרב מנחם פורוש חבר הכנסת וסגן ראש עירית ירושלים, וראיתי את אותו ספסל העץ הארוך על יד שולחן האוכל. אותו ספסל עץ העומד וקיים עד היום בבתיהם של משפחות אשכנזיות אדוקות.
החיים בשכונים אלה היו והנם שונים מהחיים שהתנהלו בשכונות הסמוכות. אלה שהתגוררו בשכונים גדולים אלה, הדומים לקסרקטינים של צבא, לא עברו את דרך היסורים שעברו המשתכנים הספרדים האשכנזים והתימנים, תושבי השכונות הסמוכות אשר בפרוטות שחסכו הקימו להם את “הנומירוס” (הדירות). מכאן אולי ארשת השלוה הנסוכה על פניהם של “מתיישבי” השכונים הללו בעלי החומות הגבוהות והגזוזטראות הארוכות.
נדמה לי כי לא חל שינוי רב מאותם ימים שנהגתי לעבור דרכם של שכונים אלה בימי ילדותי ובין הימים הללו שאני עובר דרכם בימי זקנותי. אותו ילד שראיתי אותו באחד הבקרים, כשספר התפילה בידיו והוא קורא בו בדרכו לבית הכנסת שנמצא בקומה השניה של בתי ראנד, ממשיך באותו נוהג שנהג אביו לפניו.
בית הכנסת משמש מקום מפגש לגדולים וקטנים והוא פתוח כמעט בכל שעות היום והלילה. הקטנים ראו עצמם כגדולים ומשום כך נהגו בקורטוב של יהירות וזלזול כלפי השכנים ילדי שכונת אהל משה הקרובה. יחס זה אמר לי אחד מבני השכונה אהל משה הרגיז אותנו במידה רבה והיינו לפרקים נאלצים להראות להם את נחת זרוענו, נוהג שלא נהגנו בו כלפי שכנינו בשכונות הסמוכות.
משאתה רואה את המודעות והכרוזים החרמות והנדויים שאותיותיהם מאירות עינים, ההזמנות והקריאות ל“ירחי כלה”, הכנסת ספר תורה והאיסורין בעניני צניעות ולבושי נשים המכסים את שני צדדיו של שער הכניסה, נדמה לך כי טולטלת לעולם חדש שאינו משתלב לעולם שמסביב, זה הוא עולם העומד בפני עצמו.
מספרים כי בשנים הראשונות להקמתן של “שכונים” אלה נהגו תושביהן, לעבור דרך השכונות שמסביב, שכונות שהיו ספוגות באותן שנים תורה ויראת שמים. היום עוברים הם דרך סימטאות ושבילים צדדיים וזאת בכדי לא לפגוש את הצעירים והצעירות העוברים על פניהם הלבושים בגדים שהמגולה בהם יותר מהנסתר.
ספר לי המנוח חכם צארום כי לפי תקנות שכונת שערי חסד הקרובה לא הותר לספרדים ובני עדות המזרח להתגורר בשכונה זו. הרב שלום (סאלם) כצאר אשר עלה לארץ בשנת תרמ“ב, היה התימני הראשון אשר פרץ את האיסור הזה והתגורר בשכונה. זכות זאת נתנה לו על היותו סופר סת”ם, תלמיד חכם, ולמד לשונו דבר אידיש.
כשם שבורות המים שמשו מעין מפגש לבעלות הבית בשכונות, כך שמשו התנורים. שניהם, בורות המים והתנורים, היוו חלק בלתי נפרד מהווי השכונות והעסיקו במידה רבה את בעלות הבית. כשאני מסתובב כיום בשכונות אלה, ורואה את הבורות עומדים אבלים ושוממים, ודלתות התנורים סגורים על מסגר או משמשים למטרות אחרות (לאפיית פיתות בלבד) חש אני כי ריחם של החמינים בשבתות וריח מעשי המאפה בימי חמישי ושישי, וכן ריחם של ככרות הלחם שנאפו בשאר ימות השבוע, ואוסיף אף ריחם של מימי הבורות התנדפו.
תנורים אלה ששכנו סמוך לבתי הכנסת (בית הכנסת הגדול באהל משה, ובית הכנסת בית אברהם במזכרת) גירו בשבתות את תאבונם של המתפללים האשכנזים נעלמו כיום.
את הזבל נהגו תושבי השכונה לשפוך במגרש (החכורה) הסמוך כיום לבנין לשכת המס של קופת חולים, ובתי ראנד. פועלי הנקיון של העיריה אספו את הזבל פעמיים בשבוע והטעינו אותו על גבי חמוריהם הקטנים והרזים.
מגרש זה (ה“חכורה”), שעליו עומדים כיום מבנים חדשים, שמש גם מקום מפגש לארועים של שמחה. בל“ג בעומר נהגו בני השכונות הסמוכות, ספרדים תימנים ואשכנזים, להתכנס כדי להשתתף בשמחת “הדלקה” (משעלה). המוזמנים ישבו על יד שולחנות ערוכים, ונכבדי העדות השונות נתכבדו על ידי הממונה על ה”טקס", סעיד משעלי, לשפוך בקבוק נפט למדורה ולתרום “את אשר ידבנו לבו”.
שדות אלו, שמשו לתושבי השכונות, כשם ששמשו השדות והמרחבים שהיו סמוכים לשכונות אחרות בירושלים, כמקומות טיול בחגים ובשבתות. תחת העצים, ישבו בימי חג ומועד, תושבי השכונות וסעדו את לבם. מקומות טיול אלה, שהיו סמוכים לשולחנם של תושבי השכונות, נקראו בפיהם בשם “בואינוס איירס” דהיינו רוחות טובות, רוחות אשר רעננו את נפשותיהם של תושבי השכונות.
התנור בערב פסח וההכנות שנעשו בו משך את תשומת לבם של הילדים האשכנזים. הנקיון היסודי שנעשה בתנור, הופעתם של הרבנים הספרדים בבגדי לבן כדי להכין את השמורה משכה את לבם של הנערים האשכנזים, שכן את השמורה האשכנזית הכינו במכונה ולא היתה בה אותה שמחת היצירה כפי שהיתה לשמורה הספרדית.
רק יום אחד בשנה סרו אבותינו לתנור. זה היה בערב חג הפסח כשהכינו את השמורות. אז היה התנור, שהיה רועש וגועש בכל ימות השנה נח כנהר סמבטיון בשבת. הוא היה נקי ומצוחצח כשר למהדרין ובמקומות הבקשות ודברי התרעומות שנשמעו בחלל התנור בכל ימות השנה נשמעה בו שירת ההלל מפיהם של רבנינו שהכינו במו ידיהם הכחושות את השמורות.
חנויות מכולת ובתי־עסק 🔗
משכנות ישראל, מזכרת משה וסוכת שלום, שמשו בראשית המאה הנוכחית, מרכז מסחרי לתושביהן ולתושבי השכונות הסמוכות. היו בהן חנוונים, ירקנים, קצבים, בתי מרזח, סנדלרים, חייטים, חלבנים ורפתנים.
מספרים כי בימים ראשונים נמנעו האשכנזים מלעסוק בעסקי מכולת. חששו פן חלילה יטעו במשקל וישקלו פחות או יותר כמה גרמים של סוכר קמח ועוד. וכדי להנצל מעונשו של גהינום, מסרו את עסקי המכולת לידיהם של התימנים והספרדים. רק במרוצת הזמן התחילו נשותיהם לעסוק בעניני מכולת ולשלוח את הבעלים ללמוד בישיבות. גברת דרוק אשר ניהלה במשך שנים רבות את חנות המכולת העומדת וקיימת עד היום הזה בכניסה לבתי ראנד מספרת על אותם ימים ובספרדית דוקה “ביב’ימוס אין אונה קאזה קומו אירמאנוס” חיינו כולנו אשכנזים ספרדים ותימנים בשכונות אלו כמו אחים.
על יד החנויות של האשכנזים עמדו גם חנויותיהם של התימנים והספרדים. סלים דאר, יוסף דאר מרדכי גלוכרמן הקצב וחנות המכלת של רבי שלום. חנותה של אלטה אשת השמש רבי אלטר שרשבסקי אשר שמש בתפקידו זה חמישים שנה בבית הכנסת ישמח משה. חנותו הראשונה של סלימאן קודאעי בעל חנות מכלת וירקות, שכנה בחצרו של ר' שלום צארום.
גברת דרוק נהלה את חנותה במשך ארבעים שנה ותאוריה על אותן שנים ראשונות שופעים חן מיוחד, אותו חן שאפשר למצוא דוגמתו רק בקרב בני זקני הישוב הישן. כולנו ספרדים ואשכנזים התהלכנו עם מכנסים מטולאים, אמרה הישישה. אשה שבשמלתה לא היו כמה טלאים לא היתה ידועה כבעלת בית טובה. העניות היתה רבה, מכרנו בפרוטות ואף לא היה מה למכור. התחתנו, ולרשותם של בני הזוג עמדה מטת ברזל אחת עליה ישן הבעל, ואילו האשה התקינה את מטתה על ספת האבנים שעמדה על יד החלון. כל יום ששי סיידנו את המטבח ואת הטינז’ה, את כד המים, וכשרצינו לגהץ היינו הולכים לתנור ומבקשים מעט פחמים. בסביבתנו שכנו כמה משפחות גרמניות נוצריות, ומהן אפשר להגיד, התפרנסנו"2.
ידענו כי גרביים סרגו סבתותינו ואמותינו. אולם מעולם לא עלה בדעתנו כי גם הגברים התימנים מומחים לסריגת גרביים. תושבי השכונות הסמוכות היו הולכים לסורגי הגרביים אשר בשכונות אלו מושיטים להם את כף היד כשהיא קמוצה, והם מודדים את היד הקמוצה ולפי מדה זו סרגו את הגרביים.
גם מסעדה עממית היתה בשכונת משכנות, בבעלותה של ברכה יצחק. היא היתה מגישה מאכלים לפועלים ולנצרכים במחירים עממיים. זו היתה מסעדת הפועלים הראשונה לפני מטבח הפועלים של ההסתדרות.
בזכות אספקת ארוחה חמה לפועלים ולנצרכים, נצלה מהרעש אשר פקד את ירושלים בשנת 1927. מספרים תושבי השכונות, משנהרס ביתה “רכבה” על אבן של אחת המדרגות שהתמוטטה ונפלה מהקומה השניה שבביתה ונחתה על הקרקע בשלום. ואילו החמור, שהיה באותה שעה רתום לחלון בקומה התחתונה, כרע תחתיו ומת.
גם האשה זלפה יחזקאל, ניצלה בנס באותו רעש וזאת בזכות היותה משמחת חתן וכלה בחתונות. היא נהגה לתופף ב“סיניה”, הוא המגש של נחושת, שהיה מלווה גם את שירתם של “המשוררים והפיטנים”.
ב“מרכז מסחרי” זה שהיווה עורק חיים בשכונות אלו לפני הקמת השוק המסחרי במחנה יהודה, עסקו בכל סוגי מסחר ומלאכות שונות.
חנותו הקטנה של ראובן זילברשטיין הכילה כלי בית, מנורות נפט וכלי זכוכית שונים. בשכונה זו התגורר חיים ברמן שבנו נחמיה, הקים את מחסן העצים הגדול ביותר בירושלים. כאן עמדה חנותו של הקצב, משה קצב ואשתו יוכבד “די קצ’בסקה”, אשר מכרה בשר במשך עשרים וחמש שנים, חזון בלתי נפרץ באותם ימים. ואילו את בעלה שלחה ללמוד בישיבה. גם פנינה (פרלה) קרשבסקי נהלה חנות מכולת שעמדה מתחת לביתו של אטקין.
כאן עמדו חנויותיהם של סטולר הנגר ואברהם צ’יצר הסתת וחנויותיהם של אטקין ואליעזר גראץ'.
בשכונות אלו התגורר רבי יעקב מן שהיה נודע בירושלים כאחד הקבלנים הגדולים ונמנה עם גדולי הלמדנים ולא נהנה מעולם מצדקה. הוא אשר בנה את בית החולים שערי צדק. רבי מן היה ראש ישיבת עץ־חיים “בוחן” את תלמידיה ומחלק פרסים לתלמידים המצטיינים.
שכונות אלו זכו גם למחלק חלב אשכנזי. (בדרך כלל היו מחלקי החלב מבני העדה התימנית). שמו אריה לב, הוא נהג להעמיס את כדי החלב על גבי חמורו, ובמוצאי שבתות היה אריה לב מנגן בחלילו כשבנו ובתו עוזרים על ידו בתופיהם ושרים שירי חסידים.
חנויותיהם של אלתר שמש, מאיר דרוק חרל"פ, יוסף דאר התימני, ודניאל אלקלעי “המוכתאר” שחבש על ראשו תרבוש אדום, היו סמוכות זו לזו. אשתו של החנוני אלתר שמש, נקראה בפי הספרדים בשם סיניורה אלתר. אמו של סוחר הנייר הירושלמי הנודע יצחק גליק סיגלה את לשונה לדבר ספרדית צחה.
גדולי סוחרי הבנין בירושלים וסוחרי הציוד המשרדי וספקי הניר לעתונות, אשר התפתחו והגיעו לממדים נכבדים בשנות המנדאט, צמחו וגדלו בשכונות אלו. מרדכי גליק אביו של סוחר הניר יצחק גליק התגורר בשכונת משכנות ומכר יין במזכרת משה. באחד הימים נכנסתי לבית הכנסת “בית אברהם” בשכונת מזכרת, מצאתי קבוצה של תלמידי חכמים יושבים ועוסקים בתורה. בתיבה של בית הכנסת תלוי לוח שיש קטן בו רשום שמו של המנוח מרדכי גליק שנמנה על הגבאים של בית הכנסת.
בתחילה ניהלו הסוחרים האלה את סחרם בחצרות בתיהם. אולם לאחר מספר שנים, התרחב סחרם והגיע עד לרחובותיה המרכזיים והראשיים של ירושלים.
הגן באמצע שכונת מזכרת, שימש גם שוק למכירת פחמים. לפני עונת החורף נהגו להתכנס בגן זה מוכרי הפחמים בני הכפר בשיט, אשר הביאו את הפחמים על גבי חמוריהם וגמליהם. ערביי הכפר בשיט סגלו לשונם לדבר עם לקוחותיהם בספרדית ובאידיש. הם הכירו את תושבי השכונות והכריזו על סחורתם בשתי שפות. קראו באידיש “גוט קולן” ובספרדית – “כרבון בואינו” (פחמים טובים).
חנותו של מרדכי גליק, או כפי שנקרא בשם רבי מרדכי שוקר, סיפקה יין לקידוש. בנו יצחק לא המשיך במסחר היינות ועבר לחנותו של חגיז שעמדה מול הדואר הישן וסיפקה ניר לעתונות ולתושבי ירושלים. ברבות הימים הפך יצחק גליק לסוחר ניר עצמאי.
בסוף ימיה, התגוררה רעיתו של ר' מרדכי גליק בבית הזקנים. נפגשתי עמה והיא ספרה לי בספרדית רהוטה כי בעלה נהג להכין יין ושכר מן המין המשובח ביותר. היינות היו כשרים למהדרין וכל תושבי השכונה סמכו על כשרותם. היא שמשה עזר כנגדו ומכרה בדים לנשי השכונה. הקונות נהגו לשאול – אמרה הישישה – אם הבד אינו דוהה, ובכדי לנסות, היתה גוזרת במספרים חתיכה מהבד כדי שכל קונה תכבס את פיסת הבד ותווכח לדעת אם הבד אינו דוהה.
“לוס ספרדים איראין בואינוס” (הספרדים היו טובים) – אמרה הישישה והוסיפה – הכרתי את חכם שמעון אשריקי ואת בן ציון בכר, פועל הדפוס הראשון שעבד בדפוס “הסולל”, באותם ימים לא ישבו העובדים בטלים. היה אמון הדדי בין כל חלקי הישוב. כולם נשאו ונתנו באמונה.
אשתו של רבי אלתר שרשבסקי אשר היה שמש בבית־הכנסת וכתב ספר תורה, נקראה פנינה ובספרדית פרלה. על פרלה זו שהיתה בעלת חנות מכולת מספרת אחת הזקנות של השכונה, כי כאשר היתה מתפוצצת זכוכית של מנורת הנפט בבית, היו הולכים לחנותה לקנות זכוכית חדשה. מנורות הנפט היו מתפוצצות בדרך כלל בשעות הערב עם הדלקתן. לפיכך צריך היה הקונה לחכות לשובו של רבי אלטר בעלה מבית המדרש לאחר השעור, מאחר שזכוכיות המנורות היו מונחות במדף העליון של החנות, ולשם כך היה צורך להביא סולם כדי שיוכל לעלות עליו ולהגיע למקום בו היו מונחות הזכוכיות. כשסוף סוף היה חוזר ר' אלתר מבית המדרש ועולה על הסולם ומוריד מן האצטבה את הזכוכיות, היה מתברר כי המספר לא התאים למספר של מנורת הנפט. משום כך היה על הקונה לחזור הביתה ולהביא את פתילת המנורה על מנת להתאימה לזכוכית, וכשהיו מוצאים סוף סוף את הזכוכית המתאימה וחוזרים הביתה עם הזכוכית ומנורת הנפט, היו הילדים עולים על מטותיהם בלי לסעוד סעודת ערב. שמה של המנורה בפיהם של האשכנזים דמה לשמה הספרדי. הם קראו לה “לומפה” במקום למפה.
אחת מחנויות המכולת העשירות ביותר, היתה החנות של האחים סלימאן ויוסף אל קצ’אעי (גודאעי). הם עסקו בעסקי מסחר גדולים והרחיקו לכת עד דמשק. את חובותיהם של הלקוחות היה רושם האח הגדול סלימאן בפנקס בכתב סתרים שרק הוא ידע לפענחו. בין חנויות המכולת הידועות באותם ימים מזכירים גם את חנותו של יוסף דאר שעמדה על הגבול, בין שתי השכונות מזכרת ואהל משה וכן את חנותו של חיים ח’לף.
בין הסוחרים אשר הרחיקו נדוד נמנה שמעון מחפוז אשר סמוך לחג הסוכות נהג ללכת לרפיח ולאל עריש כדי להביא משם לולבים. אחיו שלמה מחפוז, שמש באותם ימים “משרד תיירות”. בעונת “התיירות” “הרכיב” את התיירים על גבי חמורים כדי להשתטח על קבריהם של קדושים בטבריה ובצפת. המסע היה נמשך ארבעה ימים. הוא נהג ללון עם קבוצת התיירים בעין אל חרמייה, המקום שהיה ידוע בשודדיו. הוא התמחה גם בהכנת אוכפים בהם “רפדו” את גביהם של החמורים.
בנו של שמעון מחפוז, חיים מחפוז, אשר בילה את תקופת הילדות ברפיח ובאל עריש, למד תורה באחד החדרים המוסלמים במקום, ועליו מספרים כי הוא ידע את הקוראן בעל פה.
שמעון מחפוז למד הלכות שחיטה, ואף התמחה בריפוי עיניהם החולות של הבדווים. כאשר אשתו כרעה ללדת, רכבה אמה על גבי הגמל כדי להיות על יד בתה בשעת לידתה. “מסע” זה נמשך שבעה ימים.
כיום לא נותרה חנות מן החנויות מאותם ימים בשכונות אלו. החנות היחידה שנותרה לפליטה, היא חנות המכולת העומדת בכניסה לבתי ראנד. חנות זו היתה שייכת למאיר ורבקה דרוק. משאני מסתכל כיום בלקוחות נדמה לי כי מראיהם של כמה לקוחות לא השתנה. גם כיום עומדות כאן נשים מבתי ראנד והסביבה ששערותיהן מוסתרות מתחת לשביסים, ואנשי תורה עם קפוטות והכובעים השחורים בעלי השוליים הרחבים, וילדים קטנים תלמידי תלמוד־תורה “עץ חיים” עם הכתפיות, ממשיכים להכנס לחנות “הסטורית” זו ועומדים לצדם של צעירים וצעירות בעלי שערות ארוכות הלובשים מכנסי “ג’ינס” מטולאים ודהוהים לפי האופנה החדישה. הבוליסות (הגברות) הספרדיות, ורבני־עמך, שהיו בעבר, הלכו לבית־עולמם, וחנות זו ממשיכה לסמל, עד היום הזה אותו הווי שהיה קיים בעבר בשכונות אלו, הווי שחלף לבלי שוב.
בורות המים 🔗
משהביאו הבריטים את המים לירושלים, קבעו תחילה ברזי מים ציבוריים במקומות שונים בעיר. זכורני כי אחד הברזים הציבוריים הללו עמד במגרש ולירו, סמוך לסמטה המובילה כיום לקולנוע עדן. המפקח על המים היה צעיר כושי ששמש בתקופת השלטון התורכי כשוטר. הוא היה ממונה על פתיחתו וסגירתו של ברז המים. שעות מספר לפני פתיחת הברזים עמדו משני צידי הברזים “תורים ארוכים” של פחים ריקים כשעל ידם עומדים ילדים וילדות ואף מבוגרים בקוצר רוח לפתיחת הברז, מיד משעות הבוקר המוקדמות. במרוצת הימים נעלמו הברזים האלה והמים החלו לזרום אל צנורות שהותקנו בבתים.
“שירת מי הבורות” של ימי ילדותנו פסקה. הדליים שוב לא “עלו וירדו” אל מעמקי הבורות, ובעלות הבית שנהגו להפגש “על יד פי הבאר” בשעות הבוקר, ולשוחח “בענינה דיומה” שוב אינן נפגשות “על יד המעין” והאבן שעל פי הבאר החרושה כיום חריצים עמוקים שנחרשו על ידי חבלי הדליים עומדת בודדה ושוממה. פגישות אלה שלפרקים היו עליזות ולפרקים עצובות, הקלו על ליבותיהן של בעלות הבית אשר שפכו את מרי שיחן עם שכנות וידידות. בורות אלה נטלו אתם מקצת משמחת החיים ששררה בשכונות. כיום שופכת בעלת הבית את מרי שיחה בפני ברז המים אשר במטבחה.
לא כל בעלות הבית בשכונות אלה ירדו “למעין”. שואב מים שמש את בעלות הבית האשכנזיות בשכונת מזכרת משה.
בשעות הערב שמשו הבורות גם מקומות מפגש לילדי השכונה, על ידם נערכו החופות של אחינו האשכנזים.
בשלהי הקיץ כשמימי הבורות הלכו ופחתו נאלצו תושבי השכונות לשחר את פני “הסקאין”, שואבי המים, להביא להם מים ממעינות הכפרים ליפתה ועין כרם. התושבים האשכנזים קראו למי המעינות בשם “קורל וואסר”, להבדיל ממי הבורות.
כפי שהיה נהוג ומקובל בכל השכונות, נהגו גם בשכונות אלה לנקות פעם בשנה את הבורות. גיללו את האבן מעל פי הבארות, ופועלים ירדו בסולמות לתוכם כדי לנקותם מאבנים וחצץ וכל שאר “חפצים” שהתגלגלו לתחתיות. לאחר מכן טוייחו וסויידו קירות הבורות. עבודות ניקוי אלה בוצעו בדרך כלל לפני תחילת עונת הגשמים.
בורות המים נקראו בשמות מיוחדים, ולא כל בור היה שוה במעלה לחברו. בשכונת מזכרת היה בור שהיה מיועד לשתיה בלבד, בור שני שמימיו שמשו לשטיפת הרצפה (איספונג’ה, מונח שהיה בשמוש בפיותיהן של כל הנשים בשכונה), ומימיו של בור שלישי שעמד מתחת לעזרת הנשים אשר בבית הכנסת “בית אברהם”, שמשו למקוה.
חלוקת המים היתה נעשית, כשם שהיתה נעשית בכל שאר השכונות לפי פתקים. החלוקה של פתקים אלה היתה מסורה לידיה של לאה אפרים שקראו לה בשם “העדנית”. (מהעיר עדן).
מההכנסות שנתקבלו ממכירת כרטיסי המים בוצעו תקוני הבורות. עצי האקליפטוסים פוצצו את הבורות. החסד האחרון שעשו בורות אלו עם תושבי השכונות היה במלחמת העצמאות. כשירושלים צמאה למים, מלאו בורות אלו את חובתם וספקו את מימיהם ללוחמיה ומגיניה של העיר. זה היה החסד האחרון, לאחר מכן “שבקו חיים לכל חי” ומצבותיהם מעידות על מקום קבורתם.
לפרקים חסרו מים בבורות, וכדי למלא את צרכיהם של תושבי השכונה מלאו את הבורות במים שהביאו מהכפר ליפתה.
ח’אשה אשתו של א. אטקין היתה ידועה כאשת חייל ובעלת מרץ. היא שמשה “עזר כנגדו”, ודאגה לאספקת המים בשכונה, ואל נא יהא תפקיד זה קל בעינינו באותם הימים בהם היתה כל טיפה של מים יקרה מפז. היא הופקדה על חלוקת פתקי המים, פתקים שאותם מכרה לבעלות הבית. את המים לבורות סיפקו הצנורות שהיו בבתים, שדרכם עברו המים לבורות השכונה. אירע כי באחד הימים כשירדו גשמים הניחה אחת השכנות, פח מים מתחת לצנור שבביתה, כי התעצלה לרדת למעין (לבור) לשאוב מים. משנודע הדבר לח’אשה בערה חמתה ולא מכרה לה באותו יום פתקים כדי לשאוב מים מהבור.
זכר לאותם בורות מצאתי בפנקסו הקטן של חכם שלום אשר מדד בעצמו את מדותיהם.
הבור הגדול אשר מול בית הכנסת של האשכנזים בית אברהם אשר בשכונת משכנות אורכו 28/13 מ. רוחבו 32/4 מ. ועומקו 25/6 מ. הבור האמצעי מול טוביה ראז חבר הועד 14/80 מ. אורכו, רוחבו 14 מ. ועומקו 4/75 מ. הבור הקטן מול חנות המכולת שהיתה שייכת לחכם שלום 7/80 מ. אורך 4/80 מ. רוחב ו־4/50 מ. עומק.
הביוב ובורות שופכין 🔗
בעית הביוב העסיקה את תושבי העיר העתיקה ותושבי השכונות החדשות. כשם שתכננה עירית ירושלים, בתקופה התורכית, להביא מים חיים לירושלים, להאיר את ירושלים בחשמל ולהתקין קווי טלפון, כך “תכננה” להסדיר את הביוב בסמטאותיה של העיר העתיקה שמזמן לזמן “עלה אל גדותיו”, ומימיו השתפכו בראש כל חוצות.
גם שאלת הביוב הטרידה במידה רבה את תושביהן של “קומבאניאת אל יהוד”, שמספרן הגיע לעשרים שכונות בערך. בור השופכין נקרא בפיהם של תושבי השכונות “לה ג’ורה” (דהיינו הבור, החפירה). הרקתם של בורות השופכין בשכונות אלו היתה נעשית בדרכים פרימיטיביות. משהיו בעלי הבתים מחליטים להריק את בור השופכין שבחצר או בשכונה היו מזמינים קבלן כדי להריק את הבור. הפועלים שעסקו במלאכה זו נקראו בפינו “ביליג’יס” דהיינו מריקי בורות שופכין, פועלים “שבאו עד פת לחם” עסקו במלאכה בזויה זו.
במשך כל שעות ההרקה שנמשכו משעות הבוקר המוקדמות ועד שעות הערב המאוחרות, התענו תושבי השכונה. חלונות הבתים נסגרו והאמהות החזיקו את ילדיהן בבית, כדי שלא יעמדו קרוב לבור השופכין ויתבשמו מהריחות עולים ממנו.
ליצני הדור מספרים, כי בעלת בית אחת בשכונת משכנות בקשה מאת אורחת שבאה לבקר את שכנתה, לעזוב את חדר השרותים מחשש פן תמלא את בור השופכין. עד כדי כך הקפידו ונזהרו מלמלא את בורות השופכין.
מים דלוחים שנאגרו על ידי בעלות הבית בשכונת מזכרת שמשו להשקאת העצים שעמדו בגן השכונה. אומרים שעצי האקליפטוסים שגדלו בגן זה עמדו על “יובלי מי השופכין” של בעלות הבית שבתיהן עמדו מסביב לגן. בראשית ימיה של השכונה הזאת גדלו בגן הזה עצים נאים ואף לולבים וערבה.
רוח והצלה לבעית בורות השופכין בשכונה זו באו מצד הממשלה המנדטורית. ועל כך ספר לי המנוח חכם שלום.
באחת מימי הקיץ של שנת 1932, בקר בשכונות אלה, באופן פתאומי וללא הודעה מוקדמת הנציב העליון הבריטי, אשר ראה במו עיניו את נחלי המים הזורמים בחוצות השכונה. תושבי השכונה ראו בבקור זה אות לתשועה. ואכן ביום 1 בספטמבר, 1932, שגרו כמה מנכבדי שכונת משכנות מכתב לנציב העליון שאת העתקו ראיתי “בארכיבו” של המנוח.
במכתב אל הנציב העליון, צויין “כי שכונת משכנות הנה אחת מהשכונות הראשונות בלא כל תכנית. בה בתים, חדרים, ומחסנים צפופים וקטנים ואשר במשך הזמן, הרוב הגדול מהבתים, נפלו ירושה לנכדיהם העניים, ומהם אשר הוקדשו לבתי חסד”. לפיכך הציע הועד, כי התעול בתוך השכונה יעשה על חשבון הממשלה ואילו “בעד הצנורות שיעברו מכל בית אל תוך הצנור של הרחובות יקמץ כל אחד מפתו ולחמו וישלם את מחירם ויעשה זאת למען הבריאות. והופעת הוד מעלתו בשכונותנו כמלאך מושיע תהיה לנו למזכרת לזכור תמיד הטוב והחסד אשר הוד מעלתו יעשה לשכונתנו”.
על המכתב לנציב העליון חתמו רפאל קצנלבוגן, שלום חיים צארום, יוסף בן שלום הכהן אברהם עיראקי.
בפנקס השכונה שראיתי בידי חכם שלום העתקתי כמה משמותיהם של תושבי השכונה אשר השתתפו בהוצאות הביוב. בין השמות שמצאתי היו מרים אלבוקריק, חיים מן, נפתלי פרוש, יעקב עיני המדפיס, רבקה טופצ’י שווילי ד"ר אליהו טופצ’י שווילי, בכורה פנטו אשתו של חכם מנחם פנטו, שמחה בכר ויצחק עמנואל.
ספרים 🔗
חידה היא עד היום בעיני, משום מה היו הספרים ברובע היהודי ואף בתחילת הקמתן של השכונות החדשות מבני העדה הספרדית ובני עדות המזרח, ואילו אחינו האשכנזים מאסו במלאכה זו. מששאלתי על כך השיבו לי כי מימרה שגורה בפיהם של האשכנזים האומרת “לא ילמד אדם את בנו לא את מלאכת החנונות, הספנות והספרות”. מסתבר כי מימרה זו לא בוצעה הלכה למעשה, שכן בעליהן של חנויות מכולת רבות נמנו על בני העדה האשכנזית. אכן היו ספרים אשכנזים אלא שהם עסקו במלאכה זו בערבי שבתות בלבד. חנויות לספרות לא היו להם, והם נהגו לעמוד בפתחי בתי המרחצאות ולספר את אלה שבאו לבית המרחץ. מספרים כי בבית המרחץ של שכונת אחוה אשר בבתי הורנשטיין עסקו הספרים גם במלאכות רפואיות אחרות שהיו מיוחדות לספרים בלבד כגון הרכבת עלוקות, הנחת כוסות רוח ועוד. ועוד מספרים כי בכניסה למאה שערים התגורר ספר שקראו לו בשם “הרופא”. ואילו את שמו ואת שם משפחתו לא ידעו.
המספרה ה“מודרנית” הראשונה שנפתחה בסמוך לשכונות אלה, היתה מספרתו של דוד פדרו, בנו של חכם בכור פדרו.
דוד פדרו נהג “לפנק” את לקוחותיו האמידים, ולסור לבתיהם בשעות הבוקר המוקדמות כדי לספרם ולגלחם.
המנוח רבי שלום צארום שעסק בחייו במלאכות שונות: כריכת ספרים, כתיבת סת"ם, וצורפות, ואף שמש כבעל חנות מכולת, (וכמזכיר ועד העדה התימנית), סיפר כי הוא נהג לספר במו ידיו את בניו הקטנים במכונת גילוח שהיתה שמורה אצלו. בניו עשו לו “פרסום” בקרב בני השכונה ורבים השכימו והעריבו לפתח ביתו. משראה שהמלאכה מרובה קבע את ימי החמישי והשישי למלאכת הספרות.
וכך הפך ביתו בימים אלה למספרה. בשעת הדחק נהגו הלקוחות להסתפר גם בשעות הלילה. האשכנזים שהאמינו ב“כשוף”, אמר המנוח, סרבו להסתפר.
גם ספר תימני היה בשכונות אלה שנקרא בשם סעיד דהבאני. מספרתו היתה דלה ופשוטה. ילדי תימן לא נטו “לגינוני” ספרות. הם הקפידו בעיקר על שלמותן של הפאות וחששו פן תפול חלילה, שערה אחת ארצה.
חנותו הקטנה עמדה על פרשת דרכים, סמוך לאחד משעריה של שכונת אהל משה, וכל מי שעבר דרך הסמטה הזאת, אם בדרכו לשכונת אהל משה ואם לשוק מחנה יהודה היה נעצר על יד חנותו כדי לחטוף שיחה. חנותו שמשה מעין מועדון לנוער “המשכיל” בשכונות אלה. הוא הוזמן למסיבות של שמחה ובדח את המשתתפים. פרנסתו היתה מצוייה בדוחק. מספרים כי בשובו בערב לביתו היתה אשתו מקבלת אוצר של בדיחות במקום מעות להוצאות הבית.
חנותו של פדרו נקראה בשם “בוטיקה די כיף” חנות של בילוי. גם את לקוחותיו נהג לבדח. באותם ימים נהגו צעירינו למרוח את שערות ראשם במשחת “בריליינטין” ולהרטיבם במי קולון. כשחמד לו לצון, היה אוחז בידו את קופסת הבריליינטין או את בקבוק הקולון כשמכסיהם סגורים ועושה עצמו כאילו נוטל את המשחה ומורח את שערות הלקוח במשחה או מרטיב אותם במי קולון.
וכשם שהתחבב על הצעירים כך התחבב גם על הקטנים שהובאו על ידי ההורים להסתפר. בשעות אלו היה מתגלה פדרו השחקן. הוא נהג להושיב את הקטנים על גבי לוח של קרש שאותו הניח על גבי דפנות הכסא, שר להם שירים ומציג בפניהם “הצגות”.
כשהייתי עובר דרך חנותו בשעות הערב, הייתי רואה אותו יושב בפתח המספרה שקוע בהרהורים. בשנים הראשונות לתקופת המנדאט, כשהמצב הכלכלי בארץ היה קשה והפרנסה לא היתה מצוייה, החליט לרדת לאחת מארצות אמריקה הלטינית. בנו נפטר בגולה ולאחר שנים מספר נפטר גם הוא בארץ זרה ולא זכה לשוב לעירו שכה אהב.
כיום, כשאני עובר דרך אותה סימטה נדמה לי כי רואה אני את דוד פדרו יושב בפתח המספרה ומתבדח עם חברים וידידים.
הספרים האשכנזים עסקו “במלאכת הספרות” בערבי שבתות בלבד. הם עמדו בפתחיהם של בתי המרחץ ושרתו את הבאים.
אינני יודע משום מה “חששו” בני העדה האשכנזית להפקיד את שער ראשם בידיהם של ספרים מבני העדה הספרדית ובני עדות המזרח. מסתבר כי גם בשטח זה הקפידו על “הכשרות”. יתכן והם חששו מפני המספריים שהחזיקו בהם הספרים שלא כולם היו בני תורה פן ירחיקו לכת ויפלשו לחלקות אחרות.
משגדל והתרחב שוק מחנה יהודה נפתחה מספרתו של סימן טוב הפרסי שאף הוא היה בעל מלאכות רבות. בנו שעזר על ידו היה אלם, וקראנו לו “איל מודו”, הוא ספר את לקוחותיו ברמזים הם ישבו שקטים ו“אלמים” כמוהו, הוא לא בדח אותם כשם שבדח אותם דוד פדרו.
מספרה עממית אחרת עמדה בשורת “חנויות הפחים” בפינת המגרש של השוק מחנה יהודה. ספר זה עלה מפרס, שיחד עם כריכת ספרים ספר את באי השוק באותה צורה שסיפרו הנודדים בעיר העתיקה.
בשכונות אלו וכן ברובע שמסביב לשוק מחנה יהודה, אין למצוא כיום מספרה אחת. כנראה שהמנוח דוד פדרו נטל אתו את “שמחת הספרות” שהיתה מצוייה בשכונות אלה.
הטיפול הרפואי 🔗
תושבי השכונות, נהגו להשתמש באותן “תרופות בית” (כוראס די אינקזה). התרופות שהשתמשו בהן תושבי העיר העתיקה. אולם משהוקמו בתי מרקחת בשכונות החלו לשאול בעצתם של רוקחים, מהם בעלי נסיון וידע. במזכרת עמדו בתי המרקחת של זאב ירושלמי (וולבל) ושל סגל, ואילו בשכונת אבן ישראל עמד בית המרקחת של דודי אליעזר אופלטקה, שתמיד הדגיש בקורטוב של גאוה שהוא “פרמסיין דיפלומה” (דהיינו רוקח מדופלם, ואל נא יהא תואר נכבד זה באותם ימים קל בעיניכם).
על יד הרוקחים הופיעו גם הרופאים, מהם אשר רכשו את השכלתם באוניברסיטאות ארופיות, ומהם אשר השתלמו בפקולטות לרפואה בבירות, אשר בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה, שמשה בירות כמרכז הרפואי לכל ארצות המזרח התיכון. רופאים אלו היו צמודים לבתי המרקחת. אל בתי המרחקת פנו החולים, מהם שקבלו את הטיפול הרפואי בבית המרקחת ומהם שהזמינו את הרופא לביתו של החולה. הם היו רופאים חביבים, דברו בשפות אשר התהלכו באותם ימים בשכונות, צרפתית, אידיש, לדינו וערבית. בשכר של בישליק או רבע מג’ידי תורכיים בקרו את החולים בבתיהם. בבית המרקחת של דודי, שבו הייתי כבן בית, “התיידדתי” עם מספר רופאים. הכרתי את הרופא ד“ר אברהם אבושדיד, מבני העדה המרוקנית, ואת ד”ר ישראל וולנשטיין בעל הקומה הנמוכה, התוסס והמלא חיים, אשר נהג להתבדח עם חוליו, והשרה מסביבו אוירה עליזה.
את הרופא וולנשטיין אפשר היה להכיר מרחוק, הליכתו היתה מהירה וזריזה. בלכתו נהג לנענע ראשו לצדדים. בעונת הקיץ חבש כובע קש שנקרא בימינו בשם “קונוטייה”. רופאים צעירים אלה סללו בכוחות עצמם את דרכם, נענו ברצון לכל דורש ולא זלזלו בפרוטות שהוצעו להם, ובקרו בכל שעות היום והלילה, בקיץ ובחורף בבתיהם של חולים עניים ועשירים. אולם תושבי השכונות אשר “בעיר החדשה” והעיר הישנה פנו גם למוסדות רפואיים אשר קמו באותם ימים, בית החולים רוטשילד אשר ברחוב הנביאים בית החולים שערי צדק (איל איספיטאל די וואלך) ואף לבית החולים האנגלי אשר עבר מהעיר העתיקה והקים לו מבנים ברחוב הנביאים. בית החולים האנגלי המיסיונרי, אשר השתדל להעביר את החולים אל תחת כנפי הנצרות הטריד במידה רבה את רבנינו בשלהי המאה החולפת, וכמה מהם הפגינו נגד המוסד הרפואי הזה.
משעבר המוסד הרפואי הזה מהעיר העתיקה לרחוב הנביאים והקים את בית החולים, המרפאה ובית המרקחת, התרופפה ההתנגדות לפעולותיו של המוסד הרפואי הזה, והרופאים האנגלים “טיילו” על גבי חמוריהם הקטנים בסמטאות השכונות החדשות “לעיני כל” ללא חשש של התנגדות והפרעה.
מעמדו של בית החולים התחזק בתקופת המנדט הבריטי, ורבים פנו אליו ללא כל חשש של חרם או נידוי.
מספרת הישישה אלמולי משכונת אהל משה. שני רופאים ידענו בילדותנו הרופא מזאראקי היוני שדבר ספרדית צרודה וד"ר ווילר האנגלי המסיונרי. הרופא האנגלי נהג לבדוק את החולים כשהוא רוכב על חמורו. החולים עמדו בפתחי בתיהם והרופא בלווית “שמשו” מסעוד כהן היו עוברים על פני החולים נעצרים בכל בית והחולה עמד בפתח השער וספר על מחושיו, לאחר מכן היה מוציא הרופא האנגלי מאמתחתו את התרופה הדרושה, זו היתה מעין מרפאה נודדת. הרופא האנגלי, נהג לערוך את בקוריו לפי תור יום לשכונה יום לשכונה.
הישישה אלמולי מספרת, מי בכלל פנה באותם ימים לרופאים. משהיו תוקפות אותנו מחלות היינו פונות לרבנינו ששמשו באותם ימים כרופאים. פנינו אל אבי סבך רבי יצחק פראג אופלטקה, ואל רבי יצחקוג’ו אשכנזי. אנו החולים האמנו בהם וכפי שידוע לך אדם שאמונה בלבו האל בעזרו. היום אבדה האמונה “ואיש את רעהו חיים בלעו”. הרופאים בימינו נהגו לטפל בנו בחינם (כנראה שהתכונה לרופאים שבמוסדות הרפואיים) רק בעד התרופות שלמנו בבתי המרקחת של המוסדות. זכורני כי סבך שנמנה בין מייסדי בית החולים “משגב לדך” נהג לגבות מהחולים שפנו למוסד שני מטליקים (חצי הגרוש) בעד כל פתקה של תרופות.
בית החולים האנגלי שכן בקרבת השכונות שעמדו לאורך הרחוב הנקרא כיום רחוב אגריפס, והגישה אליו היתה נוחה וקלה. הרופאים הבריטים לא התהלכו בימי המנדאט בסמטאות השכונות רכובים על חמוריהם כשרגליהם נוגעות על פני הקרקע. הם בקרו את החולים לפי הזמנה רכובים על גבי “אתונות צחורות” בלוית המלווה היהודי שלפרקים שמש גם כמתורגמן. הם קבלו שכר בעד שרותם הרפואי. במרפאה שבבית החולים שמשו שני רופאים בריטים שנקראו בשם “איל מדיקו ג’יקו” דהיינו “הרופא הקטן” ו“איל מדיקו גראנדי” הרופא הגדול, וכמובן ששכרו של הרופא הגדול, היה גדול משכרו של הרופא הקטן.
בשעות הבוקר, כשהאולם היה מלא חולים, נהגו הרופאים, האחיות ושאר עובדים שהיו “בדרך לשמד” להתכנס באחד האולמות ולהתפלל. המקהלה הגיעה לאזניהם של התשושים והחולים שמלאו את ספסלי המרפאה, והזכירה להם את המוסד שבו הם נמצאים.
בבית המרקחת הגדול עבדו שני רוקחים, על אחד מהם אמרו שהיה משומד והשני יהודי מבני משפחת קואינקה. הרוקח המשומד שהיה חשוך בנים, נראה רוטן וכועס תמיד. את כעסו והתמרמרותו הביע בחריקת לסתותיו. מספרים עליו כי את כלבו יחידו קבר בגינת בית החולים.
רובם של החולים אשר פנו למוסד זה היו מבני עדות המזרח. התושבים האשכנזים שבשכונות לא הרבו לבקר בבית החולים הזה, אולם מספרים כי רבים נהגו להתיעץ עם הרופאים על מחושיהם וכאביהם בסתר.
בשכונות אלו היו קיימות גם אגודות לעזרה וסעד. אזכיר את החברה שנקראה בשם “לינת צדק” במזכרת משה שחבריה טיפלו בחולים ואף השאילה מכשירים רפואיים שלא היו מצויים באותם ימים בכל בית, כגון חוקנים, בקבוקי גומי, מודדי חום ועוד.
אולם בצדם של מוסדות רפואיים אלה, המשיכו תושבי השכונות להשתמש בתרופות שאותן ירשו מאבות אבותיהם.
תושבי השכונות הספרדים למדו את אחיהם התימנים להשתמש בפיגם (רודה) ובערבית שדאב “לכל צרה שלא תבוא”. אולם לתימנים היו תרופות מיוחדות משלהם. התרופה השכיחה ביותר היתה הכוויה (מכוויה). היו מניחים שפוד על האש ולאחר שהיה מתחמם די צרכו היו דוקרים דקירה קלה, ולאחר מכן היו מתיזים על מקום הכוויה טיפות מים. אם הפצע פלט ליחה במשך ארבעים יום הרי “הנתוח” עלה יפה ואם לא חוזרים על מעשה זה בפעם השניה.
תרופה קשה יותר היתה התרופה שהיתה מתבצעת על ידי “נתוח” שנקרא בפי התימנים בשם “פשטה”. אוחזים בשתי אצבעות בעור הגב ולוקחים תער ועושים בו חתך בעור. לאחר שהיו יוצאות כמה טיפות של דם היו מתיזים על העור טיפות מים. התימנים השתמשו בתרופות “חמורות” אלה לשם הסרת פחד. המנוח חכם שלום אמר לי, אם תבדוק גופו של תימני של אותם ימים תגלה בבטנו או בגבו סימני כויה. וכל התרופות הללו שמשו “להסיר את הפחד”. ואכן מתקשה אני להבין ממה פחדו תושבי השכונות הללו, הלא סמטאות חשוכות וקמרונים לא היו בהן, ו“שדים” ו“רוחות” לא התהלכו בהן כשם שהתהלכו בעיר העתיקה. ואכן רבים מיחסים את הפחד הזה לכלבים ולחתולים אשר התהלכו בשכונות חפשיים לנפשם.
שמחות וחתונות 🔗
השכונות הראשונות שהוקמו מחוץ לחומות נטלו אתן, מי מעט ומי הרבה, מרוחו ונשמתו של הרובע היהודי בעיר העתיקה. אף “המבצרים” האשכנזים, הסמוכים, בתי ראנד כנסת הזכירו במידת מה את בתי מחסה, אשר ברובע.
בני השכונות נטלו חלק במסיבות השמחה והאבל אשר אירעו בשכונות, נדמה היה כי כולם התגוררו בחצר אחת גדולה. מסיבות שמחה אלה גיוונו במידה רבה את החיים בשכונות. כלם השתתפו במסיבות השמחה כשם שהשתתפו במסיבות האבל.
משהיינו רואים את חברינו, הנערים האשכנזים, נושאים את ארבעת המקלות הנקראים “דרינגלאך”, שבקצותיהם קשורה פרוכת קטנה, ידענו כי היום תעמוד חופה סמוך לאחד הבורות של השכונה, ובלילה נשמע את צליליה של התזמורת האשכנזית שהיתה מורכבת משני כלי נגינה עיקריים, שלא היו מצויים בתזמורות הספרדיות, החליל והתוף. תזמורת זו לא דמתה לתזמורת המזרחית (אלאתיה) שלנו שהיתה שקטה ופחות רעשנית מהתזמורת האשכנזית. עריכת צורת החתונה, היתה זרה בעינינו. היא נערכה תחת כיפת השמים וזאת כדי להתברך בכוכבי השמים. זו היתה חתונה פשוטה, ללא גינונים, שלא כדוגמת החתונה שלנו שהיתה נערכת בתוך הבית והחתן והכלה ישבו תחת “הטלמו” (אפריון) שהיה מקושט בפרחים. בחתונותינו הרחקנו את “המות” ממחשבותינו (פרט לשבירת הכוס לזכר החורבן). ואילו ארבע מקלות החופה האשכנזיים והקיטל הלבן שלבש החתן הזכירו במידת מה את יום המות.
החתונות האשכנזיות היו נערכות בדרך כלל בערבי שבתות, וזאת כדי שהמוזמנים והאורחים ימהרו לשוב לבתיהם. מקורבים שרצו ליטול חלק בסעודת החתונה הקדימו ושלחו מבעוד יום בשר, קמח אורז ועוף. דורונות אלה נועדו כדי “לכסות” במידת מה את ההוצאות הכרוכות בסעודת החתונה. כך נהגו גם בחתונות התימניות. אורחים שהתארחו בשבת הביאו אתם את קדרת החמין שהצטרפה לשאר קדרות החמינים שהוכנו על ידי בעלת הבית.
אנו, הספרדים, לא שלחנו דורונות מעין אלה, אלא קרובות ושכנות “התגייסו” ימים מספר לפני החתונה, וסייעו לבעלת הבית בהכנת התבשילים ושאר מעשי מאפה.
לילות מוצאי השבת היו מיועדים אצל כל בני העדות בשכונות לבילוי בצוותה וזאת לפי הנוהג שהיה קיים ברובע היהודי, לילות אלו נקראו בפינו ובפיהם של האשכנזים בשם “נוטשאדאס” דהיינו מסיבות משפחתיות, אשר נערכו לרגל ארועים משפחתיים שונים כגון ארוסין, ברית מילה פדיון הבן. מששמעתי מפיהם של האשכנזים את השם “נוטשאדיס”, התפלאתי על כך. התקרובת שנהגו להגיש לקרואים במסיבות אלה, דמתה במידה רבה לתקרובת הספרדית, אלא בתוספת “מיצרך” אחד שלא היה נהוג אצלנו, והוא “ההרינג” (הדג מלוח), שהאשכנזים לא ויתרו עליו בכל סעודה מסעודותיהם.
וכשם שנהג הנוער הספרדי ברובע היהודי לעשות במסיבות שמחה אלה “מעשי גבורה” כך נהג הנוער האשכנזי לעשות אף הוא מעשי גבורה כדי לשעשע את האורחים. כמה מהם נהגו להניח מקל על המצח להניח עליו מגש ועליו כמה בקבוקי יין ריקים, ולהתהלך בו.
וכשם שאצלנו נהג “ראש הלהקה” עזריה, בעל “הסנטור” לקדם כל אורח שבא לחתונה בשיר הידוע “באדרי למה, זאר יא עיני”, כך נהגו בחתונות האשכנזיות, לקדם את פני האורח בדברי חרוזים, מספרים כי החרזן היה רבי יעקב וינקלר, ממושב זקנים, שחונן בכשרון החריזה. וכשהיה היושב על ידו לוחש לו באזנו את שמו של האורח הנכנס, היה מיד מכבד אותו במספר חרוזים המתאימים לו, וכל זאת עשה שלא על מנת לקבל פרס.
הבתים בהם נערכו החתונות לא היו רחבי ידים. לא היו בהם אולמות וחדרים מפוארים. וכדי ל“אכסן” את כל הקרובים שבאו מרחוק, נאלצו המחותנים לפנות את הבית מרהיטים כדי לארח את המוזמנים, ואילו את המוזמנים האחרים היו מאכסנים בבתיהם של שכנים. כך נהגו גם בני העדות האחרות אשר תרמו את תרומתם להשלמת השמחה.
הילדים האשכנזים היו סקרנים במסיבות של שמחה כמו שאר ילדי השכונות. מסתבר כי היתה קרבה לבבית בין הילדים האשכנזים והילדים התימנים יותר משהיתה קרבה בין הילדים האשכנזים והילדים הספרדים. לקרבה זו תרמו ללא כל ספק אדיקותם של הילדים התימנים ובעיקר פאותיהם הארוכות. ובמסיבות של חתונה אצל בני העדה התימנית נהגו הילדים האשכנזים ללכת לביתה של הכלה כדי לראות כיצד מקשטים את הכלה התימנית, ושמים בידיה וברגליה את “החינה”. ובאותה הזדמנות היו גם טועמים מהמטעמים המיוחדים החריפים שהוכנו על ידי משפחת הכלה התימנית.
ההווי התימני 🔗
אורח חיים 🔗
בשלושת השכונות שעליהן בא אני לספר בלטו בעיקר שני קבוצים: הקבוץ האשכנזי והקבוץ התימני, בעוד שהקבוץ הספרדי היה במיעוט. הקבוץ באשכנזי התרכז במיוחד בשכונת מזכרת משה ואילו הקבוץ התימני — בשכונת משכנות ישראל וסוכת שלום. בצדם של קבוצים אלה התגוררו גם מספר משפחות מעדות אחרות: גורג’ית, עיראקית ופרסית.
שלושה מרכזים היו לבני העדה התימנית בירושלים: שכונות נחלת צבי ושערי פינה שנבנו על ידי כי"ח בקרבת מאה שערים, השכונות משכנות וסוכת שלום וכפר השילוח. יהודי תימן שהתגוררו בכפר השילוח נאלצו לנטוש אותו במאורעות הדמים של שנת 1929, תושביו עברו להתגורר בשכונות נחלת צבי ושערי פינה.
תחילת “ההתישבות” של התימנים בשכונות אלו היתה במרתפים דהיינו מתחת לבתיהם של האשכנזים והספרדים. הם שלמו שכר דירה בשעור של לירה אחת לשנה. ואכן המרתפים היו נוחים. רק לאחר התבססותם עברו התימנים מהמרתפים להתגורר בקומות העליונות.
משפחות מיהודי תימן התגוררו גם בעיר העתיקה. רבים זוכרים את שמש בית־הכנסת “חסד ורחמים”, יחיה אל ימני, שהיה מכריז בשופר על כניבת השבת. רבים מהתימנים שהתגוררו בעיר היו בנאים, סתתים וקצבים. הם לא נישאו על “כנפי נשרים” כשם שנישאו אחיהם שהגיעו לארץ לאחר הקמת המדינה. הישישה נעמה חבשוש מספרת כי העולים הראשונים עלו לארץ בספינות מפרשים. “כשנשבה הרוח המשיכה הספינה דרכה ומשעמדה הרוח עמדה הספינה, ואנו ישבנו וציפינו ל”רחמי שמים".
כשהייתי עובר דרך שכונות אלו בילדותי, הייתי מסתכל באורח חייהן. גברים נשים וילדים היו טרודים תמיד. דרך דיבורם היה קולני. הילדים נראו מבוגרים מכפי גילם. מתוך החדרים שמענו את קולותיהם של תינוקות של בית רבן שהיו משננים את למודם.
בשבתות ובמועדים היו שכונות אלו מלאות שמחה. משפחות התכנסו יחדיו, ומדירותיהם הצרות והאפלות בקעו דברי תורה, פיוטים ובקשות. השמחה היתה שורה במעונם. ששה בתי כנסת של יהודי תימן היו בשכונות משכנות וסוכת שלום. הם נהגו להאריך בתפילתם. הם החלו תפילתם בשעות הבוקר המוקדמות. בבקרי שבתות נשמעו בבתי־הכנסת בקשות ופיוטים, אשר עוררו משנתם את תושבי השכונה הספרדיים.
האשכנזים, בני השכונות הללו, השמיעו את קולם רק בשעות התפילה ובשעות למודם בחדרים של תלמודי התורה. הם לא השכימו קום לתקון חצות ולאמירת בקשות ותהילים, ואילו ה“שירה בציבור” בקרב התימנים היתה מרובה. ימי השבתות היו ימי שירה. השירה בקעה מבתיהם ומבתי הכנסת. בימי חג ומועד, הם שרו משעות הבוקר המוקדמות ועד שעות הערב. הגברים שרו והנשים הקשיבו ולא נתנו קולן מחמת האיסור ש“קול באשה ערווה”. אולם אם הנשים לא שרו הן ספגו בתוכן את נימיה וצלליה של השירה התימנית. מי יודע אם לא בזכות שירתם של הגברים זכינו גם למספר זמרות ומשוררות תימניות שבילדותן שמעו את שירתן החרישית של אמותיהן ואת שירת אבותיהן.
בלילות הסליחות נשמעה בבתי הכנסת האלו תקיעת השופר. היה זה דור, כפי שאומרים הזקנים, שהתחנך על תקיעת השופר, ילדים נהגו “לחטוף” את השופר לאחר אמירת הסליחות ולהתאמן בתקיעה. משום כך גדל מספרם של יהודי תימן יודעי תרועה ואילו היום, מוסיפים הם בנימה של צער, קשה למצוא תוקע בר־אורין. צורפי־הכסף התימנים הכינו את השופרות. כמומחה להכנת שופרות בקרב הספרים נודע השוחט והמוהל מושון מיוחס, שהיה משתמש לצורך זה בקרניים של כבשי חברון, שקרניהן היו ידועות בלשדן הרך.
יהודי תימן היו זריזים במלאכתם וקלי רגליים. אם בני ירושלים השתמשו בעלותם להשתטח על קברי צדיקים בטבריה ובצפת בחמורים ובעגלות, הרי התימנים נהגו ללכת ברגל בעקבות החמורים. הם היו יוצאים למחרת יום השביעי של פסח וחוזרים בערב חג השבועות. הם היו עוברים דרך הכפרים, בירה, לובאן, טובאס בית שאן עפולה וממשיכים ממנה דרכם עד שהיו מגיעים למחוז חפצם.
הנישואין בין בני העדה הספרדית והעדה התימנית היו מועטים בראשיתם, רק לאחר שהתבססו בירושלים ומצאו את לחמם בכבוד, החלו הנישואין המעורבים.
יחידים מבני העדה התימנית למדו בבית המדרש “דורש ציון” ובישיבת “תפארת ירושלים”, כשם שלמדו במוסדות אלה בני העדות המערבית והפרסים.
התימנים נחשבו כ“אשכנזים של המזרח”. פאותיהם הארוכות שירדו על לחייהם הצנומות, ציציות טליתותיהם שבלטו מבגדיהם ודבקותם במסורת משכו את תשומת לבנו.
ידענו שאף עליתם לארץ נרמזה בתורה. ידענו כי הפסוק “עורי צפון ובואי תימן” רמז עליהם. ראינו בסבלם ובחבלי קליטתם. הם עסקו במלאכות ששפעו תורה ומסורת. נמנו בין כותבי ספרי תורה, תפילין ומזוזות. בני העליה התימנית כשאר בני העליות מארצות המזרח וצפון אפריקה, באו מערי תימן ומכפריה, והכירו את תכונותיו של העם הערבי שחיו בקרבו. בבואם לארץ, קשרו יהודי תימן ידידות עם פועלי הבנין הערבים של בית לחם ובית ג’אללה, ולמדו מהם את מלאכת הבנין. הם התגוררו בקרבת האוכלוסיה הערבית כשם שהתגוררו בקרבתה, בני העדה המרוקנית שהיו ברובם נתיני צרפת ולא חששו להשיב למתרפסיהם כגמולם. “בשעות קשות” מעין אלו, דהיינו כששקלו למתקיפיהם ולא הושיטו להם את הלחי השניה, היו עולי צפון אפריקה נמלטים מהארץ בעזרתם של הקונסולים הצרפתים כדי לא לעמוד במשפט בפני בתי המשפט התורכיים שהיו ידועים בשחיתותם.
התימנים בירושלים באו לראשונה במגע עם שני קבוצים חדשים שלא הכירו אותם לפני כן. הקבוץ הספרדי והקבוץ האשכנזי. שנים מספר לאחר עלייתם לארץ ניתקו יהודי תימן את קשריהם עם ועד העדה הספרדית.
יהודי תימן חוננו בחוש מעשי. הם ידעו כי התשועה לא תצמח להם ממוסדות העדה הספרדית. אם כי הכירו בעקרון כי בעל “המעה” הוא “בעל הדעה”, ייאמר לשבחם, כי הם ידעו להתהלך עם שתי העדות בכבוד ובחיבה, ושתיהן נתנו בהם אמון רב.
זקני העדה התימנית בירושלים מספרים בבדיחות הדעת על “התנכרותם” של בני העדה האשכנזית להם בראשית עליתם לארץ. סרתי לביתו של רבי חיים בן שלמה עיראקי בן התשעים בקיץ תשל"ב, כדי לשמוע מפיו על דרכי התאקלמותם של בני העדה התימנית בירושלים. חולה יה הישיש והתאבל על מות אשתו ולא היה מסוגל לשוחח אתי. אולם משאמרתי לו כי אני נינו של הרב יצחק מפראג מיסד בית המדרש “דורש ציון”, נאות לשבת על מטתו ולשוחח אתי. פתח ואמר: זוכר אני את רבי יצחק פראג שבבית מדרשו למדתי בנעורי. גם רבי שלום חיים צארום נמנה בין תלמידיו. שפת הלימוד בתלמודי־תורה הספרדיים ובישיבות היתה השפה העברית אם כי לפעמים היתה מתובלת בכמה ניבים וביטויים ספרדיים. אנו יהודי תימן, הסתגלנו לשיטת לימוד זו, ולא זו בלבד גם למדנו את השפה הספרדית ורבי שלום ידע לקרוא בספר ספורי התורה בשפת הלאדינו “מעם לועז”. לישיבות של האשכנזים לא הלכנו כי לא יכולנו להסתגל לשפת הלימוד שהיתה כולה על טהרת הלשון האידיש.
ולא זו בלבד, הוסיף הישיש כשחיוך קל על שפתיו. האשכנזים הטילו בראשית בואנו לארץ ספק בכשרותנו. על כך אני עומד משתומם עד היום הזה. הרי גידלנו פאות כמוהם, חזון שלא היה נפוץ באותם ימים בקרב שאר בני עדות המזרח שעלו לירושלים, התהלכנו כשארבע כנפותינו גלויות וחשופות לעין כל. לבושנו היה מסורתי ולא חקינו את לבושם של שאר בני עדות המזרח. אולם כל זה היה ללא הועיל. קראנו באוזניהם את “שמע” וגם קריאת־שמע לא שכנעה אותם. הם כנראה חשבו אותנו ל“גדעונים” שהתחפשו ליהודים. רק לאחר שפתחנו את סידורי התפילה וקראנו בפניהם לפי המבטא האשכנזי אז נשתכנעו ו“קבלו אותנו תחת כנפי היהדות” (האשכנזים והתימנים מבטאים את הקמץ קטן כמו קמץ חטוף, הם אומרים אומן ולא אָמן כמו הספרדים).
שאלתי את הישיש האם היו נישואי תערובת בין האשכנזים והתימנים כפי שהיו נישואין מעין אלה בין התימנים והספרדים? חייך הישיש, וענה: כיצד רוצה אתה כי יתקיימו נישואי תערובת מעין אלה והם הלא “הביטו עלינו מגבוה”. הם לא נחפזו לתת את בנותיהם לבנינו ומשחיטתנו לא אכלו כשם שלא אכלו משחיטתם של הספרדים. אולם בנותינו ונשינו שרתו בבתיהם, ו“בחכורה די לוס אשכנזים”, בבתי מחסה, נשאו העוזרות התימניות את פחי המים על ראשיהן ומלאו בהם את ה“טינאז’ס” (כדי החרס שהכילו מים לשתיה. מלה ספרדית כיתר מלים וביטויים ספרדיים שהיו שכיחים גם בפיהם של האשכנזים), ועבדו בכל עבודות הבית והכניסו “מעט סדר” בבתיהם של בני הישוב הישן האשכנזי שלא הצטיינו באותם ימים בסדר ובנקיון, כפי שהיה נהוג בבתינו וזאת על אף עוניינו ודלותנו. הנשים האשכנזיות באותם ימים לא התפנו לעניני הבית, ועסקו במסחר. הנשים האשכנזיות הגישו את מנות האוכל ל“רומיות”3 בצלחות מיוחדות. הן לא סמכו הרבה על כשרותן, על אף העובדה שהסתירו את שער ראשן בשביסים “בכיסוי ראש”, שלא כדוגמת “הפרנקינס” ששער ראשן היה גלוי. רק לאט לאט רכשו הנשים התימניות את אמונן של הנשים האשכנזיות, קנו את התרנגולות השחוטות ואת חלקיהן ממוכרות העופות התימניות, ואת החלב והחמאה מהחלבנים התימנים. כך התפתח האימון ההדדי בעניני מסחר וכלכלה.
לא במהרה רכשו בני תימן את אמונם של שכניהם האשכנזים. התהליך נמשך תקופה ארוכה. במרוצת הימים למדו הנשים, ולפעמים גם הגברים, ובעיקר מחלקי החלב, את לשונם לדבר אידיש. מקצת מהנשים האשכנזיות למדו גם מספר משפטים בערבית. הזקנות התימניות חמאמה אחסן ורחל גוזי דברו אידיש שוטפת. מספרים כי החלבן התימני יחיה צרי שדבר אידיש רכש את אמונם של שכניו האשכנזים.
בשיחותי עם המנוח חכם שלום צארום, הרגשתי לפרקים נימה של התמרמרות כבושה ושקטה. אי אמון זה התגלה במיוחד, כשם שאי אמון זה עומד וקיים עד היום הזה, בקנית בשר. הם נזהרו מלקנות בשר מקצבים ספרדים ובני עדות המזרח.
אבל על אף התמרמרות כבושה זו לא ראו בה משום פגיעה, וכאילו השלימו עם “הפליה” זו והצדיקו אותה. התימנים, אמר רבי שלום, נהגו להמשיל עליהם את המשל “אל וויראת’ה חיראת’ה”, דהיינו אם אדם זכה לקבל ירושה הגונה, והוא שומר על ירושה זו על ידי עשיית מצוות וחסדים טובים, תומך בנזקקים ובעניים, הרי ירושה זו עשוייה להתקיים ולעמוד לעד.
רבנים מבני עדות שונות שמשו לפרקים כשד“רים מטעם הכולל הספרדי בירושלים. השליח התימני היחיד ששימש שד”ר מטעם העדה הספרדית היה ר' שלום יוסף עיראקי, סבו של ר' שלום צארום ושליחותו נמשכה חמשה חדשים. במכתב השליחות שתאריכו ניסן תרנ“ו היה כתוב “מורשה ושליח מצוה ללכת אל מחוז הודו ותימן. אלה בני שם מב”י עדן בומבאי, כלכותא, קוג’ין, וסינגאפור לאסוף ולקבל נדרים ונדבות וקופות והקדשות ומחצית השקל וקופת רחל אמנו זיע”א וקופת שמעון הצדיק, כל כסף ההקדש דשייכי לכוללות ירושלים (על כתב השליחות היה מודבק בול בסך 5 רופיות). וזאת בשנת כי עת לחננה כי בא מועד. על כתב השליחות היו חתומים המרפ"א מאיר רפאל פניז’ל, אפרים מרקאדו אלקלעי, יוסף נסים בורלא, הרב נסים ברוך יוסף פינטו רפאל עזריאל ויעקב שאול אלישר.
ה"רומיות התימניות שמשו גם את בני העליה השניה, ושמשו ככובסות ועוזרות בבתיהם של ראשוני העסקנים הציונים שנשותיהם היו אף הן טרודות בעניני ציבור ובעבבודות שונות.
מפי הישישה נעמי חמדי שמעתי על חבלי הקליטה של יהודי תימן. עד היום היא מחזיקה בשכונת נחלת־ציון בית־כנסת העומד ריק בכל ימות החול, ורק משבת לשבת מתקיימת בו תפילה. נעמי שמשה לדבריה כובסת בבתיהם של החלוצים הראשונים בירושלים, וקבלה עבור עבודתה שכר של כמה מטליקים ליום. בין החלוצים שאותם שמשה, מזכירת היא את המנוח יצחק בן צבי, נשיא מדינת ישראל השני.
ה“רומיות” שהיו בדרך כלל נשים מבוגרות לא שמשו בבתיהם של הספרדים, הן היו “יקרות מפז”. רק בעלי יכולת ואמידים הרשו לעצמם להיעזר בהן מאחר שהיו ידועות בחריצותן, במסירותן ובעיקר בנקיונן המופתי.
הלורד אדווין סמואל מי ששמש כקצין מחוז בראמאללה מספר בספרו “תקופת חיים בירושלים” כי בראמאללה התגורר צורף כסף תימני אשר בכל יום שישי אחרי הצהרים רכב על חמורו וחזר לביתו בירושלים כדי לבלות את השבת בקרב בני משפחתו. כן מספר מר סמואל על העוזרת התימניה האלמנה דבורה צדוק אשר נהלה את משק ביתו במשך שלושים שנה.
בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה התגורר בראמאללה סנדלר יהודי בשם מרדכי אוחנה. כל עובר אורח שעבר דרך העיר התארח בביתו. גם בימי מלחמת העולם הראשונה המשיך להתגורר בעיר הזאת וחנותו עמדה על יד חנותו של צורף הכסף התימני סמוך למסגד (בבאב אל ג’אמע).
בביתנו, שמשו כעוזרות ילדות קטנות בנות למשפחות עניות מרובות ילדים, שעלו מהבלקנים. הן עבדו בבתינו, תמורת מנות אוכל, מקום לינה ושמלות שסופקו להן, בעיקר בחגים ובמועדים. הן עבדו “פור און בוקאדו די פאן” דהיינו בעד פת לחם ושכר חודשי קטן. בשבתות ובחגים נטלו לבתיהן את מנות האוכל וחגגו את השבת והחג בחברת בני משפחותיהן. הן נקראו “דישפליקה” דהיינו עוזרת קטנה. ואילו “דישיפלה” דהיינו עוזרת מבוגרת או “מוסה”, היה מנת חלקם של אמידים. בבתים אמידים אלה שמספרם היה מועט שמשו גם טבחות דהיינו “גיזאנדיראס”. אלו היו בעיקר אלמנות זקנות שהיו מסייעות לעקרות הבית במסיבות של שמחה או אבל.
מספרת לי גב' ארגס כי אחת מקרובותיה אסתר ויטאל שמשה טבחית (גיזאנדרה) בביתו של סיניור ישעיהג’י, שהיה ידוע כאחד האמידים בירושלים ובעל חצר גדולה בעיר העתיקה. על גג הבנין, שנמצא בחצר הזאת שהיתה סמוכה להר־הבית, נהגו לעלות להתפלל תפילת מוסף בחגים כשרחבת הכותל הצרה לא יכלה להכיל את המתפללים הרבים שהצטופפו בה. בעל הבית בעצמו נהג לשבת בכל שעות היום על יד חלון חדרו הקטן כשבידו ספר הזוהר והזין עיניו במראה הקדוש שנגלה לפניו.
משעזב את חצרו ועבר לגור בשכונת מחנה יהודה, נהג “לרדת” בכל יום שישי, בעגלה, לעיר העתיקה ולבקר ב“כותל המערבי”. שוהה היה במחיצתו שעה ארוכה וקורא פרקי תהילים, כפי שנהג לעשות זאת כשהיה שכנו הקרוב.
בשובו לביתו היה ממלא את כיסיו, בסוכריות, שאותן נהג לחלק בכל ימות השבוע בקרב ילדי השכונה. אולם ביום השישי, ידעו ילדי השכונה את השעה שבא הוא נוהג לחזור מבקורו בכותל המערבי, והיו מקבלים את פניו “בנשיקת יד”, נוהג, שאנו הילדים הספרדים החזקנו בו, ולא תמיד לשם שמים. אולם הפעם ידעו ילדי השכונה כי לאחר נשיקת יד זו יבוא שכרה בצידה, וחפני ידיהם הקטנות יתמלאו סוכריות שהובאו “מהכתל המערבי”.
משאת נפשה של כל בעלת־בית ספרדית היתה להשיא את העוזרת ששרתה בביתה במשך שנים רבות, להכניס את “מזליקה” או את “שמחא’ליקה”, תחת החופה. אשתו של מר ש. מצא שהתגורר בשכונת תלפיות, השיאה שבע עוזרות ששרתו בביתה בירושלים ולאחר מכן בתל אביב.
אף לאחר שנישאו לא הפסיקה העוזרת את קשריה עם בעלת־הבית. היא היתה נוהגת לערוך ביקור אצלה יחד עם בעלה וילדיה בחגים. בעלת־הבית לא היתה שולחת אותם ריקם, היא היתה מעניקה לה ולילדים בגדים ושאר מלבושים “שהפכו להיות צרים” על בני המשפחה ואין הם עוד ראויים לשימוש. תירוץ זה היה שגור בפיהן של בעלות־הבית כדי שהעוזרת תאות לקבל את הבגדים מידי גבירתה.
עוזרות אלו הביאו אתן לבתי בעליהן הרבה ידע ונסיון שרכשו בבית גבירותיהן. בתים אלה היוו מעין מחסה והכשרה לחיי נישואין תקינים.
כשם שהיום נוהגות “פלאחות” מכפרי הסביבה לשמש כעוזרות בבתיהן של משפחות ירושלמיות, כך נהגו בעבר פלאחות מכפרי הסביבה, ליפתה, עין כרם ועוד לשמש כעוזרות בבתיהן של המשפחות שהתגוררו בשכונות אשר במערבה של ירושלים.
פלאחות אלה, דברו עם בני הבית ערבית, שפה שהיתה שגורה באותם ימים בפיהן של המשפחות הספרדיות והאשכנזיות כאחת. הן נחשבו כבנות־בית בקרב המשפחות. מספר מ.א., אשר התגורר בבתי סיידוף, ע"י בית־החולים שערי־צדק, כי בביתם, עבדה פלאחה מהכפר ליפתה שנקראה בשם ח’לילה אשר למדה את בני המשפחה שירים כפריים ערביים.
אחד השירים שזכר עוד מימי ילדותו היה השיר הבא:
חמאמה טירי טירי / יונה עופי עופי
סלימי עלא סידי / דרשי בשלום אדוני
סידי פי עכא / אדוני בעכו
בידו שקפת כעכה / רוצה חתיכת עוגה
אל כעכה פי אל מח’זן / העוגה במחסן
ואל מחז’ן מוסכר ביל מיפתאח / והמחסן נעול במפתח
ואל מופתאח עינד אל חדאד / והמפתח אצל הנפח
ואל חדאד בידו מצארי / והנפח רוצה כסף
ואל מצארי עינד… / והכסף אצל…
המנוח רבי שלום צארום סיפר לי, כי לאחר נשואיו שרתה בביתו ערביה מהכפר ליפתה שנקראה צפייה ואשר התמחתה בעניני כשרות. בשבתות וימים טובים נמנעה מלשפוך את המים מהפח לכד החרס (טינז’ה) דרך המסנן, שהיה עשוי בד, אלא היתה נוטלת את המסנן ומניחה אותו בצידו של פח, וכך היתה מוריקה את המים אל תוך הכד4.
ביום ראש השנה לא היתה באה לעבודה ואילו ביום הכיפורים נהגה לצום. כששאלתי אותו מהיכן נטלה דביקות זו במנהגי היהדות השיב, יתכן והיה בה ניצוץ של נשמה יהודית.
ב 🔗
אם נשמעה בבתים ובבתי הכנסת של שכונות אלה קול שירה וזמרה, ביחוד בשבתות, הרי היתה זו שירתם של בני תימן, אשר ספרי השירה והפיוטים לא משו מידיהם. שאלתי פעם את אבי שלום האם נשות תימן לא פתחו את פיהן בשיר. השיב לי, שיר אחד היה חביב עליהן, זה היה שירו של שלום שבזי המתחיל בבית “יא מחיי אל נופוס סללם עלא ג’יסמי מן אל מעאצי” (אתה המחייה נפשות שמור על גופי מפריקת עול). הן שרו את שיריהן בסתר או בחברתן של נשים אחרות. שירה בציבור יחד עם גברים לא היתה נהוגה באותם ימים.
בני תימן לא הסתגלו לשירה הערבית שהיתה חביבה על בניהן של שאר העדות. כידוע היתה להקת המנגנים מורכבת מיהודים ולא יהודים. להקתו של יצחק בכר שנגן על “עוד”, כללה את יעקב בכר, תוף (פנדרו), עבד איברהים מתופף, וארטין הארמני היה מנגן בקאנון.
בחתונותיהם של תושבי השכונות התימנים השתתפו מנגנים, משוררים ורקדנים. בין המנגנות מזכירים את שמחה טוויל ובתה אשר נהגו להשמיע קולן בשיר ואף לנגן בכלים שונים.
בין הרקדנים החובבים הידועים באותם ימים מזכירים את יחיה נהארי שנהג לרקוד כשהנרגילה היתה מונחת על ראשו, את מחבוב ואברהם יעקב, רבי לוי חמדי, מאיר נדאף ואחיו אברהם נדאף, יחיה טיבי וחיים מנזלי. ה“משוררים” נהגו לעמוד זוגות זוגות כל זוג מול השני, אחד פותח בחרוז והשני משלים אותו.
בחתונות התימניות נהגו להזמין את קרובי המשפחה ואת הידידים על ידיד שליח או שליחה. ההזמנה היתה קצרה, ללא כל גינוני איחולים וברכות כפי שהיה מקובל בקרב בני העדה הספרדית, “הנך מוזמנת לחתונה” (אנתי מעזומה ללעורס).
החתונה התימנית לא הצטמצמה בבית או בבית הכנסת אלא קדמה לה תהלוכה בהשתתפות החתן והכלה (החתן צעד בראש והכלה צעדה אחריו). תהלוכה זו עברה בסמטאות השכונות. חתונתי, אמר רבי שלום התקיימה ערב מלחמת העולם הראשונה והתהלוכה עברה דרך כל סמטאותיה של השכונה.
החתנים התימנים התלבשו כדוגמת החתנים הספרדים, תרבוש אדום לראשם ומעיל עליון ארוך שהיה מגיע עד למטה מהברכים. מעיל זה נקרא סאכו. מתחת למעיל לבשו את הקפטאן (האינטרי הספרדי).
חנויות מיוחדות עמדו לרשותם של בעלי התרבושים באותם ימים. תפארתו של הנוער היתה על תרבושים מגוהצים “ומבריקים”. לא רק ספרדים ובני עדות המזרח חבשו לראשם תרבושים אלא גם רבים מבני “אחינו האשכנזים”.
בחנותו של מגהץ התרבושים סליימאן אל טיבי אשר בשכונת משכנות, עמדו שלושה “קונוסים” של נחושת שתמיד היו “בוערים”, הם שרתו את בעלי התרבושים אשר סרו אל חנותו “לחדש” את נעוריהם של התרבושים.
היו סוגים שונים של נרגילות. נרגילה ליחיד ונרגילה לרבים, נרגילה שעשנו אותה “בצוותא”.
“הטיפול” בנרגילה, דהיינו התקנתה, היה נתון בידי הגבר. רצה היה מעשן אותה ביחידות ורצה היה מזמין את שכניו לשיחת רעים ומכבד אותם “בצינור”. כל אחד מהמוזמנים היה תוקע את פיית הצינור בפיו ומעלה עשן ותוך כדי כך היתה קולחת שיחה בין המתקהלים. העשון בצוותא היה נערך בעיקר במסיבות של שמחה.
ספר לי המנוח חכם שלום חיים צארום: “כשנשאתי אשה ואני בן תשע עשרה שנה, קנה לי סבי, רבי שלום עיראקי, נרגילה. הנרגילה שמשה אות לבגרות. צעירים שלא נשאו אשה לא הרשו לעצמם לעשן נרגילה כפי שהיה נהוג בקרב הספרדים. צעיר שטרם נשא לו אשה לא היה מרשה לעצמו לעשן סיגריה, זוכרני שאת הנרגילה קניתי מחנותו של בכור קפילי, שבית מסחרו לממכר כלי בית וזכוכית עמדה ברחוב דוד אשר בעיר העתיקה, בקרבת חנויותיהם של החלפנים יעקב טאג’יר ושמואל בכר”.
“נרגילה זו — הוסיף חכם שלום — עודנה שמורה בביתי ואני משתמש בה רק במוצאי שבתות וימים טובים”.
בניהם של בני העליה התימנית כיום אינם מעשנים את הנרגילה, ואין הם מבקשים מנשותיהם את “השלישי”, דהיינו את הכוס השלישית של העראק.
ארוחת הצהרים היתה קלה ואילו הסעודה העיקרית היתה בלילה, כפי שנהוג היה אצל הספרדים שהסעודה בלילה (לה סינה) היתה הסעודה העיקרית. בימי חול נהגו הבנים לאכול עם האב ואילו הבנות אכלו עם האם. בשבתות היתה השמחה שורה במעונם, כי כל בני המשפחה הסבו לסעודה. במוצאי שבת בילו את הלילה כשפיותיהם של “קצבה” “המרפיג’ים” (צנורות הנרגילות) בפיותיהם של המסובים.
פעמים ביום, בבוקר ובערב, במסיבות של חתונה או של שמחה, היו המסובים מבקשים לחם “דאפי”, דהיינו לחם שנאפה על המקום ושיצא זה עתה מהתנור והוגש לשולחן כשעודנו חם.
בשעת קריאת התהלים, בימי שבתות, נהגו אחינו התימנים, כפי שנהגו הספרדים, להגיש ל“משתתפים” אפונה קלוייה, צמוקים וכעכים כדי לברך עליהם ברכות בורא מיני מזונות ובורא פרי האדמה. כן הגישו את ה“עתר” זו אפונה מיוחדת שקולים אותה עם שומשומין.
בט“ו בשבט נהגו כשם שנהגו הספרדים להניח על השולחן “טבק” (מגש) קלוע מנצרים מלא פירות שמברכים עליהם. כן נהגו בט”ו בשבט להגיש תכשיטים כמתנות.
בפסח נהגו עולי תימן לאפות יום יום מצות טריות בבתים עד שאסר עליהם לעשות זאת הרב יש"א ברכה.
במוצאי חג הפסח נהגו לברך איש את רעהו בשבולים של חיטה שנטלו מהשדות הסמוכים לשכונות וברכו אלה את אלה בברכת “סנתך חדרה” (תהא שנתך ירוקה).
יוצאי תימן נהגו להדליק את החנוכיה בשמן ולא בנרות שעוה כפי שנהגנו אנו בימי ילדותנו. וכשם שבבתינו היו מצויים ספרי הפיוט והבקשות, כך היו מצויים בבתיהם של יהודי תימן “הדיוואן” של שירי המשורר הנודע בקרב יהודי תימן, ר' שלום שבזי, ספר הדיוואן כולל את השירים של המשורר לפי האלף בית וכן שירים מיוחדים לשבתות ומועדים, שירים לחתנים, למסיבות ארוסים ועוד.
הארוסין נערכו בגיל צעיר כשהחתן עוד ישב על ספסל הלמודים בחדר. כלי הזמר התימנים היו שונים מכלי הזמר של הספרדים. כל תימני יכול היה לאחוז ב“כלי הנגינה” ולהשמיע בו צלילים לפי הניגון שהיה שר. אצלנו המנגנים היו גברים.
במסיבות שמחה וחתונות של בני העדה הספרדית היו נשים שהתמחו ברקוד המיוחד שנקרא בשם “חסדיאל”. ברקוד זה השתתפו שתי נשים שכל אחת כרכרה לקראת השניה, נענעה את ידיה ושרה.
הלהקה התימנית היתה מורכבת ממנגנים ורוקדים אשר שניהם היוו יחידה אחת. המנגנים החזיקו בידיהם “דף”, זהו מגש עשוי נחושת שהכו בו והשמיעו צלילים. לפעמים הצטרפו ללהקה בעלי ‘תרבוקה’, תוף עשוי כד חרס שתחתיתו מכוסה עור. מאחר שכליהם של מנגנים אלה היו קלים ופשוטים, קל היה להם ללכת בהם כברת דרך ארוכה ללא קושי.
התימנים אשר שירתם היתה שירת קודש, נהגו לסובב בשכונות והובילו ברגל את הכלות מכפר השילוח לבית החתן בו נערך “הקידוש”. לפרקים היתה התהלוכה נערכת בלילה ואף ערבים מתושבי כפר השילוח נהגו להשתתף בה5, בחתונות נהגו השכנים שהחזיקו דירות גדולות ומרווחות לפנות את דירותיהם ולהעמידן לרשותם של בני משפחות המחותנים. המשפחות המקורבות הללו נהגו ללכת לבית החתן והכלה כדי לשמח אותם. באמתחותיהם נשאו את קדרות האוכל שהכינו מבעוד יום וזאת בכדי לא “להכביד” או להטריח את הזוג החדש, ולהנות מסעודה בצוותא. אף הם נהגו כמנהג האשכנזים והחתן והכלה היו שוהים בחדר (ייחוד), ולאחר מכן היה יוצא החתן ומקבל את פני הרב ושאר הנכבדים והאורחים, ואילו הכלה ישבה לימינו שלווה ושקטה.
טבעות קדושים לא ענדו. הגברים ענדו טבעות ועליהן חקוק שם האל, כסגולה מפני עין הרע. לפרקים ענדו החתנים טבעות שעליהן היו חקוקים שמותיהם. נשים נשואות לבשו על צואריהן את “מושכלן” (תכשיט). בנות הכפרים הנשואות הצמידו אצעדה לרגליהן.
ארבעים שנה התגוררו התימנים בכפר השילוח. היו להם שני בתי כנסת. כשבקרתי בכפר השילוח בשנת 1919 בקרתי בגן הילדים שנוהל על ידי אחת הגננות, עד היום מכנים את התימנים שהתגוררו עד שנת 1929 בכפר השילוח בשם “סילוואנים”.
לאחר מלחמת ששת הימים נזדמן לי לראות בידי כמה מתושבי כפר השילוח הערבים תעודה מודפסת במכונת כתיבה בעברית שעליה חתומים כמה מתושבי כפר השילוח היהודים. בתעודה זו מציינים הכותבים כי תודות לכמה מנכבדי הכפר (ביניהם אחד מראשי אבות משפחת גוזלאן) נצלו היהודים במאורעות שנת 1929. תעודה זו ראיתי ביום כ“א בטבת תשל”א (25.1.71) בידי מנהל בית הספר אשר בכפר השילוח שאף הוא היה ממשפחת גוזלאן.
— — — —
הערק, היה המשקה החביב והמקובל על תושבי ירושלים יהודים וערבים כאחד. בתי מרזח קטנים שבעליהם היו מבני העדה האשכנזית היו מפוזרים ברחובותיה וסמטאותיה של העיר העתיקה והגיעו עד לסמטאות שמסביב למסגד אל־אקצה. סגולות שונות היו למשקה זה. לפרקים שמש להרגעת כאבים נפשיים ולפעמים להרגעת כאבים גופניים.
היין והערק לא נעדרו מבתינו ומבתי אבותינו. אם אנו ושכנינו הנוצרים שתינו את המשקה הלבן הזה שהיה מהול במים בגלוי בבית ובבית־הקפה הרי כמה משכנינו המוסלמים שחבבו אותו, שתו אותו בסתר, בפינות נסתרות שבבתי המרזח.
המשקאות האלה, דהיינו היין והשכר מחירם היה שווה לכל נפש. בארצות שתעשיית משקאות אלה היתה אסורה, התמחו היהודים להכין בסתר את המשקה הזה.
בני תימן שעלו לארץ בעירום ובחוסר־כל הכינו בעצמם את המשקה הזה כפי שנהגו בתימן, ועל ידי כך השתמטו מלהעלות את המס לממשלת תורכיה.
אנשי העמל מבני העדה התימנית שחזרו בשעות המאוחרות לבתיהם, לאחר עבודת יום מפרכת, נהגו להשתרע על הספה הרכה שהיתה פרושה על הרצפה ולשאת את עיניהם אל נשותיהם ששימשו באותה שעה “כשרות המשקים”, בבקשה ובתחנונים להגיש להם “עוד כוס”. מספר המנוח הרב צארום משהיה בכל הבית גומע את הכוס השלישית, היתה האשה ממהרת להטמין את הבקבוק ולהסתירו מעיני בעלה, וכל תחנוניו נפלו על אוזן אטומה. לאחר הכוס השלישית היה הבעל פותח בשיר “יבוא השלישי ויכריע”, הווה אומר בין “היצר הטוב ובין היצר הרע”. את כוסות העראק נהגו לשתות בצירוף “תוספות” שהיו שונות מ“התוספות” שנהגו בני ירושלים להוסיף לכוסות העראק, דהיינו, מלפפונים וחצילים כבושים, זיתים חריפים ועוד. במגש, “הטבק”, שעמד על יד כוסות הערק היו פירות יבשים כגון שקדים ואגוזים, תוספות אלה נקראו בפיהם בשם “ג’עלה” או “גילה”.
ואין פלא איפוא אם בשעות הערב המאוחרות בקעה מבתיהם של בני תימן שירה עליזה.
הנשים התימניות התנזרו משתית המשקה הזה, שהיה מיועד לגברים בלבד. את התוצרת הזאת הכינו יהודי תימן במו ידיהם ב“יקבים” הקטנים שהקימו לעצמם. מפחד השלטונות התורכים נהגו להכין את המשקה המשמח לבב אנוש בחדרי חדרים ובמרתפים שהשכונות האלו נתברכו בהם.
את העראק הכינו מצימוקים בלי חרצנים. סוג זה של צימוקים היה יקר ולא כל אדם יכול היה לקנות ממנו בכמויות גדולות. שוטרים תורכים נהגו להסתובב בשכונות אלו כדי לתפוס את מפירי החוק והעבריינים בקלקלתם ומשהיה עולה באפם ריחו של המשקה שאף הם חמדו אותו בליבם, היו מכוונים את צעדיהם לעבר אותו בית או מרתף בכדי להעניש את מפירי החוק.
זקני השכונה מספרים, כי כאשר היה מופיע השוטר, היה מתקבל על ידי בעל הבית בסבר פנים יפות כאורח יקר שעורך בקור לרגל מאורע משפחתי. מכניסו לבית, מושיבו על הספה הרכה ועומד עליו לשמשו. מגיש לו כוס ומוזג לתוכה את המשקה הלבן. בעל הבית נמנע מלמסור את הבקבוק לידי השוטר כי חשש מפני יין נסך. ובשעה שהשוטר היה לוגם בהנאה מהמשקה, היה בעל הבית צולה על גבי גחלי התנור הבנוי מגללי בקר חתיכת כבד הראוייה לכיבוד. משניצלה הכבד די צורכו, היה מגיש אותו לשוטר כדי לקנח (“להעביר”) בו את המשקה.
משהתבשם השוטר, היה בעל הבית מלווהו עד שער הבית ולאחר מכן שב למלאכתו, בלב שקט ומצפה לבקור הבא.
שכניו שעקבו בחרדה אחר הבקור הזה, היו יוצאים לאחר מכן ממחבואיהם ושואלים אותו כיצד עלה בידו להפטר מאורח בלתי קרוא זה. והוא היה משיב להם: “אדיינה לו שווינה וראח איבליס”, דהיינו נתנו לו חתיכת כבד צלוי והשטן הלך לדרכו.
מזקקי העראק בשכונות, נתנו “סימנים ודרגות” לתוצרתם. הסוג המשובח והמעולה ביותר היה הסוג הידוע בשם “ח’מסין” דהיינו חמשים. סוג זה היה מתקבל מ“הטיפות הראשונות” שהיו יורדות מצינור היקב הביתי, טיפות מזוקקות ובלתי מהולות במים. טיפות אלו נקראו בשם “קטפה”. אומרים כי העראק התימני אינו משכר, הוא משרה מצב רוח של נמנום.
משהיה “בעל היקב” מכין את הכמות הדרושה לו, היתה עוברת הסחורה לידיה של בעלת הבית, והיא היתה “משווקת” אותו במידה ובמשורה, הן לבעלה והן לידידיו שהוזמנו לביתו.
בני העליה התימנית הרבו להשתמש בעשב המשכר הנקרא “קאט” שתושבי תימן מרבים ללעוס אותו. אולם כיום הובאו שתילי ה“קאט” מתימן ותימני שערים וראשון לציון מגדלים אותו. על ה“קאט” נוהגים התימנים להגדיר “נכנס קאט יצא סוד”, דהיינו כשאנשי תורה לועסים את הקאט מוציאים את תורתם חוצה, ואילו אלה שאינם בני תורה הלועסים את הקאט מוציאים את טפשותם חוצה ומדברים דברי הבל וריק.
משהיתה האשה התימנית מרגישה כי קרבו ימיה ללדת, היו מבקרות את היולדת המילדות התימניות, סעדה בתו של רבי יחיה צארום, לולו זית ועוד, כדי לעמוד על מצבה. לאחר הלידה, נהגו לבקר אותה בביתה, שהיה מקושט בכל מיני סגולות וקמיעות נגד העין הרע, משעשעות אותה ומגישות לה ארוחות של דיסה עם סמנה. גם הגברים השתדלו לשעשע את היולדת. זקן המשפחה קרא לה ספורים ואגדות במשך שמונת ימי הלידה, מתוך הספר “הכולל לקוטים נבחרים שיש בהם משום הנאה לקורא כגון דברי תורה משלים, דברים משעשעים ודברי חכמה” (מוסללי אל ווקת, ליקוטים מפתחירה אילדי יסתלז אל קארי מינו מן כלאם דברי תורה, מעשיות וסוואליף דוחך ותעלום עקל וכו').
הבית 🔗
“כלים נאים” המרחיבים דעתו של אדם, לא היו מצויים באותם ימים בבתינו, וכל שכן בבתיהם של בני העליה התימנית שהתיישבו בירושלים העתיקה ובשכונות שמחוץ לחומה. מה אנו נהגנו לפרוש על הרצפה את המחצלות הערביות ולפרקים את השטיחים “מתוצרת הארץ”, מעשי ידיהם של הבדוים שהכינו את תוצרתם מצמר גמלים, אף הם נהגו לפרוש מחצלות מעין אלה. וכשם שנהגנו לפרוש בלילה את המזרונים שעליהם ישנו בני המשפחה, אף הם נהגו כך, שכן מיטות לא היו מצויות לא בבתינו ואף לא בבתיהם של שכנינו הערבים. כולנו נהגנו לפי אותו אורח חיים. מזרונים אלו “נאספו” למחרת והונחו אחד על גבי השני באחת הפינות או באחד השקעים שבקיר. מזרנים וכרים אלה שהיו בעלי צבעים וגדלים שונים, כוסו בסדין, וציפו לשעות הערב כדי לשוב ו“להתפרש” על הרצפה.
לערמת מזרונים זו קראו בני תימן “רימה”. יתכן ומילה זו נלקחת משפת הדיבור של הספרדים, שכן אמותנו קראו לערימה מעין זו או לכל ערימה אחרת בשם “רימה” שהיא אולי שיבוש המלה ערימה.
באותם ימים עסקו הנשים בקישוט הבית. נשים קשטו את בתיהן במעשי רקמה ושאר “יצירות אמנותיות”. כותלי הבית לא עמדו חשופים וריקים. הנשים התימניות קשטו אותם ב“מגשים” שקלעו מלולבים. קראו להם בשם “אגאטייה” (יחיד “גאט” שפרושו בערבית מכסה). מגשים אלה היו בעלי צבעים שונים והשתמשו בהם להגשת פירות, לכסוי קדרות החרס ועוד.
נשים תימניות הביאו את אומנותן מתימן. הן התמחו בהכנת קדרות החרס שבהן בישלו את המאכלים. זקני השכונה מספרים כי קדרות אלו לא נפלו ביופין ובטיבן מקדרות החרס שהכינו החברונים אשר מכרו אותן בסמטאות העיר העתיקה. הזקנה חביבה יתום שפגשתיה באחד הימים בסמטאותיה של השכונה סוכת שלום, היה נודעת כאחת הנשים המומחות בעשיית הקדרות ובהכנתן של “פיות הנרגילות” שהיו שכיחות ומצויות באותן שנים בקרב בני העדה התימנית. נרגילות אלו שעמדו בשעות הערב לרגליהם של בעלי המלאכה והפועלים התימנים סייעו להקל מעליהם את עול “העבודה הקשה”. וכשם שאחיותינו ואמותינו נהגו “לרקום” על בד או משי שהיו מוחזקים בשני גלגלי עץ קטנים או ב“אבסטידור” שעמד על שתי רגלים של עץ, פרחים צבעוניים, את שמותיהם של חתנים בכיסי הטליתות, “הכותל המערבי” עם שורת עצי הארנים שמאחוריו או קבר רחל אמנו. כן התעסקו הנשים התימניות בציורי צמר צבעוניים, מלאכה שעסקו בה לפני עלייתן ארצה. גם בתימן נהגו “לרקום”, כפי שנצטיירו בדמיונן, או כפי שהעתיקו מהציורים הקטנים שנתפרסמו על ידי מדפיסי ירושלים הראשונים בספרי התפילה ובספרי התהילים, את בית המקדש, את קבר רחל אמנו ואת הכותל המערבי.
האשה התימנית רקמה מפות שאותן פרשו על השולחנות ועל תיבות העץ בהן הטמינו את הבגדים. תופעה יוצאת דופן בקרב בני העדה התימנית היתה סריגת גרביים על ידי הגברים, ולא כפי שהיה נהוג אצלנו בידי סבתות אמהות ואף ילדות קטנות שאת תורתן, תורת הסריגה, למדו בחדריהן של “הגננות” (המאיסטראס).
אברהם זייד, שהתמחה בסריגת גרביים היה ידוע כתלמיד חכם ובדחן. עליו מספרים כי בהיותו בן ששים וחמש שנה הלך ברגל מירושלים ליפו. אברהם זייד אשר נפטר בגיל תשעים שנה, היה עד יום מותו צלול בדעתו, ובימיו האחרונים אף לא סרה ממנו רוחו הטובה. לרעיו שעמדו על יד מיטתו אמר כי “מלאכי השרת נוטלים את נשמתו בהשאלה, טיפין טיפין כל יום” (מלאכי השרת ביסתלפו אל נשמה כל יום שקפה שקפה).
וכשם שאמותינו כיסו את שער ראשן במטפחות צבעוניות דקות ועדינות שבקצותיהן נהגו לרקום פרחים צבעוניים (אויאס), כך נהגו הנשים התימניות לכסות את ראשיהן ב“סג’אק”, צעיף, שבקצותיו היו תלויים חרוזים צבעוניים שקנו בחנויותיהם של מוכרי סדקית, ערבים ויהודים כאחד, בעיר העתיקה. מספרים, כי נעמי חבשוש, היתה נודעת כאחת המומחות להכנת מטפחות ראש אלו שאת קצותיהן נהגו לקשור מאחורי הצואר או מתחת לסנטר.
במלאכת רקמת השמלות התמחו במיוחד הנשים הערביות מבית לחם ומבית ג’אללה. שמלותיהן הרקומות של נשים אלו, שפגשנו אותן בשווקי ירושלים, הקסימו את אחיותינו. לפרקים ניסו אחיותינו את כוחן ושלחו ידן במלאכה זו ואף הן עשו חייל. הנשים התימניות הגדילו לעשות במלאכת רקמה זו. מלאכה זו נתחבבה מאד בארצנו ועד היום מוסיפים למכור את מעשי הרקמה מתוצרת נשי תימן בחנויות “משכית”.
פועלי־בנין מתקני צלחות וקדרות 🔗
אם שכונת אהל משה היתה “מאוכלסת” בעיקרה מחייטים שעלו לארץ מיון, הרי שכונות אלו היו מאוכלסות בפועלי בנין ובעלי מלאכה שונים.
בין הסנדלרים שהיו בשכונות אלו נזכיר את שלום גבאי ובנו יחזקאל גבאי אשר עלו לארץ מעירק. בחברון היתה ליחזקאל גבאי סנדלריה, ומשעבר להתגורר בירושלים פתח בשכונת משכנות חנות של מכולת.
בין הסנדלרים הידועים שהיו בשכונה היה יחיא גיאת שעבודתו זכתה ל“שם טוב” בקרב תושבי ירושלים. (בתקופת המנדאט היתה לו חנות במחנה יהודה בשורת החנויות של ת"ת “עץ־חיים”). יחיא גיאת שאותו הכרתי בילדותי, התהלך תמיד שמח ובדח כל מי שפגש בדרכו.
פועלי הבנין התימנים דמו לפועלי הבנין הערבים בלבושם, הם לבשו את אותם הבגדים שלבשו הפועלים הערבים. מכנסים רחבים (שרוולים), חגורת בד רחבה במתניהם תרבוש אדום ומעיל קצר שאותו נהגו לתלות על כתפיהם, כדרך פועלי הבנין הערבים.
יוסף ג’מאל, הגבר גבה הקומה היה ידוע כאחד הקבלנים הראשונים בירושלים. פועלים שעבדו אצלו נהגו לבוא לביתו בשכונת סוכת שלום כדי לקבל את שכרם השבועי. אף בנו בן ציון ג’מאל המשיך לעסוק במלאכת אביו.
נסים חבשוש נמנה אף הוא בין הקבלנים הידועים בירושלים. הוא היה בעל קומה נמוכה. אומרים כי נסים חבשוש ובנו וכן סאלם מדינה בנו את בניני “אהל יעקב” ו“בתי ראנד”.
סבו של נסים חבשוש היה סופר סת“ם ובשמחות משפחתיות נהג לרקוד כש”הסגא" (מגש הנחושת) על ראשו.
בין פועלי הבנין הנודעים באותם ימים, מזכירים גם את מאיר נדף אחיו של אברהם נדף אשר עבד בסתתות ואברהם זית שעבד בהקמת בית החולים “שערי צדק” וכן את הסייד יוסף אל טוויל.
פועלי בנין אלה הקימו במו ידיהם את בתיהם. אומרים שהפועלים יחיה חמדי, עוואץ דחוח, נסים חבשוש וסאלם כהן הקימו בעצמם את בתיהם בשכונת סוכת שלום.
בפנקס למתן רשיונות לבניה של עירית ירושלים, משנת 1920, מצאתי את שמותיהם של פועלי הבנין מאותם ימים רחוקים: יחיה איברהים אל ימאני, “אל מועלם”, מוסה כהן הבנאי, יוסף דאוד אל ג’מאל אל ימאני אל מוסאווי, שהתגורר בשכונת “מזכרת” ויוסף עיראקי אל מוסאווי, שהתגורר בשכונת משכנות.
פועלי בנין אלה דברו ערבית מקומית ועבדו יחד עם הפועלים הנוצרים והמוסלמים תושבי ירושלים בית לחם ובית ג’אללה, פועלים אשר הקימו את מוסדות הצדקה והחסד בירושלים ליהודים ולנוצרים.
דרך בניתן של שכונות אלה בימי השלטון התורכי, היתה חופשית, וזאת על אף “פקוחה” של עירית ירושלים. מזמן לזמן צצו, מרפסות, עליות קיר, גזוזטראות וחדרים שהיו תלויים “על בלי מה”. על “עבירות” מעין אלה, אומרים תושבי השכונה, לא היה “פוצה פה ומצפצף” וכשהיו פקחי הבניה מגלים את “העבריינים”, היו אלה מחלים את פניהם במתנות ובדורונות.
משהגיעו פועלי הבנין התימנים, לזקנה ושיבה, הפכו להיות רבנים ומלמדים. על מאיר נדף הסתת, אומרים כי לאחר שפרש מעבודתו, הפך להיות רב. פועלים אחרים התמחו במלאכת ה“כוחלה”. ה“כוחלה” היה עפר — רעפים וכדי חרס שבורים שנכתשו בפטיש. את העפר הזה היו הופכים לעיסה ומכניסים את העיסה הזאת באמצעות כף סיידים קטנה אל תוך חריצים שבתוך נדבכי האבנים. זה היה המלט של אותם ימים. אנשים רבים מצאו את פרנסתם מכתישת כדים ורעפים.
ספרה לי הישישה רחל אפרים, שהתגוררה באחד החדרים הקטנים והחשוכים שבשכונת משכנות, חדר שבאחת מפינותיו עוד עמדה ה“טינז’ה” (כד המים) כי בעלותה לארץ התגורר אביה בברכת ממילה והתפרנס ממכירת אבקת רעפים וכדי חרס.
כל גאותה על בנה היודע לקרוא בתורה ואינו טועה אף טעות אחת “מה ביכסירש וולא כלימה”, דהיינו אין הוא “שובר” אפילו מילה אחת, וקריאתו בתורה נכונה ולפי כל כללי הקריאה.
— — — —
בין המלאכות הרבות שעסקו בהן בני תימן, מלאכות שנסתייענו בהן, אנו תושבי השכונות השכנות, היתה מלאכת תקון הצלחות והקדרות שנשברו או נסדקו, אם על ידינו ואם על ידי אחינו ואחיותינו הקטנים. את המלאכה הזאת ביצעו בתוך בתינו וחצרותינו, ואילו אנו הקטנים ישבנו סביבם והסתכלנו בהם.
את “השברים” של הצלחות והקדרות היו בעלות הבית טומנות באחת מפינות המטבח, ומשהיו שומעות את קולו של “הבלכר” באידיש דוקה שפרושה קדרה, היינו אנו הילדים יורדים לחצר השכונה ומושכים אותו אחרינו. אנו הובלנו את “המולג’ם” בקול תרועה ושמחה כי הרי “שוברי הכלים והצלחות” היינו אנו “החבלנים” הקטנים.
בילדותי בשבתי בחצר ביתנו, ועוקב בענין רב אחרי בעל המלאכה התימני שעסק בתיקון צלחות וקדרות חרס ושאר כלים שבורים, הייתי אומר לעצמי, חסד עשה הקדוש ברוך הוא עמנו שהעלה אותם מארץ תימן, כדי “להביא צרי ומרפא” לצלחות ולקדרות שנשמטו, אם במזיד ואם בשוגג, מידינו הקטנות ומידי שאר בני הבית, על ידי “התקונים האמנותיים” שעשו בהם…
הצלחות שהשתמשנו בהן בימי חול היו בדרך כלל, צלחות של בדיל (זינגו). ואם היו נשמטות בידינו הרי “האסון” לא היה גדול ביותר, לכל היותר היה מתהווה בהן כתם שחור שבמרוצת השנים היה נוצר באותו כתם חור קטן, אך הצלחת היתה עוד ראויה לשמוש. שונה היה המצב כשהצלחת היתה של אימאיל. אלו היו הצלחות היפות שעלו על שולחננו בשבתות ומועדים. ואם צלחת כזו היתה נשמטת מידינו היתה “מתפרקת” לחלקים. באותה שעה היינו נתקלים במבטיהם הזועמים של ההורים. פנינו היו מחוירים מפחד, היינו פונים לכל אלה אשר סובבו אותנו בתחנונים ומביעים תקוה כי מתקן הצלחות התימני יחזיר את הצלחת לקדמותה בשכר של פרוטות והכל יבוא על מקומו בשלום".
שובבים מקרבנו היו מוסיפים בהיתול, שמא תואילו בטובכם להכריז תענית הלילה, כמקובל בביתו של פלוני העשיר שנהגו להכריז “תענית סעודה”, ביום שבו היתה נשברת צלחת.
אמותינו היו נוטלות את השברים, מוסרות אותם לידי “המולג’ם” שהיה “מדביק שבר לשבר”, ומייחלות בקוצר רוח למוצא פיו. משהיה פוסק כי יש “תקון” לצלחת, היינו, אנו הקטנים, יושבים על הקרקע סביבו ועוקבים אחר מעשי נפלאותיו.
“המולג’ים” התימני היה בבחינת רופא. מוציא מתוך תיבת הפח את כליו כשם שהרופא נהג להוציא מתיק העור שלו את המכשיר לבדיקת הלב. תחילה היה מוציא את “הטרומבול” שדמה למקדח שהיה מחובר למקל שבקצהו הושחל חוט, ועושה את הנקבים בצדי השברים, קובע בתוכם חוטי נחושת קטנים ומכסה אותם בגבס. אלה היו בבחינת “רטיות” שהיה מניח על הפצעים. הן לא היו גלויות לעין ומוסתרות בצד התחתון של הצלחת… צורת פעילותו של המקדח משכה את תשומת לבנו. האומן היה מניח את החוט שסובב את הסליל מסביב לאגודל שברגלו, והחוט היה עולה ויורד ומפעיל את המחט שנקב את החורים בשולי שברי הצלחת. משהיה מסיים את עבודתו נזהרים היינו מאד בצלחת שבורה זו, כי חששנו מ“שבר” חדש. וכשם ש“הבלכרים” וה“מולג’ימים” התימנים, יחיא חמדי ואברהם תורכי העלו “ארוכה” לשברי הצלחות וקדרות החרס שבמטבחינו, כך עלה בידי “מתקני שברי עצמותינו”, יחיא עמראן (מהכפר עמראן) עמנואל ערוסי, סאלם חמדי ובנו אהרון להעלות ארוכה לאלה אשר מעדו רגליהם בהתהלכם לפרקים על גבי קבקבים בסמטאותיהן של השכונות שהיו מרוצפות בחלוקי אבנים ובלתי מוארות די צרכן בשעות הערב.
מתקני עצמות אלו, או כפי שנקראים כיום בלשוננו אורתופדים היו מצויים בקרב כל בני העדות בירושלים. אומרים כי רבים מהקצבים שהכירו את עצמות הבהמה, התמחו במקצוע זה, שכן אין יתרון לאדם מן הבהמה.
אמצעי הריפוי שהשתמשו בהם היו פשוטים. טבלו את אצבעותיהם בשמן, והעבירו אותן פעמים מספר על גבי העצם השבורה או ע"ג העצם שזזה ממקומה, עד שהיו מחזירים אותה למקומה, וכשהחולים התפתלו בכאביהם הרעיפו עליהם דברי עדוד ותפילה.
הללו לא קבלו שכר בעד עמלם וראו במקצועם זה מעין מצוה. לא היו להם שעות קבועות לקבלת חולים. בהן נהגו לקבל את חוליהם בכל שעות היום והלילה ושכרם היה ברכת “תזכה למצוות”.
ואילו בימינו משבאו לעולם מס ההכנסה, מס ערך מוסף ועוד מיסים, אין “מתקני עצמות” מסתפקים בברכת “תזכה למצוות”, אלא תובעים שכרם “טבין ותקילין”.
עד היום רבים הסרים אליהם ומעדיפים אותם על פני הרופאים האורתופדים השוכנים במרפאותיהם המבריקות.
שמשי בית־הספר 🔗
חיבה רבה רחשנו לשמשי בתי הספר התימנים. הם התחבבו עלינו בנועם דבורם ובבדיחות דעתם וב“טפולם”, בנו הילדים. גם במלאכה זו, שעסקו בה היה בה קורטוב של תורה, ואין פלא אם נמשכו אליה והוקירו אותה. וכשם שבני תימן קיבלו את “הזכיון” למכירת העתונים העברים הראשונים שיצאו לאור בירושלים, כך זכו לקבל עליהם את “זכיון” השמשות בבתי הספר העברים ובמוסדות היהודים שהוקמו, על ידי בני הישוב הישן ועל ידי בני הישוב החדש.
הם עבדו במוסדות אלה עד שיבה וזקנה. מהם אשר התגוררו במוסד עצמו או סמוך לו ופקחו על המוסד בימי הפגרה לבל יאונה לו כל רע.
מי מאתנו אינו זוכר את יחיה נהרי, השמש בבית המדרש למורים העברי, את שלמה עמראני, שמש בגמנסיה העברית, יוסף שחייב, שמש בבית הספר למל, ושמעון טביב, שמש בבית הספר לבנות ג'. שמשים אלו היו בני תורה. שמעון טביב היה סופר סת“ם, אברהם זיית שמש בנעוריו כטבח בבית הספר למלאכה של כי”ח, בימי מנהלו הראשון נסים בכר. כן מזכירים את השמשים דוד צרי, שלמה עוזרי יוסף טובי ואהרן עיראקי. הם דאגו לא רק לנקיון המוסד אלא גם השכינו לשום בין תלמידים יריבים.
הגמנזיסטים והסמינריסטים של שנות ילדותנו חבבו את השמשים התימנים. הם שמשו מעין יועצים ומליצי יושר לאלה אשר התלבטו בבעיות של פרנסה והסתגלות לחייה הקשים של ירושלים, בעיות שכיום קוראים להן בשם בעיות קליטה. הם שמשו כ“עזר” למורים בהשלטת המשמעת בקרב תלמידיהם.
במלחמת העולם הראשונה טולטלו מספר מוסדות חינוך משכונה אחת לשניה. בין המוסדות שטולטלו היה בית המדרש למורים שעבר לבית היתומים הספרדי הסמוך לשכונת אבן ישראל שבה התגוררתי. הכרתי את השמש התימני יוסף שהיה הרוח החיה במוסד, והתהלך כרע עם המורים והתלמידים. דוד בנבינסטי, הסמינריסט שעלה לארץ סמוך למלחמת העולם הראשונה עם קבוצת צעירים מסלוניקי, ספר לי כי בשנות מלחמת העולם רעב הוא וחבריו ללחם, פשוטו כמשמעו. אתו רעבו גם מספר סמינריסטים עולי רוסיה. סטודנטים אלה היו באים לבית האולפנא, כשהם רעבים בלי לסעוד פת שחרית. יוסף השמש היה מחכה לבואו של המנהל, המנוח מר דוד ילין, כדי לקבל ממנו מג’ידי אחד לקנות בו כמה ככרות לחם. את הככרות האלה קנה באחת המאפיות הקטנות אשר במאה שערים. הלחם היה עשוי ברובו מדורה. משהיה יוסף השמש מביא לסמינר את ככרות הלחם, היה מחלק אותם לפי מנות לפי מספר “הרעבים”, לאחר מכן היה פונה לכתות, פותח את דלתותיהן בקול דממה דקה ו“מכריז” בלחש על בואו של הלחם. התלמידים, שקיבתם היתה ריקה, היו זונקים ממקומותיהם והולכים לחדרו של השמש. כאן היו סועדים את לבם, ושבים לאחר מכן לכתותיהם. תחילה לא עמדו המורים על סיבת היציאה הפתאומית באמצע השעור. אולם, משהסבירו להם כי הם לא אכלו פת שחרית וכי באו לבית הספר רעבים, מחלו להם על הפרעה זו. המורים הרוסים נודעו כותרנים סלחנים ונוחים בעניני משמעת. מה שאין כן המורים הגרמנים שהקפידו והחמירו על כל קוצו של יוד.
בגמנסיה העברית אשר התגוררה בשכונת הבוכרים, שמש שלמה חמדי כשמש המוסד. הוא ובני משפחתו התגוררו בקומת הקרקע של המוסד. בקומת קרקע זו, פתחה אשתו שהיתה ידועה כאשת חיל, מזנון קטן בו נהגה למכור בהפסקות פיתות דקות, עוגות, ודברי מתיקה. במזנוניהם של השמשים התימנים באו התלמידים האשכנזים לראשונה במגע עם המאכלים החריפים הערבים לחיכם עד ימינו אלה. שלמה זה, שכה להמשיך בתפקידו גם שנים רבות לאחר שעברה הגמנסיה העברית לבנינה החדש בשכונת רחביה. הוא היה חביב ומקובל על המורים והתלמידים. באחד הימים, חזר בני אברהם מהגמנסיה כשהוא עצוב. שאלתי אותו לפשר הדבר. השיב לי בעינים דומעות כי שלמה שמש הגמנסיה שבק חיים לכל חי.
משסיפר לי על כך העליתי בפניו זכרונות מהשנים בהן למדתי באותו מוסד ששכן בשכונת הבוכרים. לאחר מספר ימים הביא לי את מחברת החיבורים שלו (והוא תלמיד במכינה ד') ובו חיבור רווי דברי הוקרה וחיבה שכתב לזכרו של השמש הזקן.
שמשים חביבים אלה היו שותפים ל“צרותינו”. אם לפרקים עלתה חמתם של מורינו ונתבקשנו לעזוב את הכיתה ולשחק בחצר או עם “הדגים” כפי שנהגו להגיד כמה מהמורים בגמנסיה העברית ברחביה לתלמידיהם. היו השמשים האלה כואבים את צער “ביטול תורה” יותר משאנו היינו כואבים. שמשים אלה נהגו לגשת אלינו לעמוד על הסיבה שבגללה גורשנו מהכתה ולאחר מכן מטיפים לנו דברי מוסר ותוכחה. דבריהם היו מתובלים בפסוקים מהתנ"ך ומהמדרשים. וכשהיו מרגישים שדברי המוסר חדרו עמוק ללבנו ואנו עמדנו בפניהם ככלי מלא בושה וכלימה, היו אוחזים בכפות ידינו הקטנות, מכניסים אותנו לכתה ושוטחים את תחינתם בפני המורה כי יעביר את רוע הגזרה, ימחל ויסלח לפשעינו ומתחייבים כי בעתיד נטיב את דרכינו. באותה שעה היינו עומדים נכלמים ומבויישים בפני המורים והשמשים, ולא ידענו אם טוב עשינו ששבנו לשעור במקום להמשיך ולהשתעשע בגן בית־הספר ובמשחקים אחרים בחצר.
שמשים אלה, היו מעורים בחיי מוסדות החינוך. הם היוו חלק בלתי נפרד מהם. דאגו לנקיון המוסד ועבדו בנאמנות ללא “שעות נוספות”. בעונת החורף הדליקו את תנורי הנפט והעצים, והתענו יחד עם המורים כשמשכורותיהם לא שולמו במועדן ולא הכריזו על “סנקציות”.
יזכרו לטובה השמשים יוסף אהרן שחייב, שמש בית הספר למל, שנהג להזמין אליו כמה מתלמידי המוסד כדי לקרוא בשבת את פרשת השבוע, ולאכול מ“הקובנה” של שבת, המאכל המקובל והחביב על בני תימן, וכן יחיה שמעון טביב, אהרן חמדי ויחיה עמדאן. תהא נשמתם של אלה אשר השתדלו כי לא נתבטל מלמוד התורה, צרורה בצרור החיים.
בית־הספר לאמנות “בצלאל” 🔗
שכונות אלה היו מוקפות מוסדות חינוך, בתי הספר של כי"ח לבנים ולבנות, בית ספר למלאכה, ומוסדות חינוך אחרים. בין מוסדות החינוך שעמד על גבולן של שכונות אלה היה בית הספר לאמנות “בצלאל”.
אל בית ספר זה נהגנו לסור בשנות ילדותנו. בנינו עשה עלינו רושם רב, החומה שהקיפה אותו דמתה לחומת ירושלים. אליו היו נכנסים ויוצאים בעיקר בני העליה הרוסית, צעירים וצעירות שהתהלכו בבגדיהם הפשוטים והחזיקו בידיהם תיקים גדולים של קרטון ובהם כלי אומנותם. לא ידענו מה הם לומדים במוסד זה. אותנו ענין במיוחד מנהל המוסד והרוח החיה בו הפרופסור בוריס שץ. הוא הרבה להתהלך בחוצות ירושלים. בחדשי הקיץ לבש על בגדיו “עבאייה” לבנה כדי לשמור על חליפתו מאבק דרכים, על ראשו חבש כובע טרופי, שדוגמתו ראינו על ראשיהם של תיירים שעלו לרגל לירושלים. הוא היה בעל קומה בינונית, וזקן שחור עטר את חזהו. עיניו היו קטנות ומחייכות תמיד. דבר עברית במבטא רוסי אשר לפעמים היתה מתובלת בשגיאות שהעלו חיוך על פנינו.
פרופ' בוריס שץ התהלך ברחובות ירושלים כשהוא מוקף צעירים וצעירות שוחרי אמנות ומוקירי ירושלים וחובביה. באותה שעה נדמה היה לנו כי נביא שקם מבין דפי התנ"ך מתהלך בתוכנו כשהוא מוקף בני הנביאים.
קשה לדעת אם פרופ' בוריס שץ גילה את יהודי תימן או שהם גילו אותו. מסופקני אם אמנות בית הספר “בצלאל” היתה יכולה לשגשג ולפרוח אלמלא נטלו בה יהודי תימן חלק נכבד. מסתבר, כי בנפשם נטו יהודי תימן לעבודות אלה שהיו מלוות באוירה של קדושה כגון כתיבת מזוזות, מגילות וספרי תורה, הכנת עטורים, חנוכיות, תיקים ותכשיטי קדושה שונים. באצבעותיהם העדינות והזריזות, ובהדרכתם של אמנם מקומיים ויוצאי ארצות אירופה, סייעו יהודי תימן להתפתחותה של “אמנות התיירות היהודית המקורית”, אשר עמדה בהתחרות עם אמני ירושלים ובית לחם, שעסקו אף הם באמנות נוצרית שהיתה ברובה עשויה “מעץ ואבן”, ושהיתה מיועדת בעיקרה לתיירים הנוצרים. השם “ירושלים” שהיה טבוע בשולי המסגרות של עץ ועל כל חפץ אף הקטן ביותר קסם לנו ולתיירים היהודים שעלו באותן שנים לרגל בירושלים.
זוכר אני את הרושם הגדול שעשתה עלינו, תושבי ירושלים, אותה התערוכה הקטנה והצנועה שנערכה סמוך לחג הפסח על ידי בית הספר לאמנות “בצלאל” זמן מה לפני מלחמת העולם הראשונה, תערוכה שהתקיימה בצריף עץ קטן שעמד סמוך לשער יפו לרגלי חומת ירושלים.
אפשר להגיד כי בבית־הספר “בצלאל” הונחו בתקופת השלטון העותמני, היסודות לאמנות התיירות הארץ־ישראלית שעלתה כפורחת בימינו אלה.
בבית הספר לאמנות “בצלאל” ישבו בני תימן על דרגשים קטנים ועסקו במלאכה זו שאותה הביאו מתימן. הם ישבו כשם שנהגו לשבת בבתיהם, רגליהם מקופלות תחתם, ידיהם עוסקות במלאכה, ופיותיהם מדובבים בעניני תורה. נדמה היה כאילו גוייסו על ידי בצלאל בן אורי לעבודות המשכן.
הם עבדו מתוך אהבה ויראת קודש, ובעיקר מתוך שמחה נפשית..
אמנות זו שבבית־הספר “בצלאל” היתה שונה מהאמנות שהיתה נחלתם של צורפי הכסף היהודים בני־הארץ שישבו בחנויותיהם הקטנות, החשוכות והצנועות שברובע היהודי בעיר העתיקה, ויצרו באצבעות ידיהם דברי אמנות שהיו מיועדים לקשוטן של בנות־ישראל, ולקשוט חפצי הקדושה בבתי הכנסת.
התימני עסקו בזהב ולא בכסף, כי הזהב היה זול יותר. הם עשו רמונים אצבעות לספרי תורה, מגילות וכל שאר דברים שבקדושה. ואילו הצורפים הספרדים הכינו תכשיטים זולים יותר, שהיו מיועדים לנשים התימניות. התכשיטים היו עשויים מפליגרין. בין התכשיטים שהכינו לנשים התימניות היה התכשיט הנודע בשם “רסטה מושכלע”, נזמים של זהב אצעדות ברגלים ובזרועות.
אנו הקטנים, לא הבנו הרבה באמנות. גילינו ענין בבית הספר “בצלאל” בגלל שני מוצגים שמשכו את תשומת לבנו. מוצג אחד היה פסלו של “המשיח” שהיה תמיד שקוע במחשבות על גאולת עם ישראל, והמוצג השני היתה עגלתו של משה מונטיפיורי, אשר גלגליה עברו פעמים מספר בכבישי הארץ ורוכבה הביא וסייע להרחבתו ולביסוסו של הישוב היהודי בארץ.
“כיצד הסתכלתם על פסלו של המשיח”, שאלתי פעם את המנוח חכם שלום צארום, אשר בילה נשים רבות בבית הספר הנ"ל ועסק במלאכת הפליגראן. השיב לי בחיוך. “אנו ראינו בו משיח אשכנזי. אנו ציפינו למשיח בדמותנו ובצלמנו, לבוש גלימה צנועה ורוכב על חמור”.
היום נמצאת העגלה על יד טחנת הרוח שהקים הש בשכונת ימין משה “מאחורי מסגר ובריח”. ילדינו ונכדינו, רואים אותה ואין הם יכולים לטפס עליה, כפי שנהגנו אנו בעבר.
השר משה מונטיפיורי נהג גם לשווק את תוצרתם, דהיינו את ספרי התורה והמגילות שנכתבו ע“י סופרי הסת”ם התימנים הספרדים והאשכנזים. בני תימן הוקירו מאד את השר מונטיפיורי על אשר בכל בקור אשר ערך בארץ רכש מספר ספרי תורה על מנת להעבירם לאישים ומוסדות שונים בחוץ לארץ. ספרי תורה אלה זכו לשם טוב בארץ ובחוץ לארץ. מספרם של סופרי סת"ם בקרב העדה התימנית הולך ופוחת. רק בודדים עוסקים כיום במלאכה זו.
מבין סופרי הסת"ם האשכנזים מזכירים את שמו של רבי אליקים גיעצל סופר הכהן שהצטיין בכתיבת ספרי תורה. מונטיפיורי התפעל מיפי הכתיבה וקנה ממנו מספר ספרי תורה ומכר אותם לאחר מכן בחוץ לארץ כיצירות אמנותיות.
מונטיפיורי בא במגע עם רבי אליקים והציע לו לשלוח אותו לחוץ לארץ על חשבונו כדי שיתמחה, וילמד את תולדות המטבעות הישראליות וכן ארכיאולוגיה.
סבו סרב תחילה לשלוח את נכדו לחוץ לארץ. אולם לאחר שלחצו עליו ידידים וקרובים נאות הזקן לשלוח את נכדו למינכן אשר בגרמניה. שהה באותה עיר שנתיים ולאחר מכן שב לארץ.
על המסחר במטבעות ארכיאולוגיים מספר בנו של רבי אליקים גיעצל סופר.
שנים עשר חלפנים יהודים וערבים ישבו בימי תורכיה בכניסה לשער יפו. בין החלפנים האשכנזים באותם ימים נמנו י. רפאלוביץ (לאחר מכן רפאלי שנודע כמומחה למטבעות עתיקות שהתגורר בשכונת משכנות וכן ליפקין שנקרא בשם אבו אל בצל").
ערבים ביחוד מכפרי חברון הרבו לחפור באדמותיהם ולגלות מטבעות. הם חיטטו בקברים ובחורבות. את המטבעות שגילו היו שמים בשקים ומטעינים את השקים על גבי חמורים. הבן מספר כי לאביו היה קטלוג שכלל פרטים מדויקים על המטבעות ותקופותיהן. והוא התפרנס ממסחר זה. קטלוג זה נעלם לאחר מותו ואומרים שהוא עבר לידיהם של סוחרי מטבעות אחרים.
אמנות “הקולמוס” היתה נחלתם של בני תימן. עוד בגיל צעיר התאמנו נערי תימן בכתיבת מגילות. ולאחר תקופת נסיון הניחו בפניהם גוילים ארוכים והחלו בכתיבת ספרי תורה.
לא רק מגילות וספרי תורה נכתבו על ידם. לפעמים השתעשעו גם בכתיבה על גבי חפצים שונים. אחת התרופות שהשתמשו בהן כדי להגמל ממחלת השכחה היתה כתיבת הפסוק “במה יזכה נער את אורחו” על גבי העטיפה הדקה של ביצה קשה לאחר שהסירו ממנה את קליפתה.
מלאכת סת"ם והמלמדות, היו שתי המלאכות שעסקו בהן “כשיצאו לגימלאות”. מספרים כי מאיר נדף אשר עסק בצעירותו במלאכת הסתתות לבש איצטלה דרבנן והפך להיות רב ומלמד דרדקי. גם מורי סעיד הפך להיות מלמד בשכונת משכנות. אהרון חמדי אשר “מכר” מים בשכונת משכנות עסק בפתיחת גורלות.
בתקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה עבדו בבית הספר לאמנות “בצלאל” כמאה וחמישים פועלים שעסקו במלאכת הצורפות והאמנות. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, והעבודה פחתה והצטמצמה נאלצה הנהלת המוסד לפטר שבעים עובדים, ואלה הפכו להיות סופרי סת"ם.
אחד הנושאים החביבים שיהודי תימן אהבו להעלות אותו לפרקים בשיחותיהם היה היחס הלבבי שגילו האימאמים מושלי תימן כלפיהם. אגדות רבות התהלכו על האימאם יחיה, אשר עליו אמרו כי נהג לצום ביום הכיפורים וכי אחד מבניו היה בן לאשה יהודיה.
צורפי הכסף היהודים הגיעו עד לחצרו של האימאם. סבו של רבי חיים שלום צארום רבי שלום עיראקי שמש כצורף בחצרו של האימאם יחיה.
עשיר תימני אשר רצה להסתיר את מטבעות הזהב שברשותו היה פונה אל צורף כסף יהודי, ומבקשו להטמין את הונו במקל אשר בידו. ואכן, היה הצורף היהודי מכניס את מטבעות הזהב אל תוך מהקל וסותם את קצהו בבדיל וכך התהלך העשיר התימני כשהוא נשען על מקלו ורכושו מהלך עמו.
במלחמת העולם הראשונה שרתו בצבא התורכי בארץ יחידות תימניות קטנות. באחד הימים סר חייל תימני לפחח חיים בן אהרן זית אשר התגורר בשכונת משכנות ובקש ממנו להלחים את רצהו שלמקל שלתוכו טמן את “אוצרו הדל”.
ככל בעלי המלאכה הקטנים היהודים בירושלים, נדדו גם צורפי הכסף התימנים בכפרים אשר מסביב לירושלים, ומצאו בהם את פרנסתם.
יהודי תימן נהגו לפי הכתוב “ולא תוסיפו לראותם עוד”. אולם מספרים, כי בתקופת השלטון התורכי בארץ בקר יעיש אבו סיתה, צורף כסף שהיה נשוי לאשה ספרדיה, פעמיים בעיר מולדתו צנעה.
קשה לותיקי הישוב בירושלים אשר התענו בשנות מלחמת העולם הראשונה, שלא להעלות, מדי פעם בפעם, כמה חויות וזכרונות מאותם ימים. תושבי השכונות התענו תחת ידה הקשה של הבולשת התורכית כשם שהתענו תושבי העיר העתיקה. שוטרים הסתובבו בשבתות בשכונות כדי לגלות את “הפאררים” (המשתמטים) מהצבא התורכי. שוטרים אלה ידעו, כי משתמטים אלה יוצאים ממקומות מחבואם בשבתות ובחגים. מספרים כי במות נשותיהם של המגוייסים לצבא התורכי נהגו משפחות שכנות לאסוף את הילדים לבתיהן וקבלו קצבה (מעאש) משלטונות הצבא.
לאחר שמגוייסים אלה היו שבים בשלום מהשרות הצבאי התורכי היו מקימים מחדש את הבית שנהרס עם צאתם לשרות הצבאי, נושאים להם נשים ומחזירים את הילדים מאותן המשפחות אשר עשו חסד עמהם וכלכלו אותם בתקופת העדרם.
עד כמה פחד הנוער היהודי מהגיוס הצבאי עד כי, חששו צעירים אלו, אף לאחר שובם מהצבא התורכי להופיע ברחובות כי חששו פן ילקחו כשבויי מלחמה על ידי השוטרים הבריטיים. משום כך הסתתרו במשך שבועות מספר, לאחר כניסתו של הצבא הבריטי בבתי הכנסת הקטנים, שעליהם לא עלה בדעתם של השוטרים לחפש.
אפשר להגיד כי לא היתה מלאכה בירושלים שיהודי תימן לא עסקו בה. הם חוננו בחוש מיוחד להסתגל ולהתמחות בכל מלאכה ועבודה. הם לא הזדקקו בעליתם לארץ לקבל הכשרה במוסדות היהודים. אפילו את השפה העברית העסיסית הביאו אתם מבתי המדרש בתימן, ולא למדו את השפה הזאת באולפנים.
כשאני סוקר את תרומתם של בני תימן לחייה הציבוריים והכלכליים של ירושלים, נדמה לי כי חסד עשה אתנו הקדוש ברוך הוא, אשר העלה את בני תימן לארץ, אשר “גיוונו” את חיינו במלאכותיהם ועסוקיהם, ונעימה של שמחת חיים ועליצות חדרה לבתינו ולמוסדותינו. נדמה היה לנו כי אנו בני הארץ הכרנו אותם מזה שנים רבות, ולאחר פרידה ארוכה וממושכת שבו אלינו. בשיחותינו אתם הרגשנו נימה של בדחנות, עליזות חיים ובעיקר בטחון באל. המלים “ירחם השם” היו שגורות בפיהם.
החדר התימני 🔗
בשלוש השכונות הצמודות זו לזו: מזכרת משה, משכנות ישראל וסוכת שלום, היו מצויים בשנים הראשונות להקמתן שני סוגי “חדרים”: החדר האשכנזי והחדר התימני. חדרים ספרדים היו מצויים בשכונה השכנה להן, היא “אהל משה”.
שיטת הלמוד בשני החדרים היתה מעין המשך לשיטת הלמוד שהיתה מקובלת בחדרים בגולה. בין שני החדרים היה שוני, בעוד שתלמידים בחדר האשכנזי ישבו על ספסלים והיו נתונים לפקוחו של המשגיח, והיווה מעין שלוחה לתלמוד תורה “עץ חיים” שהיה מצוי בקרבת מקום במחנה יהודה ובמרכזו בעיר העתיקה בירושלים. הרי החדר התימני היה ברשות עצמו. המלמד התימני היה מרביץ תורה, המשגיח והמפקח כאחד. הבדל ניכר לא היה קיים בין תכנית הלמודים של החדר התימני לזו של החדר האשכנזי. אם בחדר האשכנזי למדו את חבור האותיות, תפילה ופרשת השבוע, למדו זאת גם בחדר התימני. אותה תכנית למודים היתה נהוגה בשניהם אבל בשינוי שיטה ובשינוי היגוי. הקו המשותף בין שני החדרים היה כי בשניהם למדו בשירה, בניגון ובשמחה.
חניכי החדר התימני המשיכו את למודם בבתי הספר העממיים שהיו קיימים באותם ימים, ואילו חניכי החדר האשכנזי המשיכו בלמודם בכתות העליונות שבתלמוד תורה “עץ־חיים” ברובע היהודי.
בילדותנו נפגשנו עם התלמידים התימנים שבאו מהחדרים לאחר שמלאו כרסם בתורה בבית המדרש “דורש ציון” שנוסד בשנת תרכ“ו, על ידי אבי־סבי ר' יצחק פראג, בתלמוד תורה של הספרדים שבעיר העתיקה וכן בבית הספר למל ובבתי הספר של כי”ח.
בימי חג ומועד, סיפר לי המנוח חכם שלום צארום אשר למד בבית המדרש “דורש־ציון” בעיר העתיקה. בתקופת השלטון העותומני נהגנו “לעשות בריחים”. הווה אומר, לברוח בשעות הלמוד ולעמוד על יד ה“סראייה” (בית־הממשלה), לראות בכניסתם של קונסולים, ראשי עדות וסתם אנשי שררה שהיו באים כדי לברך את “המותצרף” (המושל) לרגל החג. משהיינו רואים את הרבנים הספרדים בגלימותיהם הנאות והמפוארות ואתם יחד כמה מעסקני העדה ביניהם את השר אהרן ואלירו כשחרב צמודה לו על ירכו וחזהו עטור באותות כבוד תורכיים וזרים, היינו עומדים כולנו אחוזי כבוד ויראה וביחוד בשעה שפלוגת החיילים התורכים שעמדה בשער היתה דוגלת את נשקה לכבודם. רבנינו שלא היו רגילים לגינוני כבוד אלה, היו נכנסים בפחד וביראה, מרימים מדי פעם בפעם את ידם הימנית אל מצחם לאות תודה והערכה. אף כי יראנו מפני נשקם של החיילים התורכים הרי כשהיו דוגלים את נשקם לכבוד רבנינו וביחוד לכבוד השר אהרן ואלירו, שמלבד היותו עסקן ציבורי היה גם בנקאי נודע, היה נמוג פחדנו ולבנו היה מתמלא שמחה על כל גדותיו.
שאלתי את רבי שלום: כיצד היה נוהג ללכת יום יום משכונת משכנות לבית המדרש “דורש ציון” שבעיר העתיקה השיב: עשינו את דרכנו על פי רוב דרך השער החדש. ההליכה דרך הסמטאות של הרובע הנוצרי היתה פחות מסוכנת מן ההליכה דרך שער יפו.
העוברים ושבים הנוצרים צייתו להוראותיהם של המוסלמים ללכת בצד שמאל (קראו לעומתם “שממל”), כשם שיהודי תימן צייתו להוראותיהם של המוסלמים ללכת בצד שמאל. הם היו אחים לצרה ולא פגעו בנו כשעברנו דרך השער החדש בדרכנו לתלמוד תורה “דורש ציון”.
הכניסה דרך שער יפו היתה כרוכה “בסכנת נפשות”. פרחחים ערבים התגרו בנו. ילדי האשכנזים שאף הם נהגו ללכת ללמוד בישיבת “עץ חיים” בעיר העתיקה, לא הלכו דרך השער החדש. הם העדיפו לעבור דרך שער יפו, לא משום שהיו יותר “גבורים ואמיצים” מאתנו, אלא שהם הלכו קבוצות קבוצות ולפעמים הצטרף אליהם אחד המלמדים.
החדר התימני שלא כחדר הספרדי החזיק מעמד שנים רבות בשכונות אלו, בצידם של החדרים של בני העדה החלבית היא ארם צובא, שהיו בשכונות אחרות.
החדרים התימנים “קלטו” בעונת הפגרה של בתי הספר אשר לא נמשכה שבועות רבים כמקובל כיום, גם תלמידים מבני העדה הספרדית המתגוררים בשכונות הסמוכות, כגון: אבן ישראל, מחנה יהודה ועוד. הם נשלחו לחדרים התימנים, כדי ללמוד את פיוטי החגים וכן כדי להוציא אותם מתחת לגלגלי ה“עגלות” (המכוניות שבימינו) ומרדיפה אחרי “עדרי הצאן” ויחד עם זה גם לתת מנוחה לאמותיהם שהיו טרודות בעניני הבית.
רבים מהתלמידים הספרדים שלמדו בבתי הספר הכלליים בילו את “פגרת הקיץ” בחדרים התימנים, בהם למדו את הזמירות והפיוטים לפי נוסח יהודי תימן. פאות דקות ומסולסלות כפאותיהם של חבריהם התימנים לא היו להם, אבל הם למדו “לשורר” כדרך ילדי תימן ואף להשתמש באותם הביטויים המפולפלים והחריפים שהיו שגורים בפיהם של חבריהם על ספסל הלמודים. במרוצת השנים נעלמו גם החדרים התימנים. בשכונת נחלת אחים קם תלמוד תורה תימני שמנהלו היה יעיש נדאף בו נמצא כיום בית הכנסת “אורח חיים”. בנו של יעיש נדאף, אמנון, מספר כי בתלמוד תורה זה למדו “עברית טהורה” דהיינו לפי המבטא הספרדי. תלמוד תורה אחר בשם “תורה אור” שכן בשכונת נחלת־אחים.
החדרים התימנים היו על טהרת הנוסח התימני. רק מספר קטן של בני עדות אחרות למדו בו. בנו הבכור של רבי אריה לוין למד בילדותו בחדרו של המלמד התימני סעיד משה שאול. כשחזר מארצות הברית לאחר ששהה בה שנים רבות, הפתיע את קהל המתפללים בבית הכנסת של רבי שלום צארום העומד וקיים עד היום הזה, כשקרא מתוך ספר התורה את פסוקיו במבטא תימני. כיום הוא משמש רב בפרדס חנה.
גם בני משפחת החלבנים הידועה בשכונת סוכת שלום משפחת בצון העיראקית, למדו בחדרים תימנים.
החדר התימני הצטיין בנקיונו. הוא דמה לבתיהם של התימנים שנקיונם עורר התפעלות רבה בקרב שכניהם האשכנזים.
בתימן נהגו ללמד את הברכות בעל פה בגיל רך, דהיינו בהיות הילד בן שנה וחצי שנתיים. כשרצה הילד לינוק, ילדי תימן נהגו לינוק עד גיל מבוגר, היה רץ אל שד אמו שם בפיו את הפיטמה ומברך “שהכל נהיה בדברו”.
הרצועה התימנית היתה שונה משאר הרצועות שהיו בידי מלמדינו. הרצועה היתה עשויה ממוט של עץ קטן ובקצהו שלוש רצועות עור קטנות שהיו נקראות על שמותיהם של שלושת האבות. מלמד שרצה לפנק את אחד התלמידים היה תולה על כתפו את מקל החובלין כשרצועות העור היו יורדות מאחורי הגב.
השכונות אשר הוקמו מחוץ לחומות העיר העתיקה היו שופעות חדרים, אלה הם “הגנונים” שאליהם הלכנו בילדותנו. ילדיהם של התושבים הספרדים בשכונות אלו ובשכונות הסמוכות דהיינו אהל משה וזכרון טוביה, הלכו לחדריהם של חכם יהודה כהן שעלה לארץ מיון שאליו הלכתי אף אני בילדותי, לחדרו של חכם רפאל טראבולוס שהיה סמוך לבית הכנסת טראנטו אשר בשכונת אהל משה, לחדרו של חכם סוריאנו אשר בשכונת זכרון טוביה, ולחדרו של חכם בכור מלכה בו למד בילדותו רבי שלום צארום.
החדר התימני הראשון היה בחצר חנוך. בעל החדר היה מורי דאוד סאלים. זה היה החדר הראשון בשכונת משכנות שאליו נתקבלו תלמידים מבני ארבע עד שבע. בעל הבית משה חנוך נהג לבקר בחדריהם של הילדים התימנים ולחלק לתלמידים ולמלמדים פרסים.
מורי דאוד סאלים, היה המלמד התימני היחיד שהקדיש את עצמו, במשך כל שנות חייו למלמדות ולא נהג כפי שנהגו מלמדים אחרים שעסקו במקצועות שונים, וכשההצלחה לא האירה להם פנים שבו ועסקו במלמדות.
בין המלמדים התימנים שהרביצו תורה בקרב ילדי השכונות היה סעיד מוסה בן משה שאול, אשר ניסה תחילה את מזלו במכירת צעצועים לילדים, ומשלא הצליח במקצועו, פתח חנות מכולת קטנה וכשהעסקים “בחנות” לא “הלכו”, פתח חדר. כן מזכירים את החדר של חיים דאר, ואת החדר של שלום כהן שהאריך ימים עד שנת תשכ"ד. כן ראוי לציון חדרו של שמעון כהן שנשא את בתו של יוסף ג’מאל הקבלן, מלמד זה היה חשוך בנים. מספרים כי תלמידיו אהבו אותו מאד, ועד היום נוהגים תלמידים אלה “לעשות אשכבה” לנשמתו בעלותם לספר תורה. אומרים כי חדרו של מורי שמעון כהן היה החדר התימני האחרון בשכונות אלו.
המלמד התימני הראשון בשכונת משכנות בימי השלטון התורכי היה עודרוס, שעלה לארץ מאחד מכפרי תימן. חדרו עמד בבתי הגורל. מלמד זה נהג להתפאר כי תלמידיו הצטיינו בלמודיהם תודות למכות שהיה מחלק להם ברצועה שהיתה בידו.
ואכן הוא נקט לפי שיטת הלמוד התימנית ושאר עדות המזרח האומרת “לא יתעלמו אלא בלסוט” דהיינו, אין התורה נקנית אלא בשוט. וכשהמלמד התימני היה עוזב לשעה קלה את החדר לרגל עסוקו היה מפקיד את השוט בידי אחד התלמידים שעליו סמך. אולם לפעמים ניצל את השררה הזמנית הזאת שהוענקה לו כדי לסדר את חשבונותיו עם יריביו.
שיטת הלמוד בחדרי התימנים היתה מבוססת על שנון בעל פה. תלמידים בני שנתיים ושלוש למדו לשנן קטעי תפילה בעל פה, והמצטיינים בקרב התלמידים למדו את חבריהם. אמהות נהגו להביא לחדר ממתקים וסוכריות כדי ש“המורי” יחלק אותם בין תלמידיו. שכר הלמוד “למורי” ואשתו אשר שמשה אף היא כ“גננת” ועזרה על ידו היה משתלם לפרקים בעין ולא בכסף. הורים נהגו להביא לפי תור למשפחת המלמד, ארוחת צהרים שאותה לא יכלה אשת המלמד להכין מחמת היותה טרודה בעניני החדר. לפרקים אף נתנו בידי “המורי” מספר אגורות כשכר טרחה.
בהגיע הילד לגיל ארבע היה עולה לתורה. הוא ידע את הברכות בעל פה. ברדתו מ“התיבה”, נהגו יחדי בית הכנסת למלא את כיסיו של התינוק בן הארבע בסוכריות.
האם התימניה נהגה להביא לחדר ביום הראשון לכניסתו של הבן קערה של “לסיס”, גרגירי דורה, שאותם שרו במים ופזרו עליהם אבקת סוכר. מתנה דלה זו היתה מיועדת כדי “לכפר” את פני חבריו ורעיו בחדר.
לפעמים סייעו תלמידי החדר בשכונות אלו לרפואתם של חולים. אל החדר סרו אמותיהם ונשותיהם של החולים ששכבו על ערש דווי, חלקו לילדי החדר סוכריות וממתקים והקשיבו לאמירת כמה מזמורי תהילים מפיהם של “עוללים ויונקים”, ו“מי שברך” על ידי המלמד לרפואתו של החולה.
שאלתי פעם את רבי שלום צארום משום מה לא יצאו מקרב התימנים אנשי מעשה, סוחרים ובעלי עסקים, וזאת בזמן שהשכנים מבני העדה באשכנזית המתגוררים בשכונות אלו הפכו להיות בעלי עמדות נכבדות בחיי המסחר. השיב לי כי הסיבה לכך היא כי החדר התימני לא נהג ללמד את תלמידיו את יסודות החשבון. את כל החשבונות עשינו בעל פה. גודעי, אחד מגדולי הירקנים בשכונתנו, ניהל את חשבונות חנותו באותיות עבריות שאף אחד, לרבות אביו, לא יכול היה לעמוד על סודות חשבונותיו ולפענח אותם.
ל“שקצים” שבין התלמידים שהרבו להציק למלמדיהם, נכונו עונשים חמורים יותר. שכונות אלה מלאות מרתפים, ומרתפים אלה שמשו בעבר מעין מחסני אגירה של מצרכי מזון לעונת החורף כגון פחי גבינה, שמן, קטניות ושאר צרכים. מאחר שהיציאה מהבית בימי גשמים ושלגים היתה קשה. לאחר מכן השתמשו חלבני השכונות במרתפים אלה כדי “לאכסן” בהם פרות וכבשים. במרתף ביתו של הרב צארום “שכנו” ארבע פרות בריאות בשר ולא נודעו כי באו אל קרבו. ואילו בימי מלחמת הקוממיות שמשו מרתפים אלה כדי לארח בהם את בני הבית ושכנים שמצאו בהם מחסה ומסתור מחמת הפגזים שהמטירו חיילי הלגיון הערבי על תושבי ירושלים.
מבין המלמדים התימנים שהחזיקו חדרים בשכונות אלו, זוכר אני במיוחד את המלמד התימני אשר האריך ימים והעמיד תלמידים רבים, הוא רבי שלום הכהן אשר הכרתיו בימי ילדותי כשנהגתי להתפלל עם אבא ז"ל בבית הכנסת הקטן העומד וקיים עד היום הזה ברחוב יעבץ, ואשר נקרא על שמו של הנדיב הבוכרי מוסאיוף שחצרו הגדולה שמשה לפנים מקום מגורים לבני המשפחה ואשר כיום שוקקת חנויות, דירות ומשרדים.
ר' שלום כהן נולד בשנת תרל“א ועלה לארץ בשנת תרנ”ב. תחילה למד בישיבת חותנו רבי לשום יוסף עיראקי במשכנות ובישיבתו של רבי יחיא צארום בעיר העתיקה.
למעלה מחמשים שנה היה רבי שלום כהן שמש בית הכנסת הזה, הקפיד על נקיונו והשגיח על הילדים לבל יפריעו בשעת התפילה.
בערב שבת נוטל היה את החצוצרה, עולה לקומה השניה של בית הכנסת, המשמשת עזרת נשים, פותח את החלונות הפונים לרחוב אגריפס וליתר השכונות באותו רחוב ומכריז על כניסת השבת.
תקופה קצרה עבד רבי שלום כהן בחנותו של משה חי בן נאים, שעסק במכירת תשמישי קדושה. החנות נמצאה סמוך לבית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי. רבי שלום הצעיר עסק בחתוך עורות.
אולם עיקר עיסוקיו של רבי שלום בן חיים הכהן היה במלמדות. בנו סעדיה כהן המשמש אף הוא מורה באחד מבתי הספר העברים בירושלים מסר לי את הפרטים הבאים על אביו.
מוצאו מהעיר צנעא. בעלותו לארץ, לקח אתו נוסף לציוד הדל, מעדר וזאת כדי להביא לקבורה את העולים אשר היו בשיירתו ולא זכו לעלות לארץ ישראל.
בבואו לארץ עסק ר' שלום כהן באותו מקצוע שהיה נחלתם של כל העולים התימנים, כתיבת ספרי תורה, תפילין ומזוזות. עולי תימן הכשירו את עצמם בכתיבת סת"ם טרם עלותם לארץ. מקצוע שפרנס את בעליו בכבוד.
לאחר מכן נתקבל לבית הספר למלאכה “בצלאל”, שם עסק עם שאר הפועלים ובעלי המלאכה התימנים ברקיעת חוטי פליגראן, חוטים שהיו מיועדים לקשוטם של חפצי כסף.
רבי שלום עסק גם בהובלת ארוחות צהרים מבתיהם של סוחרים שגרו בשכונות החדשות לחנויותיהם בעיר העתיקה. באותם ימים לא ידעו בעלי החנויות מהי הפסקת צהרים, והחנויות היו פתוחות משעות הבוקר המוקדמות ועד לשעות הערב המאוחרות. הסוחרים שהו בכל שעות היום בחנויותיהם וסעדו בהן את ארוחת הצהרים.
במלאכות רבות עסק רב שלום כהן בימי חייו. הוא נמנה בין מוכרי העתונים הראשונים בירושלים, מכר את עתוניו של בן יהודה בחוצות ירושלים, היה איש זריז וקל רגלים וחינו משך אליו את קוני העתונים.
אולם מכל המלאכות והעסוקים שעסק בהם בימי חלדו הרי המלאכה החביבה על ר' שלום ביותר היתה המלמדות, שבה עסק עד זקנה ושיבה.
החדר נמצא בדירתו הקטנה. הילדים שנתקבלו “לבית מדרשו” היו בני שלוש שנים ואף למטה מגיל זה. הוא נהג לטפל בהם בחיבה ובאהבה, מאכיל ומשקה אותם, ואף מסייע להם בעשיית צרכיהם. משהיו שואלים אותו משום מה נוהג אתה לקבל תינוקות אלה שטרחתם מרובה, היה משיב כי מצווה לטפל בהם, שכן אמותיהם מרובות ילדים הן וטרודות בעסקי הבית ואין שעתן פנויה לטפל בהם.
הוא נקט בשיטת לימוד מקורית. לימד את האותיות מתוך שירה כפי שנהגו המלמדים האשכנזים. שירה זו שעשעה את התלמידים בשעת הלמוד והחזיקה אותם ערים ומקשיבים. הוא הקפיד במיוחד בהיגוין של האותיות. את האות נהג לתלות על “מקל” ולאחר מכן חיבר לה את התנועות.
את שעוריו נהג באוירה של שמחה. הוא נהג לשמח את תלמידיו בכל חג ומועד. בחג הפורים היה מכין בובה בדמותה של אסתר המלכה, בחג החנוכה היה מדליק עם תלמידיו את החנוכיה ובט"ו בשבט חילק להם פירות.
הוא לא ישב במקומו “בנחת ובשלוה”, כשם שנהגו לשבת שאר מלמדים. מאחר שהחדר שכן בדירתו, הוזמן מדי פעם בפעם על ידי אשתו לסייע בידה בעבודות הבית. למרות התעסקותו בעבודות הבית היתה דעתו נתונה לתלמידיו ועקב אחרי לימודיהם.
אשתו הראשונה סעדי סייעה בידו וטפלה אף היא בתינוקות.
לאחר מלחמת העולם הראשונה, לימד בתלמוד תורה “תורה אור” שנוסד על ידי עסקני העדה התימנית. משנסגר המוסד, שב שנית למלמדות. מספרים כי תלמידיו ידעו לקרוא בסדור ולהתפלל בבית הכנסת עוד בגיל חמש שנים.
אחד התלמידים הספרדים שלמדו בחדרו של רבי שלום מספר כי חדרו של רבי שלום היה בן שני חדרים. בחדר הפנימי שהיה רחוק מהרחוב הושיב את התלמידים הקטנים כי חשש פן “ימלטו” מן החדר ויסתובבו ברחבה הסמוכה לקופת חולים אשר ברחוב מסילת ישרים, ואילו את התלמידים המבוגרים הושיב בחדר הסמוך לרחבה.
לעתים רחוקות נהג רבי שלום להעניש את תלמידיו. מחסן קטן עמד סמוך לדירתו שאליו נהגו לרדת במדרגות מספר. על התלמידים השובבים איים כי “יוריד” אותם לבור, דהיינו למחסן, אולם רק לעתים רחוקות הוציא את איומו לפועל.
רבי שלום אהב שירה וזמרה כשם שאהבו בני עדתו, ונטל חלק בחוגים ובקבוצות ללמוד שירה וזמרה שהתכנסו במוצאי שבתות. חוגים אלה הפיצו את שירתו של רבי שלום שבזי.
בחתונות ובמסיבות פדיון הבן נטל חלק פעיל. בהיותו כהן ניהל את “תפקידו” בחגיגת “פדיון הבן” בצורה המשעשעת ביותר, והפך להיות שחקן. נוהג היה לקחת את הבן הבכור מהוריו, ומעמיד פנים כאילו הוא לוקח אותו לביתו. בשעה זו היו ההורים מפצירים בו כי יחזיר להם את בנם בכורם. התנהל מעין משא ומתן בין הכהן וההורים מסביב לפדיון הבן, ואילו האורחים שהיו באותו מעמד עקבו בעירנות רבה אחרי “המקח והממכר” הזה שהיה מסתיים כמובן בהחזרת הבן הבכור להוריו תמורת חמשה שקלים.
במסיבות שהיו נערכות במוצאי שבתות לכבוד החתן והכלה היה יוצא ברקוד כש“הנרגילה” מונחת על ראשו. לא היתה שמחה של מצוה שלא השתתף בה. בארועים של ברית מלה נוהג היה לעמוד בפתח בית הכנסת ולשיר את השיר הנהוג בקרב עדות המזרח “ביום השמיני ימול בשר ערלתו”.
אף כי התפלל במשך חמישים שנה בבית הכנסת של הספרדים, נשאר נאמן למסורת של יהודי תימן, לפיוטיה ולחניה. קולו היה ערב ונעים.
מספר בנו: כשנשאתי לי אשה, לא עמד בו הכוח להשתתף בשירה וברקודים. הוא שר את השיר “אהוב מהר המור” ולא יסף.
בעלית הגג של בית הכנסת מוסאיוף שאותו שרת בנאמנות במשך למעלה מחמישים שנה שבק חיים לכל חי.
— — — —
פרטים על החדרים הספרדים ברובע היהודי בעיר העתיקה בין אלה שנוהלו ע"י חכמים ובין אלה שנוהלו על ידי “גננות” (מאיסטראס), שמעתי מפיהם של ישישים וקרובי משפחה.
העונשים בחדרים הספרדים היו חמורים הרבה יותר מהעונשים שהיו נהוגים בחדרים האשכנזים. על יד מקום מושבו של המלמד היה תלוי שוט שהיה “עשוי” מאבר המין של השור. המלמדים קראו את השוט הזה “איל פאלו די לה ערוה” (דהיינו מקל הערוה).
אולם בבתי הספר הוחלף “השוט” הזה במקל. מספר אחד מבוגרי בית המדרש “דורש ציון”. פעם רצה חכם י.א. ששמש בצעירותו כמורה לשפה הערבית להענישני. קרא את השמש “טיו יוסף לוי”, ובקש ממנו להביא את מקל העונשין שעליו מסומן “כתה א'”. משלא מצא השמש את המקל שהיה מיועד לתלמידי כתה א' הביא במקומו את המקל שהיה מיועד לכתה ג‘. מה עשה המורה הלך בעצמו לחפש את המקל שהיה מיועד לכתה א’. משיצא את הכתה נשא התלמיד את רגליו וברח, המורה רדף אחריו וזרק את המקל אשר פגע ברגלו.
כשם שנכדינו שופכים לפעמים את “זעמם” על “גננות ומורות”, על ידי חיבור חרוזים ושירים השופעים “דברי נאצה”, כביכול, עליהן, כך שמעו “חכמינו” מפינו בקול רועד “מנגינות נקמה”. אחד “השירים” הידועים שחוברו באותם ימים ושהיה מושר בצוותא, בסמטאות העיר העתיקה היה השיר שנקרא “חכם מנחם טליגה” (חכם מנחם בעל כיס הטלית) וזה היה לשונו של השיר: “חכם מנחם טליגה לה מוז’יר סייגה איל מרידו קושו לה ב’אב’ה ביסקוג’ו” שיר ללא כל “רמה שירית” וקשר לשוני. “חכם מנחם בעל כיס הטלית, אשתו עורת ובעלה צולע ואילו הסבתא דומה לכעך”.
רובע הגוזלאנים בעיר העתיקה, ששמונים אחוזים מתושביו היו ערבים, היה ידוע כמקום פורענות. בשער רחוב השרשרת, לפני הפנייה לכותל, מספר בן העיר העתיקה, נ.ל. נהגו להתאסף ילדים ערבים ולחכות לנו, תלמידי החדרים כאשר היינו שבים בשעות הערב במאוחרות לבתינו.
בימים בהם היה מספרנו גדול, דהיינו שמנינו עשרה תלמידים, והם היו המעטים, היינו מרהיבים עוז בנפשנו ומתגרים בהם. אולם כשמספרם היה גדול ממספרנו, יראנו לנפשנו, והסתתרנו מאחורי גבו של אדם שעבר באותה שעה באותה סמטה, וכך הצלחנו להמלט על נפשנו.
תמיד חששו האמהות אשר בעיר העתיקה, לתת לילדיהן הקטנים להתהלך חפשיים בסמטאות החשוכות והמפותלות, מספר מר נ.ל.:
מאחר שהייתי ידוע כאחד הילדים השובבים ביותר ברובע, נעתרה אמי לבקשתי להרשות לי להתהלך חפשי בסמטאות. אולם כדי שלא “אלך לאבוד”, ואתעה בדרכי העיר העתיקה, היתה נוהגת לקשור על מרפק היד חבל דק, וכשרצתה להחזירני הביתה היתה מושכת בחבל ואני הייתי נמשך וחוזר לאטי. ואכן חבל זה הציל את חיי. באחד הימים נסתה אחת הצועניות לזכות מן ההפקר ולחטוף אותי (ואכן היו באותם ימים מקרי חטיפות כאלה). והנה באותה שעה משכה אמי בחבל. משראתה הצוענית שהנני נמשך אחר החבל, נמלטה על נפשה.
מי היו הגננות האלה “המאיסטראס”. מספר נ.ל. בן ירושלים. אלה היו בעיקר נשים אלמנות שעלו לארץ מהגולה וכדי למצוא את מחיתן נהגו לכנס בבתיהן משעות הבקר עד לשעות הערב שמונה או עשרה תינוקות. תינוקות אלה נהגו להביא אתם בכל בוקר את ארוחותיהם. אחת “הגננות” נהגה להפריש “מעשר”, דהיינו היתה נוטלת את “החלקים השמנים” שבארוחות ומפזרת את הנותר בין יתר “הספרטאסינים” (כלי שבו היו האמהות שמות את הארוחות). גננת זו לא נהגה לשטוף את הלכים לאחר שהתלמידים סיימו את ארוחותיהם, ומחזירה אותם לאמותיהם כשהם מלוכלכים. פעם הרגישה אמו, כי בצלחת שבנה הביא אתו היו שאריות של עגבניה. אמרה לבנה, אני לא נתתי לך עגבניה אני שמתי בצלחתך לארוחת הצהרים קציצות של מוח. האם שתקה וכמובן שלא יכלה להעיר לגננת על “החילופין” האלה.
בין “הגננות” שבאותם ימים מזכירות זקנות ירושלים את בכורה צרפתי, שלמדה את הבנות המבוגרות רקמה ועריכת מכתבים, (היו הורים שחששו ללמד את בנותיהן לכתוב פן תנהלנה חליפת מכתבי אהבה עם אהוביהן).
בכורה צרפתי זו התגוררה ברחוב הבאשיטים (קרי רחוב חב"ד) בבית “החזקה”, של משפחת צרפתי, שנקרא בשם “דאד אל ווקף” (בית ההקדש).
מסתבר כי גננת זו היתה ידועה כגננת מוכשרת, כשהיתה תלמידת “בית הספר לבנות של הגברת לנדאו” רצתה המנהלת לשלוח אותה להשתלם באחד ממוסדות החינוך בחוץ לארץ. אולם המועמדת דחתה את ההצעה, כשם שגם אחרות דחו את ההצעה, מחשש של כשרות.
על “הגננות” (המאיסטראס) של אותם ימים ספרה דודתי, מרים מזרחי, שהתגוררה בימי עלומיה בירושלים.
לפעמים שמשנו אנו התלמידות ב“גן” כשואבות מים. ירדנו אנו הפעוטות לבור, “ומלאנו את הכדים מים” (טראייר קנטרוס די אגואה).
בין “הגננות” אשר היו בימי ילדותה, היא מזכירה את לונאג’י די גירון שהגן שלה עמד מול תנורו של דאוד, ואת הגננת אסתר די ביבאס.
ישבנו, ספרה דודתי, כל היום על גבי מחצלאות של קש שהיו ספוגות שתן. בנות שהפריעו ל“גננות” הושקו בשתן שאותו סיפקו חברותיהן הפעוטות. פעם בקר “בגן” אבא, סבך אברהם אופלטקה, בנו של הרב יצחק מפראג, וכשראה את הפעוּטות בשעה ששתו “את המים המאררים” האלה. התרעם על הגננת, ובקשה שתבטיח לו כי עוד לא תשתמש בעונש זה, כדי “להשקיט ולהרגיע” את הפעוטות הקטנות.
ואכן מאותו יום, חדלה הגננת להשקות את הפעוטות “המורדות והסוררות” את המשקה הזה, ואנו נשמנו לרוחה.
הנוהג להשקות מי שתן של תינוקות היה מצוי בקרב עדות המזרח. “תרופה” זו שמשה לא רק כדי להשקיט את “חמתם” של תינוקות, אלא כאחד מאמצעי הרפואה למחלות שונות, ובעיקר להרחקת עין הרע.
אמותינו הביאו לעולם ילדים רבים או כפי שהיינו נוהגים להגיד “פאריר אה מינודו”, דהיינו הולידו “דק דק”, וכשרצו לנוח מעמלן נהגו אמותינו, להוסיף לגננות מספר פרוטות על שכרן השבועי, וזאת בכדי שתאבנה להחזיק את הילדים הקטנים בבתיהן בשבתות ומועדים. וכך בשכר פרוטות נוספות אלה יכלו להנפש בשבתות ובמועדים מעמל גידול בנים. בין הגננות שנעתרו לבקשותיהן של אמותינו נמנתה “המאיסטרה” בוליסה די אנג’יל.
מגידי עתידות ופותחי גורלות 🔗
בילדותנו המתה ירושלים ממגידי עתידות, פותחי גורלות, חסידים, מקובלים, ומכוונים, אשר דלתות בתיהם היו פתוחות לכל מר נפש ומוכה גורל שנפשו ערגה לטיפת ניחומים.
הם התגוררו בסמטאותיה האפלות של ירושלים הישנה ואף בשכונותיה החדשות של ירושלים. הם ישבו בחדרים קטנים ואפלים וכל “מכשיריהם הרפואיים” היו ספרי תהלים, זוהר וקבלה, ספרי קבלה מוסלמים כגון כיתאב אל סיחר (ספר הכישופים), או ספר “שמש אל מעראף אל כוברה” (מאור החכמות הגדולות), גליונות נייר לבנים, שעליהם רשמו קמיעות וסגולות ובהן שמות מוזרים של מלאכים שלא שמענו עליהם, קוים אלכסונים, ישרים, מרובעים ומשולשים. לפניהם עמדו קערות מים שעליהן צפה שכבת שמן שלתוכה הציצו ו“ראו” דמויות ואותיות שונות.
מבקשי הנחמות, ישבו לפניהם בחרדת קודש וקבלו עליהם לקיים את כל “התרופות והטיפולים” שאותם מילאו בדחילו ורחימו.
כל דאגתם היתה להביא מזור ורפואה לחולה ותקוות למרי נפש. אוירה של ירושלים היתה ספוגה באותם ימים רוח של דביקות והשראה עילאית. על־יד מגידי עתידות ופותחי גורלות אלה היו ישיבות של מקובלים “בית אל”, “שער השמים” ועוד, שתלמידיהן הסתגפו והתענו כדי להביא את הגאולה לעם נדכא ומושפל. קבוצות של חסידים מוסלמים שכנו אף הן בחצרות הסמוכות ל“מסגד אל אקצה” והסתגפו לפי דרכם ולהם קהל של תלמידים מאמינים ומעריצים.
ישיבת “שער השמים” שכנה על יד בית הספר:“דורש ציון” (“לה אישקולה די פראג”) בית הראש“ל יש”א ברכה ותלמוד תורה של הספרדים בעיר העתיקה. את ישיבת “שער השמים” יסדו שני רבנים אשכנזים שמעון הורביץ וחיים אוורבאך. האשכנזים רצו, כך מספר רבי יעקב הכהן מבני העדה המערבית, להקים דור של מקובלים. מסתבר, כי הם כנראה קנאו במקובלי הספרדים, המערבים, והחלבים ולכן בקשו את הרב המערבי אליהו אל־ אג’מי שישמש מעין מדריך למקובלים אלה. הרב אל־עג’מי היה חבר בית דין וידוע היה בגדלותו בתורה ובנסתר.
וכשם שפנו תושבי ירושלים לרופאים ורוקחים כדי למצא מזור ותרופה למחלותיהם הגופניות, כך פנו גם אל מגידי־עתידות ופותחי־גורלות כדי לקבל מהם תרופות וסגולות למחושים שחשו בנשמותיהם ובקשו פתרונות לצרותיהם היום יומיות. הם בקשו שיקוי ללבבות נשברים, שיקוי “שרופאים בני תמותה” לא יכלו לספק להם.
בדרך כלל פנו “מבקשי הנחמות” היהודים אל פותחי־גורלות יהודים. אולם לפרקים דפקו היהודים על פתחיהם של מגידי־עתידות מוסלמים. ומספרים, כי אף שכנים מוסלמים שהתגוררו בשכנותם של יהודים פנו אל פותחי־גורלות יהודים. שיתוף לבבי ונפשי היה קיים באותם ימים בין בניהם של יצחק וישמעאל.
הבאנו ל“רופאי נפש” אלה את חולינו. הובלנו אותם, לפי עצותיהם והוראותיהם, למערת אליהו הנביא בהר הכרמל, לכנסית אלחד’ר בבית־ג’אלה, ולפרקים אף אשפזנו אותם בבית חולים בבית לחם, ובבית החולים לחשוכי־מרפא שעמד בפתחה של ירושלים, מול תחנת “אגד” היום. ואם לא הועילו תרופות אלה, הובלנו אותם גם לבית החולים שהיה נודע באותם ימים רחוקים, ששכן באחד מכפרי הלבנון שהיה נודע בשם “אל עספוריה”, ואחדים אף הרחיקו לכת, ועד וינה המעטירה הגיעו. ומשכלו כל הקיצין עזבנו אותם לנפשם והם התהלכו בחוצות ירושלים עצובים ומדוכאים ורחמינו נכמרו עליהם.
בצר לאמותינו, כשבנותיהן הגיעו לפרקן והן עוד “יושבות בית” ומחכות לחתן טוב, “און פרטידו בויאנו” שיבוא ויקח אותן מבתיהן, והוא מתמהמה לדפוק בדלת בתיהן ולבקש את יד בנותיהן, או שנזדמן בן זוג נאה ולאחר שבועות מספר, אם מחמת לשון הרע או מחמת רכילות או עינא בישא “שבר” את ארוסיו, אל מי היו פונות אם לא לפותחי הגורלות ומגידי העתידות התימנים שיראת אלוקים על פניהם, שהתגוררו בשכונות אלו. אל פתחיהם היו משכימות ומעריבות, במסתרים כדי שהשכנות והמכרות לא תראינה אותן בצאתן ובבואן. ובפני הפסיכולוגים החביבים של אותם ימים, היו שופכות את מרי שיחן ומפילות תחינתן בפניהם שיסייעו בעדן, בעזרתם של המלאכים הטובים שאתם הם באים במגע, לפזר את העננים שהצטברו בשמיהן, ולהחדיר ללבותיהן שביב של תקוה ואושר.
פותחי הגורלות הידועים והמקובלים בתוכנו היו בעיקר מבני העדה המרוקנית ומבני העדה התימנית. בני העדה הספרדית לא עסקו בעתידות, ואילו בני העדה האשכנזית היו “מקטני האמונה” ולא פנו ל“רופאי מחושים” אלה.
גם כיום מצויים בירושלים בשכנותם של גדולי הרופאים הפסיכיאטריים ומוסדות המחקר הרפואיים בעלי “סגולות” הממשיכים לרפא חולים, “חולי גוף ונפש”. בשכונותינו החדשות מצביעים על פותח־גורלות אחד המתגורר בשכונת קטמון (משה גיאת), ואחד המתגורר בנחלת־ציון (משה רצהבי). ואילו המוסלמים עודם מחזיקים במנהגי אבותיהם ופונים לפותחי־גורלות המצויים עדיין בסמטאותיה של העיר העתיקה. פותחי־גורלות ומגידי־עתידות אלה מכריזים בפומבי על “סחורתם” בפסוקים ובציורים המקשטים את שערי חצרותיהם.
פותחי־הגורלות התימנים הלכו לבית עולמם. אולם מעשי נפלאותיהם שגורים עדיין בפיהם של רבים מתושבי ירושלים הותיקים; מעשים נפלאים אף על מחלות גופניות אנושות, שידם של רופאים גדולים ובעלי שם קצרה מהושיע.
מספר א.ט.: בשכונת ימין משה מונטיפיורי התגורר פותח גורלות מבני העדה המרוקנית, אשר אמץ לו בת. לאחר מותו היתה הבת עומדת בעזרת הנשים ואומרת קדיש.
כן ספר על אחד מסוחרי הבדים הנודעים בירושלים, בכור מ. שהתגורר בשכונת מונטיפיורי, אשר כתת רגליו ונסע לקהיר, כדי “לשחר את פניה” של אשה אחת פותחת גורלות שעל פתחה צבאו נכבדים רבים, מבני עדות שונות. חנותו של הסוחר נפרצה והוא נסע אליה כדי שתגלה את הגנב אשר פרץ לחנותו.
פותחת גורלות מפורסמת זו ששמה היה אמה זכתה לשם גדול במצרים ובארצות הסמוכות. היא היתה ילידת סלוניקי ובשנת 1920 בקרה בירושלים.
על שני פותחי־גורלות ידועים שהתגוררו בשכונת “משכנות” אספר להלן.
מורי סאלם נג’אר התגורר בקרבת תנורו של יהודה אשר בשכונת “משכנות”. הוא היה בעל קומה נמוכה, מבנה גופו איתן ועיניו הגדולות והשחורות הפיקו בינה ותבונה. פניו עגולים ומצחו חלק ורחב. הוא לבש כדרך בני תימן “גלביה”, כתונת ארוכה שכיסתה את גופו, ועל ראשו חבש כיפה שחורה בנוסח בני תימן. על אף גופו הכבד והמסורבל היתה הליכתו קלה וזריזה.
דרך שער הברזל נכנסו לחצרו הקטנה. חצר זו שימשה מעין חדר־המתנה. את פניהם של “דורשי עצתו” קיבל בחדרו הקטן והחשוך שהאור חדר אליו דרך חלון קטן שפנה לחצר. החושך ששרר בחדר השרה אוירה של מסתורין. דרך דיבורו היה קל ושוטף. העברית שבפיו היתה עברית תנ"כית נוסח בני תימן, בדיבורו, מספרים אלה אשר השכימו לפתחו, היתה מידה רבה של שיכנוע.
את אורחיו, גברים ונשים מכל שכבות הישוב הירושלמי ואף מערים אחרות ששמעו את שמעו ופקדו את חצרו, קיבל בשובה ונחת. כל אורח שהה אצלו שעה ארוכה. הוא ישב על מזרון ואת גופו הגדול השעין על כרים סביבו. סמוך לו עמד שולחן קטן ועליו כמה ספרי קודש, אלה היו “המכשירים הרפואיים” שהשתמש בהם. תחילה היה נותן “לחולה” לשפוך את מרי שיחו (כפי שנוהגים ה“פּאציינטים” לשפוך את לבם ולתאר את בעיותיהם כשהם שרועים על ספותיהם של הרופאים־הפסיכיאטרים בימינו). שיטתו היתה לתת לכל אדם לשפוך תחילה את מרי לבו. נוהג היה לאמור לו “דאגה בלב איש ישיחנה” — ולא “ישחנה”, דהיינו לא יסתיר אותה במעמקי לבו מלשון “שחה לעפר נפשי”.6
בשעה זו כשהיה ה“חולה” שופך את מרי לבו ושוטח בפניו את צרותיו, ומתאר את “בעיותיו”, כפי שהן נקראות היום בפיהם של הרופאים־הפסיכיאטרים, היה שוקע בהרהורים ומחשבות.
לאחר מכן היה מוציא מורי סאלם מתחת לצוארון “הגלביה” חתיכת פח מאורכת ונוצצת. זה היה אחד המכשירים הרפואיים העיקריים שהשתמש בו בטרם “רשם” את תרופותיו וסגולותיו. נוטל היה את “הקמיע” שהיה קשור בשרשרת על צוארו ומעבירו על דפי אחד הספרים שעמדו על שולחנו הקטן ומבקש את אורחו להסתכל על הפח הנוצץ הזה, ולהגיד לו כמה סוגי אורות רואות עיניו. אבחנתם של סוגי האורות היתה תלויה כמובן בכוח ראייתו של ה“חולה”.
לאחר בדיקה ראשונה זו היה מורי סאלם נוטל פיסת ניר, רושם לעצמו בכתב רש"י שמותיהם של מלאכים ושאר דברי סוד. משסיים לרשום את הקמיע היה מוסרו לידי החולה, ומבקשו להכניסו אל תוך צלוחית של מים ולשתות מהמים הללו מספר פעמים ביום, ולזרוק מספר טיפות מסביבו כסגולה כנגד השדים והרוחות.
תרופות רבות ושונות היו בידי מורי סאלם, ולא אוכל לפרטן, כי יכלה הניר והן לא תכלינה. לפרקים היה מבקש להביא לו “קרבנות” של עופות, דהיינו תרנגולים או תרנגולות, הכל לפי סוג המחלה. למחרת היה הלקוח מבקר בחצרו של מורי סאלם כשבידו האחת אוחזת את הקרבן שהביא כדי “לכפר על עוונותיו”. מספרים כי את הקרבנות הללו לא היה נוטל לעצמו, אלא היה מקריב אותם כליל על “מזבחותיהם” של תלמידי חכמים נזקקים ועניים. אולם אם הבעיה אשר הוצגה בפני מורי סאלם היתה קשה ונבצר ממנו למצוא לה פתרון, היה משקיע עצמו בשינה קלה שנקראה בפיו בשם “שאלת חלום”. לאחר שהיה מתעורר משינה קלה זו היה מבקש את האורח לשוב אליו לאחר ימים מספר “כשהחלום ישוב אליו שנית”.
משנסתיים הביקור היה האורח נוטל את ידו של מורי סאלם, מגישה לפיו ומנשקה, ודרך אגב היה שואל כמה עליו לשלם בעד “הביקור”, ומורי סאלם היה משיב כלאחר יד ובחצי פה “כמתנת ידו”, דהיינו, תן את אשר ידבנו לבך.
רבי שלום צארום, שהיה שכנו של מורי סאלם, מספר כי הוא הביא את תורתו מתימן. הוא נהג לחלק את “שכר טרחתו” עם העניים והנזקקים, וזאת משום שהוא עסק בקבלה מעשית וחשש כי כתוצאה מכך ימותו בניו. ואכן שלוש מארבע נשיו הלכו לבית עולמן ואשתו הרביעית (אשר נתאלמנה — הוא נפטר בגיל ששים שנה) ילדה לו שני בנים ושתי בנות.
רבי שלום צארום מוסיף לספר: כשמורי סאלם היה עייף מרוב עבודה עם לקוחותיו, היה פונה אליהם ואומר להם “עכשיו לכו לשלום ושובו לבתיכם, כי מלאכי המזלות שבו אף הם לנוח בבתיהם”. משהיו הולכים מלפניו היה סר לבית שכנו, רבי שלום צארום, משתרע על הספה, נוטל כוסית עראק (“השלישית”) בצירוף כמה פירות יבשים (ג’עלה) ויוצא בריקוד וזאת כדי להתפרק מהעייפות ומטירדתם של הלקוחות.
מר משה מאן, אשר התגורר בילדותו בשכונת משכנות מספר שמורי סאלם שימש נושא להתענינות וסקרנות אצל ילדי השכונה, אשכנזים וספרדים כאחד. שער הברזל של ביתו היה תמיד נעול. רק אנשים שקבעו מראש את מועד ביקורם הורשו להיכנס אל תוך החצר. ילדי השכונה סיפרו, כי למורי סאלם היה סוד ושיח עם השדים. “פעמים רבות ניסינו, אנו הילדים, לעמוד על המתרחש בתוך החדר שבו היה מקבל את אורחיו, אולם ללא הצלחה. אנו עמדנו בשער והסתכלנו על האנשים הבאים לשחר את פניו כדי למצוא צרי למחלותיהם ולדאגותיהם. ציונה בתו למדה יחד עם אחותי בבית הספר של כי”ח" — מוסיף מר משה מאן.
האשכנזים לא האמינו הרבה בפותחי־גורלות אלה. אולם מספרים, כי מורי סאלם נהג לקבל שאלות מהאשכנזים שהתגוררו בחוץ־לארץ ותמורת תשובותיו קיבל את שכרו בדולרים.
מספר מר ש. אגסי נכדו של חכם יצחק אגסי אשר עלה לארץ מהודו ונשא לו לאשה את בתו של המוהל ברגמן, כי גם “חולות אשכנזיות” נהגו לבקר את מורי נג’אר ולשאול עצה מפיו. הן נהגו לסור תחילה אל סבתו שהתגוררה בשכנותו של “רואה העתידות” כדי שתמליץ בפניו כי יקבלן “מחוץ לתור”, וכן שתשמש כמתורגמנית מהשפה העברית התימנית לאידיש.
פותח־הגורלות רבי חמדי לוי היה גדול בתורת הנסתר ממורי סאלם נג’אר. אף הוא הביא את תורתו מתימן. הוא היה גבר נאה ואהב לשיר פיוטים ובקשות בקול רם עד כי פעם אחת כבתה שלהבת מנורת הנפט הגדולה, שהיתה תלויה בתקרה. עיקר פרנסתו היתה מכתיבת ספרי תורה תפילין ומזוזות. הוא התגורר בחצר “חנוך”, זו החורבה העומדת וקיימת עד היום, סמוך למרפאת קופת־חולים בשכונת משכנות.
מספר רבי שלום צארום: בילדותי למדתי בחדר שהיה סמוך לדירתו של רבי חמדי לוי. בתו הנאה בת השתים־עשרה, חלתה באחד הימים ונטתה למות. בגבור עליה מחלתה הסתגר רבי חמדי לוי בחדר ונאבק עם מלאך המות אשר רצה לקחתה ממנו. עמדנו אנו הקטנים, בני שלוש וארבע שנים, סמוך לחלון והקשבנו לשיחה שניהל רבי חמדי לוי עם המלאכים. את המאבק הזה ניהל באמצעות כוס מים שעמדה לפניו ועליה שכבת שמן. כוס זאת נקראת בפיהם של פותחי־גורלות בשם “שרי כוס”, כי שרי מעלה מוזמנים להופיע על פני שכבת השמן שבכוס. כדי לשוחח עם המלאכים באמצעות “שרי כוס” חייב אדם להכשיר את עצמו לכך, לטבול, ללבוש חלוק לבן, לפרוש על השולחן מפה לבנה ולשים עליה את הכוס. על שכבת השמן שעל הכוס מופיעות אזי דמויות של מלאכים ואותיות.
ישב רבי חמדי בחדרו בקרבת בתו במשך שעות רבות ובשעת גסיסתה שוחח עם מלאך המות מתוך ספר שהיה בידו. הוא נטל את הספר הקדוש לאחר שהכוס לא נענתה לו. ומתוך הספר הקדוש היה שואל את השאלה שעליה חזר פעמים רבות: משום מה אתם לוקחים אותה ממני? והתשובה היתה: גזירה היא מן השמים ואין להשיבה. ואכן גברו מצוקים את אראלים ובתו הקטנה שבקה חיים לכל חי.
כשהפותח מזמין את שרי הכוס, נכנס תחילה השמש, מביא כסאות לששת השרים. לאחר שהעמיד השמש את הכסאות באים השרים וכל אחד יושב על כסאו. לאחר מכן משביע אותם הפותח בכוס, להביא בפניהם את הנאשם, התשובה מתקבלת באמצעות אותיות המסתדרות אחת ליד השניה. מי שמסתכל בכוס חייב להיות אדם מבוגר, אשה בטהרתה, או ילד. אם לא נראות אותיות על פני השמן בכוס סימן הדבר שמשהו אינו כשורה.
ההסתכלות בכוס לא היתה חלקם של פותחי־הגורלות התימנים בלבד. מספרים, כי בעיר העתיקה נהגו לפנות למקובלים אשר בישיבת “שער השמים” ולדרוש בעצתן של עששיות של מים ושמן, ולראות על פני שכבת השמן את תוצאות הבקשה. פעם, מספר רבי שלום צארום, רצו לבטל גזירה שבאה על עם ישראל, ישבו מסביב לכוס זו ארבעה מגדולי החכמים, ביניהם חכם מאיר נדאף, סאלם נג’אר, אהרון חמדי ועוד. יצרו פסל משעוה של האיש שגזר גזירות קשות על ישראל. לבסוף הופיעו על הכוס האותיות “אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו”.
גם רבי חמדי לוי היה שכנו של רבי שלום צארום ונהג לסור לביתו לעתים קרובות. משעבר לגור בשכונת מאה שערים פסק לעסוק במלאכה זו. הוא נפטר בגיל 85.
באחד הימים נולד לרבי שלום בן יפה־תואר, בידי המיילדת יצחקי שהתגוררה בילדותי בשכונתי ב“אבן־ישראל”, והיתה אחת המיילדות הראשונות שעלו לארץ מרוסיה בשנים שקדמו למלחמת־העולם הראשונה. היא נהגה להתלבש לפי האופנה של הנשים האירופיות ודיברה צרפתית עם אחיותי. כשראתה המיילדת את בנו הנולד של רבי שלום הביעה את התפעלותה מיופיו וחלקה שבחים להוריו. הבן חלה כתוצאה מה“עין הרעה” ששמה עליו המיילדת יצחקי, כך מספר רבי שלום, והוא עשה לו ארבעים סגולות כדי להציל את חייו מרדת שחת. אולם הסגולות לא הועילו והילד הלך לבית עולמו. לאחר פטירת הילד, ממשיך רבי שלום, נכנסתי לביתו של רבי חמדי לוי כדי להפיג את צערי. משראה אותי, אמר לי, יודע אני כי בן יפה־תואר נולד לך אלא שבגלל עין הרעה שהמיילדת שמה עליו הלך בנך לבית עולמו.
ועוד מעשה מספר רבי שלום:
עט נובע היה לי, מאותם העטים שעינים רבות חמדו אותו. פעם נכנסתי לחנותו של שמואל עיראקי כדי לערוך חשבון. משיצאתי מהחנות, גיליתי כי עטי איננו אתי. ערכתי חיפושים רבים כדי לגלות את מקום מחבואו והעליתי חרס בידי. סרתי לביתו של רבי חמדי לוי וסיפרתי לו את אשר קרה לעטי. ישב הלה והתחיל לשרטט קוים ונקודות על גבי גליון ניר. משסיים את החישובים פנה אלי ואמר לי, שוב לחנות וחפש בתיבת הירקות הרביעית המונחת בצד שמאל של הכניסה לחנות, בתחתיתה של תיבה זו תמצא את העט. ואכן כך היה. חזרתי לחנות, חיפשתי בתיבת הירקות ומצאתי את עטי.
וממשיך רבי שלום לספר:
אחד מגדולי המקובלים ופותחי־הגורלות היה דודי יחיא יוסף צארום (נולד בכ“ט טבת תר”ה ונפטר ביום ו' בניסן תרע"ז). הרב יחיא צארום התנגד לפירוד שבין העדה הספרדית והתימנית. בביתו של רבי יחיא צארום שבעיר העתיקה על יד הכותל המערבי, היה בית־כנסת שאליו היו באים להתפלל גם תימנים שהתגוררו בכפר השילוח. שלוש נשים נשא בחייו. אחת תימניה ושתים מבנות העדות המערבית והספרדית (שמחה עטאר וחנינה רוזוליו) ושלושה בנים נולדו לו. נכדו אבינועם, בן שמעון בנו, מתגורר כיום בבני־ברק וממשיך בדרך סבו, דהיינו לומד תורה ומתהלך עם “ארבע כנפות” בחוץ, כדרך האשכנזים.
אליו פנו יהודים ומוסלמים כאחד כדי לבקש מזור למחלותיהם הנפשיות והגופניות. את תרופותיו נהג לרשום על פיסות־נייר, ואותן נהגו לקנות בשוק הבשמים, שוק זה שימש באותם ימים בית־מרקחת לתושבי ירושלים. בשוק זה קנו את “החומרים” ולאחר מכן הכינו בבתיהם את התרופות, בהתאם להוראות שקיבלו.
מה היו סוגי ה“בעיות” והבקשות שהובאו בפני פותחי־הגורלות. שאלות מהסוג השכיח, דהיינו כיצד למשוך את לבם של “האהוב” או של “האהובה” לא היו מצויות במידה רבה אצל פותחי־הגורלות שלנו. שאלות אלו עמדו בעיקר בפני פותחי־הגורלות המוסלמים שעניין “משיכת חוטי האהבה בין האהוב והאהובה” תפס אצלם מקום נכבד.
מאידך גיסא תפסה העקרות מקום נכבד במשפחות רבות. והחשש מפני גירושין הדאיג נשים רבות. נשים עקרות שאלו אם עליהן לחכות עוד מספר שנים ולהמשיך לחיות עם בעליהן עד שהאל יחון אותן בפרי־בטן, או שמא תתגרשנה ותנסינה את מזלן עם בעל אחר.
בעיית הפרנסה העסיקה אף היא את משפחותינו. הפרנסות לא היו מרובות, ולא כל אדם זכה לפרנסה המכבדת את בעליה ואם זכה בה כרע תחת כובדה ולכן באו אלה לשאול בעצתם של פותחי־גורלות אם להמשיך בעבודה זו או לחפש עבודה אחרת.
הדירות לא תמיד הביאו אושר ונחת לאלה שהתגוררו בהן. לא כל חדר או חצר הביאו “מזל בואנו” (מזל טוב). מריבות פרצו לפרקים בין הבעל והאשה, ואת המריבות והסכסוכים ייחסו לבית שלא “התמזג” עם תושביו. משום־כך באו לשאול את פותחי־הגורלות אם להחליף את הדירות בדירה אחרת ולזכות על־ידי־כך בחיי אושר ושלוה.
צער גידול בנים הטריד במידה רבה את ההורים. אף כי באותם ימים החזיקו הבנים במצוות כיבוד אב ואם יותר ממה שמחזיקים כיום, הרי היו בנים שהתהלכו ללא תורה וללא עבודה ומיררו את חיי הוריהם שהיו מרים וקשים. ומי האיש אשר מסוגל היה להפוך לב בנים על אבות ולב אבות על בנים אם לא פותח־הגורלות.
מחמת קשיי הפרנסה הרחיקו רבים נדוד לארצות רחוקות כדי למצוא טרף לבתיהם. יש ונסעו לארצות אשר מעבר לים, ורבים לא רצו לחזור לבתיהם ואל בני־משפחותיהם. עברו שנים רבות והמשפחות התענו וחיפשו אחר כל מיני דרכים ואמצעים כדי להחזיר את הבעל אל חיק משפחתו. מספרים, כי אחד מפותחי־הגורלות יעץ לבני משפחתה של אשה אשר נעזבה עגונה במשך שנים רבות, לתלות קמיע על עץ דקל, ואכן הרוח שנשבה בענף הדקל “הביאה” בחזרה את הבעל האבוד, ששהה באחת מארצות אמריקה הלטינית.
שאלתי את רבי שלום צארום, האם הסגולות והתרופות אשר סיפקו פותחי־הגורלות, אכן הביאו ארוכה ומרפא לאלה אשר נפשם בכתה במסתרים. הוא ענה לי בחיוך, וכי כל התרופות שאנו מקבלים בימים אלה מקופת־חולים מביאות מזור ומרפא לגופינו ולנשמותינו? ישנן תרופות המעלות ארוכה לכאבינו ולפצעינו, ויש תרופות שאין בהן כל תועלת. ובכלל הפרנסה לא היתה מצויה בשפע, כשם שהיא מצויה כיום, ועמך ישראל נזקקו לפרנסה (את המלה “פרנסה” ביטא במבטא אשכנזי — “פרנוסה”).
רבים מתושביה היהודים והמוסלמים הותיקים של ירושלים העתיקה מספרים על פותחי־גורלות יהודים שהתגוררו בשכונתם. חבר מוסלמי סיפר לי כי ב“חוש אל נשאשיבי” (חצר משפחת נשאשיבי), במקום שנקרא “ברכת אל מיקאח” התגורר פותח־גורלות שקראו לו בשם אברהם (את שם משפחתו הוא לא זכר). אברהם זה היה ידוע כאחד מפותחי־הגורלות הטובים והמומחים ביותר, אלא שהיו לו דרישות ותביעות מוזרות. הוא היה נוהג לבקש מלקוחותיו להביא לו תרנגולות מסוג וממין מיוחד. עופות אלה לא נועדו לשם עריכת “נסיונות” או “מבחנים”, אלא כדי לכלכל אותו ואת העניים והנזקקים שהתגוררו בסביבתו, מתוך תקוה כי תפילותיהם ותחינותיהם של נזקקים אלה יסייעו להעביר את רוע הגזירה.
אחד ממגידי־העתידות שנודע בקרב המוסלמים בירושלים ושזכה לשם גדול לא רק בעירו אלא גם בארץ ובארצות הסמוכות בתקופה העות’מנית ובתקופה המנדטורית היה חג' מחמוד אל פלכי, ששלט גדול שהכריז על גדולתו ותפארתו, היה תלוי בשער ביתו אשר בשכונת שמאעה שעל יד שכונת ימין משה במורד הר־ציון. הוא נמנה עם המשכילים ורבים מהסופרים הערבים היו משכימים ומעריבים לביתו.
על מחמוד אל עסכרי אל פלכי מספרים שהיתה לו ילדות קשה. הוא התענה תחת יד אביו בכפר אל־דאהיריה שבסביבת חברון. בהיותו בן שבע־עשרה שנה ביקר בכפר אחד ממגידי העתידות ההודים ולקחו אתו להודו. בהודו שהה מספר שנים ושם למד את מלאכת גילוי העתידות. הוא התגורר במצרים למעלה מעשרים שנה ובה נהג לפרסם מדי שנה בשנת חוברת עתידות בשם “טוואלע אל מולוכ” — מעין לוח שבו היו מתפרסמות נבואות את אשר יקרה לארצות העולם למלכיה ושליטיה במשך השנה. בשובו לירושלים התקרב לשלטונות הבריטיים ורבים מאנשי הצמרת דאז נהגו לבקר בביתו. בהיותו במצרים התקרב לכת הסנוסית ששלטה בלוב.
הוא נפטר נזקן ושבע ימים (בשנת 1954) ונקבר בעיר ראמאללה.
מספרים, כי במלחמת העולם הראשונה נהג מפרד הגדוד הרביעי התורכי ג’מאל פחה, ששמו נודע לשימצה בקרב תושבי הארץ, לבקר אצלו ולהתייעץ אתו בעניינים שעמדו באותם ימים ברומו של עולם. לפרקים היה גם מזמין אותו ללשכתו לשם התייעצות סודית.
כן אומרים עליו, כי שהה בחצרו של הסולטאן התורכי עבד אל חמיד מספר חדשים, ופתח גורל לשש מאות ה“שפחות” דהיינו הפילגשים שהתגוררו בארמון יילדיז.
כשהתגלע הסכסוך בין פארוק מלך מצרים ובין אמו, אשתו של המלך פואד, התחפשה המלכה ובאה אליו לירושלים כדי לשמוע מפיו את הצפון לה בחיק העתיד. משנכנסה אליו קם ממקומו ונשק את ידה. השתוממה המלכה ושאלה אותו מהיכן נודע לך שאני אמו של פארוק. השיב לה ידעתי על כך ואף אוכל לבשר לך כי בבואך אלי ניצלת ממות. בנך פארוק זמם להטמין פצצה ברכבת שהסיעה אותך מקהיר לירושלים.
מוסלמים שהיו באים מערי הארץ להתפלל בימי ששי במסגד אל אקצה נהגו לשאול את שמשי המסגד על מקומם של מגידי־העתידות. אחד משמשי המסגד אמר לי לאחר איחודה של ירושלים כי בתקופת המנדט, ידע על שלושה פותחי־גורלות יהודים שהתגוררו בעיר העתיקה ושנהג לשלוח את המבקשים המוסלמים אליהם. מגידי עתידות אלה היו מבני העדה המרוקאנית ששפתם הערבית היתה שגורה בפיהם ומובנת גם למוסלמים, בומיוחד למרוקאנים המוסלמים שהתגוררו בקרבתם בעיר העתיקה.
בין פותחי הגורלות שהתגוררו בעיר העתיקה מזכירים את שמותיהם של לוי קדוש, משה כהן, שלום לידואני ויעקב ביטאן, במני העדה המערבית. מוסלמים רבים היו משכימים לפתחם כדי לשאול בעצתם.
בימינו מזכירים את שמו של אחד מפותחי־הגורלות הידועים החיים בירושלים שייח' אל בגדאדי המתגורר בקרבת אוגוסטה ויקטוריה שליד הר־הצופים. בן ששים האיש ומבנה גופו איתן. עד היום נוהג הוא לרדת בכל יום ששי בלוית חסידיו להתפלל במסגד אל־אקצה. אליו באים לשאול בעיקר בדבר גילוי גניבות ו“עישק”, דהיינו עניני אהבה. מוצאו מירושלים והוא משמש כראש ה“טריקה אל־נקשבנדיה” (פלג חסידי מוסלמי).
ואילו בכפר אל־עזרייה,אשר בקרבת ירושלים, מתגורר השייח' אליאסיני (מהכפר דיר יאסין), שעיקר תפקידו להחזיר למוטב את “המח’לולין”, דהיינו, אלה שדעתם נטרפה עליהם.
אביא להלן כמה “סגולות” שמשתמשים בהן פותחי־הגורלות המוסלמים הנראות לי כדומות, במידת מה, לסגולות שהשתמשו בהן פותחי־הגורלות היהודים שהזכרתי לעיל.
שני ספרים עיקריים מצויים אצל פותחי־הגורלות המוסלמים והם “כיתאב אל סיחר” (ספר הכישופים) ו“שמש אל מעראף אל כוברה” (מאור החכמות הגדולות).
לפי הנוהג המקובל אצלם יש לכל כוכב שמש (ח’דאם). פותח הגורל מתקשר על ידי קריאה בספרים קדושים עם הכוכב והלה שולח אליו שמש. שמש או משרת זה מתגלה אצלו בצורות ובדמויות שונות.
סח לי אחד מחברי המוסלמים: פעם ישבתי בחצר אל־אקצה והנה ראיתי צעיר המטפס ועולה על אחד העצים הגבוהים במקום שנקרא “תומא תומא” שוהה זמן מה למעלה ויורד. כך עשה פעמים מספר. משהסתלק הצעיר, התעוררה בי סקרנותי ורציתי לדעת לשם מה טיפס הצעיר אל מרומי העץ פעמים מספר וירד משם. טיפסתי על העץ ומצאתי קמיע קשור באחד מענפיו. נטלתי אותו בידי והראיתיו לאבי. כשראה זאת אבי נזף בי ואסר עלי לנגוע בקמיעות מעין אלה. מכאן, שתליית קמיעות על ענפי־עץ גבוהים, סגולה היא לכל מיני בקשות ומחלות.
רבים ממגידי־העתידות ופותחי־הגורלות המוסלמים שבירושלים השתכנו בה לאחר שובם מעלייתם־לרגל למכה. בין אלה אשר לא יכלו לחזור לארצותיהם נמנו הודים, סודאנים ומרוקאנים. אחד ההודים הללו, המשמש כשמש במסגד אל־אקצה, הוא מחמד אל בוקבוק, שבקר אותי במחלקה המוסלמית פעמים מספר, לאחר איחודה של ירושלים.
מגידי עתידות מסוג אחר אשר פשטו בעונת הקיץ על רחובותיה, סמטאותיה חצרותיה ובתיה של ירושלים, ואף של העיר חברון הסמוכה שהיתה באותם ימים מעין פרבר של ירושלים היהודית והמוסלמית כאחד, היו הצוענים והצועניות הסודאנים ועוברי אורח הודים ואפגאנים. כל אלה היוו יחד מעין להקת בידור אשר פקדה אותנו בעונה זו, ושעשעה אותנו בחדשים קשים אלה של עונת הקיץ, שבהם סבלנו מחוסר מים, מאבק דרכים, ממחלות עינים ומקדחת.
צוענים אלה, נטו את אהליהם בעונת הקיץ בשדות אשר מסביב לירושלים. אהליהם היו דלים וקטנים עשויים שקי־בד מטולאים. משהיה מגיע החורף היו צוענים אלה מקפלים את אהליהם ומרחיקים נדוד. עד היום רואים בסביבות העיר ראמאללה אשר ביהודה מספר אהלים של צוענים. נדמה כי תושבי השטחים זקוקים עדיין לסוג של בידור מעין זה שאנו כבר הספקנו לשכוח אותו.
תאור על פותחי הגורלות בקרב הישוב הערבי בארץ מצאתי בעתון הערבי־היהודי “אל אנבא” מיום 16 במארס, 1971. “אנשים שלמדו את תורת הרפואה מתוך “ספרים צהובים” ישנים ובלים, אומר בעל הרשימה משמשים כרופאי אליל בכפרים הערבים וכל תרופותיהם עשויות מזעפראן קמיעות ופתקים”.
בעל הרשימה מספר כי לאחר ששוחח עם אחד העוסק “בריפוי חולים” בקש מאת האל כי “יצילנו משרידיהם של הספרים הצהובים האלה המוליכים שולל את הבריות ויסיר את הסכנה הזאת מקרבנו”.
האויב המשותף לנו ולשכנינו הערבים, היה הפחד (אל ח’וף). כולנו פחדנו גדולים וקטנים. הערבים הרבו להשתמש בקטורת (בח’ור) כדי להרחיק את הפחד ובקשו כי “הטוב יבוא אלינו והרע ילד לאויבנו” (אל מליח יג’י לעינדנא ואל עאטל ירוח לעדוונא). המילה פחד (“איספנטו”) היתה שגורה בפיהן של אמותינו וסבתותינו. את “הפחד” הרחיקו על ידי מריחת מקום הנפילה בסוכר, מים ושמן, ועל ידי פניה לשדים הנסתרים, במלים “אני נתתי לכם סוכר מים ושמן, ואילו אתם תתנו לי רפואה. אני לא אזיק לכם ואתם לא תזיקו לנו”.
מגידי עתידות מוסלמים ישבו בצידי דרכים ובעיקר סמוך לשער יפו. אלה היו חכמי דת מבני “עמך” סודאנים ומוסלמים מבני מרוקו. הם פתחו גורלות בשיטה מהירה, דהיינו “בו במקום” ללא חלומות ומחשבות רבים. נדמה היה כי “פתרונותיהם” היו מונחים על קצה לשונם. אף הכלים שהשתמשו בהם היו פשוטים: מטפחות, חול, מחרוזות, עצם יבשה של כבש שנקראה “אלוודע”, וקווי־היד.
זכורני, כי בילדותי נוהג הייתי לראות בשער יפו סמוך למשרד התיירות כיום, מתחת לתחנת המשטרה שעמדה בימי התורכים, שייח' מוסלמי ישיש, לרגליו מטפחת ועליה שכבת חול. עוברים ושבים שרצו לדעת את אשר יקרה להם באחרית הימים, נהגו להתעכב לידו ולבקש ממנו לפתור את בעיותיהם. לפרקים התעכבו לידו פלחים שביקשו לדעת היכן נעלם אחד מחמוריהם או אחת מכבשותיהם שהביאו לעיר. לפרקים הייתי רואה נשים ערביות רעולות פנים יושבות על ידו ומתנות בפניו את בעיותיהן. אז הוציא את “קלמר הנחושת” שהיה תקוע באבנטו נוטל מצידו השני, החלול, “עט העשוי מקנה סוף”, טובל אותו בדיו ורושם את “התרופות” על גבי פיסות נייר קטנות.
סמוך לו ישב כושי, שלא היה גדול בחכמה כחברו השייח', ואף לא ידע לרשום את תרופותיו על גבי נייר. הוא השתמש באצבעותיו השחורות הארוכות שהיה מעביר אותן לארכה ולרוחבה של מטפחת החול, מצייר בה כל מיני ציורים מרובעים, משולשים וכיוצא בזה, ומשמיע את פתרונותיו באזניהם של פשוטי עם אביונים ודלים ואף באזניהם של תיירים ואורחים שעברו דרך שער יפו למקומות הקדושים אשר בעיר העתיקה, ומתבל את נבואותיו בכמה מלים בשפות שונות.
מספרים כי בימי שלטון ירדן נהגו חייליו של המלך חוסיין, שהיו ברובם בדווים, ושנהגו לשמש כשומרי ראשו של המלך כשביקר בימי ששי בירושלים, אך לא התפלל במסגד אל־אקצה, או שהיה בא לבלות את “סוף השבוע” בארמונו אשר בקרבת ראמאללה, להתעכב אצל מגידי־העתידות אשר “תפסו עמדות” בבאב איל אסבאט (שער השבטים), ולשמוע מפיהם נבואות “מלהטוטיו” של מקל קטן אשר החזיקו באצבעותיהם אשר טיילו לארכה ולרוחבה של מטפחת החול שהיתה מונחת לפניהם.
תפקיד מיוחד נועד לצועניות אלה אשר נקראו בפינו בשם “נוואריאס”, שם אשר שימש לגנאי ושבו כינינו אדם שואף־בצע וצר־עין. נשים אלה פקדו אף הן את שכונותינו בעונת הקיץ. נכנסו לסמטאות השכונות כשהן קוראות בקול רם “סחארה בארג’ה ביתשוף איל בח’ת”, דהיינו רואות עתידות. משהיינו אנו הקטנים שומעים את קולן ורואים אותן נכנסות לשכונה, לבושות בלויי סחבות ולפעמים אף נשאו על גבן את ילדיהן הקטנים, היינו נוטשים את משחקינו ועוטים עליהן כמוצאי שלל רב, אומרים להן “תעלי, תעלי”, דהיינו, בואנה בעקבותינו, ומושכים אותן אל בתינו וקוראים לאמותינו שהיו עסוקות באותה שעה במטבח, וכן לאחיותינו הבכירות ושכנותינו ומבקשים מהן “לנסות את מזלן” שמא תצמח להן תשועה מהבל פיהן של צועניות אלו.
הצועניות היו זריזות ופקחות ואנו הקטנים עמדנו על ידן ופקחנו עינינו לבל תמשוכנה כלי או חפץ עזוב שנמצא בקרבתן.
הן היו “מצוידות” בעצמות, במטפחות חול ובמחרוזות. נבואותיהן שיעשעו את כולנו גדולים וקטנים.
שאלתי אשה ממשפחת ריבלין שהתגוררה בחברון, האם גם בחברון בעיר האבות התהלכו “צועניות” אלה? השיבה בודאי, הן היו כה מומחיות בגניבות עד שלפעמים הורידו את הכבסים מהחבלים, ולא נודעו כי באו לבגדיהן הרחבים.
צועניות אלה אשר “פתחו” לנו את מזלינו בעונת הקיץ, לא היו אלא קבצניות, שהסתפקו בפרוסת לחם יבשה או במטליק אחד או בחצי מטליק (מטבע תורכי), ועיקר “פרנסתן” היה משיכת כלי בית וחפצים שונים שנעזבו בבתינו ובחצרותינו.
כשישבנו גדולים וקטנים סביבן והקשבנו לנבואותיהן, היינו חוזרים אחריהן ואומרים יחד אתן “קול אין שא אללה”, דהיינו, אמור אם ירצה השם הכל יהיה טוב.
הן הסתובבו בבתיהם של יהודים, מוסלמים ונוצרים. הערבים קראו להן “נוור” או “אכראד”. מקצוע זה, כפי שהגדיר אותו אחד מחברי המוסלמים, כלל בתוכו “תסלייה, שיחדה וסריקה”, דהיינו, “שעשוע ובדור, קבצנות וגניבה”. הן היו מחכות לשעה שבעלת הבית תעזוב אותן לרגע כדי לפקוד את הנעשה במטבח, ובשעה זו היו נוטלות כלי מכל הבא ליד ומסתירות אותו תחת בגדיהן.
— — — —
לצידם של פותחי־גורלות ומגידי־עתידות שטיפלו בדאגותיו של הפרט והיחיד, עמדו מכוונים, מקובלים, ומחפשי גאולה בישיבותיה ובבתי־מדרשיה של ירושלים, צמו “שובבי”ם", ומהם אף צמו ממוצאי שבת ועד ערב שבת במטרה לקרב את גאולת עם ישראל.
עם תחילת ירידתה של ישיבת המקובלים “בית אל” אשר בעיר העתיקה, התלכדו רבנים מבני עדות שונות בשכונת הבוכרים, שהיתה רוויה אוירה של זוהר וקבלה, שכן מקדמת דנא חיבבו יוצאי בוכרה את לימוד הזוהר. “המשתדל” של קבוצת מקובלים זו היה רבי נסים נחום, שנודע בחסידותו ובדביקותו בקבלה ובזוהר. רבי נסים נחום היה מיוצאי טריפולי אשר בלוב והחזיק בתלמידי חכמים אלו מכספו ומנדבות אשר אסף.
קבוצת חכמים זו כללה רבנים מהעיר חלב שבסוריה, היא ארם־צובא, עיר של רבנים גדולי תורה, שרבים מהם עלו לארץ עוד בשלהי המאה הקודמת ושנודעו בתורתם ובנטייתם לקבלה. נזכיר את הרבנים שאול דוויק, שאול קצין, עזרא עטייה, משה עדס, אברהם עדס, יום טוב ידיד, יצחק שרים ואחרים. ואילו מבין הרבנים התימנים נזכיר את הרבנים שלום אלשיך, חיים סעדיה, מרדכי יפת, אברהם סאלים ועוד. ומבין חכמי עיראק המכוונים נזכיר את הרבנים אליהו עבוד ויעקב סופר. אליהם הצטרף גם הרב רבי אליהו אל אג’מי, מיוצאי מרוקו.
ניתן לומר שרבי נסים נחום היה המנצח על קבוצת מכוונים זו והשתתף אתם בכוונותיהם ובסיגופיהם. וכל הסיגופים הללו לא היו אלא לשם “תיקון פגם הברית”.
מספרים, כי רבי נסים נחום נהג לפרקים לכנס בעונת השלגים כמה מהמכוונים הללו לגזוזטרת ביתו שהיתה מכוסה שלג והיו מגלגלים עצמם בלילה בשלג כשהם עירומים. מספר ה“גלגולים” היה שלושים ושלושה. ואם חלילה טעו במספר היו חוזרים שנית מהתחלה. לפעולה סגפנית זו קראו בשם “כוונת שכחה” (שכחה בגימטריה 333). הרב א. רפול בנו של רבי עזרא רפול סיפר, כי בשנת תרע"א ירד שלג כבד בירושלים ובאחד הלילות נערכה “פעולת גלגול” מעין זאת. לאחר סיומה של פעולה זו, נתכבדו בכמה כוסיות של קוניאק כדי לחמם את גופם.
בילדותי הכרתי כמה מהרבנים שהזכרתי. הם היו שונים במלבושם, בדיבורם ובאורח חייהם מהרבנים הספרדים. הם לא הקפידו בלבושם, שכן נדמה היה שהם טרודים ועסוקים בהבאת הגאולה לעם ישראל. עניני העולם הזה לא משכו את תשומת לבם. הם היו שקועים כולם ורובם בחיבור גימטריאות וסודות, בתפילות, ובצומות ובסיגופים.
גם בעיר ואם בישראל סלוניקי היתה נטיה לקבלה ולמסתורין, אלא שרבני סלוניקי נהגו בדרך הפשט ולא הרחיקו לכת.
רבי אברהם רפול מספר לי, כי בשעת לויתו של סבי הרב גבריאל שבתי יהושע (נפטר ד' בחשון תרע"א) קראו המלווים אחר מיטתו את שיר השירים וכן את הפיוט “לך אלי תשוקתי, בך חשקי ואהבתי”, שאנו בני עדות המזרח, נוהגים לאמרו בערב יום הכיפורים לפני תפילת ערבית. פיוט זה שרובו דברי וידוי מסתיים בפסוקים “יביאוני לגן עדנך ושם תהיה ישיבתי / ואתעדן באורך ושים כבוד מנוחתי”. המלווים כיוונו כי בהגיעם לשערי בית העלמין יאמרו את הבית הזה ויסיימו “ואור גנוז לפניך יהיה סתרי וסוכתי / ותחת צל כנפיך תנה נא את מחיצתי”. זה הוא הנוהג שהיה קיים בסלוניקי.
וכשנפטר אחיו, רבי חזקיה שבתי יהושע, ששימש כרב ראשי בארם־צובה, בטריפולי, ובסוף ימיו שימש כרבה הראשי של ירושלים לפני עשרים שנה, בערך, ציוה לפני מותו, שגם בלווייתו ינהגו כמנהג בני סלוניקי.
הראה לי בן הרב א. רפול את מחזור ראש השנה, שנהג להתפלל בו הרב אברהם פילוסוף ששימש במשך שנים רבות יחד עם אבא כחזן בבית הכנסת של בית היתומים הספרדי. את הרב פילוסוף הוקרתי וחיבבתי מאד ובעיקר אהבתי את נוסח תפילתו שהיתה רוויה בימים הנוראים שברון לב, ענוה ויראת שמים. ברפרפי בספרו זה, ספר המחזור שמתוכו נהג להתפלל בימים נוראים, מצאתי בראש תפילות שמונה־עשרה את המשפט שכתב בכתב ידו הנאה “אל שפתי תפתח, להתפלל בכונה גדולה כדי לאקמתא שכינתא מעפרא”.
— — — —
בימינו נעלמו מנופה של ירושלים פותחי־גורלות ומגידי־עתידות. ואם ישנם, הרי הם בחינת אחד בעיר ושנים במשפחה. מסופקני אם עוד פונים אליהם בני ירושלים האמונים כיום על רופאיהם ועל פסיכולוגים. רופאים אלה ההדורים בלבושם והמצוידים במכשיריהם המשוכללים, מקשיבים במשך שעות ארוכות לדבריהם של “בעלי הבעיות” הפונים אליהם כדי לפתור את בעיותיהם הנפשיות והמשפחתיות. הם אינם מטפלים באותן בעיות אשר הטרידו לפנים את אבותינו. אינם נותנים “סגולות” לעקרות ואף לא עצות לקשירת יחסי אהבה. אינם מחזירים בעלים אל נשותיהם העגונות ואף לא מגלים אבידות. “בעיות” מעין אלה אשר הטרידו את אבותינו אינן מעסיקות אותם. הם אינם רושמים קמיעות ואינם מקבלים כפרות של תרנגולים ותרנגולות. חדריהם אינם גדושים ספרי תפילה קבלה וזוהר. במדפי הספרים שלהם ספרים עבי כרס הכתובים בלשונות ובשפות שונות. מתוך ספרים אלו הם שואבים את תורתם ואת תרופותיהם. בחדרים בהם מקבלים את בעלי הבעיות שוררת קרירות, אוירה של אדישות. מלאכים ורוחות אינם פוקדים אותם וחלומות אינם חולמים. את חוליהם אינם שולחים למערת אליהו הנביא אשר על הר הכרמל כדי לבלות מספר לילות באותה מערה חשוכה בחברתו ותחת מרותו של אליהו הנביא, הם נשלחים למוסדות לאישפוז, מהם לתקופות ארוכות עד אשר “תעבור המרה השחורה” אשר פקדה אותם וישובו לבני משפחותיהם כשהם מאוששים.
אולם על אף הקמתה של מדינת ישראל ואתחלתא דגאולה לא פסקו מחשבי הקיצין לגאולה שלמה יותר. פה ושם עוד נמצאים מחשבי קיצין מקרב כל העדות, ללא הבדל, ומהם אשר מעלים את “תחזיותיהם” על ספר.
אולם בקרב עדות המזרח טרם אבדה אותה האמונה התמימה העממית והפשוטה, וטרם חלפו רגשות החום והלבביות שמילאו לפנים את לבותיהם של “בני עמך” אשר האמינו בתום לבם לדבריהם של אנשים שגדלו מתוכם יראי שמים וידועים בחסידותם, בפשטותם ובעממיותם. ואכן בכוח אמונה זו המשיכו להוסיף ולסבול ולקוות לישועות ונחמות שתצמחנה להם ולבני משפחותיהם הקרובים והיקרים.
הרב שלום הדאייה, בנו של הרב המנוח הרב עובדיה הדאייה, שהיה מחסידי “בית־אל”, סיפר לי על כמה ממגידי עתידות, הממשיכים במלאכה זו גם בימינו אלה.
אחד משיירי דור מגידי העתידות הוא כיום הרב יצחק כדורי, אשר בצעירותו שמש ככורך ספרים בישיבת “פורת יוסף”, ונהג לקרוא כל ספר אשר בא לידו. הוא חונן בזכרון נפלא והיה בקי בתורת הקבלה.
במרוצת השנים נטש את מלאכת הכריכה והפך להיות “רופא חולים”. ואכן מספרים כי ל“מרפאתו” נוהרים “חולים” מכל קצוי הארץ. חולים אלה מתקבלים לפי תור, כשבידיהם “פתקים” כפי שנהוג במרפאות “קופת חולים”.
“הסגולות והתרופות” שהוא נוהג להכין לחוליו שונות מהתרופות שאותן הזכרתי בפרק זה. הוא נוהג “לחקוק” בתער מיוחד את “שמות הקודש”, על תפוחי עץ ושקדים. “הפירות” הללו “נאכלים” על ידי בעלי המחושים לפי הוראותיו. מספרים כי נכדתו של הרב מרדכי עטייה, קמה מחוליה בזכותו של תפוח עץ שהיה “עטוף” בשמות קודש.
חולים נהגו להביא אליו בקבוקי מים או שמן, כדי “שישים ברכתו עליהם”. כן נהג לחלק לחוליו קמיע, שאותו טבלו בתוך כוס מים, ולשתות לאחר מכן את המים. לפעמים בקש מאת החולים לשרוף את הקמיע ולפזר את אפרו.
“סגולות” אלו היו מיועדות בעיקר לאלה אשר סבלו ממחושי גוף שונים. אולם היו סגולות שהיו מיועדות “להחזיר את לב הבעל על אשתו ולב האשה על בעלה”, דהיינו להחזיר “אהבה ליושנה”. וכך היה דרך השימוש בסגולה זו. להחזיק את הקמיע ביד שמאלית, ואת היד הימנית להניח על המזוזה ולאמר מספר פסוקים. לאחר שבעה ימים היו שורפים את הקמיע ומפזרים את האפר במקום שהבעל או האשה נוהגים לעבור.
ישנם חולים הנוטלים ממנו תרופות לשמוש בבית. אחת התרופות היתה, שבעה פתקים שאותם היה טובל “החולה” מדי יום ביומו בספל הקפה. לאחר מכן אוספים את הפתקים ושמים אותם מתחת למראשותיו של החולה. לאחר שבעה ימים מכניסים את הפתקים אל תוך שקיק של ניילון ותולה אותו על חזהו.
בשבועון “הדואר” היו“ל בארצות הברית, שנה 55, גליון א' מיום י”ב בחשון תשל"ז, נתפרסמה רשימה מאת עקיבא בן־עזרא בשם “עושי נפלאות ברפואה” בה מספר על רופאים, ועושי נפלאות המפוזרים בערים שונות בארץ. “ברמת גן יושב שלום גזפאן, חכם תימני אשר עשרות אנשים באים אליו מדי יום ביומו ומבקשים את עזרתו”.
סמטאות העיר העתיקה שוממות הן כיום. פותחי־גורלות מבני העדה המרוקאנית והתימנית שוב לא ישובו אליהן. בכמה סמטאות ברובע המוסלמי עוד מוסיפים כמה “מגידי־עתידות” להכריז על סחורתם. מסביב לחצר מסגד אל־אקצה, ובכמה מכפרי הסביבה מתגוררים כמה “חסידים”, שרידים של אותם חסידים שהתגוררו בהן בעבר. תורת הפסיכולוגיה טרם הגיעה לפתחיהם של בני עמך המוסלמים בירושלים. לא בנקל יטשו את תורת אבותיהם ויפנו אל “האובות והידעונים” המודרניים שבימינו אשר יטפלו ב“הפרעות נפשיות” ובבעיות אשר לא ידעון בעבר.
אף מלכים ורוזנים אינם הולכים עוד בארצות ערב כדי לשאול בעצותיהם של מגידי־העתידות. אף “התחזיות” המתפרסמות מזמן לזמן אינן תופסות מקום נכבד בקרב מעצבי המדיניות הערבית. רק חלק מהמון העם ממשיך לשמור אמונים להם וזאת בכדי לשמוע מפיהם דברי נחמה ועידוד. “לנחם אבלים, לעודד נואשים ולתאר את העתיד בציורים מרהיבי עין”. פותחי־גורלות ומגידי־עתידות כאלה אשר הכרנו אותם בילדותנו הלכו ונעלמו ובלכתם נטלו אתם חלק מאותה אמונה תמימה אשר מילאה את לבות כולנו.
בדרך כלל לא האמינו הספרדים במגידי עתידות ופותחי גורלות. רק בודדים נתפתו והלכו לשאול בעצתם. שגורה היתה בפיהם המימרה העממית “לו קי איסקפו דיל לדרון לו טומו איל אינדיב’ינו”, שפירושה “את אשר הצילו מיד הגנב לקח אותו מגיד העתידות”.
חלבנים ורפתנים 🔗
מבין כל ענפי הכלכלה שהיו משותפים בירושלים לתושבים היהודים והערבים, נחשב ענף החלבנות כאחד מענפי הכלכלה הרחבים ביותר שהקיף חוגים שונים מקרב הישוב היהודי לעדותיו השונות. חלבנים ערבים באו עם עדריהם בשעות הבוקר והערב לשכונות היהודים והכריזו על סחורתם. את מנת החלב מכרו לפי “המידות” (מיזואראס), העשויות מפח, שהיו תלויות בזרבובי כדיהם. עמדנו בשעת חליבתן של העזים בהתאם לדרישותיה של ההלכה היהודית. החלבנים הערבים התייחסו בסובלנות לנוהג זה. ידעו כי זאת היא מצוה דתית. בשיטה זו נהגו גם החלבנים היהודים אשר השכימו והעריבו לכפריהם של התושבים הערבים בסביבות ירושלים או בפתחי הרפתות של הערבים שהיו “טמונות” מתחת לסמטאותיה הצרות של ירושלים הישנה. אומרים, כי לא היתה סמטה בירושלים הישנה שלא שכנו במרתפיה רפתות של עזים.
מצרך חיוני זה היה “מצרך יהודי” בעיקרו. הערבים לא הרבו בשתיית חלב. הם העדיפו את ספלי הקפה הריחניים. ענף חקלאי זה היה מצוי בכל חלקי העיר הישנה והחדשה כאחד. ספקי החלב הגדולים, “הסיטונאים”, היו תושבי כפרי הסביבה, ואילו בתוך העיר עסקו חלבנים יהודים וערבים ב“קמעונאות”. הם נהגו לטייל עם עדריהם בשכונות ולהכריז על התוצרת בשלוש שפות שהיו שגורות בפיהן של הנשים היהודיות — ספרדית, אידיש וערבית. ומשהיו הנשים שומעות את הכרזותיהם של בעלי העדרים היו יורדות לככר השכונה כשבידיהן “כלים מכלים שונים”, קדירות חרסינה, קדירות נחושת, סירים של פח, כלי זכוכית ועוד, ועומדות על יד בעל העדר שחלב את החלב מעטיניה של העז כשרגלה האחת היתה נתונה בין ברכיו. משסיים את חלבית העז היה “מעביר” את החלב מכדו אל תוך המשורה. בשעה זו היתה נשמעת תרעומת מפיה של הקונה ש“המשורה” אינה לשמה וכי “הקצף” (איסקומה) הפחית את “שיעור” החלב במשורה. לא תמיד היו חלבנים אלו פוקדים את בתינו ושכונותינו. בעלת בית שרצתה לקבל את מנת החלב בצורה קבועה היתה “לוקחת חלב” מחלבן יהודי שהיה מסתובב עם כדו בשכונות. אם בעלות הבית נהגו להתרעם על החלבן שחלב את עזיו לעיני־כל, על “שיעור הקצף” של החלב, שהיה טרי ונקי לכל הדעות, הרי בפני “חלבן הבית” היתה מתאוננת על “מידת המים” שהיה שופך אל תוך כדי החלב עד שהיה “הופך את החלב למים לבנים”. מספרים על כמה חלבנים שנהגו לערבב את החבל עם מים חמים, וליצני הדור היו אומרים עליהם שהם מוכרים “גם חלב” (אי ליג’י). שלטונות בריאות הטורקיים לא הקפידו בבדיקת החלב. רק בתקופת המנדאט יראו החלבנים מפני פקחי מחלקת הבריאות.
כשם שהערבים לא הרבו בשתיית חלב, כך גם הספרדים ובני עדות המזרח. חלבני ירושלים הוותיקים מספרים, כי אף המשפחות האמידות הספרדיות קנו אוקיה ליום או לכל היותר אוקיה וחצי. ואם היו השכנות רואות שכנה קונה באחד הימים חלב, היו אומרות זו לזו: “פארה בויינו כי סייאה”, דהיינו שיהיה החלב מיועד לשמחה ולא למחלות.
רובם של החלבנים בירושלים בראשית המאה היו מבני העדה הספרדית, ומבני העדות המזרחיות האחרות. נזכיר כמה מהחלבנים שהיו באותם ימים. יוסף פרנלדיס, בן ציון עזוז, שרפתותיהם עמדו “בגוזלאניס” ובמידאן, טיו מצליח כהן, ממונאסטיר שהיה מדבר עם הרועה הערבי שממנו קנה את החלב בערבית נלעגת, אברהם צרפתי שעסק בחייטות והחזיק בביתו מספר עזים, יוסף מזרחי שהחזיק את עזיו ב“קנטרה די רחוב חב”ד", משעלי, יוסף מלול, דסה. וכן “אל יירנו די בן ציון דבש”, חותנו של בן ציון דבש, אשר נסע לאמריקה, עשה בה עושר ולאחר מכן שב לירושלים וקנה בה בתים.
ומבין בעלי הרפתות הערבים בעיר העתיקה מזכירים את משפחותיהם חבייש, עסלי ועוד. גם הערבים, אומר אחד מוותיקי החלבנים בירושלים, “טיניאן קודרירוס”, היו להם עזים ומזכיר את אברהים חבייש המכונה “אבו פאיז”.
בין המשפחות הספרדיות שעסקו לא רק בחלב אלא גם בתעשיית גבינה מזכירים את משפחותיהם ארמוזה וחפץ.
מבין החלבנים האשכנזים מזכירים בעיקר את החלבנית “באבה המבורגר”, שרפתה בעיר העתיקה היתה ידועה כאחת “הרפתות הגדולות ביותר”. ותיקי ירולשים מספרים, כי כל מי שהיה מבקר ברפת זו היה עליו לעצור את נשימתו ולסתום את נחיריו.
לא לכל חלבן בעיר העתיקה היתה רפת שבה החזיק מספר עזים. החלבנים, בייחוד הגדולים שבהם, נהגו ללכת מדי יום ביומו לכפרים הערבים שבסביבות ירושלים, אבו דיס, עזריה צור בחר ועוד, וכן לכתת את רגליהם וללכת אל בני השבט “ערב אל צוואחירה” אשר התגוררו בדרך היורדת ליריחו בקרבת “נבי מוסה” מקום קבורתו של משה, שבו עלו המוסלמים בני ירושלים, חברון ושכם לרגל מדי שנה בשנה. ערב אל צוואחרה העדיפו להתגורר מחוץ לתחומיה של העיר ירושלים, וזאת כדי להיפטר מתשלום מס הגולגולת לשלטונות בשעור של מג’ידי אחת לנפש. ומאחר שמשפחות בני השבט הזה היו מרובות ילדים הרי ע"י ישיבתם מחוץ לתחומי העיר חסכו “מג’ידים” רבים (שעורו של כל מג’ידי היה עשרים גרוש).
בני שבט אל צוואחירה היו ידועים כנדיבים, וידם היתה פתוחה בשעה שהיו ממלאים את כדי החלב שנחלב לעיני החלבנים היהודים. אם בדרך כלל היה רוטל חלב שקנו החלבנים היהודים ממספקי החלב הערבים, בן שלוש עשרה אוקיות, הרי בני ערב אל צוואחירה הוסיפו על הרוטל עוד מספר אוקיות. ואין פלא איפוא אם החלבנים היהודים העדיפו לקנות את החלב “הצואחרי”, שהיה בן שמונה עשה אוקיות, ורווחיהם היו גדולים יותר.
בין ספקי החלב “הסיטונאים” באותם ימים מזכירים את שמותיהם של חג' מחמוד חוסיין עבד אללה עוויץ מכפר השילוח, את רשיד עטאללה רשיד ומחמד רשיד מצור בחר, אבו רופל, וחג' עלי ברכאת מכפר אל טור.
יחסים ידידותיים התרקמו בין החלבנים היהודים ובין ספקי החלב שבכפרים. אלה הוזמנו לפרקים להתארח בבתיהם של ספקי החלב הערבים ואלה התארחו בבתיהם של החלבנים היהודים.
מספרת י.מ., בתו של רחמים מיוחס, ששימש במשך שנים רבות כשמש בכותל המערבי, כי אביה עסק גם בסחר החלב, שאותו נהג להביא בנאדות מהכפרים עזריה ומאלחה.
בחצר ביתנו אשר ברחוב חב"ד סמוך לשער ציון, מספרת הבת, היו ארבעה חדרים בהם נהגו להרתיח את החלב על גבי פרימוסים בני מספר ראשים לשם הכנת הגבינה. (אליהו אירמוזה תעשיין הגבינה היה שותפו).
אל תוך החלב שרתח בגיגיות הניחו “קואז’ו”, “חומר מתסיס” זה הוא חתיכת גבינה רכה שנוצרה מחלב יניקה שנותר בקיבתה של עגלה לאחר שחיטתה.
את “הקואז’ו” קוראים באידיש “די לוב” ואילו בערבית היא נקראת בשם אל מלסא.
מר פרי מספר: חיים מקובסקי היה ידוע כחלבן וכעושה גבינות. הוא נהג לעשות גבינה משקדים (דהיינו, היה מערבב אל תוך הגבינה טיפות מיץ שקדים, וכן היה מכין חמאה שאף היא היתה עשויה ממיץ של שקדים). פעם הכריז עליו בית הדין האשכנזי כי הגבינות שהוא מכין הן טריפות, ובית הדין הזהיר את הציבור שלא יאכל מגבינותיו. טענת בית הדין היתה כי הוא משתמש ב“די לוב” שהוצא מבהמה שנשחטה על ידי גוי.
התכנס בית הדין לישיבה בראשותו של רבי יעקב הליבמלך, ששימש ראש אב בית דין, שישב לדין בחורבה הגדולה. נתגלעו חילוקי דעות בין הרבנים שישבו לדין ולא היה באפשרותו של בית הדין להוציא פסק דין מוסכם.
אביו, מספר מר פרי, נהג לקחת את החלק הזה בעגלה כשרה שנשחטה על ידי יהודי. כשרותו של חלק זה היתה תלויה בעגלה או בפרה שנשחטו על ידי לא יהודי. מכאן האיסור שחל על אוכלי גבינה שהובאה מחוץ לארץ, שכן היה קיים חשש את את ה“קואז’ו” הזה לקחו מחזיר.
ערכו של חלק זה שנטלו מבני מעיה של העגלה, היה גדול, שכן חתיכה קטנה ממנו בתוך מאה ליטר חלב, היתה הופכת את החלב לגבינה. משום כך נזהרים בעלי תעשיית הגבינות בחוץ לארץ להשיג את החלק הזה מעגלה שנשחטה כדת וכדין על ידי יהודי.
לאחר שהרתיחו את החלב שפכו אותו אל תוך שק עשוי מבד לבן שנקרא בשם “מנדילה”. את השק תלו כדי שהמים ירדו אל תוך גיגית שעמדה תחתיו. מים אלה הפכו ל“ריקוטה”, דהיינו גבינה רזה. מחירה היה זול יותר, ערבבו אותה בשמן זית והיתה טעימה למאכל. את ה“ריקוטה”, הגבינה הרזה, מכרו בצלחות קטנות והיתה נאכלת בתיאבון רב בשעות הבוקר המוקדמות בסמטאותיה של העיר העתיקה.
לאחר הוצאת הגבינה מהשק היו חותכים את הגבינה לחתיכות מרובעות ועוטפים אותן במטפחות בד. את חתיכות הגבינה האלה, שנקראו בשם “פלאקיטאס”, סידרו שורות־שורות בשולחן והניחו עליהן אבנים כבדות. לאחר מכן היו מניחים את “חתיכות הגבינה” האלה בתוך פחים, שופכים עליהם מים ומלח, סוגרים את הפחים בבדיל ומוכרים אותם לבעלי המכולת. גם הפלחות נהגו למכור את הגבינה הזאת בשוק, בגיגיות אשר נשאו על ראשיהן.
את הגבינה הזאת קראו האשכנזים בשם “פרנקישה קייזה” (הגבינה הספרדית, שהיתה גבינה מלוחה).
התקופה שבין חנוכה לחג הפסח נועדה להכנת הגבינה.
מוכרי החלב, מוסיפה הגברת י.מ. נהגו לסדר את חשבונותיהם פעם בשנה. לשם כך נהגו לבוא לבית אביה ולהתארח בחדרי הקומה התחתונה, בהם היו מציעים את מיטותיהם על הרצפה וסועדים את לבם במרק עדשים, פיתות וחלבה שאמה היתה מגישה להם. מוכרי החלב היו בעיקר בדואים, שנהגו לבוא עם מלבושיהם המיוחדים וצמותיהם שירדו על כתפיהם, וכלי זינם עליהם. לפרקים הזמינו את בני משפחת מיוחס להתארח בכפריהם.
בחג “הפורים של המיוחסים”, שאותו חגגו בבית אביה, רחמים מיוחס נהגו לכבד את האורחים באטריות עשויות בגבינה ובדיסות של חלב הנקראות בשם “סוטלאג’יס”.
אם שתיית החלב נחשבה אצלנו הספרדים כדבר של מותרות, הרי הרבינו באכילת גבינה. “פאן אי קיזו” (לחם וגבינה) בצירוף עגבניה או מלפפון היתה הסעודה החביבה ביותר בעונת הקיץ. ביד אחת היינו נוטלים את פרוסת הלחם וביד השניה היינו מחזיקים את חתיכת הגבינה. רק בשבתות ובחגים טרחו אמותינו להכין מעשי מאפה מגבינה, ובייחוד בעונה שבין פסח לשבועות, שהברכה היתה מצויה “בבקר ובצאן”.
רבים ממוכרי החלב עסקו גם בהכנת הגבינה המלוחה. משפחות אירמוזה, חפץ ואלחדיף עסקו בתעשיית הגבינה. את הגבינה הכינו באחד המרתפים שעל יד חורבת רבי יהודה החסיד. במרתף עמדה ברכת מים ולתוכה הכניסו את ה“פלוטאס די קיזו” (חתיכות הגבינה המרובעות). רפאל מימראן התמחה במרוצת הימים בהכנת ה“ליבניות”, שאף היו טעימות לחיכם של תושבי העיר העתיקה.
מספרים על יצחק אלחדיף בעל חנות למכירת גבינה ודברי חלב העיר העתיקה, שנהג ללכת בעונת האביב לכפר ענתות ו“לקנות” את כל חלב הכפר שנחלב לעיניו. נוהג היה אלחדיף לשהות בכפר שבוע ימים ולהכין במקום את הגבינה ולשוב בערבי שבתות לביתו. את הגבינה נהג להניח בתוך חביות גדולות (ברמיליס). גמלים נשאו את החביות על גבם והוביל אותן לחנותו בעיר העתיקה שעמדה על יד בית הכנסת בית אל. כך היה אלחדיף פותח את עונת דברי החלב.
— — — —
שני חלבנים זוכר אני מתקופת ילדותי, החלבן סלמאן בצון, יהודי עיראקי, שרפתו עמדה בתחילת הרחוב הנקרא כיום “מסילת ישרים”, סמוך לשכונת סוכת שלום אשר ברחוב אגריפס, ומשה פריצקי, שהיום נקרא בשם פרי שהתגורר ברחוב גאסה בבאב אל וואד, רחוב הגיא, אשר בעיר העתיקה.
אל שכונתנו, שכונת אבן ישראל, נהג לבוא משה פריצקי כשהוא רכוב על חמורו הקטן שבשני צדדיו של החמור מונחים בתוך שק כדי החלב. את חמורו נהג לקשור אל אחד מסורגי החלון, ולאחר מכן, נוטל היה את כד החלב ומסובב בבתי השכונה.
גם הקצבים נהגו להוביל את הבשר מבית המטבחיים לאטליזים ע“י חמורים, בין הקצבים שהיו באותם ימים מזכירים את משה מיוחס ויצחק מזון, אשר היה ידוע כ”גבור חיל" ונשא “חצי פרה על גבו”.
זוכר אני אותו כשהוא עומד עם כד החלב והמשורות, בפתח חדר האוכל שבביתנו, ומחכה בסבלנות ובשקט לבואה של אמי או אחת מאחיותי הבכירות, כש“כדה” בידה, כדי לקבל את מנת החלב שהיתה דרושה לאותו יום. שכן יום יום וכמות החבל הדרושה, וזאת לפי מצב בריאותם של בני המשפחה, גדולים וקטנים.
הוא לא הקפיד על “שעורן” של ה“מידות” שהחזיק בידו והניח לחלב להישפך אל תוך כדי החלב, בתוספת על המידה. הוא היה נעים הליכות, שקט ובישן. עם אמי נהג לדבר ערבית, שכן היא לא ידעה לדבר אשכנזית, ואילו עם אחיותי הבכירות דבר בעברית.
כיום, משזקננו שנינו, נוהג אני לפגוש אותו ב“היכל שלמה”. הליכתו כבדה ואיטית, אולם פניו כפי שהיו, ביישניות ומחייכות. כשהגעתי בספרי לפרק “החלבנים”, ניגשתי אליו והזכרתי לו את אותם הימים בהם נהג להביא חלב לביתנו. ישבנו באחת הפינות אשר ב“היכל שלמה” והעלינו זכרונות מאותם ימים רחוקים, ימי הילדות.
לא על כדי החלב דיברנו, אלא על יחסי השכנות שהיו קיימים בין אביו, אהרון פריצקי, ובין ספקי החלב הערבים בכפרים הערבים, שאליהם היה הולך לקנות חלב.
כך נדדו החלבנים היהודים בכפרי הסביבה כדי לספק חלב לתושבי ירושלים. יחסי מסחר אלה הדקו את קשרי הידידות בין התושבים היהודים והערבים. חלבנינו התהלכו בכפרים אלו כבני בית ובסיום העונה נהגו ספקי החלב הערבים להתארח בבתיהם של החלבנים כדי לסדר את חשבונותיהם ולהכין תכניות חדשות לשנה הבאה.
בפיהם של חלבנים ותיקים אלו כמה מעשיות ואירועים שאירעו להם בתקופת נדודם בכפרים הערבים. מספר משה פריצקי (פרי) על אביו אהרון פריצקי, שהלך בערב יום כפורים אחד לכפר מכפרי ירושלים כדי לראות את בעלי העדרים בשעת חליבת הצאן. בשובו לביתו פגש ביהודי העולה בדרך ליריחו. מששאל אותו להיכן פניו מועדות, השיב לו: שב אני לביתי הנמצא על יד בית המדרש של ההונגרים. משראה שהוא תעה בדרכו, ביקש ממנו לעלות על חמורו. שניהם הספיקו לשוב לבתיהם סמוך לסעודה המפסקת. לאחר התפילה, עמד אותו יהודי וסיפר כי אליהו הנביא נגלה לו בדמות חלבן בהיותו בהר הזיתים, העלה אותו על גבי חמורו והשיב אותו לביתו כדי שיהא סיפק בידו לסעוד את הסעודה המפסקת. אותו אליהו הנביא, מסיים מר פרי את סיפורו, היה אבא ז"ל.
פעמים רבות שמעתי אומרים על אדם שהלך לעולמו “יא ב’ינדיו איל קיזו”, דהיינו מכר את הגבינה. משלא הובן לי פשר המימרה הזאת, ושאלתי את עצמי מה הקשר בין גבינה ויום המוות, השיבו לי כי פעם הביא יהודי מאיזמיר לירושלים כמה פחי גבינה למכירה, משלא קיבל את הכשרת בית הדין לגבינה, הפך להיות יהודי חסיד והיה משכים ומעריב בבתי־כנסיות ובתי מדרשות. משראו אותו הבריות, קנו את הגבינה שהביא מחוץ לארץ, בהאמינם כי בלי ספק היא כשרה למהדרין. משמכר את הגבינה, הוקיר רגליו מבית הכנסת וחדל להיות חסיד וירא שמים. כששאלו הבריות על פשר השינוי שחל בו, השיב אחד הבדחנים: “מכר את הגבינה” ואין הוא רואה כל צורך להמשיך בחסידות וביראת־שמים.
ברחוב הגיא, שאליו נכנסים דרך שער שכם, התגוררו משפחות אשכנזיות בשכנותן של משפחות מוסלמיות אשר אתן קיימו יחסי שכנות טובים. ואין פלא בדבר, מוסיף משה פרי, המראה בקיאות במנהגי ערב, הלא ידוע שהנביא אמר כי על כל מוסלמי לכבד את שכנו (חיפז אל ג’אר) עד השכן העשירי שמתגורר על ידו. כאן הרשיתי לעצמי לתקן את דבריו, ואמרתי לו כי לפי החדית‘, ציווה הנביא לדאוג לשלומם וטובתם של השכנים עד השכן הארבעים ולא העשירי. ומספרים כי כאשר שמעו המאמינים את החדית’ הזה יוצא מפי הנביא, שאלו בתמיה שמא מגיע לשכן רחוק זה ליטול חלק בירושה.
יודע אתה, ממשיך איש שיחי, משום מה נהגו הפלחים ללבוש על ראשיהם מצנפות עבות וגדולות. הנוהג לשקר היה שכיח מאד ורק על ידי מכות חזקות שאנשי השלטון נהגו להנחית על מצנפותיהם של הפלחים, מצנפות אשר החזיקו מעמד בפני עוצמתן של מכות אלו, וכן על ידי השבעתם בנביא אחמד אל בדאווי, וסלמאן אל פארסי, עלה בידי אנשי השלטון להציל מהם “קושט דברי אמת”.
עדר שהלך לאבוד, ספר מר פרי, דהיינו שנמשך ע"י אחד הגנבים, היה בעל האבדה פונה אל קצין המשטרה, מורח את ידו במטבע, והלה היה שולח פרש תורכי, ולאחר שעות מספר היה מחזיר את האבדה לבעליה.
לקברו של סלמאן אל פארסי נהגו לעלות בכל יום חמישי בערב ולהדליק עשישית על קברו. לפעמים הצטרף אף הוא אל מדליקי הנרות והעשישיות בערבי יום חמישי.
לאחר איחודה של ירושלים הלכתי, מספר מר פרי, לבקר את ספקי החלב בכפרי הסביבה. נפגשתי עם בניהם של אלה אשר סיפקו לאבי חלב, ושאלתי את בני הדור הצעיר אם הם מוסיפים עוד להישבע באחמד אל בדאווי ובסלמאן אל פרסי, שאותם העריצו אבותיהם, ואם הם מוסיפים להדליק עשישיות של שמן על קברו של סלמאן אל־פרסי. בניהם לא השיבו דבר וחייכו. כיום עומד קברו של סלמאן אל פרסי שומם ובודד ושרוי בחשיכה, כל מאמיניו הזניחוהו.
פעם חליתי, מספר מר פרי, ולא היה באפשרותי לרכב על חמורי ולחלק חלב בשכונות שמחוץ לעיר, ביקש אבי את אחד השכנים “לעלות על החמור” ולחלק חלב במקומו. השיב לו שכנו, הרי אין אני מכיר את הלקוחות, וכיצד אחלק חלב. השיב לו אבי “רכב וצלח” והחמור נבון ו“בר־דעת” והוא יוביל אותך עד לפתחיהם של הקונים. ואתה קח בידך את הכד עם “המידות והמשורות”, ודפוק על דלתותיהם של הלקוחות וחלק להם את מנות החלב שהם נוהגים לקבל מדי יום ביומו. ואכן כך עשה, רכב שכנו על החמור, ביקר בשכונות, והחמור הנבון הוביל את רוכבו מלקוח ללקוח. משהגיע החמור עד ללקוח האחרון שהתגורר בשכונת אבו אל בצל על יד בית החולים ואלך, עמד החמור מלכת. הבין הרוכב כי הגיע ל“סוף המסע”, דהיינו עד לפתחו של הלקוח האחרון שגר בשכונה. כך שימש החמור של החלבן פריצקי כמורה דרך “למחלק חלב” שלא הכיר את לקוחותיו.
כשם שהיו קיימות רפתות במרתפי המגורים שבעיר העתיקה, כך היו קיימות רפתות גם בכמה משכונות ירושלים החדשה. לכל שכונה היו חלבניה שסיפקו את החלב בבתים. ואם אירע והחלבן לא היה פוקד את “קוניו”, היינו אנו הילדים נוטלים בידינו את כלי החלב ופונים לרפתות החלבנים, וממלאים את כדינו בחלב ונושאים אותם אל אמותינו שהיו מחכות בקוצר רוח לבואנו, שכן חששו פן יישפך החלב ונגיע הביתה בכלי ריק.
בשכונת סוכת שלום, משכנות, נחלת ציון השוכנת בקרבת השוק של מחנה יהודה, היו רפתות של עזים ופרות שבעליהן היו בעיקר מבני עדות המזרח, עיראקים ותימנים ומקצתם ספרדים.
רפתות אלו שכנו במרתפים תת־קרקעיים, שכמה מהם עומדים וקיימים עד היום הזה, מהם עזובים ומהם משמשים כמחסנים.
במרתף ביתו של הרב שלום צארום במשכנות, “התגוררו” שלוש פרות גדולות ובריאות בשר. באחד הימים הראה לי את מקום משכנן של הפרות. משראיתי את המדרגות המובילות למרתף שאלתי אותו בתמיהה, כיצד “עלו וירדו” הפרות לתוכו.
לכתחילה לא הותקנו מרתפים אלו כדי לשמש רפתות. מרתפים המצויים בבתיהן של השכונות הללו נועדו לאגירת מצרכי מזון לעונת החורף. בימי סערה וגשם. ובימי השלגים וזאת כדי שלא יצטרכו תושבי השכונות לצאת לשוק לקנות את מצרכיהם. פחי הגבינה המלוחה, הזיתים, שקי האורז העדשים והאפונה ושאר צרכי המזון עמדו במרתפים, ומהם היתה בעלת הבית נוטלת את הדרוש לה כדי להכין את תבשיליה בימים “סוערים” אלו.
בימי מלחמת הקוממיות, כשירושלים הופגזה על ידי חיילי הלגיון, שימשו מרתפים אלו מקלטים בהם הסתתרו דיירי הבתים, שכנים קרובים ורחוקים.
לבעלי הרפתות האלה היו עוזרים ערבים שרעו את המקנה בשדות אשר בסביבה, וניקו בימי שבת ומועד את הרפתות מהגללים.
הרפתות שהיו מצויות בשכונות אלו שימשו לנו, הילדים, כמקומות בידור. אלה היו בבחינת מגרשי השעשועים הציבוריים שהתקינה העיריה כיום לילדי השכונות, מגרשים בהם מצויים נדנדות, סולמות ושאר שעשועים. בימינו שימשו חצרות אלו לצרכים אחרים. דרך חצרות אלו עברו בשעות הערב עדרי עזים, בהן הכריזו מוכרי ה“בוזה” (הגלידה) ו“חמלה מלאנה” (האפונה הקלויה) ובעלי הראינוע הנודד הראו בפנינו סרטי נייר על מלכים, נסיכים, מלכות ורוזנות. בחצרות אלו עמדו כרוזי הלוויות ו“ההודעות” מטעם הרשות הטורקית, כרוזים שהכריזו על אבדן חמורים שתעו בסמטאות השכונות. בחצרות אלו הכריזו מוכרי השמן והנפט על סחורתם ומוכרי החול שאמותינו השתמשו בו לשם מריקת כלים.
אולם שעשוענו החביב ביותר היה ביקורנו בשעות הערב ברפתות שמסביב לשכונה כדי לזכות במנה של “כוזבה”, זו פסולת השומשומין שהאכילו בה את העזים ואשר שימשה לנו מאכל תאוה כשם שה“ארטיקים” וה“בזוקות” למיניהם השונים משמשים כיום מאכל תאווה לנכדינו.
החיבה ל“כוזבה” היתה נחלתם של כל ילדי השכונות, ללא הבדל עדה. וכדי לזכות בפרוסת “כוזבה” היו הילדים מוכנים לשרת את בעלי הרפתות, לנקות את הרפת ולעשות כל מיני שירותים אחרים, להביא להם כמויות גדולות של קליפות אבטיחים בעונת הקיץ, ובלבד שיזכו ב“פרוסה” מהמאכל הטעים הזה, שהיה נחלתם של העזים בעלי הזקנים הקטנים.
את ה“כוזבה” היו קונים בבתי הבד שבעיר העתיקה. בדרכנו לכותל המערבי היינו עומדים לפרקים בפתחיהם של בתי הבד ומסתכלים במעשי היצירה. בבית הבד עמד גמל או חמור אשר סובב את הריחיים שעצרו את השומשומין. תחילה היה יורד השמן הנקרא בשם “שיריז” (שמן שומשומין). לאחר מכן היתה נוזלת הטחינה שהיו משתמשים בה לתעשיית חלבה, בה לפתנו את פתנו בלכתנו לחדר, ואילו הפסולת “השארית האחרונה”, היתה ה“כוזבה”, ששימשה מאכל לעזים.
את גללי העדרים שאספו מהרפתות ערמו ערימות־ערימות בשדות שמסביב לשכונות סוכת שלום ומשכנות, שעליהם עומדים כיום מבני־אבן גבוהים. הנשים התימניות עטו על הערימות הללו, לשו את הגללים ל“פיתות” עגולות שיובשו בשמש, ולאחר שיבשו ה“פיתות” האלה, השתמשו בהן להסקת התנורים שבהם אפו את פיתות הלחם הטעימות.
בין בעלי הרפתות בשכונות אלו מזכירים את האחים מאיר וסלימאן בצון, החלבנים שסיפקו לנו חלב כשהתגוררנו בשכונת “אבן ישראל” הסמוכה. הרפת של רבנו מיוחס הנגר ששכנה במשכנות הרחוב הידוע כיום בשם רחוב אבולעפיה בקרבת בית הכנסת של חכם רבנו פדרו. מספרים, כי עדרו של רבנו מיוחס מנה כמאתים עזים וכל העדר הגדול הזה התגורר במרתף חצרו. בין העשים היתה אחת שהיתה נודעת בשם “יעקובה”, ושימשה מעין “מגן” העדר ו“סמלו”. משום כך נהג רבנו מיוחס לפנק אותה, מתוך סברה כי עז זו הנה מצאצאי העזים של יעקב אבינו. משמתה עז זו, חיסל רבנו מיוחס את העדר מאחר שעם פטירתה נטלה אתה את מזלו וברכתו של העדר. בחלבנות עסקו רבים מבני העדה התימנית. בין החלבנים התימנים מזכירים את אהרן חמדי, אהרון קטרה ויוסף צבאטוני, ואילו החלבנים שהיו בשכונת נחלת אחים הסמוכה, היו שלושה האחים יחיה, אהרון וחיים צרי, בני יחיה מחפוז, שאף הם קנו את החלב תושבי הכפר ליפתה והיו גם בעלי רפתות באותה שכונה.
החלבן התימני הידוע ביותר בשכונת משכנות היה רבי חיים התימני, שבזכות ידיעתו ביידיש זכה אצל האשכנזים לתואר “רבי חיים דער מילכיר”. כדרך החלבנים האמידים נוהג היה לסובב עם חמורו כשכדי החלב היו מונחים בשק המונח משני צדי החמור. מספרים, כי על ילדים שלא רצו לשתות חלב, איימו כי רבי חיים יקח אותם אתו.
בילדותנו לא הרבינו בשתיית חלב, שכן מצרך זה נחשב כמצרך של מותרות, שאפשר לוותר עליו. פטמותיהן של אמותינו שימשו לנו תחליף לבקבוקי החלב המצויים כיום בפיהם של ילדינו. ינקנו, אף לאחר הגיל המותר, אף כי לפרקים הסבנו להן כאב, ופצעים עלו על פטמות השדים. ובשעת “בצורת”, כשהמלאי אזל או ניתדלדל, אם מחמת חולשת הגוף ואם מחמת מחלות, שפקדו את אמותינו, הן סיפרו לנו פרוסת־לחם טבולה בקפה או במרק של עדשים. “תחליפים” שלא תמיד השקיטו את רעבוננו. ומשהיו השכנות שומעות את בכיינו, ריחמו עלינו וסיפחו אותנו לילדיהן. פעמים רבות שמעתי בילדותי מפיה של דודתי תמר די ג’יניאו: כמה פעמים חלצתי לך שד כשאמך היתה חולה ולא יכלה להניק אותך.
שיתוף פעולה זה בין המניקות היה קיים בחצרות העיר העתיקה בהן התגוררנו עם משפחות בשכנותן של משפחות מוסלמיות. ילדינו ינקו מפטמותיהן של השכנות המוסלמיות וילדיהן ינקו מפטמותיהן של אמותינו. הערבים קראו ליניקה בשם “יניקה משותפת”, “ריצ’אעה מושתרכה”. מספרים כי בעיר סלוניקי, נהגו גם נשים נוצריות להניק את ילדי היהודים.
וכשרצו אמותינו להפסיק את היניקה לאחר עבור שנה ומעלה, היו משתמשות בכל מיני אמצעים כדי להפסיק את היניקה, על ידי מריחת פטמת השד בכינין או באבקת קפה. אולם על אף האמצעים האלה, נכמרו רחמיה של האם והוסיפה להניק! נהגה אמי לספר על ילד שהלך כבר לחדר, שהיה מתחנן בפני אמו כי ישפוך לתוך פרוסת הלחם כמה טיפות מהחלב.
לכוס חלב זכינו רק כשקדחנו. כוס חלב חם שימשה התרופה הבדוקה ביותר להסרת כל חולי.
“און קב’ה כון ליג’י” — קפה עם חלב — היה הכבוד הרצוי והמקובל ביותר. מי מאתנו לא שתה בתענוג את כוס הקפה והחלב שהגישו לנו אמותינו דודותינו וסבתותינו בליווי כעכים מלוחים או מתוקים שהכינו במו ידיהן. בצרוף המשפט שנהגו להגיד: כוס קפה וחלב מחזיק הוא את הלב “און קב’ה כון ליג’י טייני איל קוראסון”. קפה ללא תוספת של חלב נהגו לשתות הסבתות. דיו היה ספל הקפה השחור עם פרוסת לחם יבשה שטבלו בספל כדי “להחזיקן” ליממה שלמה. וכמה פעמים שמענו מפיהן של אמותינו וסבתותינו את המשפט: “לא בא לפי דבר במשך כל היום, רק כוס קפה עם פרוסת לחם יבשה בא אל פי”.
את הנוהג לשתות קפה וחלב בשעות הבוקר קיבלנו מבני העליה הבלקנית שנהגו מנהג ארופה.
כשביקרתי בספרד בקיץ 1964 ראיתי את הספרדים, שבמראה פניהם דמו לכמה קרובים ומכרים בירושלים, שותים בשעות הבוקר המוקדמות את הקפה עם חלב וטובלים את הביסקוג’ו (הכעך) לתוכו כפי שנוהגים אנו.
התימנים לא נהגו לשתות חלב. בתימן נהגו להרתיח את החלב ולהכין ממנו חמאה (סמנה). התימנים הבדילו בין שני סוגי חלב: חלב־כבשים, שהיה נחשב לחלב משובח, וחלב־עזים, שנחשב לחלב פשוט. לפרקים נהגו להרתיח את החלב על גבי פחמים וליטול ממנו את הקרום הנקרא בערבית בשם “קום”, השכבה השמנה ביותר של החלב. אנו, הספרדים קראנו לקרום שצף על החלב בשם “לא טילה” שרבים התאוו לראותו בכוס הקפה והחלב, ולא כל אדם היה זוכה בו בכוסו.
התימנים פחדו תמיד, אמר לי פעם רבי שלום, במקרה של פחד נהגה האם התימניה להניח את ידה מתחת לעטיניה של העז ולהשקות את הילד הנפחד. הרב קצנלבוגן אמר לי: “אנו האשכנזים חפשנו בחלב בריאות וויטמינים ואילו אחינו התימנים חפשו בחלב תרופה מפני הפחד”.
כיום אין נוהגים להרתיח את החלב. אולם בילדותנו נהגו אמותינו לעמוד על יד הכיריים, הפתיליה ולאחר מכן הפרימוס ולחכות בסבלנות עד אשר “יעלה” החלב. ומשהיו אמותינו מורידים את סיר החלב מעל הכיריים היו מתפנות בלב שקט לעבודות בית אחרות. נדמה היה שכל בני הבית היו דרוכים בשעה שסיר החלב היה מונח על גבי האש. מדי פעם בפעם היינו מתבקשים על ידי אמותינו ללכת למטבח ולראות “סי אסוב’יו לה ליג’י” (לך וראה אם החלב כבר גלש).
לפרקים היה החלב מתקלקל ולא היה ראוי לשתיה. לקלקול זה היה מונח מיוחד מפיהן של אמותינו “נחתך החלב” (סי קורטו לה ליג’י). באותו יום לא שתינו אנו הילדים חלב, טבלנו את פתנו בכוס קפה שחור כפי שנהגו לעשות זאת הסבתות שלנו, שלא חיבבו ביותר את החלב.
את החלב המקולקל היו אמותינו שומרות עד ליום המחרת כדי להראותו לחלבן. ובשעה זו היה מתנהל מעין חקירה מצד החלבן. החלבן היה שואל את בעלת הבית היכן הרתיחה את החלב על גבי פתיליה או על גבי פרימוס, וכן אם שמה את סיר החלב ב“נימלייה” ארגז אוויר שהיה תלוי מוץ למטבח, שדפנותיו עשויות רשת דקה, ששימש מעין “מקרר”. רק לאחר שהשתכנע החלבן כי בעלת הבית נהגה כשורה והרתיחה את החלב לפי כל החוקים והתקנות הקיימים היה מסכים להחליף את האוקיה, או השתים, של החלב בחלב טרי אחר. טענתו העיקרית של החלבן היתה: הייתי הבוקר אצל פלונית ואצל אלמונית והחלב לא התקלקל אצלן. לפעמים היה דין ודברים זה מעצבן את בעלת הבית.
אירע ועברתי בבוקר של חודש אלול תשל"ד בשער יפו בדרכי לעיר העתיקה. והנה הזדמן לי בשער יפו צעיר ערבי כשהוא רוכב על חמורו ומשני צדדיו של החמור כדי חלב, שהזכירו לי את הכדים שהיו בילדותי בידי החלבנים. התקרבתי אליו ושאלתי אותו אם ישנם חלבנים רבים כמותו בעיר העתיקה. ענה לי בחיוב, והוסיף כי עוד קיימות רפתות בעיר העתיקה וחלבנים רבים סובבים בבתיהם של המוסלמים והנוצרים ומוכרים חלב. נפרדתי ממנו בנימת געגועים, והמשכתי בדרכי. והנה בסמוך למנזר הארמני פגשתי בפלחה ערביה מאותן הפלחות שהכרתי בימי ילדותי, השונות מהפלחות המודרניות המתהלכות כיום ללא כל גינוני הלבושים שהיו נהוגים בעבר והמתהלכות לפרקים עם מכנסים ובידה כד חלב ועליו “מידת החלב בעל שתי האוקיות”. שאלתי אותה מהיכן היא מביאה את החלב, והשיבה לי כי היא מביאה אותו מכפר אבו דיס הקרוב לירושלים וכי ברשותה שתי פרות בלבד. אמרתי לנפשי, למעלה משש שנים חלפו מאיחודה של ירושלים ותושבי העיר העתיקה ממשיכים בדרכי אבותיהם.
— — — —
בתארו את חיי החסכון ששררו בימי אבותינו מספר יצחק מ. אשר נולד בעיר העתיקה: ניצלנו עד תום כל מצרך. לא נהגנו למלא למלא את פחי הזבל בחלות פרוסות, בגבינות, בכרעי תרנגולות או בחתיכות בשר כפי שנהוג כיום. וכשידה של בעלת הבית השיגה לקנות תרנגולת נהגה לשמור עליה כשהיתה יושבת בחצר ביתה כדי למרוט את נוצותיה. מאחר “שהקניה” הזאת היתה מתפרסמת בקרב כל חתולי העיר העתיקה שקפצו מגג אל גג ומחצר אחת לשניה כדי לשבת סביבה ולאורב לבעלת הבית בתקוה כי תתפנה לעסוקים אחרים ו“תשאיר” לחתולים את התרנגולת. את התרנגולת אכלנו על כרעה וקרביה, אמותינו בישלו את בני המעיים לאחר שנוקו במים רותחים. מצצנו בשפתינו את המוח מראשי התרנגולות ואכלנו את הכרבולת. בקיצור, לא השארנו מהתרנגולת אף את האבר הקטן ביותר שלא ניצלנו אותו. לא זו בלבד אף את הנוצות הרכות נטלו אמותינו כדי למלא בהם כרים. בדרך כלל הנחנו את ראשינו על גבי כרים של כותנה. רק האמידים שבתוכינו זכו לכרי נוצות.
אם זכינו, אנו הספרדים, לכרים של נוצות, הרי זה בזכות האשכנזים. על יד החורבה נהגו האשכנזים להביא למכירה את כסתותיהם שהיו עשויות מנוצה מובחרת תוצרת חוץ לארץ. “כביסאל די פלומה” (כר של נוצות) היה בימינו התענוג הגדול ביותר. אולם לשמיכות של נוצות (“קולג’ה די פלומה”) לא זכינו. רק האשכנזים זכו בכך.
היום אנו נוטלים לידינו תרנגולת “נקיה מנכסיה”. ראשיהן ובני מעיהן של התרנגולות שבעדם שילמנו במיטב כספנו זרוקים לפי האשפה של מוכרי התרנגולות, כדי למכרן לעניים ולפלחות הערביות הצובאות על פתחיהם של מוכרי העופות.
מאיר חפץ, שהיה מגדולי תעשייני הגבינה בירושלים, מספר על המסחר בתרנגולות: מוכרת העופות היחידה שהיתה בימינו היתה חיה, שחנותה לממכר עופות עמדה על יד החורבה. הספרדים לא קנו עופות שלמים. הם הסתפקו ב“מינודייאס” של תרנגולות, “אליקאס” (כנפים), רגליים, ושאר חלקים שאחרים מאסו בהם. רק ה“פארידאס”, דהיינו היולדות, זכו לתרנגולת שלמה.
סוחרי התרנגולות היו דור קדוש מרקאדו אשכנזי וברוכיאל. הם נהגו ללכת לחברון ולעזה כדי להביא משם את סחורתם. סוחרי העופות היו באים במטענים גדולים ומתארחים בבתיהם של סוחרי העופות אשר התגוררו בשכונת ימין משה. לפרקים נהגו סוחרי העופות היהודים ללכת למוצא ולחכות לבואם של סוחרי העופות מעזה, שהיו מופיעים בשעות הבוקר המוקדמות. כשם שנהגו חלבנינו ללכת לכפרים הערבים שבסביבה כדי לקנות את החלב שנחלב לעינם, כך נהגו סוחרי העופות בירושלים לצאת לקראת סוחרי העופות שבאו מחברון ועזה.
ההווי האשכנזי 🔗
החדר 🔗
לא היתה שכונה משכונותיה של ירושלים, שהחלו בהקמתן לפני למעלה ממאה שנה שלא היה בה חדר שבו למדו בני השכונה ראשית הקריאה והכתיבה, תפילה, פרשת השבוע ודף גמרא. מתכנני השכונות שדאגו למקומם של בתי הכנסת, התנור, הטבילה, בורות המים ועוד, תכננו סמוך לבית הכנסת מספר חדרים שיועדו לימוד תורה.
קולותיהם של תינוקות של בית רבן בקעו מחדרים פרטיים בהם למדו “חכמים” ספרדים “מוריים”, תימניים ו“רבים” אשכנזים, בשעות היום והלילה, שעשעו אמהות ואבות שהתהלכו בסמטאותיהן של השכונות הללו, והרוו את לבותיהם נחת ושמחה מבניהם הקטנים היושבים על התורה, ומשננים את פרקם.
סיפר לי אחד מוותיקי אחת השכונות: הלימודים בחדר שבו למדתי בילדותי בעיר העתיקה של ירושלים היו מתחילים בשעה שמונה וחצי בבוקר ונמשכים עד לשעת הצהרים ומשעה שתים וחצי אחר הצהרים נמשכו עד לשעה שש וחצי בערב. בלילות החורף למדנו לאחר תפילת מעריב עוד שעתים או שעתים וחצי. מאחר ששעונים לא היו מצויים בבתינו ואף לא על זרועות ידינו, כפי שנהוג היום, הרי השמש שחדרה דרך חלונות חדרי התלמוד תורה וקולו של ה“מואזין” ב“ג’אמג’ה” (כך קראו האשכנזים את הג’אמע, המסגד המוסלמי), שמשו “מורה השעון” שלנו. ואכן שני ה“שעונים” הללו לא אכזבו אותנו. השמש סובבה כדרכה והקוראים לתפילה מעל צריחי המסגד, הקפידו מאד, לפי מצוות דתם על “לוח הזמנים והשעות”, לכנס את המאמינים לתפילה.
אין פלא איפוא, מספר לי זקן ירושלים זה, כי בצאתנו בשעות הערב מהחדר, וזאת לאחר לימוד ממושך של שעות מרובות, נתנו קולנו בשיר. שירה זו שבקעה מפינו, חיזקה ועודדה את רוחנו בעברנו, בחשכה, בסמטאותיה ומבואותיה החשוכים של העיר העתיקה ששימשו לפרקים מקומות לפורענות, בהם הסתתרו ילדים שובבים והתנכלו לנרות והפנסים אשר נשאנו בידינו והאירו את חשכת דרכנו.
בשעות ערב מאוחרות אלה, עשינו את דרכנו ברחוב היהודים, ראינו את הפועלים ובעלי המלאכה ממשיכים במלאכתם מאחורי דלתות ותריסים מוגפים. לבנו כאב על בעלי מלאכה אלו העובדים “שעות נוספות” בייחוד בערבי חגים ומועדים, כדי לזכות בכמה פרוטות, שיסייעו להם לכלכלת בני משפחותיהם. הפרנסה היתה קשה על כולנו, פועלים ובעלי מלאכה כאחד, מוסיף איש שיחי. באותה שעה, נכמרו רחמינו עליהם והשתדלנו “לשחרר” אותם מעבודתם הקשה. רצינו שאף הם ינוחו מעמל היום ויעלו על משכבם ויתנו מנוחה לגופותיהם העייפים.
מה עשינו? נטלנו מזרקות של מים והתזנו דרך חורי המנעול שבדלתות המוגפים על זכוכיות המנורות שהיו מונחות לפניהם ושלאורן עסקו במלאכתם. כתוצאה מכך התפוצצו הזכוכיות, ומאחר שקשה היה להשיג באותה שעה מאוחרת בלילה זכוכיות חדשות, נאלצו הפועלים ללכת לבתיהם. כך סייענו לאנשי עמל אלה להפסיק את עבודתם וללכת לבתיהם. אולם משרבו “מקרי הקונדס” האלה, נתפסנו בקלקלתנו, ובאנו על עונשנו. מאז ארבו בעלי המלאכה ל“שקצים” ולא נתנו להם לבצע את זממם.
ומעשי קונדס מעין אלה היו רבים.
תינוקות שבשכונות למדו תחילה ב“חדרים”, שהיו קיימים בשכונות. אולם משגדלו נשלחו למוסדות החינוך הגבוהים שהיו מצויים בעיר העתיקה בירושלים.
בשלוחה של תלמוד תורה “עץ חיים” שהיתה בשכונת מזכרת משה, מספר הרב משה פורוש, לימד רבי יוסף שלוזון והמשגיח היה רבי מרדכי הומינר. בהיותי בן שבע התמרדתי ולא רציתי להמשיך בתלמוד תורה אשר בשכונתנו, והחלטתי להצטרף אל חברי שנהגו ללכת מדי יום ביומו למרכז הראשי אשר בעיר העתיקה. הלכנו בבוקר ושבנו בערב ברגל. נהגנו לשוב לבתינו קבוצות קבוצות וזאת מחשש התנפלותם של בריונים.
ומה היתה ה“צידה לת”ת" שלקחנו למשך כל היום?
קינחנו את הפת בחתיכת “לקרדה”. בחדשי הקיץ קנינו בצוותא אבטיח במטליק אחד, דהיינו באגורה אחת של ימינו אלה, ואכלנו אותו לשובע. תמיד, אומר הרב פורוש, נהגתי לחלק את מנת האוכל שלי עם חברי שהיה יתום, ורבים מחברי היו יתומים. ביום ראשון אחד, נתנה לי אמי קציצה שנותרה מסעודת יום השבת. בבואי לתלמוד תורה חילקתי את הקציצה עם חברי היתום. משנודע הדבר לאמי נתנה לי למחרת שתי קציצות, אחת לי ואחת לחברי. את סעודת הצהרים נהגנו לפרקים לבשל בעצמנו. קנינו פתיליה ומחבת וטיגנו בהם ביצים לארוחת הצהריים. זה היה מעין “קומזיץ” שערכנו בתוך כתלי התלמוד תורה.
ישראל בן זאב, בן השכונה מזכרת, מספר: נהגתי ללכת בילדותי משכונת מזכרת עד ל“תלמוד תורה עץ החיים” אשר בעיר העתיקה, ואילו מנת האוכל שקיבלנו למשך כל היום היתה פיתה (מאותן הפיתות הגדולות שנהגו לאפות בילדותנו, ושקראנו להם, אנו הספרדים, בשם “ג’ארדקה”) ובתוך הפיתה הארוכה שפכו אמותינו שמן שומשומין (שיריז) ומרחו אותה בשום ושפכו עליה פלפל שחור. לפרקים גם מנת האוכל הדלה זו לא באה לפינו. פעמים רבות חטפו ילדים ערבים, שגם הם היו בלי ספק רעבים כמונו, את מנת האוכל הדלה הזאת וכך באנו לפתחו של תלמוד תורה בידים ריקות ורעבנו במשך כל שעות היום, כי לא רצינו לספר למלמד את אשר אירע לנו בדרך לתלמוד תורה. אולם כשנודע הדבר למלמדנו העלה “תרומות” מכל מנות האוכל שהיו בידי תלמידים אחרים. כך דאג מלמדנו לבל נרעב באותו יום.
וממשיך הרב פורוש. לתלמוד תורה שבעיר העתיקה הלכנו ברגל. אוטובוסים לא הסיעו אותנו כפי שנהוג היום. רק ביום הששי קיבלנו מטליק אחד (אגורה) כדי לשוב הביתה בעגלה כי השבת אצה לנו.
העגלון אשר הסיע אותנו, חבורת הילדים, היה דנון, יליד ירושלים, אחד מראשוני העגלונים בירושלים שהכרתיו עוד בילדותי. משהזקין האיש נטש את עגלתו וסוסיו, והפך להיות מקבץ נדבות ותרומות מכל אותם האנשים שבעבר נהגו לעלות על עגלתו בהיותו אוחז במושכות סוסיו. את התרומות “גבה” לא רק מאותם האנשים שנסעו אלא גם מבניהם אחריהם. אומר הרב פורוש: נוהג היה דנון לתבוע ממני, ולא בלשון רכה אלא “בחוזק לשון” תרומה ממני ואף מבני אחרי, וזאת בזכות הנסיעה הראשונה בחיי שנסעתי בעגלתו. הנסיעה בעגלתו של דנון היתה אחת החוויות המשעשעות ביותר. כדי שעגלתו, שעמדה בשער יפו, “תתמלא” נוסעים היה צורך לחכות כחצי שעה בערך. דמי הישיבה על יד העגלון היו זולים יותר מאחר שיושביו היו “חשופים” ללהט השמש בקיץ ולמטר גשמים בחורף. אולם, לילדים הישיבה על יד העגלון היתה בה משום הנאה וקורת רוח, שכן לפרקים, כשרוחו של העגלון היתה טובה עליו, היה מוסר את “הנהגת” העגלה לידיהם הקטנות הרזות והבלתי מאומנות של הילדים אשר ישבו לצידו.
— — — —
בשכונת מזכרת משה היתה קיימת “שלוחה” של אחת ממוסדות התורה המפוארים ביותר בירושלים, תלמוד תורה “עץ חיים” אשר במשך שנות קיומו הארוכות הקים מאות ואלפי תלמידים. מרכזו של מוסד חינוכי זה היה בעיר העתיקה בירושלים, ואילו שלוחה זו היתה סמוכה לבית הכנסת “ישמח משה” הקיים עד היום הזה. על יד בית הכנסת היה גם חדר. בית כנסת זה נוסד, וזאת לפי לוח השיש הקבוע בחזית הקיר הפונה לרחוב שנקרא כיום משכנות, בשנת תרמ"ה, והוא נושא את שמו של השר משה מונטיפיורי מבוני השכונה.
משלוחה קטנה זו, שבה למדו בעיקר תלמידים בגיל רך, עברו לאחר מכן למרכז הנמצא עד היום במחנה יהודה או למרכז הראשי שהיה קיים בעיר העתיקה.
מספרים, כי כאשר קנו את הבית שהיה שייך לערבי, שבו שוכן היום מרכז “עץ חיים” שבמחנה יהודה חששו להכנס לתוכו מחמת השדים ששכנו בו. וכדי לגרש את השדים עמדו יומיים באמירת תהילים, ולאחר שנסתלקו השדים והרוחות ממנו, נפתח המוסד.
כניסתו של הילד הרך לשלוחה של תלמוד תורה אשר בשכונה היתה מלווה במסיבה משפחתית צנועה. מר ע. דרוק, מספר, כי בהיותו בן שלוש עטף אותו סבו רבי נפתלי פורוש, ביום כניסתו לתלמוד תורה, בטליתו והביאו משכונת משכנות ל“מזכרת”. אף כי הייתי עטוף כולי בטלית, מוסף מר דרוק, מכף רגל ועד ראש, הרמתי מעל עיני את הטלית והצצתי לרחוב. נדמה היה לי כי נפרד אני ממנו. נוהג זה, עטיפת הילד הרך בטלית סימל את פרידתו של הרך מהבלי העולם הזה, וכניסתו לחיי עולם שכולו טוהר וקדושה.
משנכנסנו, אני וסבי לחדר הוריד מעלי המלמד את הטלית, נטל אותי בידיו, הושיבני על ידו והחל ללמדני את האותיות. הוא אומר קמץ אל"ף או ואני חוזר אחריו. באותה שעה נפלו על ראשי סוכריות. כששאלתי מי הוא אשר זרק את הסוכריות, השיב לי המלמד: המלאך אשר בשמים הממונה על התינוקות והאוהב אותם הוא אשר שלח לך את הסוכריות למען תלמד תורה בחשק. גם שאר חברי הצטרפו אלי בקריאות האותיות וכך הפך השיעור לשירה בציבור.
חלוקת הסוכריות לתלמידים היתה מעין “מנחה שלוחה” לחברי כדי שיקבלו אותי בסבר פנים יפות, מסיים מר דרוק.
חבילות סוכריות היו מצויות בכיסי בגדיהם של ההורים ובני המשפחה אשר נלוו לילד ביום הראשון לכניסתו לחדר, היום שבו קיבל עליו עול תורה ומצוות.
סיפור דומה סיפר לי הרב משה פורוש, אשר נולד במשכנות (אביו רבי נפתלי פורוש נולד בעיר העתיקה ושימש כמזכירו של הרב שמואל סלנט):
באותו יום שבו רצו הורי להכניס אותי בפעם הראשונה לחדר, חיכיתי לבואו של הסבא שבא ברגל משכונת ימין משה. כולם חיכו לו בסבלנות ומשנראה מרחוק, וראה את בני המשפחה המחכים לו, הוציא מארנקו שהיה עשוי מבד (באותם ימים נהגו לשים את המטבעות בכיס בד ולתלות אותו בחוט מסביב לצוואר) “קבק” (קופיקה, מטבע רוסי שהיה בשימוש בימי הטורקים) וזאת כדי שבני־המשפחה יתאזרו בסבלנות.
מלמדו הראשון היה רבי יעקב מלמד. החדר שכן בביתו של הרב אריה לוין, העומד וקיים עד היום בשכונת משכנות. באחד הימים עבר הרב פורוש דרך אותה סמטה שבו נמצא ביתו של הרב אריה לוין, וראה שהחליפו את דלת החדר הישנה בדלת חדשה. באותה שעה פנה אל חתנו של הרב אריה לוין ואמר לו: בכל פעם שנהגתי לעבור דרך הסמטה הזאת, מסתכל הייתי על הדלת ונזכר בימי ילדותי. כיום, לאחר שהחלפת את הדלת הישנה בדלת חדשה, הרי גזלת ממני זכרון יקר מימי ילדותי.
על פעילותו של הרב משה פורוש במלחמת העולם הראשונה מספר:
נטלנו על עצמנו, אני וחברי וינוגרד, אפרים הלפרין ועוד, שהתגוררנו בשכונת משכנות, לטפל בנזקקים בתקופת מלחמת העולם הראשונה. באותן שנים הורגשה רוח של הקרבה והתנדבות. נהגנו לאסוף בערבי־שבתות ככרות לחם מבתיהם של בעלי היכולת ולחלק אותם בין המשפחות הנזקקות. הסיסמה שהיתה שגורה בפינו היתה “תן או קח”, דהיינו או תתרום לצדקה או אם אתה זקוק לנדבה אנו מוכנים לתת לך.
רבים עזבו את השכונות לפני פרוץ מלחמת העולם, או סמוך לה.
בשעת דחקן היו הנשים מוציאות את הציפות מכרי הנוצות ומוכרות את הבד לצ’רקסים, כך נקראו בפיהן באותם ימים הבדויים.
בימי החולירע לקטו עצים, הבעירו אש והרתיחו מים שאותם חלקו בין תושבי השכונות.
בקרב העדה הספרדית בירושלים לא היתה כניסתו של הילד לתלמוד תורה של הספרדים, זה המוסד העתיק ששימש מקום תורה למאות ואלפים מבני העדה הספרדית במשך עשרות שנות קיומו, מלווה בטקס. רק בני המשפחות האמידות זכו ל“תהלוכה” שהיתה מלווה לפרקים במנגנים ופורטים על “עוד” ונבל, אולם בני המשפחות העניות לא זכו לכך. לא עטפו אותם בטליתות ואף לא זרקו עליהם סוכריות. ולא ליוו אותם “בנבל וכינור”. משפחותינו היו מטופלות בילדים, ולא היתה דעתם של ההורים פנויה לטקסי כניסה מעין אלה.
שש כתות היו בשלוחת תלמוד תורה “עץ חיים” בשכונת מזכרת. כל מלמד זכה לשם תואר כשם שהדביקו תלמידי תלמודי התורה של הספרדים ושל שאר עדות המזרח כינויים ל“חכמים”. בזאת הריקו מלבותיהם את כל המרירות שהצטברה מחמת העונשים הקשים שהטילו עליהם. התלמידים האשכנזים חיברו תארים קצרים וקולעים ואילו התלמידים הספרדים הביעו את זעמם בחרוזים ששרו לכבודם.
בין ציון זילברשטיין התגורר תחילה בעיר העתיקה, לאחר מכן עבר להתגורר בשכונת מזכרת. בנו ראובן זילברשטיין נולד בשכונת מזכרת, בתקופה שבה התגורר בשכונה גם דוד ילין, שניהם נמנו בין ראשוני הסוחרים בירושלים. מר זילברשטיין מזכיר בין מלמדיו את רבי שלמה מלמד, שלימד אותו את האל“ף בי”ת, את בנימין ריבלין וכן את יעקב דער סולדאט על שום שנמנה בין החטופים, אשר בא לארץ בהיותו בן עשרים וחמש ולמד תלמוד ב“עץ חיים”. כן הזכיר את המלמד בן ציון בסקר שכונה בשם “דער צפתר” (אביו של המורה למתמטיקה יעקב חצרוני) את רבי חיים סוקר (יששכר) קראו בשם חיים בולבול על שום, שנהג לשתות מים מהבקבוק, והמים השמיעו קול. ואילו רבי אלטר סגל שלימד קריאה נכונה, נהג לגרד את זקנו במברשת שהיה משתמש בה לצחצוח נעליים. לא היה מלמד בשלוחת “עץ חיים” שלא זכה לתואר. את רבי אלטר המלמד קראו בשם קלטר קוגלער, דהיינו פשטידה קרה. עליו מספרים כי הסביר “בצורה מקורית” לתלמידיו את הפסוק “וימש חושך”. תארו לעצמכם, אמר לתלמידיו, שאתם נכנסים בלילה לחדר השרותים האם אין אתם ממשמשים את החושך.
האמהות בשכונות אלו דאגו והתעניינו בחינוך הבנים. על אף טרדותיהן בניהול חנויות המכולת שלהן או כיוצא בזה, היו מתפנות מדי פעם בפעם מעבודותיהן וסרות לחדרים כדי לשאול את המלמד על התקדמותם של הבנים בלימודיהם ולפרקים להתאונן בפניו על בניהן השובבים.
בקרב בני עדות המזרח נהג האב להטיל את מוראו על בני הבית. משהיה הילד ממרה את פי אמו או את פי אחותו הבכירה, היו אומרות לו “אספרה טי ב’ה אשתיקאר אל סיניור פארדי” — חכה, ואני אספר זאת לאבא כדי שיעניש אותך על מעלליך.
החדרים, האשכנזי והספרדי, שיתפו עצמם בצרת הכלל. משהיתה אם או סבתא נכנסת לחדר, לוחשת באזנו של המלמד ומספרת לו כי בבית או בבית החולים נמצא קרוב משפחה המתפתל בייסוריו ובכאביו, מיד היה המלמד מכריז על הפסקת הלימוד, ופותחים באמירת תהילים, ותפילתם של תינוקות של בית רבן עולה היתה לשמי מרומים.
שיטת העונשים שנקטו המלמדים האשכנזים בחדרים ובתלמודי תורה היתה שונה משיטת העונשים שנקטו המלמדים הספרדים. הם לא קשרו בחבל את כפות רגליהם הקטנות של התלמידים כשה“חכם” מנה יחד עם שאר התלמידים את המלקות לפי מנגינת פסוק “והוא רחום יכפר עון”.
מספרים, כי לרבי אלטר המלמד היתה שיטת עונשים מיוחדת. הוא נהג להעניש את תלמידו על ידי העמדת שלטים שעליהם היו כתובים פסוקים שהוא כתבם. ילד אשר לא כיבד את הוריו, היה נוטל את אחד השלטים שעליו היה כתוב הפסוק “כבד את אביך ואת אמך” ומעמידו סמוך למקום מושבו של הילד. ילד אשר דיבר דברי־שקר היה נוטל שלט אחר ועליו הפסוק “מדבר שקר תרחק”.
ילד אשר איחר לבוא לחדר, היה המלמד מאלצו לצאת לחצר, לטפס על החלון, להיאחז במוטות הברזל ולקרוא בקול רם אל תוך החדר לאזניהם של חבריו את הקריאה “גוט מורגן”, דהיינו בוקר טוב. בקריאתו זו התכוון התלמיד שאיחר, להגיד לחבריו כי אמנם איחר לבוא לחדר אולם מכריז הוא קבל עם ועדה כי להבא יקדים לבוא.
דרך ישיבתם של התלמידים בחדר היתה בצורת “ח”. המלמד ישב באמצע, ולימינו ישב התלמיד המצטיין. התלמידים המפגרים ישבו משמאלו. משרצה המלמד להעניש תלמיד שלא הכין את שעורו, היה מעבירו ממקום “נכבד” למקום “נמוך” יותר.
מששמעתי על צורת עונש זו, נזכרתי בעונש מעין זה שהטיל עלי מורי חכם יהודה קאסטיל (אביו של הצייר קאסטיל), שלימדני בילדותי בבית המדרש “דורש ציון”, שנוסד בשנת תרכ“ו על ידי אבי סבי ההונגרי, רבי יצחק פראג אופלטקה. גם הוא נהג להושיב את תלמידיו לפי סדר חריצותם ושקידתם. ישבנו בכיתה שורות שורות על ספסלים ארוכים. ישבנו “דחוקים וצפופים”. פעם לא ידעתי את שעורי וחכם יהודה קאסטיל ביקשני לעבור מהמקום השני שבספסל הראשון שבו ישבתי למקום החמישי. “ירידה” זו העליבה אותי ופרצתי בבכי שנמשך עד סוף השיעור. אולם מלמדי לא התפעל מבכיי והמשיך בשיעור. בשובי הביתה סיפרתי את הדבר לאבי, ותיארתי בפניו את העוול שנגרם לי. ואכן למחרת היום בא אבי, בכבודו ובעצמו, לבית הספר כדי לבקש מהחכם יהודה קאסטיל להעביר את רוע הגזירה. אולם הוא לא זז מעמדתו, אף כי ידע שאבא מקורב ל”מלכות", דהיינו שהוא נשא לאשה את אמי, נכדתו של הרב יצחק מפראג, מייסד המוסד. ורק כעבור ימים מספר, לאחר ששקדתי בלימודי, הסכים להחזיר אותי למקומי הראשון.
אולם התלמידים לא ישבו בחיבוק ידים, הם המציאו אמצעי הגנה מפני מכותיהם ברצועותיהם של המורים.
אנו, התלמידים, לא נתנו בנקל גווינו למכים. משהיתה ה“רצועה” עפה כ“טיל” ממקום מושבו של ה“חכם” אשר ישב ב“קושה” (בפינת החדר מקום מושבו של החכם) הרכנו ראשינו כשם שחיילים מרכינים את ראשיהם כשכדורי האויב מתעופפים מעליהם. תלמידים, שידעו הם “מועדים” למכות, חיסנו את גבם, בנייר קרטון עבה ולפרקים גם בריקועי פח. משהיו המכות ניתכות על תלמיד “מועד” מעין זה, נוהג היה להשמיע קול בכי ותחנונים ולבקש על נפשו. חבריו חייכו בסתר לבם כי ידעו שאין “סכנה” נשקפת לחייו, וכי ייצא בריא ושלם מתחת הרצועה.
על חלק אחד מגופנו קשה היה לנו להגן. כפות ידינו, שפתותינו הרכות ואצבעותינו היו חשופים למקלו של המלמד, ותנוכי אוזנינו משכו את אצבעות המלמדים לצבוט בהם. לאחר שהתפתלנו מכאב קיררנו אותם בטיפות מים שהתזנו עליהם כדי להוריד את חומם ולהעביר את אדמימותם.
עונש מוזר היה נהוג ב“חדר” האשכנזי. בכל חדר עמד פח ריק, משרצה המלמד להעניש את התלמיד היה נוטל את הפח הריק שעמד בפינה, ומכניס לתוכו את ראשו של הילד. וכך עמד הנער השובב בפינת החדר, כשקצות הפח נשענים על כתפיו…
כן נועד לפח הריק תפקיד נוסף על התפקידים שמלא בעבר, דהיינו אַגירת מיצרכי מזון, שטיפת הרצפות ולהובלת המים מהבורות.
הרצועה נעלמה ממוסדותינו החינוכיים. אולם בילדותנו טעמנו את טעמה. היו מלמדים שהרבו להשתמש בה ומלמדים שהמעיטו, אולם כולנו עברנו תחת שבטה. סוגים שונים של “מקלות חובלין” היו תלויים בחדרינו ובתלמודי תורה שלנו. “חכמינו” הספרדים לא הבדילו בין רצועה של בשר ובין רצועה של חלב. כל רצועה תירצה. לא כן המלמדים האשכנזים — הם הקפידו בדיני כשרות יותר מה“חכמים” הספרדים. בשוט של חלב נהגו להרביץ בין שעות הבוקר ושעות הצהרים, שכן ידעו המלמדים שהתלמידים סעדו את לבם במאכלי חלב בלבד. אולם בשעות של אחרי הצהרים השתמשו המלמדים בשוט שהיה “מיועד אך ורק לאוכלי בשר”. חברי שסיפר לי על סוגי רצועות אלה, הוסיף בחיוך: טוב שלא היה צורך להוסיף למלמדינו עוד רצועה אחת שהיתה מיועדת לא למאכלי בשר ולא למאכלי חלב, רצועת “פארווה”.
החדר האשכנזי בשכונות אלו היה פתוח בכל שעות היום והלילה. לאחר תפילת מעריב נהגו התלמידים לשוב וללמוד. ההליכה לחדר בימות הגשמים לא היתה נוחה. סמטאות השכונה היו חשוכות ומלאות שלוליות של מים, ואין פלא איפוא אם התלמידים ניסו להשתמט מלימוד בשעות הערב. משהיו רואים את העננים המכסים את פני השמים, היו מתקבצים מסביב למשגיח רבי אריה לוין ומביעים בפניו את חששם כי ייתכן שיירדו גשמים ולא יוכלו לשוב הביתה. רבי אריה לוין היה מרים עיניו לשמים ומשיב להם: עננים אלה, אין מה לחשוש מפניהם, ואין הם טומנים בחובם גשמים, והם עשויים להתפזר. וכדי להוכיח את אמיתות דבריו היה סר לבית המרקחת של דודי אליעזר אופלטקה, אשר במחנה יהודה, ומסתכל במודד מזג האויר.
תלמידי החדרים בשכונות אלו לא הסתפקו בלימודם היומיומי. בערבי שבתות וחגים נהגו להתכנס בבית הכנסת ולשנן את תלמודם ואף לקרוא תהילים. האמהות ויתרו על עזרתם של הבנים בהכנות לשבת ובלבד שבניהם יישבו על התורה.
הבחינות היו נערכות בכל יום חמישי, כשם שהיו נערכות בתלמוד תורה “דורש ציון”, ובישיבות הספרדיות. הבוחן היה נוהג לרשום את ציוני הבחינות בפנקס. משהיה הבוחן מרים אצבע אחת, ידע התלמיד שהוא שגה שגיאה אחת, ואם היה מרים שתי אצבעות, ידע כי שגה שתי שגיאות.
משפחות רבות בשכונות אלה נהגו להזמין תלמידי ישיבה עניים כדי לסעוד “ימים” על שולחנן. משפחות אחרות נדבו ככרות לחם כדי לחלק אותם בקרב המשפחות הנצרכות. מספרים, שגם תלמידים מישיבות מאה שערים נהגו לסעוד על שולחנן של משפחות אשכנזיות רבות בשכונת מזכרת, שמצבן הכלכלי שפר עליהן. גם בשבתות נהגו לחלק מנות “טשולנט” למשפחות נצרכות.
ימי פגרה רבים לא היו לתלמידי החדרים בשכונות אלו, כשם שיש לבנינו ולנכדינו. מזמן לזמן נהגו תלמידים אלו, יחד עם המלמדים, לצאת מכתליו הצרים של החדר, ולטייל בעולמו של הקדוש ברוך הוא וליהנות מזיוו. בייחוד רבו הטיולים בתקופת האביב שבין פסח וחג השבועות. גם בראשי חודשים נהגו לצאת לשדות ולכרמים אשר מסביב לירושלים ולהתענג מיפי הטבע.
מספרים על המלמד רבי אלטר יאברוב, שנהג לכרוך את הטבע יחד עם לימוד תולדות עם ישראל. הוא נהג להוביל את תלמידי החדרים לקברו של שמואל הנביא, לכפר השילוח ולמקוה של רבי יוחנן הכהן וכן לשאר מקומות היסטוריים שמסביב לירושלים.
שאלתי את אחד התלמידים, שהשתתפו באותם ימים רחוקים בטיולים היסטוריים אלה, האם לא חששו מפגיעתם של “השקצים” הערבים שנהגו לחמוד להם לצון, למשוך בפאותיהם, לחטוף את כובעיהם וליידות אבנים, מלאכה שהיתה חביבה עליהם. השיב אותו תלמיד: נהגו ראשי הישיבות להודיע על כך מראש לזקני הכפר והללו היו מבטיחים להם כי טיולים אלו יעברו בשלום ואיש לא יעז לפגוע בהם לרעה, וזאת כמובן לאחר ש“המנחה” עברה לפניהם.
הסמינרים למורים הנהיגו לערוך טיולים בסביבות ירושלים, בערים ועיירות הסמוכים לה. המורים רכבו על חמורים, ותלמידיהם הלכו אחריהם ברגל ושמעו את הסבריהם ופירושיהם. בעונת האביב והקיץ המתה ירושלים מטיילים. זוכר אני כי בילדותי נוהג הייתי לראות את פרחי הכהונה הנוצרים מטיילים בסביבות ירושלים כשעל ראשיהם, מתחת לכובעיהם מטפחות לבנות, מסתור מחמת שמש הקיץ הבוערת. פרחי כהונה אלה הלכו ברגל בלוויית מוריהם. אלה ואלה נמנו עם החוקרים הראשונים בתולדות הארץ.
שיטת הלימוד היתה באידיש. עם תנועת התחיה העברית החלה רוחה של השפה העברית לחדור לאיטה אל החדרים. מספרים על המלמד רפאל מילר מתלמוד תורה עץ חיים, אשר גוייס לצבא הטורקי ולא שב ממנו, כי בלכתו באחד הימים עם בנו רפאל מילר ברחוב יפו ראו את אליעזר בן יהודה מטייל עם אשתו ומשוחחים ביניהם בעברית. ביקש המלמד את בנו הקטן להתקרב אליהם לאט ולהשתדל להאזין לשיחתם. כשחזר הבן לאביו, אמר לו בשמחה: שמעתי מספר מלים בעברית. מן הראוי לציין כי גם בקרב המון העם שבקרב העדה הספרדית היה קיים חשש לדבר בשפה העברית, שכן ראו בכך משום חילול הקודש. באותם ימים לא האמינו מלמדי התלמוד תורה “עץ חיים” כי השפה העברית תיהפך לשפת דיבור בחיי יום־יום.
עושר רוחני רב היה טמון בקרב תושבי השכונות הללו. רבים מגדולי ההוראה, מלמדים סוחרים ואנשי מסחר בנקאים וכן אנשי עסקים נמנו עם בני השכונות. רבים מעסקני השכונות לא ניתקו עצמם, אף שהיו טרודים בעסקיהם, ממוסדות החינוך התורניים. רבי חיים מאן שימש כמורה לתלמוד בת"ת עץ חיים ולמד דף גמרא עם תוספות. אביו של רבי ראובן זילברשטיין, רבי בן ציון זילברשטיין, שימש גם הוא כמנהל תלמוד תורה וגבאי בית הכנסת.
תלמידי החדרים בשכונות אלו לא ידעו פחד. הם התהלכו בסמטאותיהן של השכונות בשעות היום והלילה. בשכונות אלו לא נשמעו קריאותיהם של הכרוזים שהכריזו על “היעלמו” של ילד בסמטאותיה של העיר העתיקה, שלאחר מכן מצאו אותו ישן שנת ישרים באחת הפינות הנסתרות והחשוכות שבסמטאותיה של העיר העתיקה. משהיו ילדי העיר העתיקה שומעים את קולם המחריד של הכרוזים הללו, היו מצטרפים לאמהות, לאחים, לאחיות ולשכנים אשר שוטטו בסמטאות העיר העתיקה כדי לגלות את האבידה. מקרים מעין אלה קרו במיוחד בעונת הקיץ, כש“צועניות”, אשר גילו עתידות ופתחו גורלות, שוטטו בסמטאותיה וחצרותיה של העיר העתיקה.
הדאגה לשלומם לא הצטמצמה לגבי ילדים בלבד, אלא גם לגבי מבוגרים. בעלת בית נהגה לשאול את בעלה שהיה עוזב את הבית בשעות הערב המאוחרות: “אונדי סי איסטה יינדו”. דהיינו לאן פניך מועדות, והבעל היה משיב: “הולך אני למקום פלוני אלמוני”. תשובה זו של הבעל היתה מרגיעה את האשה ובני ביתה, שהיו מחכים בסבלנות לשובו של הבעל.
כרוזים מסוג אחר, אשר שעשעו אותנו בילדותנו, היו הכרוזים שהושמעו לא רק בסמטאות העיר העתיקה אלא גם בשכונותינו. אלה היו כרוזים שהכריזו על אבדן חמורים. אנו הילדים, נהנינו לשמוע את תיאורו של החמור. ומשעמדנו מפי הכרוז, על “תוארו, מידותיו ואורח חייו”, היינו אף אנו משננים אחריו את התיאורים שתיאר הכרוז או בעל האבידה בכבודו ובעצמו, כשנימה של תחנונים מהולה בקולו. באותה שעה הפכה השכונה למעין מקהלת ילדים שעליה ניצח הכרוז. לפרקים אף הולכנו שולל את בעל החמור והודענו לו כי אכן ראינו חמור מעין זה משוטט באחת מסמטאות השכונה.
בימינו שוממים הם ה“חדרים” בשכונות אלו, שפעם המו ילדים מבני העדה האשכנזית והתימנית. מלמדיהם ומוריהם הלכו לבית עולמם. אולם עוד שוכנות בבתי ראנד ובבניינים הסמוכים, השוכנים מסביב לשכונות אלו, משפחות הממשיכות באותה צורת חיים שבה חיו אבותיהם ואבות אבותיהם בעבר, השולחות את בניהן הקטנים לתלמוד תורה “עץ חיים” אשר בקרבת השוק של מחנה יהודה. פוגש אני אותם בדרכם לתלמוד תורה ובשובם ממנו בשעות הבוקר והערב. אף הם לא השתנו. לובשים הם אותם הבגדים שלבשו אבותיהם. רואה אני אותם כשהם הולכים יחד קבוצות קבוצות כשזרועו של אחד מונחת על כתפו של חברו. לובשים הם מכנסיים קצרים המוחזקים על ידי כתפיות (שלייקס), מכנסיים שידיהן של אמהות התקינו עבורם, מכנסיים ישנים של הורים וקרובים, וגרביים שחורים המגיעים עד לברכיהם שידיהן של סבתות סרגו אותם. בידיהם שקי ניילון, ובהם ארוחת הבוקר הדלה, פרוסת לחם, עגבניה, שזיף ותפוח עץ קטן ומצומק. עוברים הם דרך מחנה יהודה, על פני דוכניהם של בעלי חנויות הסוכריות, העוגות והממתקים רואה אני בעיניהם הבהירות, הגדולות והיפות, המפיקות חכמה ותבונה, כיצד הם משתדלים לקיים את הפסוק “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם”.
אולם, בשעות הערב המאוחרות, כשהם שבים באותה “דרך העינויים”, צועדים הם לאטם כשהם מסתכלים לצדדים ומזינים את עיניהם בטוב המציץ להם מבעד לדוכנים. בשעה זו הם מסתודדים ביניהם ומתייעצים מה לקנות בפרוטות המעטות המצויות בידי אחד מהם. עומד אני בקרבתם כדי לראות כיצד הם מתקרבים לאחד הדוכנים או החנויות ובוחרים לעצמם דבר מאכל שנפשם חשקה בו. ומשהחליטו על כך, שימנו את חבריהם ל“סעודה” קלה זו, שלא היה צורך בנטילת־ידים.
כשאני רואה את חבורות הילדים מאלה הממשיכים במסורת אבותיהם ולומדים תורה באחד מוסדות הוותיקים ביותר בירושלים, אשר הקים מתוכו מאז קיומו ועד יום הזה מאות ואלפי אנשי תורה, שואל אני את עצמי אות השאלה אשר שאל אחד מרבנינו: משום מה לא הונהגה בתלמודי התורה האשכנזים שנוסדו במאה אחרונה בירושלים השפה העברית כשפת לימוד? אילו הנהיגו מוסדות אלה את השפה העברית, כי אז חלק גדול מבני העדה הספרדית ועדות המזרח היו פונים אל מוסדות התורה האלה, ולא היתה התורה נשכחת מקרב העדה ספרדית ועדות המזרח כפי שהיא הולכת ונשכחת כיום, ולא היינו עדים לעניות המשוועת השוררת כיום בעדה הספרדית ובעדות המזרח שחסרים להן לא רק רבנים בעלי שעור קומה אלא גם קוראים בתורה, חזנים וסתם “רבני עמך”, שיידעו לערוך תפילות בבתי אבלים, להגיד “אשכבה”, לערוך “שבע ברכות” שופעות לבביות וחמימות, באותה צורה נאה כפי שנהגו לערוך רבנינו בעבר.
מספרים, כי הרב חיים זוננפלד, ממנהיגיה של “אגודת ישראל”, אמר כי אילו היינו מנהיגים את לימוד התורה במוסדותינו בשפה העברית, כי אז היינו כובשים את החינוך הציוני.
רק רב אשכנזי אחד ראה את הנולד — אבי סבי רבי יצחק פראג אופלטקה. כשיסד בשנת תרכ"ו את בית המדרש “דורש ציון”, והנהיג את לימוד השפה העברית וכן את השפות ערבית וטורקית, שפות שהיו דרושות לבני הארץ. זוהי “לה אישקולה די פראג”, בית הספר של פראג, שעוד זוכרים אותו כמה מותיקי ירושלים.
אם בשכונות אלה התגוררו רבני עמך הספרדים אשר טיפלו בעיקר בצרכי ציבור, השתתפו ב“למודים”, נשאו דרשות עממיות אשר חזקו את לב העם לשאת באמונה את תלאות הזמן ואת “יוקר השערים”, הרי מתוך העדה האשכנזית קמו גדולי תורה, סוחרים גדולים ועסקנים שהם ובניהם תופסים כיום מעמד נכבד בקרב הישוב היהודי בארץ.
ומי ילד את כל אלה גדולי התורה, עסקני הציבור, קבלנים רופאים מנהלי מוסדות כספיים ועוד, כש“בית היוצר”, היווה, מספר כתות עממיות של ת"ת “עץ חיים” בית הספר “למל” ובתי מדרש למורים.
ולשבחם של אנשי תורה ומסחר אלה יאמר שהם קיימו עם בני שאר העדות יחסי ידידות והשתדלו להיטיב עמהם ולקרבם. אם כי בניהם הקטנים בני “דור החדרים” השתמשו ב“כינויי גינוי” שהיו מצויים גם ברובע היהודי בעיר העתיקה, והכינויים “אשכנזי ביך ביך” ו“פרנק פארך”, הדהדו לפרקים בעיר באוירה של השכונות המעורבות האלה ובשכונה האשכנזית הטהורה “שערי חסד”.
ניצני ההשכלה 🔗
רבים מבני השכונות הללו לא יכלו לעמוד בפני פיתויה של ההשכלה שהחלה לתת את אותותיה בכמה משכונותיה החדשות של ירושלים. רבים מבני השכונות הללו ראו שלא די בלימוד דף גמרא, וכדוגמת הצעירים הספרדים מבני הישיבות והתלמוד־תורה, אשר החלו בלימוד השפה הערבית כדי להתפרנס ולא להיות סמוכים על שולחנם של מוסדות חסד וצדקה — כך החלו הצעירים האשכנזים ללמוד שפות אירופאיות, בעיקר אנגלית וגרמנית. שתי שפות אלו שהיו ידועות כשפות “הכוללים”, בהן השתמשו גבאי המוסדות כדי לעורר את רחמנותם של נדיבי עם בארצות הגולה לבוא לעזרת העניים והנזקקים, תלמידי הישיבות הלומדים והחכמים, העוסקים בתורה והעומדים על משמר חומותיה של ירושלים.
צעירים אלה, ששימשו במוסדות הצדקה והחסד בירושלים לסוגיהם ומיניהם השונים, אשכנזים וספרדים כאחד, עסקו בניסוחם של מכתבים ובכתיבתן של אדריסאות של נדיבי לב המתגוררים בארצות הגולה. ואילו חלק מהנוער האשכנזי בשכונות אלה, משכנות, מזכרת וסוכת שלום, החל לחדור לחיי המסחר והכלכלה, שהחלו להתעורר בירושלים בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה. ואחרים נתקבלו למוסדות החינוך החדשים שקמו באותן שנים בירושלים.
רבים מאברכי הישיבות האשכנזיות “חוננו” בכתב נאה ועסקו בכתיבת האדרסאות על גבי מאות ואלפי המעטפות, שטמנו בחובן את מכתבי הבקשות. אפילו מוסדות החסד והצדקה הספרדים, כגון בית היתומים הספרדי, שאבא ז“ל נמנה בין מייסדיו, בית החולים משגב לדך, שסבי ז”ל נמנה בין מייסדיו, ובית הזקנים הספרדי, העסיקו בחורי ישיבה אשכנזים לכתיבת אדרסאות.
אמנם לא כל צעירי הספרדים בארץ ובשאר ארצות המזרח פנו למוסדות החינוך של כי“ח, כדי להתמחות בשפה הצרפתית ולשמש במוסדות מסחריים כפקידים, או לסיים את השתלמותם בבית המדרש למורים אשר בפריס, כדי לשוב למוסדות החינוך של כי”ח במזרח ולשמש בהם כמורים. מספר צעירים ספרדים בירושלים למדו בבית הספר למל ובבית מדרש לרבנים, שבו שימשו כמורים לתלמוד הרבנים הספרדים רבי בן ציון קואינקה, הרב מרדכי הלוי והרב הצעיר בן ציון מאיר חי עוזיאל. בין המורים שלימדו במוסדות אלו נמנו מספר מורים מבני הארץ. מבין הצעירים הספרדים אשר “מרדו” בשיטת החינוך של כי"ח, ונטו להשכלה אירופית עברית, נזכיר את יהודה בורלא, חנינה מזרחי ואחיו שנקטף בדמי ימיו, שנמנו בין ראשוני המשכילים מקרב בני העדה הפרסית, וכן בני משפחת הלויים שהתגוררה בשכונת ימין משה מונטיפיורי, יצחק עבאדי ועוד.
המעבר למוסדות החינוך החדשים לא היה קל. האווירה בבתי הספר החדשים היתה שונה מהאווירה ששררה בחדרים בתלמודי התורה ובישיבות. מספר לי אחד מאלה אשר “התחמקו” מהישיבה: בחדרים ובישיבות היתה האווירה לבבית וחמימה. מלמדינו לא הקפידו במידה רבה על לבושנו. ואילו בבית הספר למל נוהג היה המורה ישעיהו פרס לעמוד בשעות הבוקר בשער בית הספר ולבדוק את אזניו, פניו, ידיו ובגדיו של כל תלמיד שעבר את השער. והיה אם גילה “פגם” כלשהו בבגדיו, באזניו או בכפות ידיו, היה מחזיר אותו לביתו כדי שאמו תתקן את המעוות ותשלח אותו שנית לבית הספר כשהוא “מצוחצח למשעי”.
שכונות אלו שנוסדו מחוץ לחומות ירושלים שלחו את בניהן למוסדות החינוך העבריים, הסמינרים ועוד שהוקמו בסוף המאה חולפת והיו בבחינת הספקיות העיקריות למוסדות חינוך אלה. בתי הספר של כי"ח קלטו, כמובן לאחר קשיים ראשוניים, את הנוער הספרדי של ירושלים. האווירה בבתי ספר אלה היתה אף היא שונה במידה רבה מהאווירה שהיתה קיימת במוסדות החינוך הספרדים, כגון תלמוד תורה שבעיר העתיקה ובית המדרש “דורש ציון”. במוסדות החינוך החדשים משלו בכיפה שתי תרבויות, גרמנית וצרפתית.
באיזו מידה היו שכונות אלו “ליברליות” יעידו מוסדות החינוך שקמו בקרבתן. בקרבת לשכת המס של קופת חולים ברחוב מסילת ישרים עומד עדיין הבית שבו נפתחה לראשונה הגימנסיה העברית, ובקרבתו, בקצה סוכת שלום, בשורת החדרים הפונים לרחוב אגריפס, נפתח לראשונה חדר תורה תחכמוני הקיים עד היום הזה.
בנין זה, שגזוזטרה קטנה עומדת עד היום הזה על גגו, נפתחה הגמנסיה העברית בירושלים שכללה ארבע כתות בלבד. תחילה חששו מורי הגמנסיה העברית ל“מזג” את הבנים והבנות יחדיו, כי קיוו שתושבי ירושלים יאבו לשלוח את בניהם למוסד מודרני זה. אולם משראו מחנכי המוסד כי הפרדת הבנים מהבנות אין בה כדי לקרב את לבותיהם של תושבי ירושלים למוסד זה, שבו ומזגו אותם יחדיו.
על חבלי הקליטה וההסתגלות של בחורי הישיבות בבית־הספר למל ובבית המדרש למורים כותב לי המורה הוותיק אהרון שטרנברג (כ“ג מרחשוון תשל”ג):
בחורי החדרים והישיבות הסתגלו במהירות רבה ללימודים ולאווירה של שני המוסדות הנ"ל על אף העובדה, כי קשה היתה עליהם השפה הגרמנית.
בדידי הווה עובדא, כשבאתי להירשם לשנת הלימודים בסמינר ולהיבחן בחינות כניסה כביכול, התכוננתי במתמטיקה ובהיסטוריה כללית, ביתר המקצועות לא התעניינתי (לשבחם ייאמר כי הם לא הקפידו הרבה בבחינות ותמיד דנו לקולא). פתח מר פרס, אחד המורים הוותיקים ששימש כמורה לגיאוגרפיה, ואמר לי: הגד נא לי, מה ידוע לך על הדרדנלים והבוספור. השבתי לו: שמות אלה אינם נמצאים לא במשנה ולא בתלמוד. צחקו המורים המסובים ולא המשיכו בשאלותיהם ונשתררה דומיה. פתח מורי ורבי, דוד ילין ז"ל, ואמר לחבריו: הניחו לו בשאלותיכם. מובטחני כי הוא יעלה על רבים שלמדו את כל התורות ויצליח, והרי הוא בחור ישיבה. (הופעתי עדיין בפאות ארוכות ובקפוטה כדרך האברכים בני הישיבה, כי לא רציתי להישאר קרח מכאן ומכאן).
היחסים בין התלמידים האשכנזים והספרדים היו מצויינים ולא היה כל פער חברתי ביניהם. רוב התלמידים הספרדים באו מן העילית של המשפחות והיו בעלי כשרונות. בראשית בואם התקשו בשפה הגרמנית, שהיתה זרה להם, אך במרוצת הימים הסתגלו אליה עד מהרה.
אולם היו כאלה אשר התקשו מאוד בלימודים, שרובם היו בגרמנית עד פרוץ מלחמת השפות. היה לנו מרה גרמני שנמנה על חסידי אומות העולם, שלימדנו בוטניקה וזואולוגיה, ובסבלנות רבה עזר למתקשים בהבנת החומר. זכורני כי פעם הוטל על תלמיד ספרדי לתת שעור בבית הספר למל (שעור לדוגמה) על חיי הקוף. והתלמיד יליד חברון, שידע קצת אידיש, פתח בשעור בשפה נלעגת: “הקוף כמו בן אדם ברצותו הולך וברצותו יושב וכו'”. המורה נקלע למצב ביש בשל צחוקם של התלמידים, עמד ואמר: “התלמיד העתיד להיות מורה אינו מרגיש בטוב, אני אלמד במקומו”, ואכן המשיך הוא את השיעור.
אחת הסיבות ליחסים הטובים שהיו קיימים בין האשכנזים והספרדים ילידי הארץ היתה כי אלה כן אלה היו נתונים ללחצם של התלמידים שבאו מחוץ לארץ ללמוד בסמינר. הם הביטו עלינו מגבוה כי הם באו מאירופה ואנחנו, “לא עלינו”, אסיאתים.
ילדי הארץ, בין אשכנזים ובין ספרדים7, נטו ביותר למגמה מעשית מסחרית ולא להוראה, מה שאין כן תלמידי חוץ לארץ, שמטרתם היתה הוראה. והדבר מובן, כי זאת היתה מטרת הוריהם, להיכנס לחיי המסחר ולהמשיך במסורת של הבית. כמובן, שהיו גם בודדים שפנו להוראה, כמו י. בורלא וד. אבישר ז"ל ואחרים.
יש שהיו מלגלגים על הסטודנטים שבאו מחוץ לארץ וקראום בשם “יחפים”, כי נעלו סנדלים (דבר שלא היה מקובל באותם ימים) ולבשו חולצות עם צוארונים רקומים, רובשקה וחגורה על מתניהם. בקשר למלחמת השפות אומר מר אהרון שטרנברג, כי תלמידי חוץ לארץ היו חדורים יותר באידיאה של חיבת ציון ורעיון ההתיישבות ובניין המולדת מאשר ילידי הארץ והרי לשם כך עלו ארצה. רבים מילידי הארץ התנגדו ל“מרד” במימסד הגרמני, וזאת בהשפעת הורים “הקרובים למלכות”. הצד שכנגד נאלץ להביא מתל־אביב את ד"ר בוגרשוב ובחצר בית העם ששכן מול בית הספר למל נשא נאום חוצב להבות ותקף בחריפות את הספרדים והאשכנזים כאחד, ילידי הארץ, על פסחם על שני הסעיפים.
בתי־כנסיות 🔗
בשני בתי הכנסיות של האשכנזים בשכונות משכנות ישראל ומזכרת משה “בית אברהם” ו“ישמח משה” התפללו בני־עמך פועלים ובעלי־מלאכה שהשכימו לעבודתם, יחד עם רבנים ואברכי ישיבות. מספרים כי המנוח הרב אריה לוין, נהג להביא את נכדתו לבית הכנסת ואף היתה קוראת אתו בסידור.
בתי כנסיות אלה שמשו מרכזי החיים של השכונה. כאן התנהלו ויכוחים סוערים על בעיות מדיניות וחברתיות. בין מנחה למעריב עמדו מעגלים “רידאלאך” של מתפללים והתווכחו בחום ובהתלהבות. לבאי בתי הכנסיות הספרדים לא היו “רידאלאך”. שיטת “הפרלמנטריזם” לא היתה ידועה להם כשם שהיתה ידועה אצל האשכנזים, אשר פתחו ושכללו אותה עד אשר הגיעו לפתחה של הכנסת.
רבים מותיקי השכונות האלה זוכרים את הויכוחים שהתנהלו בחצרות בתי הנכסיות אלה בתקופת מאסרו של זאב ז’בוטינסקי בכלא עכו. ראש המתוכחים היה הרב קוסובסקי, עורך הקונקורדנציה לתלמוד שהכרתיו עוד בימי ילדותי. הוא היה גבר בעל קומה בינונית, מעוטר בזקן גדול ולובש מעיל ארוך שירד עד לברכיו. היה ידוע כרויזיוניסט נלהב. את ויכוחו נהג תמיד לסיים במשפט: “ואני אומר לכם שכל עוד ז’בוטינסקי וחבריו לא ישוחררו מכלא עכו, לא יהיה כל מוצא מהמצב שבו אנו נתונים”. משפט זה הזכיר לרבים מהשומעים את המשפו שבו נהג קאטו לסיים את נאומיו בסנט הרומאי “ואני אומר לכם כי קרטגה צריכה להחרב”.
מאחר ששכונות אלו היו מיושבות בפועלים ובעלי מלאכה אשר נהגו להשכים קום בבוקר לעבודתם, קיימו אלה באחד החדרים אשר בסניף תלמוד תורה “עץ־חיים” אשר בשכונת מזכרת את המניין הראשון שלו קראו בשם “תרחס”, על שם תרח אבי אברהם אשר התקין את התפילה המוקדמת.
בין המתפללים הראשונים, דהיינו “התרחס”, נמנו אברמה’לה פלטר, הטייח ואברהם עתקין שעשה את המרחק מביתו בשכונת משכנות לבית־הכנסת בשכונת מזכרת, על חמורו, אולי, כדי לקיים את הפסוק “וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו”. בבואו לבית הכנסת נהג לקשור את חמורו בסורג שבחלון. החמור שהיה חסון ובעל שעור קומה – ההיפך הגמור מבעליו שהיה רזה וקטן קומה – הטיל את מוראו ופחדו על תלמידי החדר אשר חששו להתקרב אליו.
אברהם עתקין נמנה בין עסקניה וגביריה של שכונת מזכרת. הוא טיפל בצרכי ציבור ונעשה פטרונה של השכונה. סמוך לימים נוראים נהג “לסור” לארצות־הברית שבה עבר לפני התיבה בבתי הכנסיות המפוארים של אותה ארץ, ולאחר החגים היה שב לביתו ורוכש “דירה” חדשה. אף אשתו ח’אשה, היתה ידועה כבעלת בית ולא מאסה בשום עבודה כדי לסייע לבעלה, ולשמש עזר כנגדו.
בבית הכנסת “ישמח משה” הנקרא על שם השר משה מונטיפיורי, עברו שני חזנים שוחטים לפני התיבה, יהודה חזן וחיים ברמן. היחסים ביניהם לא היו לבביים ביותר. פעם שמע חיים ברמן את יהודה חזן עובר לפני התיבה בקבלת שבת וכשהגיע לפסוק “ורחקו כל מבלעיך” האריך במלה “כל”. שמע זאת רבי חיים ברמן ואמר לסובבים אותו “ביסט אה אוקס נישט אה קו” דהיינו, הנך שור ולא פרה. הריחות המגרים שנדפו ביחוד בימי שבתות מהחמינים שתושבי השכונות הספרדים הטמינו בתנורים גירו את תאבונם של האשכנזים שעמדו בתפילתם. ומשום כך נהגו המתפללים להאיץ בחזן להזדרז בתפילתו. זו היתה “נקמתם” של הספרדים תושבי השכונה במתפללים האשכנזים בימי שבתות.
בית הכנסת “ישמח משה” שמש כבית כנסת מרכזי שאליו היו באים רבים מהשכונות הסמוכות. סמוך לבית הכנסת עמד תנור. בו היה “מנין מהיר”. זה היה המנין של אברהם ברוזובסקי ואחיו מרדכי ברוזובסקי ששניהם היו קבלנים.
נהוג היה בכמה מבתי־הכנסיות האשכנזים שיתומות נהגו לאמר קדיש אחרי פטירת הורים, שלא השאירו אחריהם בנים זכרים. בנות קטנות נהגו לאמר קדיש עם אחד מקרובי המשפחה בתוך בית הכנסת ומשהיו מתבגרות היו אומרות את הקדיש בעזרה, או בפתח בית הכנסת. מספרים על הרב שרגא פיבל פרנק, רבה של שכונת ימין משה, כי בצואתו ביקש כי בנותיו תאמרנה אחריו קדיש. ואכן מסתבר כי לפי ההלכה נוהגות בנות להגיד קדיש. נוהג זה לא היה נהוג בבתי־כנסיות הספרדים בירושלים.
על אברהם עתקין מספרים כי בצעירותו עבד כסתת ולאחר מכן הפך לקבלן. הוא היה קורא בתורה ופעם יצא לשליחות לחוץ לארץ מטעם המוסד עץ חיים.
שריפה שפרצה, בליל שבת, והדליקות בשכונות ירושלים פרצו בדרך כלל בלילות שבת, וזאת מחמת המנורות שדלקו מתחת “לחמינים” “לצ’ונדים” ולדודי המים, הרי אברהם עתקין שמש בשעות קשות אלה מעין “גדוד של מכבי אש”.
גניבה שאירעה בשכונה היה אברהם עתקין הראשון שהיה יוצא לגזוזטרת ביתו ומהעורר את השומר (החג') משנתו וקולו הרעיד את כל תושבי השכונה.
לשכונה היה גן, כשם שהיה גן גם לשכונה הסמוכה שכונת אהל משה. תשומת לב מיוחדת הקדיש לטיפוחו של הגן הזה ושמר עליו מכל משמר מפני “החבלנים הקטנים”, וכדי לתפוס אותם בקלקלתם התקין לעצמו סוכה קטנה בתוך הגן.
מר משה מן, מנהל בנק “טפחות” כיום, אשר נולד בשכונת משכנות בשנת 1926, ועזב אותה בשנת 1952 העלה בפני כמה מזכרונותיו על השכונה שבה התגורר. סבו הרב יהודה ליב מן, התגורר בעיר העתיקה ואביו רבי חיים מן היה ידוע כלמדן גדול, ראש ישיבת “עץ חיים”. אביו רבי יעקב מן נמנה על גדולי הלמדנים ולא נהנה מעולם מצדקה. הוא היה קבלן והוא אשר בנה את בית החולים שערי צדק (סבו של פרופ' מן מנהל בית החולים הדסה)..
כמה מתושבי השכונה האשכנזים נהגו להתפלל בבתי הכנסת התימנים במנחה גדולה בשבת. תפילת תקון של חג השבועות בבתי־הכנסת של התימנים משכה את תשומת לבם של האשכנזים, אשר נהגו גם לטעום מכל “הכיבודים” שהוגשו להם בליל זה. פעם בלכתי ברחובות ברוקלין, מספר מר מן, קלטה אזני קולות של פיוטים ובקשות הנאמרים בתקון ליל חג השבועות בבתי הכנסת של התימנים. לא האמנתי למשמע אזני, ולא תארתי לעצמי כי בלבה של ניו יורק, אשמע פיוטים ובקשות בנוסח תימן. שמתי את פעמי לעבר הקול עד אשר הגעתי למקום. ולתמהוני הרב ראיתי קבוצה של תימנים אשר הגרו מהארץ המתגוררים בעיר זו, התקינו לעצמם בית כנסת שבו הם מתפללים בנוסח תימן.
בשבועון “הדואר” היוצא לאור בארצות הברית (שנת 56 גליון ד' מיום ד' בכסלו תשל"ז) נתפרסמה רשימה “משנה ברורה ב”הר דוד" ואחינו התימנים בברוקלין", בה מסופר על הקיבוץ התימני המונה כאלף נפשות המתגוררים בניו יורק.
בבית הכנסת “בית אברהם”, עשה לו הרב מלובלין (אביו של השחקן קלצ’קין) את “החלקה” בהיותו בן שלוש. גבאי בית הכנסת רבי טוביה רוז, נהג לשאת בכל יום שבת בבוקר את הכתר ושאר כלי הכסף מביתו לבית הכנסת. בידו האחת נשא את הטלית, ואילו בידו השניה נשא את כלי הכסף. לאחר תום התפילה, נהגו הילדים לסייע בידו. הם נשאו את כלי הכסף לביתו למשמרת. במרוצת השנים התקין בתוך ארון הקודש ארון של פלדה והניח בו את כלי הכסף. אחד מבניו של רבי טוביה רוז, הרופא יעקב רוז, משמש כרופא ויטרינרי ברחובות.
לילות הסליחות היו לילות נעימים. תחילה נשמעה קריאתם של שמשי בתי הכנסת של התימנים, לאחר מכן קריאתם של שמשי בתי הכנסת הספרדים, ואילו בשבוע האחרון של חודש אלול, נשמעה קריאתו של רבי מרדכי גליק, שעורר את האשכנזים לאמירת סליחות.
לרבי אריה לוין שנהג להתפלל ותיקין, נועד תפקיד אחד. הוא נהג להסתובב בערבי שבתות בשכונה ובשכונות הסמוכות, ולזרז את בעלי החנויות לסגור את חנויותיהם. את זמירות ערב שבת נהג להגיד בדרך הלוכו, ולבית הכנסת היה מגיע בשעת תפילת ערבית.
בין תושבי השכונה הראשונים, הוא זוכר את שכנו רבי פייבל ליבל, ששמש כרוקח ראשי בבית החולים בקור חולים, את רבי ישראל ליבל מבוני בית החולים שערי צדק, את מנחם וויס מראשוני צורפי הזהב והשעונים בירושלים, את הרב בורג מגדולי החוקרים ביהדות. ספריתו התורנית הגדולה, מציין מר מן, פארה את השכונה.
מרתפי הבתים שמשו לאחסנת מיצרכי האוכל ולכתישת הזיתים. הזיתים הובאו מהכפר עין כרם. לאחר שכתשו אותן באבנים נהגו לשמור אותן בפחים סגורים. פחים אלו נפתחו בעונת החורף.
בימי מלחמת השחרור שמשו מרתפים אלו כמקלטים. בפתחיהם של מרתפים אלו הונחו שקי חול. בימי הקרבות נהגו הלוחמים להביא להוריהם ובני משפחותיהם שהסתתרו במקלטים אלו, מיצרכי אוכל כדי להחיות את נפשם.
מאחר שאביו יעקב מן, העסיק גם פועלים ערבים, נהגו אלה להביא לו ביום השביעי של פסח פתות וחמאה (זבדה). אולם רק לאחר אמירת ההבדלה הרשה לפועלים אלו להביא את תשורותיהם לבית.
גם בבתינו מספר מר מ. מן עמדה “הטינז’ה”, כד החרס שבפיו היה קשור ספל של נחושת. את הטיולים בשבתות נהגנו לערוך בשערי חסד. את בורות המים טייחו מדי שנה בשנה ורשתות היו קבועות בבורות כדי שהמים שירדו מהצנורות אל מעמקי הבור יסתננו לפני כניסתם.
מאחר שהתושבים הספרדים בשכונות הללו היו מעטים, נהגו להתפלל בבתי הכנסיות שבשכונת אהל משה הסמוכה, ומהם שהתפללו בבתי הכנסיות התימניים. מספרים כי בית הכנסת הראשון בשכונת משכנות ישראל נוסד על ידי יעקב סידיס שעסק גם “ברוקחות” לפי המושג של אותם ימים. בבית המרקחת שלו אפשר היה להשיג שמן קיק, בקבוקי גומי, חוקנים ושאר “מכשירי רפואה” מעין אלה. משנפטר, לא המשיך בנו יוסף להחזיק בבית הכנסת והוא עבר לרשותו של הרב שמואל מזרחי שהתגורר בביתו של יעקב סידיס. לאחר פטירתו של הרב שמואל מזרחי הועברו ספרי התורה לבית הכנסת “אהל שמואל” הנקרא על שמו של הרב חכם שמואל פדרו העומד וקיים עד היום הזה.
כיום, לאחר ששכונת מזכרת התרוקנה כמעט מתושביה האשכנזים, התקינו תושבי השכונה הספרדים בית כנסת בדירה שבה התגוררה משפחת חשין. בית כנסת זה נקרא בשם “חסד ורחמים” והמתפללים בו הם בעיקר צאצאיהם של משפחות קצבים וכן יוצאי מונסטיר שהתגוררו בעיר העתיקה. בית כנסת זה נוסד בשנת 1936.
בשכונות סוכת שלום ומשכנות ישראל היו קיימים בתי־כנסיות תימנים שהמתפללים בהם התפללו לפי הנוסח הבלדי ולפי הנוסח השאמי. ההבדלים בנוסח התפילה הם מעטים מאד. לפי הנוסח הבלדי קוראים את התורה בתרגום ואילו לפי הנוסח השאמי, הקרוב יותר לנוסח הספרדי, אין קוראים את התורה בתרגום ארמי. משלושת בתי־הכנסיות התימניים שהיו קיימים בעבר נותרו כיום שניים בשכונת משכנות, בית הכנסת המרכזי “הגורל” ובית הכנסת “נוה שלום”, שנוסד בשנת תרס"ה, על ידי סבו של רבי שלום חיים עיראקי (רבי שלום עיראקי הכהן). נוהגים להתפלל בבית הכנסת הגורל לפי נוסח הבלדי (דהיינו לפי הרמב"ם) ואילו בבית הכנסת נוה שלום לפי הנוסח השאמי דהיינו הנוסח הספרדי. הזקנים מבני העדה התימנית מעדיפים להתפלל לפי נוסח הבלדי המסורתי, ואילו הצעירים מעדיפים להתפלל לפי הנוסח השאמי, הנחשב לחדיש יותר.
בתי הכנסיות האשכנזים היו פתוחים במשך כל שעות היום, וקולם של תלמידי־חכמים והאברכים, שישבו ולמדו, עלה מהם. מבתי הכנסיות של התימנים בקעו משעות הבוקר המוקדמות ביחוד בימי שבתות, קולותיהם של אומרי בקשות, תהילים ופיוטים.
מאחר ששכונת מזכרת גובלת עם שכונת אוהל משה נהגו כמה מרבני השכונה הספרדים להתפלל בבתי הכנסיות האשכנזים ולהצטרף למנינים הראשונים שבאו להתפלל בשעות הבוקר המוקדמות. בין הרבנים הספרדים האלה, מזכירים את חכם יהודה שאקו, מורה לתלמוד בבית המדרש “דורש ציון” שנהג להשכים קום כדי ללכת לבית המטבחים. רבנים אחרים, אשר נהגו לשבת וללמוד בלילות ונעורו בשעה מאוחרת, הלכו “לתפוס” מנין בבתי הכנסיות של שכונת ראנד וברוידה. בבתי הכנסיות האשכנזיים נהגו להתפלל מנינים רבים, מה שאין כן בבתי הכנסיות הספרדים שבהם התפללו מנין אחד בלבד ולעתים רחוקות שני מנינים.
משעות הבוקר המוקדמות ועד שעות הערב המאוחרות בקע, ביחוד בימי שבת ומועד מבתי הכנסיות התימנים אשר במשכנות וסוכת שלום, קול שירה וזמרה. אם בתפילתם של האשכנזים מורגשת עצבות ותפילתם של הספרדים נאמרת מתוך שלוה וכובד ראש, הרי בתפילתם של התימנים ישנה עליצות חיים ושירה. לפעמים אומר אני לעצמי כי יתכן ובני תימן הם מצאצאי שבט לוי, אשר נתנו קולם בשיר בבית המקדש. דבקים הם בני תימן לקובצי פיוטיהם ושיריהם. בין חפציהם הדלים, הביאו עולי תימן את ספרי הבקשות והפיוטים, ומשבלו ספרי בקשות אלו, הלכו לבתי הדפוס בירושלים והדפיסו אותם מחדש.
אחד המדפיסים הראשונים היה סאלם דוד התימני שהתגורר בחצרו של אברהם עתקין בשכונת משכנות. הוא עצמו התפרנס ממכירת גרעינים ובהשתדלותו של רבי שלום חיים צארום פרסם ספר קטן בשם “ספר שומרי הסף” (פיוטים אשר העתיק מסדור התכלאל הושענות סליחות ופיוטים).
בהקדמה לספר זה אומר המחבר: “והנצרכים להם בכל עת ובכל רגע את כל האמורים בפנים הספר, והוא כמו הסף שהוא מפתן ואסקופת הבית, כך מי ששומר סליחות ופזמונים שהם סופי התפילות כמנהג אבותינו הקדמונים לא ימושו מזרעו לעד לעולם”.
את תפילת הבוקר בבתי הכנסיות של התימנים מתחילים בקריאת מזמורי תהילים, ומשסיימו את קריאת התהילים מתחילים באמירת הבקשות. אמירת הבקשות נעשית בתורנות וזאת כדי להרגיל את הילדים.
מאחר שתפילת שחרית ומוסף ביום השבת נמשכה שעה ארוכה מחמת קריאת התורה בתרגום ארמי, נהגו באי בתי הכנסיות התימנים בשכונות, לגשת לפני התחלת קריאת התורה לעזרת הנשים ולאכול את ה“קובנה” שהביאו אתן הנשים. קובנה זו עשויה מבצק מעורב בשמן או בסמנה. משהיו יוצאים מבית הכנסת בשעת הצהרים, הסבו לאכול את החמין התימני שהיה עשוי מבשר מטוגן, אפונה, אורז, גרגירי צנובר, תפוחי אדמה ובצלים.
הסעודה השלישית היתה מתקיימת בדרך כלל בשעות המאוחרות של אחרי הצהרים. הקדימו לסעודה שלישית זו את אכילת דג “החות”. אכילת הדג לפני הסעודה השלישית, אמר לי חכם שלום צארום, תוכננה בחכמה. מוזמנים או אורחים כובדו באכילת “החות”, ומשהשתהו שעה ארוכה בניקוי הדג מעצמותיו, נתבקשו ע"י בעל הבית לסעוד את הסעודה השלישית. לאחר הסעודה חודשה השירה והזמרה, ומאחר שלא היה באפשרותם של האורחים לקום ולהתפלל ערבית בבית הכנסת, עמדו בתפילה בבית מארחם.
שני בתי הכנסיות של התימנים, מחזיקים מעמד וכן שני בתי הכנסיות של הספרדים, אחד במשכנות הנקרא על שמו של חכם שמואל פדרו מלמד דרדקי בתלמוד תורה של הספרדים והדרשן העממי, והשני במזכרת הנקרא “חסד ורחמים”.
חכם שלום חיים צארום החזיק בחייו בבית הכנסת “נוה שלום”, שבו נהגו לעבור לפני התיבה בניו יוסף וסעדיה צארום הבקיאים בשלושת נוסחי התפילה: האשכנזי, הספרדי והתימני. חכם שלום נזכר באותם ימים בהם נהגו הרבנים הספרדים, חכם שמעון אשריקי וחכם אברהמ’ג’י עזריאל, הרב החביב שנהג לקרוא בקולו הנעים את הכתובות בחתונותינו. משהיו מוצאים כי על מקומותיהם הקבועים יושבים, מתוך היסח הדעת, יחידים אחרים, לא היו חלילה, מבקשים את “הפולשים” לפנות להם את המקומות, אלא היו מחפשים לעצמם מקומות ישיבה אחרים, ואף יושבים לפרקים על יד הדלת. וכשהיה רבי שלום מבקש אותם לקום ולשבת במקומותיהם היו אומרים כשחיוך קל על פניהם מחילה, חן המקום על יושביו.
כיום פוקדים לפרקים את בית הכנסת “נוה שלום”, כמה מבניהם של רבנים ואישי ציבור ספרדים. ביום השנה לפטירתם קוראים כמה פרקי תהילים ואומרים קדיש לזכרם. נוהג שאף הוא הולך ונעלם. גבאי בתי־כנסיות אלה, עומדים בשעות הערב בפתח ומזמינים את העוברים ושבים להצטרף למנין.
רק בבית־הכנסת שבבתי ראנד, לא חל כל שינוי. בניהם של אותם מתפללים ושל אותם נערים שנהגתי לפגוש בילדותי, ממשיכים לעלות בשעות הבוקר במדרגות אל בית־הכנסת הנמצא בקומה העליונה. “החידוש” היחידי שחל כאן הן המודעות הגדולות המכסות את שער הכניסה.
בתי ראנד ובתי ברוידה היוו מעין יחידה אחת. בבתי ראנד התגוררו חסידים ואילו בבתי ברוידה8 פרושים ומדקדקים, “בכנסת” התגוררו תושבים שנחשבו ל“מודרניים” יותר. מהמרפסת אשר בבתי ברוידה קראו הילדים את הציבור לתפילה. מספרים על רבי דוד לוצינגר, תלמיד חכם, אשר בשעת פזור נפש, נהג לקרוא, באמצע אמירת הזמירות, את יחידי בית הכנסת לבוא לתפילה.
בבתי הכנסיות שבשכונות אלה נהגו אברכים ובעלי בתים ללמוד דף גמרא בין מנחה למעריב ואף בשעות הלילה, לאחר תפילת מעריב. כמה מרבני הספרדים שהתגוררו בשכונות אלה ובשכונות הסמוכות, אהל משה, שערי־חסד ועוד נהגו להצטרף לשעורי התלמוד שהיו מתקיימים בבתי הכנסיות של האשכנזים. המנוח רבי מאיר דרוק ספר לי כי הרב צן־ציון מאיר חי עוזיאל, ששימש לאחר מכן כרבה הראשי של א"י נהג בצעירותו להשתתף בשעורי התלמוד ולמד תורה יחד עם הרבנים האשכנזים.
בית הכנסת “ישמח משה” אשר נוסד על ידי השר משה מונטיפיורי ז"ל, בית הכנסת “בית אברהם” ובבית הכנסת “ישמח משה”, הנקרא בשם “מגן שאול” משמשים כיום כישיבות ללמוד תורה. שמותיהן של הישיבות כתובות גם בשפה האנגלית וזאת במטרה למשוך את תשומת לבם של התיירים הפוקדים את השכונות כדי שיבקרו בהן ויעלו את תרומותיהם.
כיום שוממים וריקים כמעט כל בתי הכנסיות שבשכונות אלה. אולם ותיקי ירושלים שהתגוררו בילדותם בשכונות אלה מעלים בגעגועים רבים אותם ימים שבהם מילא בית הכנסת הקטן שבשכונה את לבם תוכן.
משהוקם בית־הכנסת “ישורון” בקרבתן של שכונות אלה החלו כמה ממתפללי בתי־הכנסת בשכונות, להצטרף למתפללי בית־הכנסת “ישורון”, שנחשב לבית־הכנסת המודרני הכללי, שגם בני עדות שונות יכלו להתפלל “ולהקלט” בתוכו.
בין השנים 1947־1945 נוהג הייתי להתפלל בערבי שבתות בבית הכנסת “ישורון” וכן לשמוע את הדרשה הקצרה על פרשת השבוע לאחר תפילת מעריב, שהיתה מלאת תוכן וענין.
לתפילת ערב שבת זו הייתי לוקח את בני אברהם (הסופר א.ב. יהושע). (נדמה לי כי אנו שנינו היינו המתפללים הספרדים היחידים באותן שנים). לפני התיבה עבר החזן אייזן, יהודי צנום בעל זקן קטן ובעל קול לבבי וחם.
באחד מערבי שבת הזמינו גבאי בית הכנסת את החזן ישראל מייזל מאנגליה לשמש כחזן. הוא עבר לפני התיבה והחזן אייזן ישב ליד התיבה. בני אברהם שאל אותי על פשר השינוי הזה, והסברתי לו כי במקום החזן הישיש אייזן הביאו חזן חדש מאנגליה. ואכן החזן החדש היה בעל קול “מודרני” ופרקו נאה. במשך כל שעת התפילה לא גרע בני אברהם את עינו מהחזן הישיש אייזן ופניו הביעו צער רב. בתום התפילה הרגשתי כי דמעות יורדות מעיניו. קשה היה לו להשלים עם השינוי הזה ורחמיו נכמרו על החזן הישיש הזה שנאלץ מפאת גילו, לפנות את מקומו לחזן צעיר יותר.
משפחות ספרדיות בשכונות 🔗
המשפחות הספרדיות, שמספרן לא היה רב ביותר, בשלשת השכונות האלה, מצאו שפה משותפת עם שאר העדות, והרבנים האשכנזים והתימנים שהתגוררו בהן, כיבדו והוקירו את הרבנים הספרדים. השפה העברית, קרבה את הרבנים הספרדים לרבני אשכנז ותימן. מספרים כי רבני הספרדים בשכונות אלה, ובשכונה הסמוכה “אהל משה”, נהגו לשמוע שעור בתלמוד מפיהם של רבני אשכנז, ואף נהגו להתפלל לפרקים בבתי הכנסת האשכנזיים. אין זאת כי האוירה הדתית והמסורתית אשר שררה בשכונות אלה, קרבה את בני העדות השונות.
בין המשתכנים מבני עיראק בשכונות אלה יש להזכיר את שמעון אגסי שאביו למד בתלמוד תורה “עץ חיים” ונשא לו אשה אשכנזיה. שמעון אגסי שמש במשך שנים רבות כמנהל בית המדרש “דורש ציון”.
כן מזכירים גם את יעקב עיני שהיה מדפיס ונודע כאחד המקובלים.
המנוח משה ד. גאון חוקר יהדות המזרח, התגורר שנים מספר בשכונת מזכרת. זכרונות מאותם ימים מעלה הגברת גאון.
גרנו במזכרת משה בביתה של הרבנית האשכנזיה המכונה בשם רוביסה שרה שוחט אלמנתו של הרב שוחט, שהיה רב נכבד וחבר בית הדין האשכנזי. ביתה של הרבנית היה פתוח לכל עני ומר נפש, עניים וחולים דפקו על פתח ביתה, והיא קבלה כל אחד בסבר פנים יפות, עודדה אותם “והפיחה בהם רצון להמשיך לחיות”.
מול ביתה של רוביסה שוחט, עמדה חנות המכולת של סיניורה אלתר (כך זכו הנשים האשכנזיות לתארי חיבה וכבוד מפיהן של שכנותיהן הספרדיות) אשר נהלה את “משק חנותה” בדעת ובתבונה. בעלה ישב ועסק בתורה. סיניורה אלתר לא הזניחה את משק ביתה ציינה גב' גאון ודאגה לכל בני המשפחה.
שתי בנות היו לסיניורה אלתר רחל ודבורה. יופיין של שתי הבנות נודע לתהילה בכל השכונות. רחל היפה והתמירה בעלת הצמות הארוכות הלכה לעולמה בהיותה בת עשרים שנה. מספרים כי ימים מספר לפני חתונתה בלעה גרעין של זית אשר החניקה ומתה. דבר מותה, זעזע את לבותיהם של כל תושבי השכונות. ואילו הבת השניה נשאה לבחור ישיבה והתגוררה בסוכת שלום.
בקרבתנו התגורר הרב בכור פדרו. תמיד טעו בין שני האחים ולא כולם ידעו מי הוא הבכור. חכם בכור פדרו היה גבה קומה ולא נמנה בין “גדולי הרבנים” הוא הסתפק רק “במצנפת שחורה” ובמעיל ארוך. מה שאין כן חכם שמואל פדרו מלמד תינוקות ודרשן בעברית ובספרדית, שגלימתו הכבידה על גופו הרזה והכחוש ומשום כך נהג לגלגל את שוליה ולהחזיקם בכף ידו מאחורי גבו.
לידו התגוררה משפחת אבסטדו, חייט שהגיע לארץ מאזמיר. ביתנו, סיימה גברת גאון לספר, שמש בית ועד לעסקני העדה הספרדית. כאן בבית זה נהגו לבקר עסקני העדה מאיר חי ג’ניאו, אברהם חיים לוי, מזכירו של הרב ב.צ. עוזיאל, מאיר לניאדו מחבר החוברת הידועה “בדור יורד”, חוברת שעוד לפני שנים רבות נבאה את ירידתה של העדה הספרדית, וכן יבדל לחיים ארוכים אליהו אלישר.
המשפחות הספרדיות “למדו” ממעשיהן של המשפחות התימניות. מה הן השתמשו בתנורים העשויים מקדרות חרס לשם אפיית הלחם, כן נהגו כמה משפחות ספרדיות להעמיד את תנוריהן בקרבתם של “התנורים התימנים” שעמדו ברחבה אשר בקרבת בניני קופת חולים כיום. הנשים הספרדיות למדו מהנשים התימניות כמה מדרכי עבודתן. הן למדו להקפיד יותר על הכשרות, לשאת על ראשיהן פחי מים שהובאו ממעין ליפתה. ולהפסיק את עבודתן בשעת הצהרים כפי שנהגו הנשים התימניות.
אף כי הנשים הספרדיות היו ידועות ומפורסמות בהכנת תבשילין טעימים, חמדו בלבן את המאכל התימני הלאומי, את “החלבה” מאכל שלפי דבריהן של הנשים הספרדיות “משמיד ועוקר את החידקים שבתוך בני המעיים”. אחת הנשים הספרדיות המתגוררת בשכונת משכנות זה למעלה מארבעים שנה, אומרת: "באנו במגע עם קבוץ דתי שהיה ידוע ומפורסם בפקחותו ובחכמת החיים. שכנים חדשים אלו שאתם באנו במגע היו ידועים כיראי שמים ובעיקר ידעו גם לשמח.
אשה ספרדיה שנשאה לתימני התפארה בפני כל על מומחיותה בהכנת “החילבה” המאכל החביב על בעלה. את החילבה הכינה מגרעיני אורז שאותם שרתה תחילה במים. לאחר שספגו גרעיני האורז את המים טחנה אותם והפכה אותם לעיסה. לעיסה הוסיפה פטרוזיליה, קנמון, כוזברה, פלפל חריף, שום וקנמון.
המשפחות הספרדיות בשכונות אלה המשיכו להחזיק במנהג אבותיהן בעיר העתיקה ולשבת במדרגות שבחצרות בשעות הבוקר המוקדמות וניהלו שיחות עם שכנותיהן שישבו במדרגות החצר שממול. לפרקים גם ישבו ב“שיינישיס”, דהיינו במרפסות הסגורות שדוגמתן מוקמות כיום בבתים המשותפים. וכך הוקדשו שעות הבוקר המוקדמות לשיחות ארוכות עד שאחת השכנות היתה “מתעוררת” משיחתה, ואומרת לחברותיה “הגיעה השעה שנתחיל בעבודות הבית ונכין את ארוחת הערב לבני המשפחה”. זכר מה מאותן חצרות עוד אפשר לראות בשכונת “משכנות” מסביב לבור המים “שמימיו דללו, ואין בו מים”, עוד קיימת חצרו של בן ציון בכר, המדפיס, והסמטה המובילה לביתו של חכם שמעון אשריקי הנקראת כיום על שמו של רבי חיים אבולעפיה. מספרים כי בסמטה זו אין השמים ממעל, נראים ל“דרי־מטה” במידה מספקת.
אם בעלות־הבית בילו את שעות הבוקר המוקדמות “בשיחת־רעים” על ספלי קפה שכל אשה הכינה בביתה, הרי הגברים, וביחוד רבני עמך ששכונות אלו היו מבורכות בהם נהגו להתכנס בחנות המכולת של חכם דוד אשר במשכנות שקראו לו בשם חיבה “טיו דוד”. חנות זו שמשה מעין מועדון לשכונה. לפני שעת תפילת המנחה, נהגו להתכנס חכם שמואל פדרו, אחיו של חכם בכור פדרו, חכם שמעון אשריקי, חכם יעקב פרנקו ועוד, וזאת כדי לשמוע את “הכודיזים”, דהיינו את חדשות ומאורעות היום.
חנויותיהם של הספרדים בשכונות אלה לא היו רבות. אולם תושביהן של שכונות אלו זוכרים את חנותו של יצחק עמנואל, אשר על אף ידו העקומה השכיל להכין מגדנות ועוגות, ביחוד את ה“בובות” “ההמנים” “המרדכיים” ו“האסתרים” שהיו מיוחדים לחג הפורים, ועוד מיני עוגות שהזכירו במידה רבה את אותם מעשי המאפה שהיו מצויים עוד בימי אבותינו בחצרות העיר העתיקה.
בשכונות אלה התרכזו רבני עמך אלה הרבנים החביבים והצנועים שהתהלכו בקרב המון העם.
בין רבני עמך אלה זוכר אני את חכם שמואל פדרו שבית הכנסת השנקרא על שמו עודנו עומד וקיים כיום בשכונת משכנות. בית הכנסת הזה נמצא בחצר שנקרא עד היום הזה “איל קורטיז’ו די חכם שמואל פדרו” (דהיינו חצרו של חכם שמואל פדרו).
אל דרשני עמך אלה, הצטרפו גם הרבנים בן ציון פרידיס וחכם יעקב פרנקו. לעתים קרובות הייתי פוגש את שלושת הרבנים מתהלכים יחדיו ומשוחחים ביניהם בשובה ונחת מענינה דיומה, ולפעמים בלימודים שהיו נערכים בבתי אלמנות. דרשותיהם של רבני עמך אלה נאמרו בשפה הספרדית העסיסית שהיתה שגורה בפיהם ומתובלת במלים ובמשפטים מהתורה ומהמדרש.
מספרים כי רבנים אלו הרבו לשאת את דרשותיהם על פרשיות ספר בראשית. מועדי הדרשות מספר בראשית חלו בתקופת החורף. בצעירותם נהגו דרשני עמך אלה, לשאת את דרשותיהם בבתי הכנסת אשר בעיר העתיקה אולם כשזקנה קפצה עליהם, נשאו את דרשותיהם להמון העם בבתי הכנסת הקטנים שבשכונות.
אנו הילדים נהנינו לשמוע את דרשותיהם, שהיו מתובלות במשלים ובמעשיות שהיו מושכים את לבותיהם של זקנים וזקנות. דרשני עמך אלה “דנו” בתמימות ולבביות לפעמים בשאלות שעמדו בימי ילדותנו על הפרק כגון יוקר המצרכים, הצורך בהושטת עזרה לאלמנות וזקנים, ועל הצורך בלמוד התורה ויראת השמים.
בין הרבנים הספרדים שהתגוררו בשכונות אלה, נמנה הרב שמעון אשריקי, בן העדה המערבית בעל הדמות האצילה. גבה קומה וזקן לבן עטר את חזהו. הוא התהלך בגלימות הדורות, אשר זכה בהן בתקופת היותו שד"ר מוסדות העדה בירושלים.
הוא שמש כחזן בבתי הכנסת רבים. על ידו עזר בנו המנוח מר חיים אשריקי ששמש כמורה לשפה הערבית בבתי הספר בירושלים ובגמנסיה העברית הרצליה.
על יד המבנה ההרוס שנקרא “בית משה חנוך העדני” עמד ביתו של הרב שמעון אשריקי שבניתו לא הושלמה עד עצם היום הזה, אחד המבנים בשכונת משכנות, הוא המבנה הידוע בשם חצרו של הנדיב חנוך. נדיב זה אשר עלה לארץ מעדן אשר בתימן החל בהקמת הבנין הזה בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה כדי לשכן בו משפחות נזקקות. אף בית כנסת הקים בתוך חצרו. אולם מסתבר כי מחמת סכסוכי ירושה לא הושלם הבנין, והוא עומד בחורבנו עד היום הזה. כמה מקירותיו של הבנין וגזוזטראותיו לא באו לידי סיום, ומוטות הברזל בולטים מהקירות. מאז ראיתי את הבנין מימי ילדותי ועד היום הזה, העומד סמוך ללשכת המס של קופת חולים ברחוב מסילת ישרים, לא נוספה בו אבן אחת. כל העובר דרכו בפעם הראשונה נדמה לו כי רק זה עתה הניחו הפועלים את כלי עבודתם, והם ישובו מחר להשלים את מלאכת הבנין.
סמוך לבית הכנסת שבחצר עומד מועדון רק“ח. החצר שבה מתגוררות עוד מספר משפחות, משמשת קפנדריה לעוברים ושבים העוברים מסמטאות השכונה לרחוב מסילת ישרים. ע”י המבנה ההרוס שנקרא “בית משה חנוך העדני” עמד ביתו של הרב שמעון אשריקי. בעברי דרך הבית, נדמה לי, כי רואה אני את הרב יושב בפינת הספה הסמוכה לחלונות המשקיפים על הרחבה מסביב, קורא בספר ומסתכל על העוברים ושבים. בקומה התחתונה של הבית שכנה ה“ישיבה” שבה למד עם מספר תלמידי חכמים. לבנין מבחוץ מחוברת קשת אבנים שהיום עומדת הרוסה בחלקה. על קשת שכונה זו נהגו לטפס ילדי השכונה ולהפריע ללומדים בישיבה. כיום עומדת דירתו של הרב יחד עם הקשת הסמוכה חרבים ושוממים.
את דמותו הנאה תאר המנוח פרופ' יוסף יואל ריבלין, שנשא את נכדתו לאשה. באחרית ימיו כהו עיניו ואזני אשתו הישישה כבדו מזוקן. משהיו הזקנים עולים על מטותיהם, נוהג היה הרב לקשור את “תקות חוט השני” במרפקה של אשתו הזקנה. את קצה החוט קשר בכרעי מיטתו, והיה אם היה נעור בלילה והזדקק לעזרת אשתו הישישה היה נוטל את החוט אשר על ידו ומושכו, מכוח משיכה זו היתה מתעוררת וקמה לשמש את בעלה.
אחד מתושבי השכונה מספר את המעשה הבא על אחד מקרוביו של הרב אשריקי אשר רצה לשאת לו אשה אלמנה, אולם מחמת היותו כהן, נבצר ממנו לשאת אותה לאשה. מה עשה הלך והטיל מום בגופו, וכרת אחת מאצבעות ידו. לאחר מכן הותר לו לשאת את האשה האלמנה. מעשה זה השאיר רושם גדול בקרב תושבי השכונה.
העדה הספרדית ראתה בעדה המערבית כחלק בלתי נפרד ממנה. רבים מבני העדה הספרדית נשאו להם נשים “מערביות”, ורבים מרבני העדה המערבית נטלו את מקל הנדודים ויצאו בשליחות לטובת ועד העדה הספרדית, בית החולים “משגב לדך” ו“בית אל”.
בין רבני העדה המערבית שיצאו בשליחות מזכירים את “הצבי מעט דב”ש“, משה מלכה ושלמה אבושדיד (אביו של הרופא הירושלמי ד“ר אברהם בן שלמה אבושדיד שנפטר בט' באדר תר”ץ). וכן את רבי יוסף ארוואץ שנולד במרוקו, ונפטר ביפו ביום כ”ה כסלו תרפ"ה. באחת משליחויותיו באיטליה נתקבל אצל מלך איטליה ואמר לפניו את ברכת “הנותן תשועה למלכים” שתורגמה לאיטלקית.
רבני העדה המערבית ישבו בדין עם רבני העדה הספרדית וכמה מרבני המערב שמשו גם כ“ראשונים לציון”.
מעטים היו הרבנים מבני העדה התימנית שישבו בדין. מספרים, כי כאשר הוקמו בתי הדין התימניים הראשונים הטיל הרב יעקב מאיר על עוזרו, הרב יוסף מרדכי הלוי שיעמוד על בקיאותם של המועמדים בעניני משפט והלכה.
בין דייני העדה התימנית מזכירים את הרבנים שלמה יוסף עיראקי ורבי שלמה אלשיך רבי חיים רמתי ואברהם נדף.
בין הרבנים שהתגוררו בשכונת משכנות נמנה גם הרב שמואל מזרחי שנחשב לאחד החזנים הידועים ושמש כספרא דדיינה. בסוף ימיו שמש כחזן בבית הכנסת של רבי יוחנן בן זכאי. בכל יום שבת קיץ וחורף נהג הרב שמואל מזרחי, לרדת לעיר העתיקה ולעבור לפני התיבה.
בערב יום הכיפורים, נהג ללכת לבית הכנסת ולחזור לביתו. וכך עשה גם ביום המחרת. משנפטר בנו רפאל בדמי ימיו, חדל רבי שמואל למלא את תפקידו. אמו התאבלה עליו ימים רבים ובין שירי הקינה שהיתה מקוננת עליו נמנה גם השיר הזה.
"ארב’וליקו די יאסמין, אסימבראדו אין מן גוארטה
"נו סי כן ב’ינו אי לו ארנקו. איסטנדו יו אין לה גוארטה.
(שיח היאסמין שהיה נטוע בגני. אינני יודע מי זה בא ועקרו בהיותי עוד בגן).
בערבי מוצאי שבת נהג הרב שמואל מזרחי לשבת ב“שיינישי”, דהיינו במרפסת הסגורה אשר בביתו בשכונת משכנות ולשיר את פיוטי מוצאי השבת הרוויים עצבות וגעגועים. מספרים, כי עוברים ושבים נהגו לעמוד תחת הגזוזטרה ולהקשיב בקשב רב לפיוטיו שנאמרו בקול נעים ומושך את הלב. לפעמים נלותה עליו אשתו וידה בתו של המקובל הרב אלנקוה שאף היא חוננה בקול נעים.
אחד הרבנים שהתגורר בסביבתן של שכונות אלה ושסייע במידה רבה להרחבתו של הישוב מחוץ לחומות, היה הרב נסים אלישר שאותו הכרתי בימי ילדותי. בעל קומה בינונית, דבורו שקט ומתון הליכתו שקטה, תלמיד חכם “רשום” (כך כינו רבני הספרדים את גדולי התורה), הופעתו נאה, מצנפת קטנה שחורה עטרה את ראשו ולבש גלימות שלא עלה עליהן רבב. מעמדו הכלכלי היה טוב ולא ציפה לחסדי אחרים. נוהג הייתי לראותו בערבי שבתות בבית הכנסת מוסאיוף העומד וקיים עד היום ברחוב יעב"ץ. תחילה התגורר בבית חנוך שמיסדו היה קרוב לו קרבה משפחתית. לאחר מכן עבר לגור בבית הגדול העומד וקיים סמוך לאותו בית־כנסת.
בין רשימת השכונות היהודיות שנוסדו בימי השלטון התורכי והנזכרות בפנקסי ההחלטות של עירית ירושלים, מצאתי את השכונה שנקראה בשם “קומבניאת נסים אלישר”, (שכונתו של נסים אלישר).
חיבה מיוחדת היתה לי בילדותי לרב נסים אלישר וזאת מחמת מאורע שהיה קשור באבי סבי ז"ל.
סיפר לי אבי ז“ל כי אלמלא סבו הרב החסיד והמקובל הרב גבריאל שבתי יהושע ז”ל, אשר לימד את הרב נסים אלישר בילדותו את ראשית הכתיבה והקריאה, והכניסו בעול תורה ומצוות, ספק אם היה זוכה בכתר התורה והרבנות.
על היחסים שהיו קיימים בין אבי סבי ובין הרב יש“א ברכה מספר דוד אבא, הרב חזקיה שבתי יהושע ז”ל, בספרו “דברי חזקיהו” (ירושלים תרצ"ה).
“שני תלמידים היו לאבא מארי, שני צנתרות הזהב, שהיו לגדולי הדור, הראשון היה הרב נסים אלישר ז”ל, שלמד אתו כשנתיים ימים כמעט יומם ולילה, ולא זזה ידו מתוך ידו עד יום מותו, ותלמידו השני בקבלה היה ראש אב בית דין כבוד אהרון אלנקוה ז"ל מעיר קושטא.
בהתקרב יומו למות, ממשיך דוד אבא לספר שלח לקרוא לידידו ותלמידו המובהק הרב נסים אלישר ואמר לו בסוד.
“זה לי שני לילות שבא הרב מורי ורבי, בחלום ואומר לי שמחכים לי בישיבה של מעלה, ולקחתי לי בית פה (בעיר העתיקה) כדי לילך וללמוד בלילה ב”בית אל" הנקרא בלשון לע“ז, “ישיבה של מעלה”, אולי תתבטל הגזרה ויעבור זה תחת זה. קח אלו החמשים זהובים, ותשתדל בהם בקבורתי וסדור הלמודים לעילוי נשמתי שלא יוכל שום איש להוציא הוצאות מכסף אחר, באשר הוא זה נקי וכשר מאיסור”. הוא נפטר בי“ח טבת תרמ”א (1881).
אבא ז"ל מוסיף לספר, כי לאחר פטירתו של סבו, נהג הרב נסים אלישר לעלות מדי שנה על קברו אשר בהר הזיתים ומהסכום אשר הפקיד בידו נהג לחלק מדי שנה תמיכות לתלמידי חכמים.
ואילו בנו של הרב נסים אלישר, מר יחיאל אלישר ספר לי, “עד גיל אחת עשרה שנה, לא ידע אבא קרוא וכתוב. דבר זה הסב צער רב לאביו הראשון לציון יש”א ברכה. אבי סבך שהיה מבאי ביתו של הרב יש“א ברכה, הציע לרב לקחתו לביתו למשך שנה אחת כדי ללמדו תורה. הרב יש”א ברכה הסכים, והנער בן האחד עשרה, התגורר בבית אבי סבך במשך שנה. ואכן נסיון זה נשא פרי, ולא חלפה שנה והנער ידע לקרוא דף גמרה. לאות הוקרה למורו, הנערץ קרא הרב נסים אלישר את בנו ירוחם אשר שמש לאחר מכן כרב ראשי בבגדאד, בשם ירוחם שבתי אלישר.
הרב נסים אלישר נמנה בין הרבנים הספרדים הליברלים. בצעירותו עסק בחלפנות ושמש כבנקאי של שלטונות הצבא התורכי במחוז ירושלים. חנותו הקטנה עומדת עד היום הזה, בסמטא קטנה הסמוכה לשוק הנקרא “אל בטרק”. הרב אלישר נהג לחלק את יומו לשני חלקים. חצי יום עסק בחלפנות וחצי יום בצרכי ציבור. כל מעיניו היו נתונים לחינוכו של הדור הצעיר. נמנה בין גבאי ישיבת “תפארת ירושלים” שהכשירה תלמידי חכמים לעדה הספרדית. תלמידי הישיבה הזאת למדו יחד עם למודי הקודש גם את השפות הערבית והתורכית.
הרב נסים אלישר נמנה בין מרחיקי גבולות הישוב יהודי בירושלים. בהיותו נתין תורכי, רכש שטחי קרקע רחבים וביניהם האדמות שעליהן הוקמו השכונות גבעת שאול ומצפה שאול. הרב רבי חיים עיראקי, מספר כי יחד עם הרב נסים אלישר, הקימו את שכונת נחלת אחים וקרן שלמה אשר מול בית החולים שערי צדק.
משהוקמה שכונת עזרת ישראל העומדת ברחוב יפו הציבו בשערי השכונה שתי דלתות ברזל, וממעל לדלתות אלה עמדה אבן, שעליה היה חקוק שמו של הרב נסים אלישר כבונה השכונה.
בין סוחרי הקרקעות, בתקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה, מזכירים גם את שמותיהם של אברהם לוי, בנימין קוקיא, רבי לייב הדיין וקנטרוביץ, אשר התגורר במשך שנים רבות בשכונת “עזרת ישראל”.
משהוקמה ישיבת “פורת יוסף” לאחר מלחמת העולם הראשונה נתמנה הרב נסים אלישר כנאמן הישיבה. הוא אשר השתדל ברכישת הקרקע והקמת המוסד. מדי יום ביומו נהג הרב לרדת לישיבת “פורת יוסף” כדי לבחון את התלמידים. את התלמידים המצטיינים נהג להזמין לביתו.
מר יחיאל אלישר בנו צרף לזכרונות שסיפר על אביו גם כמה זכרונות מימי ילדותו בירושלים.
“אבי לחם את מלחמת השפה העברית, לא רק בתוך כתלי מוסדות החינוך של העדה הספרדית, אלא אף עמד לימינם של לוחמי השפה העברית במלחמת השפות”.
הראשון לציון הרב יש"א ברכה, תמך במחיה השפה העברית אליעזר בן יהודה. הרבנים האשכנזים רצו שהרב יצטרף למלחמתם במחיה השפה. הרב סרב וטען “ישראל שחטא ישראל הוא”. כשיצא הכרך הראשון של מילון אליעזר בן יהודה הביא המחבר את סיפור המעשה. אולם במהדורה השניה נשמט סיפור המעשה מההקדמה.
מר יחיאל אלישר מוסיף, כי מומחי החרם היו הרבנים האשכנזים. הם הכריזו חרם בכל הזדמנות שבאה לידם. הרבנים הספרדים נמנעו במידה האפשרית להטיל חרמות ואיסורין.
משפחת אלישר, מספר יחיאל, התגוררה בחצר אחת בעיר העתיקה. ילד שנולד לא היו מוציאים אותו מפתח החצר במשך ארבעים יום. את טכס “ברית המילה” ערכו בבית.
באחת משליחויותיו של הרב יש"א ברכה, בקושטא הוזמן על ידי הבנקאי של השולטאן היהודי קאמונדו להתארח בביתו ואף סייע בידו לקנות סחורות בשביל בנו הרב חיים משה אלישר שעסק בצעירותו גם במסחר. (באותן שנים נהגו כמה מרבני הספרדים לשלוח ידם במסחר).
בן ציון בכר, היה פועל הדפוס הראשון בארץ, אשר הפעיל את מכונת הלינוטייפּ בבית דפוס “הסולל”, שהוציא לאור, בשנים הראשונות לאחר מלחמת העולם הראשונה את העתון העברי היומי “דואר היום”, והשבועון האנגלי “פלסטיין וויקלי”. בין ציון בכר, נולד בשכונת משכנות. במלחמת העולם הראשונה הגר לארצות הברית, וזאת כדי להמלט מחובת הגיוס לצבא התורכי. בני משפחתו נשארו בירושלים וסבלו בשנות המלחמה חרפת רעב.
אל המנוח בן ציון בכר התוודעתי בקיץ של שנת תרפ"ד (1924) כשהייתי מפרסם בגליון יום השישי של העתון “דואר היום” את מאמרי “השבוע הערבי” בחתימת יהושע בן חנניה. כשהייתי סר למערכת העתון הייתי נוהג לעבור תחילה דרך בית הדפוס אשר בבנין “הסולל” (כיום “בנק ישראל”). משהייתי עובר על ידו היה עוצר אותי כשבת צחוק מרחפת על פניו, מושך אותי לשולחן הדפוס ומראה לי כי השם “יהושע בן חנניה”, שהיה עשוי מקשה אחת במכונת הלינוטייפּ הגדולה שלו, מחכה לרשימה שלי. ואני הנער בן השמונה עשרה, הייתי “מרגיע” אותו ומראה לו את המעטפה אשר החזקתי בידי המכילה את הרשימה השבועית שהבאתי לעורך המנוח מר אברהם אלמליח.
בין פועלי הדפוס שהתגוררו בשכונה, נמנה גם יוסף פדרו, בנו של חכם שמואל פדרו אשר עבד בבית דפוסו של משה עזריאל, יוסף דמה לאביו בקומתו הקצרה. הוא התהלך כאח וכרע עם הסופרים והעתונאים שנהגו לבקר במערכת העתון “החרות” שנדפס בבית דפוס של משה עזריאל. (בין פועלי הדפוס הספרדים הראשונים מזכירים גם את יעקב דסה ושמואל חיים נחמה, שבסוף ימיו נהל קיוסק למשקאות קרים בפינת הרחובות יפו ושטראוס.
בין פועלי הדפוס התימנים מזכירים את יעיש נדאף אשר עבד בדפוס “עזריאל”, אמו בדרה נדאף היתה ידועה כאשה צדקת המרבה לעשות חסדים ומצוות.
מסופקני אם היתה שכונה בירושלים שלא התגורר בה אחד מבני משפחת מיוחס שהיו נודעים כשוחטים וקצבים. וכשם שבשכונת מונטיפיורי התגורר חכם מרדכי מיוחס, אשר עליו מספרים כי באחד הימים סר לבתיהם של כל אלה אשר קנו בשר מאטליז מסויים בירושלים, ובקשם לבלתי אכול ממנו, כי בשר זה הועבר, ללא ידיעתו, לאחד האטליזים, על אף העובדה שמצא בכבד הבהמה מסמר.
ועוד מספרים על השוחט יוסף מיוחס אשר התגורר בשכונת הבוכרים אביו של השוחט אברהם מיוחס, אשר עסק נוסף לעבודתו, גם בהכנת שופרות, כי באחד הלילות חדרו גנבים לביתו. מה עשה נתן שופרות בידי בניו וציוה עליהם לתקוע בהם. ואכן מששמעו הגנבים את “קול השופר הולך וחזק” נשאו את רגליהם ונמלטו על נפשם.
משה מיוחס או כפי שנקרא בשם מושון מיוחס, התגורר בשכונת משכנות ולאחר מכן בשכונת אהל משה. הוא סחר ביבוא עזים מחברון שבשרן היה ידוע בטעמו הטוב. הוא שמש גם כמוהל. בכל עת ובכל שעה שהזמינו אותו לקיים את המצוה היה נענה להזמנה ברצון, ואומר לאלה אשר הזמינו אותו “דוס פונטוס”, דהיינו כתר לי שני רגעים, לאחר מכן היה עוזב את עסוקו, והולך לקיים את המצוה בשמחה רבה. נכדיו נהגו להתפאר כי “איל סיניור פאפו” (כבוד הסבא) הוא אשר מל אותם.
מוהלי העיר העתיקה הוזמנו לעתים קרובות לשכונות. המוהל הידוע באותן שנים היה הרב מנחם ברגמן שהתגורר בבתי מחסה בעיר העתיקה. מספרים, כי לפי הנוהג שהיה קיים גוייסו שלושה מוהלים לתפקיד נכבד זה. ושלושתם חלקו ביניהם את תפקידי המצווה. בשבת מלא מוהל אחד את שלושת התפקידים. לפעמים הטריח את עצמו הרב חיים זוננפלד והשתתף בברית מילה שהתקיימה באחת השכונות שמחוץ לעיר העתיקה. משהיו רואים את הרב חיים זוננפלד נוסע בעגלה על יד העגלון ידעו כי הוא מוזמן למסיבת ברית מילה.
אחד המוהלים הידועים, שנענה ברצון ובשמחה לקיים את המצוה הזאת היה ד"ר משה וואלך, מייסד בית החולים “שערי צדק”, אשר לא זו בלבד שמלא את תפקידו בשמחה, אלא גם הוציא מארנק העור הקטן שהיה טמון בחיקו, מטבעות מספר שאותן הסתיר באחת מפינות הבית.
שכנו של הרב שמעון אשריקי היה המנוח דוד ילדין אשר התגורר בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה בשכונת משכנות. בניו של המנוח, דוד ילין, הכניסו בקרב תושבי השכונה את הרוח העברית החדשה. הרב משה פורוש, אשר התפלל בבית הכנסת “בית אברהם” אשר בשכונת מזכרת, מספר כי המנוח דוד ילין אחר לבוא לבית הכנסת בכל ערב שבת. על כך רגז תמיד אביו שלא הבין את פשר אחורו זה. ועוד מספרים כי בביתו של דוד ילין דברו אידיש ואילו בביתו של יוסף מיוחס שאף הוא התגורר בשכונה זו ואשר נשא את בתו השניה של מיכל פינס, אחות אשתו של דוד ילין, דברו בשתי השפות ספרדית ואידיש.
— — — —
הנוער הספרדי נתן לפעמים עינו בנערות האשכנזיות שהתגוררו בשכונות הסמוכות לשכונות הספרדיות. ואכן “נוער הזהב” הספרדי, שאותו חמדו הנערות הספרדיות, הלך “שבי” אחרי הנערות האשכנזיות “המודרניות” שהתגוררו בקרבתן של משפחות אשכנזיות חרדיות, שלא תמיד הביטו בעין טובה על בנות אלו שהתרועעו עם “פרינקינים”. ואכן מאמצים רבים הושקעו כדי ליישר הדורים ולהביא לידי “גמר טוב” את פרשיות האהבה האלה. ואם כיום אין משפחה בארץ שאינה “מעורבת”, הרי אפשר להגיד כי צעירינו המשכילים, היו הראשונים אשר סללו את הדרך ל“מזוג גלויות”. אחת המשפחות האשכנזיות שהתגוררה בשכונת מזכרת היתה משפחת הרב “הצבאי הבריטי”, אליעזר גרייבסקי. משפחת גרייבסקי התגוררה במזכרת בחצר העומדת מול הגן ובית הכנסת. עד היום קוראים לחצר זו בשם חצר גרייבסקי. בחצר זו התגוררו ד“ר נ. שלם, הצעיר השחרחר והנאה שעלה לירושלים יחד עם חבריו הסלוניקאים, שנשא לו אשה ממשפחת קומרוב, ד”ר יוסף ריבלין המזרחן, ומשפחות קליין, זילברשטיין, מן, הברמן ופרידנברג ששתי בנותיו היו ידועות כבנות נאות.
בנותיו של הרב הצבאי גרייבסקי, למדו את תורת הנגינה אצל המורה הנודע באותם ימים קובלסקי, אשר נצח בתקופה התורכית על התזמורת הצבאית התורכית.
הרב גרייבסקי הגיע לארץ בשנת 1913 מפולניה. הוא למד בישיבת וולוזין ושמע תורה גם באוניברסיטה של ליוורפול. בראשית מלחמת העולם הראשונה הוגלה למצרים, ועם הקמת הגדוד העברי מונה לרב צבאי. הגדוד, היה גדוד בריטי ובו שרתו ג’קובס ואחיו. ג’קובס שמש תחילה כמזכירו של הקולונל קיש, חבר ההנהלה הציונית. שני האחים ג’קובס, שאחד מהם היה קצין והשני טוראי, נהגו להפגש בביתו של הרב הצבאי בשכונת מזכרת, שכן לא היה נאה שקצין בריטי יפגש עם אחיו הטוראי במקום ציבורי. ג’קובס שמש לאחר מכן במזכירות הראשית של ממשלת המנדאט ולאחר מכן מצא את מותו בפיצוץ המזכירות הראשית ששכנה באגף מלון המלך דוד על ידי הלח"י.
אחת מבנותיו של הרב הצבאי נישאה לנסים אנג’ל מהמאפיה הידועה של אנג’יל בירושלים ובחיפה.
הופעתו של הרב הצבאי לבוש חליפה צבאית בריטית וחבוש כובע ועליו מגן דוד ברחוב אגריפס ביום 11 בנובמבר, יום שביתת הנשק, מלאה אותנו, ילדי השכונות, גאוה, אם כי בימות חול, התהלך בשכונותינו לבוש כאחד מרבני אשכנז יוצאי מערב אירופה, כשזקן ארוך עטר את חזהו, הרי ביום שביתת הנשק צעד עם החיילים הבריטים והשתתף בטקס שנערך בבית הקברות הצבאי שעל הר הצופים.
בן יחיד היה לרב גרייבסקי אשר שהה שנים רבות בפריז והוסמך כעורך דין. אם באביו הרב הצבאי ראינו כנציגה של בריטניה, הרי בבנו ראינו כנציגה של צרפת. מדי יום ביומו נהג לצאת מביתו בשכונת מזכרת בשעות של אחרי הצהרים, לבוש חליפה הדורה ויפה ובידו מקל קטן עם גולת כסף בראשו, בדרכו לקפה “עטרה”. משהיינו רואים אותו ברחוב אגריפס היינו אומרים לעצמנו, גרייבסקי מתהלך בדמיונו, באחד הבולב’רים של פריז או “בגני האליזה”, ולא ברחוב אגריפס הצר והמלא צרורות עפר.
בבקור שערכתי אצל אחותו הגברת אנג’יל בחיפה נתנה לי את קובץ מאמריו של אחיה “הרב אריה ל. גרייבסקי”, בשם “סוגיות במשפט ובהיסטוריה מבחר מאמרים מן העזבון, ירושלים, תשל”ב".
הספר מכיל מאמרים על המשפט העברי, ועל נושאים משפטיים שונים ועוד.
לא דמיתי בנפשי שאותו צעיר שצעד ברחוב אגריפס על ראשי אצבעותיו, צנוע ובישן, כשמקל נאה “מתנדנד” בין אצבעות ידיו, ישב בלילות הגה בתורה, וכתב מאמרים על סוגיות בעניני משפט והלכה.
עולי מונאסטיר 🔗
השפה הספרדית (הלאדינו) שהתהלכה בילדותנו בירושלים לא היתה אחידה ובעלת גוון אחד. היא היתה בעלת ניבים שונים. אני גדלתי על ברכי השפה הספרדית הסלוניקאית, שנחשבה כשפה “האצילה” והמקורית ביותר שהתפתחה על ברכי העתונות והספרות הספרדית שפרחה בעיר סלוניקי. שונה במקצת היה הלאדינו של סבתי הסלוניקאית, אם אבא, לבין הלאדינו של סבתי ממשפחת אמזליג, אם אמי, שהיתה מתובלת במלים ובניבים צרפתים.
את הסלוניקאים והסלוניקאיות הכרנו לפי “צלצולה” של השפה הספרדית, שאותה ביטאו בשובה ונחת, ללא פזיזות ועצבנות. אולם לצידה של הספרדית הסלוניקאית התהלכו גם ניבים אחרים שהיו בפיהם של עולים שעלו אלינו מערי הבלקן השונות. אם כי התקשנו בהבנת הניבים הללו, הרי השתדלנו “להבין לרוח דובריהם”. אולם קשה היה לנו לעכל ניב אחד שנהיה לנו מוזר, ניב זה היה הספרדית שבה דברו עולי מונאסטיר. זו היתה ספרדית מסורסת ומוזרה ומתובלת במלים תורכיות.
יהודים אלה כשאר יהודי הבלקן היו יהודים ישרים ותמימים, גדולים בתורה ובחכמה לא היו, ובקושי ידעו למצוא את ידיהם ורגליהם בסדור התפילה, ובספר התהילים. אף הם כעולי שאר ערי הבלקן לא הסירו מעליהם את בגדי הגולה והם התהלכו עם הלבוש הבלקני שנראה מוזר ויוצא דופן.
הגברים התפרנסו מעבודות שונות, ולא מאסו בכל עבודה שבאה לידם, ואף הצטרפו למנינים של “למודים” בבתי־אבלים אומרי תהילים ופרקי זוהר, ונשותיהם שאף הן כבעליהן היו בריאות וחסונות שמשו כטבחות, עוזרות וכובסות בבתיהם של “גבירי” ירושלים.
בדיחות רבות התהלכו בקרב תושבי ירושלים הותיקים על “תמימותם” של בני מונאסטיר. הם הרבו בהושטת עזרה לשכניהם, אף הזקנים נרתמו לעבודות שונות כגון טפול ושמירה, על יד מטותיהם של חולים ועוד.
נשותיהם היו בדרך כלל בלונדיניות. רבות מהן נשאו לבני עדות שונות. כינו אותן בשם “מניסטירליה בוב’ה” (אשה תמימה ממונאסטיר) או “אישתלו מניסטירליה” וכן קראו להן הנשים בעלות הרגלים העקומות או הפשוקות (לאס די לאס פאג’אס אב’יירטאס או טואירטאס).
הם הביאו אתם מהגולה את רוח האחוה והעזרה ההדדית. הקימו חברות ואגודות למעשי צדקה וחסד. הקימו בתי כנסת, בהם התכנסו והתפללו לפי נוסח מונאסטיר. הם נשאו את מיטות חבריהם שנפטרו על כתפיהם עד למרומי הר הזיתים. מספרים, שאם אחד החברים לא יכול היה לקיים את חובתו כלפי הנפטר, היה חברו ממלא את מקומו ומשלם לו שכר טרחה.
הם לא ידעו את תאריך לידתם וכשהיו ליצני הדור שואלים אותם מתי נולדו נהגו להגיד “אלה לה ליג’ואה” בעונת החסה, דהיינו סמוך לחג הפסח עונה שהיתה ברוכה בכסות. הם הרבו לאכול מאכלים פשוטים. המאכל הלאומי היה מרק אפונה (שורבה די אב’אס).
מאחר שדברו תורכית נטפלו אל נשותיהם כמה קצינים תורכים אשר בקשו קרבתן. ספורים רבים התהלכו בירושלים על “מחזרים” מעין אלה, אשר נסו להטות את לבותיהן של הנשים העניות האלה, אולם הן עמדו בגאווה בנסיון.
ספרו על אחד המנגנים צ. הפרסי אשר השתתף יחד עם חבריו במסיבות המשפחתיות שנערכו בלילות, שאת אשתו “אורו לה מניסטירליה” חמד אחד הקצינים התורכים. באחד הלילות הופיע הקצין בביתה ואתו סל מלא ירקות ופירות. בעלה לא היה באותה שעה בבית. משעמדה על מטרת בקורו, השיבה לו כי עליה לסור לרגעים ספורים לחדר השני והבטיחה לו לשוב מיד. משיצאה מהחדר הזעיקה את שכניה, ואחד השכנים חכם אליהו מזרחי יעץ לה להסתתר בביתו. בלילה נזעקו כמה צעירים יהודים מבני הרובע וסייעו בידה ובידי בעלה להמלט על נפשם.
אחד מעולי מונאסטיר שחינך במסירות רבה דורות רבים של בני נוער ספרדים ובני עדות המזרח היה המנוח חיים אלבוחיר ששמש כמורה במוסדות חינוך רבים, כגון בית היתומים הספרדי, תלמוד תורה של הגורג’ים ובבית הספר “בית אהרון”. קוים לדמותו תארתי בספרי הקודמים. הוא נפטר בהיותו בן חמישים ושבע. על תולדות חייו ספרה לי אחותו רחל שאותה פגשתי באחד מבתי הזקנים בירושלים. סיפור זה יש בו כדי לתת מושג מחבלי קליטתן של משפחות שעלו לארץ בתקופת השלטון העותמני:
משפחתנו הגיעה לארץ בסירת מפרשים. משהיתה נושבת הרוח היתה הסירה שטה על פני המים, ומשפסקה הרוח עמדה הסירה מלכת. ימים רבים לא היה לנו מה לאכול. בבואנו לשערי ירושלים מצאנו את שעריה סגורים. השלטונות נהגו לנעול את שערי ירושלים ברדת החשכה. בבוא המשפחה לירושלים הלכו השכנים והודיעו לועד העדה, כי המשפחה שעלתה לירושלים עניה היא ואין לה ממה להתפרנס. הזמין ועד העדה את בני המשפחה ואמר כי הוא מוכן לשאת בהוצאות כדי להחזירם לעיר שממנה באו. (באחד מאגרות ועד העדה ששלח לערי הגולה בקש הועד שלא “לעודד” עליה בלתי מאורגנת ומסודרת מראש לירושלים הנופלת באותן שנים למעמסה על הועד המתקשה למצוא מקורות פרנסה. הועד בקש מעסקני הגולה להודיע מראש לועד על עליתן של המשפחות, כדי שיהא סיפק בידו להכין להן “שכון” ו“תעסוקה”.
מששמעה אמי, מספרת הישישה, את הצעת ועד העדה, ענתה: באנו לירושלים כדי לחנך את בננו שיהיה חכם (כיתרלו חכם) והילד היה בן שש שנים.
ההורים פנו לסוחרי הבדים מבני העדה הגורג’ית, שבידם היה המונופול למכירת בדים, לאפשר להם למכור בדים בחוצות ירושלים. כך נשאו הוריו של הילד את חבילות הבדים על כתפיהם ושוטטו בחוצות ירושלים. את הבן חיים הכניסו ללמוד בתלמוד תורה. פעם אמר הבן להוריו כי אין הוא משתכר פרוטה מלמודיו ובקשם ללמדו מלאכה (זנאת בתורכית מלאכה). לקח האב את הבן לחנותו של סנדלר, נתן בידו שלושה נפוליונים, כמנהג אותם ימים שהיו משלמים לבעל מלאכה כדי שילמד את החניך מלאכה, ובקשו ללמדו את מלאכת הסנדלרות.
לאחר שנה הביא הנער לאמו נעל אשר הכין במו ידיו. משראתה זאת אמו אמרה לו, בני לא באנו לירושלים כדי שתלמד להכין נעלים אפילו אם יהיו אלה נעלים של זהב. הלכה לסנדלר ואמרה לו: אין אני תובעת ממך בחזרה את שלושת הנפוליונים שנתנו לך כדי שתלמד את בנינו מלאכת הסנדלרות. הגד לבני כי אכן החזרת לי את הכסף, כדי שתנוח דעתו, ויחזור ללמודיו ויהיה חכם.
נכנס חיים ללמוד בישיבה, ובהיותו בן שמונה עשרה השיאו אותו הוריו לבתה של אסתר די בן דולה הסלוניקאית שעסקה במילדות.
ומשסיימה לספר על אחיה פתחה בתאור שנות נעוריה ועל בנות עדתה.
אנו המניסטירליאס, היינו ידועות כנשים בעלות לב טוב (אבונאדאס). אשה אהבה את רעותה (סי קיריאן מונג’ו). שבע כלות היו יכולות להתגורר בבית אחד, ואף כלה לא קנאה בחברתה, ולא דברה עליה סרה. כולן אכלו מצלחת אחת. ואילו היום, כל כלה רוצה להתגורר לבד בביתה. נכון שהפרוטות שהיו בידינו היו מעטות, אבל השמחה היתה שורה במעוננו. כיום הפרוטה מצויה בשפע אבל השמחה נעדרת.
כשאחי חיים התגורר בשכונת משכנות נהגנו ללכת ברגל מהעיר העתיקה עד לשכונה כדי לבקרו. אולם בימי חול המועד (לוס מידיאנוס) הרשינו לעצמנו “לעלות על עגלה” (אסוב’יר אין קרוסה).
בילדותי למדתי בחדרה של רבקה די שאקו שהיתה אשת חכם. למדנו בחדר את הברכות ולהתפלל. סרגנו גרביים ורקמנו “דנטילה” (תחרה). בערב כשהיינו חוזרות לבית, היינו סועדות את לבנו בפרוסת לחם שאותה הרטבנו במים וסוכר. אינני יודעת משום מה קראנו “למאכל דשן” זה “לחם עם שמן של מצרים”. לאחר שסיימנו את אכילת פרוסת הלחם עם מים וסוכר, חכינו בסבלנות לארוחת הערב (לה סינה), זו היתה הארוחה העיקרית “שהחזיקו אותנו במשך כל שעות היום”. לאחר שסיימנו את למודינו אצל “המאיסטרה” (הגננת) הלכנו ללמוד בבית הספר של ענתבי (כי"ח). בבית ספר למדנו לפטפט בשפה הצרפתית ולרקום (פילה).
חיינו בעיר העתיקה עם שכנינו הערבים היו טובים. כשכד החרס (הטינז’ה) עמד ריק, היו שכנינו מבקשים מאת בנותיהם ללכת אתנו לבורות חצר בית המקדש ולמלאות את כלינו מים. ואנו הנשים הלכנו בחברתן של הבנות המוסלמיות מ“המידאן” ועד ה“חרם” ללא כל מורא ופחד.
פעם, ספרה הישישה רחל, שאלתי את אבא מתי תבוא הגאולה וירושלים עיר הקודש, תבנה ותכונן. השיב אבא “כשהמים יזרמו בירושלים בשפע” (קואנדו לאס אגואס ב’נה איסתר מנאנתס). באותם ימים אפשר היה לקנות כוס של שמן אבל אי אפשר היה לקנות מים כדי שעור כוס אחת. ועוד אמר אבא כי הגאולה תבוא בשעה שהדרכים תהיינה קרובות אחת לשניה. (קואנדו לוס קאמינוס ב’נה איסטאר סירקאס).
שאלתי אותה על שכנותיה הנשים הסלוניקאיות. השיבה, הסלוניקאיות ידעו לשמוח ולקבל את “צרות החיים” בסבלנות. הן הרבו לשיר והיו מלאות חיים, ואילו נשות מונאסטיר, לא הרבו לשיר.
שכנתה בחדר היתה הישישה שרה כהן אשתו של אברהם כהן שהיה ידוע בחסידותו, ואשר התפרנס ממכירת סוכריות בחנותו הקטנה. לאחר מכן נטש את חנותו והלך ללמוד בישיבה. נוהג היה לסעוד את לבו ביום השבת ולהשאר בתענית מהסעודה השלישית עד יום השישי. כך נהג במשך שלוש עשרה שנה. אין זו תענית ממש אלא “הפסקה”, אמרה אשתו.
לאחר מכן פתחו שתי הישישות את סגור לבן ושפכו את מרי שיחן בפני והעלו זכרונות מאותם ימים טובים. כיום נוהגים בנינו לבקר אותנו לעתים רחוקות, אמרו הישישות. הם טרודים ועסוקים “בהבלי העולם הזה”. אולם אנו סולחות להם. הלא ידוע הפתגם האומר “אף האם שהביאה לעולם נחשים הלכה אליהם כדי לדעת מה שלומם” (לה מדרה קי פריו קוליב’רוס איינה פריגונטו פור איוס). והוסיפה: לא הבנים כואבים את כאב ההורים אלא ההורים, הם הכואבים את כאב הבנים.
ומהעבר הרחוק עברו שתי הישישות לדבר על החיים בימינו. לא ידענו בימינו קנאה, היום כל אחד מקנא בחברו ושואף לעלות עליו. לנו היה מעט, אולם גם המעט הזה מלא את לבנו שמחה, “פוקו אי מונג’ו ארילומבראב’ה”. רכושנו היה מעט אך המעט הזה הבריק במידה רבה.
משפחות גורג’יות בשכונות 🔗
בניהם של העדות המזרחיות פנו למוסדות התורה הספרדיים, ל“דורש ציון” ל“תלמוד תורה של הספרדים” ולחדרים הפרטיים של מלמדינו. הם לא דפקו על דלתות בתי האולפנה האשכנזים. התרועענו אתם ואף סגלנו לעצמנו כמה בטויים ומשפטים שהיו שגורים בפיהם. מלמדינו הזקנים גילו סבלנות רבה כלפי בני העדות הללו שעלו מהגולה והשתדלו להקנות להם תורה וחכמה. משפקעה סבלנותם היו מטיחים כלפיהם דברי מוסר ותוכחה, ובעידנה דריתחה כינו אותם בשמות כגון “קאב’יסה די גורג’י” (ראש של גורג’י) או “קאביסה די בוכרלי” (ראש של בוכרי).
בין המלמדים שהרביצו תורה בבתי התלמוד תורה של העדה הבוכרית והגורג’ית, אזכיר את חכם יהודה קאסטיל, אשר בצעירותו נשלח כשד"ר לערי בוכרה ודבר בוכרית צחה, והרב חיים אלבוחר שהיה מקורב לבני העדה הגורג’ית, ודבר גורג’ית.
אם כי היו ידועים כעקשנים, שלא התפשרו בנקל ועמדו על דרישותיהם, נודעו הם כשומרי דת ומצוות ומוקירי תלמידי חכמים.
אחד מבני עדה זו אשר הכרתי בשנים האחרונות בבית הכנסת “מתיבתא” אשר בשכונת טלביה, היה המנוח ספייה שווילי שבנעוריו נהג למכור בדים ברחובות ירושלים. לעת זקנתו התמסר ל“הפצת אמירת התהילים”. נוהג היה לקנות תריסרים של ספרי תהילים מגדלים שונים מדביק על כריכותיהם פתק שנשא את שמו ומפיצם ברבים. הוא נהג לכנס ילדים בשבתות ולקרוא אתם את ספר תהילים. קריאה זו בחברתם של תינוקות של בית רבן הסבה לו נחת רוח וספוק נפשי.
העליה הגורג’ית לא היתה עשירה כדוגמת העליה הבוכרית. הם לא הביאו באמתחותיהם רובלים רוסיים. רובם הרויחו את לחמם בדוחק. עסקו בעיקר במסחר בדים בחנויות וכרוכלי בדים בחוצות ירושלים. נשאו על כתפיהם ערימה של בדים ובידיהם החזיקו את אמת המידה העשויה מברזל, בה מדדו לבעלות הבית את הבדים שהיו דרושים להן לתפירת שמלות, סדינים וציפות לכרים.
כמה מאמידי ועשירי העדה הגורג’ית אשר התגוררו בשכונות אלה נשאו להם נשים מבנות המשפחות הספרדיות, וכך “נתמזגו” כמה משפחות גורג’יות עם בני העדה הספרדית.
מן הראוי לציין כי רבים מבני העדה קנו בתים בעיר העתיקה של ירושלים. מספר העורך דין א.מ., בן העדה הגורג’ית, שהתגורר בעיר העתיקה בקרבת בית הממשלה “הסראייה”, כי אמו של עריקאת, אשר שימש כיושב ראש הסינט הירדני, נהגה להביא בעצמה מדי יום ביומו את כדי החלב לאביו החלבן. ועוד מספרים כי צעירים רבים מבני המשפחות המוסלמיות נמארייה ווערייה, נשאו להם נשים יהודיות, וכי בהזדמנויות רבות עמד הוא וחבריו בפתח בית הממשלה התורכי וראו את הטכסים שנערכו בפתחו.
בין המשפחות הגורג’יות שהתגוררו בשכונות אלה של ירושלים, אזכיר את משפחת ישראל שווילי שהתגוררה בשכונת מזכרת משה, זו היתה המשפחה הגורג’ית היחידה בשכונה. (אומרים שגם במשכנות התגוררה משפחה גורג’ית אחת).
יעקב ישראל שווילי עסק במסחר הטקסטיל בעיר העתיקה. נהג כמנהגי שכניו האשכנזים וטבל בערבי שבתות במקוה אשר בבתי ראנד, ואף שמע שעור אצל לומדי התורה האשכנזים. משפחה זו היתה משפחה ענפה ומנתה כעשרים נפשות. בימי מלחמת העולם הראשונה קבל ראש המשפחה את הנתינות העותומנית.
ראש המשפחה עלה לירושלים מרוסיה בשלהי המאה החולפת. ברוסיה היה בעל נכסים ונמנה בין היהודים הבודדים שהורשו לבקר בעיר מוסקבה.
נכדו ד"ר מ. ש. ש. הנמנה בין חוקריה של האוניברסיטה העברית בירושלים מספר כי בילדותו למד בתלמוד תורה של התימנים בשכונת משכנות. כן סיפר כי סבו היה מדקדק במצוות ותומך בנצרכים. זוכר הוא כי בליל הכפרות היה השוחט בשכונה מושון מיוחס, שוחט את הכפרות של בני המשפחה, ומחלק את הכפרות לפי רשימה אשר היתה בידו למשפחות צנועות ונזקקות. כן זוכר החוקר הצעיר כי כמה “מרבני עמך” הספרדים, נהגו לבקר לעתים קרובות בביתו של הסבא ולהנות מתמיכותיו.
מוסדות עבריים 🔗
בסביבתן של שכונות אלו הוקמו גם שני מוסדות חינוך עבריים חדשים, הגימנסיה העברית, ובית הספר שנקרא בשם “חדר תורה תחכמוני”. בשנים הראשונות לקיומו של מוסד זה, התגורר בחדרים אשר בקומה התחתונה שבביתו של יעקב שמעון בכר, הבית העומד עד היום בכניסה לשכונת סוכת שלום. לאחר מכן, עבר המוסד החינוכי הזה לבנין בית היתומים הספרדי שעמד כמעט ריק מחניכיו במלחמת העולם הראשונה.
לאחר מלחמת העולם הראשונה עבר בית הספר “חדר תורה תחכמוני” לבנין בעל שתי קומות העומד וקיים עד היום הזה סמוך לספריה על שם אברבנאל, בקרבת קופת חולים שטראוס.
מייסדי המוסד החינוכי הזה היו חיים סלומון, המחנך א. ליפשיץ וד“ר י. מהרש”ק, אשר שמש כמנהל המוסד בשנותיו הראשונות. מטרתם היתה להקנות לתלמידיו תורה ודרך ארץ, דהיינו למודי קודש עם למודי חול. את המנוח מהרש"ק זוכר אני כששמש מנהל המוסד בשנים בהן שכן המוסד בקומה התחתונה של בית היתומים הספרדי. הוא היה בעל קומה, רזה, וזקן קטן עטר את סנטרו, הוא הרכיב משקפי “פינסטי” על אפו, כמנהג המשכילים באותם ימים. דבורו היה בנחת ובשלוה והתיחס אל תלמידיו בחיבה ובאהבה.
במלחמת העולם הראשונה הזמין המנוח סנדלר “שיקח מידות” מכפות רגליהם של התלמידים העניים כדי להכין להם נעלים.
לשבחו של מוסד זה יאמר כי הוא רכז בתוכו קבוצה של מורים צעירים מבוגרי בתי המדרש למורים בירושלים.
התלמידים הראשונים של מוסד חינוכי זה, היו בעיקר מבני השכונות מזכרת, משכנות וסוכת שלום. הם באו מבתים דתיים ויחד עם למודי היהדות למדו גם היסטוריה, גיאוגרפיה, טבע, חשבון ועוד. רבים מהם עוד התהלכו במעילים ארוכים ובפאות קטנות. בתמונת המחזור הראשון ראיתי את התלמיד שניאור זלמן חשין כשפאות דקות עטרו את שני צדעיו.
אביו של המנוח ששמש כחבר בית הדין הגבוה לצדק, היה הרב משה חשין סופר סת"ם, ובמרתף הבית שבו התגורר (כיום שוכן בבית זה בית הכנסת “חסד ורחמים” שבו מתפללים ותיקי תושבי העיר העתיקה), עמד בית מלאכה לעיבוד עורות. הוא שמש כסופר גיטין ובעל תקיעה.
בחבר המורים של מוסד זה שמשו בהוראה גם שני מורים ספרדים, אריה אלקלעי ואריה אבישר אחיו של המנוח דוד אבישר.
לשבחם של חבר מורים אלה יאמר כי הם לא המירו את מוסדם זה במוסד אחר, ולמדו בו עד לפרישתם.
מר אריה אלקלעי אשר עלה לארץ מבולגריה שמש כמורה במוסד עוד בתקופת מלחמת העולם הראשונה, הוא היה בוגר בית המדרש למורים העברי והתנדב יחד עם חבריו המורים לגדוד העברי. לפני כן שמש כמורה בתלמוד תורה של הספרדים בעיר העתיקה. על אותה תקופה ספר מר אלקלעי, כי בימי מלחמת העולם הראשונה נהגו המורים לבדוק את תלמידיהם בכל בוקר בטרם כניסתם לכתות. תלמידים שבשערות ראשיהם שרצו כנים נשלחו הביתה.
שוטרים צבאיים תורכים נהגו לארוב בימי מלחמת העולם הראשונה למורי המוסד “חדר תורה תחכמוני” כדי לגייסם לצבא ולבטל על ידי כך את המורים מתלמוד תורה. ואכן במוסד זה שמשו מספר מורים שהשתמטו מחובת הצבא התורכי. המורה בן ציון גולדצוויג נשא אמנם דרכון תורכי, אלא שהגיל שהיה רשום בו היה שתים עשרה שנה ומשום כך שוחרר, מחמת “גילו הרך”, מלשרת בצבא של הוד רוממותו הסולטאן. המורה אריה אילן נשא אמנם דרכון אמריקאי ומשום כך השתדלו חבר המורים להסתירו מפני הרשות.
אלקלעי היה המורה היחידי שלא ירא את השוטרים הצבאיים התורכים שכן היה ברשותו דרכון בולגרי והיה נכנס ויוצא אצל הרשות. פעם נתבקש להציג את דרכונו, אבל מסתבר שהוא השאיל אותו לאדם אחר. משנתבקש המורה אלקלעי להתיצב אצל מפקד המשטרה ג’לאל אל דין שאף הוא היה בולגרי ובן עירו פקד על חייליו להוציא אותו לחופשי.
בין המורים שעוד המשיכו ללמד לאחר מלחמת העולם הראשונה ושלמדתי ממנו תורה היה מחנך הכיתה מרדכי פריזנט אשר החליף את שמו למרדכי מיכאלי. הוא נמנה בין ראשוני בוגרי בית המדרש למורים העברי שעלה לארץ מרוסיה. הוא התהלך אתנו כאח וכרע. זכורני כי בשעור האחרון שלו בהיסטוריה עברית בקיץ תר"ף, כנס אותנו באולם בית הספר והרצה בפנינו על הצהרת בלפור ומשמעותה לעם ישראל.
— — — —
“המובלעת האליאניסיסטית” אשר החזיקה מעמד בסביבה זאת קרוב למאה שנה בערך, ואשר השתרעה מבנין בית היתומים הספרדי ועד שוק מחנה יהודה, דמתה “לממלכה עצמאית”, שלא שקטה משעות הבוקר המוקדמות ועד שעות הערב המאוחרות. ממלכה זו המתה תלמידים ותלמידות, מורים ומורות, בעלי מלאכה, פועלים, פקידים ועובדים שונים. משהיינו עוברים, אם ברחוב יפו ואם ברחוב שמאחורי המובלעת הנקרא כיום בשם רחוב אגריפס היינו שומעים את רעש המכונות, הקורנסים והפטישים בבתי המלאכה ואת “הקריאה בציבור” של התלמידים והתלמידות, אשר דקלמו את שיריהם של משוררי צרפת. באותה שעה נדמה היה כאילו מתהלך אתה באחד “הקנטונים” אשר בצרפת. גם מראיהם של המורים והמורות, המנהלים והמנהלות, היה שונה ממראה המורים העברים. הם דמו יותר ל“מיסיוס” ו“מאדמים” ו“מדמוזלים” צרפתים.
בעברי “דרך המובלעת” הזאת בחודשי הקיץ של שנת 1973, נוהג הייתי להסתכל בבורות העמוקים שהבולדוזרים הענקיים חפרו במעמקי האדמה, מתחת לבניני בית הספר למלאכה של חברת כל ישראל חברים. נדמה היה לי כי בולדוזרים אלו מעלים ממעמקי האדמה את הזכרונות והארועים שהצטברו בה במשך מאה שנה ומפזרים אותם לכל עובר ושב.
בית הספר למלאכה של חכי“ח שמש, בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה וכן בשנים הראשונות בתקופת המנדאט, “כמרכז תעשייתי” חשוב שתוצרתו שווקה גם בקרב האוכלוסיה הלא יהודית. בעברי בסמטאות העיר העתיקה נתקל אני ב”מכסים" של ברזל המונחים על גבי תעלות של ביוב, ועליהם קשומות המלים כי"ח. מכסים מעין אלה, ראיתי גם בכמה חצרות של מוסדות נוצרים.
מר שמואל סידיס, אשר שמש במשך שנים מספר לאחר מלחמת העולם הראשונה כמחנך בפנימיה של מוסד זה מספר כי תקופתו היתה תקופת גסיסתו של המוסד. במוסד זה היו קיימות המחלקות הבאות: פחחות, נגרות, יציקה, חטוב בעץ ובאבן, מתפרה ועוד. “יום היציקה” מספר מר ש.ס. נמנה בין הימים החשובים ביותר. באותו יום נהגו תלמידי המוסד להתאסף בחדר העבודה ולהסתכל “במעשה המרכבה” של מלאכת היציקה. אף המנהל מר ש. לופו היה סר לחדר היציקה. דמותו האצילה עוד עומדת בפני עיני. משהייתי פוגש אותו ברחוב יפו בלוית רעיתו, נדמה היה לי כי זוג “פריזיאני” מהלך ברחוב. בידו החזיק מקל עם גולת כסף, ועל אפו הרכיב משקפי “פינסטי”.
מסיבות לילות השבת היו מתקיימות במוסד באוירה יהודית מסורתית. (ואכן תמיד שמרה כי"ח על המסורת היהודית ובתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה נהגה לקיים בבית הספר לבנים תפילת מנחה בציבור).
לאחר תפילת הערבית בבית הכנסת של המוסד נהג השליח־ציבור חכם בכור פדרו, לנהוג כמנהג האשכנזים דהיינו לאמר את הקדיש לאחר “עלינו לשבח”, וזאת הנהיג כדי שהתלמידים לא יעזבו את בית הכנסת לפני “עלינו לשבח”.
לאחר גמר “תפילת ערבית” היו תלמידי הפנימיה (האינטרנוס) נכנסים לחדר האוכל. לאחר “הקידוש” היו התלמידים עוברים בפני מנהל המוסד מר שמואל לופו, ומנשקים את כף ידו ומאחלים לו שבת שלום. זאת היתה התמורה שקבל המנהל, חשוך הבנים, בעד עבודתו המסורה למוסדות כי"ח ולאהבתו הגדולה לתלמידיו אשר חנך אותם לתורה ולמלאכה.
לפני שנתמנה מר ש. לופו בתקופת המנדאט, כנציגה של חברת כי“ח וכמנהל בית הספר למלאכה של חכי”ח בירושלים, שמש כמנהל בית הספר החקלאי מקוה ישראל. בירושלים גילה ענין בעניניה של העדה הספרדית בירושלים ושמש במשך שנים רבות כנשיא ועד העדה.
מספרים כי בהיותו מנהל בית הספר החקלאי “מקוה ישראל” אמרו לו החקלאים הממונים על ענף החקלאות כי יש לערבב מלח במספוא הניתן לפרות. מר לופו תמה ושאל האם הבהמות זקוקות למנות מלח באוכל המוגש להן.
לאחר שהלך לבית עולמו פנה זיוו פנה הדרו של המוסד הזה. המורים יוצאי ארצות הבלקן עם שפמם הצרפתי העבה שוב אינם מתהלכים בחצר הרחבה של המוסד ומשוחחים צרפתית כשידיהם תלויות מאחורי גבם. הבנין הושכר לבעלי מלאכה שונים ובמשך מספר שנים אף שכן בו בית הספר לחרשים אלמים מיסודה של חברת כי"ח.
עוד נותר בקרבת מקום, בנין של חברת כי“ח ששמש מצדו האחד בית ספר לבנים ומצדו השני בית ספר לבנות. הבנים נהגו להכנס מהשער הראשי שברחוב יפו, ודרך השער הקטן שעמד במגרש שעליו הוקם שוק מחנה יהודה, ואילו הבנות שהיו לבושות סינורים שחורים היו נכנסות דרך רחוב אגריפס מול הכניסה של שכונת אהל משה. באותן שנים לא הלכנו בצוותא עם הבנות לבית הספר, רק מבטים חטופים זרקנו על תלמידות כי”ח, בעלות הצמות השחורות שהיו תלויות מאחורי גבן, ולבשו סינרים שחורים. הלבוש האחיד לא רק בכי"ח אלא גם במוסדות החינוך של בתי הספר הזרים בירושלים.
אומרים, שגם מבנה זה שבין כותליו חונכו מאות ואלפי תלמידים ותלמידות במשך מאה שנה עומד אף הוא להיות טרף לשיניהם של הבולדוזרים.
במדרגות בית הספר הזה עליתי בשנים 1922 – 1923 כשהייתי תלמיד בבית הספר העממי כל כי“ח, שהיה בהנהלתו של המנוח מוריס סידיס, בוגר בית המדרש למורים של כי”ח שעלה לארץ מאזמיר אשר בתורכיה.
בימי טרם נפרצה בגן הדרך המחברת כיום את רחוב אגריפס עם רחוב יפו. כל השטח הזה שמש גן גדול ובו היו עצים רבים, כמה מהם עוד נותרו לפליטה.
נוהג הייתי להשכים בבוקר לביה“ס, לעבור דרך הגן, לשבת תחת אחד העצים ולשנן את שעורי. וכשאני עובר כיום ברחוב המקשר את רחוב אגריפס עם רחוב יפו, נוהג אני לעמוד על יד אותו עץ שמתחתיו נוהג הייתי לשבת בימי ילדותי. רגעים מספר לפני צלצול הפעמון יוצא היה מנהל המוסד מר מ. סידיס בלוית רעיתו, מביתם אשר עמד סמוך לבית הספר למלאכה, הבית אשר שמש כדירתם של מנהלי בית הספר של כי”ח, כשפניו מועדות לבית הספר לבנים. הוא נראה תמיד הדור בלבושו כיאות לאיש התרבות הצרפתית, פניו מגולחים למשעי והשפם הצרפתי הלבן מעטר את שפתו, צועד גלוי ראש בחשיבות רבה כשמתחת לבית שחיו מחזיק שבועונים צרפתים בעניני חינוך וספרי שירה וספרות צרפתים.
הוא למד את תלמידי הכיתה העליונה ספרות צרפתית. משהיה קורא בפנינו קטעים מהשירה הצרפתית דומה היה לשחקן מהבימה הצרפתית. כיתתנו היתה רחבת ידים והוא התהלך בה כשחקן המטייל על הבמה.
לאחר שלושים שנה בערך זכיתי לעלות במדרגות בית־הספר לבנים של כי“ח כששמשתי מורה לשפה הערבית בבית הספר התיכון “כרמיה” (בשנים 1938־ 1961). בית ספר התיכון “כרמיה” היה המשכו של בית הספר התיכון “בגרות” שנוסד בשנת 1938 על ידי קבוצה קטנה של בוגרי האוניברסיטה העברית בסיועו של מר יצחק בסאן, מי ששמש כמנהל בית הספר כי”ח לבנים במשך השנים הראשונות לאחר מלחמת העולם הראשונה. בין מייסדי בית הספר אשר מטרתו היתה להקנות לתלמידים מחוסרי אמצעים חינוך תיכוני, מאחר שלא יכלו לשלם את שכר הלמוד הגבוה במוסדות החינוך האחרים, נמנו מר פנחס זמרן, אחד מותיקי המורים של כי"ח מר יצר וויס ואני וכשאני פוגש לפרקים את תלמידי לשעבר, מהם רופאים ידועים, עורכי דין, מזרחנים, כלכלנים ועוד נוהג אני להגיד להם אשרי כי על ידיכם זכיתי לקבל את שכרי בעולם הזה.
וכך נהגתי ללמד בבנין כי“ח באותה כיתה שבה ישבתי לפני ארבעים שנה, לראות בעיני רוחי את המורים והמורות “הצרפתים” ואף “לשמוע” את דקלום שיריו הקלסיים של מנהל ביה”ס מר מוריס סידיס. נדמה היה לי לפרקים, בשעת השעור, כאילו שומע אני את הבתים מהמחזה “לה סיד” ורואה את מר סידיס כשפניו זועפות ועיניו נוצצות “ומבקש מבנו לנקום את נקמת אביו”.
מוסדות זרים 🔗
סמוך להקמתן של השכונות היהודיות מחוץ לחומות העיר העתיקה הוקמו בקרבתן מוסדות זרים שלאחדים מהם היה מגע עם תושבי השכונות, כגון בית החולים המסיונרי הבריטי שברחוב הנביאים, בית הספר הצרפתי לבנות שבאותו רחוב שבו בקרו גם תלמידות יהודיות מהשכונות הסמוכות, ועוד. בין המוסדות הזרים שכמעט לא באו בשום מגע עם הישוב היהודי אשר בשכונות, נזכיר את בית הספר לבנות “טליתה קומי” הידוע בפינו בשם “שרלוטה” הגובל עם קולנוע “עדן”. בית החולים הגרמני העומד מול בית החולים “בקור חולים”, ובית היתומים הסורי “שנלר”, המשמש כיום כמחנה צבאי. כל המבנים שהזכרתי עומדים וקיימים עד היום הזה פרט לבית הספר לבנות הגרמני “שרלוטה” שבחלקו הגדול עומד כיום הרוס.
הקשר היחידי שהיה בין בית היתומים הסורי “שנלר”, בית הספר לבנות “שרלוטה”, ובין תושבי השכונות מסביב, היה, השעונים הגדולים שהיו קבועים במגדלי המוסדות. בכמה מהמוסדות הזרים בירושלים נקבעו שעונים בראשי המגדלים. המוסדות הנוצרים לא סמכו ידם על קריאת המואזינים וקבעו לעצמם את לוח הזמנים והעתים. בין השעונים שהיו קיימים בעיר הישנה, פרט למגדל השעון של הסולטאן התורכי שעמד בשער יפו היה שעון המנזר הלטיני או כפי שקראו לו הערבים “סאעת אל אבא אל פרנסיין”. צלצוליהם של שעונים אלה והשעונים אשר עמדו מחוץ לחומה “הכניסו” רוח חיים בקרב תושבי ירושלים, יהודים וערבים כאחד.
בילדותי התגוררתי בשכונת אבן־ישראל וצלצוליו של שעון בית הספר לבנות “שרלוטה” עשו עלי רושם רב, ביחוד כשצלצוליו נשמעו בשעות הלילה המאוחרות. שני השעונים הללו, של שרלוטה ושל שנלר, הזכירו לזוגות הצעירים שישבו על הסלעים בשדות שמסביב למוסדות אלו כי הגיעה שעת הפרידה.
משאני עובר על יד בית הספר לבנות הגרמני “שרלוטה” אשר ברחוב המלך ג’ורג' ההולך ומתכרסם, נדמה לי כי רואה אני בדמיוני את תלמידות בית הספר יוצאות משער הברזל הראשי בימי ראשון אחרי הצהרים בלוית מורותיהן הגרמניות שלבשו לפי האופנה הגרמנית לטיול בעיר ובסביבה.
— — — —
עצי הצנובר שעמדו סמוך לגדר שהקיפה את בית הספר, משכו אליהם את ילדי השכונות אשר, על אף פחדם ויראתם מהשומר הערבי אשר שמר עליהם, הרהיבו עוז בנפשם לטפס על הגדר ולמלא את אמתחתם בצנוברים שמהם הוציאו את “הפניונס”, שהיו חביבים על הילדים לאכילה ואף למשחק. אולם לא תמיד האירה ההצלחה את פניה לילדי השכונה, והם נתפסו על ידי השומר אשר הריק את כיסיהם מהמטען שמשכו בגניבה. כיום עומדים בגן מספר עצי צנובר בודדים, אבלים וחפויי ראש ובענפיהם אינם נתלים ילדים כדי לקטוף את פירותיהם הדלים.
בכמה ממוסדות החינוך הזרים שהיו קיימים בירושלים בתקופת השלטון התורכי למדו גם מספר תלמידים ותלמידות יהודים. במוסדות חינוך אלה למד הנוער היהודי שפות זרות, ועל ידי כך הוכשר הן בתקופת השלטון התורכי והן בראשית תקופת השלטון המנדאטורי להתקבל למוסדות ציבוריים, בנקים, חברות מסחריות ובמשרדי הממשלה בשנים הראשונות לשלטון המנדטורי.
לא היה מוסד חינוכי נוצרי, הן בתקופת השלטון התורכי והן בתקופת המנדאט שלא למדו בו מספר תלמידים יהודים. ואם זכינו לאחר הקמת מדינת ישראל, למספר לא מבוטל של מומחים בשפה הערבית, הרי היה זאת תודות להכשרה שקבלו צעירים אלה בבתי הספר הנוצרים בהם הקדישו תשומת לב ללמוד השפה הערבית, בצידה של השפה האנגלית והצרפתית. בין התלמידים שלמדו בבית הספר הגרמני “דויטשע שולע” הגמנסיה הגרמנית בירושלים אשר ברחוב הנביאים שבה למדו בנים ובנות יחדיו, נמנו גם האחים עמיאל בניו של אברהם עמיאל מאמידי העדה המערבית בירושלים. תלמידי המוסד הגרמני הזה התהלכו במכנסים קצרים, והם כונו בפי חבריהם היהודים בשם “הגרמנים”.
הסופר ח’ליל אל סכאכיני, אשר יסד בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה את בית הספר המודרני הערבי הראשון “אל דסתוריה”, אשר בשר תקופה חדשה בחינוך הערבי, ספר לי כי בין תלמידי המוסד הזה למדו גם בניהן של כמה משפחות יהודיות ירושלמיות.
מר משה מן, מנהל בנק “טפחות” מספר כי לאביו, מנהל ת"ת “עץ החיים” בעיר העתיקה, לא היה שעון. ללשכתו בעיר העתיקה היה נוהג ללכת ברגל מדי בוקר מביתו אשר במזכרת משה. פעם שאלו אותו משום מה אין אתה נושא שעון בחיקך. ועל כך השיב: בבית הכנסת שבו עני מתפלל יש שעון, בעברי ברחוב יפו יש שעונים, בשער יפו יש שעון, ובמשרד “עץ חיים” יש שעון. הגידו נא לי משום מה זקוק אני לשעון. באחד הימים הגיש לו בנו מתנה שעון של זהב.
שעוני זהב, הגישו החתנים לארוסותיהם והן נהגו לתלות אותם בחזיהן. שעונים אלו היו מיועדים יותר לקשוט מאשר לקביעת “מועדים וזמנים”. לעתים שאלו אותן על השעה הנכונה אולם לא תמיד הן ידעו להשיב, וכדי שלא להתבייש השיבו השעון עמד מלכת (מי ספרו לה אורה).
עיניהם של תושבי ירושלים היו תלויות במגדלי השעונים ואזניהם היו כרויות לשמוע את צלצוליהם “המרשימים”. מחוגיהם של השעונים הללו נראו מרחוק וצבעם הבולט הקל על אלה אשר הסתכלו בהם לעמוד על השעה הנכונה.
גם לנו, היה שעון יהודי, שעון שהיה שונה מהשעונים הזרים. באמצעות שעון שמש זה, העומד עד היום הזה בחזית אחד המבנים הגבוהים אשר ברחוב יפו מול ת"ת “עץ־חיים”, “כיונו” תלמידי ישיבת “עץ חיים” את עתותיהם וזמניהם. נדמה כי שעון זה היה מיועד “ליודעי חן” בלבד ולא “לעמך”. “צלצוליו” של שעון שמש זה לא הגיעו אל אזניהם של תושבי השכונות מסביב. הוא פעל בעיקר בימות החמה ואילו בימי גשם סגרירים שקט על שמריו.
תמיד דרשו חקרו ושאלו תושבי ירושלים על הזמנים והעתים. תושבי ירושלים התהלכו ברחובותיה כשעיניהם נשואות “למרומים”. נדמה היה כי השעון שמש לבני הישוב הישן צורך נפשי שקשה להתקיים בלעדו. אם כיום עונדים נכדינו הקטנים בני השש והשבע שעוני יד לפי האופנה החדישה ביותר, הרי אנו לא זכינו לשעון יד אלא כשהתבגרנו וסיימנו את למודינו התיכוניים. ואילו אבותינו לא זכו לשעונים אלא לאחר “שעמדו תחת החופה”.
גם הורי הכלה נהגו להעניק לחתן שעון מצופה זהב עם שרשרת שנקראה בשם “קוסטיק”, את השעון הכניס החתן בכיס החזיה והשרשרת עברה דרך לולאת אחד מכפתורי החזיה. לפרקים נהגו גם להניח את השעון בכיס שבדש המעיל ולאחוז את השרשרת בלולאה שבכנף המעיל.
ליהודי ארצות הבלקן, היו שעונים גדולים ופשוטים שאותם תחבו בתוך אבנטיהם העבים או בכיס החזיה ששמשה גם כעין מעיל קצר. השעון היה קשור בחוט שחור (גייטאן פרטו) מסביב לצוארם. אנו הקטנים אהבנו לשאול על השעה את אלה הגברים החסונים בעלי האבנטים הרחבים והעבים. הם נהגו למשוך באמצעות החוט את השעון “ממעמקי האבנט”. אל השעונים הללו שהיו ממלאים את כף היד, צמודים היו שני מפתחות קטנים שהיו מיועדים “למלא” את השעון לאחר שפסק מלכת. שני פתחים היו לשעון אחד לשם ידיעת השעה המדוייקת ופתח אחר ובו שני החורים שהיו נפתחים בלחיצת בהן שלתוכם היו מכניסים את שני המפתחות הקטנים.
כאשר רצו תושבי העיר העתיקה, לדעת את השעה המדוייקת חכו לקריאת המואזין מעל צריח המסגד. וכשהיו שומעים את קריאתו היו אומרים איש לרעהו כבר שר הגוי (יא קנטו איל תורכיתו), או כבר הכריז התורכי על הדלקת הנר (יא קנטו איל קינדיל). זמני תפילותינו וזמני תפילותיהם של שכנינו המוסלמים דומים הם. משום כך נסתייעו בהם אבותינו לשם קביעת הזמנים המדוייקים לתפילותינו ולשעת הדלקת הנרות. אולם השעון שהיה מקובל על כולם, שלא הקדים ולא פגר ברגע, היה הצל. משהיו מסתכלים על הצל היו אומרים כי בעוד רבע שעה תהיה שעת הצהרים. האשכנזים קבעו לעצמם שעונים משלהם. הם לא סמכו לא על שעוני בשר ודם ולא על קריאותיהם של הכרוזים בצריחים. הם קבעו לעצמם שעוני שמש שעמדו בתלמוד תורה “עץ חיים”, שבעיר העתיקה ובבתי־מחסה.
אולם לפרקים סמכו גם האשכנזים על “קריאת הגבר” של הכרוז שמעל צריח המסגד. מספרים כי כאשר רצו האשכנזים להדליק את החנוכיה היו אומרים לנשותיהם כי הגוי כבר שר את “ברוך אתה השם” (דער גוי שרייט שוין ברוך אתה השם).
וכשם ששרתו שעוני השמש את באי תלמוד תורה עץ חיים ותושבי בית מחסה לשם קביעת זמני התפילה, כך שמשו שעוני השמש אשר במסגד אל אקצה את המתפללים. שני שעוני שמש מצויים בשטח המסגד, אחד מול מסגד אל אקצה, לאחר המדרגות, והשני נמצא בצלע הדרומי מערבי של עמארת אל צח’רה, כפת הסלע, שהוא כידוע בן שמונה צלעות.
אולם מלבד שני שעוני השמש האלה נמצאים בתוך המסגד אל אקצה שני שעוני קיר גדולים המצויידים במטוטלת הנקראת בפי הערבים בשם “רקאץ” (רקדן) או “מנדול”.
עד היום עומד במסגד אל אקצה “המווקת” (קובע הזמנים) דהיינו הממונה על זמני הקריאה לתפילה. “מווקת” זה נוהג לעמוד ב“צחן אל צח’רה”, דהיינו בחצר כפת הסלע, במקום שנקרא “אל טופטף”, מחזיק בידו מקל קטן שאותו הוא מעמיד על הקרקע, ובוחן את הזמן לפי הצל. בהגיע השעה הנכונה היה קורא ל“קוראים לתפילה” (המואזינים), שעמדו דרוכים ומוכנים בראשי ארבת הצריחים שבמסגד “אל אקצה” המחכים למוצא פיו, לפתוח בקריאה לתפילה (אזאן).
בילדותנו לא היתה קיימת אחידות בקביעת השעות. לרשותנו עמדו צל השמש, קריאת המואזין, שעוני השמש, השעון הארופי שקראנו לו “לה אורה פראנקה”, והשעון התורכי שקראנו לו “לה אורה תורכה”. לשעון זה קראו התימנים בשם “השעון התלמודי”. באחד מערבי חודש תמוז תשל"ג כשהייתי משוחח עם המנוח צארום, השמיע השעון התלמודי עשרה צלצולים והשעה היתה שעה חמש אחרי הצהרים. הסביר לי המנוח כי בביתו וכן בבית הכנסת שלו אשר בקומה העליונה, עומדים שני שעונים. גם בבית הכנסת הסמוך של הרב אריה לוין עומדים שני סוגי שעונים, מסתבר כי לותיקי ירושלים, יהודים ומוסלמים, קשה להם הפרידה מאותו השעון התורכי ששלט בארץ ארבע מאות שנה.
לשעונים אלה, באו התימנים והוסיפו שעון מסוג אחר, את כוכבי השמים. עם שחר נוהגים בני תימן להרים עיניהם למרום ולראות את מהלכו של הכוכב נוגה, ולפי מהלכו קובעים את שעת התפילה. כך ממשיכים בני תימן במסורת שהיתה נהוגה בתימן.
___________
בקרבתן של שכונות אלה עמדו מבנים בהם התגוררו משפחות מוסלמיות ונוצריות. בני המשפחות הללו קיימו קשרי ידידות עם בני השוכנות היהודיות, ולפרקים שמשו גם “כגוי שבת”.
מול לשכת המס של קופת חולים ברחוב “מסילת ישרים” עומד בנין בעל שתי קומות שבו התגוררה, במשך שנים רבות, משפחת פארווג’י הנוצרית, שמנתה שנים עשר בנים ובנות. ראש המשפחה עסק במסחר הצאן. בשבתות היה מוזמן לפרקים לבתיהם של כמה ממכיריו וידידיו כדי “להוריד או להעלות” את הפתילות במנורות הנפט ובפתיליות שעמדו במטבח.
ביתו של בטאט הנוצרי העומד אף הוא בקרבת מקום, שמש בשנים הראשונות לאחר המנדט, כמועדון הנוער הספרדי “חלוצי־המזרח”.
באותה סביבה התגורר גם סוכן הפסנתרים הגרמני קיפפרדולף, שהיה ידוע בהליכותיו המוזרות, ולפעמים אף עסק “במיסיונריות”.
נוהג הייתי לפגוש בשכונה זו את הצינקוגרף חבקין שהיה מרחף בעולם שכלו אספרנטו. קטן היה חבקין וצנום, אך עיניו יקדו אש השלום בעולם. הוא קדם לארגון האומות המאוחדות. סביבו התלקטו מספר צעירים אשר סגלו לשונם לדבר “אספרנטו”, וחשבו להביא בכך את השלום לארצנו ולעולם כולו.
— — — —
דברי פרידה 🔗
לא שערתי בנפשי, כשהתחלתי לפרסם את רשימותי על ההווי הספרדי בירושלים, וזאת לפני חמש עשרה שנה בערך, כי יעלה בידי לחבר חמישה ספרים על “ילדות בירושלים הישנה”. אין זאת כי עדודו של המנוח הסופר ש"י עגנון, אשר כתב לי לאחר שהואיל לקרוא כמה מהרשימות שנתפרסמו “שכדאי שיעשה מהרשימות ספר וקרוב בעיני שאם יפרסם את ציוריו בספר יאותו רבים לקרותם”, עמד לי.
העליתי ממעמקי העבר ומפיהם של זקנים וזקנות דליתי זכרונות וחוויות ישנים, זכרונות, מהם משמחים ומהם ספוגי סבל. כיום ותיקים רבים הלכו לעולמם, ואילו מלקט הזכרונות אין מרצו אתו כדי להמשיך ב“לקט שכחה ופאה”.
לא רק את ההווי של בני עדתי העליתי בספרי אלה, אלא גם ההווי של שאר העדות וההווי של שכנינו הערבים.
אסיר תודה אני לקוראי ספרי אשר הודו לי אם בכתב ואם בעל פה על זכרונות העבר שהעליתי בהם. קשה עלי כיום הפרידה מהם. רציתי להמשיך ולספר, ואכן יש עוד הרבה מה לספר, אולם מתפלל אני מקרב לב כי יקומו אחרי מספרים טובים ממני אשר יספרו לדורות הבאים את הטוב והיפה שהיה מצוי במעונות אבותינו.
רבים האומרים כי ברגע האחרון ממש הצלתי מן השריפה הווי עשיר ששיני הזמן כרסמו בו. נוכחתי לדעת כי הווי זה לא היה יקר לבני עדתי בלבד, אלא אף לבני עדות אחרות, דתיים וחילוניים ילידי הארץ ובני העליות השונות מצאו בו ענין, שכן היה קרוב גם ללבם.
זאת הי תרומתי שתרמתי לא לירושלים בלבד, אלא גם לאבותי שעלו לארץ במחצית השניה של המאה החולפת, רבנים בני־תורה אשר לא ישבו על התורה בלבד, אלא הקימו מוסדות חינוך וסעד.
כיום הלך בית אבא לעולמו ונעלמה הסביבה שבה גדלתי בילדותי. רק ספרי נותרו, אשר לפרקים, בהצר לבי עלי, אני מוריד אותם ממדף הספרים, מעלעל בדפיהם וקורא שורות מספר, וכשאני חש שדמעות מסתתרות בזויות עיני, אני נפרד מהם ומחזירם למדף הספרים.
-
כך במקור – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
-
במקור חסרות מירכאות בתחילת הציטוט – הערת פב"י. ↩
-
מאחר ששם זה היה שכיח ביותר כינינו כל עוזרת תימניה בשם “רומיה”, ולא ידענו מה פירושו של שם זה. מסתבר כי רומיה הוא צמח שנוהגים להריח אותו במוצאי שבת בשעת ההבדלה. זהו צמח ריחני הגדל בתוך עציץ. הפרח הוא עגול ויפה משום כך מכנים את האשה היפה בשם “רומיה”. ↩
-
ראה פרושו של רבי עובדיה מברטנורה למשנה “ביצה” פרק א‘ ז’. “והלכה שהבא לדוך מלח ביום טוב מטה המדוכה על צידה ודך על ידי שינוי. והתבלין נדוכין כדרכן ואין צריכים שנוי”. ↩
-
מספרים על סררי וסאלים טובי, שעסקו במלאכת הצורפות אשר נהגו להעמיד חדריהם לרשותם של האורחים. בביתו של יחיה סררי היה חדר קטן שהיה מיועד לחתן ולכלה, ואילו בביתו של סאלים טובי עמדה טבילה שהיתה מיועדת לכלות. ↩
-
מנהג הוא בקרב בני תימן כשפוגש אדם את חברו והוא מתהלך עצוב ומדוכא הוא פונה אליו ואומר לו “מה לך”?
ואומר לו “איהדר”, דהיינו שפוך והורק את אשר מעיק על לבך.
ומשהיה פותח לפניו את סגור לבו חש היה כי רווח לו. למחרת, כשהיה פוגש אותו שואלו: כיצד אתה מרגיש היום, היה הלה משיב לו, אכן רווח לי ושוב אין רוח בטני מציקתני. ↩
-
במקור “וספרדים”. צ“ל ”ספרדים“. הערת פב”י. ↩
-
במקור כתוב ברודיה – הערת פב"י ↩