דברי הקדמה 🔗
(לדמותו של ישראל זרחי)
א 🔗
מגילת חייו הקצרה ומסכת יצירתו העשירה של ישראל זרחי ז“ל (נולד בינדז’יוב, פולניה, הושענא רבה תר“ע – נפטר בירושלים, ז' באב תש”ז), יש בהן מן האופייני לדרכו של היוצר בכל התקופות וללבטי נפשו של היוצר העברי בדורות האחרונים. מותו בלא עת, בשנת ה־38 לחייו, מעלה על דעתנו כל אותם “אהובי אלוהי השירה” שנקטפו באבם – חולמים ששירת חייהם באמצע נפסקה; פריונו השופע, כ־15 ספרי פרוזה, מעורר בלבנו תמיהה גדולה. אין זאת כי הרבה שנים לפני קיצו האזין למשק כנפי המוות; כאן אולי הפשר לדינאמיות שהיתה עיקר תכונתו בחיים ובספרות; על כן נבין לגעש נפשו, שלעתים העבירו על מידותיו האמנותיות ההולמות את האפיקון, וללהיטותו הגדולה להגיד לנו את כל לבו – לספר על ילדות שדודה מחמת מחלה ממאירה, על שנות נעורים ספוגות צער וטלטולים ואכזבות, על לבטי יצירה קשים ומרים. פרשת חייו על העליות והמורדות, על כל הגלוי והמכוסה שבה, גלומה ביצירתו, החל ב”עלומים“, פרי ביכוריו שיצא בשנת תרצ”ג, וכלה ב“מחניים” שכתב בשנת חייו האחרונה. כמה וכמה מאורעות משכו על אביב חייו חוט של יגון, שממנו לא נרפא ואלה נחרשו עמוק בנפשו, נרמזו יפה בסיפוריו והשאירו אחריהם הדים של כמיהה למשהו יפה ונאצל שלא הושג, צמאון לאושר שלא בא… הוא עצמו הגיבור הראשי בכל סיפוריו – צעיר נלבב ותמים, שעזב בית אבותיו, השליך מאחורי גוו את לימודיו ובא להחיות מדבר שממה. בגיבוריו הראשיים גילה את כל ישותו; שאיפתו לחרוג ממיצר חיי הגולה; ערגונו להכות שורש בארץ; כליון נפשו להביע את רחשי לבו בפרקי ספרות רוטטים.
ארוכה ומלאת חתחתים הדרך מ“עלומים” ועד “מחניים” והיא עשויה תחנות תחנות, שלבים שלבים, הרצופים עבודה קשה ומפרכת, עליה מתמדת מלווה אכזבות מרות, ויחד עם זה אמונה גדולה בכוחות עצמו. שלושת הרומאנים הראשונים: “עלומים” (תרצ"ג), “ימים יחפים” (תרצ"ה), ו“הנפט זורם לים התיכון” (תרצ"ז), שימשו מעין פתיחה, מבוא לטרקלין היצירה שלו. אמנם גם בשלוש היצירות הללו, אם כי אינן מסוננות ומגובשות כל צרכן והעלילה לרוב תמימה ופשוטה ביותר, ניכר כשרונו הסיפורי הטבעי והרענן. מה רב המרחק בין “עלומים” ובין “ארץ לא זרועה” (תש"ו), הספר האחרון שזכה להוציא בחייו ושהוכתר בפרס־ירושלים ע"ש דוד ילין. כמעט שלא ייאמן ששלוש־עשרה שנים בלבד מפרידות בין שתי היצירות הללו, כה רב המרחק ביכולת ההבעה, בכשרון הבנייה, בעיצוב הדמויות ובעצם הכוח לרקום רומאן רב־עלילה ורחב־יריעה.
הרבה כאב והתלבט, ולא אחת בכתה נפשו במסתרים, עד שהגיע למדרגה זו של יצירה סיפורית. קשים ומרים היו חבלי הביטוי שלו, הלשון העברית שלא נבלעה בדמו משחר ילדותו ואוצר התרבות הישראלית שלא קנה לעצמו אלא בגיל מבוגר, הם שעמדו לו למכשול. בן 23 היה כשנכנס לאוניברסיטה העברית, עפ“י המלצתו של ח”נ ביאליק, בה סיים את לימודיו כמוסמך למדעי הרוח; בשנים הללו רכש לעצמו ראשית הידיעות במכמני הספרות העברית ולשונה. הכורח לקנות לעצמו עיקרי תורה בגיל מאוחר היה המקור להרהורי ספק בעצם דרכו הספרותית, שהנחילהו צער ועגמת נפש. על כן נראה המעבר מ“עלומים” ל“ארץ לא זרועה” ומ“ימים יחפים” ל“כפר השלוח” – ספר יתום שיצא שנה לאחר מותו – כה נועז ומפתיע. לא זו בלבד שלשונו הדלה נתעשרה ודרכי התיאור שלו נתגוונו בצירופי לשון ובצבעים ממוזגים למכביר, אלא כל עולמו הפנימי כאילו העלה אור חדש. לשונו וסיגנונו נשתפרו, כלי ראייתו ואמצעי תפיסתו נשתכללו.
ב 🔗
לימודיו באוניברסיטה, ביקורו לשם השתלמות באנגליה (בשנת 1938) וטיולו על־פני כמה מארצות אירופה, העמיקו את ידיעותיו, הרחיבו דעתו והלהיבו את דמיונו היוצר. ספר הרשימות הקטן והנחמד: “מסע בלא צרור” (תרצ"ט), שכתב בעקבות טיולו זה, כבר בישר קו של עלייה בסולם יצירתו. ואולם התמורה היסודית והבולטת בטיב היצירה, היקפה וקצבה, נתגלתה עם צאת ספריו: “בית סבתא שחרב” (תש"א) – סיפור שבו החיה זכרון מראות וקולות מימים עברו, והוא כולו מעין שיר־געגועים לאורו ולחומו של קן ילדותו; “עיטורי ירושלים” (תש"ג) – מחרוזת רשימות פיוטיות על ירושלים העתיקה, טבועים בחותם של אמת ושירה; ו“שלהבת גנוזה” (תש"ג) – קובץ סיפורים קצרים ומלוטשים, שאחדים מהם (“מלון אורחים”, “ריחיים של רוח” ועוד) מתפרסמים שנית בספר זה. שלושת הספרים הללו הוציאוהו לדרך המלך וגאלוהו מגישושים וייסורי תהיות וספיקות, שהוגיעוהו והטרידוהו. עכשיו היתה דרכו הספרותית גלויה ובטוחה לפניו. דומה היה למי שספינתו ניצלה ממשברי ים סוער וזועף, שאיימו לטרוף אותה, והריהו חותר בכל כוחותיו אל אורות החוף הנכסף. אורות החוף הנכסף הלא הם חמשת סיפוריו ההיסטוריים (שניים מהם רומאנים רבי־היקף), שכתב בארבע שנות חייו האחרונות: “ארץ לא זרועה”, “כפר השילוח”, “נחלת אבות”, “סמבטיון” ו“מחניים”. גם בסיפורים הללו כפוף זרחי לרשמי חיים שקלט בנעוריו ולחוויות ילדות, אך בעיקרם הריהם מוקדשים לתיאור הווייתנו הארצישראלית בעבר ובהווה והם כתובים באהבה, בלהט נפשי ומתוך יכולת אמנותית רבה. ראייתו נתעמקה, לשונו נתגבשה, סיגנונו נתעלה ביפי הניב וניגונו.
ג 🔗
רוח יצירה מגובשת, מסולעת ויציבה פועמת בספריו האחרונים. מתינות הסיפור ויציבות הסיגנון נתנו כאן את סימניהן המובהקים. עצם הגישה לנושאים כה נכבדים ורבי־פנים כמו תקופת ביל"ו (“ארץ לא זרועה”), ייסודו וחורבנו של כפר השילוח (“כפר השילוח”) ופרשת המושבה שבגליל העליון – מחניים (“מחניים”) העידה לא רק על העזה אלא גם על הרגשת כוח. כשרונו לפסול פסילי חיים מתוך חומר רב־גוני ורחב־מידות הפתיע. בספרים הללו, שציינו מיפנה במעלה יצירתו, גילה בקיאות ויכולת של חדירה נפשית מעמיקה; הסתכלות שלווה, פחות נרגשת, לב מבין וסולח.
הבילויים – צעירים נזירי חיים, עקשנים ואמיצי־לב, שבעי נדודים ומרחקים, שבאו לכאן טרופי געגועים וערגונות ולא חסו על מיטב שנות נעוריהם; אותם “חולמים נעלמים, ממעטי דברים ומרבי תפארת” שהיו חדורים רצון נועז, אמונה איתנה ותקווה גדולה להאחז בקרקע הפראית והסרבנית של המכורה ולהפוך ארץ לא זרועה לגן פורח – הם שקסמו לו לזרחי, אותם העמיד במרכז ספרו הנלבב “ארץ לא זרועה” והאירם באור החלומות והכמיהות, התקוות והאכזבות של הימים ההם, שחזון נשגב ומציאות מרה שימשו בהם בערבוביה. ביד בטוחה תיאר זרחי את היאבקותם הגורלית של הבילויים על חייהם וקיומם, נפתוליהם הקשים והנועזים עם הפקידות של הבארון ומלחמתם בבדידות, ביתמות, במחלות ובמחסור. ואף אותם פחדנים מוגי־לב, כושלי־ברך ומוטי־יד, שלא עמדו בנסיון ונסו מן המערכה, לא נעלמו מעינו הבוחנת של המספר. במיוחד היטיב לשרטט תמונה רחבה מן התהום העמוקה שרבצה בין הבילויים ובין הפקידות קשוחת־הלב, שבשבילה לא היתה ארץ־ישראל אלא פינה פראית נידחת במזרח הלוהט, שלשוא יבקשו נערים פוחזים ועקשנים להפריחה ולהחיותה.
מה שמוסיף לווית חן ומתיחות לספר הוא התיאור האפי הנרחב שמקדיש המספר להתנגשות הבלתי־פוסקת שבין המציאות היום־יומית האפורה שמונתה לאותו קומץ של חולמים ובין חלומותיהם הנשגבים. ידע זרחי להאזין לרחשי נפשם של סוללי־הדרך הראשונים, שעצרו כוח להמשיך בסבלם ולהאמין, אף שלעתים קרובות כירסם הספק והם שאלו תכלית לנתיב ייסוריהם. לא אחת חשו את עצמם שבורים ועייפים, לאים ומדוכדכים, מיותמים ועזובים לנפשם. אפילו מגידוב, הגיבור הראשי, הטוב והישר, המסור והנאמן, נמצא לפעמים עומד על פרשת דרכים ופוסח על שתי הסעיפים. לא פעם הוא מגשש בחושך, לבו חלוק עליו וכולו אחוז תמיהה על הקשר הרופף שבין חייו העלובים והקטנים ובין החזון הגדול והלוהט הפועם בקרבו…
ב“ארץ לא זרועה” נבחן כשרונו הארכיטקטוני הוודאי של זרחי. הבנייה הקפדנית של הרומאן כולו, לפי תכנית ומטרה, העידו על יכלתו לצקת חומר גלמי לתוך דפוסים אמנותיים, אגב שמירה על חוש המידה. כן נתגלה כאן זרחי כצייר נוף מובהק. האווירה המיוחדת של הארץ – ארץ חולות וסלעים ושרב, על נופה הערום והלוהט, שממת הריה ודממת חולותיה, הוארה בצבעים חריפים. בהמחשת האווירה של אותה תקופת־בראשית, על אנשיה התוהים, הכואבים והרעבים ללחם ולחזון ־ איש איש ודמותו המיוחדת, איש איש וגורלו המפותל – נבחן מכחולו הסיפורי־הפיוטי הרוטט שנתעצם בסיפוריו ההיסטוריים “נחלת אבות”, “מחניים” ו“כפר השילוח”.
ד 🔗
חוש נאמן הינחה אותו לכתוב את סיפוריו ההיסטוריים, שהם מזיגה מופלאה של יניקה ממקורות ראשוניים עם כוח דמיון פורה וכשרון סיפורי שוטף. הוא ידע להשקיע עצמו בתלי החומר ההיסטורי ובשפע של פרטים, להשתלט עליהם, להפיח בהם רוח חיים. סיפוריו אלה רצופים חן ותום, אמונה גדולה בצדקת מפעלנו ובחזון חיינו, ומעל לכל – אהבה עזה לרצועת קרקע זו, ההולכת ונהפכת מארץ לא זרועה למכורה טובה ומיטיבה. הבילויים נקיי הדעת וטהורי הלב (“ארץ לא זרועה”), יהודים מטיפוסם של ר' שמריה מילנר (“מחניים”), מחסידי גאליציה הדבק באדמת הארץ בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו וממשיך לחלום את חזון הגאולה גם לאחר שעזב את מחניים ושיקע עצמו בקבלה בצפת הרוחנית; ר' יעקב (“נחלת אבות”) ואחינו הצנועים והישרים מבני השבט התימני גיבורי “כפר השילוח” – גירו את עטו והלהיבו את דמיונו.
כפר־השילוח, היושב בצלע הר הזיתים ונקרא כך על־שם נחל השילוח המתפתל למרגלותיו, על־ידי קבוצת עולים מתימן בסוף המאה שעברה ובימי מאורעות הדמים של שנת 1929 נתרוקן מיושביו ונחרב, – משמש ציר הרומאן כולו. נדודיהם, לבטיהם וסבלותיהם של יהודים מתימן עד הגיעם ארצה, היאחזותם הנאמנה והנואשת בשרשי אותו כפר, שהקימוהו בעמל וביגיעה, במסירות נפש – על כל אלה סופר בפרקי הספר הזה בחן ובענין. אנו מופתעים מכשרונו של המספר לחדור את חייהם, מנהגיהם, שיחם ושיגם. כמה טבעיות הדמויות הראשיות והצדדיות כאחת, וכמה יופי נלבב נסוך על מעשיהן, הרהוריהן ושיחותיהן. פשוטי־עם וחכמי־לב, בעלי אומנויות גסות ויודעי ח"ן, עניים־בדעת וחכמי־הרזים – כולם מתוארים בקוים חטובים, ישרים ובטוחים, ובלשון בהירה וציורית. ומעל כולם – ציורי הנוף, נופה של ירושלים הסלעית והרוחנית – בצבעים דשנים ורעננים.
בחסד וברחמים גדולים עיצב המספר את גיבוריו. רובם ככולם ישרי־דרך, תלמידי־חכמים צנועים ואנשי־עמל תמימים, הדבקים בכל נפשם ומאודם במנהגי ישראל ועושים רצון אביהם שבשמים. אהבתם לארץ־ישראל אהבה שבקדושה היא ודביקותם בירושלים עטויה אור עליון ורצופה ניצוצות של מסתורין. אפילו בני משפחת עמר, אנשי־מידות, גבוהי־קומה, רחבי־כתף ובעלי־גבורה, שבאו מצפון תימן, אף הם בני־תורה היו, יראי־שמים ובקיאים בהלכה ודבקים בארץ מתוך רטט של קדושה; בני המשפחה הזאת הלא הם המתישבים הראשונים במערות ובנקיקי־הסלעים שעל־יד נחל קדרון, אותו מקום מסוכן מחוץ לחומה, שבו הוקם כפר־השילוח.
התיאור המפורט של הקמת הכפר והסיפור השוטף על אורח חייהם, דרכי עבודתם ולבטיהם של מתיישביו; הסבל והיסורים שנפלו בחלקם בימי מלחמת העולם הראשונה ובימי מאורעות הדמים של 1929 – כל אלה מעידים על שליטתו הגמורה של המספר בחומר ההיסטורי והאתנוגראפי. עתה, עם הקריאה בספר זה, אנו מבינים יפה לשורות הרוטטות שרשם המחבר ביומנו ב־24 בינואר 1945:
“שקעתי כולי בלימוד חיי התימנים ובהתבוננות בארחותיהם. פעמים שאני שיכור מן המראות ומן הסיפורים ודברי הידידות הבאים עלי כחתף. איני יודע אם יובן איזו עבודה השקעתי בספר זה ואיזה ערך יש לה. שהרי כאן שונים הדברים מאצל הבילויים. שם, אף שגם שם ספרי מבוסס בעיקרו על חומר אוטנטי, הרי סוף־סוף רובי הדברים של הבילויים וימיהם הראשונים בארץ ידועים יפה. אשכנזים חביבים אלה, כמה כתבו הם על עצמם וכמה כתבו עליהם וכותבים עד היום הזה. והיה עיקר עבודתי שם ברור החומר ודרמטיזאציה אמנותית־סיפורית של המאורעות הידועים (ואף טרחה רבה שלא להזכיר מאורעות ידועים יותר מדי, שלא אהיה טוחן קמח טחון); ואילו כאן, אצל התימנים, כל ימיהם הראשונים בארץ, מלאי סבל לאין תיאור ורצופי חזון טהור שאין משלו, – הכול שקוע בערפל, לא הם אנשי עט ולא ידידיהם אנשי עט, והכל עומד לצלול בים השכחה שאין לו סוף. ואני באתי ונתעוררתי בשעה האחרונה, האחרונה ממש, והתחלתי לצרף מפיהם גמגומים והברות וחצאי־הברות ואנחות וחיוכים לזכר הנשכחות, וכל הרחשים האלה וכל החויות הרחוקות עלו עוד פעם אחת על לבות זקני העדה לפני שיאבדו לעד. אך אם אין אחרים יודעים – אני יודע מה ערך לעבודתי זו ומה אחריותה, ומי יתן ואעשה מה שלבי רואה”.
אכן זרחי עשה מה שלבו ודמיונו עוררוהו לעשות והניח לנו ספר שהוא תהילה לזכרו וכבוד לפעלו הספרותי.
ה 🔗
סיפוריו ההיסטוריים הם נזר יצירתו, ואבן־החן שבו – ירושלים. משעה שפירסם את סיפוריו הקצרים היפים: “שמשון משוק הבשמים”, “ריחיים של רוח”, “מלון אורחים” ו“סמבטיון”, שנכתבו לאורה של ירושלים, ובייחוד את ספרו הקטן “עיטורי ירושלים”, מורה־דרך פיוטי נלבב בשבילים הצרים, בסימטאות האפלות ובחומותיה הסודיות של העיר העתיקה, היהודית, דבק עטו בעיר זו. ירושלים על שפע גווניה, הדיה ודממותיה; זו שרמזה אלינו תמיד מעבר לכל החומות, הימים והיבשות – הרטיטה את לבו, עוררה בו געגועים טמירים ורגשות כמוסים של אהבה, ולה הקדיש מיטב כוח היצירה שלו. ואכן ירושלים היא אבן הראשה לא רק במיטב סיפוריו הקצרים הנ“ל, ואפילו בסיפור אנושי טהור כל כך כמו “על שום מה”, אלא גם בשתי יצירותיו רבות־ההיקף “נחלת אבות” (תש"ו) ו”כפר השילוח" (תש"ח). דפים בודדים כגון הפרק האחרון ב“נחלת אבות”, השקויים מאורה הטוב והמרנין של ירושלים, הם בלבד עשויים לכפר על פגמים ובקיעים רציניים שנתגלו בספריו הראשונים. ויפה רשם ביומנו (ביום 21.7.45): “על אף רגעי היאוש ושעות הספק וימי הרפיון הרבים – חש אני יותר ויותר את חיי ירושלים ואת שירתה שאני משתוקק לשיר. צומת האש של האומה, כל פלגיה, דמויותיה, חזונה ומחסורה – כל אלה מציתים בי תשוקה עצומה לשיר, לשיר לה בספורים שלי, אם טובים הם ואם רעים, אך בטוחני ששלי הם, אך שלי – – –”.
עוד שמורים בלבי הימים והלילות שעברו עלינו בשיחות, בוויכוחים ובחלומות משותפים, בחדרו הצר והאפל למחצה שבעיר העתיקה בירושלים, שם קבע את ישיבתו במשך כמה שבועות, בקיץ 1941. מדרגות צרות ופגומות, דרך ניקרה מזוהמת ואפילה, הובילו לחדר מקומר קימורים כפולים ומכופלים. ומשנפתחה הדלת הכבדה, העשויה עץ עבה מטולא טלאים טלאים, נמצאת בחדר שהטיל עליך אימה ופחד במראהו המוזר ובערב־רב של קולות וריחות שנישאו בתוכו ובסביבו מכל שעות היום והלילה. והריהוט בפנים, כבחדרה של האשה השונמית שהכינה לנביא – מטה, שולחן וכסא…
מה הניע את זרחי לבוא לכאן? בשלמה נתעורר להסתופף בסימטאות אלו? – הוא ביקש לנער את נפשו, לחדד חוש הסתכלותו, לקלוט אותם צלילים שעדיין תעו כאן – הדים מעבר רחוק. ואת אשר ספגה נפשו וקלטה עינו בימים ההם העלה בספרו “עיטורי ירושלים”, והדם נספג יפה יפה גם בדפי שאר יצירותיו שכתב אחרי כן.
מן הימים ההם ואילך כאילו כרת ברית עם ירושלים. כל מה שהוציא מתחת ידו היה ספוג אהבה והדרת כבוד לעיר זו. הוא הציץ לפני ולפנים של העיר אשר דורות של חוזים ומשוררים קשרו כתרי־זהב לשמה וביקשו לירד לעמקי נשמתה; היטיב לספר על תפארת העבר, על קסם ההווה ועל רוממות החזון שבקרבה. אכן יש ונדמה שכל אותן הפאבולות היפות הגלומות במיטב סיפוריו הקצרים: “סמבטיון”, “מלון אורחים”, “ריחיים של רוח”, ו“על שום מה” אינן, למעשה, אלא קליפה לגרעין מוצנע ועיקרי והוא – ירושלים על שלל צבעיה, אורותיה וריחותיה; ירושלים הרומאנטית והממשית שהאצילה על נפשו מהוד קדושתה, נצחיותה ושקטה.
ו 🔗
חבר וידיד היה לי האיש, יחד עברנו כברת דרך בחיים – בלימודים, בעבודה ובספרות. הוא קנה את לב חבריו לא רק בכשרונו הסיפורי המובהק אלא בעצם חנו וקסמו כאיש־שיחה למופת וכאדם שניחן בשכל ישר, בכשרון־שיפוט ובהומור טוב. ראיתיו ביגונו ובששונו, בכיבושיו ובכשלונותיו, בחלומותיו ובאכזבותיו, בתעיותיו ובכיסופיו לאהבה ובתפילותיו לשר־היצירה שיחזקהו ויאמצהו ויניח לו להוציא לרשות הרבים את זהב־היצירה שהיה טמון במעמקי נפשו פנימה.
חביבים היו עליו ייסורים המחזקים ומאלפים את האדם, אעפ"י כן היה נוהג לחזור על שאלה שהטרידה אותו ביותר: “נטל זה של חבלי־יצירה וייסורי־אהבה, שאדם נושא בלבו, האם אין הוא למעלה מכוחותיו של יצור חי?”…
מה רבו שעות המשבר בחייו, אך הוא ידע מאין כמוהו כי דווקא בשעות אלו עומד היוצר במבחן כוחותיו: “אם שעות משבר – סח לי פעם – יש בכוחן לדכא את היוצר ללא תקומה, הרי זו תעודת עניות בשבילו; אך אם המשבר יוטבע בעבודה מאומצת, יבוא יום והרוח יתעורר, היוצר שוב יפרוש כנפיו ויחוג כמקודם”. והוא עצמו היטיב להדביר את צערו ובדידותו בעבודה מאומצת ומפרכת, השתדל בכל כוחותיו להסיח דעתו משעות של דכדוך הנפש, אך לא תמיד עלתה בידו. לא ייפלא, איפוא, שמשפט־וידוי אחד קצר ורב־משמעות חוזר לעתים קרובות ברשימותיו שטרם נתפרסמו: “טיילתי עם נפשי לאור הירח. הייתי עצוב. עצוב ובודד…”
לא ביום אחד נפתחו לפניו שערי החיים והספרות. במאמצים רבים ובכשרון־עבודה בלתי־מצוי עשה את דרכו רבת־הלבטים. הרבה עמל ולמד ונתנסה עד שהגיע לידי הרצאה בהירה ושוטפת, עד שנתגלה במלוא כוחו הסיפורי. הוא ידע יפה שרוח־הקודש בלבד איננה מספיקה; שכל יצירה היא פרי מחקר ממושך, נסיון־חיים עשיר וגם פרי עבודה קשה. מה ערגה נפשו לכתיבת פרוזה פשוטה וישרה, מושכת, מרתקת, רבת־היקף ועשירת־ביטוי.
סיפורים כמו “מלון אורחים”, “סמבטיון”, “ריחיים של רוח”, “על שום מה” וכיו"ב, שכמה סופרים בעלי טעם גמרו עליהם את ההלל, היו בשבילו לא כיבושים בלבד, אלא עדות וחיזוק לאמונה בכוחו הספרותי הסולל נתיב לעצמו. גדולה היתה גאוותו על הסיפור “על שום מה”, ובצדק. סיפור זה, העטוף עטיפות דקות, שקופות ורועדות, מושך ומסעיר את הלב.
וכשם שכשלונותיו הראשונים (ביחוד “הר־הצופים”, ת"ש) לא ריפו את ידיו ולא הכריתו תקווה מלבו, כך נצחונותיו בערוב יומו, לא העבירוהו על דעתו ולא נסכו עליו שכרון. נצחונותיו עודדוהו אך לא סיפקוהו. אל הנצחון הגדול, הנועז והוודאי נשא את לבו. באלזאק הוא שרמז לו באלפי אורות ונגוהות, שימש לו דוגמה וסמל…
קוצר רוחו ובהילותו בחיי יום־יום נתנו אותותיהן ביצירותיו הראשונות בעיקר, פגעו קשה באחדות תוכנן ובסיגנונן. חוסר אונים זה בכיבוש יצרו הספרותי היה אחד הפגמים הבולטים שנתגלו בו עם הופעתו. להשהות את היצירה זמן־מה תחת ידיו, להתייחד עמה ולחתור יותר למעמקי נפש האדם ולשרשי המעשים והמאורעות – דבר זה היה למעלה מכוחותיו. הוא דחק את השעה, כאילו חש כי אצה לו הדרך. נוהג היה לחזור על אמרתו של גוגן: “החיים הם כהרף עין, ועליך להכין לך בזמן קצר כזה נצח!”…
לידי ריסון כוחו הסיפורי ובדיקת כליו האמנותיים הגיע דווקא משעה שניסה כוחו בסיפור הקצר, בנובילה המלוטשת. מאז פרסום סיפורו הראשון “יומו הגדול של מיכאלי”, בשנת תרצ“ז, נטה אהלו בשדה הסיפור הקצר ובשעות של “מנוחה”, בין רומאן לרומאן, הוסיף להעניק סיפורים קצרים יפים ומעובדים כהלכה. ב”איים" אלה שקטה רוחו ונחה עליו דעתו יותר מאשר ב“ים” רחב־הידיים של הרומאן. בתחום הסיפור הקצר עמד על מלוא משמעותם של אורך־רוח וישוב הדעת ביצירה, ניגש לכתיבה בדחילו ורחימו, לאחר יגיעות וטרחות והכנות מרובות, ולא הוציא מתחת ידו שורה שאיננה מתוקנת.
בימים ההם (תרצ"ו) הירבה להגות במקורותינו, ובעיקר בספר האגדה, ולא אחת ראיתיו נרעש ונפחד ממש מכוחם של חז"ל לבטא עולם ומלואו במשפטים קצובים ומדודים. זכורני שיחה אחת על יסודות הסיפור באגדה; לשם הדגמה הזכיר אותה אגדה מופלאה שהנני מביאה כאן ככתבה ולשונה (בספר האגדה):
ר' אלעזר (בן פדת) חלה. נכנס אצלו ר' יוחנן (בן הנפח), ראהו שהוא ישן בבית אפל, גילה ר' יוחנן זרועו ונפלה אורה. ראה את ר' אלעזר שהוא בוכה. אמר לו: למה אתה בוכה? אם משום תורה שלא הרבית? – שנינו “אחד המרבה ואחד הממעיט – ובלבד שיכוון לבו לשמים”; ואם משום מזונות? – לא כל אדם זוכה לשני שולחנות; ואם משום בנים? – זו היא העצם של בני העשירי!
אמר לו: על אותו יופי שיבלה בעפר אני בוכה… אמר לו: על זה ודאי יש לך לבכות… – ובכו שניהם.
“כלום אינך סבור, שאלני, כי אגדה זו היא נובילה מצויינת? – קיצורה, דיוקה, לשונה הקלה והטבעית ועל כולם – הגרעין הסיפורי הבריא והיפה הגלום בתוכה, כלום אינם ראויים לשמש לנו, גם כיום, דוגמה ומופת למהותו של הסיפור הטוב?”
אכן, כיום גם תוכנה של אגדה זו מואר לי באור מיוחד במינו… האם ניבא לו לבו הנבון על הסמליות שבאגדה זו בשבילו והסיתו לבחור בה דווקא לדוגמה? “אנוש יביט מרחוק” – – – “ואדם מה יבין דרכו?”….
“פתח־נא בטובך את דלתות השולחן ומגרותיו, שם שמורים כתבי־היד ותיקי הארכיון שלי – הכל גלוי לפניך ואתה רשאי לעשות בהם כמיטב הבנתך, הריני סומך עליך” – כך סח לי בקול עצוב ורווי דמעות באחת מפגישותינו בימיו האחרונים, כשהתפתל במכאובים נוראים וחש כי נגזרה הגזירה ואין ממנה מנוס; ואילו אנו, קומץ חבריו, עוד לא נואשנו מרחמים, קיווינו והתפללנו לנס שיתרחש!
בבואי עתה לכנס את סיפורי ישראל זרחי, מהם שנדפסו בכתבי־עת שונים עוד בחייו ומהם שנדפסו לאחר מותו (“מחניים”), והם מובאים כאן ככתבם ולשונם, פרט לסימני פיסוק הכרחיים וכיו"ב, הריני עושה חסד של אמת ומקיים משאלתו של חבר לעט שבעודנו חולם חלומות מתוקים של יצירה רבת־היקף ועשירת־תכנים נגזר מארץ החיים.
*
המאסף הספרותי “עיטורים” שיצא לזכרו (הוצ' “אחיאסף”), היה מעין זר פרחים שהניחו על קברו חבריו לעט ביום השנה הראשון לפטירתו. ספר הסיפורים המוגש בזה לקורא הוא זר קלוע בידי הסופר המנוח עצמו, שהניח לנו למשמרת, והננו מניחים אותו על קברו ביום השנה השלישי לפטירתו – ברגשי כאב ויקר.
חיים תורֶן
ירושלים, סיון תש"י