“אָז שָׁבָה רוּחִי לִנְדָנָהּ" — סעדיה בן מנצורה

עַתָּה הֶחֱזַרְתְּ לִי אֶת רֵאשִׁית־אוֹנֵךְ

בְּכוֹר כֹּחִי וְחִיּוּכִי

שׁוּבִי נַפְשִׁי

יָם־אֱלוּל, רִבּוֹא כְּרִישֵׁי־הַקֶּצֶף

מְכַרְסְמִים בָּרוּחַ הַמֵּילִיל

 שׁוּבִי נַפְשִׁי

הִנֵּה נִכְרַכְתְּ כַּנֵּס עַל צַוָּארִי

שׁוּב לֹא אִירָאָה מִלְּחִישַׁת־אֵינֵךְ

שׁוּבִי נַפְשִׁי

יָם־אֱלוּל, אֵזוֹב מַרְהִיב בָּאַרְגָּמָן וְהַמִּסְטְרַל

רוֹקֵעַ — מְצִלְתַּיִם! — עַל נְחשֶׁת־הַקָּלָל

שׁוּבִי נַפְשִׁי

עַתָּה פָּרַקְתְּ אֶת מָגִנֵּךְ

אָבוֹא עָדַיִךְ כַּטְּלָלִים, לֹא כָּנוּעַ, לֹא מַדְבִּיר

 שׁוּבִי נַפְשִׁי

יָם־אֱלוּל

יָדַי יַרְשִׁיפוּ נִתּוֹזוֹת מִן הַמּוּצָק

שׁוּבִי נַפְשִׁי

שׁוּב כֹּרְתָה לִי בְּרִית בֵּין הַבְּתָרִים

דָּם בַּנֶּפֶשׁ, יוֹם וָלֵיל מֵעֲבָרִים

שׁוּבִי נַפְשִׁי

שַׁחַר אֶהְיֶה לָךְ נַעַר וָרָךְ, סַהַר

וְאָשִׁיר לָךְ בְּשַׂר־חַמָּה מֻתָּךְ

שׁוּבִי נַפְשִׁי

עַתָּה שֶׁהֶחֱזַרְתְּ לִי אֶת רֵאשִׁית־אוֹנֵךְ

בְּכוֹר תֻּמִּי וֶאֱמוּנֵךְ

שׁוּבִי נַפְשִׁי

שׁוּבִי לִנְדָנֵךְ.