אֲדֹנָי לֹא קְרָאַנִי לִתְרוּעַת מִלְחָמָה,

גַּם רֵיחַ מִלְחָמָה מְאֹד יְחִתֵּנִי;

אֶלָּפֵת כִּי־אֶשְׁמַע קוֹל חֲצֹצְרָה בָּרָמָה –

וְכִנּוֹר וָחֶרֶב – לַכִּנּוֹר הִנֵּנִי.

אַךְ אַשְׁרֵי הַגִּבּוֹר הַחַי עַל־חַרְבֵּהוּ,

שֶׁיִּשְלַח אֶת־יָדוֹ לְהַלְמוּת עֲמֵלִים;

וְאוֹי לוֹ לַמְשׁוֹרֵר שֶׁחָלַל לִבֵּהוּ,

הַשָּר אֶת־שִׁירוֹתָיו עַל־לִבּוֹת עֲרֵלִים.

כִּי מַה־שִּׁיר יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹלָה – צִיץ יָבֵשׁ,

צִיץ עֻלְפֶּה, שֶׁטַּל אוֹר אֶת־עָלָיו לֹא יַרְטֵב,

זְרַע גַּד אֲשֶׁר נָפַל אֶל־רֶפֶשׁ וְעָבֵשׁ,

פַּקֻּעָה שֶׁשָּׁלְפָה וְיָבְשָׁה בַּמַּרְתֵּף.

ניסן, תרנ"ד