לדן פגיס

הַנֶּהָג אֲפִלּוּ לֹא הִרְגִּישׁ

שֶׁדָּרַס אֶת הַצִּפּוֹר הַקְּטַנָּה.

פִּתְאֹם הָיָה לָהּ שֵׁם,

וּכְתֹבֶת, וְצֶבַע כְּנָפַיִם.

הִיא נִשְׁאֲרָה, מֻטֶּלֶת עַל גַּבָּהּ,

רַגְלֶיהָ מוּרָמוֹת בְּ־V אֲלַכְסוֹנִי.

מְשֻׁנֶּה, אֲפִלּוּ נֶהָגֵי מַשָּׂאִיּוֹת

הִבְחִינוּ בָּהּ עַכְשָׁו,

פָּרְשׂוּ עָלֶיהָ מִנְהָרָה שׁוֹרֶקֶת.

אַחַר־כָּךְ בָּא אִישׁ רַגְלִי

וְנָתַן לָהּ בְּעִיטָה אַחֲרוֹנָה.

כָּל זֶה הָיָה לְאוֹר הַיּוֹם,

לְקוֹל הַמַּסּוֹרִים שֶׁל נַגָּרִיָּה קְרוֹבָה.

בֵּינְתַיִם יָרְדָה הַחֲשֵׁכָה.

אֲנִי מַנִּיחַ שֶׁעוֹדֶנָּה חֲבוּקָה

אֶל שְׂפַת הַמִּדְרָכָה,

וַאֲנִי רוֹשֵׁם אוֹתָהּ בֵּין הַדְּבָרִים

שֶׁעָלַי לִשְׁכֹּחַ.