הָאָחוֹת אָמְרָה לִי:

לֵךְ מִכָּאן.

יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁאָדָם אֵינוֹ שׁוֹכֵחַ

כָּל יָמָיו.

גַּם כְּשֶׁהוּא יוֹשֵׁב מוּל הִבְהוּבֵי גַּלִּים

וְשֶׁלֶג אָפֵל שֶׁל שְׁחָפִים.

מֵעוֹלָם לֹא חָשַׁבְתִּי שֶׁאַגִּיעַ

לִשְׁנָתִי הָאַרְבָּעִים וְשָׁלשׁ.

הָיִיתִי בָּטוּחַ שֶׁמִּי שֶׁשָּׁר,

שָׁר קָצָר;

וּמִי שֶׁמַּאֲרִיךְ,

יוֹשֵׁב אִלֵּם מוּל צָהֳרֵי הַיָּם.

בֵּינְתַיִם

רָאִיתִי פְּתִיתֵי שְׁחָפִים נוֹפְלִים אֶל נָהָר לָבָן

וְנוֹלְדוּ לִי בָּנִים הַמְדַבְּרִים בִּשְׁנָתָם.

בְּקשִׁי אֶפְשָׁר הָיָה לְהַבְחִין

בְּגוּפָהּ הַצָּהֹב מֵאֲחוֹרֵי מַסֵּכַת הַחַמְצָן.

יָשַׁבְתִּי עַל יָדָהּ וְשָׁמַעְתִּי אוֹתָהּ מַמְרִיאָה:

עוֹר וַעֲצָמוֹת,

וְקוֹל מֵעֵבֶר לַמַּחְסוֹם —

וּכְבָר הִיא עֶצֶם מֵעַצְמֵי הַשָּׁמַיִם

בְּצָהֹב שֶׁל עָלֶה אַחֲרוֹן

וְלָבָן שֶׁל סָדִין מֶמְשַׁלְתִּי.

אָז אָמַרְתִּי לְעַצְמִי.

(כִּי כְּבָר נָשַׁמְתִּי בְּעֵינַי):

הִנֵּה עַכְשָׁו הִמְרִיאָה.

כְּשֶׁיָּצָאתִי הַחוּצָה נוֹכַחְתִּי לָדַעַת

שֶׁעָלַי לִנְסֹעַ הַרְחֵק.

וְהַיּוֹם, כַּעֲבֹר עֶשְׂרִים וְשָׁלשׁ שָׁנִים,

בְּמֶרְחַק אוֹקְיָנוֹס, מֵצַר וָיָם,

מוּל סֶמָפוֹר יָפֶה שֶׁל גַּלִּים

וּפְתִיתֵי שְׁחָפִים שְׁחֹרִים,

הִתְחַוֵּר לִי מְאֹד שֶׁהָאָחוֹת צָדְקָה:

יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁבֶּן־אָדָם אֵינוֹ שׁוֹכֵחַ.

יפו, יוני 1969