לתמרה

גְּבִרְתִּי,

אִלְמָלֵא הֶחֱזַקְתְּ אֶת הַמַּרְאָה

אֶל מוּל פָּנַי

לֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ

שֶׁאֲנִי נוּגֶה וְצַוָּארִי זָקוּף,

לֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ

שֶׁיֵּשׁ לִי רַק קֶרֶן אַחַת,

זְקַנְקָן דָּלִיל וּשְׂפָתַיִם עָבוֹת.

גְּבִרְתִּי,

אַל־נָא בְּזַעַם אוֹ בְּתוֹכָחָה,

כִּי אִלְמָלֵא הֶחֱזַקְתְּ אֶת הַמַּרְאָה

בְּיָד מָרָה אֶל מוּל פָּנַי

לֹא הָיִיתִי מַרְהִיב לְהִתְקָרֵב,

לְהַנִּיחַ אֶת כַּפּוֹתַי הַשְּׁסוּעוֹת

בֵּין בִּרְכַּיִךְ.

גְּבִרְתִּי,

אִלְמָלֵא קָרָאת לְהֵד גּוּפִי,

לֹא הָיִינוּ מְשַׁלְּשִׁים לָנֶצַח:

אֲנִי וְאַתְּ וְאָנֹכִי,

וּמֵעָלֵינוּ קֶרֶן מִתְמַשֶּׁכֶת.