הַלַּיְלָה אֵין טוֹבֵעַ.

הַצְּעָקָה הַהִיא —   כַּהֲבָרַת כּוֹכָב —

יָצְאָה לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת

וּפִיהָ נָח לוֹ בְּשָׁלוֹם.

הַאִם אֲנַחְנוּ אֲשֵׁמִים שֶׁרַק עַכְשָׁו

הִגִּיעָה וְחָמְקָה כְּגַל שָׁכוּחַ?

הַלַּיְלָה אֵין נִמְחָק.

מִישֶׁהוּ כָּתַב כָּאן אֶת מִלּוֹת גּוּפוֹ

—   מַרְפֵּק וּמֹתֶן, בֶּרֶךְ וְעָקֵב —

לִפְנֵי רוּחוֹת רַבִּים.

הַאִם אֲנַחְנוּ אֲשֵׁמִים בַּחֲשֵׁכָה?

לֹא רָאִינוּ שׁוּם חוֹתָם בַּחוֹל.

מָחָר, אִם יִנָּתֵן הַצָּו, יוּנַף שָׁחֹר.

אֲבָל הַלַּיְלָה

אֵין טוֹבֵעַ, אֵין נִמְחָק;

רַק יָם חָנֵף, שְׁלַל אַשְׁלָיוֹת שֶׁל מֶשִׁי,

לוֹקֵק אֶת שִׂפְתוֹתֵינוּ

הַסֻּכָּה כֻּלָּהּ שֶׁלָּנוּ: לַיְלָה וְשָׁלוֹם

וְאֵין מַצִּיל.