רקע
יגאל מוסינזון
מעשה בגנרל רוסי ועלם שוודי

מתוך “מגילת סן מיקלה” מאת אכסל מונתה

מעובד לתסכית רדיו ע"י יגאל מוסינזון

ד"ר מונתה, קול אשה, קול גבר, מנהל, שוובה, גברת שמנה, קונדוקטור, קול צרוד, משרתת, פרופסור, קברן

ד"ר מונתה: (על רקע של רעמים במרחק וגשם שוטף)…נוסיף עוד כמה גזרי עצים בתנור – ומיד תשמעו סיפור מוזר. מעשה השני ארונות מתים, כלב נבחן ומלווה מתים שיכור. הייתי אז רופא צעיר ונתבקשתי על ידי הפרופסור ברוצליוס, שהיה באותם ימים רחוקים גדול הרופאים בשוודיה מולדתי, לנסוע לסן-רמו ולהוביל הביתה את אחד החולים שלו, עלם צעיר שהיה נגוע בשחפת קשה. היה עלינו לנסוע ברכבת מסן-רמו לבאזל, מבאזל להידלברג – ולהפליג מליבק באניה שוודית העושה דרכה לשטוקהולם. לרוע המזל מת הבחור במלון בהידלברג, והוטל עלי להעבירו לקבורה בשוודיה. מפי הקברן לעסקי קבורה נודע לי כי לפי החוק אסור להעביר מת אלא אם כן חונטים אותו – וכך עשיתי. ישבתי במסעדה בתחנת הרכבת…

       רעש רכבות חולפות; שקשוק כלי אוכל

קול אשה ברמקול: הרכבת לשטוקהולם תצא בעוד עשר דקות מרציף מספר 7. הרכבות לשטוקהולם תצא בעוד עשר דקות מרציף מספר 7.

ד"ר מונתה: (קול פנימי) מנהל התחנה חפש מישהו… הוא עבר משולחן לשולחן והצ?? בפני היושבים…

קול גבר ברמקול: מלווה המתים לשטוקהולם מבקש לסור באופן דחוף למשרד תחנת הרכבת, מלוה המתים לשטוקהולם מתבקש לסור באופן דחוף למשרד תחנת הרכבת.

ד"ר מונתה: (קול פנימי) הכל הסתכלו על הכל בתהיה… המנהל התקרב אלי… ולבי מנבא לי רעות. אולי אסור להכניס כלבים למסעדה? הדפתי את הכלב אל מתחת לשולחן… שב בשקט. לא לנבוח. (יבבה קלה של כלב) המנהל הגיע לשולחני… הבה נשמע מה בפיו.

מנהל: תסלח לי אדוני, כבודו הוא ד"ר מונתה, לא כן?

ד"ר מונתה: כן, אני הוא דוקטור מונתה.

מנהל: לפי הנירות שבידי הבאת ארון מתים… כלומר, גויה בארון… והגויה ברכבת.

ד"ר מונתה: הקבלן לעסקי קבורה דאג לכל.

מנהל: עליך לעלות עכשיו, אדוני, לקרון המשא ולהיות ליד הארון.

ד"ר מונתה: קרון המשא?

מנהל: כן, קרון המשא. המת אינו רשאי לנסוע ברכבת ללא לווי.

ד"ר מונתה: בבקשה?

מנהל: המנוח אינו רשאי לנסוע ברכבת בלי לווי.

ד"ר מונתה: יש לי כרטיס למחלקה ראשונה, אדוני.

מנהל: לפי תקנות מסילות הברזל, ד"ר אדוני, אני חוזר ואומר…

ד "ר מונתה: הוא בארגז נחושת בתוך ארגז של עצי אלון – ושני הארגזים בתוך ארגז נוסף – אני מבטיחך אדוני, המנהל, שהוא לא יברח…

מנהל: ובכן, אתה מסרב, דוקטור מונתה?

ד"ר מונתה: יש לי כרטיס נסיעה במחלקה ראשונה ואני מתכוון לנסוע במחלקה ראשונה, ובלי ארגז מתים.

מנהל: בסדר, דוקטור, בסדר, כרצונך. במקרה זה עלי להודיעך, כי אצווה להוריד מיד את הארון מן הקרון…

סגן מנהל: (מתקרב מרחוק) אדוני המנהל, מצאתי את מלווה המת… הֶר שוובה.

מנהל: אני מצטער על אי הנעימות. נסיעה טובה לשטוקהולם, אדון מונתה. (צעדים מתקרבים)

ד"ר מונתה: (קול פנימי) אלוהים אדירים. סברתי שזו וודאי טעות. הר שוובה, אתה… כלומר, אפשר לדעת איזה ארגז אתה מלווה?

שוובה: גנרל רוסי של הצאר, ארגז רוסי.

ד"ר מונתה: (לעצמו) הו, לא (קול פנימי) שני ארונות…

שוובה: (בעליצות) גנרל רוסי של הצאר – גבור מלחמת קרים… גם גבורים שמים לבסוף בארגזים… משטוקהולם יעבירו את ארונו לקבורה באדמת מולדתו – סיביריה… דרך ארוכה לפנינו… גם אתה במקצוע?

ד"ר מונתה: אם אשלם לך תהיה מוכן להשגיח על עוד ארון מתים?

מנהל: (רעש צעדים מתקרבים) מצטער אדון מונתה אבל הר שוובה מלוה את ארגזו של הגנרל – כך שעליך להחליט מיד – או שאתה נכנס לקרון המשא – או שאנחנו מורידים את הארגז שלך…תחליט מיד. אני לא יכול לעכב את הרכבת.

שוובה: אני מוכן לשמור על שני המתים.

מנהל: זה בנגוד לתקנות מסילות הברזל.

שוובה:;;; בין כה וכה אני שותה ומשתכר… לא איכפת לי לשמור אפילו על עשרה ארגזים…

קול אשה ברמקול: הרכבת לשטוקהולם יוצאת בעוד שתי דקות מרציף מספר 7. הרכבת לשטוקהולם יוצאת בעוד שתי דקות מרציף מספר 7.

מנהל: נוסף לכך אדון מונתה, לפי תקנות מסילות הברזל אסור לך לנסוע עם כלב לא במחלקה ראשונה ולא במחלקה שלישית… לכלבים יש קרון מיוחד לכלבים.

ד"ר מונתה: אחי מחכה לי בשטוקהולם… לא התראינו מזה עשר שנים…

מנהל: לפי תקנות מסילות הברזל… מצטער – אבל… לפי התקנות…

צפירת קטר; רעש גלגלים.

סגן מנהל: (מתקרב, מדבר במהירות) יש פה איזו אמריקאית… יש בעיות, אדוני המנהל… מהר-מהר… לפני שהרכבת יוצאת…(רעש צעדים מתרחקים)

שוובה: רוץ למחלקה ראשונה, התקנה הכי טובה של מסילת הברזל היא – לנסוע.

ד"ר מונתה: תודה. אני רץ.

שוובה: רגע, אדוני שכחת את שכר הטרחה שלי עבור השמירה…

ד"ר מונתה: תקבל את התשלום בשטוקהולם…רוץ ולדמן. עלינו לברוח, ולדמן.

       צפירת קטר; רעש גלגלים; הרכבת נוסעת

גברת שמנה: אני לא חושבת שמותר להכניס כלבים למחלקה ראשונה.

       נביחת כלב

ד"ר מונתה: שמו ולדמן, (כאילו בחיוך)… הכלב שלי מעונין בנעשה בסל שלך.

גברת שמנה: קונדוקטור. קונדוקטור.

קונדוקטור: כן, גברת?

גברת שמנה: פה אדם אחד עם כלב… וזה בנגוד לתקנות…

       רעש רכבת נעצרת

ד"ר מונתה: (בתחנון) זה לא כלב זה כלבלב… אפילו עוד אין לו די שיניים בפה… הוא שותה רק חלב…

גברת שמנה: אילו לפחות היה לו מחסום…

קונדוקטור: אדוני, אתה מעביר מיד את הכלב לקרון המיועד לכלבים…

ד"ר מונתה: ולחתולים מותר לנסוע, במחלקה הראשונה?

קונדוקטור: מה פתאום חתולים?

גברת שמנה: מה הוא מדבר פתאום על חתולים? איזה חתולים?

       נביחות הכלב – יללת חתול

ד"ר מונתה: הכלב שלי נובח על החתול שלה שהיא מסתירה בתוך הסל…

קונדוקטור: שניכם יורדים מיד – הרכבת זזה בעוד דקה…

       רעש קיטור היוצא, מתוך הקטר

ד"ר מונתה: (קול פנימי)… כלבי המתוק… כלבי היקר… אנחנו לא נפרדים…לא נפרדים לנצח. אני לא מפקיר אותך לכוכים האפלים. (נביחות כלבים) המלונות זה לא בשבילך… הו, יש לך לשון מחוספת ורטובה… קדימה, כלב אולי בקרון המשא (בצעקה) הי, אתה שם… אני יכול להכנס עם הכלב לתוך קרון המשא?

קול צרוד: אתה יכול ללכת לכל הרוחות…

ד"ר מונתה: לא שמעתי… זה רעש כאן, מה אמרת?

קול צרוד: אמרתי בכל הכבוד – שאתה והכלב יכולים מצדי ללכת לכל הרוחות (רעש סגירת דלתות רכבת)

ד"ר מונתה: (לעצמו) מה עושים עכשיו? במחלקה הראשונה לא. בקרון משא – לא. חיי כלב… מן הפח אל הפחת… (רעש פתיחת דלתות רכבת) נדמה לי…נדמה לי… רגע (בצהלה) זה שוובה מלווה המתים…

שוובה: מה אתה מתרוצץ כמו עכבר מסומם עם כלב בזרועותיך, אדון?

דוקטור: אתה מוכן לשמור על הכלב, אדון שוובה?

שוובה: למה לא? תכניס אותו…יותר גבוה. כן…ככה. הכלב בפנים… יפה.

       צפירת רכבת

דוקטור: (בבהלה) הרכבות זזה. מה עושים?

שוובה: קפוץ פנימה. תן יד. מהר. (רעש של נשימות) הופ…(סגירת דלתות) כמעט נשארת על הרציף בלי הכלב ובלי הרכבת…(רעש גלגלי הרכבת. רעש סגירת הדלתות. רעש גלגלי הרכבת נחלש) טבק?

ד"ר מונתה: בחפץ לב. תודה. טבק מצוין.

שוובה: אני אדליק לך (נשיפה) עכשיו נבלה יחד כמה שעות… (פאוזה) אני מלווה מתים כבר עשר שנים… כמה זמן אתה במקצוע?

ד"ר מונתה: אם אגיד לך שאני הייתי הרופא הפרטי של מלך שוודיה – תאמין?

שוובה: חה. חה. חה. הלצה לא רעה… דווקא רופא ודווקא של מלך שוודיה? חה. חה. חה. (פאוזה) אתה נראה די צעיר בשביל מלווה מתים… זה מקצוע שדורש הדרת כבוד כמוני… אבל אילו הסרת מהחליפה את שערות הכלב וניקית את החליפה במברשה – ותגלחת… תגלחת… מלווה מתים חייב להיות מגולח… כן. מגולח… אתה דומה יותר לשודד ים מאלו לאיש המקצוע שלנו רוצה שאגלח אותך?

ד"ר מונתה: בחפץ לב.

שוובה: (רעש כלים) הנה הסבון, המברשת. מגבת. אנחנו מוכנים… לא כואב?

ד"ר מונתה: בסדר גמור.

שוובה: אני משתמש רק בתער שוודי… הכי טובים בעולם – התערים השוודים… האיטלקים אוהבים להתגלח בישיבה…הגרמנים בשכיבה…ככה, מתפרקדים… בסדר?

ד"ר מונתה: בסדר גמור.

שוובה: כשאני מגלח מתים הם שוכבים תמיד. מת אינו יכול לשבת. אתה יודע, – מה שמך?

ד"ר מונתה: אכסל מונתה.

שוובה: אתה יודע, השם הזה לא “נדבק” אליך. אני אקרא לך פשוט, הנס…הנס, הנך האדם החי הראשון שגלחתי… יש שם ברז… תרחוץ את הפרצוף – ותהיה ראוי, פחות או יותר למקצוע שלנו… (רעש ברז) יש לי הצעה בשבילך הנס, אתה מביא את הארון שלך לשוודיה – אני מביא את הגנרל המת לרוסיה – ואני עושה אותך שותף שלי. (רעש בקבוק נפתח. רעש מזיגת נוזלים) לחיים.

ד"ר מונתה: לחיים.

(לבמאי: אפשר שיר יין – או שיר שכורים)

ד"ר מונתה: (קול פנימי – ברקע זמזום גלגלי הרכבת) כך נסעתי שעות הרבה בחברת מלוה המתים שהיה בטוח שאף אני הנני מלוה ארונות מתים מקצועי… שתינו יחדיו מן היין שלו ונעשינו ידידים בלב ונפש… סוד אחד שמרתי לעצמי: לא גיליתי לשוובה כי הנני רופא. לבסוף נרדמנו שנינו על רצפת הקרון. למחרת, עם שחר, המשיך שוובה עם ארון המתים של הגנרל לסיביריה – ואני עם ארונו של השוודי הצעיר לשטוקהולם. רק בשטוקהולם נסתבר לי, לחרדתי הגדולה, כי ארונו של השוודי נסע לסיביריה – ואילו בארגזי מונחת גופתו של הגנרל הרוסי… אולם דבר זה נודע לי קצת יותר מאוחר.

       צלצול טלפון

משרתת: הלו, דירת ד"ר מונתה.

פרופסור: מדבר פרופסור ברצליוס – אפשר לדבר עם ד"ר אכסל מונתה?

משרתת: רק רגע בבקשה.

ד"ר מונתה: הלו פרופסור. מונתה.

פרופ.: ברוך בואך, לשודיה, אכסל. (פאוזה) שמע, בענין השודי הצעיר…אמו מבקשת לראות את פניו לפני… לפני… לפני שיקברו אותו.

ד"ר מונתה: זה עסק ביש פרופסור. (פאוזה) כלומר, חנטתי אותו בבית מלון בתנאים לא רגילים…אני חושש ממה שתראה אמו…ואגב, זו הפעם הראשונה שעסקתי בחניטה.

פרופ.: הממממממ…(יבש ורגזני)

ד"ר מונתה: אתה עוד שם, פרופסור?

פרופ.: (יבש) כן, ד"ר. אני פה ואני מחכה להסבר נוסף.

ד"ר מונתה: אמרו לי שאי אפשר להעביר את הגופה מבלי לחנוט אותה. מחיר החניטה אלפיים מרק. וזה הרבה כסף בימינו – ומשפחתו של המנוח הצעיר עניה ביותר עשיתי ככל שביכולתי… אולי תשפיע על האם שלא תבקש לפתוח את הארון?

פרופ.: אני לא חושב שיש למישהו זכות מוסרית לדרוש זאת מאם הרוצה לראות את בנה בפעם האחרונה. אתה מפליא אותי, אכסל, מפליא מאוד.

ד"ר מונתה: (פאוזה) אני חוזר הלילה לפאריז…

פרופ.: חובתך כרופא מחיבת אותך להשאר.

ד"ר מונתה: חובתי כרופא, פרופסור, נגמרה שעה שחתמתי על תעודת המוות. אינני חיב להשאר כאן ולראות כיצד פותחים שלושה ארגזים כדי לראות משהו שיזעזע את האם עד סוף ימיה…

פרופ.: (יבש) תעשה דיזנפקציה, דוקטור.

ד"ר מונתה: אני חוזר עוד הלילה לפאריז.

פרופ.: אם אתה חוזר הלילה לפאריז אדאג לכך שתקום ועדה מלכותית כדי לבדוק את התנהגותך כרופא.

ד"ר מונתה: כלומר, שערוריה?

פרופ.: תקרא לכך בכל שם שיעלה ברצונך. האם רוצה לראות את בנה מחר בבוקר לפני הקבורה, והיא תראה אותו אפילו אם אהיה חייב לפתוח את הארון בעצמי. האם זה ברור?

ד"ר מונתה: ברור, פרופסור.

פרופ.: ומה אתה מתכוון לעשות?

ד"ר מונתה: לפתוח את הארון, פרופסור.

פרופ.: תודה. ידעתי שלא תכזיב. היית תלמידי הטוב ביותר – ועד היום הייתי גאה בך. אני שמח שקבלת את עצתי. להתראות.

ד"ר מונתה: להתראות.

פרופ.: אתה ניגש מיד לבית הקברות, לדיזנפקציה?

ד"ר מונתה: כן, פרופסור.

       (צליל הורדת אפרכסת הטלפון)

אם ישאלו עלי אני בבית הקברות.

משרתת: כן, דוקטור.

       חריקת דלת הברזל של בית העלמין;

קברן: אחרי דוקטור. הארון במרתף (פאוזה) זהירות במדרגות…

ד"ר מונתה: תגביה את הפנס.

קברן: כמה מכות בפטיש…(רעש הלמות פטיש וחריקות מסמרים הנתלשים מעץ)…עוד רגע, דוקטור. מיד נראה את הבר־מינן…

ד"ר מונתה: תן לי את הפנס…(לנפשו במהירות והתרגשות) אל אלוהים…זה לא בחור צעיר… זו טעות… זה איש זקן… (לקברן) אל תתקרב… "יש פה חמרי חיטוי מרעילים… (לנפשו) זה הגנרל הזקן… שוובה נסע עם הבחור הצעיר לסיביריה. החליפו את הארונות… אל אלוהים… מה עושים עכשיו?

קברן: אתה זקוק למים, דוקטור?

ד"ר מונתה: (בצעקה) אל תתקרב…

קברן: סליחה… אלף סליחות… אני רק שאלתי אם כבודו זקוק למים…

ד"ר מונתה: אל תתקרב – וזרוק אלי את הפטיש… מהר.(בכעס) מהר, אמרתי. (לנפשו) מה אומר לאם? איך להסביר לה מה שקרה? אל אלוהים…זהו הגנרל הרוסי… (דפיקות פטיש, לנפשו) תנוח על משכבך בשלום גבור מלחמת קרים… טעות. מה לעשות? (דפיקות בפטיש) אני מצטער…שוובה היה שכור ואני מפוזר… ושני הארגזים היו דומים זה לזה…

       (חיוג בטלפון)

הלו, פרופסור ברוצליוס? מדבר דוקטור מונתה. ובכן, איך להסביר לך, פתחתי את הארון –

פרופ.: אני שמח לשמוע…

ד"ר מונתה: אל תמהר לשמוח… אירע משהו מוזר ביותר…הנער השוודי הצעיר איננו שם..

פרופ.: (נרגז) מה זאת אומרת איננו שם?

ד"ר מונתה: איך להסביר לך?

פרופ.: מוטב ותסביר היטב, אכסל. כן. מוטב ותסביר היטב, מתים אינם יוצאים לטיל.

ד"ר מונתה: אבל מתים מתחלפים. כלומר, בטעות. כלומר, במקרה זה, היו שני ארונות, הארון שהיה צריך לנסוע לסיביריה הגיע לשטוקהולם, והארון שהיה צריך להגיע לשטוקהולם נוסע בשעה זו לסיביריה… מה אתה מציע לעשות, פרופסור?

פרופ.: מתי הקבורה?

ד"ר מונתה: בעוד שעה.

פרופ.: בעוד שעה?

ד"ר מונתה: כן, פרופסור, מה אתה מציע לעשות?

פרופ.: (פאוזה ארוכה) לקבור את המתים, ד"ר מונתה, זה מה שאני מציע לעשות. הגורל חמד לו לצון… ואנחנו נתעלם מליצנות זו שאיננה ראויה… לקבור את המתים, דוקטור. בשמים לא יהיה כל הבדל לנשמות היכן ואיפוא נקברו… עולמו של אלוהים גדול הוא…

ד"ר מונתה: כן, פרוסור. (פאוזה) מה עלי לומר לאמו? היא בחוץ…

פרופ.: תאמר לה משהו בענין תקנות הבריאות. אסור לפתוח ארונות שעברו את הגבול מארץ לארץ. – משהו כזה.

ד"ר מונתה: כגון תקנון מסילות הברזל אסור לקחת כלבים במחלקה ראשונה או שאסור לארון נפטרים לנסוע בלי לווי?

פרופ.: אתה שתוי דוקטור?

ד"ר מונתה: לא פרופסור, אינני שתוי.

פרופ.: אני במצבך הייתי מתישב ליד בקבוק ולוגם… מותר לרופאים גם לשתות לפעמים.

ד"ר מונתה: רעיון לא רע, פרופסור.

פרופ.: מתי אתה נוסע לפאריז?

ד"ר מונתה: מיד אחרי הלוויה…

       ( אפשרות של זמרת מקהלה כנסיתית)

ד"ר מונתה: (מונולוג פנימי) נבלעתי בקהל המלוים את המת למנוחתו האחרונה. הארון נשא על כתפיהם של כמה צעירים שהיו חבריו של השוודי בגימנסיה. הכומר הספיד את העלם בדברים נרגשים ואמר שאלוהים בחכמתו הנשגבה מבינת אנוש שם קץ לחיים רעננים ומלאי תקוות…ותהיה זאת נחמה למשפחתו וידידיו הרבים כי שב הנער אל עפר מולדתו…

       (זמרת מקהלה כנסיתית)

אמו של הנער הניחה על ארונו זר פרחים… והמקהלה שרה שירים עצובים לעילוי נשמתו… לאחר שכולם הלכו התגנבתי מאחורי המצבות אל הקבר הפתוח ודיברתי אל הגנרל הזקן שהיה מוטל שם בקבר מכוסה עפר. וכך אמרתי לו: נוחה בשלום על משכבך איש מלחמות זועם וזקן. הקרב תם ונשלם. מדוע הבטת אלי אמש בזעף גדול כל כך כאשר הרימותי את המכסה? כסבור אתה שאני שמחתי לראות את פניך יותר מאשר שמחת אתה לראות את פני? או שמא חשבת שאני אחד מאותם שודדי קברים המנסה לפרוץ אל מקום מנוחתך כדי לגזול את איקונין הזהב של הבתולה הקדושה, המונח על חזך הרחב? וכי סבור אתה גנרל סיבירי, שאני הוא שהבאתי אותך לשוודיה? לא. לא. לא. שוובה, מלווה המתים השיכור אחראי לתקלה… יכפר אלוהים לעווני, אולם מתאווה הייתי לפרוץ בצחוק בשעה שהורידו אותך לבור. אבל מה איכפת לך היכן אתה טמון? מה איכפת לך איזה שם יהיה חרוט על הצלב על פני הקרקע כאשר אתה אינך מסוגל לראות את הפרחים – רק את שרשיהם למטה? הרי אינך יכול לשמוע את קולות האנשים החיים ממעל, ובכן מה איכפת לך אם הם מדברים שוודית או רוסית? אתה שוכב בין אחים אשר תמו ימי הקרב שלהם – וכך ישן לנצח, בין אחים, גם נער שודי – אי שם בסיביריה הקרה. נער שהספידו אותו כגבור מלחמת קרים… בתקיעות חצוצרות…ברעם תותחים. ממלכת המות אין לה גבולות. הקברים שיכים לכל העמים. עכשיו אתם בני אומה אחת – הנולדים כדי למות. נוחה בשלום.

הקרב תם ונשלם.

חריקת שער הברזל של בית הקברות

נוחה בשלום, הקרב תם ונשלם. מוזיקה

מסך


המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות