הַזְּקֵנָה מְדַדָּה בָּרְחוֹב הַתָּלוּל,

עָלֹה וְדַדֵּה, פָּזוֹל וְגַמְגֵּם.

בַּלַּיְלָה, כְּשֶׁאֲנִי נוֹסֵעַ לְעֶבְרָהּ,

הִיא נִצְלֶבֶת עַל הַכְּבִישׁ.

לִבִּי מִתְלַהֵם, רַגְלִי בּוֹלֶמֶת,

מַסְמְרֵי־הַזָּהָב מַכִּים בְּסַנְוֵר.

וְכָךְ, מוּקָעִים בְּמוֹרַד הָרְחוֹב:

עֵינַיִם מִתְפַּזְּלוֹת, בָּשָׂר מִסְתַּמֵּר —

הִיא בִּכְלָל לֹא יוֹדַעַת שֶׁאֲנִי

רוֹאֶה אוֹתָהּ גַּם לְאוֹר הַיּוֹם.