מָדוּד־מָדוּד

הֵם מְדַדִּים

אֶל הַדּוּכָן.

מָדוּד־מָדוּד

הֵם מוֹדְדִים

אֶת חֹם הַמִּיקְרוֹפוֹנִים,

מְלַבִּים אֶת לַבָּתָם,

נוֹשְׂאִים כַּפֵּי־רְתֵת —

יְלָדִים!

הָסֵבּוּ עֵינֵיכֶם,

עִצְמוּ, הַשְׁפִּילוּ,

רַק אַל תָּצִיצוּ.

סְנֵה־הַקּוֹלוֹת

בּוֹעֵר בָּאֵשׁ,

מִשְׁבְּרֵי־הַבְּרָכָה

מוּל רָאשֵׁיכֶם,

הַקֶּצֶף הַמָּלוּחַ

עַל סִפֵּי עֵינֵיכֶם —

וּבֵינְתַיִם,

הֵן שׁוֹאֲפוֹת אֲוִיר

לְמַרְגְּלוֹת הַדּוּכָן:

זַמְשׁ

וְלֶבֶד

וְעוֹר־תַּנִּין —

כֹּ־הֲ־נִ־י־ם!