לוגו
שכונות בירושלים הישנה: פרקי הווי מימים עברו
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

הקדמה    🔗

ירושלים. אמרה תילי חס ושלום מי אמר כן. אדרבא עתידה אמרתי לה וכי לא בירושלים אני דר. וכי נחלת שבעה אינה ירושלים להיות מתרחבת מכל צדדיה עד דמשק. אלא עין שראתה את ירושלים שרויה כולה לפנים מן החומה לא הרגילה לראות כל שנבנה מחוצה לחומות ירושלים בירושלים עצמה.

“תהלה” לש"י עגנון.


שכונות אלו שעליהן אני מספר בספר (רביעי במניין ספרי על ירושלים הישנה) עומדות וקיימות עד היום הזה. מוניטין יצאו להם בעבר, אולם חרף פרסומן כמעט ונשכחו מלב. הן שוכנות בשולי החיים של העיר, מזדקנות והולכות. ספק בעיני אם יחזיקו מעמד עוד ימים רבים. אפשר שבקרוב יעלה עליהן הכורת ועל חורבותיהן יקומו בתים גדולים, מודרניים.

חביבות עלי שכונות אלו. כבן בית התהלכתי בהן בילדותי. הכרתי את תושביהן והם אף הכירוני. שותף הייתי להם בשמחתם וביגונם.

במיוחד חביבה עלי שכונת ימין משה מאחר שבה נולדתי והיא אף היתה מקום מגוריהם של אבותי ואבות אבותי. ולא זו בלבד. ימין משה היתה שכונת ספר וניחתו עליה מכות כפל כפליים משאר שכונותיה של ירושלים במלחמת הקוממיות ובמאורעות הדמים שקדמו לה.

המסופר בספר, חלקו שאוב מזכרונותי, חלקו קיבלתי מפי זקנים וזקנות, תושביהן הוותיקים של שכונות אלו, שעדיין נותרו בחיים. כל אימת שדובבתים היו דבריהם שופעים אהבה, חיבה וגעגועים. אך זכרונותי לא נוקו משמץ של התרפקות על העבר. ברם, קשור הייתי ועדיין הנני קשור בטבורי למקומות אלה ותסולח לי מידת הרגשנות המבצבצת פה ושם בין דפי הספר.

השנה הרביעית לירושלים השלמה

כ“ח באייר תשל”א

י.י.


 

שכונות בירושלים הישנה    🔗

רחובות וסמטאות שהתגוררנו בהם בילדותנו שמות לא ניתנו להם. רחוב אחד בלבד נשא שם, רחוב יפו, אשר שימש מעין מרכז שמסביבו קמו השכונות.

משאנו עוברים היום לפרקים על פני שכונותיה של ירושלים נתלות עינינו בשלטים קטנים הכתובים עברית, ערבית ואנגלית שבהם חרותים שמות מעוררי תמיהה. מה לשמותיהם של הרים, גבעות, רבני גולה וכדומה לסמטאות אלו? והלא מן הראוי היה כי שמו של יוסף פרץ ייקרא לאחת מסמטאותיה של ימין משה. יוסף פרץ היה שמשו הותיק של בית הכנסת במשך חמשים שנה. או משום מה לא קראו על שם הרב המקובל יצחק בדאהב את הסמטא הקטנה שבה הוא התגורר? בסמטא זו שמתחת לבית הכנסת הגדול התגורר ו“בישיבה” שלו עסק הרב בהעתקת כתבי יד ופרסומם ברבים. וסמטא אחרת קטנה על שום מה לא נקראה על שמו של החזן הותיק חכם בכור נסים אשר נשאר בשכונה עד יומו האחרון חרף הפצצות והפגזים שהומטרו עליה במלחמת הקוממיות? הוא הדבר גם ברובע האשכנזי של השכונה. מן הדין היה כי יקראו לסמטאותיה בשמות כגון זאב שחור בעל מחסן התרופות הנודע, גבריאל גבריאלוביץ הרוקח, סלעווס, בעל טחנת הקמח ועוד. אבן ישראל פטורה משמות מאחר שאין בה לא רחובות ולא סמטאות וכן עזרת ישראל שכל כולה רחוב אחד בלבד.

ואולם שמותיהן של השכונות נושמים אהבת העם והארץ. מייסדיהן הרבו לכנותן בשמות של אבות האומה וסמליה, משה, ישראל יוסף, יהודה ועוד. שכונות אלו התרכזו בעיקר לאורכו של רחוב יפו בבחינת ביצורים שהגנו על ירושלים. הן הוקמו בצפיפות, בצמצום בית על יד בית וקיר נתמך בקיר. הבתים לא הוקפו גנים, שכן כל שעל אדמה היה יקר. החלקות והבתים נרכשו בתשלומים, בנפליונים, בחצאי נפוליונים ובפרנקים ששווים היה כסף רב. לרשותן של משפחות מוסלמיות שבעיר העתיקה כגון ח’אלידי, נשאשיבי, אל אנצארי, אל אמאם ועוד עמדו מרחבי השדה שאבות אבותיהם קיבלום במתנה מידי צלאח אל דין. רבים כינו שכונותיהם בשמות של צדיקים וקדושים שבמסורת המוסלמית. שכונת שיח' ג’ראח על שם רופאו של צלאח אל דין, שכונת אבו תור, על שם אחד הלוחמים המוסלמים. שכונת סעד וסעיד על שמותיהם של עשרת הצדיקים אשר זכו כי נביא האיסלם יבטיחם את גן העדן. שכונות המוסלמים הוקמו בצדה הצפוני והמזרחי של ירושלים ובתיהן היו גדולים, מעין מבצרים.

נשכונות הנוצריות הוקמו בצדה הדרומי של ירושלים. מחוץ לחומת העיר, ולשמותיהן לא היה קשר עם העיר. הן נקראו בשמות עמים. המושבה האמריקאית, היונית, הגרמנית. הגרמנים הקימו מושבות גם בחיפה וביפו. שכונות אלו היו מבוססות מבחינה חמרית וצורתן היתה נאה. חורשות וגינות הקיפו את הבתים. דיירי השכונות היהודיות שבקרבתן, ימין משה ובנותיה, קינאו בשכונות ההן על שום יפיין. הפקידות הבכירה של ממשלת המנדאט, הן הערבית־מקומית והן הבריטית העדיפו את השכונות האלו על פני השכונות היהודיות החדשות שקמו לאחר מלחמת העולם הראשונה. מאז מלחמת הקוממיות משמשות שכונות אלו מקום מקלט לפליטים היהודים מהרובע היהודי שבעיר העתיקה. מבנים חדשים נוספו, קומות חדשות נבנו ורק פה ושם עוד אפשר להבחין בשרידי הבניינים שהיו פה בעבר.


 

רחוב יפו    🔗

מסחרה של ירושלים התנהל עד מלחמת העולם השניה בקטע הרחוב שבין שער יפו לבנין הדואר התורכי הישן, שעמד, לפני חורבנו מול בנין עירית ירושלים היום. בקטע רחוב זה שכנה ירושלים המסחרית החדשה. כאן עמדו בנקים מקומיים וסניפי בנקים זרים, בתי עסק, בתי מלון, בנינו הישן של עירית ירושלים, בתי קפה ועוד. ואילו בחלק שהשתרע בין בנין העיריה היום לבנין תחנת “אגד” החדשה עמדו מוסדות צדקה, בתי חולים, מוסדות חינוך, בתי יתומים של יהודים ונוצרים, כנסיות וכן חצרות גדולות ורחבות שהקימו עשירי העדה הבוכרית.

קטע הרחוב שבין שער יפו לבניין העיריה ריק היום, כאילו פתחה האדמה את פיה ובלעה את כל הבניינים שעמדו כאן, אותם ואת תושביהם. זרקורים מאירים את החומה החשופה ודומה עליך שנקלעת למקום קסום ומופלא שלא מהעולם הזה. שטח זה היה לפנים הומה מאדם ובהמה. כאן נטו אהליהם עולי הרגל שהגיעו לירושלים במחצית המאה שחלפה. כאן נתעכבו ללינת לילה, מצפים לאור הבוקר ולשעת פתיחת שערי העיר שאליה נכספה נפשם. במקום זה עמדה שורה ארוכה של עגלות שהסיעו אנשים, הם וצרורותיהם בדרכם במעלה הרחוב והלאה מזה עד העיר יפו.

שונים תכלית שינוי היו החיים החל בבניין העיריה הישן ועד מחנה יהודה. לעומת ההמולה והצפיפות בחלק התחתון של הרחוב היה קטע זה מרווח ורגוע. הבנינים שבו רתועים זה מזה, מרחבי שדה מפרידים ביניהם. בצד הבניינים הגדולים ורבי־הקומות, עמדו כאן גם בניינים קטנים ואלה הוסיפו מדמותם על הרחוב.

במקום זה השתרעו נחלותיו של הגביר חיים אהרן ולירו שכינויו בפי הבריות “השר”. כאן בנה לו את בית מגוריו העומד עד היום בדמותו ובצלמו שמלפני עשרות בשנים ולידו עוד בניינים מספר צנועים. השדות שמאחורי ביתו נזרעו חטה ושעורה וירקות למיניהם. בתחילת שנות העשרים התחילו סוללים עליהם את תחילתו של רחוב המלך ג’ורג' ומעלהו של רחוב בן יהודה. בימי מלחמת העולם הראשונה רואה הייתי את פרחי הקצונה התורכים כשהם מתאמנים ודוהרים על סוסיהם במרחבי השדות האלה. במוצאי חג הפסח עשו ילדי הסביבה בהם שמות, עוקרים שיבלי־חיטים כדי לחבוט בהם הורים וקרובים תוך אמירת ברכת שנה ירוקה. מרחבי שדה אלה שהשתרעו לפנים לכל אורכו של רחוב יפו נעלמו היום, רק מספר בנינים קטנים וצנועים עדיין עומדים שם היום כפי שהכרתים בימי ילדותי. והם כמו מבוישים, דחוקים, חזיתותיהם משחירות מזוקן, מטולאים, ואין הם מעיזים להסתכל בשכנים הסובבים אותם. דואגים הם לעתידם, כי מי יודע אם לא יעלה הכורת גם עליהם, ובנינים אחרים, יפים מהם, גדולים ונישאים, יקומו במקומם.

בדרך העולה למחנה יהודה עמדו מספר בנינים גדולים בחינת "וילות " מפוארות, שהכניסה אליהן לא היתה מותרת לכל אדם. הן היו אפופות מעין אוירה של מסתורין, ודווקה משום כך עוררו את סקרנותם של תושבי הסביבה והלהיבו את דמיונם.

בשעות הערב של שבתות ומועדים עמדו תושבי השכונות הסמוכות והשקיפו מתוך בחלונות והגזוזטראות על ה“טירות” הללו. ואולם גם שמץ גאווה וכבוד קינן בלבם על הזכות שנפלה בחלקם להסתופף בצלם של ארמונות אלה אשר שדות ומרחבים יקיפום. ברבות הימים הפכו בתים מיוחסים לרכושם שלהם כביכול וכל שהתרחש בתוכם, שמחות ויגונות, נגע בלבם.

אותם בנינים מפוארים שעמדו פה לפני עשרות בשנים מוקפים גני נוי ושערי ברזל סוגרים עליהם, מוסתרים כיום מאחורי שורות של חנויות שהוקמו בחזיזותיהם. גם בניני פאר הללו התכוצו בתוך עצמם. ניטל מהם זוהרם ופארם.

ראשון הבתים היתה חווילתו של יוסף ביי נבון. בית זה שימש לפני כן מקום מגורים לפחה מושל ירושלים. בגינתה של חוילה זו נהגה לנגן התזמורת הצבאית התורכית בקבלות הפנים שהמותצרף ערך לנכבדי העיר בימי חג ומועד. בחדרו של אבי היתה תלויה תמונה של סבי, תצלום שנעשה “בגנבה”, כלומר בלי ידיעתו של סבי, כשביקר באחד הימים בלוית הרב הראשי ורבנים אחרים באותה חוילה כדי להגיש למותצרף את ברכתה של העדה היהודית בירושלים לרגל אחד החגים הלאומיים.

כשנטש המושל את המקום הפך הבניין למקום מגוריו של יוסף ביי נבון, בונה מסילת הברזל בין ירושלים ליפו ואשר על שמו נקראה השכונה “בית יוסף” שבקרבת ימין משה. אביו של יוסף ביי נבון, שימש חבר המג’לס אידארה" (מועצת המחוז) של ירושלים. אמו של יוסף ביי נבון היתה אחותו של חיים אמזלק, אשר שימש כסגן קונסול של אנגליה ביפו בראשית המאה. סבתי היתה אף היא ממשפחת אמזלק.

יוסף ביי נבון נשא לאשה את אחותו של ישראל דוב פרומקין ושמה בפי הספרדים היה בוליסה ואילו בפי האשכנזים היתה ידועה בשם גיישעה. ליוסף ביי נבון נולדו שלוש בנות שהיו ידועות ביופין. שתים מהן נישאו לשני האחים מורנו ויצחק אלישר, השלישית נישֹאה לשמעיה ברוך, גבר יפה תואר ששימש סוכנה של חברת “סינגר” בירושלים. בסוף ימיו התגורר יוסף ביי נבון בפריז שבה נפטר זקן, שבע רוגז, בודד וגלמוד.

סמוך לארמון ה“פאשה”, בצד גינתו של יוסף ביי נבון, שקראו לה “הגן של נבון” עמדה עוד “טירה” שעוררה אף היא סקרנות וענין בקרב תושבי השכונות הסמוכות. בית זה רכש יהודי עשיר מעדן, בנין שמו, איש קטן קומה שלא תואר לו ולא הדר, שידוע היה כאחד הבנקאים של ירושלים. את עושרו הרב עשה בהודו ובמצרים, ובא לירושלים כדי לפרסם את עושרו ולשאת לו אשה. משרד ה“בנק” שלו היה קטן כדוגמת אותם הבנקים הצנועים שהיו בירושלים של אותם ימים. המשרד שכן ברחוב הבטרק שבעיר העתיקה והוא נוהל על ידי יצחק עדס, ומרכזו נמצא בלונדון.

מר בנין שם עינו באחת משתי בנותיו של פנחס טוקטלי שעלה לארץ מהעיר טוקאט אשר בקרים, נערה ידועה ביופיה. היא נישאה לבנקאי העשיר נגד רצונה, כי בסתר־לבה אהבה את אחד הצעירים הנאים שבירושלים. אביה היה איש תקיף, הוא שלחץ עליה להינשא לבנין.

בילדותי רואה הייתי תכופות כרכרה הדורה שחורה, עשויה כעין אפריון, רתומה לשני סוסים אבירים כדוגמת כרכרותיהם של קונסולים ושרי מלכות, שהיתה נכנסת ויוצאת לאטה בשער ה“טי, ה”, ועגלון לבוש חליפה הדורה נוהג בה. בכרכרה זו, הקרויה “חנטור” ישבה לה “שבויה” אשה צעירה ונאה ואתה שני בניה הקטנים כשעל פניהם צעיפים דקים ושקופים, מחסה ומסתור מאבק הדרכים שהיתמר בימות הקיץ ברחובותיה של ירושלים. היו שסברו שהיא כיסתה את פניהם של בניה מחמת עינה בישא.

העגלה היתה פונה לדרך העולה לעין כרם או למוצא כדי ליהנות מאוירם הזך של מרחבי ירושלים וסביבותיה. השמש נטתה לערוב והעגלה אפופת המיסתורין שבה וחזרה העירה ונכנסה לאטה לחצר ה“טירה” ונבלעה בתוכה.

בנות ירושלים שידעו על אהבתה הראשונה של אשת בנין הצעירה לאחד מצעירי ירושלים הרבו לתנות את גורלה של ה“גבירה”. הן חיברו שיר ששמו בפי הגבירה, בו היא מתארת את סבלה על אשר נאלצה להינשא לאדם שלא רצתה בו.

בלאנקה אי ח’נינה יו נאסי

נוביו פריטו מי קירין דאר

סי איסטי נוביו אה מי מידאן

מי מאטו אי מי אינטוסיגו


נוב’יז די שיריז קירו יו

כי ב’יסטה אה לה פראנקה

כי מי ייב’י אה קאנימאר טדרי אי מאניינה


יא איס אורה טדרי

מי איספנטו די מי מדרי

טו טדראנדו אי יו אספיראנדו

אין איסטי קמפו

– – –

לבנה וחיננית נולדתי

ורוצים להשיא אותי לחתן שחור

אם חתן כזה יתנו לי

אאבד עצמי לדעת וארעיל את עצמי.

רוצה אני חתן מהעיר שיריז

שילבש בגדים ארופיים

שיקח אותי לטייל ערב ובוקר.

מתקרבת שעת בין הערביים

מפחדת אני מאמי

אתה מאחר ואני מחכה

בשדה זה.

בחרוזי שיר זה לידי ביטוי לא רק צערה של בת מסויימת זו, אלא גם צערן וכאבן של אותן בנות ירושלים שהוריהן השיאון מפאת עניים ואי יכלתם לתת להן נדוניה, לחתנים עשירים שבאו לארץ ממדינות שמעבר לים והללו נדדו לארצות אמריקה בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה, עשו שם עושר ובאו לירושלים לשאת להם נשים. כל תקוותם היתה לשאת להם נשים. כל תקוותם היתה לשאת נשים מארץ מוצאם. בדרך זו נישאו צעירות רכות, יפות וענוגות למבוגרים שאת שמעם שמעו מפיהם של שדכנים. תמונותיהן של בחורות אלו הופיעו בחלונות הראווה של הצלם צדוק בסאן ושל הצלמים הארמנים ראד, קריקוריאן וארטין מרדיקיאן ושות' כשהן “מחופשות” בהתאם לאופנה שבאותם ימים בבגדי פלחות תושבות בית לחם או בית ג’אללה. חתנים אלה עקרו את נשותיהם מסביבתן, ניתקו אותן מאהבותיהן הקטנות עם בחורים, מהם סמינריסטים או צעירים מהפנימיה של בית ספר למלאכה של כי"ח ונשאון למרחקים. לפרקים ניסו בנות אלה להתמרד, הכריזו שביתת־רעב ואף הסתתרו במשך ימים במרתפים חשוכים. אולם לבסוף לא יכלו לעמוד בפני לחצי הורים.

לאחר שנים רבות, משהזקינו שבו לארץ מקושטות בעדי־עדיים ובלבן זכרונות על אותם בחורים פשוטים וחביבים אשר חיזרו אחריהן. בימים הרחוקים ההם היו הללו משגרים אליהן באמצעות האחים הקטנים או העוזרות מכתבי אהבה לרוב. בלילות הלבנה היו יושבות על גבי פתחי הבורות שבשכונה ומלוות בקולן את השירים העברים החדשים שבפי הבחורים.

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, לקח הבנקאי בנין את אשתו ובניו ועבר לגור באלכסנדריה של מצרים. מחותנו, פנחס טוקטלי, המשיך לגור בחוילה היפה בזכות בתו. בשעות הערב היו מתכנסים רעיו, יעקב טאג’יר החלפן. חשוך הבנים שגר בבית היפה שבנה לעצמו בקרבת בית היתומים הספרדי, אלעזר מיוחס תושב סוכת שלום, שתרבושו ירד לו עד תנוכי אזניו, ג’יליבי יעקוביג’י לוי הקפדן והזועם, גבאי בית הכנסת הקטן שבשכונת אבן ישראל, יהודי שהיה מנוי על העתון הצרפתי הגדול, שנחשב באותם ימים ככלי מבטאו של משרד החוץ הצרפתי, “לה טם” Le Temps מהנדס העיריה בן ציון גני ומר רטן בעל השפם הצרפתי העב, מורה בבית הספר למלאכה של כי"ח, ועוד. כל אלה אשר היו חניכיה של “האליאנס” בילו את הערבים במשחקי קלפים ובשיחות מעניני דיומא.

ליד חוילתו של פנחס טוקטלי עמד בנין בו שכן תחילה מלון קאמיניץ ולאחר מכן שימש מקום משכנו של האדמו"ר טברסקי. במלון קמיניץ היו נערכות החתונות המפוארות של ירושלים ובו שהו בחגים תיירים. עד היום מספרים זקני העדה הספרדית על חתונתו המפוארת של דוד די בוטון עם העלמה היפה ריינה בת חכם יהודה שבתי, אחיהם של הרבנים גבריאל (הוא סבי) וחזקיה שבתי יהושע. שבעה ימים רצופים נמשכה הילולת החתונה. מדי ערב בערב נערכו ארוחות מפוארות שאליהן הוזמנו נכבדי העדה. ערב ערב והמסובים שלו. ערב לרבנים, ערב לסוחרים, ערב לבני המשפחה. הזמנות מודפסות מיוחדות נשלחו לכל אחד להשתתף בארוחת הערב החגיגית לרגל החופה. והנה נוסח כרטיס ההזמנה:

אדון נכבד!

יואל נא לכבדנו לבוא לסעוד אתנו סעודת הערב עם החתן בהוטיל קאמיניץ בשעה 1 ערבית. נא אל ישיב פנינו ריקם.

מוקיריו ומכבדיו.

רוזולה די בוטון גבריאל שבתי.

בליל חתונתו הוציאה אמו בוליסה רוזולה די בוטון שתי עצמות קטנות מחיקה, והראתה למסובים באמרה כי שתי עצמות אלו הוצאו מגרונו בילדותו ועל ידי כך נצל מחנק. ביום שמחתו סיפרה ברבים על הנס אשר עשה האל אתה ועם בנה יחידה.

עקב קרבת משפחה רואה הייתי בביתנו את הישישה בוליסה רוזולה די בוטון ואת בנה דוד די בוטון, בעל הפנים היפים והאצילים עם משקפי פנסנה. עליו, על דוד די בוטון, סיפרו כי לא שמע בקול אביו אשר ציווהו לפני מותו לעסוק אך ורק בתורה. הוא שלח ידו במסחר והלך מדחי אל דחי עד אשר התרושש. באחד הימים הזמין כמות גדולה של נעלים מחוץ לארץ והסחורה באה כשהיא לוקה בחסר. המשלוח הכיל נעל אחת מכל זוג.

האדמו“ר טברסקי נוהג היה לערוך את חגיגות ל”ג בעומר בביתו, היינו בחצר מלון קמיניץ. עד היום הזה מהדהד באזני הפזמון “בר יוחאי נמשחת אשריך שמן ששון מחבריך” מלווה נגנים בעלי חליל ותוף. מנגנים אלה נראו מוזרים בעיני, שכן חבשו שטריימל ולבשו קפוטה ולא דמו לנגנים הספרדים האחים אשר ורפאל מזרחי ועזריה. גם כלי הנגינה שבידיהם שונים היו מאלה שהחזיקו הנגנים הספרדים.

בתחילת מאה זו הקימה עירית ירושלים במחנה יהודה בית חולים עירוני. החזקתו מהכנסות המס שהעלו בעלי העגלות שנסעו בין יפו לירושלים. מס זה נקרא “שוסה” וניתן בקבלנות לכל שהירבה במחירו. (בדרך זו נהגו באותם ימים למסור במכרזים את גביתם של מסי העיריה בכלל). מראהו של בית־חולים זה היה עלוב ולא דמה לבתי החולים המפוארים שהקימו מחוץ לחומותיה של ירושלים נציגיהן של ממשלות זרות וחברות סעד יהודיות. בבית חולים זה הושפזו עניי ירושלים מבני העדה המוסלמית וכן פלחים. מוסלמים בעלי המעמד העשיר העדיפו להיות מאושפזים בבית־החולים “שערי צדק”, נתונים לטיפולו של ד“ר משה וואלך הנערץ על הכל. ואילו הנכבדים הנוצרים אושפזו בבתי־החולים המסיונריים הגרמני והצרפתי. בבית־חולים זה שימשו שני רופאים, אחד יווני בשם פוטיוס והשני ארמני בשם ארמנק. הרופא הארמני ישב ב”כישלה" ובדק את המתגייסים לצבא.

במקום בו עומד היום בנין העמודים הסמוך לתחנת “אגד” הישנה עמדה באותם ימים תחנת קמח שהיתה שייכת ליווני שטקליס. כן היה שם בית חרושת קטן לקרח. בשבתות הקיץ היו תושבי הסביבה שולחים את בניהם לקחת בהקפה “חתיכת” קרח “לקרר” את כוסית העראק שההורים נהגו לגמוע ממנה להנאתם.

שוק מחנה יהודה כל כלו מגרש רחב ידים שאליו נהרו משעות הבוקר המוקדמות הפלחות מכפרי הסביבה כדי למכור ירקות ופירות לתושבי השכונות הסמוכות. בשולי מגרש זה, מול צדו השני של רחוב יפו עמדו חנויות מכולת, כורך ספרים פרסי וספר. חנויות אלו היו בנויות מגזרי עץ ופח מגולוון (זינגו).

מוסדות ה“אליאנס” השתרעו על פני שטח גדול משוק מחנה יהודה ועד לבית חינוך יתומים. זו היתה ממלכה בפני עצמה בפני עצמה, מוקפת חומה גבוהה עם גן גדול ורחב ידים. בתחומיה של ממלכה זו שכנו בית הספר לבנים, בית הספר לבנות ובית הספר למלאכה. אחד מבניניו שימש מקום מגוריו של המנהל הראשי של כי"ח, נציגה בארץ כולה. נדמה היה כי ממלכה זו עומדת לא בירושלים אלא באחד ממחוזות צרפת. תרבות צרפת שלטה בה, וחסמה כל השפעה “עברית” שעלולה היתה לחדור אליה מבחוץ חס ושלום. במרוצת השנים הלכו חומות אלה והתמוטטו כליל.

חג’ים מרוקאים ואלג’ירים שמרו על שעריה של ממלכה סגורה זו והשגיחו גם על מוסר תלמידיה. הבנים נכנסו דרך שער אחד והבנות דרך שער שני ולא קרבו אלה אל אלו. אף־על־פי־כן נרקמו רומנים קטנים ביניהם בסתר ובעלי חרוזים חיברו שירים על אהבות שגיבוריהם נודעו ברבים.

בית הספר למלאכה דמה לבית חרושת. מי מזקני הנגרים והפחחים בירושלים אינו מתפאר שנמנה בעבר בין חניכיו של אותו מוסד. עדיין מרבים הם לספר על כל ה“מיסיוס”, המורים, שמראה פניהם כצרפתים, ואולם לא היו אלא בניהם של יהודים מאיזמיר, אנדרינופול, קושטא ועוד, שהתחנכו במוסדות האליאנס ברחבי המזרח ונשלחו לאחר מכן לארץ כדי להרביץ תורה וללמד את בני העדה הספרדית מלאכה שתפרנס את בעליה. פניהם היו מגולחים ושפם צרפתי עב התנוסס עליהם. דיברו ספרדית וצרפתית ועברית נלעגת מלווה יחס של ביטול. בילדותי הכרתי את מיסיו נסים פרחי איש דמשק, את יעקב ירוחם ואת נציגה של כי“ח שמואל לופו מאנדרינופול, גבר נאה שלבושו היה ללא רבב ומראהו כולו כשל אציל צרפתי. מר לופו אשר שימש גם כנשיא ועד העדה הספרדית היה האחרון ל”מיסיוס" וראשון למגשרי כי"ח עם התנועה העברית בישראל.

מדי בוקר בבוקר עלתה מבין כתלי בית היתומים הספרדי תפילת “ותתפלל חנה ותאמר” אשר חדרה גם אל מעבר חומת כי“ח. המורה לעברית בבית היתומים היה אברהם אלמאליח. המשורר חיים נחמן ביאליק ביקר במוסד זה ולכבודו למדו היתומים לשיר את “תחזקנה” ואת “יהודי קטן אני” – שירים מתוך הקובץ “כנור ציון” שהיה באותם ימים בידינו ואת שיריו שינננו בע”פ. קבוצת הרבנים שניהלה את המוסד היתה ערה לתנועת התחיה העברית והחדירו לתוכו מרוחה.

* * *

מאחורי מוסדות חכי“ח ובית חינוך יתומים עמדו ועומדות עד היום שלוש שכונות שלכל אחת מהן גוון מיוחד משלה: “אהל משה” הספרדית הטהורה, “מזכרת משה” האשכנזית ברובה ו”סוכת שלום" התימנית ברובה. חן מיוחד היה1 לשכונת “סוכת שלום”. תושביה היו שונים מתושבי שאר השכונות. בתיה וחצרותיה נקיים ומסויידים. מספר משפחות התגוררו בחדרים שמתחת לקרקע. בשעות היום היתה השכונה שקטה ושלוה, אולם בשעות הערב התעוררה לתחיה. נשים העלו אש בכיריים שהיו עשויים חמר; כחמרי הסקה שימשו קש, גזרי עצים וגללי בקר מיובשים. על אש זו הכינו עקרות הבית את ארוחת הערב לבעליהן שהיו ברובם פועלי בנין. הגברים השתרעו על הספות שהיו פרושות על הקרקע, לוגמים עראק. אוכלים גרגירי אפונה קלויים או מבושלים, משוחחים בקול רם ושרים, ואותה שעה עומדות עליהם נשותיהם לשרתם ולשמשם. הן גם שימשו עוזרות בית, ואשרי אדם שזכה ב“רומיה” (זה השם הנפוץ בקרב נשות תימן) תימניה. בעיקר זכו בהן הרופאים “העסקנים הציונים” וגבירי הספרדים.

הנערים התימנים גידלו פאות דקות, עדינות, מסולסלות ורכות, שלא כדוגמת פאותיהם העבות והשמנות של הנערים האשכנזים. לא התגרינו בהם חלילה, כי רחמנו עליהם, שכן היו רזים, כחושים ופניהם חוורים. קראנו להם מתוך חיבה “מורי”, וחקינו את קריאת התורה שלהם או את שיר השירים. צעקנו לעומתם “מה תשתי” או “חקי למורי”. הם נמנעו מלהגיב, שלא כדוגמת הנערים האשכנזים שקראו לעומתנו “פרנק פארך”. הנערים התימנים הסתכלו בנו בעינים גדולות ומלאות חכמה והמשיכו בדרכם.

ברחוב יפו התגוררו מספר אישים שנודעו כ“גבירים” ו“עשירים” לפי מושגינו באותם ימים. בתיהם עמדו בין נחלת שבעה ומחנה יהודה. הם ראו את עצמם עליונים עלינו כביכול, וכאילו אין הם שייכים כלל ועיקר לשום שכונה משכונותינו. ואולם אנו ראינו בהם חלק מהווי שכונתנו, גילגלנו בהם בשיחותינו וברכילותנו.

מול שכונת עזרת ישראל, באותו גוש בתים שבין הסמטה הצרה של שכונת אבן ישראל לבין הסמטה לקולנוע “עדן” היום התגורר יעקב ולירו, אחד מארבעת בניו של השר אהרן חיים ולירו אשר מעונו היה לפנים מול בנין העמודים כיום.

הבנקאי ולירו זכה לתואר “שר” בפי הספרדים, הבית שבו התגורר עומד עד היום כמעט כפי שעמד לפני חמשים שנה. בערבי הקיץ היינו רואים את ה“שר” יושבת במרפסת לצד אשתו והעוזרת הכושית הנאמנה, שרה השחורה, (שרה לה פריטה) עומדת עליהם לשמשם. הם היו יושבים ברגיעה, משקיפים על השדות שמסביב לבית.

בביתו של השר היה בית־כנסת שקראנו לו בית הכנסת של ולירו. המתפללים בו היו פשוטי עם שהתגוררו בסביבה והגביר בכבודו ובעצמו עובר לפני התיבה. בימי חג ומועד באו אל בית־כנסת זה ארבעת בניו יחד עם נשותיהם. אשתו של אחד הבנים היתה שוויצרית, גם היא הצטרפה לבעלה ולמשפחתה בביקורים בבית הכנסת ולא התבדלה מהציבור.

השר ולירו נהג בחסכון, אולם לא כן בניו. נשותיהם האשכנזיות של הללו לימדום לחיות חיי עושר ורווחה. בימי תורכיה נמצא הבנק הקטן שלו בשוק הבטרק. מספרים כי את מטבעות הזהב היו שוקלים בבנק שלו בכפות מאזניים. הוא היה יהודי קטן ־קומה, עיניו טרוטות והתלבש בפשטות. לראשו חבש תרבוש. רק בימי חג ומועד לבש חליפה נאה. הוא זכה באותות כבוד רבים והיה מקובל על השליטים. בימי חגיהם שכר עגלה מיוחדת ונסע לבקר אצל המושל המותצרף, בבית הסראייה, או אצל הקונסולים הזרים בלשכותיהם. לכבוד המאורע ענד את כל אותו הכבוד על חזהו ומראהו כפחה (פאשה) תורכי בחצר ילדיז (ארמון השולטן).

אולם בימי חול עמד עם פשוטי־עם ליד שער יפו וחיכה לתורו כדי לעלות בעגלה ולהגיע לביתו. לפעמים היו העגלונים גנון ואברהם פרירה מתעלמים ממנו לאספו בעגלותיהם יחד עם כל שאר הנוסעים. סבורים היו כי מפאת עשרו רשאים הם לגבות ממנו שכר מיוחד, גבוה יותר מן המחיר ששילמו פשוטי בני ישראל.

עסקני העדה הספרדית וגבאיה כיבדוהו והוקירוהו ושנים רבות שימש ראש הועד. ואכן עסק בצרכי ציבור במסירות רבה ואף תרם מהונו למוסדות העדה. הוא היה פארה ותפארתה של העדה הספרדית בירושלים.

גיסי המנוח, מאיר חי ג’יניאו, מזכיר ועד העדה הספרדית, סיפר לי כי היה נוהג לבקר את השר בביתו בעניני הועד. בראות השר כי הוא עורך חשבונותיו על ניר לבן היה פונה אליו ואמר: מוטב כי תערוך את חשבונותיך על ניר ה“פאפיליראס” (ניר עבה וחום שהחנוונים באותם ימים נהגו להשתמש בו לצורך עטיפת המיצרכים). אל תשכח – היה מוסיף ואומר נשיא הועד, שאין עליך לבזבז את כספי העדה.

חבה מיוחדת היתה נודעת מאת הילדים אל שרה הכושית שבאה לחסות תחת כנפי אלהי ישראל. סיפרו על ולירו שהוא קנה אותה בהיותה תינוקת, גידלה בביתו והפכה ליהודיה כשרה. היא דיברה ספרדית רהוטה והיא היא שגידלה את בניו.

סיפורים משעשעים רבים על אודות השר שמעתי מפי הישיש המנוח יוסף בראשני, יהודי שעסק כל ימיו בצרכי העדה הספרדית והכיר מקרוב את עסקניה. כשפקדו אותנו שעות של מצוקה, סיפר המנוח, ושעות כאלה היו פוקדות אותנו לעתים קרובות בשנה, היתה מתארגנת משלחת של רבנים ועסקנים אשר סובבו בבתיהם של עשירים לשם איסוף תרומות. משהגענו לביתו של ולירו, היה פותח בדברי טרוניה. פעם פתח ואמר: יודעים אתם מה תהיה ארוחת הערב שלי היום, צלחת של מרק עדשים וכופתות של מוח (באותם ימים היו המח והריאות וכל שאר “אברים” עולים על שולחנם של עניים). משהיינו שומעים זאת היו המלים נעתקות מפינו. ידענו כי אין בדעתו לתת פרוטה ויצאנו מעם פניו אבלים וחפויי ראש. מבית ילדיו פנינו אל אלברט ענתבי, הפאשה הקטן של ירושלים ונציג חברת כל ישראל חברים בארץ. זה נתן עלינו בקולו ואף השמיע דברי גנאי כלפי השפה העברית שבפינו.

בנו יעקב ולירו גר לפנים בדירה שממעל לחנות הירקות של אבא מזרחי היום מול שכונת עזרת ישראל. הדירה הרוסה מחמת הדליקה שפרצה בה לפני מספר שנים. באחרית ימיו איבד יעקב ולירו את מאור עיניו ולא יצא מביתו. רק בימי חג ומועד ביקר בבית הכנסת הקטן של ג’ליבי יעקובג’י מלווה בידי אחד ממשמשיו. מספרים כי החזיק בכיס חזייתו שעון מצלצל אשר הכריז על השעה הנכונה.

שלוש בנות נאות היו לו. הבת הבכירה, שמחה, נחשבה באותם ימים, לאחת הבנות הנאות בשכונתנו. היא “העיזה” לטייל בערבים ברחוב יפו עם חברים מבתי ספר עברים בירושלים. אנו הקטנים התפעלנו מאומץ לבה ואף ידענו שאמה אשכנזיה היתה ולא הקפידה ביותר כשם שהקפידו הורינו.

תכופות עומד הייתי בפתחיהם של בתי דפוס שונים, שעמדו ברחוב יפו. היה זה דפוס “אחדות” שמשך את תשומת לבי. כן משך את סקרנותי בית דפוסו של רפאל חיים כהן, יהודי שעלה לארץ מפרס ונשא לו אשה ספרדיה ילידת חברון. רפאל חיים כהן למד את מלחמת הדפוס אצל חוקר א"י א. מ. לונץ. אולם מכל בתי הדפוס שבסביבת עזרת ישראל, נוהה הייתי במיוחד אחר בית דפוסו של משה עזריאל בו נדפס בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה ובשנות המלחמה העתון היומי “החרות”.

העתון “החרות” היה יוצא לאור בשעות אחר־הצהרים. כמעט מדי יום ביומו פוסע הייתי והולך לעבר פינת הסמטה הנקראת היום רחוב יעבץ, שהובילה לבית הכנסת של מוסיוף שבשכנותו נמצא בית הדפוס. עומד הייתי בחצר ומחכה באורך רוח לבואו של הפועל הפרסי. פועל הדפוס הופיע, נכנס לחדר הפנימי החשוך שבו עמדה מכונת ההדפסה והתחיל לסובב בידו את הגלגל הגדול שהדפיס את העתון. מעשה זה נשנה פעמיים, פעם מצדו האחד של הנייר, פעם מצדו השני. אבא נמנה עם קוראי עתון זה. לכן אך נדפס הגליון הראשון משני צדדיו, הייתי נכנס לחדר נוטל את הגליון שריח הדיו עוד נדף ממנו, מחזיקו בשתי ידי וצועד אט אט לעבר בית הכנסת הקטן של בית היתומים, מקום שאבא ישב ועסק בלימוד התורה ומוסר לו את העתון. לאחר שעה קלה, אבא טרם הספיק לעבור על העתון כולו, הייתי לוקחו מידו ומביאו אל חכם חיים אלבוחיר שהתגורר בשכונת סוכת שלום הסמוכה. הרב אלבוחיר היה מורי בכתיבה תמה ולימוד תהילים.

אני חיבבתיו מאד משום שפנה אל תלמידיו בבית היתומים בשם “בני”. מלת חיבה זו לא מנעה בעדו מלחלק להם, לפעמים, גם מנות הגונות.

דלתו של בית דפוס עזריאל היתה אף היא עשויה חציה עץ וחציה זכוכית כשאר כל הדלתות של בתי הדפוס שבסביבה. בשעות הצהרים עמדה פתוחה כדי שהסדרים, אשר רובם הרכיבו משקפיים על עיניהם הכהות, יוכלו לעשות עבודתם לאור היום. מבעד לדלת הפתוחה רואה הייתי את עורכו של העתון, חיים בן עטר (נפטר ביום שבו נכנסו צבאות בנות הברית לירושלים במלחמת העולם הראשונה) ואת אברהם אלמאליח אשר שימש אף הוא בעריכה. מר אלמאליח היה מסתובב הנה ושוב, כפות ידיו שלובות מאחורי גבו, ומסייע לסדרים בפענוח הכתב. בחדר המערכת הקטן ראיתי לפעמים גם את ר' בנימין כפוף על הניר וכותב. ר' בנימין שהכרתיו לאחר שנים רבות, נמנה עם המשתתפים הקבועים בעתון ספרדי זה.

ביו הסופרים הצעירים באותם ימים שהסתופפו תחת כנפי העתון “החרות” בלט הצעיר עובדיה קמחי, יהודי יליד חברון המתגורר כיום בבירת צרפת. באותם ימים הוא שימש פקיד באחד הבנקים הזרים בירושלים, אך תחביבו היה עט סופרים. עדיין זכורה לי דמותו, אדמוני, תרבוש אדום לראשו, אשר הוסיף סומק על אודם פניו. אביו חיים קמחי, אדם חביב ורצוי לבריות היה אחד מחסידי הקהילה היהודית בחברון. שאלו פעם את הרב סלימאן מני, רבה של חברון מה ההבדל בין חסיד לצדיק. השיב הרב: קחו למשל את חיים קמחי, הוא חסיד מאחר שאין הוא יודע לגנוב לנאוף ולהשתכר. ואילו אדם שיש לו ממון וכוח גברא ואינו עושה מעשים מעין אלה הרי הוא בעיני צדיק.

|בית דפוס אחדות" שכן באחד החדרים של בנין בן קומה אחת העומד על תלו עד היום הזה בסמטה המובילה לקולנוע עדן. דלתותיו מחציתן העליונה שמשות שדרכן חדר האור ומחציתן השנייה עץ דק. לא הרהבתי עוז לעמוד בפתח בית הדפוס כי ראינו בעורכים דמויות מוזרות. הם היו בעלי שפם עב, מהם מגודלי שער. התהלכו לבושים רובשקות ומכנסים שלא תמיד היו הדורים ביותר. הבעה שח כובד ראש היתה על פניהם, ודומה היה כמו מרחפים בעננים, ביניהם נמצאו גם כמה צעירות רציניות אשר לבשו רובשקות אף הן והרכיבו משקפים – חזון בלתי נפרץ באותם ימים בקרב צעירותינו. העורכים ועוזריהם ישבו מסביב לשולחן היחיד שהיה במערכת. ביניהם התהלך גם “מנהל המשק” – זאב אשור, שדאג להופעתו הסדירה של השבועון “אחדות”. לאחר ימים רבים ידענו כי אותם צעירים באי בית דפוס זה היו בן־גוריון, בן־צבי, ראובני ורחל ינאית.

* * *

ברחוב יפו התגוררו גם מספר גבירים נכבדים שאת תפילותיהם ערכו, הם ובניהם, בבתי הכנסת בשכונת אבן ישראל. הם הקפידו שבניהם ילכו בדרכם, יהיו יראי ה', יתפללו בדבקות. הם לא נרתעו לפעמים מלייסרם במכות, הרימו עליהם יד וסתרו על לחייו של אחד הבנים הסוררים קבל עם ועדה. שלשה “נכבדים” מסוג זה היו לנו בשכונה. שניים מהם זכו לתואר זה בגלל עשרם ועושר אבותיהם ואילו השלישי מפאת גדולתו במשפט, ומעמדו הנכבד אצל השלטונות התורכיים. בחיי יום ויום הם היו שקועים בענייני מסחר, דוהרים על חמוריהם בראש חוצות, אולם בשבתות ובחגים, לבשו “בלוזאס” וקפטנים, מלבושים שהיו נוחים ומרווחים ללובשיהם ושמרו שבת כהלכתה.

בניהם של אלה נקראו “בעלי אתונות צחורות” וזכו משום כך למעמד מיוחד. כיבדנו אותם לא בזכות עצמם, אלא בגלל אתונות אבותיהם. לעתים רחוקות בלבד נטו לנו חסד והרשונו להביט באתונות בהיותן באורווה סועדות לבן באבוס, או כשעמדו וקשרו אליהן את המושכות מצפים לבוא אביהם ליטול את החמורים מידיהם. היו שזכו ב“סיבוב” קטן על גבי חמורים אלה. בשעה זו היינו בבחינת " כזה ראה וחמוד בלבך". בעינינו היו חמורים אלה כמו שייכים לשכונה כולה, בדומה לערמת האשפה המשותפת לכל שעמדה באמצע השכונה והפיצה צחנתה בשכונה כולה. או בדומה לבור־השופכים הגדול אשר עמד בקרבת בית סבתי והיה אף הוא נחלת הכלל. מבין שלושת החמורים, חמורו של אברהם לוי הג’ורג’י היה פאר החמורים בכל ירושלים היהודית והערבית כאחד. בעליו של החמור היה איש יפה־תואר, מקפיד בלבושו, תרבושו האדום נטה על צדו ומראהו כולו כשל ביי או פאשה צעיר. חמורו אף הוא יצא מהאורווה שבקומה התחתונה של הבית שגבל עם חומת “ממלכת אליאנס”, רחוץ למשעי. אוכף־העור שעל גבו היה מצוחצח ומבריק, גדילים אדומים נתלו לו משני צדדיו עד למטה מארכובותיו. החמור עמד וציפה לאדוניו באורך־רוח. כן גם אנחנו הקטנים עומדים היינו מן הצד ומצפים לבואו של אברהם לוי. הוא היה יורד אט־אט במדרגות ביתו ועולה על חמורו בקפיצה אחת, הגם שהיה צולע ברגלו. נהנינו ממראה זה כשם שנכדינו נהנים היום מהמכונית ההדורה העומדת נקיה רחוצה ומבריקה בשער הבית בשעות הבוקר. רכיבתו של אברהם לוי הג’ורג’י דמתה לרכיבתו של קצין מחיל המשמר הקוזקי של הקיסר הרוסי. הוא וחמורו היו מקשה אחת. בשעות הערב נראה חמורו של אברהם לוי כשהוא דוהר בחזרה מהעיר העתיקה לאורך רחוב יפו, כשהוא ובעליו ממהרים הביתה כדי להינות מסעודה דשנה שציפתה להם. אברהם לוי היה פרש השכונה ועליו גאותנו.

שני ה“פרשים” האחרים היו רחוקים מכל “ג’ינוני רכיבה” של אברהם לוי. וחמוריהם לא היו מטופחים כחמורו. החמור האחד היה שייך לתלמיד חכם וצנוע ושקט ודמה לחמורו של שיח' בכר אל נאששיבי, דמות ידועה בירושלים המוסלמית שהתגורר ברחוב החבשים, מה הוא קטן קומה וצנום וכחוש אף חמורו כך.

בעליו של החמור היה השופט מלכיאל מני. דרך רכיבתו היתה שונה מזו של אברהם לוי. הוא היה דומה במראהו לאחד האמוראים או התנאים אשר רכבו על חמוריהם הלוך וחזור מסורא לפומבדיתא ובעקבותיו תלמידים השומעים תורה מפיו. ואכן לפעמים בשובו בשעות הערב לביתו מבית המשפט רכוב על חמורו היו כמה מידידיו צועדים עמו יחדיו ומשוחחים בניחותא.

השופט מלכיאל מני התפלל בשבתות בבית הכנסת של בית היתומים הספרדי. הוא התגורר בשכונת אבן ישראל ואחר מכן עבר לגור בחווילה הסמוכה לתחנת המשטרה של מחנה־יהודה כיום. קומתו היתה בינונית וחיוך ריחף על פניו תמיד. הוא היה אחיו של רבי סלימאן מני רבה הראשי של חברון. בני משפחת מני שאבו את תורתם מחברון, מרבניה וכן מחכמיה המוסלמים. שתי תרבויות נתמזגו בהם. מוצאה של משפחת מני מבגדאד. בניה כולם היו שקדנים, למדנים חרוצים ונבונים. דומה היה כמו עומדת משפחה זו מדורי דורות, מזמן גלות בבל, אלא שהעתיקה את מושבה לחברון. מלכיאל מני היה בקי בתורת המשפט המוסלמי, המג’לה, ושימש שופט חוקר בחברון ארבע עשרה שנה. בבואו לירושלים נתמנה עורך דין של חכי“ח, בית החולים רוטשילד, ועד־כל־הכוללים, וכן בא־כוחו של אחד המנזרים הנוצריים. כשהיה בא מותצרף (מושל מחוז) חדש, לירושלים (ומספרם של אלה משנת 1908 ועד למלחמת־העולם הראשונה היה שמונה) היה אלברט ענתבי, נציג כי”ח בארץ, שולח את מלכיאל מני לקדם את פניו ולעמוד על “טיבו”, כלומר כיצד “עיכל” את הדורון ששלח אליו. אלברט ענתבי נהג לשלוח לכל מותצריף חדש שבא לירושלים, רהיטים מתוצרת בית הספר למלאכה של חכי“ח. הפטריארכיה היוונית האורתודוכסית היתה מעמידה לרשותו של המושל עגלה רתומה לשני סוסים. וכך היו אוחזים ענתבי והפטריארכיה היונית האורתודוכסית ב”ציציותיו" של המותצרף ו“לשים” אותו כרצונם. על מעשים אלו רגזה העתונות הערבית שהחלה לצאת לאחר “החוריית” (תנועת השחרור של התורכים הצעירים) בשנת 1908.

בתו הבכירה של מלכיאל מני, מזל, נישאה לד"ר אלברט מוצרי, עורך השבועון “ישראל” בצרפתית ובערבית ותקופה מסויימת גם בעברית, בראשית שנות העשרים של מאה זו בקהיר. ביום חתונתה שלח המותצרף את התזמורת הצבאית כדי להנעים את לבם של האורחים שהתכנסו בגן החוילה. הגב' מזל מוצרי, תושבת ירושלים כיום, אישרה כי התזמורת הצבאית אמנם השמיעה את מיטב מנגינותיה בחתונתה, אם גם מספר “הנפוליונים” שאביה שם בידי המנצח וחבריו היה רב.

יחסי הידידות והקרבה שהיו קיימים בין משפחות מוסלמיות ירושלמיות ותיקות לבין משפחות יהודיות ותיקות, הלכו והתרופפו מחמת הפרעות שאירעו בתקופת המנדאט. כיום נשארו בירושלים בירושלים כחמישים משפחות מוסלמיות ותיקות בלבד. ירושלים המוסלמית הפכה להיות עיר המסונפת לחברון. תושביה החברונים שהחלו להתיישב בירושלים ולהתבסס בה עוד בתקופת המנדאט, ידועים בעקשנותם והם נקראים “מיז יהודי” על שם אבן בניה קשה. המשפחות החברוניות הן השולטות היום בכיפה והן המדריכות את תושבי ירושלים הערבים.

בתוקף תפקידי כמנהל המחלקה המוסלמית במשֹרד הדתות באים לבקרני תכופות כמה מבני המשפחות הירושלמיות הותיקות שעם בניהן התרועעתי בתקופת המנדט, ויחדיו הננו מספרים על אותן שנים רחוקות בהן נפגשו משפחות יהודיות ומוסלמיות ותיקות.

בין המבקרים שיח' ג’מאל כמאל אל דין אל דג’אני, זקן משפחת אל דג’אני שבניה התגוררו בשכונת “נבי דאוד” והיו משומרי “קבר דוד”. בני משפחה זו מחזיקים בית קברות משפחתי. בחגים המוסלמים, חל אל פיטר, וחג אל אדחה הם נוהגים לעלות להר ציון, להתפלל על קברו של נבי דאוד (דוד המלך) ולאחר מכן היו משתטחים על קברי משפחתם. בשני החגים הללו נוהג אני לקבל את פניהם בהר ציון ולאחל להם ברכת חג שמח.

השיח' ג’מאל אל דג’אני, מתגורר כיום ברמאללה ומשמש שליח ציבור באחד ממסגדיה של העיר. אחד מבניו כמאל אל דג’אני שימש כשר המשפטים בממשלת ירדן. לפני שנתיים הורחק על ידי מפקדת צ.ה.ל לירדן.

משהעליתי באחד הימים לפניו את שמה של משפחת מני, אמר לי כי מלכיאל מני המנוח היה ידיד אביו מחמד כמאל אל דג’אני ששימש בימי תורכיה כקאדי וחבר בית הדין הפלילי. מקום מושבו של בית הדין היה במקום שבו שוכן כיום בית היתומים המוסלמי. אביו רכב על חמור לבן גדול שהביאו מחומס אשר בסוריה. ומהר ציון ששם ביתו היה יורד לבית הדין כשהוא רוכב על חמורו הקטן. כך היו הולכים שניהם ודנים יחד בענייני משפט והלכה.

בניו של אברהם לוי העזו לרכב על חמורו של אביהם לעתים רחוקות בלבד. ברם, בנו של מלכיאל מני, רפאל, בחור שובב ועליז היה, לא היסס הרבה והיה דוהר לעתים תכופות על חמורו של אביו לכל ארכו של רחוב יפו. בתו של השופט מני, הלן, נערה יפה שנפטרה בדמי ימיה, דהרה אף היא, כאחיה רפאל על החמור ברחוב יפו לעיני כל הקהל. אנו הקטנים עמדנו והסתכלנו בחזיון המוזר הזה כשנערה צעירה “דוהרת” על חמור ברחובה של עיר.

חוילתו של השופט מלכיאל מני עומדת היום חרבה, עטלפים וינשופים מקננים בחורבותיה – אולם באותם ימים היה הבית נאה במראהו ושדות וגנים הקיפוהו.

בעליו של החמור השני היה שמעון בכר יעקב שעסק במקרקעים.

החמור היה קטן ואף־על־פי־כן סובב בשכונות ובכפרים הסמוכים של ירושלים ואדוניו על גבו. מאחר שהיה גר בשכונת “סוכת שלום” הקרובה רואים היינו אותו לפרקים עובר ברחוב אגריפס, נכנס לתמונה ומפלס לו דרך בתוך יער חבלי הכביסה שהיו מתוחים ברחבה שבה.


 

שכונת עזרת ישראל    🔗

בקטע הרחוב שבין נחלת שבעה ומחנה יהודה, עמד בית מגורי הורי בימי ילדותי לאחר שנטשו את שכונת ימין משה. בחלק זה של רחוב יפו שררה אוירה שונה מזו שבחלק התחתון של הרחוב, אוירה תרבותית, עסקנית וציבורית. כאן עמד ה“פליט סטריט” של העיתונות העברית ומסמלה היה בית דפוסו של משה א. עזריאל שבו נדפס העתון “החרות”.

מאחורי רחוב יפו עמדו מספר שכונות קטנות וצנועות. בתיהן של שכונות אלו היו נמוכים, מהם בנויים מתחת לפני הקרקע וירדו אליהם במדרגות. תושביהן היו יהודים יוצאי ארצות שונות, תורכיה, מדינות הבלקן, צפון אפריקה ועוד. כן התגוררו שם משפחות רבות ילידות הארץ. בכמה מהן התגוררו בצוותה ספרדים ואשכנזים, דהיינו שכונות שרוב תושביהן היו ספרדים, יכולנו למצוא בהן גם מספר משפחות אשכנזיות. אולם בשכונות האשכנזיות כמעט ולא מצאו להם הספרדים מקום.

שנים מספר לפני מלחמת העולם הראשונה עברו הורי לדור בשכונת עזרת ישראל. שכונה זו נקראת עתה רחוב עזרת ישראל מאחר שירדה מגדולתה, אולם היא שומרת עד היום משהו מצביונה ומדמותה שמלפנים. כל כולה רחוב אחד ללא מוצא. בקצהו עומדת הכנסיה המסיונרית האמריקאית הגובלת עם בנין בית החולים בקור חולים. עוד מספר בנינים שם על תלם כפי שהיו לפנים אם כי רופסים ודהויים ודומה עליך לפרקים כי עוד מעט ייצאו מתוכם דייריהם, כפי שאני זוכרם מילדותי, ויסבו לשיחה בשעות הערב בחצרם הקטנה.

בשכונות אלו קנו להם מושב גם עולים מרוסיה, צעירים וצעירות, “חלוצים” כפי שנהגו לכנותם. חומר אנושי זה היה מקובל וחביב עלינו ביותר אף שלא הקפיד על מנהגי דת ומסורת. הם לא היו מומרים להכעיס, שכניהם הספרדים סובלנים והעלימו עין מאותם מעשים קטנים של חלול שבת וכו'. בני העליה השניה הללו בחרו להתגורר בשכונות “ליברליות” שכן ידעו כי כאן לא יהיו נתונים לרדיפה קנאית. מטעם זה אולי שכן כאן בית דפוס “אחדות” ובסמוך לו בחרו לשבת גם חברי המערכת.

בפתח השכונה “עזרת ישראל” נמצא בית המרקחת של ניגר, הרוקח הרוסי קטן הקומה עם משקפי ה“פנסנה” על אפו. וסמוך לו עמדה המספרה של שמואל בריסקר, מעולי רוסיה אף הוא. בית המרקחת והמספרה שימשו מקום מפגש ושיחה ל“רבולוציונרים היהודים הרוסים” מעין מקלט ובית־עם בזעיר אנפין. הם התהלכו בתוכנו לבושים רובשקות, מכנסיהם מטולאים, קסקטים מעוכים לראשיהם ורגליהם היחפות נעולות סנדלי עור. היו מרבים בשתית תה ונזונים בלחם וזיתים. בעיקר מרבים היו לדבר, שטופים בוויכוחים עד שעות הלילה המאוחרות. כאן נוצר המגע הראשון בין המשכילים הירושלמיים לבין הסופרים העברים הצעירים עולי רוסיה.

זקנות ירושלים מספרות כי צעירים וצעירות אלה, “הרווקיה” כפי שקראו להם, היו כה רציניים במשך היום משהיו מזדמנים במוצאי שבתות בנשפים ובמסיבות שנערכו באולם בית העם, הפכו לאנשים אחרים. הם רקדו ושרו שירים עבריים ורוסיים. הופעתם החדירה למסיבות אוירה של שמחה ושובבות. עליזותן ושובבותן של “הצעירות הרוסיות” קסמו ל“סמינרסטים” הספרדים חניכי בתי המדרש למורים, האמונים על נימוסים מסורתיים, ונשאו אותן לנשים. בנות גולה הללו שלא הקפידו בנוהגים מסורתיים, השתוקקו אף הן להנשא דווקא לנוער ישראלי. מספרים כי בחורה רוסייה אחת אשר נישאה לאחד מטובי המלומדים הצעירים הספרדים מעולי סלוניק אמרה לפני עלותה ארצה שתינשא לצעיר הראשון שתפגוש בדרכה גם אם יהיה שחור.

צעירות רוסיות אלו, “רוסאס” כפי שכינו אותן, צעירי הספרדים קסמו להן על שום היותם ביישנים מטבעם. אורח חייהן היה פשוט. הסתפקו בחדר אחד שבו עמדה מטה, כסא ושולחן. יתר על כן. הן השכילו לסלול להן דרך אל לבותיהם של הורי בעליהן שברובם היו רבנים ספרדים. לשון הדיבור ביניהם היתה עברית מתובלת במלים חדישות.

כמו בכל שכונה משכונותיה של ירושלים בימי שלטונה של תורכיה עמדה בפתחה של שכונת עזרת ישראל “מנורת לוקס”, אשר שימשה גם מקום שעשועים לילדי הסביבה. לאורה בילו תושבי השכונה בערבי קיץ שעות רבות וגילגלו שיחה ביניהם. קרני אורה של מנורת הלוקס הגיעו הרחק עד לחומתה של הכנסיה האמריקאית שאטמה את הרחוב מצדו השני.

לשכונה היה שער ברזל שחלקו שקוע היה באדמה. משני צדדיו פתוחים היו אשנבים דרכם הציצו בני השכונה בשעות הערב ובשבתות אל העוברים ושבים ברחוב. שתים שלוש משפחות מאלו שעודני זוכר אותן מילדותי מתגוררות בשכונה עד היום ואין ברצונן להינתק מעליה. הוא הדבר גם בשאר שכונותיה העתיקות של ירושלים בהן מתגוררות עד היום מספר משפחות ותיקות, בחינת “שומרי החומות”. סמוך לכניסה, בשכנות לביתנו, התגוררה משפחת אלבארניס שנודעה במנהגיה היוצאים דופן. האב ושלושת בניו נהגו הרגלי חיים ארופיים. מדי ערב בערב היתה בעלת הבית וכן בתה עורכות את השולחן לסעודה לפי מנהג אירופה, היינו שלפני מושבו של כל אחד מבני הבית היתה מונחת צלחת מבריקה, כף, מזלג וסכין וכן מגבת וכוס נוצצת בנקיונה. יתירה מזו: הם דיברו ביניהם צרפתית, שרו שירים צרפתיים. אבי המשפחה החזיק חנות קטנה בעיר העתיקה וניתן לומר שלא היו עשירים ביותר. אולם חרף זאת לא ויתרו על הליכותיהם האציליות. שכניהם סיפרו כי בליל שישי נהגו לאכול מאכלי חלב בלבד. מנהגים אלה עוררו פליאה בעיני שאר המשפחות. הללו היו מטופלות בילדים רבים, ואימותינו שעתן לא היתה פנויה להתמסר לגינונים מעין אלו.

בשכונה זו התגורר הרב הצעיר רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל. הרב עוזיאל נודע בשקדנותו הרבה. יומם ולילה ישב על התורה. מדי בוקר בבוקר רואה הייתי אותו רוכב על חמורו הקטן שעה שחזר לביתו מבית המטבחיים. בבואו אל ביתו פשט את בגדיו המגואלים, התרחץ וישב אל השולחן לסעוד את לבו בכעכים טבולים בקפה וחלב. ספר היה פתוח לפניו והוא עיין בו בנחת וביישוב הדעת. אשתו הראשונה היתה ממשפחת ברוך, וככל בני משפחה זו היתה נוחה לכעוס. עולה של המשפחה היה מוטל עליה בלבד, שכן הרב עוזיאל לא הרבה להתעסק בעניני הבית. מספרים כי פעם פרצה שריפה במטבחם. אשתו החלה קוראת לו בן ציון בן ציון. אולם הוא לא נענה לה והמשיך לעיין בספרו, וכך עלה המטבח כולו באש. אולם נמצאו רבנים שעל שום היותם יושבי בית לרוב התערבו יתר על המידה בסדרי הבית. הדבר היה מעורר את חמתן של נשותיהם. אלו הציגו לדוגמה את הרב עוזיאל שגם בשעה שמטבחו עלה באש היה עומד מן הצד בלא להתערב. שנים מספר לפני מלחמת העולם הראשונה נתמנה הרב עוזיאל כחכם באשי ליפו וסביבתה. מזמן לזמן היה עולה לירושלים כדי לבקר את אמו הישישה. לאחר גלות יפו־תל אביב במלחמת העולם הראשונה נשא את אשתו השניה, בתו של המורה הישיש יצחק אלטראס. הרב עוזיאל נמנה בין ראשוני הרבנים אשר פשטו מעליהן את הקפטן (אנטרי) הרבני המסורתי ואביזריו. לבש חליפה ארופית ועליה גלימה שחורה. שרוולי גלימותיו היו ארוכים ובשעה שנשא את דרשותיו בפני הציבור בבית הכנסת נהג להפשילם עד לארכובותיו.

מול ביתנו, התגוררה המילדת סטוינובסקי עם שני בניה. בנה הצעיר ברוך שימש פועל בבית דפוסו של רפאל חיים כהן ומאחר שעסק בכתבי יד התיימר להיות “סופר”. בית הדפוס עצמו עמד מול השער של שכונת עזרת ישראל.

מרת סטוינובסקי היתה אשה בעלת קומה תמירה ולבושה כלבושן של נשים גיבורות הרומנים של סופרים צרפתים ורוסים – שמלה ארוכה ששובלה הגיעה עד לקרסוליים. לראשה חבשה כובע קש רחב־שוליים וצעיף דק ושקוף השתלשל ממנו וכיסה את הפנים להגנה מאבק הדרכים של ירושלים. כשעמדה לדבר הרימה את הצעיף מעל פיה וסנטרה עד לנחיריה. היא אצה לדרכה תמיד ושולי שמלתה הארוכה מרקדים. בידה האחת נשאה ילקוט מילדות שחור ועגול שבו הטמינה את כלי עבודתה.

בקרבת מקום הכניסה לשכונה עמד בית דפוסו של חוקר תולדות הישוב בארץ א. מ. לונץ. אנו ילדי השכונה עומדים היינו בפתח בית דפוסו ומסתכלים בפועלי־הדפוס שעה שעסקו בסידור האותיות בתיבותיהן ומנענעים את גופם כאילו הם עומדים בתפילה. פעמים היו מפזמים בין שפתיהם ניגון תפילה כלשהו לפי המלים שנתגלגלו להם באצבעותיהם בשעת סידורן. יראת־כבוד רבה רחשנו כלנו לחוקר הסגי נהור אשר עיניו הסומות היו פקוחות בשעת עבודתו. זכורני כי משהייתי פוגשו במדרכה שבקרבת השכונה עומד על מקומו ושוהה, הייתי אץ אליו, תופס דרך זהירות בשרוול בגדו ומסייע לו לעבור את הרחוב. נכונות זו לעזור לסומים עוד התגברה בי לאחר שנותחתי ברשתית עיני הימנית וטעמתי אחד מששים מטעמו של סבל זה.

בו ברחוב התגורר חכם יהושע בורלא, אבי הסופר יהודה בורלא. היה יהודי קטן־קומה ובעל זקן צהוב במקצת. עיניו הקטנות היו מחייכות תמיד ומשקפיו יורדים לו עד לאמצע אפו. בימי החורף התעטף בצעיף ששוליו מכורכים מסביב לצוארו. חכם יהושע בורלא היה יהודי זריז ושופע חיים, ומראהו כנער שהלבישוהו מצנפת וגלימה. דיבורו היה שקט כאילו תחנונים דיבר. אבל משנפגש עם אבא שוחחו זה עם זה בלבביות ולפניו היה שופך את מרי שיחו. לפעמים אף נראו דמעות בעיניו. יד הזמן פגעה בו קשות. נדמה היה לי כאילו דבקו בעיניו מקצת מן הדמעות שאמהות שפכו על קברה של רחל אמנו שהוא שמשה באהבה ובמסירות.

משגדלתי עמדתי על סוד עצבותו. חכם יהושע בורלא התיתם מאביו בגיל שש. סבל הרבה מחמת דוחק הפרנסה. בילדותו עבד אצל כורך ספרים ולמד את מלאכת כריכת ספרים, מלאכה שלא עסק בה. תחת זאת נהג לקרוא לפני המון העם בבית־הכנסת שבעיר העתיקה בשבתות את פרשת השבוע בלאדינו מתוך הספר “מעם לועז”.

משהזקין נהג להתפלל בבית הכנסת הגדול של בית היתומים הספרדי. בשבתות שבין פסח לשבועות, לאחר תפילת מנחה גדולה של שבת היה רומז לי לגשת אליו ובפנים מחייכות הוציא מחיקו פרוסת “מרבל” חברוני המעוטר ב“פניונס” – או אגוזי חברון עם קליפותיהם הירוקות ונותנם לי. חכם יהושע בורלא, היה, כאמור, ממונה על קבר רחל והוא אשר החזיק במפתחותיו. דלת הקבר נפתחה בימי ראש חודש, אך העונה הבוערת ביותר היתה בין ראש חודש אלול לערב יום הכפורים. אז היו ידיו מלאות עבודה. נשים סובבוהו, עמדו עליו וביקשוהו להתיר להן להדליק נר לנשמות יקיריהן. נרות־נשמה אלה דלקו בתוך “קראיות”, עששיות קטנות נתונות בנברשת גדולה אשר דמתה ללהבה עצומה שהאירה את האולם הקטן של הקבר.

בדירה נאה בקומה שניה בצדה הימני של השכונה התגורר חכם בן ציון פיזנטי. הרב פיזנטי חונן בכתב־יד נאה, שימש כסופר בית דין, והיו לו “מדרינאס” רבות, דהיינו נשים קשישות שעלו מן הגולה, שאמצו להם “איז’וס די ירושלים” (בנים של ירושלים). אלה דאגו למחסורן בשנות חייהן האחרונות, קראו לפניהן את המכתבים שקיבלו מבני משפחותיהן בגולה וכתבו להן את המכתבים אשר שיגרו לבני משפחותיהן. בשבתות ובחגים קדשו על היין בבתיהן ולפרקים אף הזמינו אותן לסעוד על שולחנם. לאחר פטירתן בשיבה טובה הם דאגו לסדרי הקבורה וערכו “לימודים” (מילדאדוס) לעלוי נשמתן.

חכם פיזאנטי עסק גם בשדכנות, אם לשם שמים ואם למען הפרנסה. עיסוק זה היה במיוחד נחלתם של רבנים בשל האימון שהבריות רחשו להם. וכשעלה בידו לזווג זיווגים היה הוא, הרב פיזנטי, ראש המסובים בטקס הארוסין ובחתונה. בחלקו נפלה מנה כפולה ומכופלת של סוכריות־שקדים לבנות (קונפיטיס בלנקוס די אלמינדרה), התקרובת החשובה ביותר ב“שמחות” מעין אלה, ומילא בהן את הכיסים הרחבים של קפטנו (האנטרי). בילדותי התרועעתי עם בנו יחידו וכשהייתי מבקרו בביתו נוהג היה לפתוח את מגרת שולחנו ולהראות לי את “אוצרו הטוב”, סוכריות שקדים לבנות שהייתי חומד אותן בלבי.

נהוג היה במסירת ארוסין ובחתונות להעניק לרב מנת סוכריות־שקדים נוספת בשביל אשתו הרוביסה, שמחמת טרדותיה לא יכלה להלוות אל בעלה. המנה הנוספת היתה מלווה בגינוני בקשה, “שלא יפקד מושבה” (די מוירטי קי נו מאנקי) לאמור, אמנם יש לה מכל טוב, ואין היא צריכה למנה זו של סוכריות, אולם משום כבודה אנו שולחים תשורה קטנה זאת למען תשמח גם היא בשמחתנו.

על הרבנית פיזנטי מספרים כי היא דקדקה מאד בדיני בשר וחלב. במטבחה היתה קערה ובה מי סיד בה טבלה את ידיה משהיתה עוסקת בכלי בשר ועוברת לאחר מכן לכלי חלב, וכן להיפך. את תפילותיה ידעה בעל פה, ובבקרה בעזרת נשים בימי שבת ומועד לא נזקקה לסידור. חזון נדיר באותם ימים.

בשכונת עזרת ישראל התגורר לאחר מלחמת העולם הראשונה הרב יעקב מאיר ראש הרבנים וראשון לציון. עמו התגורר גם חתנו חכם רפאל עזריאל, גבר יפה תואר, גבה קומה וזקנו־שחור. בלכתו ברחוב יפו היו ידיו נעות קדימה ואחורה. עתים ראיתיו מסב עם אבא ז“ל ב”ישיבה" שבביתנו, ישובים על הספה ואזנו של חכם רפאל עזריאל קרובה לפיו של אבא שכן כבד־אוזן היה במקצת. ביתו של הרב יעקב מאיר היה בית מועד לרבנים, בעיקר במוצאי שבתות שקיימו בהם תפילת ערבית בצוותא.

ביתו של הרב יעקב מאיר היה בן קומתיים, הדור ונאה בחיצוניותו ובפנימיותו. מדי ערב בערב ישב הרב בחדרו הגדול, רב־האור, וקיבל את פני מבקריו כשהוא לבוש חליפה ארופית שחורה. רק בחגים נהג הרב מאיר ללבוש “אנטרי” ועליו גלימה לבנה. על כל גלימותיו הן אלו של חול והן אלו של שבת נשא בצדן השמאלי של החזה פס משי צבעוני קטן אשר כאילו “רמז” על מספר אותות כבוד אשר זכה להם מאת מעצמות גדולות.

אבא ז"ל שהיה אף הוא בין באי הבית היה מספר על ארוחות הערב “המפוארות”, על הצלחות הלבנות המבריקות, על הסכינים והמזלגות הנוצצים, ועל המגבות הצחות שהיו תלויות בצווארי המסובים. ומשסיים את תיאוריו היה אבא מוסיף בנימה היתולית2 כדרכו לאמור: על השלחן העלו סרדינים קטנים, וכמה נאה היה מראה הדג הקטן בתוך הצלחת הגדולה והמבריקה. זו היתה אפוא סעודת ערב שנתעטרה בנוי וברק.

הרב יעקב מאיר דיבר צרפתית. באותם ימים שקדמו למלחמת העולם הראשונה, ראו רבנים קנאים במעשה זה פגם חמור. אולם לאחר מלחמת העולם הראשונה התפארו בו בני ירושלים ברבם שידע להתהלך בעזרת ידיעותיו עם אנשי שררה ומלכות מבני אומות העולם ועסקנים יהודים דגולים מהגולה. הוא הופיע לפני חברי ועדת קריין אשר ביקרה בארץ לפני המנדאט והגיש להם את ספר התנ"ך בתור “קושאן” המעיד על הקשר ועל החזקה של עם ישראל על אדמתו.

אל הרב יעקב מאיר נהג אבא לשלחני בשליחויות שונות. ואני, שמים עדי, כמה שנאתי את השליחויות הללו. חיל ורעדה אחזוני משהייתי מתקרב לבית. הרב מאיר הטיל עלי מורא ופחד, ולפני שנכנסתי לחדרו הייתי משנן לי היטב את דברי שליחותו של אבא לבל אכשל חלילה בלשוני.

ממול שכונת עזרת ישראל, בפינה שבסמטא המובילה לקולנוע עדן כיום, עמד בית קפה יוני. מדי ערב בערב היו באים אל המקום הזה צעירים יונים וערבים כדי לטעום מהמשקה הידוע באותם ימים, הוא העראק, שהוגש להם בכוסיות קטנות ובצירוף מספר צלחות קטנות של “מזה”, דהיינו מלפפונים וחצילים כבושים, וכל “שאר ירקות”, המגרים את התאבון. גם ה“שבאב” היהודי נהג לפעמים לבקר בבית קפה זה שבכל שעות היום והלילה נשמעו בו שירים יוניים, תורכים וערבים. ביחוד הפליא לנגן הצעיר אנטוניו, שבגיטרה הקטנה שלו, אשר נשא אותה תמיד תחת בית שחיו, הרבה להנעים את זמנם לא רק של באי בית הקפה אלא גם של אלה שהתגוררו בסביבתו.

בשעות הערב רואים היינו את בחורנו זה כשהוא משוטט בקרן הרחוב ומנגן ומזמר לפני נערותינו התמימות משירי יון הלוהטים, והללו עומדות ומאזינות לו בתשוקה3

מספרים כי באחד הערבים כטוב לבם ביין, הסירו הצעירים באי־בית הקפה את כובעיהם, כובעי הקש, ושאר מיני כובעים מעל ראשיהם, הניחום זה על גבי זה עד שהתרוממו לגובה רב. אז קמו והציתו אש בערימת הכובעים ויצאו סביבם במחול.

פעם אחת ניסו כמה מבני הנוער היוני לקעקע קירו של אחד הבתים שממול בית הקפה. מאחורי כתליו של בית זה התגוררה נערה צעירה אשר היתה עומדת תכופות ליד חלונה וסורקת שערה, ואגב כך נועצת עיניה בבחורים. הללו זממו “לחטוף” את הנערה באחד הלילות, כדרכם של גיבורים מסיפורי האהבים אשר קראו.

יום בא ובית־הקפה נסגר וגם אנטוניו שוב לא היה צעיר עוד, ואולם עדיין ממשיך ומפזם פזמוניו בלכתו ברחוב. סיפרו עליו כי היה פותח בשריקות פזמונו בשער יפו וממשיך בו עד הגיעו למחנה יהודה. מכאן חוזר היה שנית לשער יפו ופזמונו בפיו. בודדה ועצובה היתה שירתו ובודדים ועצובים נמשכו חייו.

מתחילה היתה שכונה עזרת ישראל פתוחה משני עבריה וכל כולה רחוב אחד בלבד. מי שרצה לעשות קפיצת הדרך מרחוב יפו לביה"ס למל או לבית העם די לו שיעבור את רחובה הראשי והיחידי של השכונה וכבר הגיע למחוז חפצו. אולם משמכר אותו “גביר” ירושלמי את חלקת הקרקע שעמדה בקצה השני של השכונה, דהיינו ברחוב הנביאים, למשלחת מסיונרית אמריקאית אשר הקימה עליה כנסיה, נסתם המעבר. צלה של הכנסיה העיב על תושבי הרחוב שבו התגוררו רבנים, בעלי בתים, סוחרים ובעלי מלאכה. כנסיה זו עמדה בפתח לבה (אה לה פונטה דיל קוראסון) של משפחת חכם בכור אלנקוה, המקובל והחסיד, שחלק מביתה גבל בגדרה של אותה כנסיה, נבלע לתוך שטחה ונצמד כמעט אל אחד מכתליה החיצוניים. כיום הפכה שכונה זו חלק צדדי מרחוב יפו.

אותם בתים שבהם התגוררו בעבר משפחות ירושלמיות ותיקות ונאורות, הפכו עתה לחנויות ולסדנאות. רק בקצהו של הרחוב עוד עומדים הבניינים כפי שעמדו בתחילת בנייתם. בביתו של הרב בכור אלנקוה הגובל עם הכנסיה מתגוררת היום בתו, אשת המנוח הרב יעקוב ברוך, מוסמך בית המדרש לרבנים בקושטא ומי ששימש מזכיר מועצת הרבנות הראשית. ומאחר ששימש במועצת הרבנות התיר לעצמו לחבוש מצנפת שחורה עגולה שלא כדוגמת מצנפותיהם של הרבנים הספרדים. מצנפת שחורה ועגולה זו רמזה כאילו מועמד בעליה למשרת רב ראשי באחת מערי הארץ. הרב בכור אלנקוה שלא זכה לגור בדירתו זו, שימש כיורשו של הרב החסיד פריסיאדו בכר משה, ראשה הרוחני של ישיבת המקובלים “בית אל”.

מפי מרת ברוך שמעתי פרטים על השכונה ועל תושביה כפי שהכירה מילדותה, היינו בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה. אף על פי שכל השכונה כולה לא היתה אלא רחוב אחד, ובתיה קטנים בני קומה אחת, דומה היה כי לפחות מחציתו של הישוב הירושלמי מסתופף בה.

כשאר שכונות זכתה גם שכונה זו לגנבים משלה אשר “מקרוב באו”. דהיינו פועלי הבנין של בית החולים “ביקור חולים” שהוקם בקרבת מקום. הללו עסקו בשתי מלאכות. ביום היו אוחזים באמת הבנין ומקימים נדבך על גבי נדבך באותו בנין ואילו בלילה שימשו אורחים לא קרואים בחצותיהם ובמטבחיהם של תושבי עזרת ישראל. וכדרכם של גנבים באותם ימים לא מאסו אף בתבשילים שהיו בקדרות. ואם לא מצאו תבשילים נטלו אל כלי המטבח. מגפת הגנבים התפשטה ללא מעצור עד שיום אחד קמו התושבים ועשו כמעשיהם של שאר בני השכונות, היינו העמידו להם חאג'. איש מבני “המע’רב או מבני כוש” (מרוקנים או אפריקאים) אשר שימש שומר. ואף אם לא עלה בידי השומר לתפוס גנבים הרי יראתם אותו וביחוד מוראו של הנבוט, זה המקל בעל הראש העגול והמסומר שימש מחסום בפני גנבים “חובבים” אלה ש“עבדו” מחוץ ל“שעות העבודה” הרגילות.

עדיין זכורה לי אשת חכם בכור אלנקוה שהכרתי בילדותי. זו היתה אשה קטנה ורזה שעיניה היו שופעות עצב. תמיד היתה עטופה צעיף שחור (שאל) ועל ראשה יאזמה שחורה. אבלה היתה על בנה שנקטף בדמי ימיו.

אחת הדמויות הבולטות בשכונה היה הצעיר נ. א. אביו שכל בחייו בנים רבים (באותם ימים שכלו הורים את מחצית הילדים אשר הביאו לעולם), ולכן הוסיף עליו בשעת לידתו מספר שמות כדי לשמרו מפני מרעין בישין. שמותיו היו איפוא מאיר (על שם מאיר בעל הנס) שלום (על שם רבי שלום שרעבי המקובל) ואליהו על שם אליהו הנביא.

דמותו של צעיר זה, בוגר הסמינר למורים העברי, עדיין עומדת לנגד עיני. הוא היה גבר גבה קומה וכובעו שמוט לו עד לעיניו. הרכיב משקפי “פנסנה” עם מסגרת שחורה, ועל כתפיו הרחבות תלויה היתה שכמיה שחורה שירדה עד לרגליו ועטפה את כל גופו החסון. הוא התהלך בודד ברחובות ירושלים. לפעמים סר לספריית אברבנאל ששכנה סמוך לכנסיה החבשית אשר ברחוב החבשים. ספריה זו היתה פתוחה גם בימי שבתות אחרי הצהרים וסרנו אליה כדי לדפדף בעתונות העברית והלועזית. בשעות שבת אלו, עטה אולם הקריאה הארוך בו עמדה שורה של שלחנות קטנים שחורים, מראה שונה מזה של ימות החול. בשעות אלו, שעות מנוחה של שבת, נתכנסו בו בחורי ישיבה שבאו מהשכונות הדתיות שמסביב, “הרווקיה” הרוסית עם הרובשקות שבאה לקרוא עתונות רוסית, וכן סמינריסטים ותלמידי הגמנסיה העברית ששכנה באותם ימים בשכונת הבוכרים. השלוה והשקט ששררו באולם הארוך והמואר באור השמש השוקעת, העלו שינה קלה בעפעפיהם של כמה קוראים שישבו בפינות שונות כשראשיהם רכונים על עתונים וחוברות.

נ. א. הופיע שעה שהכל היו שקועים בקריאה. הוא התעכב רגעים מספר בפתח האולם, העיף מבט על הנאספים וצעד לאחר מכן הישר פנימה, ניגש אל אחד המדפים נטל חוברת או עתון, דפדף בהם שעה קלה ויצא את האולם. אף אני, נמניתי עם אלה אשר סרו לעתים קרובות בשבתות לאותו אולם. משהייתי רואהו נתמלאתי עליו רחמים, דומה עלי כי לא ברגליו עלה במדרגות הספריה לעבר האולם, אלא ירד מן השמים, מעבר להרים הרחוקים הר הצופים או הר הזיתים הנשקפים אלינו מן המרפסת של הספריה וגלימתו השחורה פרושה באוויר לפניו. הוא לא פנה אל איש בדברים אלא עזב את האולם כאילו בחשאי, חובק בשתי זרועותיו את כתפיו, אוסף שולי גלימתו, כולו שקוע בהרהורים. זרותו ובדידותו גרמו לכך שכמה מילדי השכונות אבן ישראל ועזרת ישראל ירדו לחייו. מפי שארת בשר שלו שמעתי שנפטר בגיל עשרים ושבע. הוא היה גאון מדעי הטבע. במלחמת העולם הראשונה הסתתר מפני הבולשת התורכית יחד עם חברו למקצוע נתן שלם. כינוהו “רופא הטבע” על שום היותו טבעוני וחובב טבע נלהב.

אף היום משאני נכנס לשכונת עזרת ישראל נדמה לי שהנני רואהו עומד לפני כשם שעמד שם בימי ילדותי. הנני שומע את קול דיבורו, דיבור ברור ובהיר. כדרך המורים הצעירים נשא תמיד חבילת ספרים בשפות שונות בזרעותיו. אמרו עליו שהוא שלט בשתים־עשרה שפות. ימים ולילות שקוע היה בחדרו בין ספריו, או משוטט בשדות כשהוא אוסף אל תוך קופסאות מיני חרקים ויצורים שונים. מספרים היו עליו כי ידע להעריך גילו של כל עץ ועץ. משנפטר הותיר אחריו ארונות ומגרות אבנים וכל שאר חרקים ויצורים קטנים.



 

שכונת אבן ישראל    🔗

אמי, מנוחתה עדן, ולדנית היתה. אולם לא כל ילדיה נותרו בחיים. לאחר שקברה ילד או שנים, עברה לדירה אחרת. היא לא עצרה כוח להוסיף ולהתגורר בדירה שבה נולדו ילדי טיפוחיה ומשם נשאתם לקבורה. כך אירע כשגרנו בעיר העתיקה, בשכונת ימין משה, ובאבן ישראל. את הימים הראשונים לשבתם בעזרת ישראל בילו ההורים בישיבת “שבעה” על מותה של אחות בת עשר. שנים מעטות בלבד גרנו בשכונה זו, ולאחר מכן עברנו לאבן ישראל ובה התגוררנו למעלה מעשר שנים. מכאן שזכרונות הילדות על שכונה זו מרובים משאר זכרונותי, אם כי לאמיתו של דבר היה הרבה מן המשותף לכל השכונות שהזכרתי. בגלל סמיכותן זו לזו אפשר היה לראות בהן שכונה אחת שרחוב אחד בלבד מפריד ביניהן, הוא רחוב יפו.

שכונות אלו שכנו, ושוכנות, ב“תחילת העליה” של רחוב יפו בואכה מחנה־יהודה (לה אסוב’ידה די מחנה יהודה). כאן היו הסוסים אוזרים כוח ומושכים את העלה והעגלון מצליף עליהם בשוטו לזרזם עוד יותר. פה היו הילדים עומדים ורואים בצערם של הסוסים הנותנים גופם למכים ומאמצים שרירי רגליהם ומושכים בכל עוז בעגלה שמספר נוסעיה, והעגלון עמם, שבעה.

וזה סדר הישיבה בעגלה: העגלון על דוכנו. לידו איש־המשק של מוסד כלשהו, מאלה שעמדו משני צדדיו של רחוב יפו, כגון בית יתומים, מושב זקנים ועוד. לרגליו של זה הוצמדו הסלים שבהם הפירות והירקות והבשר שנקנו בשוקי העיר העתיקה למען הזקנים והיתומים של מוסדות אלה. שלושה נוסעים נכבדים נשואי־פנים ישבו בכסא הרחב שבתוך העגלה ושניים אחרים, בעיקר צעירים, ילדים, ישבו על הכסא המתקפל, הנמצא מתחת למושבו של העגלון, המוציאו משם בשעת צורך בלבד, כלומר כשהיו הנוסעים מרובים. ואולם בשעה שהעגלה נסעה “ספיסיאל” (איסקארסה) כלומר נסיעה מיוחדת, ישב הנוסע במושב הפנימי הרחב והכסא הקטן היה בבחינת בל ייראה ובל יימצא.

קטע רחוב יפו שבין נחלת שבעה למחנה יהודה היה זירת האירועים העיקרית וכל שהתרחש בו משך את כל ילדי השכונה לצדי הדרכים. דבר זה שימש מקור דאגה לאמותינו שחששו מפני העגלות הדוהרות הנה־ושוב.

במלחמת העולם הראשונה חולפים היו ברחוב גדודי צבא תורכי בדרכם אל השדות הרחוקים (כיום עומדים עליהם בניני־האומה), שם ערכו אמוניהם. לפנות ערב היו חוזרים בדרך זו עצמה, רוביהם תלויים על כתפיהם, הליכתם מרושלת ועל פניהם עייפות רבה. פניהם היו מועדות לעבר הקסרקטינים שבשער יפו. הם היו שרים שירים תורכיים עצובים. רנו נהגנו ללוותם כברת דרך וזכינו בחיוכיהם רוויי־הגעגועים אל בני משפחותיהם שהשאירו אחריהם באנטוליה הרחוקה. קשה היתה עלינו הפרידה משירתם הנוגה.

אנו הילדים מלווים היינו תכופות את “הטאבור” (הגדוד) עד למגרש הרוסים שבנייניו הרחבים והגדולים שימשו בית חולים צבאי וקסרקטיני צבא.

אך ראינו את הגדוד נערך שורות שורות בצורת ריבוע ידענו כי מובטחת לנו הצגה קורעת לב. אחד החיילים סרח בוודאי בשעת האמונים ועתה יבוא על ענשו.

מתופפים עמדו ליד השורה הראשונה. לתוך הריבוע הוכנס חייל. פניו היו חוורים וכל אברי גופו רעדו. חייל אחד חלץ מעל הקרבן את נעליו ושם את רגליו בסד, חיל שני עמד לצדו ובשוט שבידו החל להלקותו על רגליו וגופו. קול צעקותיו של הקרבן הוחרשו על ידי תפתוף התופים, תפתוף שקט,חרישי ועצוב. מזמן לזמן היה הרופא הצבאי בודק את מצבו וקובע באיזו מידה יכול הוא לשאת את המכות.

נסתיימה ההלקאה, קם החייל בשארית כוחו, הצדיע, וחבריו החיילים שעמדו סביבו קראו בקול “פאדישה ג’וק יאשה” (יחי מלכנו לעולם). החיילים שמסביב ידעו מהו מוסר השכל הנובע מן המעשה שהוצג לפניהם.

רגשי השמחה שמילאו את לבנו כשהיינו צועדים לעבר מגרש הרוסים שעה ששבו החיילים ממגרש האמונים שבשכונת אבו אל בצל, הועבו ונעכרו. על משכבנו בלילה ביעתונו חלומות רעים. דמותו של החייל האומלל עמדה לנגד עינינו והתעוררנו אחוזי פחד וכאב לב.

* * *

שכונות אבן ישראל ועזרת ישראל עמדו זו מול זו ובהן התגוררו משפחות אשכנזיות וספרדיות בצוותה ובלא חציצה כלשהי. האשכנזים לימדו לשונם לדבר ספרדית שהיתה באותם ימים שפת “השלטון”.

שכונת אבן ישראל שונה היתה משאר שכונות. שערי ברזל לא הוקמו בכניסותיהם ושימשה מעין קפנדריה לכל מי שרצה לעבור מרחוב יפו לרחוב אגריפס והשכונות שמעבר לרחוב אגריפס, וכן להיפך. רוכלים ותגרנים למיניהם אף היו בין העוברים ושבים שעשו קפנדריה. הכניסה הראשית היתה מקורה ושימשה מחסה מפני הגשם. שתי פינותיה היו משתנות לכל עובר אורח. כשהיינו חוזרים הביתה בלילות חורף חשוכים דרך כניסה מקורה זו היינו חוששים כאן מפני “שדים” ו“גנבים”.

זו היתה שכונה מעורבת, משפחות של פועלים, בעלי מלאכה ואלמנות זקנות בצד סוחרים אמידים, רבנים ועסקני־ציבור. כן התגוררו בה סמינריסטים ו“אליאנסיסטים” – תרבות צרפת ותרבות עבר דרו בכפיפה אחת. בין שאר תושביה היתה גם קבוצה של צעירים סלוניקאים שעלו לארץ בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה, ולצדם “חלוצים” רוסים לובשים “רובשקות”.

שכונה זו היתה חלק מן “המרכז”. תמיד היתה בתנועה. מתיישביה הראשונים מספרם היה “אבן”, כלומר חמשים־ושלושה, והיא עומדת עד היום כפי שעמדה בימי ילדותי. חלו בה שינויים מעטים בלבד, בעיקר בחזיתה הפונה לרחוב יפו, שכמה מבתי המגורים הפכו לבתי־עסק. השכונה בנויה בצורת ריבוע ובאמצעיתה חצר גדולה. החצר, מרוצפת אבנים בעיקר. חמשה בורות היו בה – שניים בחלק העליון של החצר ושלושה בחלקה התחתון.

לשכונה ארבע כניסות, שתיים מהן פונות לרחוב יפו ושתיים לרחוב אגריפס, וכל העובר בה יווכח כי בניין השכונה הופקד בידי “אדריכלים” ו“מהנדסים” שעשו בה כטוב בעיניהם. כל בית שונה מחברו, בתים בני קומה אחת ובתים בני שתי קומות ושלוש, ואילו ביתה שלך האלמנה רבקה ליוואי האמריקאית בן ארבע קומות. זה היה “גורד השחקים” של השכונה, שממרומיו נהגה גברת רבקה האלמנה לנהל שיחות באידיש ובספרדית עם דייריה למטה.

גנים לא היו בה פרט לעץ־תות שבעונת פריחתו נגעו ענפיו בחלונות דירתה של סבתי ושרשיו התפרנסו בעקר מבור השופכין שעמד בקרבתו, בור שנהגו להריקו פעמים אחדות בשנה לעיני כל הקהל עדת בני ישראל שהתענו ימים על ימים מהריחות הרעים שהתפשטו בשכונה. משהחלו פירותיו של עץ זה להבשיל, עמדנו, אנו הילדים, תחתיו מנסים לטפס עליו ולאסוף את “פרי הבכורים”.

רוב תושבי השכונה היו ספרדים, ילידי ירושלים ויוצאי תורכיה, ומיעוטם אשכנזים. הללו בנו בית כנסת מיוחד העומד על תלו עד עצם היום הזה ושערו פתוח לעבר רחוב אגריפס.

כמה מסמטאותיה של השכונה צרות היו ביותר, קרן שמש לא חדרה לתוכן. בלילות חושך חוששים היינו לעבור בהן. אולם השכונה גופה על חצרה המרווח, היתה טובלת בחמה וכבסים התנופפו פה ושם. אולם בימות החורף שטפו את החצר והסמטאות נחלי מים רבים שירדו “מהרמה” דהיינו, מחלקה העליון של החצר, זרמו על פני המדרגות והיו לאפיק שפרץ החוצה עד לרחוב יפו. ופה התחבר הנחל עם “הנהר הגדול” שזרם ממחנה יהודה ונשפך במורד הדרך לברכת ממילא.

החיים עברו עלינו בחצר הגדולה של השכונה. ניצב בטבורה של החצר, מפנה הייתי פני לעבר הבית בו התגוררו אחדים מחברי, וכך היינו מסיחים זה עם זה, אני למטה והוא למעלה. לא ראיתי צורך לכתת רגלי כדי לעלות אליו. ובהגיע השעה לחזור הביתה, די היה בקריאה יחידה מפי אמותינו שבקעה מתוך החלונות הפונים אל החצר וכבר היינו נושאים רגלינו לרוץ הביתה.

בורות השופכין שבשכונה הורקו באמצעות פחים שהוטענו מלאים עד אפס מקום, על גבי חמורים, שניים שניים מכל צד ופועלים מחמרים אחריהם ומובילים אותם לעבר השדות הרחוקים. בזו הדרך היו מזבלים את השדות. מאוחר יותר, בתקופת המנדאט, השתמשה העיריה במכוניות אשר שאבו את הדומן בעזרת משאבה וצינור גומי.

יום שבו הריקו את הבורות היה יום עינויים לכל תושבי השכונה. העבודה היתה נעשית מאור הבוקר ועד לאחר שקיעת החמה. הילדים הוזהרו לבל יתקרבו אל הבורות, אולם לא נשמענו ועל אף הריחות הרעים עמדנו בקרבת מקום כדי לראות כיצד העבודה מתבצעת.

בין הפועלים שעסקו בהרקת הבורות חגורים שקים, חיבבנו במיוחד את חכם אברהם, יהודי נמוך קומה וממורמר תמיד. זקן גדול ירד על חזהו, דיבורו היה שוטף ופניו מלאים דאגה וצער. חמור קטן היה לו שעליו העמיס ארבעה פחים והוא צועד לאטו כורע תחת משֹאו הכבד. חכם אברהם היה מחמר אחריו, מקל קטן בידו, מבטו לפניו וכולו שקוע בשיחה עם חמורו. אהבנו ללכת בעקבותיו כדי לשמוע את השיחה שהתנהלה בינו לבין חמורו. בה בשעה מחזיקים היינו את כפות ידינו בפינו ועוצרים בעד הצחוק שעמד לפרוץ. הוא תינה לפני חמורו את צרותיו ודאגותיו. משראהו מעלה ומוריד את ראשו היה הדבר לו לאות כי הוא, החמור, משתתף בצערו. זו היתה שיחה סטרית, חשנו כי חמורו הקטן מבין ל“סוד שיח” זה של בעליו. אזניו הקטנות היו נטויות תמיד לאחור מתאמצות לקלוט כל מלה של שיח בעליו. הבריות קראו לו דרך היתול אברהם החותן (קוסוויגרו).

אולם לא תמיד שבע חכם אברהם נחת מחמורו. פעמים נאלץ להוריד על גבי הכחוש את נחת מק. מספרים כי פעם התקרב חכם אברהם אל אוזן חמורו ונשכה מרוב כעס וזעם.

שיחותיו עם חמורו התנהלו בספרדית עסיסית מתובלת לפעמים במלים עבריות וערביות. אבל כנראה שהחמור לא שאל את אברהם לפשרן של מלים אלו.

כשפגשנו את אברהם ללא חמורו, כגון בשבתות ובחגים, לא היינו מדמים בנפשנו כי הוא עסוק במלאכה בזויה זו. אולם בלבנו אמרנו כי הוא מקיים את המימרה “פשוט נבלה בשוק ואל תצטרך לבריות”. אותה שעה דומה היה לבעל בית אמיד מאותם בעלי בתים שעלו לארץ מאחת מארצות הבלקן. היה זה אדם שונה לחלוטין, דעתו מבודחת ושיחתו עם הבריות נעימה ורצופה היתול.

אולם לא כן בימי החול. לפתע הפך לאיש אחר. משאו ומתנו עם הבריות בעניני פרנסה הדאיבו את לבו, עשו אותו מר נפש. ולפני מי ישפוך את מרי שיחו אם לא לפני חמורו הקטן והחמוד?.

שתי תיבות עץ תלויות היו על גב חמורו משני צדדיו ובתוכם שני פחים ישנים ללא מכסה שדפנותיהם מעוכים. הפחים היו מלאים עד גדותיהם מי שופכין שנשאבו מהבורות והורקו הרחק בשדות. ואולם עד שחמורו של אברהם הגיע לשם, כבר לא נותר בפחים מהדומן אלא כדי מחצית קיבולם, מחציתו השנייה נשפכה בדרך. משנסתתמה פעולת ההרקה נועד לאברהם תפקיד חדש. עמדו וקשרו אותו בחבלים והורידוהו אל מעמקי הבור למען יראה בעיניו אם אמנם הורק הבור עד תומו, ולא השאירו בתחתית הבור דומן כלשהו. על פי עדותו נטלו הפועלים את שכרם מידי הגבאים.

ברבות הימים הלכה ונתמעטה פעולת הרקתם של בורות שופכין בשכונות בדרכים שהיו מקובלות מדורי דורות. עתה נעשתה ההרקה בעזרת מכונות שהביאה העיריה. מטה לחמו של אברהם נשבר וחמורו הפך לסתם סבל. בעליו העמיס על גבו שק קמח או סוכר לשם העברתם מחנויותיהם של הסיטונאים לחנויות המכולת שבשכונות. פעם כשהיה חמורו עולה משער יפו ועד לבנין העיריה ושק קמח על גבו, חשקה נפש החמור להינפש על פרדת דרכים זו. הוא כרע תחתיו קיפל רגליו, ושק הסוכר נשמט מעל גבו. ראה זאת אברהם והחל מדבר אל חמורו דברי כיבושין. פתח ואמר לו: בושה אתה ממיט עלי לפני קהל ועדה. (אנסינא מי סאס איג’אנדו לא קארא אל קאניו). האם אין בנמצא מקום לנוח ולהנפש מלבד פרשת דרכים זו? והרי ארבעה רחובות פרושים לפניך ועגלות ומרכבות חולפות עוברות בהם. מפיל אני תחינתי לפניך, אנא חוס נא ורחם עלי, קום ונמשיך בדרכנו. הנני מבטיח לך נאמנה כי תנוח כאוות נפשך. “דכילך”, אנא, חוס נא עלי ואל תבישני בפני קהל ועדה.

לאחר שפייסו בדברים התרכך לבו של החמור, ריחם על בעליו והתרומם. נזדרז אברהם והטעין עליו את השק שנית והמשיכו בדרכם עד למחוז חפצם.

בימי ילדותנו נהגנו לכנות את הבריות בכינויים שונים, אשר כמעט והשכיחו את שמותיהם האמיתיים. ואילו הם עצמם, בעלי הכינויים, קיבלו את ה“תארים” הללו ללא תרעומת, וכמו השלימו עמהם.

מי ידע, למשל, שהשם “ג’ארנא” (שכננו) הוא כינויו של יעקב מזרחי האופה? הכינוי “בולבול” ניתן לאחד מתושבי מונטיפיורי אשר גידל בביתו תרנגולות. מדי ערב בערב עומד היה האיש על סף חצרו ופונה אל העופות בקריאות: בול בול בול. “פאן בייאד” (לחם יבש) היה כינויו של איש יהודי שהיה מלקט פרוסות לחם יבשות. ברבות ימים הפך איש זה עתיר נכסים, אולם כינויו דבק בו עד סוף ימיו. אדם אחד אברהם שמו, מלאכתו היתה הסעת תושבים על גבי חמורים שהיה שֹוכר מהערבים אל קברי אבות וצדיקים, ואי משום כך היה כינויו אברהם החמר (אל אזנרו).

הכינוי אברהם החותן (איל קוסגויגרו) היה שם החיבה שהודבק למיודענו אברהם על שום מעשה שהיה.

זקנה אחת פתחה וסיפרה: אינך יודע מה הטעם (קומו נא סאב’יס) כינוהו כך? הלא אשתו של אברהם היתה משמשת כמזמינה קרובים וידידים אל מסיבות ארוסין, חתונות, ברית מילה, פדיון הבן וכו‘. את כל הזמנותיה היתה פותחת במלים: הנכם מוזמנים בשם החותן והחותנת וכו’ (די לה פרטי דיל קוסווגרו אי דילה קוסווגרה סאש קומבידאדוס) אי לכך קראו לבעלה חותן והיא עצמה חותנת.

אלו היו הזמנות בעל פה אשר באו במקום כרטיסי הזמנה או הודעות בעתונים כפי שמקובל היום. לא כל אדם היה זוכה בתפקיד זה, מוסיפה הזקנה ואומרת. בעלי תפקיד זה נדרשו מהם כשרונות מיוחדים, כגון לשון צחה, נעימות דיבור, סבר־פנים ובדיחות הדעת. כן היו צריכים להיות בקיאים בכל גינוני הנימוסין שהיו נוהגים בימי אבותינו.

וכיצד היתה אשתו של אברהם ממלאת את תפקידה?

משהגיעה אל חצר אחת עמדה על הסף וקראה בקול גדול: דרי מטה ודרי מעלה, האספו ובואו בשם וכו' וכו'. (אה לוס די אבאשו אי אה לוס די אריבה).

עיסוקו העיקרי של אברהם איל קוסוויגרו היה הורקת בורות שופכין, וכינוי מכובד זה בא לו בזכות אשתו שהיה בו כדי לשוות למלאכתו מקצת זוהר וברק של שמחה. אשתו של אברהם חוננה בכשרונות אלה ושימשה איפוא עזר כנגדו.

ביום הכיפורים השתדל חכם אברהם לחטוף אף הוא פסוק אחד מ“אל נורא עלילה”, פיוט שנוהגים לאמר בתפילת נעילה. אולם משרבו הקופצים לא ניתן לו להגיד את הפסוק כמנהגו. אומרים כי באותה שנה נפטר חכם אברהם מן העולם.

* * *

רחוב יפו משך את תשומת־לבנו גם בשל חנויותיו הרבות שבהן מכרו מיני־מתיקה שונים כגון ה“בנבליק” שהיתה לו תבנית של איטריות או צורה שטוחה אחרת ובקצהו שעשוע עשוי קרטון דמות־שעון. כן חומדים היינו בעינינו ומלקקים שפתותינו למראה הסוכריות הצבעוניות, העשויות גרגרי־אפונה טבולים במיץ סוכר מריר־מתוק. סוכריות מעין אלה היו מצויות בחנותו של חכם בן ציון לוי, אלא שצבען הפך שחור בגלל גדודי הזבובים אשר עטו עליהן. הסוכריות היו נתונות בתוך קופסות־פח ומשניגש חכם בן ציון לוי אל אחת הקופסות והתחיל לנקר בתוכה בידו, היו הזבובים נבהלים ופורחים; רק אז נגלה לעינינו הצבע הלבן של הסוכריות. איש נעים הליכות היה חכם בן ציון לוי. הוא נמנה עם אלה אשר “ראו עולם”, שכן יצא בשליחות לארצות המזרח לבוש אצטלה דרבנן והיה מספר לנו ולשכניו במוצאי־שבתות סיפורי מעשֹיות לרוב.

בימי הקיץ, כשגרוננו יבש מחמת חום לוהט ואבק לרוב, נמשכנו אל בית החרושת לסודה וגזוז של דוד גרינברג, שעמד באותם ימים בסמטה המובילה לקולנוע “עדן” היום. מבעד לדלת ולאשנבים רואים היינו את בקבוקי הסודה הקטנים והנוצצים שראשיהם מעוטרים “גולות” צבעוניות. משרצה אדם לשתות מן הבקבוק, לחץ באגודלו על הגולה וזו צנחה פנימה.

מר גרינברג היה יהודי נעים הליכות, פרקו נאה וזקן יורד לו על פי מידותיו. אבל את אשתו יראנו שכן היתה לה לזו, לא עלינו, עין של זכוכית.

מול הכניסה לעזרת ישראל עמדה חנות מכולת שלפי מושג אותם ימים נחשבה מהנכבדות והעשירות ביותר. חביות של דגים מעושנים עמדו בפתחה וצנצנות של סוכריות וכן קופסות השוקולדה הרוסית מלאו את מדפיה. שמו של בעל החנות היה משה ווין. אנו קראנו לו צרוד – “אל רונקו”, שכן בקושי אפשר היה לשמוע את קולו. סיפרו לנו כי הוושט בגרונו היה עשוי צינור אלומיניום. בחורף הרבינו לקנות את ה“גראטו” (נתחי דג מלוח) ואת דג הלקרדה, ואילו בימות הקיץ קנינו את “הסארדיליקאס”, סרדינים קטנים שהיו דבוקים זה לזה במלח וערבו לחכנו יותר מכל מאכל אחר. לא תמיד היה הקבאק (הקופיקה הרוסית) מצוי בידינו כדי להינות מהשוקולדה הרוסית, אולם ביקורינו בחנותו של “אל רונקו”, אף אם יצאנו ממנה בעינים חומדות בלבד, הרי היה בהם משום הנאה.

מצדה השני של אבן ישראל, דהיינו מצד רחוב אגריפס, היו החיים שונים ומגוונים. כאן עמדו אורווה של סוסים, “מוסך עגלות”, רפת ותנור לאפיית לחם. הרפת היתה קניינו של חכם מאיר, החלבן הבגדאדי. הוא היה גבר גבה־קומה, זקנו לבן וקטן, לבוש קפטן, (מעיל ארוך), וחבוש תרבוש. לדיבורו העברי היתה נימה עיראקית. כבר בשעות הבוקר המוקדמות נמצא משוטט בשכונה, מסובב על הבתים ויוצק חלב לתוך הכדים הקטנים שהגישו לו אמותינו. כסף לא קיבל תמורת החלב אלא פתקים של קרטון כדוגמת הפתקים לקבלת מים מהבורות. לפעמים התקלקל החלב ובעלת הבית היתה שומרת אותו כמות שהוא כדי להראותו לחלבן. זה היה בודקו, ומשנוכח כי אכן נכון הדבר היה יוצק חלב אחר תמורתו בלי שידרוש פתקים. תכופות הייתי עומד ומסתכל בחכם מאיר, עוקב בעיני אחר תנועותיו בעודו יוצק חלב. ריח עזים היה עולה היה עולה ממנו ומבגדיו.

סמוך לרפת עמד תנורו של סלימאן, האופה התימני שעיניו היו אחוזות דלקת מחמת חומה של האש שבקרבתה עמד תמיד. הוא היה סר־וזעף ומטפחת לבנה דהה קשורה לו סביב מצחו להקלת מיחושי־ראשו. סירי החמינים ומגשי־העוגות בידינו, פותחים היינו בבקשות אשר שיננו אמותינו בפינו. אלא שדי היה בגערה אחת מפיו כדי שנתחיל לגמגם ובסופו של דבר נסים היינו על נפשנו. יום אחד בשנה בלבד היה לבו טוב עליו – הוא יום הפורים. ביום זה הולך היה מבית לבית, טועם מעוגותיהם של לקוחות, גומע כוסית עראק ומקבל דמי־פורים. ביום זה הופך סלימאן התימני “כאחד האדם”.

לאחרונה ראיתיו רובץ באחת הפינות סמוך לקולנוע “עדן” בין שאר המון אדם היושבים בצד הדרך. הוא לא הושיט יד לא לאסוף נדבות אלא ישב כשראשו בין ברכיו ועיניו כהו מזוקן. אני הכרתיו, נגשתי אליו והחלפתי אתו מלים ואגב כך שמתי בידו נדבה. דיברנו קצרות על אותם ימים רחוקים שזכרם הטוב עוד שמור בלבו. סיפר לי כי הוא עלה לארץ בהיותו בן שלוש וכי אביו מת עליו בהיותו בתימן. כמדומה שלא הכירני, אך זכור זכר את סבתי בוליסה אסתר די פראג וכן את דודי בניה. רק עתה נודע לי שמו, שלום עוזרי. בהיפרדי מעליו שמתי לב כי הוא ישב סמוך לאותו תנור שבו בילה בעבר שנים רבות של חייו.

אבן־ישראל, כשאר שכונותיה של ירושלים, קיבלה מים במשורה, כלומר לפי פתקים. שומר אלג’יריאני או מרוקני שהתגורר בחדר קטן בסמוך לאחת הכניסות שמר עליה בלילות. גנבים פקדו את השכונה והימצאותו של שומר היתה להם לפעמים מחסום. ספרדים ואשכנזים חיו בשכונה זו בצוותא ובשלום. האשכנזים לימדו לשונם לדבר ספרדית ואנו הקטנים חיקינו את דיבורם.

בלילות הקיץ שימשו בורות השכונה מקומות בידור לבני הנוער שבשכונה. שיחות ושירים נשמעו כאן עד שעה מאוחרת בלילה, מלווים לפרקים בצלילי המנדולינה. המנדולינה היתה כלי־הנגינה העממי שבידי הנוער באותם ימים. לשמע צלילי המנדולינה היו תושבי השכונה פותחים את חלונותיהם ומקשיבים. בין הפורטים על כלי זה היתה גם דודתי רבקה, עלמה נאה ומלאת שמחת חיים אשר היתה קורעת את מיתרי הכלי מעוצם התרגשותה.

אנו הקטנים שמענו את נגינתם של המבוגרים, בהם גם אחיותיו הבכירות, כשאנו כבר מכונסים במיטותינו. צלילי המנדולינה הגיעו לאזנינו ממרחק והרדימונו. מלותיהם העבריות של מקצת שירים עדיין זכורות לי כגון “והיה בחשכת הלילה בערפל כי יתכס הים”, “לו ראית מעולם את רמזי כוכבי רום. לו ראית ולו הבנת אותם עד היום”, ו“אלון רב תלתלים אלון רב חמודות בין בדרך זוג יונים נצודות”. שירים האהובים עלי עד היום הזה. לחן השירים היה רוסי וזה שהקסימנו. לשירים העברים “מחופי ים קדם אתאנו אנחנו” ו“מחופי הירדן מארץ גלותי נפשי הנכאה נכספת” נצטרפו גם רומנסות ספרדיות ענוגות.

לפעמים הצטרפו לחבורה העליזה הזאת גם הסמינראסטים הסלוניקאים שהתגוררו בשכונה, ובמרחק מה מן הקבוצה ישב מקופל ומכונס בתוך עצמו שומר הלילה של השכונה החאג' המרוקאי שלא הבין לפשרן של שמחות אלו. מן הצד עמדו אנשי בית ספר אליאנס, בעלי התרבות הצרפתית צופים מגבוה על “הציונים המשוגעים” “הניכליס” (הניהלסטים). כך כנו אנשי כי"ח את בני העליות הראשונות.

הצרה של השכונה שימשה כעין “במת חזיון”. מעולם לא השתעממנו. תגרים, רוכלים וסוחרים למיניהם עברו דרכה בשעות הערב והבוקר וחשנו כאילו שותפים הננו לעסקיהם. הם לא שהו זמן רב בשכונה אלא באו, קראו את קריאותיהם ונעלמו, וכשרצו אחיותינו ואמותינו כי יסורו לבית היינו רודפים אחריהם דרך ארבעה הכניסות של השכונה כדי להחזירם. היכרנום על פי קולותיהם; את מוכר ה“בוזה” (הגלידה) את הגורג’ים מוכרי הבדים, את הרוכלים, את סוחרי הבגדים הבלויים.

בחורף היתה השכונה שקטה ושלוה. ואולם בימי “שמש” חלפו בה דרך ארבעה שעריה רוכלים שונים. ראשון להם היה “הארינה זם” חול נקי (ביידיש זאמט מובנו חול). חול למריקת כלי מטבח או פרימוסים מפוחמים ומקולקלים. המוכר היה ערבי קרוע בגדים שחמור קטן וכחוש הולך לפניו, או אחריו, ועליו שק חול. רחמינו נכמרו עליו. בתמימותנו חשבנו שהוא הביאו ברגל מחוף ימה של יפו. הוא נראה לנו כאחד הגבעונים שבאו אל יהושע. אולם עד מהרה נודע לנו כי את החול חפן מתוך המערות שבקרבת השכונה “בית יוסף” הסמוכה לאבו טור. החול נמכר לפי דליים. הבאנו לו כלי (קובו) והוא היה ממלאו במחיר מטליק אחד. נתמלא הדלי היינו דוחסים את החול אל קרקעיתו כדי לזכות בתוספת חופן אחד או שניים. תוספת זו לא ניתנה כיון ששקו הקטן לא הכיל אלא כעשרה דליים של חול.

רוכלי החול הופיעו על הרוב בבוקר. לאחר מכן הגיע תורם של רוכלי הבדים. אלה היו יהודים גורג’יים שצעקותיהם הדהדו בשכונה כעין מנגינה. הם קראו בשמות משונים כגון שטיט, קרפון וכסה, ונסתבר שהללו נמכרו לפי אמה, היינו ששים ושמונה סנטימטרים. הם עצמם קנו את הסחורה לפי מטר וההפרש היה מנת הרווח שלהם. הם דיברו ספרדית בהיגוי גורג’י. לפעמים נכשלו בלשונם ובמקום קרפון, סוג של בד, אמרו קפרון ואמותינו חייכו.

הסוחרים הגורג’ים צעירים וזקנים נראו כך בעינינו כענקים, כאשר נשאן על כתפיהם חבילות של גלילי בדים עטופים בסדין שדהה מרוב שימוש ובידם החזיקו באמת המידה העשויה ברזל. היינו עומדים ומסתכלים בהם בהתפעלות, ונדמה היה כאילו קורצו מחומר אחר. הם לא נתנו דעתם על קילוחי הגשם בחורף ששטפו בגדיהם ועל אגלי הזיעה בקיץ שנטפו ממצחיהם. מתחת לכובע הניחו מטפחת לספיגת הזיעה.

רוכלים אחרים שחלפו בשכונה היו מוכרי השמן והנפט. הללו נשאו את מרכולתם בשתי ידיהם. יד אחת אוחזת בפך השמן עם מידותיו התלויות במשפכו ויד שנייה מחזיקה בפך הנפט עם מידותיו ומשקליו שלו. לפעמים היו “ערבובי תחומים” וריח הנפט נתמהל בטעם השמן. הם היו בקיאים במלאכתם ואף טיפה, אם של שמן או נפט, לא נשפכה ארצה. מקצוע זה היה נחלתם של עולי פרס.

מחקים היינו קולותיהם של סוחרי הבדים הישנים וחוזרים על קריאתו של מתקן־השמשיות האשכנזי. זה התחבב עלינו במיוחד, שכן בהכנסו לשכונה דרך אחת הכניסות פתח במלה “מתקן” ואנו הילדים ענינו אחריו בקול גדול של “שמשיות”, נטל מאתנו את המלה “שמשיות” ואנו קראנו “מתקן”. כך נמשך דו־שיח זה רגעים מספר, עד שנעלם לאטו דרך אחת היציאות בלי שזכה בקונה אחד. אנו הילדים סבורים היינו כאילו מתקן שמשיות זה לא בא לבקש עבודה ופרנסה. כל מטרתו אינה אלא להשתעשע עמנו. “בדרן” זה הופיע במיוחד בימות הקיץ הלוהטים כשהורינו נזקקו למטריות. לא כן הנשים, כובעיהן רחבי־התיתורה שימשו להן מחסה מקרני השמש.

בקיץ הסתובבו נשים מרוקניות מתושבות העיר העתיקה עם נפות בידיהן וקראו “סווי כוסכוסו”, לאמור עושות כוסכוסו, המאכל הלאומי של תושבי מרוקו. אנו ישבנו על ידן במרפסות הבתים שטופות השמש ועקבנו אחרי מעשיהן. מסתכלים היינו כיצד הן הופכות את הקמח המהול בביצים ובשמן לגרגירים קטנים שירדו דרך חורי הנפה כטיפות שלג לבנות אל תוך הסדין הלבן.

כשביקשו אמותינו לנער את המזרנים והשמיכות של צמר גפן היו מזמינות את עושה השמיכות (הקלוג’ירו). זה בא וכלי מלאכתו עליו, היינו מין עוגב גדול בעל מיתר אחד, שהיה תלוי לו על כתפו. בתרמילו ידית גדולה של עץ שהיה “פורט” בה על העוגב. צלילי העוגב היו נעימים לאוזן, ועם התנפצותם התיזו גושי צמר שנפוצו סביב והפכו לנוצות לבנות.

עוד רוכלים הסתובבו בשכונה שלקוחותיהם היו הילדים. אלה היו מוכרי ה“בוזה” סוג גלידה עשויה מלימון. “חמלה מלאן” אגדים של חומצה קלויה, “שער אל בנאת” מיני אניצים מתוקים שדמו לשיער של בנות. משהופיעו הללו בשכונה היו הילדים מתגודדים סביבם, אולם מעטים בלבד היתה הפרוטה מצויה בידם כדי לקנות את שחשקה נפשם.

בעונת הקיץ ביקר בשכונה בעל הראינוע הנודד. זה היה ערבי גבה קומה אשר נשא על גבו תיבת פלאים שנקראה “צנדוק אל עג’אייב”. התיבה היתה עשויה עץ ודמתה לצריח. בתוכה היו תקועים שני מקלות וסביבם כרוכות יריעות נייר, כדוגמת ספר התורה הספרדי להבדיל; בעליה של התיבה החזיק בקצותיהם של המקלות וסובב אותם אט אט ותוך כדי כך נפרשו היריעות ולעינינו נגלו מראות ממראות שונים, פלאי־עולם ופלאי־טבע, נסיכים ונסיכות אשר נגזרו מתוך עתוני המזרח הקרוב והרחוק. בעל הראינוע ידע את תכנן של התמונות עלפה, ובשפה ערבית עסיסית ובניגון ערב היה מגולל את הרפתקאותיהם המצוירות.

אנו הקטנים עומדים היינו וצופים פנימה דרך זכוכית מגדלת ונהנים הנאה רבה מן המראות ומן המאורעות שהתרחשו על הבד אף על פי שרק מקצת מן המקצת מדבריו של הערבי נכנס למוחנו. אז בא הדמיון והשלים את החסר. עוד שעה ארוכה לאחר שהלך לו הערבי מגלגלים היינו בשיחה על המאורעות שראינו, וכל זאת במחיר של פרוטה אחת בלבד.

ביקורינו בראינוע היו נדירים ביותר. בירושלים היה מצוי רק ראינוע אחד אשר שכן בבניין פיינגולד שממול מגרש הרוסים. בניין זה קיים עד היום והוא מלא חנויות, דירות מחסנים וכו'. פעם ביובל היינו זוכים לראות קרקס אשר נטה אהלו בשדה בו קמה לאחר תחנת אגד.

* * *

כחמש עשרה משנות ילדותי עברו עלי בשכונת אבן ישראל. ביתנו שכן סמוך לגדר בית היתומים לצד רחוב יפו. אולם בבואי ובצאתי את השכונה חוצה הייתי אותה לארכה ולרחבה. נכנסתי ויצאתי דרך “הקנטרה” (הקמרון) האפלולי שעל גבול רחוב יפו, דרך שער הברזל של בית חינוך יתומים, וכן דרך מבואותיו וסימטאותיו של רחוב אגריפס.

קודש וחול שימשו בשכונה בערבוביה. כן בתיה שהיו שונים זה מזה במבניהם ובצורתם וכמוהם גם תושביה. רבנים ופשוטי עם, משכילים ויושבי קרנות, סוחרים אמידים ופועלים שחיו בדוחק התגוררו בצוותא. אולם הצד השווה שבכולם – השמחה שבמעונם. המוסד הקרוב ביותר לשכונה היה בית המדרש “דורש ציון” שבניינו קיים ועומד עד היום. אל המקום הזה הייתי מגיע דרך הכניסה שברחוב אגריפס. ואילו אל בית היתומים הספרדי הייתי נכנס מבעד לשער הקטן שבסמוך לבית. אל בית הספר תחכמוני ולכי"ח הלכתי דרך הקמרון החשוך (“הקנטרה”) שכבר הזכרתיו, אשר שתי פינותיו שימשו “חדרי שרות” לעוברי אורח שברחוב יפו, וזאת סמוך לבית המרקחת "למען ציון " של דודי.

* * *

ביתנו, כרבים מן הבניינים לא בלט במיוחד. כל כולו שלושה חדרים ומרפסת סגורה. חדר אחד נועד להורים ולילדים הקטנים, החדר האמצעי שימש “סלון” אולם בלילה הפך לחדר שנה לבנים הגדולים. החדר השלישי שהיה סמוך למדרגות הכניסה, שימש חדר “הישיבה” ובו עמדו שני שולחנות כתיבה, אחד לאבא ואחד לי, ארונות ספרים וספה שעליה נח אבא בשעות אחר הצהרים. המרפסת הסגורה שימשה חדר אוכל וסמוך לה המטבח. לאורך המרפסת עמד קיר שחציו התחתון היה עשוי עץ וחציו השני חלונות. בפינת המרפסת עמד “בנקטיקו”, היינו מעין בימה קטנה של עץ שעליה ישבה אמא לפוש בשעות הבוקר המוקדמות של האביב והקיץ ומסתכלת באילנות ובפרחים. ענפיו של אחד האילנות נגעו בחלונות המרפסת של ביתנו. אמא השכימה קום. וכשהקיצותי משנתי ראיתיה יושבת על אותה בימה, ראשה נשען על החלון, שקועה בהרהוריה ולפעמים אף ראיתיה קוראת בע"פ את תפילות הבוקר.

בשנות המלחמה העולמית הראשונה החרים הצבא הגרמני את בית היתומים הספרדי. הקומה העליונה הפכה למשרד וקצינים גרמנים נכנסו ויצאו בה. הקומה התחתונה שימשה למחסנים, וחלק ממנה הפך לאורוות סוסים. עודני זוכר את הקצינים הגרמנים שחרבות קצרות תלויות היו להם בחגורותיהם. עודני רואה אותו חיל גרמני אשר היה מטפל בסוסיו באהבה ובמסירות, האכיל אותם ממשמני הארץ שעה שעינינו רואות וכלות.

אני חוזר ומעלה בזכרוני מוצאי־שבת ערב חנוכה שעה שרחוב יפו היה הומה מחיילים תורכים אשר משכו רגליהם בדרכם ליריחו. בעקבותיהם היו הולכים קציני משטרה תורכיים, כגון איסטנבולי, (זה החזיק מעמד בתפקידו זה תקופה קצרה גם בתקופת המנדאט), עסלי וחוביישי, בידיהם מגלבים והם מכים בחיילים התורכים כדי לזרזם. בשעות הלילה המאוחרות כשדומה היה שכבר נתרוקן רחוב יפו מהחיילים התורכים, גילינו קבוצה קטנה מהם אשר הסתתרה באחד החדרים שבקומה התחתונה של בית היתומים. הם עקרו חלונות ודלתות והבעירו מדורה. השכנים הסתתרו מפניהם, חוששים שמא ידפקו על דלתם לבקש “אקמק”, לחם. אולם הם בילו את לילם האחרון מסביב למדורה ועם בוקר מוקדם עזבו החיילים התורכים האחרונים את ירושלים.

על בואה של מלחמת העולם הראשונה בישר “הכוכב בעל הזנב” (לה איסטריאה קון קולה) אשר עבר מעל שמיה של ירושלים. תושבי העיר, יהודים וערבים, שחזו במחזה בלתי שכיח זה, ניבאו כי אסון קרב ובא לעולם, והתהלכו אבלים וחפויי ראש. אכן הרעה לא בוששה לבוא. סימניה הראשונים של המלחמה נתגלו לפני עיני כבר ימים אחדים לפני הופעת הכוכב. בערב שבת, עוד בני משפחתי מתכוננים להסב אל השולחן לסעודת הערב, ראיתי כי פני אבי חרושים דאגה. הוא החזיק בידו את גליון העתון “החרות” שהופיע באותו יום אשר בישר באותיות של קידוש לבנה את דבר פרוץ המלחמה.

סימן ההיכר הראשון של המלחמה – המחלות הרבות שפרצו בירושלים עקב הלכלוך והזוהמה שבעיר. בשרנו שרץ כנים וכן גם הבגדים שעלינו. המחלה השכיחה ביותר היתה הטיפוס שגם אחותי הבכירה נפגעה בה. זוכר אני אותו בוקר כאשר לקחוה מחדר “הישיבה” של אבא ונשאוה על גבי אלונקה אל בית החולים “שערי צדק”. לפי מצוות הרופא בא חובש וגזז את שערותיה עד שרשיהן. שערות שחורות וארוכות היו לה לאחותי שעליהן היתה גאוותה. דמעות נוצצו בעיניה וארוכות היו לה לאחותי שעליהן היתה גאוותה. דמעות נוצצו בעיניה ובעיני הסובבים אותה כשנכרתו צמותיה ונשרו על הרצפה. אבדן שערותיה הדאיב לבה יותר מאשר מחלתה האנושה. היא ביקשה שיטמינו אותן בתוך שק למשמרת. בקשתה נתמלאה ואכן, לאחר שחזרה לאיתנה היתה ניגשת לפרקים אל ארון הבגדים בו טמון היה השק ושוקעת בהרהורים.

חללים רבים נפלו בעקבות מחלת החולירע. בשכונת מונטיפיורי בלבד נתגלו שלושים מקרים של חולירע. תושבים רבים נטשו את השכונה ונדדו למקומות אחרים. אשתו של חכם אליהו נסים מתה ממחלת החולירע,. ועודני זוכר – אומר א. ט. – כיצד באו אנשי מחלקת הבריאות התורכית וחיטו את הבית בתמיסת ליזול. תושבים נוצרים שהתגוררו בשכונה היוונית הסמוכה הזמינו כמה מידידיהם היהודים לבוא ולהתארח אצלם עד יעבור זעם. מי השופכין של השכונה אשר זרמו ברחובותיה ונשפכו לעבר שכונת שמאעה היו הגורם למחלה.

* * *

סמוך למקום מגורנו באבן ישראל התגוררה סבתי, אסתר אופטלקה, או כפי שקראו לה בוליסה אסתר די פראג, שכן סבי, בנו של רבי יצחק פראג יסד בשנת תרכ"ו (1864) את בית המדרש “דורש ציון”, נפטר בדמי ימיו. סבתי נשארה אלמנה צעירה ובכוחות עצמה בלבד גידלה את בניה ובנותיה.

סבתי התגוררה בדירה גדולה ורחבה. בילדותי התגוררו עמה שני בניה ושתי בנותיה. הדירה כללה חמשה חדרים. שנים מהם גדולים ושלשה קטנים. חלונותיו של חדר ה“סלון” השקיפו לעבר רחוב יפו וחלונותיה של ה“ישיבה” (כך כונה החדר בהיות סבי בחיים) פנו למדרש של אבן ישראל. ואנו, הנכדים, משהיינו מבקרים בימי שבתות אצל סבתי היינו מטיילים להנאתנו בין חדר הישיבה לסלון דהיינו משכונת אבן ישראל לרחוב יפו.

נוסף לחדרים אלו היה ממעל לחדר הישיבה חדר נוסף שאליו עלו במדרגות עץ. חדר זה שמש את דודי הצעיר.

המדרגות בהן עלינו אל בית סבתי ישנות ועקומות היו. המטבח וחדר השרות עמדו כחצר וסמוך להם רצפה העשויה רשת של מוטות ברזל שעליה נהגנו לעמוד ולהשקיף על דיירי הקומה התחתונה. יראה אחזה אותנו משהיינו עולים לביתה של סבתי. דלת עץ שבורה עמדה בכניסה וחושך שלט בה. אף־על־פי ששתי הקומות התחתונות היו תפוסות אף הן שלטה אפלולית בכל ונדמה היה לנו כי שדים ורוחות מסתודדים בפינות ומוכנים לצאת ממחבואם.

באמצע המדרגות העולות אל בית סבתי עמד חדר קטן שדלתו היתה סגורה תמיד. חדר זה עורר את סקרנותי והייתי חוקר את אמי על אודותיו. אמי הרבתה לספר על אבי סבי האשכנזי ועל “מידותיו המשונות” (המלה משונה, היתה שגורה בפי אמותינו שדיברו לאדינו) וכך סיפרה לי.

בחדר קטן זה, נפטר סבי רבי יצחק פראג, אמרה לי, החדר קטן הוא, חשוך וללא חלון וכל כולו פחות מד' אמות על ד' אמות. אני הספקתי עוד לבקרו בימיו האחרונים וסעדתי אותו על ערש דווי. אהבתיו על שנהג לפנקני שכן הייתי נכדתו הראשונה. הוא נהג לבקרני בשנותי הראשונות לנשואי, לנענע את עריסת אחותך הגדולה ולשיר לה שירים.

תכופות היה בא לבקרנו בביתנו אשר בעיר העתיקה, מוסיפה אמי ומספרת. ומשהיה רואה אותי טרודה בעניני הבית ואני עוד אשה צעירה שלא מלאו לי שמונה עשרה שנה, ללא עוזרת (כי מי חלם בימינו על עוזרת) היה ניגש לעריסה שבה שכבה אחותך הבכירה מנענע אותה בידו האחת ושר לה שיר שנשמע לי מוזר ומשונה כמוהו. אולי היה תרגומו של שיר אידי או הונגרי. רואה אני אותו יושב בגלימתו הרחבה ומצנפת גדולה של רבנים ספרדים על ראשו והוא שר בהברה אשכנזית עם ה“ר” הצרפתית.

“אה לה בודה די מושיקו דיגואימוס און פאשאריקו. קומיו איל מונדו אינטרו קידו און פידאסיקו”.

(בחתונתו של משה’לה שחטנו צפור אחת אכלו (מבשרה) כל האנשים ועוד נותר ממנו נתח קטן"). שיר ערש זה ששר סבי לאחותך שונה ומוזר היה משירי הערש הספרדים רווי הגעגועים של ארמונות ספרד ומלכיה ונערותיה היפות.

אדם גדול ומוזר היה, הוסיפה אמי, נוח לכעוס נוח לרצות, ולבו שופע אהבה לכל מי שנברא בצלם אלקים. מלבד בית המדרש דורש ציון שיסד בירושלים בשנת תרכ"ו, ארגן גם שעורי ערב למבוגרים. אלה שהקדימו לסגור את חנויותיהם בשעות הערב והצטרפו לשעורים קיבלו ממנו תמיכות חדשיות. הוא חונן בחוש פדגוגי וידע לנחש במה יעסוק כל אחד מתלמידיו לכשיגדלו.

בביתה של סבתי אם־אמי, שררה אוירה שונה מזו ששררה בחדרה הקטן והנקי של סבתי אם־אבי. הבית רעש תמיד. בנותיה ובניה, שהגיעו לפרקם, התהלכו בחמשת החדרים המרווחים תוך המולה רבה.

משהיו נפגשות שתי הסבתות עמדה סבתי הסלוניקאית, ביראת כבוד לפני סבתי המרסיליאנית, שדברה ספרדית וערבית ובימיה האחרונים גם עברית. זו היתה פגישה של שתי תרבויות שונות ורחוקות זו מזו. תרבות אחת טבעית, תמימה וישרה ותרבות שנייה, מלאת חיים, מעשית ופקחית. הרגשתי כי סבתי הסלוניקאית התבטלה לפני סבתי “הארופית” אשר הכירה בערכה ובחשיבותה.

חמשת החדרים המרווחים של סבתי היו מרוהטים ברהיטים ישנים. אף כי מצבה הכלכלי שפר עליה היא נהגה בחסכון רב. מנהגה עמנו היה “ארופי”, קר ואדיש. לא היה בה אותה החמימות שגילתה כלפנו סבתי הסלוניקאית.

ביתה של סבתי אם־אמי משך אותנו בצל “האוירה המודרנית” ששררה בו. אחת מבנותיה ניגנה במנדולינה רומנסות ושירים צרפתים ושעשעה אותנו. טיילנו לאורכו ולרוחבו של הפרוזדור בבית סבתי והסתכלנו בתמונות הרבות של בני המשפחה שהיו תלויות על הכתלים. בשבתות יושבים היינו סמוך לחלונות שפנו לרחוב יפו והסתכלנו בעגלות שהתנהלו לאטן ברחוב יפו ובעוברים ושבים. וכן השקפנו על גן החוילה של יוסף ביי נבון.

בחדר האורחים הגדול של סבתי תלויה על אחד הכתלים תמונה גדולה של רב שמראהו לא כשל רב ספרדי ואף לא של רב אשכנזי. סבתי היתה אומרת כי זאת היא תמונתו של חמיה, אבי בעלה, רבי יצחק פראג.

סבתי התהלכה בביתה כשצרור של מפתחות תלוי לה באבנטה. בעלת נכסים היתה. ואילו בידה של סבתי הסלוניקאית לא ראיתי אלא מפתח אחד בלבד, זה של דלת חדרה, שעטפה אותו במטפחת והיה טמון בכיס העמוק של קפטנה הסלוניקאי.

אמי נהגה לבקרני בשעות של אחרי הצהרים בשבתות. סבתי ישבה בפינת הספה ואמי לצדה, מתנה לפניה את צרותיה ואת קשי הפרנסה. ואילו סבתי במקום להקל עליה, היתה פורשת לפניה את צרותיה היא וכך היתה תמיד יוצאת אמי מעליה רגוזה. אותה שעה הייתי אני משתעשע במכשיר טלסקופי מוזר ומשונה בסוגו שנרכש בחו"ל. מכשיר זה נקרא בפינו “דורביל”, לאמור משקפת. זה היה מכשיר שבקצהו האחד שתי זכוכיות מגדלת נתונות בתוך מסגרת ובקצהו השני מונח קפיץ ברזל שבו היו שמים את התמונות. משהיינו מסתכלים בתמונה דרך הזכוכית המגדלת, היתה תמונה נראית גדולה ויפה יותר. התמונות הראו גנים וארמונות בערי ארופה.

אולם התמונה החביבה עלי ביותר היתה זו התלויה בחדר האוכל מעל לספה. זו עמדה ליד החלונות שהשקיפו על חצר שכונת אבן־ישראל.

כורע הייתי על ברכי, שֹם ראשי בין שתי כפות ידי, נושא עיני לעבר התמונה ומסתכל בה שעות תמימות שקוע בהרהורים. התמונה היתה עשויה קרטון, ללא זכוכית, כמותה ראיתי בבתים רבים בירושלים באותם ימים רחוקים.

התמונה הראתה גן עצים גדול. באמצע הגן עמדו עשר מדרגות, חמש מדרגות משמאל, חמש מדרגות מימין, אחת מעל גבי חברתה. על כל מדרגה היה חקוק מספר וכמה מלים בצרפתית. על המדרגה הראשונה מצד שמאל היה רשום מספר עשרובמדרגה שמעליה עשרים, וכך עד המדרגה החמישית שעליה היה רשום מספר חמשים. מכאן, דהיינו מהמדרגה החמישית שמימין ועד העשֹירית היו רשומים המספרים ששים, שבעים וכו' עד מאה.

מתחת למדרגה הראשונה עמדה עריסה בה שכב ילד יפה־תואר שהסתכל על השמים בעינים עליזות. תינוק זה גדל בינתים ובמדרגה שעליה חקוק מספר עשר, הפך לילד קטן שגילגל גלגל במקלו הקטן. במדרגה שמעליה עלם יפה תואר בן עשרים. במדרגה השלישית הופיע עלם עם בחירת לבו, במדרגה הרביעית עמד אותו זוג עם בנם הקטן. במדרגה החמישית הפך העלם לאדם מבוגר. מכאן ממרומי המדרגה החמישית, פנה הגבר לעבר חמשת המדרגות שעלה בהן, הסיר את כובעו מעל ראשו ונפרד מכל אלה העומדים בארבעת המדרגות הראשונות. תמונה זו באה להראות כיצד הוא נפרד מימי נעוריו ובחרותו. עתה הוא שם פניו לעבר השני והוא מתחיל יורד, היינו שם פעמיו לעבר החלק השני של חייו.

ברדתו במדרגות אלה קומתו אינה זקופה עוד, אלא נשען הוא על מקלו. גופו הולך הלוך ושחוח ברדתו ממדרגה למדרגה, ובהגיעו לעשירית יורד מעליה ויושב על כורסה, מכורבל במעילו מצפה הוא ליומו האחרון.

סיימה אמי את בקורה אצל סבתי, היא ניגשת אלי, מפסיקה את הרהורי, אוחזת בכפי הקטנה ושנינו פונים ויורדים במדרגות העקומות והחשוכות.

בשנת תרע"ט עבר בית־הדין הספרדי מהעיר העתיקה לאבן־ישראל. הוא שכן סמוך לבית סבתי, וכשהייתי מבקר בביתה, הייתי פוגש נשים עטופות צעיפים בלים יושבות על המדרגות התחתונות ומשוחחות במרירות ובעצב. הן חיכו לפתיחת מושבו של בית־הדין הספרדי.

בקרבת בית סבתי התגורר הסוחר אברהם עבאדי, אביו של המנוח יצחק א. עבאדי. מראהו היה כשל אחד מסוחרי דמשק. לבש קפטן, מעיל ארוך ותרבוש. היה גבר גבוה ויפה תואר. התפלל בבית הכנסת שבו התפללתי גם אני בימי ילדותי. מספרים כי בריב אשר פרץ בין הכפרים ליפתה לכפר השילוח, ומריבות כאלה היו שכיחות באותן שנים, נתבקש “אבו סלים” כך קראו לו על שם בנו הבכור, כי ישלים בין שני היריבים. ואכן לפי בקשת המוכתאר גוזלאן, מכפר השלוח, איש אמונו של אלברט ענתבי, ערך את הסולחה בביתו והשלום חזר על כנו.

* * *

מבין פינותיה הרבות של השכונה אהבתי במיוחד את הפינה שבה התגוררה סבתי בוליסה אסתר די פראג, עם שני בניה ושתי בנותיה. זו היתה הפינה העליזה ביותר שבשכונה. מכאן יצאו כל הבדיחות ומעשי הקונדס שמחולליהם היו דודי הרוקח ואחיו יששכר. מעשי שובבות אלה סיפרו עליהם ימים ושבועות תושבי השכונה כולם. עזר כנגדם שימשו שתי דודותי הצעירות וכן אחיותיו של שכנם עזרא חיון. אמו, אודיט (יהודית), אשכנזיה אשר התבוללה, לא עליכם, בין הספרדים והפכה להיות אויבת מושבעת של האשכנזים וכינתה אותם בשם “ניכליס” (ניהיליסטים), נצטרפה לפעמים לחבורת הוללים זו. אכן, פינה זו השפיעה ששון ושמחה על השכונה כולה. תכופות שאלתי את עצמי כיצד זימן האל את כל השובבים הללו בפינה אחת. חומר למעשי קונדס לא היה חסר להם כגון נסים גנין, בכור נחמה, שמש בית הדין, זקנים וזקנות שהתגוררו בשכונתם.

אני הייתי להוט ביותר אחרי דודי הצעיר יששכר שהיה מבלה בביתנו שעות מרובות בשנות מלחמת העולם הראשונה. הוא נאלץ להפסיק את לימודיו באוניברסיטה הישועית לרוקחות שבבירות, והתאמן בבית המרקחת של אחיו. אף־על־פי־כן מצא לו די זמן כדי לעמוד ולספר לאחותו הבכירה, היא אמי, את כל מעשי הקונדס שלו. בייחוד היה מרבה בסיפורים על מעשיו ו“התנכלויותיו” לזקנים וזקנות שבשכונתנו. אני הייתי יושב ליד אמי וגועה בצחוק, ואולם אבי היה גוער בו ומגנה את תעלוליו. אלא שלפעמים לא יכול היה אף הוא, אבי, להתאפק ופרץ בצחוק יחד עמנו. ואולם הוא היה מתעשת מיד, מרצין, נוטל ידי ומושכני עמו אל ה“ישיבה”.

אולם משהייתי מבקר בבית סבתי ושומע מפיה על מעשי הקונדס שהיה עושה עם עמו היה לבי נכמר עליה. סבתי התאלמנה בגיל צעיר וגידלה את בניה בעמל רב. שני בניה הבכירים למדו אחד רפואה ואחד רוקחות ורק זה, בן הזקונים שאינו ממהר לסיים את למודיו “שופך את דמה”. בשנות לימודיו בבירות, היה לפעמים מריץ טלגרמות לאמו ומבקשה שתעמיד מנין מתפללים ליד הכותל המערבי למען יתפללו לשלומו ולבריאותו. אך יחד עם התפילה לשלומו הוא ביקש גם “דורון” קטן, דהיינו כמה נפוליונים צרפתים נוצצים. סבתי האמינה לו בתחילה והייתה עושה רצונו, חוסכת פרוטה לפרוטה ושולחת לו את הנפוליונים. אולם לאחר מכן הבינה כי “הבן יקיר” שלה מהתל בה, וכי במקום ללמוד הוא מבלה את ימיו בבתי הקפה ובמקומות שעשועים בבירת מזרח מהוללה זו.

דודי זה נטה אלי חסד. היה מושכני אחריו עמו ומשתפני בתעלוליו כגון תפיסת כלבים וחתולים והחבאתם בבתי השרות, הפחדת זקנים וזקנות בלילות, ובעיקר עושה היה אותי שותף לחפושיו בארונות ובמזווים שעה שלא נמצאה סבתי בבית. היא היתה רגילה להסתיר מפניו את מעשה־הקדרה ודברי־המאפה והמתיקה כדי שלא יבולע לכל אלה בבת אחת, אולם דודי הצליח לגלות את מקומם ולעשות בהם כלה. ומשנתגלה המעשה היתה סבתי אומרת דרך רוגז, כביכול: השד יששכר כבר ביקר כאן (איל ווירקו די יששכר יא ויז’יטו אקי).

מעשי קונדס מסוג אחר היו עושים דודי הרוקח אליעזר וחברו עזרא חיון. הם נמנעו אמנם מלרדוף אחרי חתולים וכלבים ולא בחשו בארונות, אך ידעו לספר מעשיות דמיוניות לאנשים תמימים ובכך הוליכו שולל רבנים ופשוטי עם כאחד.

עסקי השדכנות שהיו נפוצים מאד בזמן שימשו סדנא לבדיחות ומהתלות לאין מספר. השדכנים היו מרובים, מהם מקצועיים ובעלי ותק, מהם חובבים שמשלא נמצאה להם פרנסה אחרת התחילו שולחים ידם במקצוע זה. ידי השדכנים היו מלאות עבודה באותם ימים. מי מבני הנוער לא נזקק לשדכן? מכיוון שכך, נמצאו גם שדכנים מדומים. צמד־חמד זה, דודי אליעזר אופטלקה ועזרא חיון, היו מביימים מצגות שידוכים. אחת מהצגות אלו היתה אירוסיו של דודי את בת אחותו. עזרא חיון התעטף באצטלא של רב ספרדי וערך את טקס האירוסין בנוכחות בני המשפחה. אלא ש“החתן” היה, לא עלינו, “שיכור” והשדכן מושכו בשרוולו ומתחנן לבל יביישו לפני הכלה. אכן, כאמור, צמד חמד. שיחותיהם היו מלוות הלצות וחידודין והם ניצלו חולשותיהם של בני אדם כדי לקנטרם. מובן מאליו כי כל מעשיהם אלה היו מטוב לב והבריות סלחו להם את משובתם.

בית המרקחת של דודי הפך בשעות הערב לכעין בית־קפה או מועדון. בתוכו, משני צדדיו, עמדו שני ספסלים עליהם ישבו נסים גגין, יוסף ברזאני, ועמהם סתם עוברי אורח אשר באו להטות אוזן, לשמוע ולהשמיע חדשות מבדחות ומשמחות. הוא עצמו, דודי, שקוע היה בהכנת התרופות ולא נמצא לו פנאי להתבדח עם אורחיו, אם כי מזמן לזמן היה מטיל לחלל הערה מבדחת.

בעונת החופש הגדול, שימשתי לו בחינת “עוזר”, בשכר מטליק אחד ליום. השכר היה אמנם מועט, אולם ההנאה שהסב לי הסינר הלבן שלבשתי לגופי לאחר שהדקתיו למותני שקולה היתה כנגד כל הון שבעולם. עם סינר לבן זה מתהלך הייתי לפרקים בשכונה וארשת פני רצינית. עיסוקי העיקרי בבית המרקחת הכנת “רג’ינה טראב’אז’אדה” דהיינו שמן קיק מעובד, שדמה למין נוזל לבן. ידעתי כי תרופה זו מיועדת לקטנים בני גילי שקיבתם התקלקלה שכן אני עצמי טעמתי את טעמה ועמדתי על טיבה. עומד הייתי ובוחש בעלי את התרופה ומכתשה במכתש קטן ולבן. רחמי נכמרו על עצמי ועל הילדים שנגזר עליהם לבלוע את המשקה הזה, אולם מתנחם הייתי למחשבה כי התרופה דרושה להבראתנו.

“קרבן תמיד” לדודי ולעזרא חיון היה שכנם בכור נחמה, שמש בית הדין הספרדי. קטן קומה היה האיש וזקנו ארוך ולבן. לבש קפטן ומעיל ארוך עליו שירד עד לברכיו. מטפחת צבעונית היתה מבצבצת מכיסו בה קינח את אפו וזקנו שהוכתם בכתמי טבאק לרוב. בכור נחמה, כל מראהו הליכתו, דיבורו, כמו חברו יחד וכאילו הזמינו את דודי וחברו להתל בו, כביכול והוא גופו מסיתם למעשי קונדס ומשתף פעולה אתם. לפעמים הוא התאונן על מחושים באזני דודי. הוא פנה אליו בלשון מיוחדת כגון “חי אליעזר, תרופה אחת קטנה למעני” (אה סי מי ביב’ה אליעזר אונה קוריקה). ודודי היה מתחיל לחקור אותו על מחושיו (בכור נחמה נשא לו באחרית ימיו אשה צעירה) ומרבה ברמזים. אז היה בכור נחמה מתפרץ ומטיח כנגדו קללה ערבית: יח’רב סנוג’ק יא באסטה, חדל לך, אל תשתה את דמי (נו מי ביב’אס לה סנגרי). הקללה הערבית “יח’רב סנוג’ק” פרושה, שתשבות שמחה במעונך. “סונוג'” הם המצלתיים הקטנים שרקדניות מחזיקות אותם בקצות אצבעותיהם בשעה שהן רוקדות ושרות בפני הקהל.

תנא דמסיע שחמש רפאלג’י אשכנזי החובש, שזקנו הארוך והלבן שיווה לו דמות של רב. הוא היה שכנם של אליעזר ועזרא. בשעות הערב של הקיץ היה זה יוצא אל חצרה של השכונה בתחתוניו הלבנים וקורא לתרנגולותיו בספרדית קיש קיש יאלה אריינטו, לאמור בבקשה התכבדו והואילו בטובכן להכנס הביתה ללון. והן, התרנגולות, היו הבריות מספרים צייתו לרפאלג’י אשכנזי ונכנסו בשקט ללול. רפאלג’י אשכנזי החובש היה דמות ידועה בירושלים, נאמן בית החולים רוטשילד. גבה קומה היה האיש וגופו עטוף סינר לבן תמיד. בכיס הסינר הסתיר מכשירי רפואה שונים, וביניהם צבת לעקירת שיניים. הוא לא נתן לחולה שהות להרים קול צעקה כי את טיפולו ביצע בזריזות מפתיעה. דמותו הגדולה סובבה בכל החצר כולה של בית החולים וקולו הרם רעד ברחבי האולם לקבלת החולים. ידע לדבר בלשונות שונות ופנה אל כל חולה בלשונו.

ואולם בשבתות ובחגים הפך רפאלג’י לאדם אחר. יושב היה בפתח ביתו לבוש “בלוזה” של שבת ומתבדח עם שכניו אליעזר אופטלקה ועזרא חיון. בין פורים לפסח הלך השוקה וקנה כבש קטן, לבן ורך, שהיה שוחטו לכבוד החג.

בימי ילדותי שֹררה בשכונה רוח ליברלית. חסידים שוטים לא נמצאו בה. הכל חיו יחדיו בהרמוניה. עברים, קנאי השפה העברית, עולים רוסים שזה מקרוב באו, עסקנים ורבנים שהשתדלו להתאים עצמם לדור החדש ו“צרפתים”, דהיינו מתבוללים למחצה. הללו היו ידועים ככופרים בביתם, כלומר עישנו בשבתות בחדרי חדרים, אולם כלפי חוץ היו יהודים לכל דבר. בימים הנוראים ביקרו בבית הכנסת ונתעטפו בטליתות משי מגוהצות.

אף הנשים כן. לא נמצאה אשה, ולו “המודרנית ביותר” שלא פקדה לפחות בימי חג ומועד את בית הכנסת. גם בימי שני וחמישי כשהיו “מוציאים ספר תורה” עמדו כמה נשים בעזרה עטופות ב“שלים”, צעיפים, ופורשות כפיים לעבר ספר התורה כשהתקרב לעזרה.

הרבנים בעיקר אלה שיצאו מתוך העם, לא נהגו בשררה. הם התנהגו אתנו כעם שווים. וכשהיו רבנים אלה, כגון בן ציון פרידיס, שמואל פדרו, בן ציון פיזנטי ויעקב פראנקו פוגשים בנו בשכונה הם נעצרו ושאלו לשלומנו. לא הפלו בין קטן לגדול והוסיפו על דבריהם כמה מלי עדוד.

גם הרבנים הגדולים שהתגוררו בשכונה נהגו בנו בלבביות אף כי טרודים היו ושקועים בהגות, הם חייכו לנו וצבטו את לחיינו. חכם ד. פ., הרב החביב שלפני כן התענה בגלות בבל בה שימש משך שנים מספר רב ראשי, היה כולו שופע שמחת חיים חרף צרותיו. במלחמת העולם הראשונה גויס בנו יחידו לצבא התורכי ולא שב בהותירו אשה ושתי בנות יתומות. חכם ד.פ. חיבר כמה ספרי שו“ת ושימש אב בית דין. בית דינו ישב אבא כחבר שלישי, ומחמת היותנו שכנים הרבה אבא לבקר בביתו. אשתו הרבנית היתה דברנית ומרבה ב”תוכחות". אולם הרב נהג בה באורך רוח. על אף גדולתו בתורה היה מתגלה לפעמים כאיש תם ביותר אשר קל היה להערים עליו, ומשנוכח כי הוליכוהו שולל לא התרעם וקיבל את הכל ברוח סלחנית.

דודי אליעזר אופטלקה וחברו עזרא חיון שמפאת תעלוליהם קראו להם “לוס מכפרים”, (שפרושה בשפת ההמון שובבים ועושי מעללים), עמדו באחד הימים שלאחר מלחמת העולם הראשונה ושוחחו לתומם. ראה אותם הרב ד. פ. והחל מתקרב אליהם כדי לשמוע “חדושים”, דהיינו חדשות. פתח דודי ואמר לחברו: האם שמעת על אנייה שהגיעה ליפו והביאה מטען גדול של סוכר, אורז וגפרורים? מצרכים אלה היו באותם ימים יקרי המציאות. השיב לו חיון, לא שמעתי על כך, אנא ספר. אומר לו דודי, נודע לי כי מצרכים אלה יימכרו במחירים נוחים. הרב העמיד תחילה פנים כאילו אין דבר זה מעניינו והחל מהרהר כשאצבעות ידו השמאלית עוברות ויורדות מסנטרו עד קצה זקנו הלבן. משראו השניים בכל החלו מפליגים בטיב הסחורות שבאו באותה אניה. לבסוף לא יכול היה עוד הרב להתאפק ופנה אליהם ואמר שמא תעשו טובה, הכניסו אותי גם כן לרשימה, למלה “רשימה” היה מובן מיוחד, באותם ימים, לאמור, צרפו גם אותי כדי שאהנה כמוכם, והשתדלו להשיג עבורי כמה רוטלים של אורז, סוכר, כמה קופסאות גפרורים ועוד. אורו פניהם של המשוחחים ושניהם כאחד פנו אליו בתורכית דווקה ואמרו: “באשוס טיני סיניור חכם”, על עיני וראשי אדוני הרב. הוציא עזרא חיון מכיסו פיסת ניר ועפרון והתחיל רושם את שמות המצרכים. משנתמלאה הרשימה פנה דודי לחברו ואמר לו: אבל יודע אתה אחי מה הצד הרע במצרכים אלו? אמר עזרא חיון לא. אומרים כי משטובלים את הסוכר במים הוא נמס מיד והופך לחול. שמע זאת הרב ואמר לו “אינברא” דהיינו מחק, אין לי צורך בכך. משיך חיון ואומר: מה על הגפרורים? משיב דודי: מספרים עליהם כי כשמדליקים אחד מיד נדלקים מאליהם כל הגפרורים שבקופסה. מששמע זאת הרב אמר: “אינברא” דהיינו מחק. וכך הלכו וסיפרו בגנותם של כל המצרכים שקסמו לרב עד שלא נותר אף מצרך אחד בכל הרשימה כולה.

שני הלצים העמידו פנים של צער. ואולם הרב הטוב והחביב פנה אליהם בדברי עידוד ונחמה ובחיוך על פניו אמר: ירחם ה', ממקום אחר ישלח שלומך… מאז הפכה במשפחתנו המלה “אינברא”, מחק, לסמל ודוגמה לתקוות אשר קווינו ויחלנו להגשמתן ונגוזו לאחר כהנדוף עשן.

גם הרב אברהם פילוסוף, גדול בתורה ויהודי חריף ושנון נתפתה לפעמים והיטה אוזן לבדיות אלו, אלא שמיד היה עומד על טיבם ואומר: אינפרימירו איל דיו אמי טודו מי סי אינטיינדי" לאמור, אלהים תחילה, הבנתי כוונתכם, ומסתלק מן המקום חביב ומלבב.

שונה משאר הרבנים היה הרב בנימין אלקוציר, כל מלה שיצאה מפיו היתה שקולה בסלע. הוא היה חריף וגדול בתורה, חשוך בנים ובודד בביתו. הלצים האמורים נהגו בו כבוד ולא העזו לשעשעו בבדיחותיהם.

בשכנות לבית סבתי התגורר החלפן מוטה חזן, גבר גבה קומה ונאה שדמה לאחד הסוחרים הערבים האמידים. הוא היה איש מצליח בעסקיו. נוסח דיבורו תערובת של ספרדית וערבית מרוקנית. היה יהודי תקיף כדרכם של כל בני המערב החיצון (צפון אפריקה). חלונות ביתה של סבתי היו סמוכים לגזוזטרת העץ הקטנה של ביתו אשר השקיפה על פני רחוב יפו. בביקורינו אצל סבתי מדי שבת בשבתו אחרי הצהרים רואים היינו אותו יושב בפינת הגזוזטרא, אצבעותיו מגלגלות את חרוזי מחרוזתו. בפינה אחרת ישבה אשתו הקטנה הצנומה מכונסת בתוך עצמה וכאילו מסתתרת מבעלה הגדול הזועף תמיד. זעפו גבר ביחוד בבין הערביים. מזמן לזמן הוא נשא את עיניו לראות אם הכוכבים, כוכבי מוצאי שבת, כבר התחילו מזהירים כדי להבדיל ולעשן סיגרה. כן גם השכנים מסביב. הללו ידועים היו כ“חששים”, דהיינו תאבים לעשון סירה, והשעות האחרונות של שבת נראו להם ארוכות מאד. לאחר מלחמת העולם הראשונה עקר מוסה בן חזן מביתו זה והלך לדור בחוילה יפה סמוך לבית החולים שערי צדק. ליד ביתו זה יושב היה ארוכות בערבים כשם שישב לפנים על גזוזטרתו הקטנה בשכונת אבן ישראל.

בביתה של סבתי התגוררה משפחת ברוך ולה ארבעה בנים ושתי בנות. את האב רואים היינו בסוף ימיו כשתרבושו צונח על עיניו והוא מהלך ברחובות שקוע במחשבותיו ולפעמים אף מדבר אל עצמו. סיפרו כי בהיותו בפריז, נטל ממנו שותפו את הונו ונמלט, והוא נשאר בעירום ובחוסר כל. בניו ז’קו, עזרא ומאיר צדו בלא טורח רב את לבותיהן של בנות השכונה, ואילו הבנות הנאות קלרה וסטלה, בעלות העינים הירוקות, התחבבו על צעירי השכונה. באחד הימים נודע כי קלרה נישאה לעשיר חלבי. (בנה של סטלה, אליהו בן צור, נתלה בתקופת המנדט באשמת רצח הלורד מוין בקהיר). “חטיפות” מעין אלה של צעירות ירושלמיות נאות על ידי עשירים שבאו מארצות רחוקות גרמו לבחורי ירושלים עגמת נפש. בצר להם נתמלאו הצעירים הללו, המאוכזבים, רוח שירה בה תינו את יגונם וכאבם. משורר אלמוני אחד חיבר לכבודה של הצעירה קלרה ברוך את השיר הבא.

קלארה ברוך שמי

ומקסימה את הבחורים

על חלונך תליתי את עצמי

כמו כבש

קלארה ברוך מי יאמו יו

טריסלנו אה לוס מאנסיב’וס

אינטו ב’ינטאנה יו מי אין קולני

פרופריו קומו און קרנרו

– – – –

דרך דלתך עברתי

מצאתיה נעולה

נשקתי את המנעול

כאילו נשקתי את לחייך.

יצאה אמך ואמרה לי

שרוף אהבה הנך בחורי

פור לה טו פוירטה יו פאסי

לה טופי יו סיראדה

לה יאב’ידורה יו כיזי

קומו ביזאר טוס קאראס

סאליו טו מאדרי אי מי דישו

סאם קימארו מנסיכו.

– – – –

אם תושבי ימין משה, ברובם הגדול מוצאם היה מהעיר העתיקה, אשר יום אחד גמרו אומר לצאת מבין החומות ובאו לשכון ב“הר הטוב”, היא שכונת ימין משה, הרי חלק גדול מתושבי השכונות החדשות שקמו לארכו של רחוב יפו, נמנה על עולים חדשים שהגיעו ארצה מהגולה לאחר מלחמת יון ותורכיה בשנת 1912 וערב מלחמת העולם הראשונה.

לפני מלחמת העולם הראשונה התגוררו בשכונתנו מספר משפחות חברוניות שילדיהן באו לירושלים לשם לימוד תורה במוסדות החינוך שבה. בתחילה למדו בישיבתה המפורסמת של חברון, ישיבתו של הגאו חזקיהו מדיני. אך לאחר מכן באו לשחר השכלה בירושלים. בין אלה יש למנות את משפחת מני, פרנקו, קאסטיל וחסון שהפכו ירושלמיים לכל דבר. בין יוצאי חברון שפעלו בירושלים באותם ימים בלט הצעיר דוד אגבאבא (אבישר, לאחר מכן) שהיה מופיע לפרקים בביתנו וגלימה שחורה (פלירינה) תלויה לו על כתפיו. דוד אבישר היה המנהלו של ה“תלמוד תורה”, אשר שכן בעיר העתיקה ושיחתו עם אבא נסבה על הריפורמות שהנהיג במוסד בשיתוף עוד מספר מורים מודרניים שכיהנו בו. הוא היה בעל בטחון עצמי, תקיף ומשכנע. דרך דיבורו וצחות השפה העברית שבפיו הלהיבו את בני הנוער הספרדי והוא היה להם בבחינת סמל העברית. מכל צעירי חברון הוא היה היחיד שירד אל המון העם הספרדי.

המשפחות החברוניות השתלבו בחיי החברה והכלכלה בירושלים. אחת מהן, משפחת לוי, שהבריות הוסיפו לבניה את הכינוי “לוס ח’ליליס'” החברונים (ח’ליל, בערבית, חברון).

שלושה אחים היו, וחנויותיהם לממכר בדים עמדו בבטרק שבעיר העתיקה. אחד הבנים, יצחק לוי, היו שונה באפיו משאר אחיו. הוא היה מעורב בין הבריות, אהב לעשות מעשי צדקה וחסד, ובת צחוק ריחפה על פניו תמיד. מתפללי בית הכנסת שבבית חינוך יתומים, היו אסירי תודה לו שכן במוצאי יום הכפורים ותשעה באב לפני סיום תפילת ערבית, היו בניו יוסף ונסים, עומדים ומתעסקים, בעזרתו של חכם אלעזר לוי, מנהל המשק של המוסד, בפיצוח אבטיחים גדולים וחלוקתם לפלחים, סדורים במגשים כדי להטעים מהם את הציבור מיד לאחר הצום וברכת הלבנה. הוא עצמו, יצחק לוי, עמד מן הצד נהנה מן המעשה וחיוך של טוב לב מרחף על פניו.

חברוני אחר, שלמה מזרחי, סייד במקצועו, הוא התרוצץ בהול ומבוהל, בין פורים לפסח, שולי קפטנו תקועים באבנטו ובגדיו מכתומים בסיד. הוא היה קטן־קומה, ואילו קירות הבתים ותקרותיהם גבוהים ביותר. על כן נאלץ להיטלטל תמיד עם מברשות ארוכות כבדות על כתפיו. הוא היה להוט ביותר אחר החזנות, אהב לסלסל בקולו הצרוד ונטל חלק נכבד בהקפות שמחת תורה.

בנו אברהם החייט היה ההיפך ממנו. בעל־בשר גבה קומה חברוני טפוסי, היינו מהיר חמה, וקפדן. בית המלאכה שלו נמצא בשכונה גופה וחלונותיו השקיפו על אחת החצרות. סיפרו עליו כי הוא מקיים יחסים טובים ביותר עם נכבדים ערביים, תופר להם את חליפותיהם ומבקר בבתיהם. עד היום נוהגים החייטים הערבים בירושלים המזרחית לסור לחנויותיהם או לבתי לקוחותיהם לשם נטילת מידה. עד היום נוהגים הספרים הערבים לבקר בשעות הבוקר המוקדמות בבתיהם של הנכבדים הערבים כדי לגלח את זקנם. נכבדים אלו ראו בגילוח זקנם מעין פחיתות כבוד. בני השכונה לא תמיד השוגה ידם לתפור חליפות חדשות. הם הביאו אליו חליפות ישנות שקיבלו מקרובים “עשירים” וביקשו לחדשן, דהיינו, להפוך את החליפה הישנה על פניה, להסתיר את הנגלה ולגלות את הנסתר. חליפות אלו, מתנת ידידים, היו מיועדות בעיקר לנו הילדים. את הברכה “תתחדש” לא זכינו לשמוע, כי עיניהם החדות של חברינו גילו את “הנסתרות” ולא האמינו “בנגלות”. ואנו כבשנו פנינו בקרקע והסתרנו את דמעותינו.

לעומת אברהם החייט אשר ליגלג עלינו, הרי נהנו הכל, גדולים וקטנים, משפר אמרי פיה של התופרת שמחה די קאסטיל החברונית. זו היתה אשה גבוהת־קומה ורזה, פניה חיוורים ולבושה תמיד שמלה שחורה. סיפרו עליה כי בעלה נרצח בחברון בשבוע הראשון לנשואיה, ומאז נשארה אלמנה גלמודה. בנה אברהם שבחברתו השתעשענו ומדיבורו החברוני נהנינו היתה נחמתה היחידה בחייה. דיבורה הספרדי החברוני היה רצוף מתק שפתיים. מתק שפתיים מעין זה שגור גם בפיהן של הנשים הערביות העירוניות. היא ביקרה בביתנו תכופות כדי לתפור שמלות לאמי ולאחיותי. אני יושב הייתי לידה ומאזין לסיפוריה על חברון. היא סיפרה על העיר חברון כאילו היתה כרך גדול. שבח ותהילה בפיה על כרמיה וגניה, על המים המתוקים והזכים שזרמו ב“קאשקלי”, ולגלגה בטוב לב על חמורי חברון שנהגו להתחלק בסמטאותיה הצרות כבתוך ביתם (סי זאחליקב’אן לוס אזנוס). המילה “זחלקו” היא מלה ערבית ופרושה להתחלק ואילו אזנוס פרושה חמורים בספרדים. את המלה אזנוס בספרדית היתה מבטאת בנימה חברונית אפיינית לעיר זו. בפיהם של תושבי חברון הספרדים שגורות היו שתי קללות “באשו” (איש שפל") “איזו די און אזנו” כלומר בנו של חמור. יהודי חברון שפתם הספרדית היתה מעורבת במלים וניבים ערבים.

שמחה התופרת היתה דמות טרגית. אף על פי שהחיים התאכזרו לה מאד לא נטשה את הליכותיה הנעימות והאצילות. דיבורה היה מתובל במימרות של חכמה ומוסר השכל. תכופות השתדלה ליישר את ההדורים בינינו לבין אמותינו. היא ישבה ותפרה עד לשעות הערב המאוחרות. היאזמה, הצעיף, שעל ראשה לא היה מבודק די הצורך וכמו “ריחף” מעל שערותיה השחורות. צעיף זה שימש לה מעין “משטח” עליו הניחה את החוטים שנועדו להשחלה.

עוד חייט אחד היה בשכונה, מודרני יותר, דוד לוי. הוא ידע “לגזור” לפי ז’ורנאלים שהגיעו מבירת צרפת באיחור של חדשים מספר. דוד לוי החיט היה אב לשבע בנות. משהיינו באים אליו בשליחות אחיותינו כדי לשאול ממנו “זורנאל” כלשהו למען תוכלנה אמותינו להציץ בו מבעוד יום ולבחור את הדוגמה הרצויה, רואים היינו את בנותיו מתייגעות בבית ובמטבח ורובצות ליד הסירים. סבורני שאחיותיו לא רחשו אמון רב למעשה ידיו.

לאחרונה ראיתיו גורר את רגליו באחת ההלוויות. זקן מופלג היה האיש, רפה־גוף וגבו כפוף. הוא נמנה עם אנשי חברה קדישה. אותה שעה נזכרתי בז’ורנאלים הצרפתיים שהייתי מקבל מידיו בשביל אחיותי הבכירות וללבי אמרתי תכריכי מתים אינם זקוקים ל“מודלים” מז’ורנאלים צרפתיים.

* * *

שלוש מילדות היו לנו ולשלושתן אשכנזיות. גברת סטוינובסקי בעזרת ישראל הסמוכה, מרת מרים יצחקי וגברת באקלה בעלת הפאה הנכרית, באבן ישראל. מרת יצחקי בתולה זקנה שהתלבשה לפי האפנה האחרונה, מוצאה היה מרוסיה וטיפלה בעיקר בנשי העליה השניה, גבירות ועסקניות ציבוריות. מלבד הלשון הרוסית שגורה היתה בפיה גם הלשון הצרפתית.

באחד הימים הופיעה בשכונתנו מילדת חדשה, אשה קטנה ותוססת שדיברה צרפתית רהוטה, ספרדית ואף עברית תנכית. אמרו עליה שהיא מילדת שהשתלמה בפאריז כדי לסייע בידי אמותינו ללדת. שמה של זו היה רבקה די פארידיס, אבל מסופקני אם סייעה להביא ולד אחד לעולם.

רבקה די פרידיס היתה חרשת ובשנים הראשונות החזיקה באזנה מעין חצוצרה קטנה שלתוך פתחה אמרו הבריות את דבריהן. לאחר מכן נטשה את החצוצרה והיא “נחישה” את דברי הבריות שהרימו קולם סמוך לאזניה.

רבקה די פרידיס נולדה בירושלים לאביה החסיד המקובל ר' אליהו פרידיס, אשר נמנה עם יחידי קהל קדוש “בית אל” ו“חסד אל”. ר' אליהו פרידיס ישב בבית אל ממוצאי שבת ועד ערב שבת ולא יצא ממנו אלא לעתים רחוקות בלבד. היה מהלך ברחוב כשעיניו עצומות מחשש שייתקל בפניה של אשה. (ידוע לי על עוד שני רבנים ממשפחת קואינקה אשר נהגו לבלות את ימות השבוע בבית הכנסת “בית אל” ולא סרו לבתיהם אלא בערב שבת בלבד. ספרו עליהם כי נזהרו מאד בעניני כשרות עד שאת עלי הפטריזיליה נהגו תחילה לכתוש מחשש תולעים).

רבי אליהו פרידיס נזון משמן זית ומזעתר (אבקת אזוב שבני ירושלים קינחו בו את פתם). הוא שכל כמה בנים לפני שנולד לו בנו בן ציון פרידיס. הוא קרא לבנו זה נסים וצרף לשם את התואר בן ציון לסגולה ולאריכות ימים. אגב, כך נהגו הורי עמי. בהיוולדי קראוני בשני שמות יעקב בן ציון חי. ואכן בכל שנות למודי ב“דורש ציון” ועד גיל בר־מצוה נשאתי את השם הכפול הזה. משבאתי בין תלמידים אשכנזים בבית הספר תחכמוני החזרתי את התואר בן ציון חי, להורי, ונטלתי את שם המשפחה יהושע.

רבקה פרידיס, אחות ר' בן ציון פרידיס, נישאה לסלוניקאי תושב ירושלים בשם עוזיאל, וילדה לו בת. אולם משנוכחה לאחר שנים מספר כי לא תביא לבעלה בן זכר שיגיד אחריו קדיש ביקשה ממנו לגרשה. תחלה סירב לגרשה, ואמר לה, טובה את לי מעשרה בנים. אולם היא עמדה על דעתה ונתגרשה ממנו.

משנתגרשה עזבה את ירושלים והלכה לפאריס ללמוד את תורת המילדות. בשובה עסקה במצוות יותר מאשר במילדות. היא דאגה עוד בחייה להציב ציון לזכרה ולעילוי נשמתה. אגרה פחי שמן וקופסאות קפה וטמנה אותם בחצרה שבעיר העתיקה. כוונתה היתה כי לאחר מותה ישמש השמן הזה להדלקת עששיות ואילו הקפה לרוות צמאונם של הלומדים לזכרה. אך עד מהרה חזרה בה מכוונתה. לא סמכה על אלה שהורישה להם את פחי השמן והקפה שיעשו את המוטל עליהם. מה עשתה? נטלה מהשמן והתחילה לעשות שימוש בו כבר מעתה. הדליקה עששיות והעמידה לומדים ששתו מהקפה ואמרו עליה קדיש בחייה. ומשענתה אמן על הקדיש שאמרו עילוי נשמתה שעוד ביים חייתה, רווח לה וחיוך עצוב עלה בפניה.

היא שיקעה עצמה בענייני מצוות ומעשים טובים. אספה תרומות להכנת פרוכיות לבתי כנסת, קישטה בימי שבת ומועד את היכל התורה ואת הרימונים בפרחים, במיוחד בחג השבועות. היא תלתה באחד הקירות בית הכנסת כיסא קטן עטוף בפרחים וירק. אהבתה לילדים היתה ללא גבול. בשבתות נהגה לכנסם בבתי כנסת לאמירת תהילים וחילקה להם פירות וסוכריות.

* * *

מלמד תינוקות היה בשכונה. הוא התגורר בקומתו השלישית של בית שעמד סמוך לכניסה לשכונה מצדו של רחוב אגריפס. שמו של אותו יהודי, חכם נסים הגבוה (חכם נסים איל אלטו). תקופה מסויימת ביקרתי בחדרו, ותחת ללמוד חיבור אותיות (אסכאר ואג’ונטאר) היינו עדים למריבות שבינו לבין הרוביסה אשתו. בימי ראש חודש בשעות אחר הצהרים לקחנו לטייל בשדות “אבו אל בצל” (בנייני האומה היום). יושבים היינו תחת העצים קבוצות קבוצות ואוכלים מן הצידה שהבאנו עמנו. חכם נסים פשט מעליו גלימתו עשאה כעין חבילה ותלה אותה על אחד מעצי הזית. לאחר מכן שלף מכיס מעילו בקבוק יין שהסתירו מעיני אשתו, דפק תחתיתו על הגלימה והפקק נחלץ. אנו הילדים עמדנו סביבו משתאים לדרך חילוצו של הפקק מהבקבוק. ובשעת מעשה פרצנו יחדיו בקריאת השתוממות, בראוו. גבורתו וחכמתו של המלמד שלנו הפתיעה אותנו. רחוק מטרדותיה וצעקותיה של אשתו הוא היה מריק אל פיו את כל סאת היין ומשכיח את צערו וכאבו.

גם חכם נסים איל אלטו נפל קרבן לתעלוליהם של דודי וחבריו. הם היו מתחפשים ל“שֹיכים” ערבים, עולים לקומה השלישית ופונים אליו בערבית. ומשהיה שומע אותה היה פורץ בצעקות בספרדית “שדים, הצילוני” (אקודימי).

המורה נסים בן נון לא כונה רב, אולם הוא היה בעל תורה ויהודי משכיל. כן שלט בכמה לשונות.

מיסיו בן נון הגיע לארץ לאחר שסיים את לימודיו בבית המדרש לרבנים של הרב אברהם דנון בקושטא. שלושים שנה שימש מורה במוסדות כי"ח, בעיקר ללשונות תורכית, ערבית וצרפתית. כשפרש מן ההוראה שימש שנים מספר פקיד בבנק ברקליס. משנטש גם משרה זו מחמת זקנותו נתן שיעורים בביתו בלשונות שונות משעות הבוקר המוקדמות עד שעות הערב המאוחרות. הוא התגורר בקומה השניה בביתה של רבקה לוואי. מזמן לזמן שלח ידו גם בעסקי שידוכין, אולם כל המלאכות האלו יחד לא הספיקו לקיומו ונפטר עני מרוד.

את אשתו אסטריה קראנו מאדם בן נון. וכדרך נשות תורכיה היתה קולנית ותקיפה.

בשנים הראשונות שלאחר הכיבוש הבריטי התחילו בני הנוער ללמוד אנגלית, וכל מי שאי־פעם למד אנגלית בנערותו שימש עתה מורה ללשון זו. עם המורים הללו נמנו מספר זקנים וזקנות, מהם תושבים ותיקים בארץ ומהם עולים ממרוקו ומהודו. אחת המורות הללו, אשה זקנה שקראנו לה מאדאם לילה, דירתה היתה מסודרת ונאה וסיפרו עליה כי מלבד ההוראה עסקה גם בתיווכים אחרים. כן לימד בשכונתנו באותם ימים זקן גבה קומה, צולע על רגלו האחת, שבא כנראה מהודו. הוא היה המורה לאנגלית של אחותי ודודתי. משהיה יושב בחדר האורחים שלנו ונתן את שעורו, היה קולו נשמע בכל חדרי הבית ובסמטאות הקרובות.

רוח אנגלית זו שאחזה את הנוער תכליתה היתה זכייה במשרה דלה או בשבר משרה באחד המוסדות הממשלתיים.

פרק זמן נמניתי אף אני עם תלמידיו של מיסיו בן נון. בשעת בוקר מוקדמת עמדתי על סף ביתו, דפקתי על הדלת והשיעור באנגלית התחיל מיד. מיסיו בן נון נהג לרשום בכתב ידו היפה את המלים הקשות במחברתו4 של התלמיד. את חשבונותיו ניהלה מאדם בן נון, אשר גם דאגה כי שכר הלימוד בגובה של עשֹרה גרושים לשיעור ישולם במועד. נסתיים שיעור ראשון ותלמיד שני עומד בפתח, נכנס החדרה ויושב בקרן זווית. כן באו והלכו תלמידיו בזה אחר זה, מתגלגלים במדרגות, עולים לקומה השניה ויורדים.

יום המנוחה היחיד שהיה לו בחייו, היה יום השבת. ביום זה לבש בלוזה רחבה (כתונת לבנה שכיסתה את גופו), הסב על הספה ליד אשתו אסטרייה, וצפה מבעד5 לחלונות לעבר השכונה. תלמידים שלמדו אצלו עוד בתקופת היותו מורה בכי"ח ידעו לספר על תעלוליהם בשעת השיעור. ומאחר שהוא היה בעל נפש עדינה לא השתמש בסמכותו, דהיינו במקל החובלין שהיה ברשותו של כל מורה באותם ימים, אלא הסתפק בהטחת קריאה לעבר תלמידיו: עזפן, דהיינו חצוף. ואולם הם, התלמידים, פירשו את זאת אחרת. שכן המלה “עספן” בספרדית, פירושה אדם שאינו נוהג בצניעות. צחוק גדול פרץ בכיתה לתמהונו של המורה שלא ידע פירושה של מלה זו בספרדית.

אף כי קראו לו מיסיה בן נון הוא לא דמה לשאר המיסיוס הצרפתים שבמוסדות כי“ח. דיבורו העברי היה מתובל בדברי תורה שכן היה מוסמך לרבנות. כן היה מראשוני הציונים באותם ימים. מספרים כי משרצה לבאר פעולה שברים בחשבון ומקומן של הספרות היה אומר אני שם “עליונים” למטה ו”תחתונים" למעלה. באותם ימים היה למלה “תחתון” פירוש מסוים, מגונה.

דמותו של מיסיו בן נון עומדת לנגד עיני עד היום. גבה קומה, משקפי “פנסנה” על אפו, כמנהג המשכילים באותם ימים, מקל תלוי לו על זרוע ידו, ובידו השניה מחזיק חבילה של ספרים ומחברות. הוא היה מהלך יגע ועייף מעבודה מפרכת בבי“ס כי”ח ובביתו.

כדרכם של הצרפתים היה גם מיסיו בן נון הולך שלובי זרוע עם מאדאם בן נון ורעיתו. מאדאם בן נון היתה אשה בריאת בשר, לבושה לפי האפנה, ואוהבת במיוחד לחבוש כובעים רחבי שוליים. במוצאי שבתות של קיץ הלך הזוג, כדרכם של זוגות צעירים אל ה“ברסרייה”, בית קפה שעמד בכניסה למושבה הגרמנית כדי לשתות כוס בירה. בית קפה זה נחשב לאחד מבתי הקפה האריסטוקרטיים ומקום מפגש לבני הדור הצעיר.

בין תושבי השכונה נזכיר עוד את ר' יצחק אלטרס, יהודי זקן שבתו היחידה אליס, נישאה לרב בן ציון מאיר חי עוזיאל לאחר שנפטרה אשתו הראשונה. מוצאו היה מהעיר חלב שבסוריה וכדרך בני חלב היתה העברית שבפיו עברית “חלבית” “כבדה” במקצת. הוא ידע לשונות רבות, שימש כמתורגמן אצל הקונסול הפרטי בירושלים ולפעמים אף כממלא מקום קונסול. לבש חליפה שחורה ונאה ועל אפו הרכיב “פינסנה”. לפעמים היו המשקפיים נתונים בכיס חזייתו וכשנזקק להם היתה ידו הרועדת מתאמצת להוציאם משם ולהרכיבם על אפו. זמן מה הישיש יצחק אלטארס היה מתפלל בבית הכנסת הקטן של בית היתומים. בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה נוהג הייתי לבקר במשרדו של המוסד ששכן בקומה השניה, ממעל לבית הכנסת כאן פוגש הייתי את הגבאים עסוקים וטרודים בעניני המוסד. לכאן סר תכופות הרב הצעיר בן ציון מאיר חי עוזיאל. תפקידו היה לנסח בעברית כתבי בקשה מעוררים רחמים, נימה שהתפתחה לאחר מכן בכתביו ובנאומיו, קול קורא לכל “נדיבי העם בארצות הגולה”. הבקשה נתרגמה לאנגלית וצרפתית. את התרגום הצרפתי היה עורך מר יצחק אלטרס. ואילו משה משיוב, מזכיר המוסד היה עסוק בכתיבת האדריסאות. הוא גם דאג להביא כתובות חדשות של נדבנים וגבירים בחוץ לארץ וקבל אחוזים תמורתם. כך נהגו כל המזכירים במוסדות החסד והצדקה בירושלים באותם ימים.

הייתי תלמידו, ממנו למדתי לשון ערבית. בשנות מלחמת העולם הראשונה לימד תורכית בבית המדרש דורש ציון. על אף זקנותו המופלגת הוא כיתת את רגליו יום יום מביתו שליד ה“קמרון” ועד לבית המדרש. בימים גשומים נכנס לכתה רטוב כולו ואנו הילדים רצנו לקראתו והסירונו בעדינות ברוך מעל כתפיו את השעוונית הכבדה שנתעטף בה. בגמר השעור חוזרים היינו אליו, מקיפים אותו ועוזרים לו לשוב ולהתעטף בשעוונית שלו. טיפלנו בו כילד רך מחשש שיצטנן, חלילה וחס. לפעמים חמדנו לנו לצון. לפני הכנסו לשעור עמדנו והסתתרנו מתחת לספסלים. הוא נכנס לכתה, יושב במקומו ליד הקתדרה, מחכה לתלמידיו, מצפה עד בוש ועומד לצאת לחצר כדי לקרוא להם. אז מזדקפים התלמידים בזה אחר זה ממחבואם, יושבים בשקט איש איש במקומו, פותחים ספריהם, מרשרשים במחברות ומעמידים פנים כאילו לא אירע דבר. המורה אינו מאמין למראה עיניו. אך הוא פותח בשיעורו כאילו לא אירע דבר. חושש היה להעיר הערה כל שהיא שמא באמת ישבו התלמידים במקומותיהם וכי רק עיניו שכהו מזוקן הן שהכשילוהו.

* * *

סמוך לבית היתומים, מול דירתנו, בנה החלפן הידוע באותם ימים, יעקב טאג’יר חניך כי"ח, בית יפה בן שתי קומות. שער ברזל גדול עמד בכניסה ומצילה צמודה אליו. בהשמע הפעמון היתה עוזרת הבית מושכת בחבל שקצהו האחד בקומה העליונה וקצהו קשור לדלת וזו היתה נפתחת לרווחה. יעקב טאג’יר ואשתו שרינה היו ערירים, אבל דבר זה לא העכיר את חייהם השלוים. בראש השנה ויום הכפורים היתה מופיעה מרת טאג’יר בבית הכנסת הגדול של חצר בית היתומים כדי לשמוע את בעלה קורא מתוך ההפטרה "ויהי איש אחד מן הרמתים צופים וכו'. הוא זכה בהפטרה במחיר גבוה למדי. זה היה הדורון ודברי הנחמה שהעתיר מדי שנה בשנה על אשתו שישבה באותה שעה בעזרת הנשים.

יעקב טאג’יר נהג כגביר בעמיו, “שצ’ובוק”, מקטרת דקה וארוכה שבו היתה סיגרה, היה תקוע תמיד בפיו. את שעות הערב בילה עם חבר מרעיו במשחק קלפים. עם רעיו הללו נמנו, כפי שזכור לי, פנחס טוקטלי, אלעזר מיוחס ומורי בית הספר למלאכה של חכי"ח.

סמוך לביתנו התגורר יצחק ח“ר בנימין ח”ר שלמה יחזקאל יהודה, יהודי גדול בתורה ובחכמת ערב. מראהו החיצוני של זה דמה לאחד ממשכילי המזרח בבגדאד ובדמשק. שפת הדיבור במשפחתו היתה השפה העברית. אף כי גר בארץ שנים רבות בכל זאת הורגשה בלשונו הנימה הבגדאדית. בשנת 1929 פירסם חוברת בשם “הכותל המערבי” והקדישה לאשתו אשר היתה האשה הראשונה בקרב עדות המזרח (הספרדים) אשר דיברה עברית וגידלה את בניה בלשון עמה. בחוברת זו נסתייעו אנשי הועד הלאומי בעת המשפט בעניין הכותל המערבי לאחר פרעות 1929.

יצחק יחזקאל יהודה, כאחיו המזרחן אברהם יהודה, יצק מים על ידיהם של מלמדים אשכנזים בת“ת “עץ חיים” ושל מלמדים ספרדים בישיבות “חסד אל” ו”תפארת ירושלים“. הוא התעסק בממכר ספרים ובעריכת בקשות לשלטונות. חנותו עמדה מול ה”סראייה" (בית הממשלה) שבעיר העתיקה. הוא כתב ותרגם כפי שהעיד על עצמו – שטרות וערך כתבי קובלנא. אם להממשלה ואם לקונסולים. אשתו היתה בתו היחידה של הרב שמעון אשריקי.

מחלון חדרי שומע הייתי את קולו שעה שקרא לבן זקונים בנימין לחזור הביתה. זאטוט זה נהג להתחמק מזמן לזמן מהבית כדי להשתעשע עם ילדי השכונה.

באבן ישראל התישבו שתים עשרה משפחות מהעיר שטיפ (סרביה). טלטולים רבים עברו עליהן. השלטונות התורכיים סרבו להורידן בנמל יפו והן נאלצו להמשיך דרכן עד חיפה.

הן דחו את הצעתו של נציג המשרד הציוני (הסוכנות – מחלקת הקליטה באותם ימים), לעבור למושבות הגליל ועמדו על דעתן להשתקע אך ורק בירושלים. שני ימים נמשכה נסיעתם של עולים אלה מחיפה לירושלים. נסעו ב“קאראס”, עגלות ארוכות שהיו מיועדות באותם ימים להובלת פועלים ומשאות. תלאות מלחמת העולם הראשונה הכבידו עליהם במיוחד, שכן נותקו בבת אחת ממקור מחצבתם.

כמה ממשפחות אלו הכרנו בילדותנו. הן דיברו ספרדית בניבים שהיו זרים לנו. זו היתה לשון ספרדית בעלת ניגון ממושך, רגוע, שלא כניגונם העצבני של ותיקי ירושלים. נהנים היינו לשמוע כיצד קוראת האם לבנה ב־רוּ במקום ברוך, בנגינה מתארכת וכן ב־צ־ל־ה במקום בצלאל. הכלל היה קיצור בהברות והארכה בניגון.

בני שטיף הללו הטביעו את חותמם של השכונה. הם היו יוצאים ונכנסים בבתיהם של ה“גבירים” שבשכונה ובסביבתה כגון הבנקאי השר אהרן חיים ולירו, יעקב טאג’יר, ג’יליבי יעקובג’י ועוד. קצתם היו בני בית אצל סבתי שהיתה בעלת נכסים בשכונה, ומילאו כמה משליחותיה. ואת כל השירותים הללו הגישו מתוך הכרת ערך עצמם כלומר, שהחברה הלזו, העשירה והמיוחסת, אי אפשר שתתקיים בלעדיהם.

שתי בעלות בית היו בשכונה, שתיהן אלמנות, שתיהן חריפות ובעלות מרץ. הן ניהלו את משק ביתן בתבונה ובדעת, נשאו ונתנו עם פועלים ובעלי מלאכה, עם מריקי בורות שופכין וכיוצא באלה. האחת היתה סבתי שהתאלמנה בצעירותה והיה לה תמיד דין ודברים עם דייריה. על ידה עזר ר' ישראליק המוכתר. לשון הדיבור ביניהם היתה ערבית.

מתחת לדירתנו, בקומה התחתונה, התגוררו בני משפחת האחים מיוחס לוי, אשר שניים מהם מיוחס לוי ודוד לוי היו עוברים לפני התיבה. דומה היה כאילו משכה אותם התיבה כמגנט. משהיינו באים השכם בבוקר לבית הכנסת מצאנו כי ה“זמירות” כבר נאכלו, לאמור אחד משני האחים יצא ידי חובת אמירתן בשבילנו ועתה רשאים אנו לפתוח בתפילה גופא.

בביתו של מיוחס לוי נהגו להתכנס בכל יום שבת בני משפחות שעלו מהעיר שטיפ. ביניהם יש להזכיר את טיו מושון ציון, יהודי טוב לב וחמים, גבה־קומה ובעל זקן לבן. הוא עסק במלאכות שונות והיה בן בית בביתנו ובביתה של סבתי. אליו נלוה בנו שמואל ציון שעבד בחנותו של בכור מראש, אשר נשא לאשה את בתה של המילדת האשכנזיה “בקלה”. על משקוף בּיתה של זו היה שלט ממנו הציצה דמותו של תינוק מחותל, בעל פנים מאירות, להראותך כי הנשים אשר תסייענה ב“שירותיה הטובים” של המילדת האשכנזיה תזכינה בתינוק יפה תואר. המילדת ובתה נקלעו דרך מקרה בקרב ה“שטיפליס” של שכונה זו והרגילו לשונן לדבר ספרדית.

בשבתות נהגו להתכנס בביתו של מיוחס לוי ולשוחח על עניני מדיניות. שמואל ציון בנו של מושון ציון, המשכיל, היה קורא קטעים מהעתון הספרדי “אל טיימפו” שהיה יוצא לאור בסלוניק. אולם במרכז הויכוח עמד פיליטונו השבועי של עזמות (ישעיהו קרניאל) שהתפרסם בגליון יום השישי של העתון היומי הירושלמי “דואר היום”. אנו הקטנים היינו מתכנסים סביב לביתו של מיוחס לוי ונהנים הנאה מרובה מהוויכוח. פיליטוניו של עזמות היו גדושים תלי תלים של רמזים וסודות על נושאים שונים שעמדו באותם ימים במרכז עולמו של הישוב היהודי בראשית שנות העשרים. וכל רמז וסוד זכה לפרושים ונחושים. וכשעלה בידי המסובים לרדת סוף סוף לסוף דעתו של עזמות היו אומרים “אמא כאפולו… די אז מבה” (אכן כמה פיקח הוא עזמות).

האחים לוי שימשו בסוף ימיהם מעין נושאי כליהם של רבנים, ארגנו לימודים בבתיהם של נפטרים. ובעיקר טיפלו “במדרינאס” שהתגוררו בשכונה. הם גם השתתפו בימי זכרון, טרחו לאסוף מניינים, עברו לפני התיבה בימות החול, הרבו לאמר קדיש לזכר מתים קרובים ורחוקים. היתה בהם חסידות עממית, פשוטה. בשבתות ומועדים ישבו לפני נשותיהם וקרוביהם וסיפרו באזניהם בלשון ספרדית עסיסית מאגדות התורה והמדרשים.

אחד האחים חכם מיוחס לוי היה בעל חנות מכולת קטנה שעמדה מתחת לביתנו. אולם יותר משעסק חכם מיוחס לוי בממכר סחורה הקדיש את עתותיו לצרכי ציבור. אחיו חכם דוד לוי היה רוכל. סמוך לשעות הצהרים העמיס על גבו חבילת בדים זולים והלך למחנה יהודה. הגיע למחנה יהודה, השתרע על אחת המדרכות, פרש את חבית הבדים הדלה ופתח בקריאת תהילים או בשינה, כאילו נתכוון לומר שכל הרוצה ליטול מסחורתי יבוא ויטול ויתן את אשר ידבנו לבו. אחר הצהרים חזר לביתו. ירד במדרגות כשעל זרועו אותה חבילת בדים אשר על הרוב לא נגרע ממנה מאומה. הוא ישב על הספה וחיכה לשובה של אשתו שעתידה היתה להכין לו את ארוחת הצהרים והערב כאחד.

הוא עסק אפוא במסחר רק כדי לצאת ידי חובה. ימיו עברו עליו בתפילה בבית הכנסת, באמירת תהילים ובביקורים בכל מקום שהיה בו “לימוד”. התגורר במרתף שפתחו פנה לרחוב יפו, סמוך לרחוב יפו, סמוך לכניסה ל“קנטרה”, לקמרון, של השכונה. אשתו השכירה עצמה לעבודות בית כדי לפרנס את בעלה ואת בניה, שכן נוכחה לדעת כי מחבילת הבדים הקטנה שנשא בעלה לשעות מספר למחנה יהודה לא תבוא הישועה.

יהודי שאני זוכרו עדיין ואשר גר בקרבתנו כונה “המורד”. מושון (משה ציון) לא ידע אמנם צורת אות, אולם היה בן בית בבית הכנסת של ג’ליבי יעקובג’י הסמוך לביתו. מוצאו היה משטיפ. לקרא בסידור לא ידע. בבית הכנסת היה יושב סמוך לדלת עטוף בטליתו עוקב אחרי התפילה ואינו משתתף בה. לפעמים היה מכסה את פניו בטליתו וחוטף תנומה6 קלה. בלילות הסליחות כיבד את באי בית הכנסת בספלי קפה וסחלב. הוא דמה לאחד מגיבורי יון ה“הרריים”. הוא פירנס את משפחתו בדוחק ממכירת סחלב (משקה מריר מתוק מתובל בקינמון) שהבריות אהבו לשתותו במיוחד בבוקרי החורף. בימי הקיץ מכר גלידה, הכל פנו אליו בשם מושון בלבד, בלי הצירוף “טיאו” (דוד), תואר שאנו הילדים הרבינו להעניקו לכל מי שרצינו בקרבתו. מושון שנא גינוני אדיבות וחונף. התחיל בהכנת ה“סחלב” בשעות הבוקר המוקדמות. לאחר מכן יצא החוצה, חרף הקור העז, מוט עץ על כתפיו שבקצהו האחד קומקום גדול ואח קטנה בוערת מתחתיו. בקצהו השני של המוט תלוי היה דלפק ועליו ספלים קטנים. תחילה מכר סחלב למבוגרים, ובהגיע שעת פתיחתם של בתי הספר, נטש את המבוגרים והתייצב בחצרו של בית ספר זה או בית ספר אחר כדי להשקות את הילדים. ומאחר שלא היתה הפרוטה מצויה תמיד בידיהם השקה אותם בהקפה. הוא לא יכול לראות בצערם שעה שעמדו מן הצד וליקקו לשונם. כיוון שלא ידע קרוא וכתוב נרשמה ההקפה בזכרון והתוצאה היתה שפעמים הוא יצא מקופח.

עיסוק זה היה אחד מעיסוקיו הרבים של מושון בעונת החורף. הוא היה האיש אשר גרף את השלג מעל הגגות ופתחי הבתים וסלל “כבישים” להולכי רגל ברחבת השכונה. הגגות היו בדרך כלל נמוכים וסכנת מפולת נשקפה להם. הוא היה מטפס עליהם ומסלק את ערימות השלג מעליהם.

ימי הקיץ לא היו יפים לשתיית סחלב. בּמקום סחלב מכר בלוּזה, מין פודינג קרוש. הבלוזה היתה מוּגשת בצלחות קטנות, צלחת צלחת וצבע הבלוזה המיוחד לה. בצדן של הצלחות עמדה כוס ובה כפיות רבות. הבלוזה היתה תאוות־לבם של הילדים. ושוב רואים אנו את מושון עומד לו בחצר בית הספר וילדים סביבו. ניגש אחד הילדים, רומז באצבעו על הבלוזה שצבעה מוצא חן בעיניו, נוטל מושון כפית, תוחבה לתוך הצלחת ונתח שמן של בלוזה נופל ישר לתוך פיו של הילד. שתי כפיות מעין אלה אם בצבע אחד אם בשני צבעים שונים מחירן היה מיל. ליקק הילד את הכפית לקק היטב הוא החזירה לתוך הכוס. וכך עברו הכפיות מפה לפה בלי שהילדים יינזקו. משהזקין, נטש מושון את עיסוקיו אלה, קנה לו חמור קטן והעמיס עליו משאות. ביום השנה הראשון לעצמאותה של ישראל יצא לכיכר ציון רכוב על חמורו ודגל המדינה בידו.

* * *

באבן ישראל התגוררו משפחות מעורבות, היינו אשכנזים וספרדים שנישאו ביניהם מבלי שתוכר זהותם. נשים, אשר בטוחים היינו כי ספרדיות טהורות הן מוצאן היה אשכנזי. אמו של עזרא חיון, למשל, היתה אשכנזיה ממשפחת רוזנטאל ואי אפשר היה להבדיל בינה לבין נשים ספרדיות אחרות דיבורן היה אחד, לבושן אחד והליכות ביתן כאילו של הספרדיות. אמו של עזרה חיון אודיס או יהודית, ידה היתה בכל ומעשי התעלולים שלה אף עלו לפרקים על תעלולי בנה.

שכנותיה שאהבו לבלות בחברתה ודמו את שעות הבילוי “לישיבה בגנים” נהגו לספר את המעשה שאירע לה עם השדכן חכם יעקב קאסטיל. מרת יהודית ביקשה מאת השדכן להביא חתן לבתה הגדולה רחל. לאחר עמל רב עלה בידי השדכן לשכנע צעיר ממשפחת נסים להתארס לבת. בליל הארוסין הופיעה רחל בסלון כשחטוטרת גדולה מתנשאת לה על גבה. משניגשה אל החתן כדי לכבדו בדברי מתיקה ראוה והנה היא גם צולעת. הן החתן והן הכלה ידעו כי שותפים הם למעשה תעלולים, ואילו השדכן חכם יעקב קאסטיל לא האמין למראה עיניו. הוא היה מבאי ביתה של הגב' חיון והכיר היטב את שתי בנותיה הנאות. כיצד צמחה לה לבת חטוטרת בין לילה? ומאימתי היא צולעת? החתן ברוב רוגזו, כביכול, קם והתחיל מייסר את השדכן על שידוך נפל זה שרצה לזכות בו.

כהנה וכהנה סיפרו על מעלליה של מרת יהודית חיון. אין פלא כי בנה עזרא הלך בדרכיה.

עזרא עצמו נשא אף הוא אשה ממשפחת ספיר האשכנזית אשר לא מאסה בתעלולי חמותה ובעלה. מעשים אלו נקראו בילוי זמן, בידור (פאסה טיימפו). מה עשינו במוצאי שבתות, שואל ומשיב אחד מאלה הצעירים של אותם ימים. ישבנו משפחות משפחות וסיפרנו מעשיות שאירעו לנו ולאחרים, והמסובים הטילו מים במכנסיהם מרוב צחוק (סי פישאב’אן די רייר).

דודת אמי שקראנו לה טייה פלור, אשתו של אחי סבי הרב רחמים יוסף אופטלקה, היתה הונגרית.

את טייה פלור די פראג הייתי פוגש בשבתות ובמועדים בבית הכנסת הספרדי בבית יתומים. היא גרה בבית העומד וקיים עד היום, בפינה לכניסה הצרה שמול בנק ברקליס. היא היתה אשה נאה, לבושה בטעם רב תמיד, עטופה “שאל” צעיף לבן. מהיותה קרובת משפחתנו שאלה לשלומי תמיד. בשבתה לעת ערב בשבתות ליד חלונה שפנה לרחוב יפו דמתה לאשה יהודיה המצויה בתמונותיהם של הציירים ההולנדיים בני המאה השבע עשרה. דיברה ספרדית, קראה בסידור התפילה ובעתונים יהודיים גרמניים שהגיעו אליה מחוץ לארץ. בנה נסים פראג (אופלטקה) ירש את מקום אביו ר' יוסף פראג בהנהלת בית המדרש דורש ציון (“לה אישקולה די פראג”). אף שהיתה אשכנזיה לא היתה טייה פלור כזו בעינינו. הפלג הזה של משפחת אופלטקה, הלא הוא אחי־סבי ר' יוסף פראג היה רציני יותר שלא כדודי, בני אחיו אברהם פראג. אולם אף הם חוננו בקורטוב של הומור ומפי נכדו המנוח, חברי לספסל הלימודים יעקב פלטי (אופלטקה) תושב שכונת אהל משה שמעתי תאורים מבדחים רבים סביב רבנים, נשים זקנות וכיוצא באלה.

אכן, הנטייה למעשי שובבות וצחוק ירשנו ממשפחת אמנו, תכונות הטבועות בנו עד עצם היום הזה. מקצת מהן אף מורישים אנו לבנינו ובני בנינו.

אולם מצויות היו בשכונה גם מספר משפחות אשכנזיות טהורות שהתגוררו יחדיו באחת הפינות שבה. מוּכתר השכונה היה רבי ישראל שכטר (בטאנו את שמו כפי שבטאוהו האשכנזים, רבי ישרוליק). הוא דיבר גם ספרדית וערבית. בידיו הופקדו המפתחות של בורות המים שבשכונה, הוא היה ממונה על מכירת הפתקים לקבלת מים והוא שדאג יחד עם גבאי השכונה לתיקון הצנורות, לפני עונת הגשמים. הוא שעמד על השואבות, בשעות הבוקר, נעל את הבורות במנעולים בשעות הצהרים.

אבן ישראל היתה עשירה בבורות. בשעת הדחק עמדו לרשות תושבי השכונה גם שני הבורות הגדולים של בית היתומים הספרדי. המים בבורות אלה לא כלו לעולם. בילדותי נשאתי פחי מים רבים מבורות החצר של בית היתומים הספרדי עד ביתנו. אמי היתה מפילה תחנוניה לפני כי אשא רק חצאי פחים, שכן חסה על בריאותי כי ילד “חלוש” הייתי. ואילו אני רציתי להראות לחברי, יתומי המוסד, את כחי וגבורתי ונשאתי שני פחים מלאים על גדותם. וכמובן ש“השבר” לא אחר לבוא.

קידוש הלבנה של מתפללי בית הכנסת האשכנזי “בית צבי” התקיים בחצרו. בית הכנסת עומד וקיים עד היום, אך פתחו דלת בצד הפונה לרחוב אגריפס וזאת כדי להעמידו לרשות עוברי אורח.

אנו הילדים אהבנו להצטרף אל המקדשים את הלבנה ושרים היינו יחד עמם את הפסוק “שבח נותנים לו כל צבא מרום ראה והתקין צורת הלבנה וכו'” פסוק זה ושאר פסוקים לא נהגו הספרדים לאומרם ב“ברכת הלבנה”.

חג שמחת תורה היה חגם של ילדים לא פחות משהיה חגם של המבוגרים. במיוחד משתוקקים היינו להחזיק בזרעותינו את ספרי התורה. מהם שהיו קטנים יותר ולבושים “שמלות” משי רקומות ללא תיבות עץ כמנהגנו. משזכינו סוף סוף להחזיקם בזרועותינו היו הורינו חרדים חרדה גדולה שמא חס וחלילה ישמט ספר התורה מידינו. הם היו ניצבים סמוך לנו תומכים בידיהם בחלקו העליון של ספר התורה. בבית הכנסת האשכנזי לא היה קיים חשש מעין זה שכן ספרי התורה היו ללא ארגזים ואפשר היה לשאתם בקלות.

בילדותנו התפללו האשכנזים והספרדים בנפרד, אלה בבית הכנסת שלהם ואלה בבית הכנסת שלהם. היום אין הדבר כן. רבים האשכנזים יוצאי מערב אירופה ואמריקה וכן בני הארץ אשר נוהגים לבקר בבית הכנסת של הספרדים. האשכנזי היחיד שהתפלל באותם ימים בבית הכנסת הספרדי שליד בית היתומים היה מנהל הדואר האוסטרי מר ויסנשטרן. הוא הופיע בבית הכנסת בשבתות לבוש מעיל קצר, חבוש כסכט ומתחת מעילו כתונת לבנה (“בלוזה”) כמנהג יהודין גובראין בני ספרד. שני בניו תלמידים בביתה"ס למל נלוו אליו. הסתכלנו עליהם בהשתוממות ושאלנו את עצמנו אפ אמנם ערב לאזניהם נוסח תפילתנו המזרחי.

אבא ז“ל נהג לספר על יחיאל מיכל פינס אשר בתו האחת נישאה לספרדי טהור, יוסף מיוחס, והשנייה לחצי ספרדי דוד ילין. הבנות היו בעלות מרץ ושלטו שלטון בלי מיצרים לא רק בבתיהן אלא במוסדות הישוב בירושלים. יחיאל מיכל פינס התתגורר בשכונתנו ופתח בית־ספר למלאכת־יד ולצדו בית תפילה. הגר”י דיסקין שאף הוא התגורר לאחר מכן בשכונה תקף אותו בחריפות. פינס היה ממיסדי בני ברית ובית אברבנאל, ספריה שנבלעה בספריה הלאומית, עליו אמרו כי הוא היה אישיות, עמוד ברזל של תקיפות ושיטה.

את מיכל יחיאל פינס לא ראיתי בימי ילדותי ואילו את מתנגדו החריף הרב יהושע ליב דיסקין, הרב מבריסק שכינויו “הרב דיסקין”, הכרתי, שכן גר בשכונתנו. ביתו של הרב דיסקין עמד מעל בית המרקחת של דודי בכניסה לקנטרה. בדירה זו התגורר תקופה קצרה הרב שאול יעקב אלישר המכונה “יש”א ברכה“, וכאן נפטר בשנת תרס”ו. הרב דיסקין היה ממיסדי בית היתומים שנקרא על שמו ואשר שכן בבנין רב מידות דמוי מבצר בקרבת מגרש הרוסים. דירתו של הרב מבריסק כמו נבדלה משאר הדירות בחינת ובתושבי השכונה לא יתערב. הוא שכן בסמטה, דרכה הייתי עובר יום ויום בלכתי לביתי, והמרחק שבין חלון חדר ה“ישיבה” של אבא לבין חלון המטבח של בית הרב מבריסק, היה קרוב כדי מטר בלבד. אל הבית הזה סרו גדולי הרבנים, מזכירי מוסדות ושאר עסקנים ירושלמיים כדי להתדיין בעניני ציבור. לאמיתו של דבר, דין ודברים היה להם עם הרבנית דווקא, אשה בריאת בשר וקומה ממוצעת, שכן היא אשר ניהלה את כל מוסדותיו של בעלה הרב, היא היתה השלטת בכל “מקהלות האשכנזים” דירושלים. כך היו פני הדברים בימי חול. ואילו בימי חג ומועד לבש הבית דמות אחרת. רבנים ואברכים חבושי שטריימלים, קפטני משי צבעוניים ומבריקים נכנסו ויצאו. הרב מבריסק היה בעל מנין משלו. ילדי בית היתומים ערוכים ולבושים מעילים ארוכים סרו אל בית הרב כדי להתפלל תפילת שבת בחברתו. מתונות פסעו לעבר הבית עולים במדרגות בשקט וביראת כבוד. במוצאי שבת שרו במקהלה “לדוד ברוך ה' צורי המלמד ידי לקרב אצבעותי למלחמה”. לחן המנגינה היה שונה מהניגון שלנו והדה נשמע בכל השכונה. זוכר אני אותה שעה של בית השמשות. השכונה היתה רגועה ושלוה. נשים ישבו בפתחי בתיהן וחיכו ליציאת השבת ולשובם של הגברים מבית הכנסת כדי להבדיל, ושירתם של יתומי המוסד השתפכה על כל השכונה.

לעתים רחוקות מאד נראה היה הרב דיסקין כשהוא מטייל במרפסת לעת ערב. הוא היה יהודי צנום, קטן קומה, ביישן וממעט לדבר. אבל כוחו וגבורתו היה מלא ירושלים האשכנזית. זכורני כי פעם לקחני אבא אל הרב כדי לברכו ברכת החג. הביקור ארך רגעים ספורים. כי העברית שבפי אבא לא היתה מובנת לרב מבריסק כל הצורך.

בימות הקיץ, כשהורגש בשכונה מחסור במים נהג אחד מעובדי המוסד להביא על חמורו הקטן ארבעה פחים מים שנשאבו מהבורות הגדולים של מוסד בית היתומים האשכנזי.

* * *

בביתה של הגברת ליוואי התגוררו כמה צעירים ספרדים סלוניקאים אשר העשירו לאחר מכן את העדה הספרדית בתורתם. הם גם היו פעילים בענייני ציבור. “חלוצים” אלה שלנו נמנו עם תלמידיו של המחנך ד"ר יצחק אפשטיין, אשכנזי שדיבר עברית כתימני, וצרפתית כצרפתי מבטן ומלידה. הם הגיעו ארצה שנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. בשנות המלחמה הסתתרו מעיניה של הבולשת התורכית, כשם שהסתתרו בחורים רבים בארץ כדי להמלט מהגיוס לצבא התורכי. דיבורם של צעירי סלוניק שימש לפעמים נושא להיתול, אך הם לא טמנו ידם בצלחת והשיבו מנה אחת אפיים. מספרים על אחד הסלוניקאים הותיקים שגר בשכונה שנהג לכנות את אחד הצעירים שזה מקרוב בא דרך היתול “קוסור די סלוניק” דהיינו שיריים של סלוניק. ואילו זה היה עונה לו “לו די אירב’ה דיל חמין איס אוונטו. איל די אבאשו איס טראב’אדיקו, דה סאב’ור”, לאמור החלק העליון של החמין הוא דליל אך החלק התחתון של הקדרה מצומק יותר וטעמו משובח.

בני השכונה פנו אל הסבתות בשם “ב’אב’א”. למשמע כינוי זה היו הסלוניקאים מחייכים שכן כך כונו בפיהם הבנות שלא נישאו, כלומר נותרו בתולות זקנות. הסבתות בסלוניק נקראו “נונה”, שם שלא היה מקובל אצל ותיקי הארץ.

הכרתי את יוסף עוזיאל, עלם שחרחר ובעל טמפרמנט שכבש את לבותיהם של בחורות השכונה, את דוד בנבנישתי החייכן והביישן, העושה באהלה של תורה ומרבה לסייר בארץ. נתן שלם שריחף בעולמות העליונים של המדע, עסק בחיות, בחרקים וברמשים, באבנים ובסלעים, משה אטיאס, שתקן ואיש מעשה כאחד, אשר ליקט ותרגם לעברית את הרומנסות של ספרד וסלוניקי. עליהם יש להוסיף את נחמיה בדרשי, יוסף בורלא, דניאל אסיאס, רפאל שלם ודוד שלם. נלוו אליהם גם שתי חלוצות, האחיות מרים ואסתר הררי.

בפי יוסף עוזיאל הנזכר מורגל היה השיר דלהלן:

אונה נוג’י די אינב’יראנו

יו סאלי אה פאסייאר

אונה ניניה אירמוזה

לה טומי אה פאסייאר

אונה ניניה מוי אוניסטה

בליל קיץ אחד

יצאתי לטייל

נערה יפה

נלוותה לטיולי

נערה הגונה מאד.

שיר זה היה בבחינת “להיט” בתקופה ההיא וכמוהו עוד שירים שהשמיעו בחוצות השכונה.

* * *

ארבעה בתי כנסת היו בשכונה, שניים מהם בבית היתומים, בית הכנסת הספרדי של ג’יליבי יעקובג’י ובית הכנסת של האשכנזים אשר שכן בפינה האשכנזית של השכונה. בית הכנסת הקטן של בית היתומים הספרדי שימש ישיבה לתלמידי חכמים. היה פתוח בכל שעות היום ורבנים גדולים וקטנים “ירדו” ועלו בו. בית הכנסת של ג’יליבי יעקובג’י לוי נועד לפשוטי־עם בני שטיף ומנסטיר, “איסטמבוליס” ו“איזמירליס” שבקודי ידעו לקרוא בסידור התפילה ועל אחת כמה וכמה שלא הבינו את פרושה.

ג’יליבי יעקובג’י היה הגבאי של בית הכנסת זה ושלט בו ביד חזקה. היה יהודי גבה קומה, רזה, פניו מצומקים וגבו כפוף במקצת. היה מתהלך תמיד סר וזעף. דומה כי מעולם לא עלתה בת צחוק על שפתיו ועל פניו היבשים. אנו הקטנים יראנו אותו והשתדלנו שלא להימצא במחיצתו. מוצאו היה מקושטא ואנשי קושטא היו רגוזים ורתחנים. הוא היה ערירי. התרועע עם ה“צרפתים” שבשכונה, היינו החלפן יעקב טאג’יר, מהנדס עירית ירושלים בן ציון גיני שכנו, פנחס טוקטלי ועוד. ליעקב טאג’יר חניך כי"ח היתה ספריה צרפתית קטנה ומדי פעם בפעם היה ג’ליבי יעקובג’י שולח אליו את בנו של שכננו מיוחס לוי שיביא לנו משם שלושה רומנים צרפתים של דומא, זולא ועוד. הוא הספיק לקרוא את הספרים שבספריה זאת שלוש או ארבע פעמים והיה מספר את תוכנם לקהל חסידיו מבני עמך כשם שנהג לספר להם את החדשות שקרא בעתון הצרפתי “לה טאם”: והוא החליף את בגדיו שלוש או ארבע פעמים ביום. אומר היה כי אוירה של ירושלים בעונת הקיץ אינו יציב ומשום כך יש ללבוש לכל תקופה מתקופות היום את הלבוש המיוחד לה. אמרו עליו שבעלותו ארצה שלח ידו במסחר ובחרושת והוא היה הראשון אשר הביא לארץ מכונת חצץ. כן סיפרו עליו כי חברות מסחריות בחוץ לארץ היו דורשות בעצתו כדי לעמוד מקרוב על מצבם הכספי של סוחרים בארץ.

בשבתות הקיץ לבש גלימה ירוקה יפה שנקראה “לטה” עשויה תחרים ריבועים ריבועים, מעשי ידיהם של אמני קושטא. בימי חול של קיץ נהג להחזיק בידו לולב קטן יבש כדי לגרש את הזבובים מעליו. בשבתות נטל זנב סוס וידית של שן בקצהו.

ביתו של ג’יליבי יעקובג’י נמצא סמוך ל“קנטרה”, בכניסה הראשית, וכשהיה צועד לעבר בית הכנסת הקטן היה מראהו כשל שליט עליון. בבית הכנסת עשה כבתוך שלו. חילק כיבודים ו“עליות” לספר תורה, והוא עצמו היה נושא עמו אל ביתו למשמרת לאחר תפילת המנחה בשבת את רימוני הכסף מחשש גניבה. בשעת התפילה ישבו פשוטי העם שקטים ושלוים כי דיה היתה גערה אחת מפיו כדי להשליט סדר. בהיפגשו עמו היה דודי דורש בשלומו ביראת כבוד וכמנהג התורכים, היינו יד שמאלית בחזה מעלה ויד ימנית כלפי מטה ועולה אט אט ונוגעת במצח ושוב יורדת ועולה. האמיץ והנועז שבין פשוטי העם ירא להשמיע באזניו את הבדיחה או ההלצה הקלה ביותר, שכן חשש שמא יתן לו הגבאי את כבודו בידו (לי ב’ה דאר אל כבוד אין לה מאנו) היינו מחשש של פגיעה.

בחברת פשוטי העם הוא ניהל את השיחה בנימה תוקפנית. היה אומר מלים מספר, נעצר, וזאת כדי לתת לשומעיו שהות להבין דיבורו שהיה מתובל לפעמים במלים צרפתיות ולחדור לעומק רעיונותיו ודעותיו בענינים שעמדו ברומו של עולם. ומשנעצר היו בני לוויתו נעצרים אף הם. המתינו ביראת כבוד עד אשר ימשיך דרכו. ומאחר שאת ידיעותיו שאב מאחד המקורות המוסמכים ביותר, דהיינו עתונו של משרד החוץ הצרפתי “לה טאם” לא העז איש לחלוק על דבריו.

ילדים שנתרתחו ונתרגשו כונו בשם ג’יליבי יעקובג’י, לאמור אדם שמתקצף ומתרתח על לא דבר.

בית הכנסת והמרווח שכן בקומה השניה של בית היתומים הספרדי ונבחר לארח ביום הכפורים את הנציב העליון ליהודה, סיר הרברט סמואל, בשנה הראשונה לבואו לארץ. שאר בתי הכנסת והישיבות שבשכונות אלה שכנו בחדרים שהקדישו נדבנים או גבירים מחו"ל למטרה זו. חדרים אלו היו צנועים וקטנים, חבויים ומסותרים בתוך סמטאות. שכנות צדקניות טיפלו בהם, טאטאו רצפתם ושטפוה. כן שטפו ורחצו את עששיות השמן וסייעו בידי השמשים לקשט את התיבה וההיכל בפרחים ועשבי ירק שתלשו מעציציהן הדלים. כשעמדנו בתפילה בבתי כנסת קטנים אלה חשנו כי אוירה משפחתית חמימה עוטפת אותנו. מבין בתי הכנסת קטנים וצנועים אלה בלטו במיוחד בית הכנסת הקטן שבקומה התחתונה של בית היתומים הספרדי, אשר נקרא גם “ישיבה” שכן למדו בו בכל שעות היום חבורות חבורות של רבנים. בית הכנסת הזה היה שלי, בו התפללתי בימי ילדותי. כאן התפללו יתומי המוסד שספסלי העץ שלהם תפס שטח גדול משטחו. כן התפללו בו יחידים שהתגוררו בבתים הסמוכים למוסד ובשכונה עצמה. מבין היחידים הותיקים האלה משך את תשומת לבי יהודי טוניסאי גבה קומה, עטוף גלימה לבנה כדרך ראשי השבטים בטוניס ועל ראשו מצנפת בד גבוהה עשויה חבל בד עבה. שני בנים קטנים היו לו והם ישבו בקרבתו. כשהיו הכהנים עולים על הדוכן לברך ברכת כהנים היו הבנים נגשים אל אביהם, מרכינים ראשיהם, והוא פורש עליהם את שולי טליתו ומניח על ראשיהם את כפות ידיו. משירדו הכהנים מן הדוכן, הסיר את טליתו מעל ראשיהם והם נשקו את ידו. אנו הילדים, לא הלכנו אל הורנו כדי לקבל דרכם את ברכת הכהנים. אנו עמדנו מול הכהנים, אלא שהזהירונו לבל נסתכל בהם בשעה שהם מברכים את הקהל. הסתרנו אפוא את פנינו בטליתותינו ועינינו כלפי מטה.

סמוך לבית היתומים, בבית הפונה לרחוב יפו, שכן בית הכנסת של אלגזי. חזנו של בית כנסת זה היה חכם יעקב פרנקו. בשבתות ובמועדים, וכן בימי יום טוב של גלויות התפללו בו אורחים מבית המלון קמיניץ הסמוך.

בשכונת אבן ישראל עמדה ישיבתו של אברהם צלמונה מיוצאי ארם צובה. הישיבה נקראה “עזרת בצרות” והיא שכנה בחצר שממול ביתו של הרב דיסקין. בישיבה זו היו “מתקבצים בעלי בתים והיה להם סדר למודים יום יום קודם הצהרים ואחר הצהרים”. הוא עצמו אברהם צלמונה, היה משכים ומעריב בה.

מול השער הפונה לרחוב אגריפס, בקרבת קולנוע עדן היום עמד בית בן קומה אחת שבו שלושה חדרים אשר אחד מהם שימש כבית כנסת שנקרא קהילת יעקב. כיום המגרש והבנין משמשים כמחסן לכל “מיני ברזל פחים וצנורות”. המתפללים בו היו תושבי הסביבה ספרדים ובני עדות המזרח. עמהם נמנו יצחק בנבנשתי, גזבר הבנק של ולירו, ובנו בכור בנבנשתי שהיה פקיד בבנק אנגלו־פלשתינה. ואכן מי שהיה רואה את הליכתם האומרת כבוד של האב והבן, את חליפותיהם הנאות וההדורות לא היה מטיל ספק כי אלה עוסקים בעסקי ממון. הדרם וברקם של הנפוליונים שעברו בין אצבעותיהם דבקו גם בדמותם החצונית, שיוו להם זוהר מיוחד, זוהר בנקאי, שאינו שכיח כיום שכן שטרות הניר אין בהם אותו הזוהר שבמטבעות הזהב והכסף.

בית הכנסת קטן זה והשדה שבחזית היו חביבים עלי מאד. משגברו המחלות במלחמת העולם הראשונה, מחלות אשר הפילו חללים רבים, העביר מנהל בית המדרש דורש ציון את הכתה העליונה, כתה של “מעיינים” כפי שקראו לה, שכן היינו מעיינים לבדנו בסוגיית גמרה, לבית כנסת זה.

כשפקדה את הארץ מכת הארבה, נהגו מורינו, לפי פקודת השלטונות התורכים, לגייס אותנו התלמידים מזי הרעב, למלחמה בארבה ובחגבים שהיו מותרים לאכילה לאחינו התימנים שגרו בקרבתנו בשכונת סוכת שלום. בשדה זה ליד בית הכנסת בילינו את שעות אחרי הצהרים ומלאנו פחים של חגבים שלאחר מכן נאספו על ידי השלטונות. ריחם של פגרי החגבים עודני באפי. כך סייענו אנו למאמץ המלחמתי והשתדלנו להעביר את רוע הגזרה מעלינו. ישיבתנו בבית הכנסת, סמוך לארון הקודש, היתה בה גם משום סגולה להשיב את רוע הגזרה.

חדשים מספר למדנו בבית כנסת זה, יושבים עד שעות הערב המאוחרות. ספסלי למודים לא היו לנו. הספות הרכות שימשו לנו מושב. שילבנו רגלינו מתחת לברכינו ואת הגמרות הגדולות החזקנו כדרך שמחזיקים אותן הרבנים בישיבות. היינו מדמים עצמנו לחכמים שישבו בישיבה וההבדל היחיד היה שאנו לא גלגלנו בידינו מחרוזות ולא הרחנו טבק ולא החלקנו בידינו על זקנינו.

כתתנו היתה קטנה ומספר התלמידים בה פחות מעשרים, אלה שרק זה מקרוב היו לבר מצוה. אולם אנו התהלכנו בהרגשה כי נבחרנו להמשיך בדור של אבותינו רבני הספרדים.

חלקי לא היה בין התלמידים שעקרו הרים בפלפוליהם, לא נמניתי בין אלה המכניסים “פיל בקופה של מחט”. משום כך לא זכיתי באהדתו של חכם יהודה שאקו המלמד הזעפן ומהיר החימה. (סלחו לו על כך משום שהיה כהן).

פעם אחת בלבד זכיתי לגילוי חבה ממנו. יום אחד בשעות הערב, כשבית הכנסת היה שרוי בעלטה, הוטל עלי להגיד את שעורי בתלמוד. זו היתה פעם ראשונה שראיתי חיוך על פניו.

בשובי הביתה ספרתי לאמי על הצלחתי בשעור התלמוד. שאלתי אותה מה דעתך, אמא, שמא גם אני אלבש גלימה כמו אבא ואחבוש מצנפת על ראשי. אמו חייכה ולא ענתה דבר. חלום זה לא הגשמתי. אבא היה האחרון במשפחתנו, משפחת רבנים, שנשא על כתפיו את הגלימה גלימת הרבנים.

כשעסקתי בכתיבת ספרי פגשתי במר נסים פרנקו, בנו של חכם יעקב פרנקו, שסיפר לי על בית הכנסת זה שנקרא קהילת יעקב, שאביו שימש בו כחזן במשך שנים רבות. מר נסים פרנקו הראה לי את תקנות הישיבה “קהלת יעקב”. תקנות אלו, עשר במספר, כתובות בעברית על ניר קרטון עבה בכתב ידו היפה של חכם יעקב פרנקו וכנגדן תרגומן בספרדית. מטרתן של תקנות אלו שנחתמו על ידו כשליח צבור של ישיבת קהלת יעקב היתה להשליט סדר בקרב המתפללים “וכל זה כדי שלא יהי קטטות ומריבות ולא תלונות אלא האחדות בין היחידים”.

ומה היו הקטטות והמריבות בקרב יחידי בתי הכנסת שלנו אם לא “כבודי עליות” ו“מכירת מצוות”. על כן קבע כי “מי שבירך בעד פתיחת ההיכל וס”ת ורימונים בסך ג' גרוש לכל יחיד או פרטי" (זה נקרא בלשון אותם ימים “מירקאר אל באנקו”) דהיינו כל יחיד מיחידי בית הכנסת יזכה פעם בשבוע בשלושת הפעולות החשובות בכל בית כנסת ספרדי דהיינו, פתיחת ההיכל, נשֹיאת ספר התורה והנחת הרימונים בספר התורה. יחיד שעלה בגורלו באותה שבת תפקיד זה רצה היה נוטלו לעצמו רצה כיבד אחרים. לפי סדר זה, היה זוכה כל יחיד במצוות אלו מספר פעמים בשנה. בכמה בתי כנסת נוהגים היום הגבאים לכבד יחיד מן היחידים פעמים רבות בשנה ואילו אחרים אפילו פעם אחת בשנה. מנהג חדש זה מעורר התמרמרות וכעס על הגבאים העושים בבית הכנסת כבתוך שלהם. הנוהג הזה דהיינו חלוקת מכירת המצוות לפי היחידים היה קיים בכמה בתי כנסת בירושלים ואמצעי זה שימש מקור הכנסה להחזקת בית הכנסת ואף להשליט בו סדר.

ועוד נאמר באותן תקנות:

“כל יחיד יחשוב היטב להסכים מרצונו הטוב, בתקנות אלו, וברוך יהיה מפי עליון, וברוך הבא, ומי שאינו מסכים בזה, אין כופה אותו להסכים כי השי”ת (השם יתברך) היודע ועד שכוונתי לש“ש (לשם שמים), ומשום דרכי שלום, שלא להקפיד, לשנוא איש את רעהו עשיתי זאת, אלא יחיו באהבה ואחוה”.



 

שכונת אהל משה    🔗


מוליך לימין משה זרוע תפארתו בוקע

מים מפניהם לעשות לו שם עולם.

(ישעיה ס“ג י”ב)


שמונים המתיישבים הראשונים של “אהל משה” הנהיגו אף הם “ספר תקנות החברה אהל משה” כדוגמת המתיישבים הראשונים של ימין משה. השכונה נבנתה בשנת 1882 ויש האומרים בשנת בקורו של הקיסר וילהלם מגרמניה היינו בשנת 1889.

בדברי ההקדמה הנאים והמלבבים לספר תקנות החברה מדובר על ישוב ארץ הקדושה “התלוי על בלימה כי כל עוד אין לאדם בית ואחוזה, נחלה ומנוח הרי הוא כנוד הקנה במים ואין מעמד וכנוע עצי היער מפני רוח מצוייה”… “כן בני ציון היקרים על אדמת הקודש הנם נדחים ומטולטלים מבית לבית ומחצר לחצר בכל זמן ועדן ולא מצאה היונה מנוח”.

האם אין מלים אלו שנכתבו לפני שמונים־תשעים שנה ראויות לשמש כמוטו למחלקת הקליטה כיום?

שנת ייסודה של השכונה, היתה גם שנת עלייתם של התימנים. בבואם התגוררו התימנים תחילה באהלים שהוקמו במגרש הגדול עליו עומד היום שוק מחנה יהודה. לאחר מכן עברו לדור באורח זמני באותם בתים ריקים שבשכונה אשר רוכשי הנומירוס (דירות) טרם באו להתגורר בהם מחשש גנבים ושודדים. העולים התימנים שימשו איפוא שומריה הראשונים של אהל משה.

שכונת אהל משה היתה לפי סברת רבים מעין עיר גנים. רחוקה מהעיר העתיקה ובכל זאת שמרו כמה מתושביה על זיקתם למוסדותיה. אליהו מזרחי, בנו של חכם שמואל מזרחי, המשיך במסורת אבות ובמשך שנים רבות התפלל בבית הכנסת של רבי יוחנן בן זכאי, ואילו חכם בכור פרץ שמש חזן בבית הכנסת של מאיר גני. הוא נהג ללכת מאוהל משה עד העיר העתיקה ברגל.

על מגרש הסמוך הוקמה ישיבת עץ חיים. לפניכן היה זה שדה פורה בו גדלו רמונים וענבים – מקום מיועד לגנבים ושודדים. בעל המגרש אסמעיל אפנדי בנה לו בית על נחלתו. סיים הקמתו נפטר עליו בנו. דכאון לב נשתרר עליו והוא מכר את המגרש “בחצי חינם”.

אחוזת נחלה זו השתרעה מחץ לשערי ירושלים ומידתה 1601 אמות טורקי מרובעות. הרוכשים היו שלושה מתושבי לונדון, ארטור כהן, שמואל ממונטגו והנרי הריס. האחוזה נמסרה בשנת 1882 לרבי יעקב שאול אלישר, יוסף קריגער, לרבי יוסף עוזיאל, חיים ואלירו שמואל ברוך ועוד, החתומים על שטר המכר. מהם נתינים תורכים ומהם נתינים זרים כדי לבנות עליה “שמונים בתים יחידים או ארבעים כפולים, גם בית תפילה, בורות מים ובית טבילה ובנינים אחרים כיוצא בהם הדרושים לחפץ הצבור”.

בידי כל מתיישב ניתן פנקס קטן ובו חוזה הרכישה. כן היו בו עמודים ריקים שבהם נרשמו תשלומיהם של המתיישבים. בפנקסו של יוסף לוי, ממתיישביה הראשונים של השכונה, מצאתי קבלה בכתב ידו של דוד ילין ובה כתוב לאמור: “לנכון הגיעני מיד מרת שושנה אלמנת ר' מאיר לוי הסך ארבעה נאפוליון זהב על חשבון הוצאת הקושאן של הנומר הזה על שם בניה ולראיה ח”ש ח' תמוז תרס“א נאם דוד ילין”. ביום כ“ה תרפ”ו (9 בפברואר 1926) פסק מר דוד ילין בסכסוך שפרץ בין שניים ממתישבי השכונה בדבר זכותם על הקיר המשותף בין שתי הדירות. הוא פסק “כבא כח ועד מזכרת השר משה מונטיפיורי כי כתלי בנין שנבנו בגבול שני חדרים הם משותפים בין שני חברים ולכל אחד מהם שייך הכתל לחצאים”.

מי הוא יוסף לוי בעל שטר המכר: −

"כאשר מלאו לאבי חמש שנים – מספר מאיר לוי – חטפו אותו אנשי משמר הצאר הרוסי. קראו לו קונטוניסטו ושלחו אותו לסבסטופול. בצבא הרוסי עלה לדרגת רב סמל וענד שלושה סרטים וכתר. קראו לו וסילי. פעם קיבל חופשה והלך לחפש את בני משפחתו. בא לקרים, נכנס לחנויות ושאל אם הם מכירים משפחה שממנה חטפו ילד. פגש בו סוחר אחד שאמר לו, יש לי דודה שתמיד היא בוכה ומתיפחת ואומרת גנבו לי את מאיר. חכה כאן בחנות ואני אלך אליה לשאול אותה. הלך אליה ואמר לה הסוחר בא לכאן אדם המחפש את אמו. תמיד שמעתי אותך אומרת כי חטפו לך ילד בשם מאיר. היש בידך סימן כל שהוא שעל פיו תוכלי להכיר את בנך. השיבה לו יש ברגלו כתם שחור. בשוב הסוחר לחנותו שאל את החיל: האם יש ברגלך כתם שחור? משהתברר לסוחר כי אכן יש ברגלו כתם שחור הפגיש אותו עם אמו שביקשה ממנו להשאר אצלה, שכן חג הפסח (פסקוולה) הלך וקרב. שהה אצלה בחג ובשובו לסבסטופול שאל אותו הקצין היכן היה. והוא סיפר לתומו שאביו מת ואמו בקרים וכי בילה אצלה את חג הפסח. רגז עליו הקצין ואמר לו כמה יגענו וטרחנו אתך במשך עשרים שנה כדי שתהפך ברבות הימים לנוצרי טוב והנה שבת ליהדות. ערך הקצין מסדר וסיפר לחיליו מה שאירע ליוסי, והוסיף כי לא יתכן כי יהודי ישרת בגדוד הקיסר. הסיר הקצין מעל זרועו את דרגת רב הסמל, שלושה סרטים וכתר וגרשו מהצבא. מעשה זה דכא אותו מאד. הוא שב אל בית אמו. היא יעצה לו ללכת אל בתה שהתגוררה בירושלים ליד בית הכנסת של הקראים.

בבואו לירושלים הוא נהג להתגלח מדי יום ביומו כפי שנהג לעשות בהיותו בשרותו של הקיסר הרוסי. אולם משהחלו לקרוא לו “אפיקורוס”, גידל זקן. תחילה פתח חנות מכולת בחצר קוקיא שע“י בית החולים הצרפתי שע”י העיריה. מאחר שידע רוסית עסק במסחר עם הצלינים הרוסים שהיו עולים לרגל באותם ימים בהמוניהם לירושלים. יוסף לוי זה נשא לו אשה אשכנזיה, את אחות אשתו של ליפא קמיניץ. האחות השניה נישאה לאפרים כהן, המחנך הידוע.

אשתו שושנה האשכנזית הסתגלה לחיים הספרדים. אולם הספרדית שבפיה לא היתה רהוטה. מדי שבת בשבתו היתה אומרת לבנה מאיר באידיש “גיי ברנגען די טשולנט” (לך הבא את החמין) שושנה זו פתחה בית מלאכה בביתה שבשכונה ללימוד תפירה ומלאכת יד לבנות השכונה.

− − − − −

השכונה עומדת על גבעה ואווירה צח. ידועה היתה מימרתו של חכם בכור פרץ כי אווירו של מקום זה כמוהו כאווירו של הר הלבנון (פשרת ג’בל לובנאן). יש אומרים כי בגלל האוויר הנפלא האריכו תושבי השכונה ימים. מפי המנוח יעקב פלטי שמעתי על זקן אחד, יהודי שמוצאו מינישר, פאפו חאג’י שמו, שנפטר בן מאה ועשר שנים. השמועה על זקן מופלג זה עשתה לה כנפיים. במלחמת העולם הראשונה ביקרו בשכונה כמה קצינים תורכים ומשנודע להם עליו באו לראות במו עיניהם את זקן הזקנים בירושלים. “יא שין קאג' סנה דר” (כמה שנים לך) שאלוהו בתורכית והוא השיב “יוז יידי סנה דר” (בן מאה ושבע). מספרים כי רק בהגיעו לגיל תשעים חדל לצום. הוא דחה כל עזרה שביקשו להושיט לו. אף לא נאות לקבל עזרתם של ילדי השכונה. היה קטן וצנום, ובכוחות עצמו עלה במדרגות בית הכנסת הגדול. ידוע היה על עוד זקן אחד שהגיע לגיל תשעים וחמש שאף הוא היה ינישרלי אלא שבסוף ימיו התחרש. וכשעמדו המתפללים באמירת קדושה בבית הכנסת הגדול היה קם ואומר קדיש.

השכונה היתה מוקפת שדות רחבי ידים. רוחות שנשבו בהם ציננוה בימות הקיץ החמים. תושביה חיו בשלווה ורעות, איש איש בצל קורתו. בשעות אחרי הצהרים הועמדו דרגשים בפתחי הבתים, והכל ישבו ושוחחו אלה עם אלה קבוצות קבוצות. הסימטאות היו מרוצפות אבנים לבנות. עצי גן ניטעו במרכזה של השכונה ואלה הישרו עליה אוירה של קיטנה. בעלי בתים שחזרו בשעות הערב מעבודתם דרשו בשלום איש את רעהו. באותה שעה היו ילדים וילדות משחקים בחצרות ועיני הוריהם עולזות.

זו היתה שכונה “חלקה”, פרושה על כף היד. החצרות היו גלויות וניתן להקיפן, אותן ואת יושביהן במבט עין אחד. הבתים כולם היו קטנים, רובם בני קומה אחת.

מבין משתכניה הותיקים נותרו היום בשכונה בודדים בלבד. שניים נולדו בה, מאיר לוי בנו של יוסף לוי ואברהם סינור בנו של דניאל סינור.

דניאל סינור היה המוכתר הראשון של השכונה. הוא החזיק חנות ירקות בעיר העתיקה בשותפות עם ערבי קראו לו “אל ראיס” (הנשיא). בנו אברהם סינור היה הבן הבכור שנולד בשכונה ועדיין מתגורר הוא באותו בית שבנה אביו.

על ימיה הראשונים של השכונה הוא מספר: תחילה בנה אבין שני חדרים, זה על גבי זה. לאחר מכן הוסיף עליהם עוד חדר קטן. החדר שבקומה התחתונה שימש לאחר מכן חנות, כדוגמת הבתים באבן ישראל אשר קומותיהם התחתונות שימשו בתחילה בתי מגורים והיום הפכו חנויות ובתי מלאכה. מחיר כל נומרו (מספר) דירה היה תשעים נפוליונים. כדמי מפרעה שלמו עשרה נפוליונים ולאחר מכן עשרה נפוליונים כל שנה.

מוצאה של משפחת סינור מאיזמיר, וכשבא אביו לגור בשכונה היו כל השדות שמסביב לה שוממים. בשעת חנוכת הבית ערך סעודה גדולה ושחט תרנגולת מחשש עין הרע.

אברהם סינור עסק כל ימיו בחייטות. היום הוא מתקיים מדמי ביטוח ושאר פרנסות קלות. אחד מבניו נקרא בן שניאור, כדרכו של הדור הספרדי החדש המעברר את שמותיהן של משפחות ותיקות המחזיקות בשמות אלה מאות בשנים.

אברהם סינור אינו מכיר את המתיישבים החדשים שבאו לשכונה ואינו מתרועע אתם, דעתו נתונה לאותם מתיישבים ראשונים שהכיר בימי בחרותו כגון הד“ר א. א. תפארת השכונה שמוצאו ממשפחה ענייה ומטופלת בילדים. אביו של הד”ר א. א. היה סגי נהור, ובנו זה היה מובילו ביד אל בית הכנסת טאראנטו. הדרת פנים היתה לו לזקן הסומא, זקן לבן עיטר חזהו, לבש חליפה ולראשו חבש תרבוש. עיניו הסומות היו פקוחות והוא ידע לאמור את ספר התהילים והזמירות שבסדור התפילה על פה. חרף עניותה של המשפחה יצא הבן ללמוד רפואה בשוויצריה. כל אימת שאני חש בכאב כלשהו הולך אני אל הרופא הזה, אומר אברהם סינור. אני נכנס אליו בלי תור, שכן בילדותנו שחקנו גולות יחדיו בשכונה.

ד"ר א. א. מספר כי אבין מוצאו מבוקרשט שברומניה, בן למשפחה אמידה אשר קיבל את חינוכו החילוני במוסדות החנוך שם ואף סיים בית ספר תיכון (קולג'). המשפחה לא נמנתה עם המשפחות האדוקות אולם בצעירותו נתגלו בו נטיות דתיות והוא עזב את עירו ואת בני משפחתו ועלה לירושלים. בבואו לירושלים רכש נכסים וחי חיי רוחה. נולדו לו בנים ובנות שחלק מהם עוד הספיק לראות בעיניו ואף לרשום את תאריכי לידתם בכריכת ספר התפילה שלו כמנהג אותם ימים. משלקה אור עיניו הלך לוינה, העיר שהיתה מפורסמת וידועה ברופאיה הגדולים וביחוד ברופאי־העינים. אולם אלה לא העלו לו ארוכה והוא חזר לירושלים. משנתעור הלך מקור פרנסתו ודלל עד שלא היתה בידו לשלם שכר דירה. הגיעו הדברים לידי כך שבעל הבית גרש אותו מן הדירה.

− − − − −

שכונת אהל משה נמנתה בין השכונות הנקיות ביותר. הגורם לכך סמטאותיה המרוצפות אבנים. מיד לאחר חג הפורים פתחו בעלות הבית בנקיון הבתים והחצרות. חנותו של מוכר הסיד והצבעים שבשכונת משכנות בימים אלה היתה הומה קונים.

וועד השכונה נבחר לשלוש שנים. הבחירות היו חשאיות. הממונה על הקלפי היה חכם דויג’ין אלקלעי, מוכתר השכונה, הממונה על חלוקת המים. השכונה התנהלה על ידי גבאים ועסקנים. גבאים רבים קמו לה לשכונה, ביניהם דויג’ין אלקלעי, שלמה קוריאל, ומושון קריאל, שלמה שריזלי, אברהם ששון ועוד. כמו כל השכונות שנבנו באותם ימים הוקמו בה בית כנסת גדול, תנור וטבילה. מעונו של שמש בית הכנסת עמד בקרבת בית הכנסת. שלמה ביב’אס, שמש ישיבת טראנטו היה מחובתו לאסוף פעמיים בשבוע את האשפה מהבתים, מההכנסות של הטבילה והתנור חצבו גבאים שני בורות,, אחד גדול ואחד קטן. גבאי השכונה הם שדאגו לניקוי הצנורות בבתים מיד לאחר חג הסוכות כדי שהמים יזרמו נקיים לתוך הבורות.

חנויות לא היו בשכונה ותושביה ערכו קניותיהם אצל דניאל אלקלעי בעל חנות מכולת בשכונת מזכרת משה הסמוכה. במקום זה נמצאה גם חנותו של יוסף התימני שעסק בממכר פחמים.

אהל משה רחוקה היתה מהעיר העתיקה ואף על פי כן היו קשריה הדוקים עמה. שלושה רבנים מתושבי השכונה חכם רפאל שריזלי, חכם מרדכי שריזלי וחכם יצחקוג’ו אשכנזי, שימשו גבאים לבית החולים “משגב לדך”. חכם רפאל טראבולוס סבו של רפאל טראבולוס בעל “מסעדת ירושלים” שברחוב יפו היום היה ממונה על התמחוי שבעיר העתיקה. נכדו רפאל טראבולס מספר כי סבו היה איש תקיף ונמרץ אשר הצליח להתגבר גם על “האלמים בעלי הזרוע” שבעיר העתיקה (סאליה אבאש קון לוס ערטילאים). מדי שבת בשבתו היה יורד לעיר העתיקה כדי לפקח על חלוקת המזון. מספרים כי פעם ביום שבת של חורף ירד שלג רב והוא הלך כמנהגו לעיר העתיקה. בשובו לא יכול היה להמשיך בדרכו והוא נמצא מוטל על השלג. עוברים ושבים נשאוהו על גבם לביתו.

כמה מתושבי השכונה סחרו עם עבר הירדן מזרחה. מספרים על אחד בשם יוסף משולם מהעיר ינישר שהיה סוחר עם הבדואים ולשם כך היה הולך הלוך ושוב ברגל או על גבי חמור, לאל סלט שבעבר הירדן. מעבר הירדן הביא גמלים טעונים פחמים חטה וצמוקים. יהודי זה החזיק חנות קטנה למכירת פחמים בכניסה לשכונת עזרת ישראל. כן סחר עם בדואי עבר הירדן תושב השכונה בן ציון אלבילה. רכוב על סוס ביקר אף הוא תכופות בעבר הירדן. היה גבר נאה מראה ולבושו כבידואי. מששמעו האשכנזים בני מזכרת משה כי הוא בן בית בעבר הירדן ביקשוהו כי יחפש את בני משה. ואכן באחד הימים סיפר כי מצא את יהודי כייבר (חיבר) ורצה לבקרם בשבת, אלא שהנהר שעבר בקרבתם עצרו ואף היה יורק אבנים לעומתו. ועקב זאת – כך מספרים – נמנע ממנו להביא ידיעות מיהודי כייבר לאשכנזים תושבי מזכרת משה.

משה קמחי בנו של נסים קמחי עיסוקו היה סנדלר והגיע לשם מלאכתו זו עד העיר קרק שבעבר הירדן.

עוד מספרים על יהודי תושב אהל משה ובעל חנות באל סלט שזכה בכד מלא מטבעות זהב. הוא קנה את הכד מאת אשה בדואית שלא ידעה מה טמון בו. בערב, משסיפרה לבעלה כי מכרה את הכד ליהודי תושב אהל משה חש לשכונה ועמו כמה מחבריו. משבאה כל הכבודה הזאת לאהל משה נאמר להם כי האיש אותו הם מבקשים נסע לפנמה. הבדואים חזרו כלעומת שבאו.

מספרת הישישה שמחה די ארוואץ, אלמולי, אשר נולדה בשכונה, ומתגוררת בביתה שבאהל משה (אביה רפאל אלמולי בא לארץ מרומניה, ושימש עוזר לנסים בכר, מנהל מוסדות כי"ח בירושלים) כי בני משפחת בעלה שלמה אליהו ויעקב ארוואץ עסקו ב“חנזל” שגדל ברצועת עזה ולשם כך בילו את החורף בעיר זו.

פרי החנזל אומרת הזקנה, דומה לתפוח זהב אלא שאלה היו מרים. קלפו אותם וייבשום ולאחר מכן ארזו אותם בחבילות ושלחו את החבילות לעיר אחת באמריקה שנקראה “הולווד” לשם הכנת צבעים. מהגרעינים שהיו בתוך תפוחי זהב אלו הכינו כנין.

בתחילה, דמתה השכונה למבצר (קאלי), דלתות ניצבו בשעריה, פרט לכניסה ליד בית הכנסת הגדול דרכה עברו המאחרים לביתם בשעות הלילה. דלת עץ גדולה עמדה בכניסה הראשית מול שוק מחנה יהודה, מקום בו אירעה לפני זמן התפוצצות מכונית התופת בידי חבלנים ערבים. מאחר שהדלת היתה גדולה וכבדה התקינו בחלקה התחתון שתי דלתות עזר קטנות, מרובעות, מעין אשנבים, דרכן נכנסו גדולים וקטנים “בכפיפת ברך”. דלתותיה האחרות של השכונה שימשו מעבר אל השכונות הסמוכות. שערים אלה עמדו, אחד ליד ביתו של השוחט מושון מיוחס, שני ליד בית הכנסת טאראנטו, שלישי ליד ביתו של הרב שלום הדאייה, ורביעי ליד ביתם של הסוחרים נסים פסח ויצחק לוי.

חכם דוד אלקלעי או כפי שקראו לו חכם דויג’ון אלקלעי, היה ממתיישביה הראשונים ונמנה עם גבאיה. הוא עבר אליה מהעיר העתיקה. היה גבר נאה, זקוף קומה, והתמסר בכל מאודו לעסקי ציבור של ירושלים. בזכותו הוקמה גדר סביב בית הקברות הספרדי שעל הר הזיתים ובה אשנבים כדי שהכהנים האסורים בכניסה לבית הקברות יוכלו להציץ דרכם לעבר המצבות של בני משפחותיהם ולהתפלל לזכרם. בשער הגדר התנוסס שמו והיא עמדה על תילה עד פרוץ מלחמת הקוממיות.

בין שאר זכויותיו של חכם דויג’ון אלקלעי נטיעתם של גנים בשכונה בהם גידל הדסים ולולבים לשימושם של התושבים בחג הסוכות.

− − − − −

מתיישביה הראשונים של השכונה היו בעיקר רבנים, סוחרים פועלים ובעלי מקצוע כגון בני מנחם אלחסיד סוחרי המנפקטורה ועוד. חנויותיהם וסדנאותיהם עמדו בעיר העתיקה.

רבים היו יוצאי ערים שונות בתורכיה ובארצות הבלקן שעלו לארץ לפני מלחמת יוון ותורכיה. ליוצאי יוון שבאו מהעיר לריסה היה בית כנסת מיוחד. גבאי בית הכנסת זה היה חכם עובדיה כהן שגם עבר לפני התיבה. רובם היו בעלי מלאכה כגון משפחת אלחנטי נכמולי ולוי שעסקו בחיטות.

לאחר מלחמת העולם הראשונה באו לדור בשכונה משפחות מעולי יוון.

שמו של מונטיפיורי ידוע היה ומפורסם בקרב יהודי יוון, והם נשתוקקו להתגורר באחת השכונות שנשאו את שמו. עם העולים נמנה גם מנחם כהן, יהודי שומר דת ומצוות אשר ידע על פה חלקים גדולים מהזוהר. בשנת 1925 ייסד את בית הכנסת של עולי יוון (אל קאל די לוס נניוטיס). נוסח התפילה כאן היתה והנהו עד היום נוסח יוון. בנו משה כהן נוהג עד היום ללכת מדי בוקר בבוקר מביתו שבשכונת רחביה עד אהל משה כדי להתפלל בבית הכנסת שיסד אביו.

ביתו של בן דוד אמי נסים אופלקטה היה היחיד אשר נראה כאילו הוא בן שלוש קומות. בין הדיירים החשובים שהתגוררו בו היה הרב מנחם אווירבאך והעתונאי קרניאל (עזמות). פרט לבית זה היו כל שאר הבתים שבשכונה נמוכים ושחוחים.

שעשועיהם של ילדי השכונה היו שונים ומגוונים. ענפי האילנות שימשו להם נדנדות ובכך השחיתו אותם עד שכמעט לא נותר מהם זכר היום. באחת הפינות הציבו פח ויידו בו אבנים. משחק זה הפריע את מנוחת השכנים בשבתות אחרי הצהריים. במיוחד סבל מהפרעות אלה הרב רפאל הכהן שאקו. אשתו הרבנית היתה יוצאת אל הנערים ונוזפת בהם. הם הפסיקו ממשחקם שעה קצרה, אולם לאחר זמן מועט שבו לסורם. ילדי השכונה זו שונים היו מילדי השכונות האחרות. הם ביכרו משחקים על ישיבה בבית הכנסת ואמירת תהילים.

ימינו עברו עלינו בסיפורים, אומר יוסף לוי, ובעיקר הלילות. זקנה אחת היתה בשכונתנו שכוֹחה היה רב בסיפורים. קראו לה “הסבתא של הסיפורים” (לה באבה די לאס קונסיג’אס). מוצאה היה כנראה, מקושטא. כל משפחה ראתה זכות לעצמה להזמינה במוצאי שבתות אליה כדי שתשמיע מסיפוריה. אלה היו סיפורים בהמשכים. זה היה הבילוי שלנו, אומר יוסף לוי, “הפסה טיימפו”. החיים בשכונה עברו בשלום ובשלווה, אולם במלחמת העולם הראשונה נטלה אהל משה את חלקה בסבל.

צערי השכונה חייבי הגיוס הסתתרו בצריפי פח ובעליות הגג (מוסאנדראס) מפחדם של השוטרים הצבאיים (קאנון ג’אוויש). מספרים כי בצריף אחד הסתתרו במשך ימים רבים עשרה בחורים. ורק לאחר שהודיעו להם כי “הדגל הלבן עבר דרך מחנה יהודה” (לה בנדירה בלנקה פאסו אה מחנה יהודה) כלומר, שהעיר נכנעה לצבא הכובש. המנוח מאיר שאלתיאל בן השכונה ספר כי הסתתר בעלית הגג של אחותו. הקאנון ג’אוויש היה נוהג לבוא לעתים קרובות לבית הוריו כדי לשתות ספל קפה ולטעום מהכיבוד שהוגש לו. הוא ידע כי בן המשפחה חייב גיוס והוא מסתתר בעליית הגג, אולם העלים עין.

כחמש עשרה משפחות מנתיני יון נאלצו לעזוב את ירושלים. הן עשו דרכן לקושטא דרך סוריה בקרונות פתוחים ארבעה חדשים רצופים. לקושטא הגיעו שורצים כנים. בארץ גלותם, השתדלו להתפרנס מעיסוקים שונים, בעיקר בחייטות, וכן פתחו חנויות. עם תום המלחמה חזרו ארצה לאחר ששהו בגלותם שנתיים בערך. הם עלו על האניה הראשונה שעברה את הבוספור. חיבת ירושלים לא נתנה להם מנוח.

שכונת אהל משה נמנית עם שלוש השכונות הקשורות בזכרונות ילדותי. בה למדתי תפילה ופרשת השבוע. תלמיד בין תלמידיו של חכם יהודה כהן הינשרלי שחדרו היה מהחדרים הראשונים שנוסדו בשכונה. תשע כניסות לשכונה וה“חדר” של חכם כהן שכן בכניסה הסמוכה לזכרון טוביה מול ביתו של השוחט מושון מיוחס.

שנות מלחמת העולם הראשונה עברו עלי בחדרה המרווח של סבתי אשר עמד סמוך לכניסה הראשית של השכונה, ממול השוק שבמחנה יהודה. בחדר זה יושב הייתי שעות מרובות ערב ערב ומכין את שעורי.

חלונות חדרה של סבתי פנו לעבר הגן המרכזי, מהם אפשר היה להשקיף על השכונה כולה. חדרנו היה שטוף שמש כבר בשעות הבוקר המוקדמות. הוילאות היו צחים, סבתה הקפידה על נקיונם. על עצי התות שבחצר עמדו צפרים וצייצו.

בימי חג ומועד התקשטה סבתי ב“קופיה סלוניקאית”. ואילו בימות חול חבשה לראשה “יאזמה”. אחת מנכדותיה גרה בקרבת מקום ובכל יום ששי אחרי הצהרים סרה אל הסבתא כדי לחפוף את ראשה, לסרוק את שערותיה הלבנות ולעשות לה צמות (קולאס). עד היום משבחות אותה שכנותיה לשעבר על נקיונה ונקיון ביתה. היא הסתפקה במועט כדי שלא ליפול למעמסה על בני משפחתה. וכשהיתה סרה אל ביתו של בנה או לביתה של אחת מנכדותיה כדי להטות שכם בעבודות הבית לא נאותה ללון מחוץ לביתה. אם נתארכה לה השעה, ביקשה כי ילוו אותה לחדרה למען תוכל לישון במיטתה. על הפצרות נכדיה ללון עמהם היתה משיבה בפתגם סלוניקאי: מטתי ושלוותי שני דוקטים הם שווים (מי קאמה אי מי פולגאר דוס דוקאדום ב’ליראן).

היא השתדלה להנעים לי את ימי שבתי בחדרה והקלה עלי בדרכים שונות את הכנת שעורי. מקום ישיבתה היה ליד החלון, שקועה שעות ארוכות בסריגת גרביים שחורים לעצמה ולאבא ותוך כדי עבודה פיזמה לה רומנסות ספרדיות ושירי געגועים בספרדית לציון ולירושלים. לפעמים סרה אל אחת השכנות לשמוע סיפורים ומעשיות, ואני נותרתי לבדי בחדרה שקוע בהכנת שעורי.

השכן הסמוך ביותר לדירתה היה באותם ימים אליהו סינור, יהודי שמכר דגים בחנותו של יצחק ארוג’אס. סינור זה לא הרבה לדבר. פניו היו תמיד זועפים (טיניאה קארה סולה). בשובו אל ביתו בערב פשט את בגדיו, שריח דגים נדף מהם, לבש בגדים נקיים וישב בפינת הספה מאזין בשקט לסיפוריה של אשתו.

בקיץ 1925 הלך אבא לקהיר בה שימש כסגנו של הרב הראשי חיים נחום, וכאב בית־דין של העדה היהודית בקהיר, ואילו אני נותרתי בירושלים כדי לסיים את למודי בגמנסיה העברית ששכנה באותם הימים בשכונת הבוכרים. וכן שבתי בפעם השניה אל חדרה של סבתי שהיה ערש ילדותי.

עתה נעלמה כוס השמן שלאור פתילתה הכנתי את שעורי במלחמת העולם הראשונה. על השולחן, שולחן האוכל של סבתי שחלק ממנו הוקצה לי להכנת שעורי, עמדה מנורת נפט. לא נשארתי ללון בביתה כפי שנהגתי בילדותי אלא הייתי בחינת פנסיונר, והיא טפלה בי כ“גימנזיסט”.

לאחר נשואי נוהג הייתי בימי חג ומועד להביא את בני לחדרה של סבתי כדי שישמעו מפיה זכרונות מאותם ימים שהתארחתי אצלה. היא דיברה ספרדית ואני תרגמתי להם את דבריה. מזמן לזמן היה עולה חיוך על פניהם, לשמע ספורים אלה על אביהם כשהיה ילד קטן.

אני סיפרתי להם על השולחן שעוד עמד בחדרה, מבריק ונקי ועליו טס נחושת בו עמד בקבוק מים, וכוסות צחות. מוט העץ התחתון של השולחן נראה אכול באמצעיתו. המוט נאכל מכפות רגלי שנהגתי להשעין עליו.

משנפטרה סבתי העברתי את השולחן הזה לביתי. שנים רבות עמד בחצרי חשוף לשמש ולרוחות עד שהתמוטט ודפנותיו החלו להתפרק. באחד הימים כרע תחתיו בקול אנחה.

סבתי, זכרונה לברכה, חבשה עד ימיה האחרונים “קופיה” לראשה. זו היתה חלק מלבוש הסלוניקאי המיוחד. צורתה של הקופיה היתה כשל “ברט” וכיסתה חלק גדול מראשה. השערות עצמן לאחר שסורקו קלעון לצמות “הוסתרו” בתוך כיס גדול של בד משי צבעוני שהשתלשל על הגב. בקצהו של הכיס תלוייה היתה יריעת אריג קטנה מרובעת ומשובצת פנינים. הקופיה נקשרה לצוואר בעזרת סרט צבעוני (פאשה די גאז).

כשנפטר סבי החליפה סבתי את הסרט הצבעוני בסרט כהה לאות אבל.

נשי סלוניקי בירושלים נהגו ללבוש בימות החורף שני סוגי פרוות: פרווה פשוטה לימי חול, ופרווה יקרה וארוכה שהגיעה עד הברכיים בשבתות.

כל אשה סלוניקאית ענדה לצוארה ענק של פנינים זעירות חרוזות שורות שורות (ירדאן די פרלאס). משהיה חוט “הירדאן” מתרופף והיה חשש שינתק, הזמינה סבתי את טייה לונה, מומחית להשחלת פנינים, וזו היתה שוהה בבית סבי כמה לילות עד לסיום המלאכה.

רואה אני את עצמי ילד בן חמש יוצא מדי בוקר בבוקר משערו האחורי של בית חינוך יתומים הפונה ל“סוכת שלום” והולך לחדרו של חכם יהודה כהן הינשרלי. מלמד זה עלה לירושלים עם ארבעה בניו מיוון. כדי שלא יפול למעמסה עליהם פתח באחרית ימיו חדר בו לימד את ילדי ישראל תורה. בניו נודעו לאחר מכן כחיטים וסוחרים מפורסמים. יצחק משה ואלעזר כהן, ואילו בנו הרביעי יהושע נודע כמושך בעט סופרים שהתעמק בתורתו של הפילוסוף הצרפתי הנרי ברגסון.

מדרכות לא היו בימי ילדותי ברחוב אגריפס. בצדי הדרך עמדו אבנים ומדדה הייתי מאחת לשנייה, ידי חופשיות, שכן תרמיל אוכל ובקבוק מיץ לא היו לי. לפרקים היה אבי נותן בידי מטליק כדי לקנות “עוגה אשכנזית” בחנותה של האשה פייגה שבמזכרת משה, עוגה חומה, קטנה ושטוחה, עלי היו פזורים כמי גרגירי פרג.

דירתם של חכם יהודה כהן הינשרלי היתה בת שני חדרים בלבד. היכן למדנו בעונת החורף אינני זוכר. אולם לאחר הפסח, משפסקו הרוחות והגשמים, היה מוציא אותנו אל חצרו הגדולה, ושם, מסביב לגדר העץ יושבים היינו על דרגשים ארוכים ושומעים לקחו. עדיין זוכר אני את דמותו הקטנה של החכם ואת קריאתו העליזה והשמחה במגילת רות בין פסח לשבועות. ניגונה של מגילת רות שמש כתחליף לשיר “סלינו על כתפינו” שבנינו ונכדינו שרים היום.

בין שאר תלמידיו של חכם יהודה זכורים לי במיוחד ארבעת בניו של חיים אלחנטי. אלה היו נערים חסונים, מגודלים, לבושים בגדים ארופיים, וכובעי קש גדולים לראשיהם. משנכנסו לכיתה ישבו באחת הפינות. אביהם היה חייט. לבד מזאת הוא שימש נציגה הבלתי מוכתר של העדה היוונית־יהודית באהל משה, אשר רבים מבניה עלו לירושלים עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. הסתכלנו עליהם בעינים תמהות שכן אנו היינו תינוקות בני חמש שש, ואילו נערים אלה היו מבוגרים מאתנו. נסתבר שידיעותיהם בתורה לא היו מרובות ולכן נספחו אל הקטנים מהם.

זו היתה פגישתי הראשונה עם שכונת אהל משה. חיבה מיוחדת נודעה לה לשכונה ממני בילדותי, שכן שונה היתה משכונתי אבן ישראל. שכונת אהל משה נראתה לי לבנה, שטופת שמש ואוויר. סמטאותיה היו רצופות אבנים לבנות. גינות קטנות עמדו בצדי הבתים שכל כולם בני קומה אחת בלבד. גינה ציבורית גדולה עמדה בתווך. צליל מיוחד עלה מקבקבי הנשים שעה שפסעו בשביליה, ניגון אשר הצטרף ללחשם של האילנות הרמים שבמרכז השכונה. תושביה עולי יוון ברובם, היו חובבי שירה וזמרה. הם עסקו בפרנסות שונות, שלחו ידם בכל מלאכה, אך עיסוקם העיקרי חייטות והמסחר בו.

− − − − −

כאמור, עשיתי זמן ניכר בשכונה זו בשנות מלחמת העולם הראשונה. משפחתנו היתה ענפה, שישה אחים ואחיות, ואילו דירתנו בת שלושה חדרים בלבד אשר אחד מהם שימש “ישיבה”. אחיותי נהגו להטרידני, לפיכך גמר אבא בנפשו להעבירני אל חדרה של סבתא. מדי ערב בערב לוקח הייתי את ספרי ומחברותי ואת קסת הדיו שלפעמים גם הכתימה את בגדי ופוסע והולך לשם. בערבי החורף הגשומים היתה אמי עוטפת אותי בסודר ואומרת לאבי “אחד פחות” (אונו מנקו). ואילו אני שבתוך לבי אהבתי להישאר בבית ולתרום את חלקי בסכסוכים ובקטטות שהתחוללו בין אחיותי הקטנות נאלצתי להפרד מהן בלב שבור.

בערבי גשמים היתה הרוח העזה הודפת אותי משהייתי עולה ברחוב אגריפס בדרכי אל סבתי. ואולם אני נאבקתי עם הרוחות ויכולתי להן. אל ביתה של סבתי הגעתי רטוב כולי. תנור נפט והסקה לא ידענו באותם ימים. עטוף במעיל ישן ישבתי אל ספרי ומחברותי, מכין שיעורי לאורה וחומה של פתילת שמן. סבתי כבר פרשה לשינת לילה, היינו שכבה על מזרונים שנפרשו על הרצפה7. משהתחילה8 הפתילה דועכת קראה לי לעלות על מיטתי, מיטת הברזל היחידה שהיתה בביתה ואשר הוקצתה לי. מיום שנפטר סבי חדלה לישון במיטת הברזל הגדולה והמרווחת והציעה מיטתה על גבי השטיח שברצפה. כששאלוה לפשר הדבר השיבה: כיצד אישן במיטה כשבעלי טמון באדמה? תשובה זו נגעה ללבי ומשום כך חשתי את עצמי כאסיר תודה לה ונהגתי בה תמיד כבוד ודרך ארץ.

סמוך לביתה התגוררה בת דודתה (אחות בעלה) אסתר די ששון, אשתו של אברהם ששון, אחד מגבאי השכונה ועסקניה. אסתר די ששון היתה אשה עדינת נפש ואהבה שיחת רעים. שתי הנשים נפגשו כמעט בכל יום ליד הבורות שעמדו באמצע השכונה וגלגלו שיחה. ואם לא הספיקה להן השעה בבוקר המשיכו בשיחתן גם אחרי הצהרים. בשכונתם התגוררו רבי יעקב פראנקו, שלמה ישראל שריזלי (“שי”ש"), שאשתו העשירה את האוכלוסיה של אהל משה בתאומים, ופעם גם בשלישיה ודוקא בלילות שבהם התחוללו סופות גשם ושלג.

חנותו של אברהם ששון ובניו עמדה בעיר העתיקה ובשנות המלחמה העולמית הראשונה התעסקו במכירת חוטי צמר צבעוניים לפלחות הערביות לקישוט שמלותיהן. בערבים היו הבנים נושאים הביתה חבילות חוטים עבות, משלבים אותן בין כפות רגליהם ותוך ישיבה על ספות היו מגלגלים את החוטים באצבעות ידיהם והופכים אותם לחבילות חבילות דקות וקטנות (ג’ילאס). כל אימת שנכנסתי לביתו של אברהם ששון, שם ישבה סבתי, הייתי רואה אותם יושבים ועוסקים במלאכה זו. אביהם יושב אותה שעה בפינת הספה ומשעשע אותם בשיחותיו וסיפוריו,

קרובי משפחה אלו הופיעו בביתנו בימי שבת ומועד לביקור נימוסין, כמקובל באותם ימים. אברהם ששון בא עם בניו וחכם אליהו טראבולוס בלווית אשתו היא דודתו של אבא.

דמותו של חכם אליהו טראבולוס עדיין עומדת9 לנגד עיני. גבר גבה קומה לבוש קפטן בעל פסים צבעוניים, ומעיל עליון שירד עד לברכיו. זקן לבן וארוך עיטר את חזהו ותרבוש אדום התנוסס על ראשו. הוא היה מטעין את אפו מזמן לזמן טבק הרחה, וניגבו לאחר מכן במטפחת אדומה גדולה. סיים לנגב את אפו, תחב את המטפחת כמות שהיא לחזהו. בשעת דיבורו נוהג היה לעצום עין אחת. שני בנים היו לו, רפאל (כיום בעל מסעדת ירושלים) שדומה לו בקומתו ובדרך שהוא נוהג לעצום את אחת מעיניו, ושבתי שמחמת טיפולן של רופאות אליל בילדותן נתעוור בעינו השמאלית והוא שם תחתיה עין של זכוכית אשר נתייראתי להסתכל בה.

− − − − −

לא כל תושבי השכונה חסו בצלם של רבנים ודרשנים, ולא כולם בילו את ימיהם בישיבת טאראנטו באמרת תהילים ובקשות. נמצאו גם לצים שלא בחלו בחיי העולם הזה, אהבו לבלות את זמנם בתענוגות (פאסאר לה אורה).

רבים מתושבי השכונה גידלו תרנגולות בחצרותיהם ואלו התרוצצו משעת בוקר מוקדמת בסמטאות ובגנים וחזרו לעת ערב אל לוליהן שבעות ומדושנות. מראה התרנגולות לא היה לבן כזה הרוֹוח היום. צבעיהן היו שונים שכן גדלו בכפריהם של הערביים. כל תרנגולת ותרנגולת הכירה את מקום משכנה ולעת ערב חזרה הישר אליו. אולם בעלות הבית לא סמכו על תבונתן של התרנגולות ונתנו בהן סימנים כגון סרטים בצבעים שונים שקשרו לרגליהן.

משנתגלה שאחת התרנגולות פסקה לאכול נטלה אותה בעלת הבית והובילה אותה לחכם יהושע בסאן “הרופא המנתח”. וזו היתה דרכו של יהושע בסאן ברפואה: אחז התרנגולת, שם אותה בין ברכיו, פתח את מקורה, משך את לשונה החוצה, ובעזרת סיכה הוציא יבלת קטנה שנקראה “פיפיטה”. לאחר מכן מרח את המקום בטיפת שמן והטיל את התרנגולת על הרצפה. משניטלה הפיפיטה (הגרעין) אצה התרנגולת להשקיט את רעבונה. תרנגולת שנתגלו בה סימני מחלה נזדרזו להביאה אל השוחט. זה בדק אותה ואם נמצאה כשרה עמד ושחטה במקום.

פעם עשו כמה מבדחניה של השכונה קנוניה נגד השוחט מושון מיוחס שהתגורר סמוך לשער הפונה לשכונת זכרון טוביה. נטלו שתים מתרנגולותיו והביאון אליו לשחיטה בתואנה שהן חולות. השעה היתה בין השמשות והשוחט לא הבחין כי תרנגולות אלו שלו הן. עמד ושחטן. לאחר מכן הזמינוהו להשתתף אתם בסעודה ואמו לו “קומה קי אה לה קמה קי סי לו קומי”. מרוב כעסו עלול היה חכם מושון מיוחס לקלל את החוטפים בקללה הידועה “כי מי שגנב את התרנגולות שיאכל אותן בשעת חליו במיטתו”, כלומר שתרנגולות אלו תהיינה מיועדות לשעת צרה ומחלה ולא לשעת הנאה. מה עשו החוטפים? במקום שהוא יקלל אותם קללה מעין זו, הקדימו אותו ואמרו לו בו10א וסעד אתנו, כדי שתהא שותף אתנו לקללה שתקלל אותנו, או בוא ותאכל אתנו בשמחה, שכן לא תאבה לקלל את עצמך.

למחרת בבוקר פנה לאשתו בשם חיבה עקרת ביתי, מי קאזה, היכן התרנגולות? משנתחוור מה שאירע מילא פיו מים ולא אמר דבר.

גם נשים נטלו חלק במעשי קונדס. בשעות הלילה המאוחרות הן עברו מחצר לחצר והחליפו שולחנות. כאשר קמו בעלות הבית בבוקר היו עומדות בעיניים בוהות ואומרות שד פקד הלילה את החצר. ואילו הנשים שעשו מעשי שטן אלה (איג’אש דיל ווירקו) עמדו מן הצד מיתממות ומשתאות כביכול. על עושיהם של מעשים מעין אלה אמרו: "הטיל מימיו בעינו של השטן! (פישו אין אל אוז’ו דיל ווירקו).

בשכונה נמצא אחד שידע לפרוט על מנדולינה. זה היה רחמים שושן הנגר, בנו של מלמד התינוקות חכם יהודה שושן. המנדולינה היתה כלי נגינה נפוץ ביותר בילדותנו. צליליה נשמעו לעתים קרובות בבתים ובחצרות במיוחד בלילות לבנה. רחמים שושן שימח בנגינתו את לבם של תושבי השכונה כולם, ובמיוחד את בני הנוער. הוא ביקר לפעמים גם בשכונתנו שכונת אבן ישראל, ישב על אחד הבורות והתחיל פורט ושר ואנחנו מחזיקים אחריו.

שני סוגי בדחנים מצויים היו שהתגוררו שנים רבות בשכונותיה של ירושלים, בדחנים בסתר ובדחנים בגלוי. יוסף נבון נמנה עם “חובבי ההומור”. שמו קשור עם קופת התמחוי על שם נתן שטראוס שהוא ניהלו במשך שנים רבות. את נסיונו בענייני תמחוי לעניים רכש אצל שאר בשרו חיים קאסוטו שהיה ממונה על קופת התמחוי של העדה הספרדית.

מספרים כי פעם ביקר נתן שטראוס בירושלים וסר לראות כיצד מתנהלים הענינים בקופת התמחוי שהוא יסד. נכנס לחצר, משראהו יוסף נבון סבור היה כי לפניו אחד הזקנים הנצרכים שבא לסעוד את ארוחתו הדלה. הושיבו ליד השולחן ודאג לצרכיו. משראה זאת הנדיב, שיבח את הנהגתו ויחסו כלפי כל אדם ומינה אותו לאחראי על התמחוי.

לפני כן שימש יוסף נבון גם כמשגיח המוסד בית חנוך יתומים. הוא היה יהודי פקח ובעל חכמת חיים. לפעמים שימש גם כמלמד תינוקות במוסד. זכורני כי הוא הוא שלימדני את הפסוק הראשון בתפילה “מודה אני לפניך”. אצבעי הקטנה מונחת היתה בספר וממולה אצבע ידו, ובדרך זו התקדמנו בקריאה.

− − − − −

חבורות שבשכונה נקראו על שם אלה שגרו בקרבתם. בור המים הגדול (איל פוזו גרנדי) נמצא בכניסה לשכונה מצד מזכרת משה, בין ביתו של אברהם ששון לביתו של הרב יעקב פראנקו; הבור של הינשרלי גבל עם ביתו של חכם יהודה כהן הינשרלי מלמד התינוקות; הבור של חכם דניאל אלקלעי, נקרא הבור של רבי מוטה, יהודי למדן ובעל חנות מכלת בשכונת מזכרת משה. הבור של חומקה (נחמה) אשה אשכנזיה שגרה בקרבת מקום. הבור של אוֹרוֹ, הבור של שריזלי, הבור של החג', הבור של דוד פסח וכן הלאה. חלוקת המים נעשתה לפי פתקים. סיפורה של הישישה דודו די מיוחס על דרך שאיבת המים מהבורות נשמע כמאורע של שמחה. “מבכרות היינו את הפגישה ליד הבור על פני טיולים” (מיז’ור די סיין פאסיויס) – אומרת היא. והיא עומדת ומתארת את כל התעלולים שהיו קשורים בשאיבה, כגון כיצד היתה מסדרת את הממונה על המים וממלאה שלושה פחים במקום שניים. כיצד התגלגלו בצחוק כשחבלי הדליים נאחזו אלה באלה, וכיצד שבו הביתה ושמלותיהן רטובות. אולם בחדשי הקיץ האחרונים לא ניתן להערים על הממונה על החלוקה. הוא הקפיד שלא ימלאו את הפחים יתר על המידה. נדמה היה, אומרת דודו די מיוחס כאילו שאבנו שמן ולא מים. אה לה מיזורה די אזייתי).

לפעמים נתגלו תולעים במים, תולעים אדומות. ואז פנו אל “הסקאיין”, שואבי המים מהכפרים הסמוכים, ליפתה ועין כרם שהביאו מים מן המעיינות. מספרים שאמו של מוכתר ליפתה, מחמד עיסא, היתה נושאת על גבה נאד שלם של מים. נשים אחרות נשאו על ראשיהן כד מים. בימי פגרה באו הבנים והבנות לעזרתן, סרו לבור ונשאו את הפחים הביתה.

כשכלו המים מהבורות ניגשו הגבאים לנקותם. שכרו פועלים והללו הסיטו את האבן הגדולה שליד פי הבור וירדו פנימה. יום זה היה יום פגרה לילדי השכונה. הם הגשימו הלכה למעשה את האיום שהשמיעו בעידנה דריתחה “לזרוק את עצמי לבור” (מי ב’ה איטשר אל פוזו). עמדו והתחילו אף הם “צוללים” תהומה, רואים בתוך כך את הפועלים בעבודתם וכיצד הם מלקטים כלים ושברי כלים שנפלו פנימה אם במזיד ואם בשוגג.

בעברך היום בסמטאות השכונה הנך נתקל בשתיים שלוש “מצבות” בלבד של בורות ואילו כל השאר נעלמו. אבן שטוחה מכסה את המקום בו עמדה לפנים “מצבה” של בור. וכשאתה משתהה לרגע ליד אחד הבורות הללו נדמה לך כי הנך שומע את קול צחוקן ופטפוטן של הנשים. את רעש הפחים הסדורים זה בצד זה, הנך רואה את פניהן המלאות צחוק ואת צמות שערותיהן השחורות שמתחת ליאזמה (צעיף הראש). כי זאת לדעת שאמותינו יצאו לרחוב “מסודרות” (בואין אטקנאדאס) ולא כ“טשפטשולאס” דהיינו מרושלות בלבושן.

חבלי הדליים לשאיבת מים היו בלויים ורופפים מרוב שימוש. תכופות נקרעו. אם בידי אדם ואם בידי שמים והדלי נפל למצולות. אז הזעיקו את אחד השכנים ובידו מלכודת (גאנג’ירה) כדי לחלץ את הדלי מן הבור. אותה שעה נקבצו סביבו שכנות שגם דלייהן שלהן שקעו במצולות. לאחר עמל וטורח רב עלה סוף סוף בידי “המציל” להעלות שלל רב, דליים שונים ומשונים אשר הנשים הכירו בהם את רכושן לפי סימנים כגון חרוז ירוק מושחל בחוט או בדל של בד צבעוני.

מנת מים מיוחדת הוענקה לשכניו של נפטר, מנת “חינם” ללא פתקאות, שהשכנים קיבלוה מיד לאחר הלויה.

נפטר אדם בביתו קם קרוב משפחה והלך אל שלושה שכנים מכל עבר והודיעם “כי יש לשפוך את המים” (אי די אב’ירתאר לאס אגוואס). משפט זה די היה בו כדי להכריז על נפטר וכי אין לשתות את המים שבכדים אלא לשופכם על פני חצרה של השכונה.

אך יצאה מיטת המת מהבית בא הגבאי ופתח את הבורות. אז באו שכניו של הנפטר ושאבו את כמות המים שאבדה.

בעונת הקיץ התפשטה מחלת המלריה, וצעירי השכונה מספר רפאל טראבולוס, נשאו בחיקם גלולות של אבקות כינין עטופות בניר דק של סיגריות. משהרגישו צמרמורת תחבו לתוך הגרון גלולת כינין מעין זו ובלעוה עם כוס מים.

− − − − −

מכת הגנבים לא פסחה על שכונה זו. והשיטות, אותן שבכל מקום. לא היתה דרושה מומחיות יתירה. החדרים עצמם היו מוגנים, כביכול. שולחנות, כסאות ושאר רהיטי בית הוזזו מדי לילה בלילה לעבר הדלתות וחסמו את הכניסה פנימה. לפיכך פנו הגנבים למטבחים הקטנים שעמדו בחצרות הפתוחות. יש שנפלה בגורלם גיגית שבעלת הבית שכחה להכניסה לחדר לאחר הכביסה, קדרה של נחושת וכיוצא באלה כלים יקרים עוברים לסוחר אשר נמכרים לבדואים החמדנים בכסף מלא.

גם את הלחם שאפינו – מספרות נשים – חמדו הגנבים וכן את תבשילינו הטעימים שהוכנו לשבתות ומועדים והגנבים לא היו אלא שואבי המים (הסקאיין) מליפתה ועין כרם, או מספקי ה“דלק” ו“מיכלי הגז” של אותם ימים, דהיינו “הבשטים” מוכרי הפחמים ועצי ההסקה.

מטבעות זהב וכסף, נפוליונים ומג’ידים לא התגלגלו בכיסיהם של המשתכנים הראשונים של שכונותינו. ואם היו ביניהם שהביאו עמם מהגולה צרורות דלים כלשהם, טמנו אותם במקומות סתר.

באחד הלילות חדרו גנבים אל ביתו של הרב די פליבה, שכנה של דודו די מיוחס תושבת אהל משה, והוא מתוך שלא רצה להטרידם לשוא אמר להם אל תטרחו לחפש אחר מטמון. כספי מונח בשמיכה שאני מתכסה בה, ואני אוחז בשמיכה ואיני נותנה לכם. מששמעו זאת הגנבים ברכוהו לשלום ופנו לדרכם.

אמנם הועמדו שומרים על השכונה, “חג’ים” אלג’ירים נתיני צרפת אשר התהלכו בלילות סביב סביב, חבטו בנבוטים על גבי האבנים, ושרקו במשרוקיות שבפיהם. אולם כשקראו להם לעזרה נעלמו כלא היו. לפעמים הופיעו לאחר מעשה. חשדו בהם כי הם עושים יד אחת עם הגנבים והיו שטענו כי החג’ים עצמם היו גנבים גדולים יותר (איראן לאדרוניס מאס גרנדיס) כאמרה הערבית “חאמיאה חראמיאה” שומריה גנביה. רק משפגעו הגנבים בנתינים זרים, ואלה לא היו מעטים, רעשה ותרגז הג’נדרמריה התורכית והגנבים באו על ענשם.

צריפו של החג' עמד בחצר מאחורי ביתו של יעקב פינטו. ילדי השכונה התידדו אליו. עד היום מצביעים על המקום שבו עמד לפנים צריפו של “שומר ישראל”. החג' היה ממונה גם על הגינות והוא שתל בהן בצלים ופולים. לפני הפסח היו נותנים לו בתמורה מצות.

חושש מיוחד היה לגנבים שבאותם ימים. הם ידעו והכירו את הזקנים והזקנות שעלו לירושלים ובאמתחותיהם תכשיטים ודברי חפץ יקרים שהביאו אתם מארצות הגולה. לעתים קרובות היו שומרי השכונות אשר הכירו את מבואיה ויציאותיה של השכונה, מסייעים בידי גנבים אחרים שאתם אף שתפו פעולה.

כך אירע לרב אברהם מבורך שעלה לירושלים, לאחר ששרת את בני עדתו בעיר פיליפופוליס שבתורכיה, כדי לבלות בה את שארית שנותיו. לרב היה שמש שקראו לו “אל רוב’יו” (הג’ינג’י). באחד הלילות חדר לביתו החג' שומר השכונה, יחד עם שמשו של הרב ונסו לקחת את תכשיטיה של הרבנית אולם הדבר לא עלה בידם ונמלטו. רב זה היה ידוע ומפורסם בחכמתו ובתורתו, ובין תלמידיו נמנו אברכים רבים מבני העדה האשכנזית שהתגוררו בסביבת השכונה.

− − − − −

משנזקקו תושבי השכונה לאישפוז הם פנו לבית החולים שערי צדק הסמוך ולבית החולים רוטשילד המרוחק יותר. גם בית החולים האנגלי המסיונרי שברחוב הנביאים הושיט עזרה רפואית. נוסף על אלה נמצאו גם כאן “רופאות” שהביאו מזור ומרפא לחולים. זכורה במיוחד סיניורי די מולכו הסלוניקאית שהתמחתה בריפוי מחלות עיניים תרופותיה היו אבקות. תימני אחד, מרי עמנואל יחיה, תיקן עצמות ושברי עצמות והחזיר אותן למקומן. תימני אחר מרי ערוסי פועל בבית המלאכה הסמוך של ענתבי עסק בריפוי כוויות. החולים נתייראו מבתי חולים. הם התחננו לפני הרופאים לבל ישלחום לשם. ביקשו תרופות והבטיחו שהטיפול הדרוש ייעשה בבית

בקשר לכך מספרים את המעשה הבא:

פעם בא הברון רוטשילד לירושלים ורצה לבקר בבית החולים שעל שמו. גבאי המוסד חששו פן יימצאו חדרים ריקים. עמדו11 וטכסו עצה מה לעשות. הלך לייב שטנברג וגייס עשרים זקנים וזקנות ממאה שערים רחצם, הלבישם כותנות לבנות והשכיב אותם במיטות הוא ביקש מהם כי בהיכנס הברון לחדר יפתחו באנחות וכן עשו. הזקנים והזקנות בילו איפוא ימים מספר בטוב ובנעימים ושכרם אתם. מג’ידי לכל נפש. ואילו הברון יצא מרוצה ושבע נחת.

רופא בית החולים האנגלי שברחוב הנביאים “איל מדיקו אינגליז” היה בן בית בשכונה. הרופאים האנגלים היו בעלי קומה גבוהה, ואילו החמורים שנשאו אותם על גבם קטנים. חמורו של הרופא האנגלי12 היה קטן וכפות רגליו נגעו כמעט ברצפה. בהיכנסו דרך השער הגדול שברחוב אגריפס היתה דמותו כשל משיח וגואל. לצדו פסע משמשו, בכור מסעוד. מאוחר יותר שימש בתפקיד המלווה דוד אנג’יל, יהודי שידע כמה לשונות, אנגלית, צרפתית, ספרדית ערבית ואידיש. החולים האשכנזים, תושבי השכונות הסמוכות לא נזקקו בדרך כלל לבית החולים האנגלי שכן ריח המיסיון נדף ממנו ובמיוחד מהרוקח המשומד והרגזן, איש צפת, שלא חיבב ביותר את הלקוחות היהודיים. החולים השתדלו שלא להרגיז את הרוקח המשומד והמוזר. סיפרו עליו כי הוא כרה קבר בגן בית החולים לכלבו החביב ששבק חיים לכל חי. לעומתו היה הרוקח קואינקה נעים הליכות ונוח לבריות.

משעות הבוקר המוקדמות הצטופפו באולמות בית החולים האנגלי נשים וילדים והמתינו לקבלת מספר, “נומרו” נגד תשלום של גרוש אחד. התשלום עבור ביקור בית היה רבע מג’ידי (שילינג אחד).

נכחתי פעם בשעת ביקור בית שערך הרופא אצל זקנה ספרדיה. היא פנתה אליו בספרדית ודוד אנג’יל תירגם את מחושיה לאנגלית. במשך הזמן לימדו הרופאים לשונם לבטא מספר ביטויים בספרדית ובערבית.

זכורים לי שני רופאים אנגלים, הרופא הקטן והרופא הגדול, איל מדיקו ג’יקו ואיל מדיקו גרנדי. אל הגדול היו פונים בשעה שמחלתו של החולה היתה אנושה.

− − − − −

הכרתי מקרוב כמה מתושבי השכונה. כמה מהם היו קרובי משפחה. מורי בבית המדרש דורש ציון אף הם התגוררו בשכונה. עמהם נמנה יצחק שריזלי, גבר נאה וגבה קומה שלימדנו ערבית ותורכית. הוא גם חיבר “ספר” ללימוד השפה הערבית. חוברת קטנה שהודפסה בירושלים בשנות מלחמת העולם הראשונה על ניר פשוט ואותיותיה היו מטושטשות. מספרים כי פעם הופיע בבית המדרש דורש ציון כשהוא לבוש חליפה שחורה ונאה. התברר כי הוא נאלץ ללבוש את חליפת כלולותיו מאחר שלא היתה לו אחרת.

חכם שלמה פרץ ואביו חכם בכור פרץ נמנו עם עסקניה הותיקים של השכונה. חכם שלמה פרץ חונן בכתב יד יפה והוא שימש לפעמים כסופר בית דין. במלחמת העולם הראשונה היה מורה בבית המדרש דורש ציון והמקצועות שלימד היו כתיבה תמה ושולחן ערוך. הליכתו היתה זריזה ועל זרועו השמאלית תלויה לו תמיד מטריה. הוא לימד בשעות אחרי הצהרים כשמצב רוחם של התלמידים היה עליז ושובב. הוא לא הפיק נחת מתלמידיו והיה קוצף עליהם לפרקים. באחד הימים הופתענו לראותו לבוש גלימה שחורה כמנהג חכמים. מצנפת של חכמים לא לבש והמשיך לחבוש את התרבוש האדום. תמהנו על כך כיון שלא ראינוהו מעולם עטוף באיצטלה דרבנן. אבל מיד נפתרה החידה. היתה שעת חרום והשוטרים הצבאיים התורכיים גייסו מכל הבא ליד. האיצטלה דרבנן, שהוטלה על שכמיהם של צעירים מעין אלה ולעתים קרובות גם על כתפיהם של תלמידי הישיבות האשכנזים שימשה להם מחסה מפני קלגסיה של תורכיה.

תושבי השכונה היו בעלי גוון מעורב, פשוטי עם ובריונים בצד יראי השם וצנועים. שני חסידים מקובלים זכיתי להכיר בילדותי: האחד רבי שלום הדאיה שבביתו נערכו שבעת ימי החופה של אחותי הבכירה בשעה שבין מלכות למלכות, מלכות תורכיה ומלכות בריטניה; השני היה רבי יעקב בן עטר אביו של העתונאי חיים בן עטר עורך “החרות” וסבו של יצחק נבון, סגן יו"ר הכנסת. רבי יעקב בן עטר התהלך תמיד עטוף בשאל, צעיף לבן כדרך חכמי מרוקו. דיבורו היה שקט ופניו שקועים בהרהורים. מות בנו בחייו נסך עליו רוח עצבות. עוד מקובל התגורר בשכונה, חכם מנחם אלחסיד, שכנו של נסים אופלטקה. אשתו בוסה לונה די אל חסיד הרבתה לעשות מעשי צדקה וחסד.

אולם בקרבתם של רבנים, מקובלים וחסידים התגוררו מספר משפחות שהכל נתייראו מפניהן ועליהן נאמר שומר נפשו ירחק מהן. כשעברנו על פניהן, אומר אחד מותיקי השכונה, היו ניצוצות ניתזים סביב (סליב' אן די איוס סינתיזאס").

− − − − −

בני השכונה לא הרחיקו לכת כדי ללמוד תורה. התורה היתה סמוכה לשולחנם. “חדרים” קטנים קמו בה. מלמדיהם חלקם לא היו בני המקום.

החדר הראשון שהוקם בשכונה היה חדרו של חכם בנימין מיוחס אשר עמד מתחת לבית הכנסת הגדול. שנים רבות לאחר מכן שימש בנימין מיוחס מורה בבית הספר של חכי"ח. מספרים כי תלמידים שלמדו בבית הספר והתגוררו בעיר העתיקה היו נוהגים בימי חמישי להביא לו סלים טעונים ירקות שקנו בשוקי העיר העתיקה. הם הגיעו לכתה באיחור מה כשבידיהם שקי ירקות שקנו בשביל המורה. כן זכור לי חדרו של אברהם טרבולוס, שנהג להטיל את מקלו מרחוק בפני התלמיד הסורר. החזיקו עוד חדרים בה חכם יהודה כהן הינשרלי, ר' בן ציון פרידיס ורבי יהושע קמחי.

משמילאו בני השכונה, את כרסם תורה בחדרים אלו, פנו למוסדות החינוך שעמדו בשער השכונה, היינו בתי הספר העממיים של כי"ח לבנים ולבנות ובית הספר למלאכה. בית ספר זה נקרא “בית הספר של ענתבי” (לה אישקולה די ענתבי), ובו למדו פועלים ואף עבדו בחרושת ובאריגת בדים.

שכונת אהל משה כשאר שכונותיה של ירושלים גידלה מורים, עורכי דין, שופטים, רופאים, עתונאים ועוד אשר למדו והשתלמו תוך סבל ויסורים.

טבורו של כל הישוב הירושלמי היה קשור במוסדות החינוך והמלאכה של חכי“ח שהיו מעין קריה הומיה מלאת־חיים. מוסדות כי”ח הללו שונים היו מכפי שהם כיום. הרחוב החוצה היום מוסדות אלו והמקשר את רחוב יפו עם רחוב אגריפס לא היה קיים. חורשה גדולה נטועת עצים השתרעה שם שתחת אילנותיה היו תלמידי כי“ח יושבים ומשננים עת שעוריהם. דירתו של מנהל כי”ח היתה בחלק של בתי המלאכה. מדי בוקר בבוקר רואים היינו את מנהל בית הספר מסיו סידיס ששמש כמנהל המוסד בשנים 1920−1925 ואת רעייתו כשהם צועדים בשביל החוצה מביתם בדרכם לבית הספר. המצטיינים והמוכשרים מבין תלמידי בית הספר העממי של כי"ח ותלמידותיו נשלחו לפריז כדי להכשיר את עצמם להוראה (אכול נורמאל). וכך זכו בני ירושלים, בני העיר העתיקה והשכונות שמחוץ לה לראות את עיר האורות, ולההפך למורים צרפתים בני דת משה.

מוסדות כי"ח הכשירו פקידים לבנקים השונים שבירושלים. תושבי העיר רחשו כבוד ואימון לבנקים והפקידו בהם את חסכונותיהם בנפוליונים נוצצים, מג’ידים ושאר מטבעות.

מקום נכבד בתכנית הלימודים תפס לימוד כתיבה תמה, בוגרי כי"ח במיוחד הצטיינו בכתב צרפתי יפה “קליגרפי”, וזכו משום כך למשרות בבנקים. באותם ימים עדיין לא תפסה מכונת הכתיבה את מקומה היאה לה בבנקים ובקונסוליות. הלל שיגרו את תזכיריהם למוסדותיהם המרכזיים כשהם ערוכים בכתב יד נאה ומסולסל. ואכן אשרי צעיר אשר זכה למשרה בבנק, ולו הקלה והנחותה ביותר. עתיד מזהיר נשקף לו, ונחשב בין השאר לשידוך ראוי לשמו.

חלק ניכר ממורים אלו, בניהם של רבנים וחיטים, באו מקרב השכונות הקרובות, במיוחד משכונת אהל משה. הוריהם ראו בזה תכלית לבניהם. עם זאת לא חדרה תרבות זרה זאת למעונותיהם. החיים בבית התנהלו במסלולם המסורתי הרגיל.

לא כן היה בשכונתי אבן ישראל בה היתה מורגשת התרבות הצרפתית במידה רבה יותר. כאן עמדו ספרים בשפה הצרפתית בבתיהם של כמה “אליאנסזיסטים” ותיקים.

בראשית המאה הזאת, עם הקמתם של בתי הספר העבריים, בתי המדרש למורים, הלכה התרבות הצרפתית ונדחקה לקרן זוית. הצעירים הסלוניקאים שהתגוררו באבן ישראל ותלמידי מקוה ישראל באהל משה הביאו אתם משב רוח חדשה. שני מקוואים בני אהל משה היו מבקרים תכופות בשכונתם חבושים כובעי “מקוה ישראל” רחבי השוליים ומספרים לבני השכונה בערבי שבתות, תוך ישיבה מסביב לבורות, על החיים בבית הספר ובמושבות. הם אף לימדו את בני השכונה את השירים החדשים שהביאו ממושבות יהודה.

באותן שנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה החלו בחורים משתי השכונות לעסוק בעניני ספרות. בשעות אחרי הצהרים ירדו לשדות הרחוקים עליהם ניצבים היום בנייני האומה וסביבם שכונות חדשות כדי לעיין בספרי המופת של הספרות העולמית שהתחילו יוצאים לאור בעברית בהוצאת שטיבל. הם חלמו על מקום כבוד בספרות ובעתונות העברית.

− − − − −

כל שכונה משכונותיה של ירושלים זכתה שיתגוררו בה רבנים גדולים בתורה בצד רבנים ממוצעים עממיים. הם היוו חלק בלתי נפרד מנופה של כל שכונה. ראינו אותם ופגשנום – אומרות זקנות השכונה – בכל שעות היום והלילה ובכל סמטה וסמטה. עברנו במרחק מה מהם, מפנות להם מקום דרך כבוד, מזינות עינינו בפניהם ההדורים, בגלימותיהם הנקיות. חשנו כי לא בודדות אנו בעולם הזה. דרשנו בשלומם כשידנו הימנית מורמת אל המצח וחיוך נסוך על פנינו. לפעמים הם התעכבו לרגע, שואלים לשלום בעלינו ובני משפחותינו. לפעמים אף תינינו לפניהם את דאגותינו, כך, על רגל אחת, והם טפטפו טיפות נחמה על לבותינו. אהבנו אותם. עצם היותם בתוכנו, בשכונתנו, השרה בטחון. סמכנו על צדקתם. הקשבנו ברטט לתפילתם וידענו כי היא לא תשוב ריקם.

לא כל הרבנים בשכונה קורצו מחומר אחד. היו שעסקו בצרכי ציבור, מהם שימשו חברי בית הדין, חזנים, לומדי ישיבות ומהם שהיו שקועים בקבלה וחסידות. קצתם עסקו בריפוי פסיכולוגי (פריגאנטאר). בלחישות, לימודים בבתי אבלים, אמירת תהילים, בקשות, סליחות וכיוצא באלה.

בשבת אחרי הצהריים נהג הרב רפאל שאקו לשבת בחברת בנו חכם יהודה שאקו, מורי לתלמוד בבית המדרש “דורש ציון”, ובני משפחתו ברחבה שלפני ביתו. ממולה הזדקרו עצי הגן הרמים אשר הטילו צלם סביב. בערבי שבתות היו יוצאים בעלי־בתים לאחר תפילת מערב בלוית כמה רבנים לשוח בשדות מחנה יהודה הריקים. הגיעו עד לשדה סלעים, עמדו, נשמו לרווחה את האויר החפשי וחזרו הביתה. בעלות הבית המתינו להם בפתח, משוחחות בשלווה ביניהן. בלילות שבת של חורף, לאחר הסעודה, נוהגים היו השכנים להתאסף בביתו של חכם יעקב פראנקו ושומעים סיפורים ומעשיות מפיו. מספרים כי פעם בליל שבת עמדו פתילות העששית להכבות ורק פתילה אחת נאבקה על חייה. נשא חכם יעקב פראנקו את עיניו לעבר העששית, פנה אליה ואמר: שבת, שבת, אל תמעטי אורך, הניחי לנו לסיים את סיפר המעשה. ואכן אף כ לא נותרה טיפת שמן אחת המשיכה הפתילה להאיר עד אשר סיים חכם יעקב פראנקו את סיפורו.

שני בתי הכנסת הישנים עומדים על תילם עד היום באהל משה: בית הכנסת הגדול (אל קאל גראנדה) שכן בקומתו השניה של בניין והוא היה מרווח ומלא אור. מתחתיו נמצא התנור. בשעות הבוקר המוקדמות היו גמלים עמוסי עצים (לניה) כורעים בפתחו של התנור. העצים נועדו להסקתו.

בשכונות רבות שנבנו באותם ימים היה בית הכנסת צמוד לתנור והתנור לבית הכנסת כאילו התנור ובית הכנסת (איל קאל אי אל אורנו) ירדו צמודים מן השמים. ואילו בשכונות האשכנזיות ירדו בית הכנסת והטבילה צמודים יחד. הנשים הספרדיות הלכו לטבילה הרחק מבתיהן. לפעמים בשעות אחרי הצהרים נתקבצו כמה נשים יחדיו, צרורות מתחת לזרועותיהן ופנו והלכו אל בית המרחץ שבעיר העתיקה. משנשאלו למגמת פניהן השיבו כי הן יוצאות לטייל. הן שבו בדרכים עקלקלות בשעות החשכה. לא תמיד עמדו הטבילות הספרדיות על רמה נאותה של נקיון, מה שאין כן הטבילות בשכונות האשכנזיות.

תושבי השכונות הקפידו להוביל בעצמם את קדרות החמינים לתנור. רק טבלאות הלחם שנאפה בבית נמסרו לידי שליחי האופים. בעלי התנורים קיבלו משכורת חדשית (מיזאדה) מכל בעל בית.

עבודתו של האופה היתה קשה ביותר, ביחוד בימי הקיץ הלוהטים. חומה של הלהבה נשב על פניו תמיד. וזה הטעם שהאופים היו ידועים כרגזנים.

ביחוד היו נוחים להתרגז, בימי ששי וערבי חג. אז היתה הרחבה שלפני התנור גדושה מגשי נחושת ופח ובהם כל מיני עוגות שידיהן המבורכות (מאנוס בינדיג’אס) של אמותינו הכינו לכבוד השבת או החג. בין המעדנים האלה אנו מונים טישפשטיל, קורביאל ועוד ועוד. וכל אשה ואשה בקשה כמובן שהאופה יטפל במיוחד במגש שלה. האופה יצא מכליו. כדבר הזה אירע לו לאופה שמעון שחאדה בעל תנור בימין משה. באחד הימים איבד עשתונותיו, עלה על “הקובה”, זה החלק העליון של התנור הרים את שולי הקפטן (האנטרי) שלו ועשה עצמו כאילו הוא עומד להטיל מימיו לעיני כל הנשים שהיו באותו מעמד. משראו הנשים את המחזה נמלטו על נפשן וכך רווח לו לשמעון שחאדה. מאותו יום לא הוסיפו הנשים להטרידו.

והנה מעשה שאירע פעם באחד התנורים במזכרת משה. ליד פתחו של תנור בוער ביום קיץ להוט עמד אופה בשם יקוטי. האיש היה זועף ונרגז. הנשים האשכנזיות הטרידוהו בבקשותיהן. משפקעה סבלנותו, כך מספרים, עזב את המירדה (פאלה), עלה על האצטבה הסמוכה, שלשל את מכנסיו, וכך ניצב לפניהן. משראו זאת הנשים האשכנזיות נמלטו על נפשן בעוזבן אחריהן כל מה שהיה בידיהן, קדרות, מגשי עוגות וכיוצא באלה.

בבית הכנסת הגדול המרווח והמפואר, התפללו גבירי השכונה, נכבדיה וסוחריה. בבית הכנסת הקטן, או כפי שנקרא ישיבת טאראנטו, התפללו פשוטי העם שהשכימו עם שחר לעבודתם. דלתותיה של ישיבת טאראנטו היו פתוחות בכל שעות היום והלילה. ישיבה זו הוקמה על ידי יום טוב בן אפרים טאראנטו אחד מתושבי השכונה כסגולה לבנים זכרים שלא זכה להביא לעולם.

גם רבנים נודעים התפללו במקום הזה13 כגון הרב המקובל ר' שלום הדאיה ור' שלום מני בעל החיוך הטוב. בלילות הסליחות היו שני בתי הכנסת מלאים ולא זו בלבד, השכונה כולה היתה ערה. שלמה ביב’אס, שמש ישיבת טאראנטו וחכם רפלאג’י שמשו של בית הכנסת הגדול לא נתנו לבעלי הבתים לישון, הזעיקום ממטותיהם באישון לילה לבוא אל התפילה. לישיבת טאראנטו הביאו נשים צדקניות כיבוד עבור תלמידי חכמים לאחר ימי צום. כאן נערכו תעניות דיבור ותיקון כרת.

בין הרבנים שגרו בשכונה יש למנות את חכם אברהם פילוסוף, חכם בכור פרץ וחכם מנחם אלחסיד. חכם מנחם אלחסיד החזיק ישיבה בשכונה ובה למדו רבנים משכונות אחרות כגון רבי אליהו פאניז’יל, חכם שמואל מיוחס בנו של חכם מרדכי מיוחס, חכם שמואל נסים ועוד.

משעמדו מתפללי בית הכנסת הגדול בימי שבתות בתפילתם היה מתמר ועולה ריחם של החמינים. ריח זה, אומר אחד מבאי אותו בית כנסת, היה חודר למעמקי הלב (לה גולור איסטאב’ה קאב’קאנדו איל קוראסון). משכלתה הנפש לחמין, ביחוד בשבתות החורף, שאז נאכל החמין לשובע מיד לאחר תפילת הבוקר, היו מפצירים בחזן שלא ירבה לסלסל בקולו בתפילת מוסף ויסיים את תפילתו.

שמשי בתי־הכנסת נהגו להתרועע ולהתידד עם ילדי השכונה. ברצון נרתמו לכל בקשה שנתבקשו לעשות אם למענם ואם למען בית הכנסת. מספרים על רפול שמש בית הכנסת הגדול באהל משה שלא ידע צורת אות. אף על פי כן נסתייעו בו לפרקים תושבי השכונה כדי לחלק הזמנות למסיבות. הוא פיענח את הכתובות לפי סימנים והצליח להעבירן לתעודתן. אולם אירע שכתובת אחת התקשה “בקריאתה” ולא ידע למי היא מיועדת. מה עשה? פנה אל ילד מילדי השכונה ואמר לו: קרב אלי בני וקרא לי כתובת זאת, אין אני יכול לקוראה מאחר ששכחתי את משקפי בבית. באותה שעה עמד ופישפש בכיסיו. הילד ידע את הדבר לאשורו, העלה חיוך סלחני על פניו וקרא את הכתוב.

בן סינור היה שמש של בית הכנסת טאראנטו ונהג לדפוק במקלו בהשכמת הבוקר על חלונות יחידי בית הכנסת כדי לעוררם לאמירת הסליחות. פעם השאירו חלון אחד פתוח ומאחוריו הסתתרו ילדים. משהקריב את מקלו אל החלון שלחו הנערים את ידיהם ואחזו בו. בן סינור התחנן לפניהם כי ירפו ממנו “כי הזמן קצר והמלאכה מרובה”.

בבית הכנסת הגדול התפללו רבניה, גבאיה, סוחריה וגביריה של השכונה. טובי החזנים עברו לפני התיבה. חכם שמעון אשריקי, שנסתייע לפעמים בבנו חיים אשריקי, (זה שימש לאחר מכן מורה לשפה הערבית בגמנסיה הרצליה) ושלמה בורלא, בעל נוסח תפילה מקורי מן העיר העתיקה. שלמה בורלא שימש דוור עוד בתקופה התורכית והמשיך בעבודה זו תקופה קצרה גם בימי המנדט.

בית הכנסת טאראנטו,, הוא בית הכנסת הקטן, שונה מן הגדול. עזרת נשים לא היתה בו. הנשים עמדו או ישבו בפתחו. מחסה הן מצאו בצל או בחצרו של בית סמוך. נושא ספר התורה התקרב אל החלונות והשתהה שם עד אשר הטביעו הנשים את ספר התורה בנשיקות על ראשי אצבעותיהן. בראש השנה ויום הכיפורים הוקמה סככה של מחצלת, מחסה ומסתור מפני השמש.

בית הכנסת טאראנטו עמד סמוך לאחת הכניסות של שכונת זכרון טוביה. דלתותיו היו פתוחות לילה ויום ונמצא במרכז התעניינותם של בני השכונה. בני אדם מרי נפש, איש או אשה, מצאו בו תמיד מרגוע ומרפא לנפש. בטלנים ישבו בו במשך שעות היום וקראו תהילים. זה היה מעין “בית מרקחת” של השכונה. אלא שבמקום תרופות חלק מנות של “תהילים”, “זוהר” “האידרה” “השכבות” ו“מי שברכים” לכל דורש ומבקש במחיר קטן ודל. רבעי מג’ידים או חצאי מג’ידים, איש איש כפי שידבנו לבו. נטלו את התרופה. הטמינו אותה במעמקי לבם, נשאו אותה הביתה ושתוה לרוויה. תרופה זו לא רפאה את הנזקק לה בלבד אלא גם את בני הבית שאף הם שאבו ממנה עדוד וכוח סבל.

“הרופאים” לא היו אלא החכמים יעקב פראנקו, בכור פאדרו, שמואל פאדרו, בן ציון פארידיס ועוד שהתהלכו בקפטניהם כשפיהם מפיקים דברי עדוד ונחמה. בחינת “נר תמיד” שימש החכם יעקב אלקלעי חסומא (איל ב’סטוזו) אשר ישב באחת מפינותיו ועיניו פתוחות לרווחה ופיו ממלמל פרקי תהילים. מפרקי התהלים שבפיו “הדליקו את שאר הנרות הקטנים” לעת הצורך. ישיבת טאראנטו, כך קראו לה היתה מעין “בית אל” של העיר החדשה. רבנים פשוטי־עם נמצאו בה תמיד. ומי שנזקק להם אם ללימוד כלשהו ואם לכל דבר־מצוה אחר, מצא מיד אוזן קשבת. תפילתם נאמרה בשקט ובשלוה ללא רעש והמולה, חרישית היתה, ובית הכנסת שרוי תמיד בחשיכה מתוקה ומרגיעה. המקום שימש מעין מרכז רוחני ומרפא לנפש ונשמה. אמירת תהילים לא פסקה בכל שעות היום. לימוד הזוהר והמשנה נמשכו גם לאחר ערבית. כאן השכימו קום רבנים ותלמידי חכמים, צעירים שנפשם חשקה בלימוד דף גמרא בשעות הבוקר המוקדמות. ליד חלונותיו עמדו נשים להגיד אמן.

בבית כנסת זה התמקמה ישיבה שנקראה בשם “פחד יצחק”, בה למדו בשעות הלילה, שלא כשאר ישיבות שלמדו בהן בשעות שלפני הצהרים. עם החכמים הלומדים נמנו הרבנים שלום הדאייה, מבאי בית אל, וידאל סורנאגה שגלימותיו השחורות הבריקו בנקיונן, חכם בן ציון קואינקה שזכה בחייו לשני כתרים כתר “ימין משה” וכתר “אהל משה” והתחבב על תושבי שתי השכונות. כן למדו בישיבה זו חכם רפואל שאקו, חכם בנימין לוי, חכם יצחק ברוך. ואילו המשתדל בעריכת תיקון חצות ובלימוד הזוהר היה הרב בן ציון פרידיס. בית הכנסת היה קטן וחשכה שררה בו תמיד. רק שתי עששיות14שהיו תלויות מול ארון הקדש, האירו במעט את החשכה.

מפי יעקב פלטי המנוח שמעתי כי שכונה זו היתה מבורכת ב“לימודים” רבים שבהם נטלו חלק רבנים גדולים ורבנים פשוטי עם. עם הרבנים הגדולים נמנו רבי שלום הדאיה המקובל והחסיד בעל “סגולות” שאליהן נזדקקו בני ארם צובא שבארצות אמריקה; חכם בן ציון קואינקה, תושב ימין משה לפנים, אשר הקים את ביתו לאחר מלחמת העולם הראשונה באהל משה. לאחר שסיימו את ה“לימוד” פתחו הרבנים בשיחה על ענייני דיומא בלשון הספרדית. רבי שלום הדאיה לא הבין לשון זו והם שוחחו בנוכחותו בלשון עברית מתובלת מלים ספרדיות. באחת הפגישות האלה, סיפר אחד הרבנים, קניתי בארבעה קוארטיקוס (גרוש תורכי) אוקיה גבינה (אונה אונסה די קיזו). חצי הקיזו יצא מופיסידו, מחציתה של הגבינה יצאה מעופשת. אם כן, ענה לו חברו הרב בניגון של גמרא, זה לא קליפור. לאמור אין זאת מציאה, ואילו חכם יעקב פראנקו שהיה אף הוא במעמד זה הוסיף בנימה פסקנית מציאה שאינה שוה כלום (קיליפור אמאטאדו).

חכם בן ציון קואינקה העברית שבפיו היתה עסיסית ומגוונת. פעם סיפר אף הוא סיפור בנוסח דלהלן: תמול, איני זוכר אם היה בחצי הלילה או באשמורת הבוקר, מורה השעות שלי נעשה לא עליכם בוזיאדו (נתקלקל) ואלך לסעאג’י, השען. וכבודו ידע כמה תבע ממני הבהמה בצורת אדם. הוא תבע ממני הכתובה של מרת אמו, ואני מה עשיתי אנוכי, עזבתי שיחרץ ככלב לשונו ואנוס ואצא החוצה.

חכם בכור פדרו וחכם שמואל פדרו אחים היו אולם שונים במראיהם. חכם בכור פדרו היה רם קומה ואץ לדרכו תמיד. דמותו לא היתה כשל רב. הוא שימש “שלישו” של חכם יעקב פראנקו, חכם אשר משקל גופו וגלימתו והפרווה שעליו הגיעו לארבעים קילו בסך הכל ואילו חכם רבנו פדרו הגבוה והחסון בא כנראה להשלים את המשקל שהיה חסר בגופו של רבי יעקב פרנקו. אלא שהדרת פנים היתה לו ובגדיו היו נאים ונקיים. כן היה נעים הליכות. הוא גם שימש מלמד תינוקות וסוחרים רבים מבני ירושלים למדו תורה מפיו.

במיוחד זכור לי חכם יעקב פרנקו כדרשן עממי. דרשותיו היו מתובלות בסיפורי מעשיות ובמשלים רבים. הוא היה אומר: הדרשן למי הוא דומה? לרופא המטפל בחולה איסטניס שאין ביכלתו לשתות סמי רפואה. מה יעשה הרופא? יגניב לו סמים אלה בתוך אוכל טעים. כן גם הדרשן. מתבל הוא את דרשותיו במעשיות מושכות לב ודרך אגב יטיף לשומעים דברי מוסר ותוכחה.

חכם יעקב פראנקו התגורר בשכונת אהל משה משנת הבנותה. במוצאי שבתות היו השכנים מתכנסים בביתו ושומעים מפיו דברי תורה ומוסר. המון העם נטה לו חיבה. הרבה לעשות צדקה וחסד עם עניים. כיוון ששלט בשפה הערבית מוגרבית הוצע לו לצאת בשליחות לערי המערב אולם הוא סירב. לא נתרצה לעזוב את ארץ ישראל. עד כמה גדולה היתה חיבתו ואהבתו לארץ תעיד הכתובת שנחקקה על מצבתו "יליד ירושלים שלא יצא מארץ ישראל לחוץ לארץ ונטמן פה בקבורת ארץ ישראל.

חכם שמואל פדרו אחי חכם בכור פדרו הנזכר, היה יהודי מר נפש, נמוך קומה, וכתף אחת נמוכה מחברתה. את גלימתו נהג לכרוך ככדור ולהחזיקה בידו האחת אחורנית. הוא היה שקוע תמיד בהרהורים. לעומת אחיו שהיה איש המעשה, המוציא והמביא בעניני לימודים ועסקות שונות הרי חכם שמואל פדרו היה איש שלא מעלמא הדין15. הוא מצא את פרנסתו בהוראה ובדרשות שונות שנשא לפני חוגגים ומתאבלים.

חכם בן ציון פרידיס, חכם שמואל פדרו וחכם יעקב פראנקו היו מעין חוט משולש. כשנתקלו באחד מהם כשהוא לבדו, הרי סמוך לכך הופיע השני ואחריו השלישי. שלושתם היו דרשנים עממיים. דרשותיו של חכם יעקב פראנקו היו שקטות ומרגיעות, ולעומתן היו דרשותיהם של חכם שמואל פאדרו וחכם בן ציון פרידיס זועפות ומלאות מוסר. טרדות הפרנסה העכירו רוחם.

פעם חלה בן ציון פרידיס מחלה קשה וכתוצאה ממנה יצאה רגלו פגועה ללא תקנה. הוא התהלך עם משענת. פגשוהו חבריו ושאלוהו לשלומו. השיב להם רגלי עמדה ב“מיז’ור” לאמור במצבה של הרגל חלה הטבה, במקלי אברך ה‘. במקום רגלי עמדה במישור במקהלים אברך ה’.

תכופות נפלו רבנים אלה קרבן לליצני הדור. הקיפום בסיפורי בדים שלא היו ולא נבראו, והם בתמימותם נתנו בהן אמון.

שנים עברו, התפקרנו והלכנו לרעות בשדות ההשכלה העברים, אולם משפגשנו באותם רבנים פשוטי עם נגשים היינו אליהם ודורשים בשלומם ושומעים “כמה מחדושיהם” ומבדיחותיהם. לפעמים אף הטינו אוזן לדרשותיהם של חכם שמואל פדרו, חכם יעקב פרנקו, חכם בן ציון פרידיס ועוד. דרשות אלו נאמרו בחן מיוחד, חן עממי, והן העלו חיוך והנאה על פנינו. בדיחותיהם היו מתובלות בדברי תורה. מספרים כי פעם הלכו חכם יעקב פרנקו וחכם בכור פדרו, “שלישו”, לאסוף נדבות למעשה צדקה בשוק מחנה יהודה. גמל שעמד בקרבת חכם יעקב פרנקו התרומם מעל הקרקע וראשו “כסה” את קומתו הקטנה של החכם. נבהל חכם רבנו פדרו וצעק ח' יעקב “אל גמיו” כלומר הזהר והשמר מפני הגמל. ואילו ח' יעקוב פרנקו קרא אליו בשמחה אל נא תבהל (נו סי איספנטי) “אשירה לה' כי גמל עלי”.

כל אחד מרבנים אלה זכה לקהל מעריצים ששתו בצמא את דבריהם. בעיר העתיקה היתה קבוצה שנקראה “יחידים” אשר נתכנסה לאחר תפילת שחרית בשבת בבית אחד החברים כדי לשמוע דברי תורה. אם אותה שבת היתה שבת “למוד” לאחד החברים, הרי כרכו את הלמוד והדרשה. ואם לא היה למוד הסתפקו בדרשה בלבד. מדי שבת בשבתו בקיץ ובחורף היה ח' שמואל פדרו יורד מבית הכנסת הקטן שלו שבסמטאות שכונת משכנות, הסמוכה לאהל משה, לעיר העתיקה כדי לדרוש בפני קהל “יחידיו”. אחד היחידים נהג לעמוד בשער יפו כדי לקבל את פניו ולהוביל אחר כבוד את הדרשן לביתו של היחיד שבביתו נערך הלמוד.

חכם יעקב פראנקו נפטר בגיל תשעים ותשע שנה. עד ליום מותו לא כהתה עינו ולא נס ליחו. לא הרכיב משקפים על עיניו מעולם ומשענת לא נטל בידו. שבעים שנה שימש חזן בבתי כנסת שונים בירושלים, כגון בית כנסת אלגאזי, בית הכנסת קהלת יעקב ובית הכנסת של עולי יוון “הנניוטיס” באהל משה. הלך הדור בלבושו תמיד. רבב לא נמצא על גלימותיו ופרוותיו. רזה וכחוש היה ולבושו “השמין” אותו במקצת.

הישוב היהודי בירושלים, הן זה שהתגורר בעיר העתיקה והן זה ששם פניו לעבר העיר החדשה, ביחוד לאחר מלחמת העולם הראשונה – המשותף להם היו הגעגועים שנשאו בלבם אל אותם רועים רוחניים של דורות קודמים. הלל הרעיפו עליהם בכל תקופות השנה, לעת חג ובימי חול, בסעודות של מצווה, בהילולות בבית ובבית הכנסת דרשות שונות, דרשות מוסר, פסוקי תורה, דרשות מתובלות במילי דבדיחותא וכיוצא באלו. הצד השווה שהמונים נהרו לשמוע “אל הרינה ואל התפילה”. דרשנים אלה היו עממיים, לא חסכו עמל וטורח, כיתתו רגליהם ממרחקים, בקיץ ובחורף, כדי להגיע אל צאן מרעיתם. מסתבר שאף הם עצמם נהנו מדרשותיהם ומצאו בהן סיפוק ונחת. מאיר חפץ, הממונה על משק בית הזקנים והזקנות הספרדי שבשכונת רוממה, עמד ותיאר לפני את דרשתו של אחד מהמטיפים העממיים האלה.

דרשן עממי ושובה לבבות היה “רבי”, אחיו של חכם יהודה אלעזר. פעם עמד בשבת בבית־הכנסת האמצעי (איל קאל די אין מידיו) לאחר תפילת המנחה לפני קהל שומעיו הקבועים ואמר: ‘ברצוני לספר לכם מעשה’, ושתק. קהל שומעיו הסקרנים שאלו: ‘מה הוא המעשה’, המשיך ואמר: ברצוני לספר לכם מעשה', על דרך זאת נמשך דו־שיח בינו לבין שומעיו עד שלבסוף אמר להם: 'רוצה אני לספר לכם מעשה שאירע לפרעה הרשע (אה פרעה איל רשע) וכיצד אלקים ‘השחיל’ אותו (קומו איל דיו סילה אינפילו) וכשאמר ‘סי לה אין פילו’ הדגים להם את הדבר בידיו, דהיינו הצמיד את האגודל שבידו הימנית לאצבע והעביר לאחר מכן את כף ידו הימנית בכף ידו השמאלית כאילו היתה בידו האחת מחט ובידו השנייה חוט והוא משחיל את החוט במחט.

ומה היה המעשה?

אדם אחד תרנגולות רבות היו לו שמשהטילו ביציהן אספן לתוך סלו ונשא את הסל על ראשו ופניו מיועדות לשוק כדי למוכרן. פעם בדרכו לשוק, שאל את עצמו על שום מה הולך אני למכור את הביצים והלא יכול אני להושיב את התרנגולות על הביצים כדי שתדגורנה עליהן (לוס ב’ה מיטר אין קלושקה), לאחר שתתבקענה יצאו מהן אפרוחים. אמכור את האפרוחים ושוב תטלנה התרנגולות ביצים ותדגורנה אפרוחים וכך הלאה עד שאהיה עתיר נכסים. וכשאהיה עשיר כקורח אהנה מהחיים (ב’ה אזיר כיף)'. באומרו את הדברים האלה הניח את כף ידו הימנית על צווארו והרים את שולי כובעו (התקה) והזיזו לעבר מצחו. נוהג זה, דהיינו הרמת כיסוי הראש, התקה או התרבוש, לעבר המצח היה שכיח בקרב פשוטי עם ערבים ויהודים כאחד, כשרוחם היתה טובה עליהם. זו היתה מעין הבעה של שביעות רצון מהמעשה, אשר הם עשו או עומדים לעשותו.

‘בשעה זאת’, המשיך רוב’י נשמט הסל מעל ראשו והביצים נשברו. כך אירע לפרעה הרשע. גם הוא אמר ארדוף אשיג אחלק שלל, תמלאמו נפשי אריק חרבי תורישמו ידי והנה נשפת ברוחך כסמו ים. כך נופצו תכניותיו של פרעה הרשע כשם שנופצו תכניותיו של מוכר הביצים'. קהל שומעיו נהנה מהדרשה הנאה שלמה.

הדרשה נסתיימה ו“הקדיש” הנהוג לאומרו לאחר כל דרשה נמכר במחיר מטליק אחד או שנים. הזוכה בקדיש ניגש לרב הדרשן ומכבדו באמירתו. למחרת השבת בא בעל הקדיש אל הרב ומוסר לו “מחיר הקדיש”. בצורה זאת הביעו קהל השומעים את תודתם לדרשן.

בין תושביה הותיקים של השכונה הנני זוכר את הרבנים האחים רפאל ומרדכי שריזלי ואת חכם יצחקוג’ו אשכנזי, גבאי בית החולים “משגב לדך”. הללו היו הולכים תמיד יחדיו. הם לא הקפידו על לבושם שכן היו עסוקים תמיד בענייני ציבור. הם דמו לגמדים בעלי זקנים לבנים ותכופות הייתי פוגשם מסתודדים יחדיו, רציניים ופניהם חרושי דאגה.

רבי יצחקוג’ו אשכנזי היה נתין צרפת וסיפרו עליו כי משאולץ לעזוב את ירושלים במלחמת העולם הראשונה שפך “דמעות שליש”. ואכן ידע לבו מה שניבא. הוא נפטר בגולה ולא זכה להטמן בעפרה של ירושלים. עליו מספרים כי משרצה להקים קומה שנייה לבית החולים “משגב לדך”, והשלטונות התורכים לא העניקו רשיון הלך ופרש את תלונתו לפני הקונסול הצרפתי. מששמע זאת הקונסול אמר לו לך והקם את הקומה ונראה מי יעמוד למכשול. ואמנם נבנתה הקומה השניה ואנשי השלטונות התורכים מלאו פיהם מים.

הרב רפאל שאקו היה שכנה של סבתי. אהבתי להסתכל בו. הוא היה שופע שמחת חיים, הליכתו היתה אטית, גלימותיו הדורות ודבריו נאמרו בשלוה ונחת.

חכם רפאל שאקו יצא לשליחויות רבות מטעם ועד העדה. ביקר בהודו, במערב הפנימי ובמערב החיצון. כשבקר באירופה חבש צילינדר וחליפת בונז’ור ( חליפה שחורה שמעילה יורד עד לברכים ושוליו עגולים ופתוח מאחוריו). גלימות אלו היו בגדי השרד שועד העדה הספרדית העניק לשליחיו שיצאו לארצות הגולה לאסוף תרומות. גלימותיו וחליפותיו של חכם רפאל שאקו עשו רושם רב על כל רואהו בשל רב גונתן. בבית אבא לא ראיתי גלימות כאלה, כי יצא רק פעמים שלוש בשליחות לארצות סמוכות ולתקופות קצרות. רק גלימה צבעונית אחת היתה לאבא שלבש אותה, בלי חשק רב, בימי חג ומועד. הוא העדיף את הגלימות השחורות הפשוטות שספגו את אבק הדרכים.

משנפטר אבא מסרתי אחת מגלימותיו לאחד הרבנים פשוטי־עם אולם משראיתיה באחד הימים על כתפיו, כמעט ולא הכרתיה. עלובה היתה ומרופטת.

יוסף שאקו בנו של חכם רפאל שאקו נולד בשכונה. הוא שהה בה עד שנת 1903, לאחר מכן נסע לפריז. שימש מנהל בתי ספר של כי“ח בבירות רבות מארצות המזרח. מפיו שמעתי כי בחול המועד פסח וסוכות, נהג אביו וכן סבו חכם משה פרץ ללבוש בכל יום קפטנים מצבעים שונים. נכדיהם באים היו לבקרם מדי יום ביומו כדי לראות את צבע הקפטן שלבשו באותו יום, וכן כדי לקבל מהם פירות מאלה שהיו מצפינים ב”מוסנדרה" (עלית הגג). קוואס הקונסוליה הצרפתית בירושלים היה בא לבקר את חכם משה פרץ ביקור נימוסין בראש השנה וביום הפורים. אך הופיע הקוואס בשערי השכונה מיד השכנים צובאים עליו צופים בו ובמצנפתו הגדולה וכן במטה הכסף הגדול שבידו.

− − − − −

לא זכיתי להכיר את המדפיס, המו“ל והמתרגם שלמה ישראל שריזלי, המכונה שי”ש, בגדולתו כשהדפיס את עתוניו של אליעזר בן יהודה את “הצבי” ו“ההשקפה”, והוציא לאור בירושלים בשנת 1909 דו שבועון בשם אל־פרידיזו (גן־עדן) שנתחבב ביותר על אמותינו וקראו בו בשבתות. הכרתיו לאחר מכן כשהיה בעל חנות צרכי כתיבה לתלמידי בתי הספר שאתם התמקח על מחירו של עפרון, מחק, מחברת או ספר למוד ישן. ארונות חנותו היו דלים והספרים שבתוכם דלים עוד יותר. הוא עצמו יותר משעסק במסחרו או בהחלפת ספרי קריאה, ישב ליד שולחנו הקטן, ראשו רכון על פיסת ניר, רומאן צרפתי לפניו והוא שקוע בהרקת תכנו לשפת לאדינו בעבור העלמות והאמהות הצעירות שלא למדו צרפתית עד כדי קריאת רומאנים. רומאנים כתובים עברית במקורם טרם היו בנמצא בירושלים באותם ימים. פרט לרומן “איתמר” של איתמר בן אב"י.

שלמה ישראל שריזלי כתב על פני פיסות נייר קטנות. כתב־ידו היה זעיר אף הוא. וכמוהו גם אותיות הדפוס שלו, קטנות, רזות וכחושות. מכונות הדפוס עמדו בצד האחורי של חנותו, מכונות ישנות, זכר לבית הדפוס שהיה לו בעבר. והספרים עצמם, קטנים, דלי צורה ודפיהם כהים ואפורים. תחילה עמדה חנותו בקרבת עזרת ישראל, ולאחר מכן בקומה התחתונה של ביתו בשכונת אהל משה מול הכניסה לבית הספר לבנות של כי"ח.

שי“ש זכה להתפרסם גם בגולה הספרדית בגלל ספר התפילה הקטן והנאה שהדפיס בירושלים עיה”ק בו התפללו בני הגולה בבתי הכנסת ונפשם ערגה לציון. הוא היה בנו של של חכם רפאל שריזלי גבאי משגב לדך. בשנות המלחמה העולמית הראשונה התענה קשות. פעמים שלם “כופר” (בדל) ובפעם השלישית גויס לצבא.

אמי עליה השלום היתה שולחת אותי לעתים קרובות אל חנותו של שי"ש כדי לשאול רומאנים ספרדים לקריאה. היא קראה כמעט את כל הרומאנים שתורגמו לספרדית, אלה שיצאו לאור בסלוניקי ובירושלים. חיבה רבה נודעה ממנה לספרות מתורגמת זאת וגילתה ענין מיוחד בכל אותם מאורעות אהבה שתוארו בהם.

טרדותיה הרבות בגידול בניה לא מנעוה מקריאה. בימי חול קראה רומנים ואילו בשבתות וחגים שקעה בספר התהילים ובספרי קודש אחרים.

משהייתי בא אל חנותו של שלמה ישראל שריזלי ומבקש ספרים בשביל אמא היה פונה אלי דרך חביבות ואומר: תגיד לאמך שאין עוד בחנותי ספרים בשבילה, כבר קראה את כולם (שי"ש היה קרוב משפחה. אשתי הראשונה שנפטרה בדמי ימיה, היתה בתו של הרב חזקיה שבתי יהושע, דוד אבא). אולם לפעמים עמד וחיטט שוב עד שמצא ספר כלשהו שדפיו מקומטים ואפורים באחד הארונות. הוא מסרו לידי כמוצא שלל רב ובהביאי אותו אל אמא עמדתי לפניה תוהה ומצפה בקוצר רוח למוצא פיה. אמא דפדפה בו ולבסוף החזירה את הספר באמרה: קראתיו כבר (יא לו מילדי). לפעמים היתה מרחמת עלי ואומרת: אין דבר, מאחר שטרחת להביא את הספר אקרא אותו שנית, למענך. נבוך במקצת הייתי משיב לה: אמא, שמא רוצה את שאני הקטן אשב ואחבר לך רומאנים בספרדית?

גם בשנים שלאחר מכן עוד היתה אמא נוהה אחר הקריאה ברומאנים ספרדים.אלא שעתה שאולים היו מבית הספרים הלאומי. אותם ימים הייתי סטודנט באוניברסיטה העברית ואני עצמי הבאתים לה.

אחד הספרי הידועים שמעשה התרגום מצרפתית נעשה16 בידי שי"ש ויצא לאור בהמשכים היה ספרו של

Jean־Baptiste Alfred Assollant "Les Aventures

merveilleuses mais authentiques du Capitaine Corcoran"

זה היה סיפור הרפתקאות רב עניין שגם בצרפת היו לו מהלכים במאה שעברה.

זקנות ממשיכות גם היום לקרוא רומנים בלאדינו. בביתה של הישישה מ. ל. מצאתי בכוננית שליד מיטתה את הספרים “אל סיקריטו דיל קאפיטאן רומנסו גראנדי די אמור אי אב’נטוראס”. מאת י. פלורייאן שנתפרסם בהמשכים כפיליטון בשנת 1932 בעתון “אל טיימפו” שיצא לאור בסלוניקי, וכן הספר “לה איזה מיניון” מאת מישאל מירפו שתורגם על ידי מיכאל ש. מולכו שנתפרסם בהמשכים בעתון “ליבראל”. וכן זכרה הישישה את הרומנים שקראה בצעירותה “לה לינדה אנג’לה” ו“איל פוב’רי דוקטור”. (אנג’לה היפה, והרופא העני).

שלמה ישראל שריזלי היה אחד מעסקניה וגבאיה של השכונה אהל משה. הוא לא ביטל רגע מזמנו. תרגם, ערך, הדפיס, אסף משלים. הוא דיבר עברית צחה. משנולד בנו הראשון, אחינועם, הנהיג בביתו את השפה העברית. את בניו קרא בשמות עבריים תנכיים. מי מבין המשפחות הספרדיות באותם ימים נתן לבניו שמות כגון, אחינועם, אחיטוב, אחיעזר, אחירם, אחימלך, אחיה. אבותינו לא חיטטו בספר התנ"ך כדי למצוא שמות יוצאים דופן בעבור בניהם. הם נטלו מן המוכן. שמותיהם של אבות האומה וגיבוריה זכורים היו להם ולא הרחיקו לכת בחיפושיהם.

בילדותנו נהגנו לבטא את השם שלמה ישראל שריזלי בנגינה שנטלנו אותה מהקריאה בתורה. כשנכנסנו לחנותו, הן זו שבעזרת ישראל והן זו שבאהל משה, ראינו את פניו רציניות. דאגות הפרנסה הטרידוהו ללא הפוגה. משהיו הילדים תלמידי בתי הספר שבקרבת מקום מטרידים אותו בחשבונותיהם, היה פותח את פנקסו הקטן שבו היו רשומים החשבונות ומפטיר מפיו בנגון של תפילת ראש השנה את הפסוק “כי זוכר כל הנשכחות אתה ואין שכחה לפני כסא כבודך” דהיינו שהכל רשום אצלו. משהיינו שומעים את הפסוק הזה היה עולה חיוך בפנינו. בדחני השכונה נתנו פירוש אחר למלה “נשכחות”. (בספרדית “נשכחה” פרושה אשה שיצאה לתרבות רעה).כיום נקרא הגן הסמוך לביתו על שמו של שי"ש, אות הוקרה למנוח על פעולותיו לטובת השכונה.

בתי הדפוס של שי“ש, משה עזריאל ורפאל חיים כהן שימשו גם כמוציאים לאור. הם היו המדפיסים והמו”לים הראשונים הספרדים שקמו בירושלים. בתי דפוס אלה הכשירו צעירים ספרדים ובני עדות המזרח במלאכה זו. לאחר שננעלו שעריהם של שי"ש ועזריאל עברו פועליהם המוכשרים לבתי דפוס אחרים גדולים וחדשים שקמו בעיר.

כיום התתרוקנה שכונת אהל משה מרבניה וממתיישביה הראשונים כשם שהתרוקנו שאר השכונות. בניהם התפזרו בכל הארץ. מוסדות כי"ח הסמוכים נטלו מחיקם של הרבנים את בניהם הלעיטום השכלה צרפתית ופיזרום בכל רחבי ארצות המזרח וצפון אפריקה למען ירביצו תורה בגיטאות המדאן וטהראן, קזבלנקה, אזמיר ועוד.

משאני עובר היום בשכונה בשעות הערב הנני רואה בעיני רוחי אותם רבנים שהכרתים בימי ילדותי והנה הם יוצאים מבתיהם והולכים לבתי הכנסת, למסיבות של מצוה או לביקור אצל עמיתיהם.

כיום פנה זיוה פנה הדרה של השכונה. מתיישבים בני גלויות שונות מתגוררים בה ואילו “הקבוץ הספרדי” הלך והצתמק. מספר בתי הכנסת שבה גדל אמנם אולם אף לא אחד מהם זוכה למניין. המראה הכללי של השכונה נשאר כפי שהיה. הבתים לא נשתנו אלא שנוספו עליהם מספר קטן של חדרים וחצרות ללא סדר ומשטר. רוב תושביה הוותיקים עזבוה, והנותרים כמו מקרוב באו.

מתיישביה הראשונים של השכונה, אלה שהתגוררו בה עד מלחמת העולם השניה עקרו ברבות הימים אל שכונותיה החדשות של ירושלים. נותרו בה רק שלושה שנולדו בשכונה והם מוסיפים להתגורר בה. כן מתגוררים מספר תושבים שעברו אליה לאחר מלחמת הקוממיות. בין אלה האחרונים מרת בייה כהן, יהודיה שנולדה בשכם ובהיותה בת שנה וחצי עברו הוריה לגור בירושלים. שאלתיה משום מה עזבו הוריה את שכם שחיו בה בתקופת השלטון התורכי. השיבה לי: אבי היה בעל חנות של פחחות בשכם. משפחתנו היתה בת עשר נפשות וחיינו חיי דחקות. אנשי שכם לא נהגו לשלם בעד עבודות הפחחות שעשה אבי עבורם. במקום לשלם היו מחרפים ומגדפים את אבא. הוא נאלץ לעזוב את העיר.

בית קברות יהודי היה בשכם. עוד סיפרה מרת בייה כי משעזבו היהודים את העיר שכם הקימו כמה מאנשי המקום בית על שטח בית הקברות היהודי. משערכו את חנוכת הבית התמוטט וקבר תחתיו את חוגגיו.

כיום נשארו שתי השכונות אהל משה ומזכרת משה כצורתן וכדוגמתן שהיו לפני כן.. אלא שמספר תושביה הספרדים של מזכרת משה גדל, ואף בית כנסת ספרדי הוקם בשכונה. כן התפשטה אהל משה אל תוך שכונת מזכרת משה ואילו אשכנזים לא פשטו בשכונת אהל משה.

דודו די מיוחס המתגוררת בשכונה קרוב לחמישים שנה מספרת כיצד עלה בידה לשכנע את ראש העיר לשעבר מ. איש שלום לזפת את סמטאותיה של השכונה. "פעם בא איש שלום לבקר בשכונה, נלויתי אליו, שלבתי זרועי בזרועו (אנגז’ה) ובלבי תפילה כי תמעדנה רגלי ואפול. שאל אותי איש שלום למה את משלבת זרועך בזרועי. עניתי לו: חוששת אני פן תמעדנה רגלי. ראש העיר הבין את הרמז ונתן הוראה לזפת את הסימטאות.

באחד מערבי הקיץ האחרונים עברתי בשכונה ועמדתי ליד בית הכנסת בגדול. הרמותי את עיני וראיתי על שערו שלט חדש בצבע ירוק כדוגמת שלטי פרסומת בחנויות כיום, ובו מכריזים הממונים כי הוא נוסד בשנת “בונה ירושלים ה'” – דהיינו בשנת התרמ"ג, על ידי סיר משה מונטיפיורי. דלתותיו היו סגורות.. משם סרתי אל בי הכנסת טאראנטו הקטן. דלתותיו היו פתוחות ובו ישבו שנים שלושה מבני מרוקו וקראו בספר הזוהר. הם הכינו עצמם לתפילת מנחה. על ידם עמדו צלחות ובהן מלפפונים מקולפים, כעכים, צמוקים ואפונה, שידיה של צדקנית הכינה כדי שיטעמו הלומדים לאחר אמירת קדיש. בית הכנסת הקטן הזה, שבילדותי היה כה פשוט וללא גינונים, היתה בו יד הזמן החדש. נדבנים חרטו על התיבה על ארון הקודש, על המנורות, שמותיהם של קרובים שנפטרו, ולא של זקנים בלבד כפי שהיה נהוג בעבר. עתה נוספו שמותיהם של צעירים שנפלו למען המולדת. העששיות היפות והצנועות הוחלפו במנורות חשמל קטנות שמתחת לכל אחת מהן רשומים שמות של נפטרים.

בית הכנסת טאראנטו לא היה זקוק בעבר לפרסומת. כיום לכשנתחלפו תושביה, נקבע על פתחו לוח שיש קטן ובו רשומות המלים הבאות: “קודש לה' ממני יום טוב בן אפרים טאראנטו הי”ו לא ימכר" עוד ראיתי לוח ישן שבלי ספק היה קבוע בתוך הקיר הצפוני מימים עברו אלא שאז לא שמתי לב אליו. בלוח היה כתוב: לזכר עולם יהיה כבוד שם הנדיב סי' בכור שבתי בן חיים שונשול ארג’י יצ“ו מעיר אזמיר שהקדיש שנים עשר לנ”ל (לא ברור) בכל שנה ושנה לע“ע החכמים הלומדים בישיבת פחד יצחק וגנזי חיים”.



 

ימין משה מונטיפיורי    🔗

בעותק מצולם מ“ספר תקנות החברה ימין משה למחלקה רחוב יהודית” אשר נערך ביום ג' ט“ז אב תרנ”ב 27 במאי 1894, מצאתי את הפרטים הבאים: “ההר הטוב הזה קנתה ימינו של השר הנודע ברובי צדקותיו ועזוז פעולותיו, בחבת הקדש הדת והלאום, סיר משה מונטיפיורי ורעיתו הגבירה אשר השתתפה עמו בכל מעשיו וברוב מסעיו מרת יהודית ז”ל.

“הנחלה האמורה היא כברת ארץ אשר מדתה 47429 אמות טורקי מרובעות, עומדות מחוץ לשערי ירושלים בדרך העולה חברונה”.

“יבנו חמשה וששים בתי חברה מלבד בנינים כלליים. שימצא כל אחד מבני החברה את ביתו מקום מנוחתו עם בית תבשיל ובה”כ מיוחד וחלק מחצרו הסמוך לביתו לבית מרוצף בחלקי אבנים (באלאטס) ומקום לשופכין ןלזבלין. והבית בתוכו לא יהיה פחות משש על שבע אמות באמת הבנין ומהם עם אולם על פני רוחב הבית, וממאה רעפים על גבי הכפה וצנורות סביב להורדת המים. ודלתים וחלונות ושריגי ברזל וגם דלתים לארגזי הכתלים בפנים הבתים, והבנינים בעצמם יהיו משוכללים בנוי בכח וכל חיזוק".

ספר תקנות החברה היה בבחינת חוזה שנמסר לכל אחד ממשתכניה של השכונה. ספר תקנות זה נושא את חתימותיהם של הגבאים יחיאל בר אדון, יצחק אשכנזי, יעקב מאיר, שמואל מיוחס ואליהו משה פאניז’יל – אישי ציבור אשר עמדו בראש החברה. בשולי חתימותיהם בא חותם “ועד רחוב יהודית ע”ש הגבירה יהודית מונטיפיורי ע“ה בחברת ימין משה פה ירושלים ת”ו“. החלק האשכנזי של השכונה נקרא בשם רחוב נתן על שם הרב הגאון נתן אדלר ז”ל.

העותק שבידי הוא על שמו של סיניור אברהם עצור ומספרו 4.

הספר הקטן (איל ליב’ריקו), כפי שקראו תושבי השכונה, שטר מכר זה הכיל שנים־עשר עמודים בעברית וששה באנגלית. בסוף החוברת מספר עמודים חלקים שבהם רשמו גבאי החברה את ה“העברות” זכויות, משכנתאות, מועדי התשלומים וה“גלגולים” השונים שעבר הבית מאז רכשוהו בעליו הראשונים ועד לזה האחרון. כל הטרנסאקציות הללו נרשמו בכתב “חצי קולמוס”, כתב־יד יפה וברור, נחלתם של רבנינו. כל העברה מעין זו אושרה כדין פעולות שנעשו בפני ערכאות שרירין וקיימין.

אברהם עצור שעל שמו נרשם הפנקס אשר “נכנס ונתקבל אל החברה ימין משה ברחוב יהודית אשר בחלק הדרומי של הנחלה” שילם בעבור נחלתו 108 נפוליון, 7 פרנק ועוד 30 סנטימים. ובחדש תמוז תרנ“ט, דהיינו לאחר מספר שנים, העביר את זכותו לסיניור דניאל דאסה הי”ו “והיה לו ולזרעו אחריו ולבאים בידו”.

ובר“ח חשון תרס”ג העביר דניאל דאסה את הנחלה לבתו מרת בואינה תמ“א. לאחר מכן מושכן הנכס לחכם יעקב לוי הבושנאק (יהודי מעולי בוסניה). מאוחר יותר מועברת הזכות ליאודא דאסה ולכלתו מרת בינב’ינידה תמא”. כשמשכן יאודא דאסא את הנחילה לאהרן נחמיאס בשנת תרע“ד אושרה המשכנתא על ידי הועד ברשות בית הדין הצדק. על כך בא על החתום דודי ח' בכור שלום ג’יניאו. וכך נתגלגל ונתמשכן הבית פעמים מספר עד חודש מנחם אב תרפ”ג.

מספרים כי משתכני מונטיפיורי “הורידו” את התכשיטים מצוארי־הנשים כדי לזכות בשיכון.


 

“בתי טורא” “משכנות שאננים” או “מונטיפיורי הישנה”    🔗

שורת בתים ארוכה זו ובה עשרים דירות, תשע לספרדים ותשע לאשכנזים, עם בית־כנסת מיוחד לכל עדה ועדה, זכתה לשמות רבים. תחילה נקראו הדירות “בתי טורא” או “משכנות שאננים”. משהוקמה שכונת ימין משה הוסיפו לה שמות חדשים, כגון החצרות הארוכים (קורטיז’וס לארגוס) או מונטיפיורי הישנה דלמטה (מונטיפיורי אל בייז’ו די אבאשו). מאחורי בתים אלו עמדו עוד חמש דירות ואלו נקראו מונטיפיורי הישנה דלמעלה (מונטיפיורי אל בייז’ו די אריב’ה).

סיפרו כי בידי תושביהם של “משכנות שאננים” לא היו “דברי הברית” או “הספרון” הקטן (איל ליב’ריקו), כלומר חוזה מכירה. המשתכנים היו עניים. זכותם על הבית עברה מאב לבן לפי חוק ה“חזקה”.

על ימיה הראשונים של שכונה זאת אנו מוצאים בדרוש אשר דרש “הצעיר היושב היום במשכנות שאננים לעבד נמכר יוסף נסים בורלא ס”ט ביום ש“ק ח”י לחודש חשון משנת כי אותך ראיתי צדיק לפ“ק בסדר וירא (תר"ך, 1861) בבית הכנסת אשר נבנה מחדש והבתים שנבנו “משכנות שאננים” מקדושת דמים כסף הקד' אשר הקדיש הגביר משכיל וחשוב רוצ”ו (רודף צדקה וחסד) הנפטר בשעה טובה כה“ר סיניור יהודה טורא נ”ע, על ידי המשתדל שר בשרים ונגיד בנגידים הגביר השר הרחמן סי' משה מונטיפיורי וי“ו וזוגתו הגבירה מעטירה אשת חיל עטרת בעלה סי' יהודית תמ”א.

הרב יוסף נסים בורלא נמנה עם עסקני העדה הספרדית. הוא סייע לנסים בכר בייסוד ביה“ס “תורה ומלאכה” של חכי”ח בשנת תרס"ב. הרב בורלא היה מטיף נעלה, חזן ודרשן מצוין. הוא שימש במשך שנים רבות כגבאי תמחוי יחד עם סבי הרב גבריאל שבתי יהושע והרב שמואל מיוחס, שניהם חברי בית הדין.

בדרוש זה שנישא בבית הכנסת עמד הרב יוסף נסים בורלא על גדולת מעלתה של עיר הקודש ירושלים “עיר אלהינו הר קדשו שקדושתה קדושת עולמים ואף בחורבנה שכינה לא זזה מכתל מערבי ועיני ה' אלקינו בה תמיד כל הימים”.

הרב יוסף נסים בורלא עמד בדרשתו זו גם על מצבו הדל של הישוב בירושלים והוסיף "לא מן השם כי העם אשר בחר ה' לשכון שכינתו בהם יהיו בדוחק ובצער על המחיה והכלכלה ומה גם עתה כי נוספה, נחלתנו נהפכה לזרים בתינו לנכרים וגדלה יוקר שכירות הבתים מאז ומקדם.

ולכן ראה האל את ענים ואת יגיע כפם ונתן בלב נדיבי עמים שיבנו בתים בעה“ק ירושלים משכנות שאננים להיות לנו ישוב על הדירה שעל ידי זה יהיו היושבים במשכנות שאננים עסוקים בעבודת ה'”.

ועוד נאמר באותו דרוש: “ואף כי עדין אין לנו מנוחה על המחיה והכלכלה, והרוחנו שכירות הבתים. מה נעשה על המחיה והכלכלה כי עוללים שאלו לחם הב לן מזוני ואזיל סומקא ואתי חוורא. מבטחנו בה' כי ה' אלהינו אב הרחמן כי נתן בלבם לעשות לנו משכנות שאננים הוא יתן בלבם אלינו להספיק לנו כדי חיותנו טפינו ועוללנו די מחסרנו”.

דרוש זה שכולו שופע תמימות וחיבת ירושלים מלמדנו מה היה מצבה של ירושלים באותם ימים, בשנים שלפני הקמת שכונת ימין משה. היום אפשר לומר בוודאות כי שכונת משכנות שאננים היא שהכשירה את הקרקע להוסדה של ימין משה.

אשכנזים וספרדים התגוררו בשכונה מחצה על מחצה וזכו בדירותיהם לפי גורל. ברבות הימים עזבו האשכנזים את דירותיהם ואת מקומם לקחו עניי העדה הספרדית.

בית הכנסת הספרדי עמד בקצה הדרומי של השכונה. מבנהו היה קטן והספיק בקושי לדיירי החלק הספרדי אף כי לפעמים התפללו בו כמה יחידים אשכנזים. אין לדעת בבירור מי היו המשתכנים הראשונים. זכורים כמה מהחזנים של בית הכנסת כגון יצחק טראגן ורבי חיים פרירה.

דודי משה קואינקה, נהג לקבל בקבלנות (דמינאר) את השכרתן של שמונה הדירות הספרדיות שבשכונת שאננים. מספרת אסתר כהן ששימשה כאחות בבית החולים שערי צדק במשך ארבעים שנה והתגוררה במשכנות שאננים. שנה אחת פנה אלי דודך ואמר לי: השנה יצא שכרי בהפסדי. בקשה אחת לי אליך. אין אני רוצה חלילה לאלץ אותך לעזוב את הדירה שבה את מתגוררת. אלא הואילי לעבור לדירה קטנה יותר. ואכן אומרת הישישה, דודך רחם עלי ועל ילדי ולא נתן לו לבו לאלצני לעזוב את מקום מגורי.

במשכנות שאננים התגורר יוסף ברכה שעבד אצל בכור מארש. וכן אברהם מיוחס השוחט, ששימש גם חזן בבית הכנסת הספרדי בשכונה זו.

במשכנות שאננים התגורר יוסף ברכה שעבד אצל בכור מארש, וכן אברהם מיוחס השוחט, ששימש גם חזן בבית הכנסת הספרדי בשכונה זו.

במשכנות שאננים התגוררה הלקה לרמן החלבנית. היא נתאלמנה בגיל שלושים ושתים. ארבעה ילדים היו לה. בתה מרים, שהספרדים קראו לה מרי, עזרה ליד אמה וסייעה לה בהבאת כדי החלב מכפר השלוח. היא נישאה לניסן קירשנבאום, סוכן הנפט.

בנה א. ק. מספר כי מול שורת בתים זו היתה לכל משפחה חלקת קרקע. “לנו היו ארבעה עצי שקדים”, הוא אומר, "ולול תרנגולות. בחלקת הקרקע שתלנו פטריזיליה, תפוחי אדמה ותירס. זכורני כי משגדלה הפטרוזיליה וקטפנו אותה לצרכינו, נהגנו להכניסה דרך החלון ולא דרך פתח הבית כדי שלא נהיה חייבים במעשר. את השקדים הטריים אכלנו במקום, ואילו בחודש אלול כשהתייבשו השקדים שעל העצים, אספנום יחד עם תפוחי האדמה והבאנו אותם לרבי בן ציון יאדלר כדי שיפריש מעשר.

דמותה של שכונה קטנה זו שונה היתה מכל החצרות שנבנו באותם ימים בירושלים. גם הרכב תושביה היה בלתי שכיח. פה נתקיים אולי מיזוג הגלויות הראשון, ומסתבר כי הנסיון עלה יפה. משפחות ספרדיות ואשכנזיות חיו בצוותא חיי אחוה ורעות. כל דירה היתה מורכבת משני חדרים, זה בתוך זה, האחד גדול מחברו והמטבח מאחור. לפני הבית השתרעה חצר ארוכה שהיתה ושהינה עד היום מכוסה גג. סמוך לה השתטחו חלקות קרקע קטנות שבהן גידלו הדיירים ירקות שונים ומיני עשבים. חומה גדולה הקיפה את הבית ואת החצר. בירכתי החומה ניטעו עצים מספר אשר נעקרו לאחר מכן והמקום שימש למשחקם של ילדים.


 

בקור בשכונת ימין משה    🔗

שנים רבות חלפו מאז ביקרתי בשכונה, וכשבאתי לכתוב עליה נסתייעתי בשנים מתושביה הותיקים, אליעזר טוקטלי וקרובו אברהם ניסים, נכדו של הרב שמואל נסים אב בית דין בירושלים. באחד מערבי הקיץ נפגשנו ליד טחנת הרוח ופתחנו בטיולנו. סובבנו בסמטאות, חלפנו על פני ה“טירות”. כפי שכונו הבתים באותם ימים רחוקים. מלווי החלו אומרים זה לזה: האם זכור לך מי התגורר בבית פלוני או בבית אלמוני? וחברו משיב לו: הכיצד לא אזכור (קומו קי נו מי אקודרי). וכן עברנו משורת בתים אחת לשנייה והיינו מספרים בתולדותיהם של אלה שחייהם עברו עליהם כאן.

החלנו בסמטת בית הכנסת, הוא הרחוב המרכזי של השכונה. פה התגוררו בני משפחת ג’יניאו, חכם דוד ג’יניאו ואשתו טייה שרה, בתה פלור ובעלה בן ציון פיזנטי. ובסמוך להם דודתי תמר אשת חכם בכור ג’יניאו.

ובהמשך אותו רחוב, מאחורי הסמטה שחצתה את השכונה לשנים, עמד ביתו של סבי. חלונותיו השקיפו על הבית בו התגוררה בתו תמר די ג’יניאו על אודותיו סיפרו לי אחיותי וכן סבתי.

סבי גר ב“גוזלאניס”, בחזקה של משפחת ג’אעוני (אה לה חזקה די לוס ג’אעוניס") בעיר העתיקה. שכונה זו כל כולה רחובות צרים וחשוכים. הדירה כללה שני חדרים גדולים וחדר קטן אחד. בשנתיים הראשונות לנשואיו גר אבא יחד עם אביו. לאחר מכן עבר סבי לימין משה ואבי נשאר לדור בבית סבי. בבית הזה נולדו שתי אחיותי הגדולות ושני אחים שנקטפו באיבם.

בית זה אחד הבתים היפים שבשכונה. לידו השתטחה גינה קטנה, דבר לא שכיח בשכונה, ובמרכזה עץ אורן גדול העומד שם עד היום. הבית היה בן שלושה חדרים ופרוזדור. שתי כניסות היו לו, אחד מצד “הרחוב הראשי” ואחד מצד “הרחוב הצדדי”. כניסה שנייה זו הובילה למטבח. מתחת לרצפת המטבח נמצא בור, לפיכך לא נאלצה סבתי לעמוד ליד פתחי הבורות של השכונה עם פחים בידיה. כשנזקקה למים חיים, היתה מרימה את מכסה העץ שעל הבור, משלשלת לתוכו דלי ומעלה ממני בימות הקיץ מים קרים וצוננים. לא רבים היו בעלי הבתים בשכונה שבור מים היה סמוך לשולחנם. בור זה שימש גם כמקרר, לתוכו הורידה סבתי מבעוד יום אבטיח ושאר פירות לשבת לשם צינונם. חדר אחד מבין השלושה שימש “ישיבה”, בה היו מתכנסים לעתים מזומנות רבנים מתושבי השכונה, ידידים של סבי, ויחדו שנו פרק בגמרא. סבתי הוקירה ופינקה תלמידי חכמים. בפקדם את הישיבה כיבדה אותם בספלי קפה ובדברי מתיקה. גם לאחר שנתאלמנה זכרו לה הרבנים עוד שנים רבות את חסד נעוריה, ניגשו אליה ודרשו בשלומה. והיא אף היא האירה להם פנים, זרועותיה שלובות לה על לבה, שואלת לשלומן של הרבניות. לאחר שנפרדו ממנה היתה פונה אלי ומספרת על אותם ימים רחוקים ויפים כאשר ביקרו בביתה והיו “לומדים ומריבים” (מילדאנדו אי פילייאנדו) ביניהם בעת ובעונה אחת. ואילו אני יושבת הייתי במטבח מוכנה לשמשם ונהנית מדברי תורתם.

סבי שהיה נוח למקום ונוח לבריות, פינק את סבתי על שנאותה להנשא לו בסלוניק לאחר שמתו עליו שתי נשים לפני־כן. ומשום סגולה לאריכות ימים שחטו פרה ביום חתונתם ואת הכלה הכניסו לחדר לא דרך הדלת אלא מבעד לחלון.

בערבי מוצאי שבת נהג סבי לשבת במרפסת הנשקפת להר ציון. באותה שעה היו באים שכניו רבנים ובעלי־בתים אחרים להתפלל ערבית וליהנות אף הם מזיו הנוף.

בליל שבת מספרים תושבי השכונה, היתה מנורת הנפט הדגולה שבבית סבי מפיצה מאורה גם על הסמטאות הסמוכות, ונקישותיו של השעון הגדול, שהיה נתון בארון עץ גדול נשמעו כמעט בכל רחבי השכונה.

סבי שימש כחבר בית דין וגבאי של מוסדות צדקה שלא על מנת לקבל שכר. הוא לא היה סמוך מעולם על שולחן העדה ולא נטל מקל שליחות. היו לו “מאדרינאס” (אמהות). עסק במסחר עם קרובי משפחתו שבסלוניק. אמרו עליו שהיה מחפש את הטוב" (בושקאב’ה לו בוינו) כלומר קונה מן היקר ביותר. אהרן אורג’אס, סוחר דגים ידוע בירושלים, היה שולח לביתו מדי יום שישי דגי־בורי משובחים, ובעיקר כבדי־דגים שסבתי היתה מסדרת אותם בתוך מחבת של פח (סאג') וצולה אותם על גבי פחמים. עם זאת לא נהג סבי מעולם בפזרנות ואף לא בקמצנות.

אחי סבי הרב חזקיה שבתי, היה שונה באפיו ובאורח חייו מכל וכל. הוא שימש ברבנות בטריפולי אשר בלוב, בארם צובה אשר בסוריה, ובשנותיו האחרונות היו חבר מועצת הרבנות הראשית ורב ראשי בירושלים. בצעירותו נטל פעמים מספר את מקל השליחות. בהיפך מאחיו היה הרב חזקיה נוהג בפזרנות. משהיה שב משליחות ערך סעודות שבת ביד רחבה, משהיה שומע על כך סבי, המתון והחסכן, היה אומר עוד מעט יצטרך חזקיה אחי לקחת שנית את מקל הנדודים.

סבי משעבר לדור “מחוץ לעיר”. היינו בשכונות החדשות של ירושלים, מכר את ביתו לבכור מראש. אבי מכר את ביתו לרב בן ציון קואינקה.

משעברו הורי משכונת ימין משה לשכונת עזרת ישראל לא יכול סבי לשאת זמן רב את יסורי הפרידה מנכדו. לא עברו ימים רבים והוא מכר את ביתו שבימין משה ועבר לגור בשכנותנו. הוא התגורר בבית גדול שבקרבת המוסד בית חינוך יתומים בו גר לפנים מר קלמי נציג כי"ח בירושלים. מדי יום ביומו, בשעות הבוקר או בשעות הערב, משהיה עובר ברחוב יפו הוא התעכב ליד חלונות ביתנו ובמטריה שבידו הקיש בחלון וביקש כי יביאו את הנכד למען יוכל להשתעשע עמו שעה קלה. בשבתות הייתי מוזמן לביתו לסעודת הבוקר. ומאחר שהייתי בא אליו בשעה מאוחרת לאחר שובו מבית־הכנסת היתה סבתי מסדרת למעני את השולחן שנית, כדי להראות לי שעוד לא סעדו את ארוחת הבוקר, וכי הם מחכים לבואי.

בן חמש הייתי כשנפטר סבי. עד היום עומדת דמותו לנגד עיני. גבה־קומה היה והדור בלבושו. בעתון “החרות” שיצא מירושלים מיום שני ח' חשון תרע"א (7 בנובמבר 1910 ) מצאתי את תיאור הלויה. להלן קטעים מאותה כתבה.

“בהלויה השתתפו יותר מאלפים איש. בביתו הספידוהו הרה”ג בכור בנבנשטי ובחצר בית חינוך יתומים הרב רבי מנחם אלחסיד, מספד מר שנמשך חצי שעה… דבריו עשו רושם רב ועיני כולם זלגו דמעות. אחריו דבר הרב רבי בן ציון עוזיאל וכיד הדרשנות הטובה עליו הראה בקוים בהירים מה היה הרב גבריאל שבתי וביחוד אלינו הספרדים. בדברים חמים תאר הנואם הנכבד את ערך האבדה שאבדה העדה הספרדית במות עליה אחד מראשיה וגדוליה היותר מצוינים וטובים… בלויה השתתפו כל ראשי המוסדות העבריים שלנו וביניהם האדון ענתבי, האדון אסתרוק, האדון אפרים כהן וד“ר רבין ועוד. מצד הרבנים היו הרה”ג נחמן בטיטו מ“מ חכם באשי וראשון לציון, הרה”ג אליהו פניז’יל, כל ראשי אבות בתי דינים ורבנים ספרדים ואשכנזים. מצד מוסדות החינוך היו כל מנהלי ומורי ותלמידי האליאנס, העזרה, תלמוד תורה לעדת הספרדים, בית היתומים, תלמוד תורה לעדת הג’ורג’ים ועוד… לפני הארון הלכו הקוואס הרשמי של העדה וגם הקוואס של הבנק העברי שלנו…

לאחר מותו חזרה סבתי לשכונת ימין משה. בשבתות קיץ הייתי בא לבקרה והיא השפיעה עלי רוב חיבה. לפרקים, בשבתות, הוזמנו לסעודת צהרים בבית בתה, דודתי תמר די ג’יניאו. צעד בצעד וכפי הקטנה נתונה בידה של סבתי עולים היינו מהרחוב התחתון של השכונה אל הרחוב העליון בו התגוררה דודתי.

במוצאי שבת היינו שנינו, סבתי ואני, יושבים בחדרה על הספה שליד החלונות, משקיפים על ביתו של חכם בכור נסים ומאזינים להבדלה ולפיוטים של מוצאי שבת ששרו בניו ובנותיו. משהגיע חכם בכור נסים לברכת בורא עצי בשמים היתה סבתי פותחת את קופסת הקפה, מגישה לאפה ולאחר מכן לאפי. זה היה תחליף לעשבים הריחניים.

בתו של יצחק אשכנזי שהתגורר בימין משה ועסק במסחר עופות היתה אשתו של הרב שמואל בחבוט. היא היתה משבחת את רחוב בית הכנסת הגדול שבו התגוררו “רבנים וגאונים”. משהכירה אותי, כשבאתי לבקר את דודתי בת התשעים ושתים. בבית זקנים המאוחד אמרה לי: בערב פסח היה סבך שהתגורר באותו רחוב של “הרבנים וגאונים” מרתיח עבור בני השכונה מים בקדרת נחושת גדולה ובה היה מטביל את כליהם של השכנים. זו היתה ה“עגלה” של כלי־הפסח. וסבך מנצח על המלאכה מתוך שמחה וחדוה.

והזקנה מוסיפה: באותו רחוב גרנו גם אנו. ובשבתות ובחגים כשהיינו הולכות לבית הכנסת הייתי פוגשת את אמך ש“היאזמה” המקושטת בגדילים צבעוניים (אויאס) כיסתה חלק משערותיה השחורות. יפה היתה אמך ואנו הסתכלנו בה באהבה ובחיבה.

בית דבוק לבית וחצר דבוקה לחצר. בלילות נשמע לפעמים קול בכי עצור של אשה. א. ט. סיפר כי “בקרבת בית סבי התגורר אדם שהתענה תחת יד מעבידו ואשתו היתה ממררת תכופות בבכי. פעם הזמין סבך את השכנה ושאל אותה לפשר בכייתה. עמדה האשה וגוללה לפני סבך את פרשת סבלו של בעלה. למחרת הזמין סבך את מעבידו של בעלה וביקשו לתקן יחסיו עם פועלו. לאחר מכן פסק בכיה של האשה”.

מחלונות סבתי נשקף עלי בית־הספר הערבי אשר עמד במגרש שמאחורי הדרך. בערבי שבתות היו הילדים הערבים מתאמנים בתרגילים צבאיים כשבידיהם רובים עשויים מעץ וקצין תורכי צעיר מאמנם ומפקד “ביר” “איקי” אחת שתים, חז דורת (עמוד דום). אלה היו הצופים הצעירים שאומנו בתקופת תורכיה.

עומדים אנו ומסתכלים בבתים, מהם שנשארו על תלם כפי שהיו בימי ילדותנו ומהם שצורתם השתנתה. מהם שזכו לקומה נוספת, מהם לחדר אחד בלבד, ומהם שחצרותיהם הורחבו. בתים אלה, או יותר נכון “נומירוס” מספרים, עברו במרוצת השנים מיד ליד. ואולם עדיין נותרו כיום בתים השייכים למשתכנים הראשונים.

* * *

הזקנות מספרות כי היו שני חלקי מונטיפיורי, ראשון ושני (איל פרימירו אי איל סיגונדו) הראשון היה שייך לכולל ודייריו שלמו פרוטות כשכר דירה ואילו את השני נתנו, למי שהוא, לבנותו (לו דיירון אזיר). שכונת מונטיפיורי היתה בנויה שורות שורות (סיראס סיראס). משרצו לחפש אדם היו אומרים לך ותמצאהו בשורה ראשונה, השניה וכו'.

שערים לא הוצבו בשכונה עם היווסדה. רק משהחלו מאורעות הדמים, בימי שלטונה של בריטניה, הוקמו שערי ברזל בתחומיה.

בני משפחת דג’אני שהתגוררו בהר ציון, אבותיהם הבטיחו לסיר משה מונטיפיורי לשים עין על שכניהם היהודים לבל יאונה להם כל רע, אולם כחלוף הזמן התעלמו מאותה הבטחה. השכונה היתה איפוא פתוחה בתחילתה מכל עבריה וניתן היה לצאת ולבוא בה באין מפריע דרך רחוב יפו, דרך ה“סבראס” (הצבר) שבתחום הרובע האשכנזי, וכן מכיוון תחנת הרכבת ומשדות ניקופוריה. זו היתה שכונה פתוחה לכל רוחות השמים (אירה אונה קומפנייה אב’יירטה) היו הבריות אומרים.

יום יום פקדו אותה רוכלים יהודים וערבים. מוכרי הסבון השכמי (הנאבולסי), מוכרי כדי השמן (ג’ראס) העשויים נחושת, מוכרי החול למריקת כלים, וכן חלבנים. זכור לי חלבן אחד ח’ליל נמאר, שהפיל את חתתו על השכונה. יותר משדאג למכור את חלבן של העזים, היה מתהדר בנהיגה על סוסו כדי למשוך את תשומת לבן של נשי השכונה. גבר יפה היה ואף הפרנסה היתה מצויה בכיסו.

פועלים ושוליות של בתי מסחר קיימו את תפילתם בשעות הבוקר המוקדמות בבית הכנסת הקטן. לאחר התפילה נטלו מנת אוכל עטופה במטפחת או מונחת ב“ספרטסין” (סיר המעלות) עלו את “העליה” (לה סובידיקה), פסעו לעבר שער יפו ומכאן התפזרו בסמטאותיה של העיר העתיקה. היו שאכלו ארוחות טריות שבישלו להם נשותיהם ושליח מיוחד הביאן להם. הלה סובב בשעות הצהרים בבתים, אסף את סירי התבשיל והניחם על גבי טבלה של עץ שנשא על ראשו. אחד השליחים היה אליהו זמרו אחיו של חכם שמואל זמרו.

באותם ימים לא ידעו בעלי העסקים והחנויות רגע של מנוחה. רק משבא השליח ומנת האוכל עמו הניחו כלי עבודתם, נטלו את ידיהם, פרשו לקרן זוית ואכלו את סעודתם. סיימו בזה, קינחו בספל־קפה וכוס מים קרים שהזמינו אצל בעלי בתי קפה הנודדים.

בערב, בשובם לביתם, הלכו בדרך שעברו בה בבוקר. היו שבחרו לעבור דרך הרובע האשכנזי. בימי גשמים שכרו עגלה. הם לא שבו הביתה בידים ריקות. מילאו את הסל (זימביל) מה“מציאות” אשר נקרו בדרכם, כגון דג משובח מאצל ארוג’אס, נתח בשר־כבש, או צלעות (קוסטיאס) מאצל הקצבים מבני משפחת דסה, מעט ירקות ופירות שהבכירו והגיעו לשוק בסליהן של פלחיות מכפרי הסביבה. הם נתכוונו במעשה זה להפתיע את נשותיהם, שכן זכו ב“מכפוליס”, דהיינו דברים יקרי המציאות ובמחירים נוחים. אולם לפעמים הפך ה“מכפול” ל“קליפור סייגו” – דהיינו למפח נפש, וזאת לאחר שבעלת הבית גילתה לתמהונה שהבעל רומה והמוכר “הכניס לו” דהיינו מכר לו מיצרך שלא היה משופרה דשופרה.

קרובי משפחה גרו יחדיו ברחוב אחד ובזה הסמוך לו. ברחוב הכנסת התגוררו חכם דוד ג’יניאו, חתנו בן ציון פיזנטי, בעלה של טייה פלור, וחכם בכור ג’יניאו בנו. ברחוב זה התגוררו סבי והורי. על טייה שרה די ג’יניאו, אשת חכם דוד ג’יניאו ואביהם של בכור יצחק אליהו כבר סיפרתי בספרי “ילדות בירושלים הישנה”. טייה שרה היתה דמות מעניינת, יודעת ספר, הופעתה אומרת כבוד. לבשה טרח’ה, צעיף לבן שכיסה את ראשה עד לכתפיה. אהבה תכשיטים, וכמוה התהדרו בתכשיטיהן (אינג’ויאדאס) נשי שכונת מונטיפיורי. מספרים כי משהיו נשי מונטיפיורי עוברות דרך השכונות העניות “שמאעה” ו“ג’ורת אל עונמאב” עמוסות בתכשיטיהן היו זורקים עליהן אבנים. טייה שרה רחשה לי בילדותי חיבה רבה. היא נהגה לקרא לי “יקובג’י קירידו” יעקב היקר, ומוסיפה ואומרת: גדול היה צערו של סבך עליו השלום באותו יום שהשקוך בזמן חלייך, ואתה תינוק בן שנה, רעל (טוסיגו).

* * *

שתים שלוש משפחות ג’ורג’יות התגוררו בשכונת ימין משה. ביניהן משפחת בנימין אתינלה שווילי אשר שמש סבל בבית החולים “הדסה” ומרדכי צפניה שווילי שהיה סוחר בדים והגיע עם סחורתו לכפרים הערבים שבסביבות ירושלים. בנו מנחם או כפי שקראו לו “מנחמו” עבד כמחלק לחם במאפית ברמן. דיבורו הספרדי היה מיוחד במינו. הוא דיבר ספרדית אשר העלתה חיוך בפניהם של תושבי השכונה. אם רצה להגיד שאין לו כוח היה אומר “נו פוירסה” ואם רצה להגיד “אל תפחד” היה אומר “נו איספנטאר”.

מנחמו הג’ורג’י היה בן השכונה. הנשים היו אומרות עליו כי הוא לא חכם ביותר (אירה די לה בואינה פארטי), הוא שימש עזר להן וסייע בידן בעבודות בית קלות וקשות. אמו היתה בעלת חנות מכולת בשכונה. מפיהם של בני המשפחות הג’רג’יות למדו לשונם לדבר ספרדית, אך נימתה היתה מיוחדת, מילעלית והיתה מעלה חיוך על פנינו.

אימרה היתה שגורה בפי מנחמו שהיה משמיעה לכל מי שחפץ להטות אוזן לה: אל תקח ללב (סיח’ורה נו ב’אלי טומאר).

מספרים כי במלחמת הקוממיות כשהלך בקרבת השכונה פגע בו כדור באחוריו. רץ הביתה ואמר לאשתו “נדמה לי כי ידו בי אבן”. משגילתה אשתו את מקום הפצע נבהלה ואמרה לו זאת לא אבן, מנחמו, אלא כדור פגע בך.

במלחמה על הקאסטיל אבד את אחד מבניו. כיום פזורים בניו נכדיו ונינו בערי הארץ ובמושבותיה.

* * *

מדי בוקר בבוקר ראיתי את רבניה של ימין משה עולים ברגל אל העיר העתיקה, שם שימשו בישיבות, בתי דין, כיהנו כגבאים בקופת תמחוי, בית חולים “משגב לדך” ועוד. בד בבד עם הרבנים יוצאים היו גם הסוחרים לחנויותיהם.

סוחרי מונטיפיורי מרוכזים בעיקר בשוק החדש שבעיר העתיקה (סוק אל ג’דיד). כאן נמצאו שלושת החנויות של מאיר גני, יהודי מהעיר ינינה שביוון, אשר שכל תשעה בנים ולא נותרו לו אלא שתי בנותיו בלבד. הבת הבכירה נישאה ליוסף מראש ואחותה לדוד שאקו. את דוד שאקו הכרתי בילדותי. הוא חבש תרבוש אדום שירד עד לגבותיו ועל עיניו הרכיב משקפים ירוקים בצורת “פנסנה”, כמקובל באותם ימים.

סוחריהם של שכונת מונטיפיורי נטלו מאותה יראת שמים, יושר וטוהר כפיים שהיו מנת חלקם של הרבנים שהתגוררו בשכונתם. סמוך למחסניו של מאיר גני נמצאו חנויותיהם של בן ציון קורונל, יוסף אלישר, האחים מראש, אליהו אלחסיד, יהודה קפלי, יצחק מזרחי, יצחק ברזאני, חכם אליהו נסים, דאוד טוטאח, חכם נסים בצראוי, בעל מצבעה לבגדי איכרים, ועוד.

ברחוב היהודים עמדו בתי המרזח ויקבי היין של משפחת ג’יניאו וקואינקה, חנויות הממתקים של סידיס, חביליו ובר אדון, חנויות החייטים מאיסי, קאסוטו וחיים פרץ, וכן מחלבתו של אליהו אירמוזה, (אלי מאיסי, סופר “הארץ” בפריז הוא בנו של משה מאיסי החייט).

סוחרי ימין משה שונים היו מסוחרים אחרים. הם נמנו עם המשכילים שדיברו שפות זרות. יוסף מראש דיבר מספר שפות. חנויותיהם של האחים מראש נתפרסמו במיוחד על שום שכל הכלות סרו אליהן לשם קניית ה“מתן” (האנשואר). ולא לחנם היו הבריות אומרים כי מי שאינו קונה את שמלות הכלה בחנותו של מראש אינו קונה בגדי כלה ראויים לשמם (קין נו מירקאב’ה אנשואר די מראש נו אירה אנשואר).

הכנסיות הנוצריות היו בין הלקוחות החשובים של האחים מראש. הללו סיפקו לכנסיות את אריגי המשי לבגדי כהונה. עם לקוחותיהם של סוחרי ימין משה נמנו פקידי בנקים, אנשי המסדרים השונים, משפחות הקונסולים ומשפחות מוסלמיות ונוצריות נכבדות.

מגעם זה עם החוגים האירופיים העניק לסוחרים אלה חשיבות מיוחדת ואף “נדבקה” בהם מקצת מהתרבות המערבית. ולא זו בלבד, שליטתם בשפה הערבית איפשרה להם לבוא במגע עם חוגי האינטליגנציה המוסלמית. חנויותיהם בשוק החדש היו מרווחות, ערוכות בטעם ועשו רושם נאה. כסאות עמדו ליד הדלפקים כדי שישבו בהם האורחים, לפעמים אף הוגש כיבוד לידידים וקונים קבועים, ספלי קפה עם כוס מים קרים שהוזמנו מאצל בתי הקפה הקטנים אשר עמדו בפינותיהם של רחובות. ספלי קפה אלה סייעו במידה רבה ליישור הדורים.

השוק החדש נבנה שנים מספר לפני מלחמת העולם הראשונה והיה כעין שכונה בפני עצמה. בין השאר שכנו שם מלון סט' ג’והן, הסביל, הכנסיה הגרמנית ועוד. רצפתו של השוק היתה עשויה אבנים גדולות וחלקות, והרחבה שלפניו שטופת שמש. הרעש וההמולה שבסמטאות הסמוכות לא חדרו לכאן. כן לא הסתובבו בו רוכלים. חנויות של נוצרים ומוסלמים כמעט ולא היו כאן, פרט להגנתו של הסוחר הערבי ברכאת שבעליה שקוע היה במשחק “הטוואלה” יותר מאשר בעסקי מסחרו. בימי שבת ומועד היה שוק הבטרק והרחובות הסמוכים לו ריקים מאדם שכן החנויות כולן היו סגורות. כנגד זה רואה הייתי מספר יהודים, תושבי העיר העתיקה בעיקר, יוצאי יוון, שהיו עוברים את השוק ופניהם מועדות לבית הכנסת של מאיר גני אשר שכן בדירתו שברחוב הבטראק. בית כנסת זה החזיק מעמד עד שנת 1936. משהחל הישוב היהודי להתדלדל נוהג היה מאיר גני לשלם כסף ליחידי בית הכנסת ובלבד שלא תופסק התפילה בו. אולם מאוחר יותר נדד בית הכנסת ממקומו ורהיטיו עברו אל אחד המחסנים במרכז המסחרי.

רוזה די מארש, בתו של מאיר גני ואשתו של יוסף מראש מספרת כי אביה היה יהודי עליז ושמח. מעולם לא ראיתיו עצוב, אומרת היא, וזאת חרף האסונות שירדו עליו. פעם אחת בלבד ראיתיו ונפשו עגומה עליו. זה היה ביום שנאלץ להעביר את ספרי התורה של בית הכנסת שבביתו למרכז המסחרי. צר היה לו לעזוב את בית הכנסת שבו התפללו גדולי הרבנים ואף חזנים ששמם יצא, לאחר מכן לתהילה, ביניהם אשר מזרחי הפיטן הידוע בעל הקול הנעים שהנעים זמירות בארץ וכן בטוניס בה שהה שנים רבות.

משפרצו מאורעות 1929, מספר א. ט. אחד הסוחרים מבני ימין משה, החלו הממונים על החרם הערבי לדחוק את רגליהם של הסוחרים היהודים. כל האמצעים היו כשרים בעיניהם. שפכו חומצת גפרית על כל מי שנכנס לחנויותיהם של היהודים ונערים קטנים עם סכיני גילוח בידיהם קרעו את חבילות הבדים (טופס) שעמדו על הדלפקים שבפתח החנויות ונעלמו. סוחרי ימין משה ושאר סוחרים החלו נוטשים לאט לאט את חנויותיהם המפוארות ועברו למרכז מסחרי. את מקומם בשוק החדש תפסו סוחרים בני חברון שפשטו על ירושלים כאשר יפשוט הארבה.

לעתים קרובות פקדו מוכרי בדים את שכונת ימין משה, אולם בנותיה ונשיה העדיפו לבקר בחנויותיהם של מוכרי בדים שבעיר העתיקה, כגון הסוחרים המהוללים מאראש, אלחסיד, האחים “הח’לילים”, החברונים, בכור יצחק ואהרן לוי ועוד. בחנויות אלו מצוי היה מבחר גדול של בדים. מדפיהן היו עמוסים גלילי־בדים (טופס) בעלי צבעים שונים. הביקור נערך בצוותא, קרובות משפחה שכנות ועוד, וכך הפכה הליכה זו למעין טיול שעשוע (פאסה טיימפו). “מכירות חסול” לא היו באותם ימים. בפתח חנויותיהם של סוחרים עמדו לפעמים תזמורות קטנות שהכריזו על המכירות. כל מי שבחנותו עמדה תזמורת גדולה וחזקה יותר – סחה לי אחת הזקנות – אליו סרנו. תרועותיהם של כלי התזמורת העידו כמאה עדים כי הסחורה באותה חנות זולה ומשובחת ביותר. היו גם אמצעי פרסומת אחרים כגון עגלה רתומה לשני סוסים ובתוכה כמה “כלזמרים” יהודים וערבים שהשמיעו מרשים תורכיים ישנים. משעברה העגלה ברחוב יפו היה עומד כרוז ומונה בקול את סוגי הסחורות העומדות למכירה ומחיריהן.

פרסום מסוג אחר נעשה על ידי משלוח הודעות לתושבי העיר. לידי באה הודעה מעין זו הכתובה צרפתית שאני מביאה ככתבה וכלשונה.

ירושלים אוגוסט, 1916.

Mr.

Nous avons I’honneur de vous informer que nous avons formé une association pour la vente de vêtements confectionés pour hommes, dames et enfants, confection de costumes sur mesures pour hommes et sous la raison sociale.

Nous vous prions de prendre note de nos signatures opposés ci־bas et nous honorer de votre confiance.

Veuillez agréer Mr. nos bien sincères salutations.

Behor Menaché, Raphael Pinto, Moise Cassuto

ירושלים, אוגוסט, 1916.

א. נ.

הננו מתכבדים להודיעכם כי יסדנו חברה הרשומה כחוק למכירת בגדים מוכנים לגברים גברות וילדים, וכן לתפירת חליפות לגברים לפי מידה. הננו מבקשים אותכם כי תשימו לב לחתימותינו דלהלן ותכבדונו באמונכם.


 

בכור מנשה, רפאל פינטו ומשה קסוטו    🔗

בכור מנשה, רפאל פינטו ומשה קסוטו היו סוחרי בדים וחייטים מפורסמים. הסוחרים קיבלו את הנשים הלקוחות בסבר פנים יפות – מספרת זקנה אחת – ומשעמדו על בקשתן החל הסוחר מוריד מעל המדפים גלילים שונים בזה אחר זה ופושט על השולחן, וכל זה כדי למכור שתים או שלוש אמות בלבד. לאחר שובנו הביתה פרשנו את הבד לפני השכנות היועצות ואז נתברר כי הוא בהיר מדי ואנו נתכוונו לבד כהה יותר (מאס אצ’יק). למחרת היום קמנו, עטפנו את הבד בניר, הלכנו אל הסוחר והחזרנו לו את סחורתו.

האם סבור אתה – מוסיפה הזקנה ואומרת – כי הסוחר התרעם עלינו? חס ושלום. הוא החזיר לנו את כספנו בסבר פנים כבראשונה. הקניה גופה נעשתה בטקס מה. תחילה מיששו הקונות את הבד באצבעותיהן משש היטב. לאחר מכן פתחו בעמידה על המקח, דבר שנמשך זמן ניכר. משהשתוו סוף סוף על המחיר נטל הסוחר את המספריים והתכונן לגזור. ברגע זה פונה הלקוחה אל הסוחר וחיוך על פניה. אנא, אומרת היא בתחנונים, הזז את המספריים במקצת. הסוחר, היודע נפש לקוחותיו נעתר לה. ומשחדרו המספריים לתוך הבד הוא קורא: לבריאות (כון סאלוט). ובצאתה מהחנות וחתיכת הבד העטופה בניר מונחת תחת בית שחיה מהרהרת היתה שמא בכל זאת רומתה? ורק לאחר ההתיעצות עם שכנותיה, היתה יודעת בברור אם זכתה במציאה (קליפור) אם לאו.

סוחר אחד בלבד, בן ימין משה, חכם ראובן בצראויי, זכה לאמונן של נשי מונטיפיורי. מחירי סחורותיו לא ניתן לערער עליהן ו“דיבורו דיבור”. שלט היה תלוי לו בחנותו ועליו כתוב “דיבור אחד”. שעל כן כינוהו בשם “דיבור אחד”. חנותו הקטנה עמדה בעיר העתיקה והוא, חכם אברהם בצראווי, נהג לפותחה רק לאחר שסיים קריאתו בחוק לישראל. הוא שהה בחנותו מספר שעות בלבד. אחרי הצהרים היתה חנותו סגורה והוא, חכם אברהם בצראווי, ישב עם תלמידי חכמים בבית הכנסת, התפלל תפילת מנחה ולמד תורה.

חכם ראובן בצראויי התגורר ברובע האשכנזי של השכונה. הוא אף נשא לו אשה אשכנזיה שדיברה ספרדית רהוטה וכן גם בנותיה. הנשים אהבו לסור לחנותו. מחירי סחורתו היו קבועים ואף האשה ה“שאטרה”, המוכשרת ביותר לא היתה יכולה להזיזו כמלוא נימה מן המחירים שקבע. טיבם של הבדים שהיה מביא מהעיר מנצ’סטר שבאנגליה היה מעולה. חתיכות בד אלה היו מאד חביבות על אמותינו, (פידאסיריאס) מפאת מחירן הזול ומפאת טיב הסחורה. כבר באותם ימים לא זילזלו בבד אנגלי (רופה אינגליזה).

* * *

אברהם גבאי יליד ירושלים, התגורר בהקדש הספרדי שבעיר העתיקה ועבד במשך שנים רבות כשוליה בחנויותיהם של החיטים רפאל פנטו משה קסוטו ומנשה משולם. שני החייטים הראשונים התגוררו בימין משה ואילו השלישי באהל משה. חנויותיהם היו צמודות ועמדו סמוך לקישלה (קסרקטין הצבא התורכי שבקרבת שכונת הארמנים. ואילו חנותו של החייט שמעון מאיסי עמדה בשוק הבטרק. מאיסי היה חיט לבגדים מוכנים (שאסטרי די פרונטו).

אברהם גבאי מספר: שמונה פועלים היינו. ארבעה מבוגרים ושכרם היה חצי נפוליון לשבוע וארבעה עוזרים צעירים ששכרם היה משלושים ועד ארבעים גרוש לשבוע. עבדנו למעלה משתים עשרה שעות ביום. משעה שבע בבוקר עד שעה שמונה בערב. את ארוחת הצהרים הבאנו אתנו ואכלנו במקום. ואילו לבעלים היינו מביאים אנו “הפועלים העוזרים” את ארוחת הצהרים מבתיהם כל אחד לפי התור. אחת לשבוע.

לקוחות החנות היו יהודים, מוסלמים ונוצרים.

זכורני כי באותן שנים, שנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה, היו רבים מבני הכפרים הסמוכים לירושלים, בית לחם, בית ג’אללה, רמאללה ועוד סרים לחנויות אלו כדי לקנות להם חליפות ארופיות. באותן שנים היו תושבים רבים, יהודים ולא יהודים, מהגרים לאמריקה, ומספרם הלך וגדל. ביניהם היו פלחים רבים, ואלה נכנסים היו לחנות כשהם לבושים את בגדיהם המסורתיים, קפטן, מעיל, ויוצאים ממנה לבושים ארופית לשמחתם של נשיהם וקרוביהם אשר נתלוו אליהם כדי לחזות בבעל או הבן כפי שיראה בעוד שבועות מספר בארצות אמריקה. וכך בין לילה היו הופכים לארופים. “פרנג’ים” לכל דבר. הם לא הקפידו על מידת החליפה, אם היתה רחבה או צרה עליהם. העיקר שזכו ליהפך לאזרחים ארופים. את תרבושיהם ומצנפותיהם החליפו בכובעים, ואף ענדו עניבות ולבשו כותנות מודרניות.

פלח שביקש שיתפרו לו חליפה לפי מידותיו היו הפועלים משכיבים אותו על השולחן ששימש לגזירת חליפות ולוקחים את המדות. בדרך זו של לצון יכלו הפועלים לשוות ערך רב יותר לחליפה שעמדו לתפור לו.

פעם פגשתיו את אברהם גבאי מהדסה, ממתין לרופא העינים. משהסתכלתי בעיניו הקטנות והחולות, הרהרתי בלבי, עינים אלה עבדו שתים עשרה שעות ביום. שאלתיו: האם לא ביקשת תוספת? השיב לי: פעם ביקשתי תוספת ולא נעניתי. אז עזבתי את מקום עבודתי והלכתי לחפש לי מקום אצל חיט אחר. אבל מסתבר שהחיטים שאליהם פניתי, נכמולי, אלחנטי ועוד, ידעו שפרץ “סכסוך עבודה” ביני לבין מעבידי וסרבו לקבלני לעבודה. בכך רצו מעבידי לאלצני לשוב אליהם.

ישבתי שבוע ללא עבודה. והנה באותן ימים בא חיט מחברון, אברהם מזרחי שמו, ופתח חנות לחיטות. הלכתי אליו והוא קיבלני לעבודה בשכר של נפוליון ורבע לשבוע ואף את ימי החגים סוכות ופסח שילם.

משעמדנו ליד ביתו של חכם בכור נסים, הפנה אחד ממלווי את תשומת לבנו לחדר־השימוש שבקומתו העליונה. על כך סיפר כי משבא בנו של חכם בכור מאמריקה כדי לבקר את הוריו וראה את צערם עמד והתקין להם בית שימוש סמוך לשולחנם.

בפתח ביתו של חכם בכור נסים, עומד עד היום עץ אקליפטוס גדול. עץ זה משך את תשומת לבי שכן לא היו אילנות בשכונה, ובניה הסתפקו בחורשות הקטנות שבשדות ניקופוריה הסמוכה. אברהם חיים נסים סיפר לי על כך כי שני עצי אקליפטוס ניטעו בשכונה, אחד בידי השר משה מונטיפיורי ואחד בידי אחיו משה נסים ביום ט“ו בשבט. משה נסים היה דמות ידועה בשכונה, שכן שימש כמזכירו של אליעזר בן יהודה מחיה השפה העברית, וחלקו בחיבור המילון רב ביותר. היה יהודי בר אוריין ובקי במכמני השפה העברית. הכרתיו לראשונה בקיץ של שנת תרפ”ד כשהייתי נכנס בכל יום רביעי אל מערכת העתון “דואר היום” ששכן יחד עם בית הדפוס הגדול המצויד במכונות הלינו־טיים, בבית המפואר שהיה ידוע בשם בית פיינגולד, כיום בנין מצפה בו שוכן “בנק ישראל”. מטרת ביקורי היתה למסור בידי העורך מר אברהם אלמליח ז"ל את סקירתי השבועית על מאורעות שהתרחשו בקרב הציבור הערבי בארץ ובארצות השכנות. רשימות אלו הופיעו בגליון יום השישי, תחת הכותרת, שכיום נראית לי מוזרה במקצת, “השבוע הערבי”. שולחן הכתיבה של משה נסים עמד סמוך לשולחנו של המנוח אברהם אלמליח. ישיבתו של משה נסים היתה שקטה לא כישיבתו של אברהם אלמליח בעל המזג הסוער.

משה נסים היה בעל נמוסין, דיבורו שקט ולבוש בטעם. בשבתות עבר לפרקים לפני התיבה.

משה נסים הוסמך לרבנות בבית המדרש לרבנים בקושטא יחד עם חבריו חיוג’ו פניז’יל אשר שימש שנים רבות מורה לשפה התורכית והערבית בגמנסיה העברית בירושלים, ולאחר מכן מזכיר הרבנות הראשית. יוסף ח. פניז’יל היה קטן־קומה ודמה במראהו לאביו רבי אליהו פניז’יל. בגדיו היו תמיד נאים והילוכו כדרך דיבורו זריז ומלא חיים.

חכם בכור נסים נמנה עם חזניה הותיקים של השכונה. במלחמת הקוממיות סרב לעזוב את ביתו חרף הסכנה שנשקפה לחייו. באותם ימים שכב על ערש דווי, עד שבא חתנו א. ט. נשאו על גבו וחילצו משם.

מספרים על חכם בכור נסים כי בשבת אחת טעה שלוש פעמים בקריאת התורה. הרב בן ציון קואינקה, לא יכול עוד להתאפק, קם ואמר לו חכם אם תטעה עוד פעם אוריד אותך מהתיבה.

הבתים בשכונה היו בדרך כלל בנות שתי קומות, והדירות בנות שני חדרים, אחד גדול ואחד קטן, או שני חדרים ופרוזדור קטן. המדרגות צורתן היתה שונה, מהן ישרות ומהן עקומות, מהן גבוהות ומהן נמוכות.

משעברתי על יד ביתה של דודתי, נזכרתי בבקורים שהיינו עורכים כאן בשבתות בצהריים. ריח עדין של עראק עולה היה באפי. בקבוקי שכר היו מצויים בארונות תמיד. מה שאין כן בביתנו בו מצוי היה בקבוק אחד של שכר ובקבוק אחד של יין אשר עלו על שולחנו של־אבא בשבתות ובמועדים בלבד. אנו הילדים לא טעמנו מהם. ואולם בבית דודי כל סעודה וסעודה הן בימי חול והן בשבת, עמדה לה כוס עראק עם מים לפני צלחתם של ההורים. סגולתם של “המים המרים” האלה שהיו מסייעים ל“עיכול” האוכל אשר נתקע ב“פתח הלב” (אה לה פונטה קוראסון).

הורינו מנו עוד סגולות בעראק. העראק שימש תרופה בדוקה כנגד מיחושי ראש, כאב שינים וכאב בטן, אשר פקדו בעיקר את הקטנים. כיצד השתמשו בעראק לרפואה? טבלו מטפחת והניחוה על המצח – היתה זו תרופה להקלת כאב הראש. מטפחת רטובה כנ"ל הדוקה על הלחי – תרופה כנגד כאב שיניים. מסג’ים של עראק על הבטן הקלו על כאבי מיעיים. המשקאות לשתייה ולתרופה נשפכו כמים בבית דודי שכן היה בעל יקב. שליח מיוחד הביא משם צנצנות גדולות (בוקאליס) מדי פעם בפעם להנאתם ורווחתם של בני המשפחה המקורבים והידידים.

דודי חכם בכור ג’יניאו שימש גבאי השכונה וזמן רב לא אבה לנטוש אותה, במיוחד קשתה עליו הפרידה מבית הכנסת. גם לאחר שבני משפחתו עברו לדור בשכונת אבן ישראל עוד המשיך להתגורר לבדו בביתו אשר בימין משה. אולם בסופו של דבר גברה עליו דודתי, אשתו רבת המרץ, ואילצה אותו לנטוש את השכונה שבה התגורר עשרות בשנים. ברם עוד זמן רב לאחר מכן היה מכתת רגליו מדי שבת בשבתו מביתו שבאבן ישראל עד לימין משה כדי להתפלל בבית הכנסת שכה אהב.

הגענו עד ביתו של הרב א. בן ציון קואינקה, אף הוא מקרובי משפחתי אשר חבבתיו על שום ה“שובבות” שבו. הוא היה גדול בתורה וגם מלא חיים. הסתכלתי במדרגות העקומות שבכניסה ושאלתי בלבי כיצד יכול היה הרב לרדת ולעלות במדרגות אלו, והנשים שהתהלכו עם קפקפים כיצד לא מעדו רגליהן?

שונים היו הבתים זה מזה. כל בעל בית תיכנן את ביתו לפי צרכיו, הוסיף וגרע, קרע חלונות וסתם פתחים. המשותף לכולם, חדרי השרות שעמדו בקומת הקרקע, דבר שגרם לטרדות ל“דרי מעלה”, ביחוד בשעות הלילה כשהרוח חמדה לה לצון וכיבתה את האור במנורה.

מול בית הכנסת עמדה חנותו של יהודה בדאהב, בנו של החסיד המקובל רבי יצחק בדהאב. זו היתה החנות היחידה שהאריכה ימים ושנים. מול חנותו התגורר אביו, יושב כל הימים ב“ישיבה”, שקוע בכתיבת חיבוריו התורניים.

מכאן חלפנו על פני ביתם של האחים מזרחי, צורפי הכסף (לוס קויומג’יס) משה יעקב שלמה, (המומחה לספרי התורה) אהרן ויוסף. אלה הרנינו את לבות אמותינו ואחיותינו בהכינם להן כל מיני תכשיטים, שרשרות זהב, טבעות ונזמים. כשהיו נכנסים האחים מזרחי לבית הכנסת, גברים חסונים כולם ובעלי־קומה, שפתיהם עטורות שפם עבה, לבושים מעילים ששוליהם יורדים עד לברכיהם (טריס קוארטוס) ותרבושיהם האדומים נטויים במקצת לצד שמאל – היו עיני המתפללים נישאות אליהם, עינים מלאות חיבה והערצה כלפי המשפחה הזאת שמתוכה יצאו בנים חרוצים ועמלים מוכשרים שומרי דת ומצוות.

ירדנו מספר “שורות” והגענו ל“קיבוץ”, משפחת הלוויים. ראוי לציין כי תושבי ימין משה התגוררו משפחות משפחות סמוכות אלו לאלו. בני משפחת ג’יניאו התרכזו בשורה הראשונה, ה“מיוחסים” שעברו לשכונה לאחר ה“קרע” שאירע במקום התגוררותם הראשון בכפר השילוח, התגוררו אף הם ב“קיבוץ” נפרד וכן בני משפחת “מזרחי”. בני משפחת לוי שימשו כולם בהוראה בצעירותם. מאוחר יותר פנו עורף להוראה והפכו עורכי דין ושופטים, להוציא שניים שנשארו מורים והגיעו לגבורות.

נצבנו ליד ביתו של אחד מבני משפחת לוי שמוצאו מבוסניה ואשר נקרא “בושנאק”. מלווי נזכרו כי במקום זה היה חמור עולה ויורד במדרגות עמוס שני כדי שמן. מחזה זה שהיה חוזר ונשנה תכופות שיעשע לבם של הילדים אשר היו עומדים ותוהים כיצד חמור בן חמור עולה ויורד מדרגות.

עוד נזכרו באותה פלחה שהיתה באה לשכונה וסלי ירקות על ראשה. פעם אחזוה חבלי לידה. מה עשתה? נכנסה לביתה של משפחת לוי הבושנאק. פרשה בחצר מטלית בד של עשבי יוטה (כישה), כרעה ללדת, ולאחר שילדה, קמה, עטפה את הרך הנולד בסיבה והמשיכה בדרכה לכפרה.

המשכנו בדרכנו והגענו עד לביתו של אהרן ארוג’אס, דמות ידועה בירושלים, סיטונאי דגים בעל מונופולין. הוא היה יהודי נעים־הליכות ואיש שמחה. בחנותו אשר ברחוב הבטרק נמכרו הדגים המובחרים ביותר שהובאו לירושלים. אף סבו של אהרן אריג’אס מצד אמו חכם שמואל אוואדיש עסק במכירת דגים. “פישקאדו די בלטה” (דג שהיו חותכים אותו לנתחים בעזרת גרזן) וכמו כן “בורי” מובחר, דג “פסי”, דג שהיו מטמינים באדמה ולאחר מכן מוציאים אותו “מקבורתו” ומעלים אותו על שולחנם של אניני הטעם אוהבי “המזה”. על אף ריחו המסריח קינחו בו בשעת שתית כוסית עראק. אוהב חיים היה ארוג’אס, ומלבד עיסוקו בדגים סחר גם בזהב. מספרים כי היה לו כרטיס מנוי ברכבת שהיתה נוסעת בין לוד לקנטרה. ועוד מספרים עליו אנשי ירושלים כי בימי שישי נהג לשלוח בסתר על ידי משרת חנותו, “איסמרסו”, צרכי־שבת למשפחות נזקקות, בלי שתדענה מי המושיע הנעלם. ועוד סיפרו עליו שהיה בעל נכסים ועמדה בעולם המסחר (“אירה די טינר”).

עתה קרבנו אל ביתו של יצחק מזרחי, (“צחוקה” כפי שכונה), יהודי שאיחד בתוכו חסידות, יראת שמים וחכמת חיים. הוא היה האדריכל של השכונה. רבנים וסוחרים נועצו בו בכל הנוגע לתיקונים ושיפוצים בבתים. אומרים שהוא אשר תכנן את בניין המדרגות של השכונה. קרא בספר הזוהר גם בהיות הספר הפוך לפניו. אשתו היתה בעלת עינים ירוקות (אוג’וס ב’ידריס), חזון נדיר באותם ימים. צחוקה זה האריך ימים ולא אבה מעולם להצטלם. בנו אשר מזרחי היה אחד הפייטנים הידועים באותן שנים. מספרים כי פעם הלך לבקר בקבר רחל כשהוא רכוב על גמל, כדרך אבות האומה. בדרך נפל מעל גמלו ורגלו נשברה. מת זקן ושבע ימים. תקופה מסויימת החזיק בתנור שעמד בדרך לכותל המערבי. התנור עומד עד היום הזה ומשמש את הערבים.

עברנו על פני בתים ששמות בעליהם העלו חיוך על פנינו. “פאן ביאד” (לחם יבש) כך קראו לשכן אחד לזכר ימי עניו ומרודו. אברהם “בולבול” היה כינויו של שכן אחר על שם התרנגולות שגידל בביתו, אשר בפנותו אליהן היה קורא בול בול בול. יהודי אחר, יעקב מזרחי האופה, נקרא סתם “ג’ארנא”, לאמור שכננו.

לפתע מץ ועלה בזכרון שמו של חכם פרחיה גביזון, יהודי הדור בלבושו וכולו שופע אצילות ורוחניות. הוא היה מורה לעברית ולכתיבה תמה וציור בבית הספר לבנות של אבלינה די רוטשילד, ובבית היתומות הכללי ששכן לאחר מלחמת העולם הראשונה בבנין כי"ח. כתב־היד שלו היה נאה להפליא והודות לו ידעו אימותינו לכתוב מכתבים ולרקום רקמות יפות על פי ציוריו של חכם גביזון.

משה וחיים מיוחס, תושבי השכונה, אחים היו. שניהם עסקו בחלפנות. חנות קטנה היתה להם באחת מסמטאותיה של העיר העתיקה. הם גרו יחדיו דירה ליד דיורה. על נשותיהם סיפרו (אחת בתו של הרב שמואל מיוחס והשנייה בתו של הרב אברהם פיזאנטי) כי הן סמל ודוגמה לחיי אחוה ורעות. נשותיהן חיו באהבה וחיבה (נו סי דאב’אן סילו). שתיהן קנו אותה שמלה ולבשו אותו סוג של מעיל. בלילות שבת סעדו שתי המשפחות יחדיו וזמירותיהן נשמעו בכל רחבי השכונה. מדוע עזבו שתי המשפחות את הארץ לפני מלחמת העולם הראשונה ויצאו לאלכסנדריה אינני יודעת, מעירה הישישה מ. ל.

והנה שומע אני כיצד אומרים מלווי זה לזה: תחיה ותאריך ימים (“אה סיביב’אס טו”), זרוק מבט על הבית שממולך (איג’ה און אוז’ו אין איסטה קאזה די אינפרנטי) מה הוא מזכיר לך? חברו תוהה שניות ולאחר מכן מתעורר ואומר: הכיצד (קומו נו) לא אזכור? הלא כאן גר חיים יפה שהיה נוהג לעשות את דרכו מירושלים ליריחו וחזרה ברגל עם חמוריו ושב בערבי שבתות כשהם עמוסים שקי חטה. ביתו שימש לפרקים אכסניה לבדווים שסחרו עמו. הם היו פורשים אדרותיהם וגלימותיהם על פני החצר, מבריכים את החמורים והגמלים וישנים שנת ישרים. בערכי חגים היו בני משפחת יפה, הקטנים והגדולים, נועלים נעליים אדומות עם ה“שפיץ” למעלה, תוצרת בדואית.

עברנו על פני ביתו של יעקב קמחי, יהודי שעסק בתפירת קפטנים וגלימות לתלמידי חכמים. היה חשוך בנים ומספרים כי פעם הזמין את אשתו הזקנה אל בית־הדין וביקש לקבל היתר לשאת אשה שניה על פניה (קומפלסה בלע"ז). טענה האשה: סיניוריס, אדוני הרבנים, מוכנה אני לקבל עלי כל פסק דין שתפסקו. ואם בעלי רוצה לשאת אשה שניה אשרת את שניהם, את בעלי ואותה. אולם הרשו נא לי לשאול אתכם רבותי מה הפזיזות שאחזה את בעלי? והרי שרה אמנו ילדה בהיותה בת תשעים. נבוכו הרבנים ואילו על פניו של חכם יעקב קמחי התגלגלה דמעה. אז הוא פנה אליה ואמר בואי ונשוב הביתה והכיני לי ארוחת צהרים טעימה כדרכך.

הוא לא נשא אשה שנייה. בני הזוג אמצו את שמואל מנחם לבן (אינטנאדו). משגדל הילד נסע לקליפורניה, עסק במסחר, הצליח במעשי ידיו ותמך במאמציו לעת זקנה ושיבה.

חנותו של יעקב קמחי עמדה ב“שוק העטארין” שבתוך העיר העתיקה. את הבן נהג להרכיבו מדי בוקר בבוקר על כתפיו בדרכו אל חנותו. עיניו של הזקן היו מאירות משמחה ואילו העוברים ושבים נהגו לברכו על בן זקוניו ואחלו לאבא ולבן אורך חיים ושנים.

גרושים כמעט ולא היו מצויים בשכונה. גם באותם מקרים שאבי הכלה הבטיח לחתן הרים וגבעות ולא יכול לעמוד בדיבורו מחמת צוק העתים לא הגיע הדבר לידי גירושים.

עוד יהודי אחד, אליהו אירמוזה, סחר עם ערבים ונמצא בקשרי ידידות אתם. אליהו אירמוזה היה בעל תעשיית גבינה והמחבצה שלו עמדה ליד תחנת המשטרה שברחוב היהודים. הבדואים סיפקו לו חלב. מספרים כי משחיתן אליהו אירמוזה את בנו בן ציון השתתפו גם בדואים בשמחתו. הוא ערך להם סעודה בחצרו, אכלו אורז ונתחי בשר מתוך גיגיות נחושת. ולאחר שאכלו ושבעו, קשרו את נעליהם בצווארם ויצאו בריקודים.

אליהו אירמוזה סחר עם בידואים והם היו תכופות אורחיו. אשתו טייה (דודה) ג’ינטיל הכינה למענם מאכלים כאשר אהבו. עוד הם קרבים ובאים אל הבית עמד אליהו אירמוזה במרומי הר ציון וקרא בקול גדול לעבר השכונה למטה: טייה ג’נטיל, טייה ג’נטיל! בשעת מעשה שם אליהו אירמוזה את שתי כפות ידיו סביב פיו למען תישמע קריאתו היטב. ואמנם הוא לא החטיא את מטרתו. אשתו קלטה קריאתו, פרצה מן החצר החוצה, שמה ידה על אזנה ושמעה אותו זועק לעברה: הכיני סעודה (אפרונטה קומר), טובת לב היתה טייה ג’נטיל ומילאה רצון בעלה ברצון ובהכנעה.

דמות ידועה בירושלים ביחוד בחוגי חברה קדישה היה אליהו אירמוזה. לא זו בלבד שאליהו אירמוזה היה ממונה על עניני הקבורה בירושלים, הוא גם שימש “רוחץ” בשעת הצורך. היה גם מכנס את תושבי העיר העתיקה כדי לחלק למת את “כבודו האחרון”. קריאתו “אקומפמניאט אה לה מצווה” (בואו ללוות את המת) היתה מהדהדת בקולה החזק בכל סמטאותיה ורחובותיה של העיר העתיקה, ולאו דוקא ברובע היהודי. הכל הכירו את קולו.

דמותו עדיין עומדת בפני עיני. בעל גוף היה, שמן ונמוך. פניו ועיניו חייכו תמיד ומעין רוח שובבות של נער היתה נסוכה עליהן. זקן גדול ירד על חזהו.

א.פ. בן למשפחה ספרדית ירושלמית ותיקה שעסקה במשך מאות בשנים בקבורת מתיה של ירושלים, היה אומר: קריאתו של אליהו אירמוזה בשעת הלווית המת היתה שקולה כנגד עשרות ומאות מודעות אבל שכיום טורחים להדביקן על לוחות המודעות של ירושלים. והן רק מזמינות, לאחר הלוויה, את מוקיריו ומכבדיו של הנפטר לבוא ולנחם את בני משפחתו.

עברנו על פני ביתו של ח’אוג’ה יוסף ברזאני. בית בן שתי קומות שעמד בשורה הראשונה סמוך לברכת אל־סולטאן. שנים רבות התגורר ח’אוג’ה יוסף במשכנות שאננים ובימין משה. לאחר מלחמת העולם הראשונה בנה לו בית בשכונת אבו־אל בצל, מול בית החולים שערי־צדק, בו התגורר עד יומו האחרון.

הוא היה אחת הדמויות המעניינות בירושלים בכלל ובעדה הספרדית בפרט. הוא לא היה שייך לשכונה אחת, חסותו היתה פרושה על כל שכונות העיר.

במשכנות שאננים שימש גבאי בית הכנסת. בשנת תרס"ב נתמנה מטעם הכוללות הספרדית מנהל מוסדות הצדקה של העדה, תפקיד שנשא בעולו שנים רבות. שלשים ושתיים שנה שימש גזבר עירית ירושלים. בשעותיו הפנויות עסק בצרכי ציבור, היה יוצא ובא אצל ראשי העדה הספרדית משיא עצות לרבנים, וכל זאת ללא טובת הנאה לעצמו כי אמיד היה האיש ולא צפה לחסדי אחרים.

דרכו בעבודה ציבורית היתה שונה מדרכם של עסקנים אחרים. הוא נענה לפונים אליו באורך רוח, בבדיחות הדעת. תכונות אלו חיבבוהו הן על הרבנים הן על המון העם. איש מעשה היה. ידע כיצד להתהלך עם “בעלי האגרוף” שברחוב היהודים. ידע לרכוש לבם של נכבדים מוסלמים ונוצרים שאתם בא במגע. בסבלנותו וברוחו הטובה יישא הדורים ובעיקר העלה באופן דיבורו חיוך בפניהם של הבריות, נכבדים והמוני עם כאחד. הוא זכה לזקנה מופלגת, וחריפותו ושנינותו עמדו לו עד יומו האחרון.

עניי העיר העתיקה עשו להם מנהג לבוא אל ביתו בימין משה בערבי שבתות ולתבוע ממנו תוך איומים מנת אוכל לשבת. באין אפשרות להיענות להם מיד הוא נאלץ לפעמים לחלק אתם את התבשיל שהכינה אשתו לשבת. בתקופת היותו גזבר העיריה החזיק בביתו רובה שהיה תלוי על הקיר בחדרו והוא הורידו משם רק באותם לילות שפקדו גנבים את השכונה. היה ממלא את קנה הרובה אבק שריפה, מפנה אותו אל אחורי גבו ויורה יריה אחת ושתים. משהגיעו השוטרים התורכים ושאלוהו לטעם היריות היה משיב להם את הגנבים לא הצלחנו לתפוס לפחות הזעקתי ביריותי את המשטרה.

הוא היה בין הראשונים בשכונת ימין משה שרכש גראמופון. במוצאי שבתות נוהג היה להעמידו בחצר ביתו כשהמשפך (איל אולוק) מופנה לעבר השכונה. לא תמיד הצליח להפעיל את הגראמופון ולהשמיע תקליט כלשהו מתקליטי הזמר הנודע באותם ימים רחוקים, ראשית המאה הנוכחית, שיח' סלאמה חג’אזי שמנגינותיו פשטו על פני כל ארצות המזרח.

סיניור ברזאני, דיבר ערבית וספרדית שוטפת, ואילו העברית שבפיו היתה זו שדיבר בה בילדותו. הוא לא הסתגל ללשון העברית המודרנית. אולם הודות לחכמת חיים. להתמצאותו בענייניה של העיר ירושלים ומוסדותיה זכה לשבת בחברת בעלי השכלה ורבנים גדולים בתורה.

ותיקי ירושלים מספרים עליו כי פעם ישב בלשכתו בעיריה ומנה שטרות כסף. פלח שעמד על ידו הושיט אצבעותיו ומשך שטר אחד. ברזאני עשה עצמו כאילו לא חש בדבר והמשיך לספור, אלא שבין ספרה לספרה היה אומר כאילו לעצמו בערבית, תגידו לו שיחזיר את השטר למקומו. על המשפט הזה חזר פעמים אחדות. שמע זאת הפלח והחזיר את השטר לערמת השטרות.

בילדותי ראיתיו יוצא ונכנס לביתנו פעמים רבות. הוא לבש חליפה ועל ראשו תרבוש. זקן לבן דק כיסה את פניו. נמוך־קומה היה. גבו כפוף במקצת ועיניו עירניות ופקחות.

הוא נכנס הישר לחדרו של אבא, היא ה“ישיבה” שלו, קורס לצדו על הספה ופותח בסיפוריו. אבא היה מחייך אליו ואני רצתי אל המטבח שם ישבה אותה שעה אמא ומודיע לה על בואו. אמי חיבבה מאד את בדיחותיו והלצותיו. היא עזבה מיד את עבודתה, סידרה את ה“יאזמה” שעל ראשה פסעה לעבר החדר ושאלה לשלומו ושלום בני משפחתו. העמידה פנים כי מטרת בואה לחדרו של אבא היתה הדאגה לשלומו ולשלום בני משפחתו. לאחר מכן התחילה לקנטרו ולהקניטו, כבידול, והוא חואג’ה ברזאני, מעמיד פנים כעוסות ועושה כאילו עומד הוא לקום ממקומו ולילך, ותוך כדי כך פונה לאבא ואומר: חכם חנניה, אני עומד ללכת (יא מי ב’ו אייר). אז היה אבא מפייסו ופונה לאמא ואומר: רחל, הפסיקי (יא באסטה) תני לו לספר ואל תקנטרי אותו. הוא עצמו, ח’אווג’ה יוסף, אהב את הכינוי ח’אווג’ה שהיה שגור בפי הערבים ועבר גם אל היהודים.

שמורה.

  • – – –

בערבי חג ומועד נלוויתי אליו ואל עוד רבנים לבית המרחץ של “סיתנא מרים”. אני נשאתי את ה“בוגו”, חבילת הבגדים של אבא ושלי. חואג’ה ברזאני חיפש קרבתם של הרבנים: הרב יוסף מרדכי הלוי, אברהם פילוסוף וכן הרב חנניה גבריאל, הוא אבא, נמנו עם ידידיו הטובים. לעתים מזומנות הוא הכין למענם “שטחה”, מין סעודה חגיגית אשר נערכה בין עצי הזית שבשדות עליהם עומדים היום בנייני האומה.

פגישותיו עם החברה המוסלמית והנוצרית שבעירית ירושלים שימשו מקור לא אכזב לסיפוריו.

בשנות חייו האחרונות, לאחר שחבריו הרבנים הלכו לעולמם ודמותם של מוסדות העדה השתנתה, הוא התכנס בד' אמותיו בודד ונשכח. אשתו נפטרה בחייו. הוא ארח לפשוטי־עם ולרבנים שעסקו בלמוד דף גמרא. בשעות הבוקר יושב היה עמהם באחד מבתי הכנסת הקטנים שבשכונת מקור ברוך כשעליהם מנצח הרב המרוקני חכם יוסף שלוש, דמות מעניינת לעצמה בקרב הציבור הירושלמי. את תרבושו האדום החליף בכובע אשר שינה מראהו ולא לטובה. הוא התנהל לאטו ברחוב, כפות ידיו שלובות לו מאחוריו. חרף בדידותו לא עזבה אותו רוחו הטובה.

דרכו בעסקנות ציבורית היתה בענווה. כשהיו מודים לו על טרחתו היה כמו מתרעם ואומר: די, שמענו (יא באסטה, יא סי אוייון). מספרים כי משנדרש רוחץ בחברה קדישה, והשעה היתה דוחקת, הזעיקו אותו ממשרדו בעיריה, הוא היה נוטש את עבודתו ואץ לעסוק במצוה זו, מצות כבוד מת.

באחד הימים סיפר לי על ילדותו:

“אבי המשפחה הראשון אמר, קבור בצפת, השני בעיראק, השלישי בטבריה והשאר קבורים בהר הזיתים. בסך הכל ששה דורות. אבי היה סיטונאי מכולת והלווה כסף לפלחים הערבים בעונת קציר חטים. נולדתי בשנת תרל”ה (1875). חנוכנו באותם ימים היה לפי סדר זה: עד חמש אצל ה“מאיסטרה” (הגננת, כביכול). ומי היתה המאיסטרה, אשה זקנה שהחזיקה בביתה ילדים כל שעות היום. ישבנו על המחצלות משועממים ועסקנו בציד זבובים. לאחר מכן הלכנו לחדר “כותב”. המלמדים שלי היו ג’חון, מלמד נודע, וכן חכם מנחם בכר יצחק שאצלו למד גם אבא. מגיל אחת עשרה ועד שלוש עשרה למדתי בבית הספר של פראג (דורש ציון). לאחר מכן שנתים בבית הספר של חכי“ח. שם טעמתי את טעמה של התרבות המודרנית. למדתי מעט ערבית, תורכית וצרפתית. מגיל ארבע עשרה ועד חמש עשרה למדתי אצל חכם מנחם גביזון ובו בזמן קיבלתי סמיכה לשחיטת עופות. בגיל שבע־עשרה התאמנתי בכתיבת ערדיחלים (בקשות) לשלטונות התורכיים בערבית. מששמע ראש העיר סלים אל חוסייני כי אני שולט בערבית הזמין אותי אליו ומינה אותי ל”תחסיל דאר" (גובה מסים).

לשם תפקיד זה ענדתי על צוארי לוחות קטנים שעל האחד היה כתוב תחסיל דאר (גובה מסים) ועל השני “בלאדיסי” (עיריה). אף חגרתי חרב ובתוקף תפקידי נכנסתי לכל מקום בעיר העתיקה שרגל יהודי לא דרכה בו. נכנסתי גם לכנסית הקבר הקדוש. לא עברו חמש שנים ונתמניתי גזבר העיריה. זה היה בשנת 1906, בתפקיד זה שימשתי עד 1938. כדי לזכות במשרה זו נאלצתי להפקיד בערבון את ביתי אשר בשכונת מונטיפיורי. רק לאחר שעברתי לפנסיה שחררה העיריה את הפקדון.

כיצד עלה הרעיון במחי ללמוד ערבית? ערב אחד פניתי לחברי ללימוד גמרא יצחק אלישר, נפתלי ברוך, אברהם ברוך ויעקב בכר שמעון ואמרתי להם: חברים, מהגמרא בלבד לא נוכל להתפרנס. בואו ונלמד את השפה הערבית שכן יכולה ידיעת שפה זו לסלול לנו דרך אל העיריה ולמוסדות הממשלה. ואכן הזמנו את השיח אברהים אל סלפתי ובשכר של כמה מג’ידים לחודש התחלנו לומדים את השפה הערבית.

מפי יוסף ברזאני שמעתי כיצד השתמט מחובת הגיוס לצבא התורכי. פעם ביקשו אחד ממשפחת אל עלמי, שהיה הממונה על הנהלת החשבונות של הווקף המוסלמי לסור לביתו בשעות הערב כדי לעזור לו בעריכת החשבונות. (ברזאני שימש באותם ימים גזבר העיריה). במשך תקופה ארוכה ניהל יוסף ברזאני את חשבונות ההקדש המוסלמי בירושלים ובזכות עזרתו זו, שוחרר מחובת הגיוס.

* * *

תושבי ימין משה, וביחוד הנשים, חוננו בלחן דיבור מיוחד. אולם מתיקות לשונם זו אבדה לבלי שוב. עוד היום, משאתה מקשיב לנוסח דיבורה של בת ימין משה, אשר כבר אינה צעירה ביותר, חש אתה בניבים המיוחדים רווי חום ולבביות החודרים למעמקי נשמתך. שפתם זאת לא דמתה ללאדינו הקשה הנרגנית והזועמת שדיברו בה תושבי העיר העתיקה. שפתם של תושבי מונטיפיורי היתה מעודנת. אותה לבביות ששררה בדיבור שררה גם בחיי יום יום. את הילדים גידלנו באהבה רבה – אומרות זקנות ימין משה. לא הפקדנו אותם לטיפולן של עוזרות. שן חולה של אחת מאתנו דומה כי גרמה סבל לכל בני השכונה אשר כמו חשו שגם להם כאב שיניים. כרעה אשה ללדת, הלכנו כולנו לבית החולים כדי לראות את העומדת ללדת, עד שפעם שאל אותנו הרופא האם כולכן עומדות ללדת?

מספרת קלרה די…

“לבנו היה פתוח, שמח, באותם ימים רחוקים (קוראסון אב’יירטו אי אליגרי). כשהיתה אחת מאתנו עצובה (סיקליאדה) היתה נוטלת את “הבאסטידור”, מסד שעליו פרוש בד דק, והתחילה רוקמת או שנברה בשידה והוציאה מתוכה את בגדי המשפחה לשם תיקונים והטלאה. יש שסרה לבית שכנתה כדי לשוחח מעט – זו התרופה הבדוקה ביותר להקלת מועקת הלב”.

"סדר יומנו היה כדלקמן – מוסיפה הזקנה ואומרת – השתדלנו לסיים את עבודות הבוקר (איסקאפאר לה מאנינאדה) במוקדם. שטפנו את הבית וערכנו כל דבר על מקומו. ארוחת בוקר (דיזאיונו) לא סעדנו מעולם לבד משום שלא ירד לבטננו (נו סי אבאשאב’ה). מקום מגורנו היה בשורת הבתים של האשכנזים (אה לה סירה די לוס אשכנזים). בשעות אחרי הצהרים נטלנו את מכונת התפירה של זינגר, שקל היה לטלטלה, ישבנו תחת עץ התות שבחצרנו ותפרנו בצוותא. לה סינה, ארוחת הערב, היתה הארוחה העיקרית. במשך היום סעדנו את לבנו בצלחת מרק או אורז. וכך החזקנו מעמד עד לשובו של הבעל בערב ואז ישבנו וסעדנו יחדיו.

שכונות שמאעה וכפר השילוח ובאר איוב שימשו לנו מקום טיול שם אכלנו ח’אסות מפורסמות ונודעות לתהילה. לבאר איוב הלכנו כשהיו רעמים (קואנדו אב’ייה טרואינוס).

שכונת מונטיפיורי היתה סמוכה לשכונה היונית והגרמנית (לה פרוסניה) בהן היו מצויים בתי קפה אשר שימשו מקום מפגש לנוער הירושלמי יהודי וערבי כאחד. זכורים עוד בתי הקפה של אריסטדי שמול גן העיר. בית הקפה “אל מעארף” של אבו ניקולה אשר שכן בקומתו השנייה בבנין הארוך בכניסה לשער יפו וכן בית הקפה של טנאס שבניקופוריה.

מספרים כי באחד הימים חשקה נפשו של אבו ניקולה בהרפתקא כדי לפרסם את שמו ברבים. מה עשה הלך ושכר לעצמו את כל קרונות הרכבת שיצאה מירושלים ליפו, ומספרם היו שנים שלושה, בשכר של נפוליון זהב אחד. כששאלוהו חבריו לפשר המעשה השיב להם: אני ניקולה אני ורשאי לעשות ככל העולה על רוחי. בסוף ימיו ירד מנכסיו ובן ציון דבש, בעל בית הקפה ברחוב היהודי בא לעזרתו.

בימי חול המועד נהגנו לצאת לטיול בחורשת הניקופוריה. בעיקר זוכרת אני את טיולנו בחול המועד פסח (מידיאס די פסח). צולות היינו צלעי כבש, שותות כוסית קטנה של יי"ש, וכמובן לא חסרו גם חסוֹת שהובאו מכפר השילוח. לפעמים לא הרחקנו לכת וירדנו לברכת אל סולטאן הסמוכה, היא הברכה התחתונה, אותה קראנו הנהר של מונטיפיורי (איל ריו די מונטיפיורי). בילינו את זמננו בדיבור, צחוק ושירה (אב’לאר, רייר אי קנטאר). בכלל אהבנו לשיר. לא היה בית במונטיפיורי שממנו לא בקעה שירה. זאת היתה שירתן של עקרות הבית ששרו אלו מתוך כאב ודאגה, אחרות מתוך שמחה. אף בשעות הלילה המאוחרות, לאחר שילדינו נמו את שנתם בעריסותיהם, נשמע קולנו. ומששמעו שכנים ועוברי אורח בשעות הלילה המאוחרות קולה של שירה הבוקעת מאחד הבתים עמדו מיד על טיבה. אם עצובה היתה שאלו איש את רעהו. מה יש לה? עצובה היא (סיקליוזה איסטה).

אדם כי יחלה, היינו מתכנסות מיד אצלו כדי לטכס עצה להקלת סבלו.

השתמשנו בתרופות שהיו בבית. התרופות הבדוקה ביותר היא הכנת מרק (אונה שורבאיקה) לתוכו היינו שמות ברך של עוף צעיר ורך. ואם לא השיגה ידינו לקנות עוף, היינו שמות במרק עגבניה רסוקה עם קומץ אורז. גמע החולה ממרק זה מיד רווח לו".

הבריות היו מורגלים לומר: במונטיפיורי אין דאגות, שמחה ועליצות שוררות בה תמיד (אה מונטיפיורי נו אב’יאה אנסיאס סיימפרי אב’יאה פאסה טיימפו). סבורני – אומרת קלרה די… – כי אנו הנשים תרמנו רבות להנעים את החיים. עצבינו היו חזקים. נשים שסבלו מהתמוטטות עצבים, לעסו פיגם (רודה) ונשלחו לטיול בשדות ניקופוריה. זה היה הטיפול הפסיכיאטרי שלנו.

ובכל זאת אין לומר כי הנוחות היתה מנת חלקנו. טרדות רבות גרמו לנו בתי השימוש. בהיותנו משפחות מרובות ילדים, נאלצו הכל לשכב על מזרנים שנפרשו על הרצפה. באחת מפינות החדר עמד סיר הלילה. וכשבא הרופא היווני ד"ר מזאראקי לבקר חולה היה קורא בקולו הצרוד ובלאדינו דוקא: אב’רי ביניאטנאס, לאמור, פתחו חלונות.

תורה, יראת שמים וחדות חיים עצורה ירדו על השכונה כרוכות יחדיו. כמעט בכל ליל מוצאי שבת היתה השמחה שרויה במעונם של תושבי מונטיפיורי. לא פסחו על שום מאורע שלא תתלווה לו שמחה. ארוסין, חתונות, ברית מלה, פדיון הבן היו מהמאורעות החשובים ביותר שבעלי השמחה שיתפו בהם גם את השכנים. ידידים ומכרים משכונות רחוקות באו לשמוח עמהם וצבאו על הבית מכל צדדיו. אלה שלא מצאו מקום לשבת בפנים, וביניהם סקרנים רבים, הצטופפו ליד החלונות וסייעו בהגשת התקרובת מיד ליד עד לאחרוני האורחים שבחוץ. והתקרובת מה היתה? כוסית עראק, כוס משקה, שרבת, חופן בטנים, זיתים ומקצת פלפלים ומלפפונים חמוצים.

* * *

ימין משה היתה התחנה הראשונה בדרך מהעיר העתיקה לשכונות שמחוץ לעיר. היא היתה “מודרנית” יותר מכל רעותיה. צעירי העיר העתיקה התרועעו עם בנותיה של ימין משה, תופעה שתושבי העיר העתיקה דעתם לא היתה נוחה הימנה. כאן היתה הרוח ליבראלית יותר והורים לא נהגו בחומרה עם בניהם ואף לא הצרו את צעדיהם. בני ימין משה סרו לפרקים במוצאי שבת גם לבתי הקפה שעמדו בקרבתם והביאו אתם את אחיותיהם למען יתוודעו לחבריהם.

בלילות קיץ היתה מנגנת ב“קישלה” (מחנה הצבא התורכי שעמד סמוך לשער יפו) התזמורת התורכית. תושבי השכונה יושבים היו אז בחצר בית הכנסת ועל הבור שממולו ומקשיבים להדי הצלילים שהגיעו ממרחקים.

גם מעשי קונדס לא חסרו בשכונה אשר הביא להפצת שמועות משמועות שונות על שדים ורוחות. סיפרו כי בשעות הערב המאוחרות שוטטו בסימטאות אנשים לבושים בגדים לבנים, אולם משהלכו לחפשם נעלמו כלא היו. מספרים היו כי פעם נראתה אשה יפה עומדת בשעת לילה מאוחרת ליד הבור שממול בית הכנסת. אותה שעה עבר שם אברך המאחר בתיקון חצות והאשה נטפלה אליו והחזיקה בידו ללא הרפות. אולם האברך נחלץ ממנה ואץ לעבר בית הכנסת כדי להזעיק את השמש יוסף פרץ. מאז ואילך לא מש מידיו של אותו אברך מטהו כדי להכות בו את המכשפה (ברושה).

היו שראו עקבות רגלי התרנגולות בעלות שלוש אצבעות פזורים לאורך שביליה של השכונה, והיו ששמעו רעש של אבנים נופלות על גגו של בית מבתי השכונה ואמרו כי שדים הם הרוצים לערוך שבעה ימי חופה (סייטה דיאס די בודה). דיירי אותו בית, מיראתם את השדים, עמדו ופינוהו עד יעבור זעם.

* * *

בשוב הבעלים לבתיהם בערב היו נשיהם מקבלות את פניהם תוך חיוך ותשומת לב, במלות חיבה ואהבה בסתר לבן ציפו למתנה או תשורה כלשהי. בפנותן אל בעליהן היו אומרות בהיתול: “בעל טוב אתה כשאתה בא הביתה עם סל מלא” (מארידו, קוינדו ב’ייניס קון איל סיסטו יינו).

מספרים כי שרה די ג’יניאו היתה נוהגת לקבל כל ערב את פני בעלה חכם ג’יניאו בשובו מהיקב כשם שנהגה לקבל אורח או קרוב משפחה שלא ראתה אותו מזמן. וכך היתה אומרת לו: בואך לשלום ולאורה. מיד לאחר מכן מוסיפה: מה הבאת לנו (ב’ינידו בואינו אי קלארו. קי מוס טרושו).

היו גם נימוסי דיבור. קוראים אדם בשמו מיד הוא עונה “קי מאנדי סיניור”. נוסח דיבור זה שגור היה במיוחד בפי שמשי הרב הראשי וגבאי מוסדות העדה. ואילו הקטנים לא תמיד הקפידו על גינוני נימוס. פעמים אירע שכשקראו לנו בשמנו השיבונו “אה” כאילו היו אזנינו אטומות. על כי נענינו במין קללה שהיתה מעמידה אותנו במקומנו הנכון. “אקא תא פוקנה”. ביטוי זה, מסתבר לקוח מהמימרה הארמית “עקא די אפוקנא” (תוציא את צרתך). (ד"ר ראובן סיון מעיר כי ייתכן ויש להגיד אקא די אפוקנא (צרה שאנו הוצאנו). וזה יותר מתקבל על הדעת).

* * *

קלרה די.. מספרת.

בביקורי בשכונה מרגישה אני, אפילו היום, באוירה הצח והנעים. בעיר העתיקה גרנו בחצרות קורטיג’וס", שכל אחת נקראה על שם בעליה, או על שם בעל החזקה “חזאקירו”), ואפילו כאן, ששים וחמש המשפחות שבשכונה כמו התגוררו בחצר אחת.

אוהבות היינו לפטפט. פטפטנו בכל מקום, בחצרות, בבתים, בבית הכנסת, ובכל שעות היום והלילה. משום כך לא ידענו “מחלות פסיכולוגיות” מה הן. עסוקות היינו תמיד. כל מאורע חגיגי ולוּ הקטן ביותר נחוג במשפחה. היו נשים שנודעו “כראשי המדברים”. אלו היו נשותיהם של חכם בן ציון קואינקה, הרב המקובל יצחק בדאהב, משפחת מראש ועוד. אומרות היינו עליהן כי “הן מורידות מלכים מכסאותיהם וממליכות אחרים תחתם” (קיטאנדו רייס אי מיתינדו רייס).

אשתו של חכם יצחק בדאהב היתה אוהבת לצון. פעם ביקשה מחברותיה כי במותה יפתחו לה אשנב קטן בקברה כדי שתוכל לראות את השכנות שתבאנה להקבר לידה ולהתרועע עמהן (אה קונישייאר) כשם שעשתה בחייה.

דברי שבח רבים שמעתי מפיהן של זקנות על הפרח “זרנס קאדן” שקישטו בו את עצמן אמותינו ואחיותינו. ריחו היה משכר חושים וכובש לבבות. שני זנים לו זן מעולה ומשובח (פינו) וזן פשוט מזוייף (פאלסו), שריחו חלש, צבעו היה צהוב לבן.

הפרח גדל בעציצים בחצרה של אשת אליהו נבון, ועם הפרח הזה התפתח שיח שנקרא “חלזון” אשר התפשט על פני קירות החצר.

אנו הנשים לא השתמשנו בבשמים שבצנצנות, מספרת ישישה מישישות ירושלים. הבשמים שלנו היו היאסמין, הקלאבינאס, והקונג’אס, שגידלנו בתוך תיבות עץ ובכלים חלודים ושבורים. ריחות נעימים אלה נפוצו בחצרותינו ועל פני כל סימטאותינו. הם הם אשר קידמו את פני הבאים לבקרנו בבתינו. כשנבלו הפרחים הטמנו את עליהם בין בגדי הכבסים שבארון. כשנטלנו את בגדינו ללובשם נדף מהם ריח גנים ופרחים.

כששאלתי את הישישה מ. ל. כיצד נראית לה השכונה היום השיבה: הצטמקה (סי אומרג’יו) הפכה להיות קטנה יותר והיא נחרבה (סי דיבטוריו). מה יפה היתה השכונה כשאני גרתי בה. ביתי שעמד בפינת הרחוב דמה לפינת קסם (ב’ירג’יליקו) עציצים רבים הקיפו את גדרו.

* * *

כבוד והערצה רחשנו לבני משפחת מיוחס שכן בהתגוררותם בכפר השילוח היה משום מעשה גבורה ואומץ לב. “בני כפר השילוח” הללו כל חייהם שרשרת ארוכה של מריבות וסכסוכים מסביב חלקות קרקע שמכרו לועד העדה הספרדית ולמשפחת פרנס אשר ביקשו להרחיב את שטחו של הר הזיתים.

בני משפחת מיוחס מלאכתם היתה השחיטה. הם אחזו בה מדורי דורות. בשעות שלאחר חצות אפשר היה לפגוש את השוחטים המיוחסים הללו בדרכם לבית המטבחיים. מקצוע זה שיווה להם דמות של גיבורים שאינם חתים מפני כל. ואכן “יראנו” את המיוחסים. התואר שוחט דבק כמעט בכל אחד מהם, רבנים ולא רבנים. סבורים היינו בילדותנו כי הם מצאצאי הכהנים אשר עמדו לפני המזבחות והקריבו קרבנות, אלא שמאז חרב בית מקדשנו הם שוחטים פרות וכבשים בבית המטבחיים. תרנגולות נשחטו בקרני רחוב על הרוב ביום חמישי בשבוע לכבוד שבת. כן עמדו הם, השוחטים מבני מיוחס, לילה תמים לפני יום הכיפורים ושחטו “כפרות”.

הסיבה לעקירתם של בני מיוחס לכפר השילוח נעוצה, לדעת רבים, בחילוקי דעות שהיו להם עם הרבנים ואשר הפכו, במרוצת הזמן, לכעין מרד נגדם. בתחילה עשו בני מיוחס נסיון להקים לעצמם נחלאות בקרבת רחוב ממילא, אולם נסיונם זה לא הצליח בידם. בסופו של דבר התיישבו בכפר השלוח. כיוון שהמקום היה מרוחק מהעיר, בואם וצאתם היו כרוכים בתלאות. חיים מיוחס הגיע מדי בוקר בבוקר אל בית התלמוד תורה של הספרדים בעיר העתיקה רכוב על חמור. החמור עמד כל היום בחנותו של אביו שבשוק הבזאר מצפה לרוכבו אשר ישוב לעת ערב. המורה והמחנך יוסף מיוחס אשר תיאר בכשרון רב את חיי הפלחים, לא עמד לרשותו חמור והוא הלך אל בית המדרש ברגל, בוקר וערב, קיץ וחורף, פעמים ללא נעליים של ממש לרגליו אלא באנפולאות בלבד.

החמור, עוד תפקיד נוסף עליו. בני מיוחס העמיסו עליו מדי בוקר את הבצק אשר נלוש בלילה כדי להובילו אל הנחתום. בערב שב החמור לכפר כשהוא עמוס ככרות לחם טרי.

חיים מיוחס מספר על פרוק “התנחלותם”: שני אחים מבני משפחת מיוחס שהתגוררו בכפר השילוח נתגלע ריב ביניהם והחליטו לעבור למונטיפיורי. ארכיאולוגים אמריקאים שמו עינם באחד הבתים שלהם וביקשו לקנות מהם. לדעתם מצוי היה סמוך לבית אתר ארכיאולוגי וביקשו לקנות מהם. לדעתם מצוי היה סמוך לבית אתר ארכיאולוגי וביקשו לערוך שם חפירות. תנאי התנו שאם הבית לא יתמוטט בשל החפירות רשאים הם להמשיך ולגור בו. ואכן הבית שנבנה ע"י הרב רפאל מיוחס ולא התמוטט והוא עומד וקיים עד היום הזה. מכסף התמורה שקיבלו רכשו בית בשכונת מונטיפיורי, בשורה השניה (אה לה סיגונדה סירה). הארכיאולוגים האמריקאים ערכו חפירות מתחת לבית וגילו ממצאים בעלי ערך, נטלו מה שנטלו, אומר חיים מיוחס, ואת השאר השאירו בארגזים.

כפר השילוח היה שופע “ממצאים” ארכיאולוגים שקסמו לבני משפחת מיוחס. כשהייתי יורדת למחסן שבביתנו בכפר השילוח, מספרת אחת הזקנות ממשפחת מיוחס, הייתי מוצאה לעתים תכופות בקרקעיתו “חתיכה של זהב”.

פעם נראה אור על חלקת ירק (חלקות אלו נקראו בערבית “משכבס” ובספרדית טרלוס). רץ דודי לקראתי וביקש להסיר מעלי את אחת משמלותי, כדי לכסות בה את האור שנראה בחלקה. אולם הוא לא הספיק והאור כבה. אילו היה מצליח לכסות את האור בשמלתי כי אז היינו זוכים במטמון.

אריכיאולוגים אמריקאים ביקרו בכפר השילוח בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה, והדבר הלהיב דמיונם של בני כפר השילוח שראו “מטמונים” באספמיה. ואולי מחמת עניותם של בני כפר השילוח ראו “חזיונות בהקיץ”.

למשפחת מיוחס הרחבה והמסועפת פורים מיוחד משלה שנקרא פורים די לוס מיוחסים. נכחתי במסיבה שערכו מרים ויוסף בביתם בירושלים ב־6 במרץ 1969, הוא היום שבו חוגגים המיוחסים את הפורים המיוחד שלהם. בהזמנה שנשלחה לבני המשפחה המפוזרים בכל הארץ ולאורחים נאמר “מוזמנים אתם בזאת לחדש מסורת רבת השנים של משפחתנו מיוחס ולחוג בצוותא את הפורים די לוס מיוחסים אשר היה נהוג שנים רבות בחג הפורים פה בירושלים. תקרא מגילת היוחסין לזכר המעשה והנס אשר אירע להרב הגאון הגדול והמפורסם בעהמ”ח ספר פרי אדמה רב בעה“ק ירושלים ת”ו בשנת התפ“ג”. והיוזמים מסיימים את כתב ההזמנה “אנו מעוניינים מאד בהשתתפותכם כדי לחדש היכרות לדעת התולדות ולהנחיל לבנים ולבני הבנים מורשת משפחתנו הותיקה”.

ביתם של מרים ויוסף מיוחס היה באותו ערב מלא מפה לפה. בני המשפחה זקנים וזקנות, צעירים וצעירות מילאו את החדרים, העלו זכרונות וסיפרו סיפורים על אבות המשפחה ועל מתיישבי כפר השילוח שפלאחות ערביות שימשו להם מילדות, תלאותיהם וצרותיהם. באותה שעה אמרתי לעצמי אם מספר משפחות ספרדיות תלכנה ותעלמנה במרוצת השנים מנופה של ירושלים הרי משפחת מיוחס תמשיך לייצג את ההווי של העדה הזאת. בטוחני כי השם מיוחס לא יומר ולא יוחלף.

* * *

יעקב מזרחי המכונה “גארנא” (שכנינו" היה בעל תנור בעיר העתיקה. הוא נהג לקום בקיץ ובחורף בשלוש לפנות בוקר והולך לתנור שבעיר העתיקה. בנו יצחק מזרחי רכב על חמור קטן ממונטיפיורי ועד לתלמוד תורה של הספרדים שבעיר העתיקה. כל היום כולו “התאכסן” חמורו הקטן בתנורו של אביו. לפנות ערב בעמדו לשוב מתלמוד תורה היה אביו מטעין עליו מיצרכים כדי שיובילם הביתה. בפורים היו ילדי השכונה באים אליו ומבקשים כי יתן להם “סבוב” על החמור. ובעד “סבוב” אחד בשכונה שנמשך רגעים מספר זכה בעל החמור בכמה מטליקים.

בערב שבת היה יעקב מזרחי האופה מדליק ליד פתח תנורו פתילה שהיתה מסייעת לו להוציא את קדרות החמין מתוכו. סיפרו עליו כי ידע לקבוע לכל קדרה וקדרה את מקומה אם בקרבת האש ואם בריחוק מה ממנה הכל לפי מה שבתוכה.

שני ימים בשבוע, רביעי וחמישי, נח התנור מזעפו. שני ימים אלה היו לו לשמעון שחאדה האופה שתנורו עמד בשכונה, ימי פגרה. בעונת הקיץ עסק לפרקים במכירת כרטיסי מים.

שמשיהם של האופים היו נוהגים לשעשע את לקוחותיהם, ביחוד את הנשים, בהכרזות אשר רמזו על דברים שהשתיקה יפה להם. במוצאי חג הפסח הכריזו למשל על שאור לבן וקשה. (ליב’אדורה בלאנקה אי דורה) וכן את ביטויים שהעלו חיוך על שפתיהן של בעלות הבית.

תנורו של יוסף פרץ עמד ברובע האשכנזים סמוך לטבילה.

חלפנו על פני ביתו של משה סרגוסטי. פרנסתו של זה היתה על “גלגול” סיגריות באצבעותיו. לקוחותיו היו ספרדים ואשכנזים אשר החלו נוטשים את קופסאות הטבק עם פנקס העלים הקטן לעטוף בהם את הטבק. הם העדיפו את הסיגריות המוכנות, תוצרת “בית חרושת לסיגריות משה סרגוסטי”. בימי מלחמת העולם הראשונה היה מטמין את הטבק בבגדיו כדי להעלימו מעיני הרשות התורכית.

בדרכנו חזרה זרקנו מבט פרידה על “משכנות שאננים”. אחד ממלווי פתח וסיפר: ברובע זה התגורר טיו מושון הבושנאק. גבר גבה־קומה שאפו היה תפוח ואדום. עני מרוד היה האיש. בימי חול התהלך בקפטאן מטולא כולו ושולי תרבושו משומנים ושחורים מזיעה. הוא נשא על גבו זמביל, שק מתקפל עשוי נסרים רכים. אולם חרף עניו ומרודו היה האיש שמח בחלקו, מלא הומור ועליז תמיד. בני השכונה, גדולים וקטנים, חיבבוהו ואהבו להשתעשע עמו.

טיו מושון היה מטליא נעליים (ארימינדאדור), ובית המלאכה שלו עמד סמוך לשער השרשרת שבעיר העתיקה. בכל יום חמישי, לאחר שנעל חנותו, סובב היה והולך בשווקים כדי לזכות בירקות שהיו מצויים באותם ימים בשפע, ביחוד בעונת החורף, מידיהן של הפלאחיות הערביות שישבו בצדי השוק ומכרום לו בזיל הזול לפני שובן לכפריהן.

במחיר מטליקים ספורים מילא את הזמביל כרתי וחרשוף (פאזי אי קדרוס). בתחתית הסל “הסתיר” רגל פרה גדולה שזכה בה מאחד הקצבים בשווה פרוטה, מטליק אחד או מטליק ורבע. לפרקים כשלא השיגה ידו לרכוש רגל של פרה קנה קיבה (אשקמבה), שמחירה היה מועט. מילא את סלו והתחיל פוסע בשקט ובבטחה לעבר ביתו בשכונת “משכנות שאננים”. קניות אלו נקראו קניות לשבת (איסמירסו).

לאמיתו של דבר היתה כל “הכבודה” הזאת שמחירה מטליקים מספר כרוכה בטרחה רבה, שכן היה עליה, על אשתו, לעמול לילה שלם כדי להתקין ממנה סעודה. דבר זה העלה את חמתה של אשתו. טרחה בפני עצמה היתה כרוכה בקרצוף רגל הפרה כדי שתהיה ראויה למאכל בני אדם.

וכך היה מעשה רגל הפרה. תחילה הרתיחו אותה בקדרה של מים חמים. לאחר מכן תלשו מעליה את שערותיה השחורות והעבירוה על פני האש כדי לחרוך את הסיבים הדקים שלא הוסרו בסכין. עתה נטלו פטיש או ידו של עלי ו“שברו עצמותיה”. אשר לקיבה (האישקמבה) הרי גם זו נזקקה לטיפול מיוחד. הטבילוה בקדרה של מים חמים ולאחר מכן נוקתה היטב בפלחי לימון.

בדרכו אל ביתו היה טיו מושון מהרהר בלבו כיצד לשכך את חמתה של אשתו. עלי לכלכל את מעשי בתבונה – אומר היה לעצמו – לעורר את רחמיה. עלי לתאר לפניה את קשי הפרנסה בתקווה כי תתאזר בסבלנות ותיגש לעבודה.

אולם משהגיע לביתו, אך פתח את הדלת והוריד את השק הכבד מעל שכמו, קרא ואמר: תגידי אשתי, איך אוכל להחזיק מעמד, כיצד אמלא את פיותיהם של בני המשפחה לחם. העול הקשה ופרנסה אין. עייף אני ואין אני יכול עוד להמשיך שאתו (נו דימאנדיס. פרנסה נו אי. אי קומו ב’ה דאר אה קומיר אה איסטאס בוקאס).

כשהיתה אשתו רואה אותו נכנס ודברי תרעומת קשים בפיו על חייו היתה חרדה לו וממהרת לסייע לו בהקלת המשא שעל כתפו. היתה מושיבה אותו בפינת הספה ומנחמת אותו: אל נא תצטער בעלי (נומ תי תומס סיכורה), ירחם השם (איל דיו איס גרנדי) הכל יהיה טוב (טודו סי ב’ה אזיר בואינו). לאחר מכן אצה למטבח והכינה לו כוס קפה. הוא ישב בפינת הספה, גמע מן הקפה ועקב אחרי מעשיה בחרדה כדי לראות כיצד תגיב על הכבודה שהביא לה לכבוד שבת.

אשתו היתה פונה אל השק ומתחילה לרוקנו. הבחינה ברגל הפרה ששכבה לה במנוחה בתחתית השק ונחרדה. בטוחני כי הלילה לא אתן שינה לעיני (איסטה נוג’י נו אי דורמיר) היתה לוחשת לעצמה.

* * *

הטיול הגיע לסיומו והתחלנו חוזרים, דהיינו עולים משורת המדרגות התחתונה שבקרבת בית המרקחת של גבריאל לעבר טחנת הרוח בה חפצנו להנפש. ישבנו על אחד הספסלים שברחבת טחנת הרוח כשעינינו נשואות למרחקים, אל הרי מואב, שכוסו ערפילים. השקפנו לעבר השמש השוקעת על הרי ציון ועל חומות ירושלים מסביב. רוח ערבית של קיץ ליטפה פנינו.

שקענו במחשבות. לרגלינו השתרעה השכונה, על בתיה וסמטאותיה, דוויה ופצועה, שכונת ספר. זקנים וזקנות עברו על פנינו שלא היה כל דמיון בינם לבין זקני השכונה הראשונים. ואף הנערים אשר שוטטו סביבנו, מגודלי שיער ולבושים מכנסי ג’ינס שונים, שונים היו תכלית שינוי מאותם אברכי משי שמלפנים.

רבים מתושביה הראשונים של מונטיפיורי – באו מחצרותיה של העיר העתיקה – המשיך אחד ממלוי וסיפר. המעבר מחצרות ומסמטאות אפלות אל ההר הזה עורר בהם הרגשה של חופש ועצמאות. ילדיהם הרהיבו עוז בנפשם לצאת לקרב עם בני ה“דאהודה”, שוכני הר ציון הערביים. הם לא נרתעו מפני הכמרים היוונים משנתפסו בקלקלתם, היינו כשעמדו וקטפו בריש גלי זיתים וענבים משדותיהם בניקופוריה. אלה היו בנים אמיצים אשר דלקו גם אחרי גנבים ועד לברכת אל סולטאן הגיעו. ועל כל אלה גבורתם ועמידתם האיתנה של בני השכונה במאורעות הדמים אשר פקדו אותה במשך שלושים שנות המנדאט. כאלה היו בניהם של יוצאי העיר העתיקה שהערבים כינום בשם “טוולאד אל מיתה”, בני המוות. כאן, בלב הנוף היפה הזה, נוף רווי זכרונות היסטוריים, חשו באווירה של המולדת החדשה. אין פלא איפוא, אם המורים העברים הראשונים שצמחו מקרב העדה הספרדית הורתם ולידתם במקום הזה. כאן היתה ה“חממה” הראשונה של החינוך העברי בירושלים, חממה שהתפשטה גם בשאר ערי הארץ ומושבותיה. יתר על כן: בני הנוער של שכונה זו לקחו תחת חסותם את העולים החדשים שהגיעו לירושלים לאחר מלחמת העולם הראשונה והכשירו אותה לחיי הארץ. זו היתה קליטת העולים המסורה והנאמנה ביותר לפני שקמה מחלקת הקליטה. בני נוער, מורים, סמינריסטים, ארגנו שעורי ערב ללימוד השפה העברית, בהם השתתפו עולי פולין ורוסיה. בני מונטיפיורי, שנמנו עם עובדיה הראשונים של מחלקת ההנדסה והטלגרף של הדואר המליצו על העולים החדשים והללו התחילו כובשים את העבודה באחד ממשרדי הממשלה החשובים ביותר. בכך הביאו תועלת רבה מרובה לעניין היהודי ביחוד במלחמת הקוממיות.

שכונת ימין משה שמשה ככל יתר השכונות הספרדיות כור היתוך לעליות השונות. רבים מבני העליות מצאו עבודה בתחנת הרכבת הסמוכה לשכונה ומשום כך העדיפו להתגורר סמוך למקום עבודתם. הם שכרו להם חדרים בבתיהם של תושבי השכונה, חילוניים ורבנים, ושלום ושלוה שררו ביניהם.

צעירי השכונה לא הפקידו אותם, טיפלו בהם וסייעו להתערותם בארץ. פתחו מועדון בו קיבלו שעורים בשפה העברית. ערב ערב היו באים העולים החדשים האלה בבגדי העבודה ללמוד עברית ולשמוע הרצאות שנתנו הסמינריסטים הספרדים. בין אלה שישבו באותם ימים על ספסל הלמודים נמנים כיום עסקנים ועובדים בכירים במוסדות הישוב. בלילות שבת נערכו נשפים ומסיבות.

המלווה השני שבחבורתנו מוסיף על דברי רעהו ואומר: שכונות רבות קמו לה לירושלים אך שכונה זאת עלתה על כולן. היתה בה קדושת מסורת וקדושת חיים. תושביה הן הספרדים והן האשכנזים כאילו קורצו מחומר אחד. היתה כאן השתלבות רוחנית. שתי העדות שמרו על קדושת ההר הטוב הזה. וכשאני נפגש עם זקני שני הרובעים הנני שומע מפיהם אותם שבחים עצמם. כאילו נדברו ביניהם. ממעמקי נשמתם עולים אותם הזכרונות, אותם הגעגועים. אחוה מעין זו ששררה בין תושביהם של שני הרובעים היתה יחידה במינה. אין זאת כי קדושתה של ירושלים היא שגרמה לכך. כל משפחה, ספרדית או אשכנזית, הוציאה מתוכה בנים שתפארתה של ירושלים עליהם.

מאז שנת 1929 החלה השכונה שוקעת. בני שני הרובעים נטשוה והלכו להתגורר בשכונות אחרות. במלחמת הקוממיות נטשוה אחרוני בניה. רובם הפכו פליטים ומהם שמצאו מקלט בחצרות ובפרוזדורי חצרות. גם לאחר שחרורה של ירושלים במלחמת ששת הימים לא שבו אליה בניה הראשונים. את מקומם תפסו עולים מקרוב באו.

אנו, בניהם של רבנים וסוחרים של השכונה – אמר אברהם נסים – התלבטנו רבות בנערותנו איזו הדרך נבחר כדי שנוכל להסתדר בחיים. ואילו היום עומדים אנו ותוהים על בנינו ונכדינו ושואלים מי הוליד את כל אלה? מי הוליד את המורים, עורכי הדין, השופטים, עובדי המדינה, פקידי בנקים, עסקנים, סוחרים, אנשי מקצוע ופועלים המעורים בחיי הישוב? אין זאת כי דבקה בנו ובבנינו מאותה הקדושה אשר שכנה בתוך חומותיה של העיר העתיקה אשר האירה באור יקרות את שוכני הבתים הקטנים והצנועים הללו.

ואילו אנו – ממשיך אברהם נסים – רבות סבלנו בצעירותנו. משהוכרזה הקונסטיטוציה התורכית גויסו רבים מבני הנוער לצבא. משרצו להסתיים שלחו אותם למצרים שהיתה באותם ימים ארץ מקלט לנרדפי ארצות המזרח התיכון, ערבים ויהודים כאחד.

שני אחים היינו, האחד, יצחק, נדד למצרים, ואילו אני נדדתי לאמריקה. שלא ברצוני עזבתי את ירושלים. הבריחו אותי לאמריקה. זה היה בשנת 1911 ואני בן שבע־עשרה. נער יפה־תואר הייתי ונערים ערבים שמו עינם בי. זוכרני כי באחד הימים, בצאתי מהעיר העתיקה בדרכי לשכונת ימין משה, תפסוני בחורים ערביים והתחילו מושכים אותי לאחת הסמטאות שבקרבת מקום. בדרך נס נזדמן למקום באותה שעה השומר הערבי של בנק ולירו סמוך למלון אמדורסקי והצילני מידם.


 

שעשועים ומשחקים בשכונה    🔗

שכונת ימין משה היתה נוחה ומתאימה לגידולם של ילדינו – אומרת אשה, תושבת השכונה לפנים. הם לא חששו מעגלות ומכלבים. האויר הזך והרענן סייע אף הוא לגידולם, לבריאותם. שדות ניקופוריה שהקיפו את השכונה מצדה המערבי, שימשו להם כרי דשא, והברכה התחתונה, זו ברכת השולטן שימשה אם לא למעשה הרי להלכה כברכת שחייה, כאלו המצויות היום בערינו ובמושבותינו.

שדות ניקופוריה, על שם הנזיר היוני ניקופור, שימשו מקום טיול לקטנים ולגדולים. תחילה נתייראו הבריות לקרב אל המקום הזה, חוששים מ“הפאן בייאד”, זה השד המסתורי שהפחיד את הקטנים בעלותם על משכבם בלילות. אולם לאחר מכן, משבגרו, התהלכו בהם ללא מורא ופחד, טיילו בין אילנותיו ושלחו ידם גם בפירותיה כגון זיתים, תאנים ואף ענבי בוסר. ניקופוריה היום היא שכונת טלביה (קוממיות).

מעשים אלה בוצעו בחסותו של שומר שהעלים עין מהם. לפעמים העמידו הנערים שומר משלהם כדי להזהירם. משראה השומר את המזיקים היה מנסה לתפסם. אולם לא תמיד עלה הדבר בידו. לפעמים אירע שאחד הנערים נתפס בקלקלתו על ידי אחד הנזירים היווניים שעבר באקראי במקום. מחכה היה הנזיר תחת העץ עד שירד ממנו הילד ובידו חופן זיתים. אז היה מוביל הנזיר את הילד לבית הורי הילד ותובע מהוריו דמי נזק. ההורים היו פורעים את הנזק בפרוטות מעטות, ושניהם יצאו נשכרים.

ברכת השולטן נמצאה בגיא בן הינום, בין שני הרים, ושימשה כוח משיכה רב לילדי השכונה. בימי אביב ירדו אליה גם מבוגרים וכן נשים שישבו בקרבתה כדי לחזות ב“ים הגדול והרחב הזה”. בסמוך לה השתעשעו גם ילדי ישמעאל הזריזים והשזופים. בשכר פרוטות אחדות שקיבלו מסקרנים וממבקרים, סיכנו הללו את נפשם וקפצו ערומים לתוכה מגובה של 10־5 מטר. מי הבריכה הפכו לאט לאט עכורים ודלוחים עד אשר בסופו של קיץ חרבה הבריכה כליל.

אגדות שונות התהלכו על הבריכה. מספרים היו כי בריכה זו חוטפת מדי שנה קרבן, אחד הילדים שרחצו בה. ועל משכבם בלילות הוגים היו הילדים בנער החטוף וכמו שומעים את גניחותיו.

תושבי השכונה לא ראו בעין יפה את התרועעותם של ילדי ישראל עם הנערים הערביים. אלה ואלה נתלקטו מסביב לבריכה, בעיקר בשבתות שבין פסח לשבועות, ימים בהם היתה הבריכה מלאה מים. וכדי למנוע התרועעות זאת, הגה אליהו אירמוזה, בעל תעשית הגבינה בירושלים.

רעיון שהיה בו כדי להסיר את לבותיהם של נערים אלה מאותה בריכה. מה עשה? קונה היה מדי שבוע בשבוע סלים סלים גדושים פירות העונה כגון אבטיחים, מלונים קטנים, ענבי־חברון שזופים משמש, בוטנים וכיוצא באלה ומעניק לילדי השכונה אשר במקום לרדת לבריכה ישימו פעמיהם לבית הכנסת. משקיבצם יחד התחיל קורא עמהם תהלים. וכך קיים שתי מצוות כאחת, אמירת תהלים ומניעת ילדי ישראל מיציאה לתרבות רעה.

* * *

עיקר המשיכה שימשה כמובן טחנת הקמח שבשכונה. וכי באיזו מקום מצאנו בכגון זה? גובהה של הטחנה שמונה עשר מטר ובראשה “ארבע כנפות”. לפני שנים רבות סובב אותן הרוח והן גילגלו את אבני הריחיים והפכו את שקי החטים שעמדו בפתחה לקמח לבן. עתה עומדות הכנפים דוממות מול השמים. כיפתה משמשת משכן לקיני צפרים, שאפרוחיהם מצייצים ומחכים ללחם חוקם. ילדי השכונה היו מטפסים אל מרומי הטחנה כדי ליטול את האפרוחים ומקיימים את הפסוק “שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך”.

ובימי הקיץ, איזה מקום בשכונה היה נוח ומתאים יותר להטיס “טיארות”, עפיפונים, אם לא ממרומי הטחנה? הטיארות היו נישאות על פני הרוח, ונפגשות ב“מרחב האוירי” עם הטיארות העטורות בשלל צבעים של השכנים הערבים בני דג’אני. מומחיותם של אלה בהתקנת טיארות עם זנבות צבעוניים מרהיבי עין, לא היתה פתוחה ממומחיותם בקליעת אבנים ובשחיה במימיה של הבריכה. המרחב האוירי הספיק לאלה ולאלה ואיש לא אמר צר לי המקום.

וכשהיו תלמידי השכונה שלמדו בבתי הספר העברים מתבקשים לכתוב חיבור חפשי בחרו להם כנושא את טחנת הרוח.

סמוך לשכונה קמו לאחר מכן מספר טחנות קמח חדשות בלא כנפים ועם מכונות וגלגלים. זכורות לי טחנות הקמח של שמואל דוד הכהן שעמדה במורד, בדרך העגלות. טחנתו של ברמן שהספרדים קראו לו בעל הזקן הלבן (די לה ברב’ה בלאנקה). ברמן היה קבלן הממשלה לטחינת קמח. טחנתם של האחים יעקב ואלעזר סלובעס וטחנת בלומנפלד ושמעון כהן.

ילדים וילדות עמדו שעות על שעות בפתחיהן של הטחנות מסתכלים בבדואים השחומים ובצמותיהם השחורות היורדות להם על כתפיהם. הם נתנו עיניהם בסתר גם בפניהן של הבדואיות הקטנות והרעולות אשר נזם תלוי לו לאורך אפיהן ומפריד בין שתי העינים השחורות והלוהטות. הללו החזירו לילדי השכונה מבטים גנובים. עיקר סקרנותם של הילדים, יוצאי הרובע הספרדי והאשכנזי כאחד, היו החמורים, הסוסים והגמלים שנשאו על גביהם מטעני חיטה מעבר הירדן המזרחי. בעיני ילדים אלה, חניכי תלמוד תורה של הספרדים וישיבת עץ חיים שבעיר העתיקה, היה המראה הזה מעין המחשה למה שלמדו על בני יעקב שהלכו לשבור שבר במצריים ועתה הם שבים מאצל יוסף אחיהם.

משחקיהם של בני מונטיפיורי לא נבדלו מאלה של בני שכונות אחרות. יוצא דופן היה משחק הקביים. נוטלים שתי־קורות־עץ ומצמידים באמצעיתן שברי הלוחות. כופפים את הברכיים, מטפסים ועולים על שני האדנים, מזדקפים עליהם ומתחילים בפסיעה. ההולך בקביים אלה נראה גבוה כעוג מלך הבשן. משחקי הקביים הופגן במיוחד לשם עלייה וירידה במדרגות השכונה. אלו המדרגות שנתנו לה את צביונה. הן גם שמשו אמצעי משחק לילדים אשר ירדו ועלו בהן בלי הרף החל במדרגה הראשונה ועד האחרונה כשהם צועדים על רגל אחת בלבד וזרועותיהם שלובות על החזה.

בני השכונה שיחקו גם בכדור רגל, אלא שמשחקם שונה היה מן המקובל. זו היתה מזיגה של כדור רגל וכדור יד.

א.ת. אחד השובבים הגדולים בשכונה מספר: קודם כל היה המשחק מלווה קריאות בשפה הערבית – מקורה של השפעה שיצאה מהעיר העתיקה ומהשכונות הערביות הדאהודה, ג’ורת אל עונה, והשמאעה.

ואלה כללי המשחק: סינוֹ – זורקים את הכדור ביד אחת ומכים בו בשנית. שאכיה – תופסים את הכדור ביד שמאל והודפים אותו ביד ימין. דאו – מחיאת כפים ולאחר כן זריקה כלפי מעלה. כעכוֹ – מעבירים את הכדור מתחת לרגל. ריג’לו – הדיפה ברגל. ולבסוף מורוּס – סובבים וזורקים את הכדור.

שאלתי את איש שיחי האם נהגו לשתף בנות במשחקיהם של הבנים. חלילה וחס – ענה. זו היתה בושה (אירה ב’ירב’ונסה). הן שיחקו בקוג’יס, עצמות דמויות קוביות.

מגרשי משחקים לא היו. המשחקים התנהלו בסימטאותיהם וכדוריהם של השחקנים חדרו לתוך חצרות בתים והפריעו את מנוחת השבת.


 

בית הכנסת – חזנים ושמשים    🔗

בביהמ“ד ובעזרת נשים יופקדו גזברים מיוחדים, למען לא ישמעו דברי ריב בבית ה', וישב עמי בנוה שלום, ובמשכנות מבטחים”.

(תקנה י"ג מתקנות החברה ימין משה למחלקה רחוב יהודית).

אל יתפלל אדם אלא בבית שיש בו חלונות.

(ברכות דף ל“ד ע”ב).

משכנות שאננים והטחנות הסמוכה לה, הוקמו בשנת 1860, דהיינו שלושים שנה לפני התחלת בנייתה של שכונת ימין משה. לפיכך קבעו “בני החברה” את מקום תפילתם בטחנת הקמח. כנפיה של זו חדלו להסתובב ולגלגל את אבני הריחיים והטחנה עמדה בודדה ושוממה החזן הראשון בבית הכנסת הארעי שבטחנת הקמח היה, כפי שמספרים מתנחליה הראשונים, חכם אהרן ששון.

לפי ה“פלאוִ”, כלומר התכנית שהכין האדריכל – נאמר בספר התקנות הנזכר – “יבנה גם בית תפלה בורות למים מרחץ ועוד בנינים אחרים כיו”ב אשר יהיו נדרשים לתשמישים כללים אשר ידורו בהבתים הללו".

אכן זכה בית הכנסת להיות מוקם במרומי “ההר הטוב”, כשהוא משקיף על הנוף המקסים שמסביבו. שעה שעמדו יחידי בית הכנסת בתפילה ופניהם למזרח, דומה כי נתלכדה תפילתם עם ההוד וההדר שנשקף מחלונותיו הצופים אל מול חומותיה של ירושלים ומרומי הר ציון.

בנין בית הכנסת היה המפואר והנאה ביותר בין כל בניני השכונה. היה מרווח ותקרתו גבוהה. בפינה המזרחית צפונית עמד ההיכל. התיבה היתה עשויה אבני שיש שנחצבו מסלעי בית לחם. כשעמד החזן על אותה תיבה וממולו הנוף המקסים של חומות ירושלים וגיא בן הינום – דומה היה לכהן העומד בתפילה בבית המקדש. מסופקני אם בין כל בתי הכנסת שהוקמו בשכונותיה החדשות של ירושלים באותם ימים, נמצא עוד אחד שישווה לו לבית הכנסת של שכונת ימין משה ביופיו ובהדרו.

כבר בשעות הבוקר המוקדמות, עם תחילת זריחת החמה, פילסו להן קרני השמש שעלתה ממזרח, את דרכן אל תוך בית הכנסת וריצדו על גבי טליתותיהם של המתפללים. יחד אתן היתה חודרת פנימה רוח קלילה ושובבה שקפצה ובאה מבין חומותיה של ירושלים, משתעשעת לה בגלימותיהם של הרבנים שעמדו באותה שעה בתפילה ומלטפת פניהם של שאר המתפללים.

סביב סביב לקירות עמדו ספות שעליהם ישבו רבנים, סוחרים, ובעלי מלאכה. שתי עזרות היו לבית הכנסת. אחת בצד צפון ואחת במערב. סמוך לכניסה עמד בית הכנסת הקטן (איל קאל צ’יקו) או הישיבה (לה ישיבה). כאן התפללו בימי חול המנינים הראשונים לפני לכתם לעבודתם, ואליו בשבתות שימש המקום למתפללים משכימי־קום, אשר רצו ליהנות מיום שבת ארוך. בישיבה קטנה זו קיימו בני השכונה בלילות החורף שעורים בתלמוד, בהם השתתפו גם הנוער המתבגר, הסמינריסטים של בית המדרש למורים. חכם יוסף פרץ, שמש בית הכנסת עמד עליהם לשרתם, היינו הגיש להם ספלי קפה. זקני השכונה מספרים כי אנשי המשמר התורכי שהיו מסיירים בחוצות נהגו לפרקים לסור אל בית הכנסת כדי להנפש מעט ולגמוע ספל קפה מידיו של חכם יוסף פרץ.

במרחק מה מהשכונה, ממרומי הר ציון, עלה קול צלצוליהם של פעמוני הכנסיות, מהם צלצולים כבדים עצובים של תהלוכות אבל ולוויות שעשו את דרכן לבתי הקברות הפזורים מסביב לכנסיות ולקבר דוד, מהם צלצולים עליזים, שובבים וקלים, שהושמעו בארועי חג בעוד נזירים ונזירות שרים שירי שבח והודיה. בצד מגדלי־הכנסיות בלט צריח המסגד שבקרבת קבר המלך דוד, מעליו בקע קולו של המואזין. בשעות הבוקר המוקדמות עלו קריאות המואזין מצריחי מסגד אל אקצה. כך השתלבו בשמים הבהירים והזכים של ירושלים עם שחר ובדמדומי ערב קריאות להדלקת הנרות (אסינדר), וסליחות שיצאו מפי השמש יוסף פרץ בצלצולי פעמוניהן של כנסיות וקריאותיו של המואזין.

העוגה האשכנזית “לעקעך” (אומרים כי השם לעקעך לקוח מהפסוק “כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו”), היתה בת־בית אצלנו. המסיבות ברית־מילה ובלימודים היו “הנדבנים” שבינינו בעלי “היד הרחבה”, (מאנו אנג’ה) מחלקים עוגות גדולות של לעקעך, שהיה בהן כדי להשקיט רעבונו של אדם. ואילו ה“קמצנים” חילקו עוגות לעקעך קטנות שאפשר היה לאוכלן בנגיסה אחת או שתיים.

ילדי מונטיפיורי שנזדמנו למסיבות ברית מילה בבית הכנסת היו מערימים על יוסף פרץ, חומקים בסתר לבית ־הכנסת פעם שנייה ובצאתם היו זוכים מידי יוסף פרץ שעמד בפתח במנה נוספת של לעקעך. פעמים היה תולה עיניו בפניו של אחד הילדים ואומר: אתה כבר קיבלת את מנתך (טו יא טומטאס). ואילו הילד היה מעמיד פנים תמימות ומשיב: בפנים בית־הכנסת הייתי ורק עתה אני יוצא.

עם חשכה ולפני תפילת ערבית נהגו המתפללים להסתודד בחצר הגדולה שלפני בית הכנסת לשיח בענייני דיומא ותוך כדי כך נושמים היו את אוירה הצח של ירושלים.

נימה מיוחדת היתה לה לתפילתם של תושבי שכונת מונטיפיורי, מעין נוסח מונטיפיורי. עוד היום אפשר לשמוע נוסח מיוחד מפי בניהם ותלמידיהם של אותם חזנים ששימשו כמעט כל ימי חייהם בתפקידם זה. הלחן מזכיר את הנוסח הסלוניקאי הרווי בושם ואותה עליצות והעצבות שברומנסות הספרדיות. בכך הוא נבדל מהנוסח העצוב והרציני של בתי הכנסת שבעיר העתיקה אשר נבע אולי, מקרבתו של הכותל המערבי, כותל הדמעות.

לפני התיבה עברו אבות בתי דין, דיינים כגון שמואל מיוחס, בכור נסים, יצחק דסה, חיים פרירה, יוסף בורלא, מרדכי סוזין ועוד. כמה מהרבנים הללו פוגש הייתי לפרקים ב“ישיבה” של בית היתומים הספרדי, מקום אשר שימש בית ועד לכל הרבנים בירושלים. הרב בכור נסים לא חבש מצנפת ולא התעטף בגלימה, כמנהג חכמים. הוא לבש בגד חול, דהיינו מעיל ארוך וקפטן ולראשו תרבוש. הוא סחר בכלי בית. היה בעל מזג נוח, רציני ושקט. היפוכו היה הרב חיים פרירה ששפע חדות חיים, גלימתו פתוחה תמיד וקפטנו יוצא חוצה. הרב פרירה אהב את ירושלים אהבה עזה אולם לא זכה להיטמן באדמתה. בצאתו בשליחות למצרים חלה ונקבר בארץ נכריה.

בצד החזנים עמדו מסייעים, עמהם נמנו חכם אברהם רומאנו והפייטן – החייט דוד בנבנשטי.

עזרת הנשים היתה כפולה, אחת עם “רישה” ואחת בלי “רישה”, היינו רשת של מקלות עץ דקים להסתיר את הנשים מעיניהם של הגברים. בעזרת הנשים ביקרו בשבתות בעיקר נשים זקנות. הנשים הצעירות שעתן לא היתה פנויה. אולם בימי חג ומועד, וביחוד בימים הנוראים, היתה עזרת בית הכנסת מלאה נשים זקנות וצעירות. לא כל הנשים בשכונת ימין משה ידעו לקרוא. המלומדות ביניהן היו בודדות.

בתי הכנסת של הספרדים נבדלו מבתי הכנסת של האשכנזים. הראשונים שקט ויראת־שמים שררו בהם, ואילו האחרונים שוקקים היו שיחות פרטיות. מה שאין כן עזרת הנשים. העזרה בבתי כנסת ספרדים שימשה מקום לפטפוטים ושיחות בטלות, ואילו העזרה בבתי הכנסת של האשכנזים שקטה היתה, מאחר שכל הנשים שבה עיניהן היו נעוצות בספרי תפילה והן קראו בהם ברהיטות.

במיוחד רב היה הפטפוט בעזרת הנשים בימין משה, ביחוד בשעת קריאת התורה. הדבר הרגיז ביותר את חזני בית הכנסת וגבאיו אשר פנו מזמן לזמן כלפי העזרה וקראו לעבר הנשים הסו, הסו!. מספרים כי הרב חיים פרירה נשא פעם דרשה מקורית שתכליתה היתה להפסיק את “השיחות הבטלות” בעזרת הנשים. הוא הפנה פניו לעבר העזרות, זו של הצעירות שהיתה עם “רישה” וזו של הזקנות שהיתה בלי “רישה”, ופתח בפסוק “ואברהם ושרה זקנים באים בימים חדל להיות לשרה אורח כנשים” ולאחר מכן המשיך ואמר: לכל אדם קצבה מסוימת של מלים בעולם הזה, סיים אדם את קצבתו הוא עובר מן העולם. ומן המפורסמות הוא כי נשים “דברניות” הן ומשום כך עתידות הן להסתלק מן העולם לפני הגברים.

בפסוק זה שהזכרתי – הוסיף הרב חיים פרירה ואמר –מצויה הן השאלה והן התשובה. תמיהה היא – נקט הרב נגון של גמרא כדרך תלמידי חכמים ספרדים – כיצד הגיעו שניהם, אברהם ושרה יחדיו, לזקנה מופלגת. הרי שרה צריכה היתה להסתלק מן העולם לפני אברהם. על כך – המשיך הרב כשפניו נוהרות משמחה – משיב הפסוק “חדל להיות לשרה אורח כנשים”. פירושו של דבר ששרה אמנו לא דמתה לשאר הנשים ולא הרבתה לדבר. ומשום כך – סיים הרב פרירה את דבריו בהדגשה – זכתה שרה אמנו לזקנה מופלגת יחד עם בעלה אברהם.

גיסי, המנוח מאיר חי ג’יניאו, שמפיו שמעתי סיפור זה וסיפורים רבים אחרים שאני מעלה בספרי זה – הוסיף ואמר: דרשה זו שנאמרה בטוב טעם ובחן רב כדרכו של הרב חיים פרירה השאירה רושם רב על הנשים שהיו בעזרה. ואכן במשך שבתות מספר פחתה ה“דברת” בעזרת הנשים. אולם לא עברו ימים רבים, שבו הנשים לסורן.

חזני בית הכנסת בימין משה שימשו בתפקידם עד זקנה ושיבה. כמוהם גם שמשי בית הכנסת שהחזיקו בתפקידם כל ימי חייהם. לפי המסורת אין שמשי בתי־הכנסת רשאים לנטוש את תפקידם עד יומם האחרון. השמש יוסף פרץ נשא בעולה של שליחות זו למעלה מחמשים שנה. שמשים שקדמו לו תקופת כהונתם היתה קצרה ולא הטביעו את חותמם על השכונה ועל בית הכנסת. במלחמת הקוממיות נאלץ יוסף פרץ לנטוש את השכונה מחמת הקרבות שהתחוללו בסביבתה והלך לשמש בתפקיד זה בשכונת יגיע כפים.

בין השמשים הזכורים עדיין אנו מוצאים את אברהם טייאנו שהיה צועד בסמטאות השכונה כשהשבר (“הפוטרה”) מתנודד לו מצד אל צד מתחת לקפטן. באזני רבים עדיין מהדהדת קריאתו להדליק ה“סינדר” שיצאה מגרונו, זאת הקריאה אשר זירזה את אמותינו בשעות בין השמשות של ערב שבת לסיים את עבודות הבית ולהדליק את ה“קראיאס” כלומר עששיות השמן. כן זכור לנו השמש מאיר אל בלנסי.

חכם יוסף פרץ חביב ומקובל היה על כל תושבי השכונה. אלה שהדירו רגליהם מבית הכנסת נטלו מידו מנה, אולם בעדינות רבה. משהיה פוגשם בשכונה שאל אותם לסיבת העדרם. שמא חולים היו או אולי מישהו מבני המשפחה נפל למשכב חס ושלום. שאלותיו הביכו אותם והם שבו ופקדו את בית הכנסת לשמחת לבו של השמש.

תשעה בנים וארבע בנות היו לחכם יוסף פרץ. הם חיו חיי דוחק ואשתו הלכה אצל השכנות לתפור כדי לסייע בכלכלת הבית. הוא עצמו נטל עליו כל מיני מלאכות צדדיות כדי להביא טרף לביתו.

בפרוס הפסח הוא נתקבל לעבודה בתנור המושבה שעמד תחת השגחת הרב בכור נסים. בתנור זה נאפו העוגות אשר שמן הלך לפניהן, עוגות עשויות ביצים או טבולות ביין (מסאיקאס די גוייב’ו, אי מסאיקאס די ב’ינו). צורתן היתה עגולה וצבען חום. עוגות אלו שימשו מעין תחליף לכעכים של ימות השנה.

אהבה עזה נקשרה בין החזן של בית הכנסת חכם בכור נסים לבין השמש יוסף פרץ. משנפטרה על חכם בכור נסים אשתו השנייה הוא בן תשעים ושלוש, טיפל בו יוסף פרץ במסירות רבה. בתו של השמש אשר סיפרה לי את המעשה הזה הוסיפה ואמרה כי הבריות היו אומרים שאביה יזכה בירושה מאת חכם בכור נסים חלף טרחתו, דהיינו שעון הזהב אשר לו.

בית הכנסת, התנור והטבילה, היוו יחד את ה“רובע” השוקק וההומה ביותר של השכונה. השכונה כולה התרכזה סביבם. חנותו של יהודה בדאהב שממול בית הכנסת הגדול תרמה אף היא את תרומתה. אלה היו “המוסדות הציבוריים” העיקריים, שהכל, גברים נשים וילדים היו פונים אליהם.

יוסף פרץ ובניו דאגו לקשט את בית הכנסת בשבתות ובחגים, ובמיוחד בשמחת תורה ובחג השבועות וכן בארועי שמחה כגון “ברית מילה” ו“פדיון הבן” שנערכו בו. בימי חול נצטרפה אל התהלוכה המשפחתית בדרכה לבית הכנסת להקת מנגנים שליוותה את הנולד בלכתו ובשובו.

בני השכונה סייעו בידי השמש החביב בעבודות, שכן בית הכנסת היה להם בית מגורים שני, מעין מועדון בו בילו את שמנם הפנוי. אחד מאלה, מאיר אלבלנסי איש בוסניה אשר מצא את מותו בימי מלחמת העולם הראשונה כששירת בצבא התורכי. בערב תשעה באב עמלו שניהם יחד על הוצאת הספות, הכסאות והספסלים לחצר בית הכנסת. בשעה שבית הכנסת היה שרוי בחשכה והרב שמואל נסים, אב בית הדין, עמד סמוך להיכל דומה היה במראהו לאחד נביא העולה מחצר בית המקדש להשמיע את תוכחתו לאלה היושבים כאן על הקרקע ומתאבלים על החורבן. קומתו הגבוהה, גלימתו השחורה ודמותו האומרת כבוד נחרתה היטב בלב המסובים. לא חסרו בשעה זו גם מעשים שבבדיחות הדעת. כשעמד הרב, כדרכו בכל שנה, והשמיע דברי תוכחה כלפי הדור הצעיר הפורק עול תורה ומצוות, נמצאו בתוך ציבור המתפללים, כמה הוללים שהסתירו בידיהם מחטים ארוכות שהשתמשו לתפירת שקים, והחלו תופרים את גלימתו של רב פלוני במעילו של סוחר אלמוני. משסיימו את מלאכתם חמקו החוצה בסתר. לאחר תפילת מעריב, משעמדו המתפללים לצאת מבית הכנסת ראו והנה הם מחוברים זה לזה. הם היו מחייכים בהנאה מסויימת ומתאמצים להנתק איש מרעהו, מושכים את החוטים מבגדיהם ופה ושם קורעים קרע קל. אותה שעה עומדים היו הללו מן הצד ונותנים פיהם בצחוק.

בשמחת תורה הפך בית הכנסת כמעט למקום של חולין וניטשטשו התחומים בין צעיר וזקן, בין רבנים לבין עמי ארצות, בין עשיר לעני. ביום זה נפתחה לרווחה הדלת שהפרידה בין בית הכנסת הקטן לבין בית הכנסת הגדול והיה בכך משום סמל לאחדות בית ישראל. מבעד לדלת עברו ההקפות הנה ושוב ומכאן אל החצר וחוזר חלילה. כך הפכו הקפות אלו למעין ריקוד “רונדו” כזה, אשר הנוער המודרני נהג לרקוד בבתים בעברם במעגל ריקוד “רונדו” כזה, אשר הנוער המודרני נהג לרקוד בבתים בעברם במעגל מחדר לחדר. הרבנים שיתפו את עצמם בשמחה זו, וניסו להפגין את יכולתם בריקוד שלא לפגר אחר הצעירים. הם עמדו זה מול זה, נרות דולקים בידיהם לחרדתם של אלה אשר הקיפו אותם ואשר חששו פן יאונה חס וחלילה, אסון לאחד מהם. אותה שעה דומים היו הרבנים לתינוקות ממש וכל זאת לשם כבוד התורה.

שבת אחרי־הצהרים היתה שוקעת אט אט ועמה התחילה עצבות יורדת על השכונה כולה. הילדים היו מסיימים משחקיהם ומתלקטים בחצר בית הכנסת. חשכה עטפה את חומות העיר, את כפר השילוח ואת הרי מואב סביב, רק כוכבים זעירים נראו נוצצים ברקיע. האור שהציף את בית הכנסת בשעות היום הלך ונעלם. בני אדם שכמוהם כצללים ישבו בפינות שקועים בהרהורים עצובים. אחד מתושבי השכונה לפנים סיפר לי: “נכנסנו על בהונות רגלינו וישבנו ליד הורינו או ליד הסבא, צמודים אליהם, כי יראנו את החשכה שהיתה הולכת ומשתלטת על בית הכנסת האורות הקטנים של העששיות התלויות מול ההיכל היו מרצדים על התקרה והגבירו עוד יותר את פחדנו. אותה שעה בקעו בחשאי קולות אומרי תהילים. פתחו ב”מכתם לדוד שמרני אל כי חסיתי בך" (פרק ט"ז) והמשיכו ב“למנצח אל תשחת מזמור לאסף שיר” (פרק ע"ה). הפסוקים הנוגים צבטו את הלב ללא רחמים. דומה שכמו נהנו אומרי התהילים בהכאיבם לנו. משסיימו פרקים אלו פתחו במזמור “אגדלך אל” אשר לפני כל פסוק שבו היתה נשמעת המלה “דוד”. משנסתיימה קריאתם של פסוקים אלו באה הרווחה ופה אחד פתחנו כולנו בפרק מעודד, פרק הספוג רוח מלחמה שהפיג את העצבות. שבנו לחיים ופתחנו פינו בשירה, ויחד עם כולם קראנו את הפרק קמ“ד “לדוד ברוך ה' צורי המלמד ידי לקרב אצבעותי למלחמה”. תוכנו של פרק זה הפיח רוח חדשה”.

א. ת. בן השכונה לפנים, היושב כיום בביתו שברחוב מאה שערים מעלה לפני זכרונות מימי ילדותו. אור עיניו ניטל ממנו ובכל זאת יש בו משום סמל לדמותו של הנוער היהודי בתקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה, נוער שלא חת מפני כל. בצעירותו התחיל לגלות סימני התפרקות מעול תורה ומצוות. הוא סרב ללכת עם חבריו לקרוא תהילים בשבתות בבית הכנסת ולקבל בתמורת טרחתו זו סוכריות מספר, בוטנים וגרגירי אפונה. הוא אהב להשתעשע בכדורו, מגלגלו על פני סמטאותיה של השכונה ומטילו לפעמים לתוך בתיהם של התושבים. פעם חדר הכדור לביתו של חכם בכור נסים. “כשנכנסתי פנימה” – מספר א. ת. – “כדי לקחתו בחזרה, סירב בעל הבית להשיבו לי, אז ניפצתי אחד הכלים שהיה בדרכי”.

אולם למרות היותו פורק עול ומצוות רוחש הוא לרבנים, עד היום, חבה ואהבה והערצה גדולה. “זו היתה שכונה של חכמים גדולים (איסטה אירה קומפניה די חכמים גראנדיס) – הוא אומר – בעלי ראשים גדולים (איראן קאב’יסאס גראנדיס), גאונים שלא מצאת דוגמתם בשום עיר אחרת”, והוא סופר ומונה אותם, כשעיניו הדוממות ונטולות האור כאילו משתדלות לראות אותם בעיני רוחו. לשונו הספרדית נשמעת אפילו היום “שבאבית” כולה. וכשאני שומע את שמותיהם של הרבנים אשר היום “שבאבית” כולה. וכשאני שומע את שמותיהם של הרבנים אשר את קצתם הכרתי מקרוב, נדמה לי כי הם עומדים אתנו בשעה זו: חכם אליהו פאניז’יל, שחבש מצנפת ירוקה של רבנים ראשיים לראשו, יהודי קטן קומה, הדור בלבושו ועצבות נסוכה על פניו; חכם שמואל מיוחס סגי נהור (איל ב’יסטוזו), חכם שמואל נסים, אב בית דין, חיים לוי, יצחק בדאהב ועוד רבנים כאלה וכאלה שדמותם חרותה בזכרוני.

“בכל מוצאי שבת” – הוא מספר בקורטוב של גאוה – "היה אבי מזמין את כל הרבנים לסעוד את לבם בביתנו שדמה לביתו של אברהם אבינו. הגשנו להם אטריות של גבינה, כופתאות של גבינה וסלטים מסוגים שונים. (מאקרוניס די קיזו, קיפתיקאס די קיזו אי סאלאטאס די שישיתיס שישיתיס).

א.ת. שסימל בעינינו את השובבות ואת “הבריונות” כביכול, חונן בקול נעים. הכל אהבו לשמוע את שיריו ופיוטיו.

"כשהייתי שר את ’למנצח אל תשחת’ ו’מכתם לדוד’ ו’אגדלך אל’ – הוא ממשיך ואומר – “עיני רבים זלגו דמעות. אהרן מזרחי, שצדיק גדול היה, מששמע אותי מזמר במוצאי שבת את הפיוטים הללו היה בוכה. פעם בחג השבועות, הוזמנתי אצל אחת השכנות כדי להשמיע באזנה את ’נכתובה’ של שבועות (איז ראזון די אלאב’אר אל דיו). לא היא בלבד שמעה אותי קורא את הכתובה. מספר רב של נשים התאספו אותה שעה בביתה וכולן התמוגגו מנחת. בשכר זה נתנה לי למחרת חמשה נפוליונים אנגליים (סינקו אינגליזאס)”.

"בן ציון פיזאנטי, (בעלה של פלור, בתה של שרה די ג’יניאו אשת חכם דוד ג’יניאו, זו האשה שכל מי שראה אותה הלך שבי אחרי יופיה, אצילותה, ובעיקר אחרי נועם דיבורה) שבחנותו שבעיר העתיקה עבדתי חמש שנים, נהג להזמינני אל ביתו תכופות. ביתו זה כונה בית השמחות (לה קאזה די אליגריאם) יען כי במוצאי שבתות נתכנסו בו צעירי השכונה שבאותם ימים, ואני נער קטן עומד ושר לפניהם. למחרת, ביום הראשון, גמלו עמי במשהו (מי דב’אן אונה קוזה).

“פעם בשבת בשעת בין השמשות ישבתי עם חברי על גג ביתנו ב”משכנות שאננים“, והנה ראיתי את הרב יצחק בדאהב מקומו בגן עדן עליון (קי סו אלמה איסטי און גן עדן עליון) הולך אל עבר הבית כשהוא צועד לאטו. דמותו דמתה אותה שעה למלאך מן השמים, גאון העולם (און מלאך דיל סיילו גאון עולם)”.

“משראיתי אותו רצתי לקראתו ושאלתיו מה רצונו ולאן כבוד הרב הולך. ענה לי למענך אני בא. תבוא אתי לבית הכנסת. תחילה סרבתי, כי מזמן לא דרכה רגלי בבית הכנסת ואני הייתי ידוע כנער שובב (מועטר) שלא ירא מפני איש. הרב יצחק בדאהב הפציר בי ואמר: שמע, אפרים, אתה חסיד אתה, אף על פי שאין אתה הולך לבית הכנסת. אתה חסיד בעיני ואף אדם טוב. ביקורך בבית הכנסת מזכה את הרבים שכן מביא אתה עמך גם את חבריך. ובכן הוא משכני לבית הכנסת, הושיבני לצדו וביקשני כי אגיד את “אל תשחת, ו”מכתם לדוד”. שעה שאמרתי את שני הפרקים הללו בתהילים נשתררה דממה. משסיימתי נפל הרב על צוארי, ונשק אותי וחיבק אותי. יצחק נסים שהיה באותו מעמד אמר לי שימחת את לבנו (מוס הניאתס אל קוראסון)".

א.ת. היה הבן הצעיר של המוכתר י. ת. והיו לו שני אחים וחמש אחיות. אביו נחשב אמיד וניהל את ביתו ברמה, דהיינו מנהגי עשירות. תושבי השכונה מספרים כי הוא ואשתו נהגו לשבת יחדיו בחצר ביתם ועישנו נרגילות בנחת.


* * *

שבת בשכונה היה יום שכולו שירה ועליצות הן בבית הכנסת הן בבית, והקיפה אנשים, נשים וטף, עשירים ואביונים. האורות הועלו בשעה מוקדמת והשכונה דמתה לנברשת אחת גדולה. בשעות הלילה המאוחרות החלו האורות דועכים אט אט. מנורה אחר מנורה, ולא נותרו אלא אורות של מנורת נפט קטנה אשר ביצבצו מתוך המעונות בחשכה.

בית הכנסת לא נפרד מאתנו – מגולל לפני געגועיו אחד מבני השכונה – כשם שאנו לא נפרדנו ממנו. דבקים היינו בו והוא דבק בנו. יומם ולילה שהינו בו. הדברים אמורים בעיקר בלילי סליחות ומועדי התרת הנדרים.

מחג הפסח ועד שמחת תורה היה בית הכנסת מקושט בפרחים ודומה לאביב פורח. לאחר חג הפסח בשבע השבתות שבין פסח לשבועות ולפני תפילת המנחה בצהרים, נהגו לקרוא את ’פרקי אבות" פרק בכל שבת. לנוחתם של אלה שקראו את פרקי אבות בשבתות, הדפיס המדפיס והמוציא לאור הירושלמי משה א. עזריאל את פרקי אבות “פעה”ק ירושלים תובב“א בשנת התרס”א 5661 בדפוס הר' יצחק נחום ושותפ' הי“ו”. הספר בא לידי לאחרונה במקרה ומצאתי בו כתוב “נדפס באותיות יפות ומאירות עינים בלשון לאדינו כמנהג עירנו והוא שלם בכל” (איסטמפאדו קון ליטרה אירמוזה אי לאדינאדו מויי סיגון איל אוזו די מואיסטרה סיב’דאד אי קומפלידו אין טודו).

ספר זה היה הנאתם של הורינו שבועות רבים. בשבתות אלו היתה עזרת הנשים מלאה מפה אל פה. סבתותינו ואמותינו הקשיבו לפרקי אבות בפנים מאירות. הן הבינו כל מלה מהכתוב בפרקי אבות, וכן אמרו אותם אחד מקרא ואחד תרגום.

השבת האחרונה שלפני חג השבועות היתה עצובה. זו היתה שבת הפרידה לא רק מפרקי אבות אלא גם מהאביב היפה בדומה לשעת פרידה מידיד יקר אשר שהה בחברתך. שבת זו בישרה את ימי הקיץ הלוהטים והיבשים, ימי בין המצרים, תשעה באב וחודש הסליחות. כשהגיע החזן בשבת האחרונה לקטע הסיום שבפרקי אבות וקרא את דבריו של יוסי בן קסמא “ולא עוד אלא שבשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב אלא תורה ומעשים טובים בלבד” עלה מהעזרה קול בכי חרישי. נשים זכרו את יום מיתתן ומררו בבכי.

גם בשכונת “ימין משה” נהגו הנשים להתאסף בליל תשעה באב לאחר תפילת ערבית בבתיהם של נסים יעיש ושמואל נחמה כדי לשמוע את האינדיצ’יאס הקינות, שנאמרו בלאדינו. קלרה די ד. מספרת כי “בשעת המנחה משקראו בבית הכנסת את פרקי ’נחמו’ קישטנו את עצמנו ושמנו פרחים בשערות ראשינו. ידענו כי בשעה זו, שעת המנחה, התחילה כבר הנחמה”.

חצר בית הכנסת היתה גדולה ורחבה ושימשה לפרקים גם למשחק. הדבר העלה את חמתו של חכם חיים פרירה החזן אשר פנה אל המשחקים מדי פעם בפעם בדברי טרוניה על הרעש שהם מקימים. הוא היה אומר להם “מה לכם רמוס חצרי” לכו ושחקו במקומות אחרים. ואילו החצופים היו משיבים לו “אף כי תרבו תפילה אינני שומע”.


 

תורה והשכלה    🔗

שכונת ימין משה היתה ספוגה תורה והשכלה ובה בשעה רוויה שמחה ואחיה, פשטות חיים, חריצות, היו מנת חלקם של קטנים וגדולים. רבניה לא ידעו קנאות דתית מהי, ולא זו בלבד הם גם התרועעו עם אברכי ישיבות ותלמידי חכמים שיצאו לתרבות רעה, כביכול, לאמור הלכו להרשם בבתי מדרש למורים. עמהם נמנה בן ישיבה מוסמך לרבנות, בלשן וחוקר שפת עבר, אשר שימש לאחר מכן מזכירו ויד ימינו של אליעזר בן יהודה מחיה השפה העברית.

בשכונה זו צמחו ראשוני המורים העברים בירושלים ובה ישב הרב אברהם בן ציון קואינקה אשר שימש מורה לתלמוד בבית המדרש למורים של “עזרה” ומאוחר יותר עורכו של הקובץ התורני הראשון “המאסף” שיצא לאור בארץ.

חסידים ויודעי חן התהלכו בחוצותיה של השכונה, פועליה ובעלי מלאכה שבה היו מוקירי תלמידי חכמים, לומדי דף זוהר או משנה, אומרי תהילים ומשכימים לתיקון חצות.

האשה בספרדיה בשכונת ימין משה, כמו בשאר שכונותיה של ירושלים, לא זכתה במנה של השכלה, ויש מהן שלא ידעו קרוא וכתוב. אולם כל אשה, ונשי הרבנים במיוחד, חדורה היתה אהבת התורה, שבה טיפחה וגידלה את בניה הקטנים. היא עצמה הסתפקה, בלית ברירה, בשמיעת דרשות המוסר מפי הרב די בוסנה חכם אברהם מרקאדו ומפי יהודה בדאהב בנו של הרב יצחק בדאהב אשר קרא מפרקי “מעם לועז” לפני יחידי הקהל בבית הכנסת בזמן תפילת מנחה בשבת.

בני השכונה ומקצת מבנותיה למדו בחדרים, “כותב” אשר מעמדם הכלכלי היה רופף תמיד ונסגרו לאחר תקופה קצרה. ה“חדר” הותיק ביותר שהחזיק מעמד עד סוף מלחמת העולם הראשונה היה חדרו של חכם שמואל זמרו. על “חדר” זה היו הבריות אומרים כי הוא והשכונה חד הם. חדר זה עמד בתווך, דהיינו בין מונטיפיורי הישנה לבין מונטיפיורי החדשה. זקני השכונה מזכירים עוד את חדרו של חכם טולידו אשר כונה מלמד תינוקות (חכם די קריאטוראס). חדרו של אברהם בצראוי אבי המורה המנוח בצלאל בצרתי. חדר זה עמד בקרבת טחנת הרוח. כן זוכרים עוד את חדרו של חכם דניאל מבוסנה, יהודי קטן ורזה, שהיה לבוש תמיד קפטן ומעיל קצר שהגיע עד למתניו. יהודי זה גידל בחלקת קרקע הסמוכה לביתו פיגם (רודי) ונענע. צמחים אלה שימשו רפואה בדוקה לכל המחלות באותם ימים. זכור לטובה גם חכם שמואל המלמד עליו סיפרו כי נהג להטיל את מימיו בגיגית שעמדה בפינת החדר לעיני כל “קהל תלמידיו”.

חכם זמרו ניהל מלחמת שכנוע בקרב יהודי הורי התלמידים – מספרת הישישה מרים די ל. הוא היה נושא דרשות בבית הכנסת ומדבר בשבחו של החדר שלו. דרשותיו שנאמרו בחן ובטעם השפיעו על הורים רבים והם שלחו את בניהם לחדרו. הוא היה בעל תרבות, אומרת הישישה. היה בעל שיטה חדישה ונהג לקחת לפעמים את תלמידיו לטייל בשדות ניקופוריה.

רוב בני השכונה נמנו עם תלמידיו של חכם שמואל זמרו. עץ תות עמד סמוך לביתו שתחתיו, כך מספרים, היו יושבים ולומדים בימי הקיץ החמים. ואילו בחורף ישבו על גבי מחצלאות. אשתו הרבנית, מזל טוב שמה, שימשה עזר כנגדו. היא לימדה את התורה המעשית, דהיינו נטילת ידים ואמירת הברכות המקובלות. רוח חדשה עברה בחדר הזה משהחליטה הבת רבקה, חניכת בית הספר אולינה די רוטשילד, לפתוח גן ילדים עברי. היא היתה הגננת הספרדיה הראשונה בירושלים.

על מוצאה של משפחת זמרו שמעתי מפי בנו ד. ז. את הדברים הבאים:

“משפחתנו באה ארצה מספרד לפני ארבע מאות שנה. שמה לפנים בן זמרה. אבא עסק תחילה במלאכת הרפדוּת. משנתמלאו ראותיו אבק מזרנים ושמיכות פנה למלמדות. סבל רב סבל בימי מלחמת העולם הראשונה. חדרו עמד כמעט ריק בגלל המחסור הרב ואי יכולתם של ההורים לשלם שכר למוד עבור בניהם. הוא חלה ומת מיתת רעב ממש”.

סיפורים משעשעים על דרך הענישה המגוונת והמקורית של חכם זמרו שמעתי מפי תלמידיו לשעבר. הסיפורים קולחים ברוח סלחנית, ללא כל טינה. למשל נטל ילד, הלבישו מין כובע עשוי ניר צבעוני (קקולה בלע"ז) והעמידהו בפינה למען יהיה ללעג ולקלס בעיני חבריו יש שאיים עליו לסגרו בארון שורץ עכברים.

בימי הקיץ החמים ערגה נפשם של התלמידים לצאת לשדות. הזדמנות כזו נפלה בחלקם משנעדר רבם מהחדר עקב עיסוקים אחרים. אז היה החדר מתרוקן מתלמידיו. משחזר החכם אל ה“חדר” ומצאו ריק, נטל את השוט שהיה בדרך כלל תקוע באבנטו מאחורי גבו והלך לחפשם בשדות. הוא מצאם עסוקים בהתכת עופרת מפחים ריקים אשר מצאו בשדות כדי למכרה לאחר מכן בפרוטות לפחחים.

חכם זמרו נודע גם במעשי־ליצנות שלו. בימי שישי נהג לספר שער ראשם של תלמידיו במחיר מוזל. אחד מתלמידיו מספר כי "פעם כשעמד וסיפר ראשו של אחד הילדים, פנה לאשתו ואמר: דוּדוּ, מה דעתך, שמא נחתוך לו לנער את אזנו ונטילה לתוך החמין של שבת. הילד תפס את אזניו בכפות ידיו, אולם לא נבהל שכן ידע כי החכם חומד לו לצון.

כדוגמת תלמידי תלמוד תורה הסתובבו גם תלמידיו של חכם שמואל ביום האחרון של חנוכה, בחנוכת המזבח, ואספו מיראנדה, דהיינו אוכל לסעודה שערך החכם זמרו בביתו. איסוף האוכל מאת בעלות הבית מלווה היה בשיר “טיפות הגשם דקיקות” (לוב’יה מינודה לה קאלדירה בוראקאדה).

אחותי מספרת כי בחדרו של חכם שמואל זמרו למדו גם מספר בנות. הן הוחזקו שם עד שעות הערב המאוחרות. "עמדנו על יד החלון וצפינו בקוצר רוח לבני משפחותינו שיבואו ויוציאונו מן המיצר. אולם לא הורשינו ללכת הביתה עד אשר סיימנו לסרוג את הגרב שהיה בידינו (פינה קי איסקפו לה פונטה דיל ג’וראף). אצבעותינו היו מרקידות בזריזות את המחטים הקטנות שבידינו ועינינו הדומעות תלויות בחלון.

מתחרהו של חכם זמרו למשך תקופה קצרה היה המלמד חכם מרקאדו קוליראדו, דהיינו האדמוני, יהודי מיוצאי מניסטיר. מלמד זה נהג לקשור את חגורת תחתוניו לא במתניו, כדרך הבריות, אלא בחזהו, את מעשה קשירת החגורה עשה לעיני תלמידיו. הוא לא היה בעל תורה ומודרני כדוגמת חכם שמואל זמרו, אומרת הישישה מרים די ל.

* * *

משסיימו בני השכונה את חוק למודם בחדרו של חכם שמואל זמרו הלכו למלא את כרסם בתורה ובגפ“ת אצל מלמדיו המסורים הצנועים והאביונים. של התלמוד תורה של הספרדים. דרכים רבות הובילו לתלמוד תורה. היו שהלכו דרך שער יפו, מהם עלו בשביל שהתפתל בהר ציון, חלפו על פני ביה”ס המסיונרי “בישוף גובת” ומשם נכנסו לשער ציון. הכל נשאו ילקוטי בד על השכם, תפורים בידי אמותיהם ומנת האוכל לארוחת הצהרים. לאחר שסיימו לימודיהם בתלמוד תורה, הלכו לרכוש “השכלה מעשית” שיש עמה פרנסה לעתיד לבוא, בבתי הספר העבריים שהחלו צצים באותן שנים שלפני מלחמת העולם הראשונה ומוניטין יצאו להם בהכשרת תלמידים לתורה ולמלאכה.

ההליכה לתלמוד תורה דרך השביל המתפתל בהר ציון, אף כי היה בה משום קיצור דרך, כרוכה היתה ב“סכנות” ו“הרפתקאות”. שכנינו מהעבר השני, משפחת דג’אני, ה“דאהווידה” (הדאודים), מספרים אותם ילדים שהזקינו היום, לא קידמונו בסבר פנים יפות ולא נהגו בנו מנהג אורחים. מסתבר שבני משפחת דג’אני שכחו את ההבטחה שהבטיחו אבותיהם לסיר משה מונטיפיורי, לפקוח עין על בני ימין משה לבל יאונה להם כל רע. פעמים רבות שבו בני השכונות “שמאעה” ו“ג’ודת אל עונב” לבתיהם בערב ודמעות בעיניהם. בני דג’אני חטפו מעל ראשיהם את כובעיהם, הכּסכטים, וה“טאקאיקאס”, ואילצום לשוב הביתה בגילוי ראש, ללא שכינה.

“עולים היינו להר ציון – מספר א. ט. – כשאנו אוחזים זה ביד זה, כפות ידיהם של הגדולים אוחזות בכפות ידיהם של הקטנים. יום הראשון בשבוע היה יום מועד לפורענות. ביום השבת נהגו בני דג’אני לחפור בורות, שוחות וגומות, בדרכנו, וכדי להסוותם כיסום בעשב או בקש. משעברנו לתומנו מעדו רגלינו הקטנות ונפלנו, לעיני הדג’אנים הקטנים השמחים לאדנו”. הם היו ידועים כמומחים בזריקת אבנים, מעולם לא החטיאו. “פעם רצו בני ימין משה ללמד ’בני דוד’ אלה לקח” סיפר גיסי המנוח מ. ח. ג’יניאו, בן השכונה. “מה עשינו? ישבנו וטכסנו עצה כיצד להנחית עליהם מכה שלא במהרה תשכח. משלמדנו באחד הימים על מלחמת יהושע באנשי העי, החלטנו לאמץ תכנית זו כלפי הדג’אנים. נערכנו בשתי קבוצות. קבוצה אחת הסתתרה בבנין עזוב, (התנור), שעמד בין שני הרובעים, וקבוצה שניה התקדמה לקראת ילדי נבי דאוד שהתבצרו בהר ציון. קבוצה זו חסמה את הדרך של בני דג’אני לעבר הר ציון ורדפה אחריהם עד לשערי ימין משה. משעברו בני דג’אני את ’התנור’ יצאה הקבוצה השניה ממחבואה והחלה תוקפת אותה מאחור. וכך היכו ילדי ימין משה את ילדי נבי דאוד שוק על ירך”.

שביתת הנשק לא ארכה זמן רב. “מלחמות קטנות” כגון יידוי אבנים שפגעו בסלי ירקות, תיבות ביצים, כדי חלב ושאר דברים – היו כמעט מעשים של יום יום. המלחמות הללו הטרידו את המשטרה התורכית אשר נסתייעה לעתים קרובות גם בהוריהם של שני הצדדים כדי להשכין שלום.

ההליכה לבתי הספר אשר במעלה רחוב יפו ובשכונות הסמוכות היתה נעימה. היא לא דמתה להליכה לתלמוד תורה. נסתייענו ב“עגלות” ו“קרות” (עגלות ארוכות להעברת משאות), יושבים או תלויים מאחוריהן, וכך הגענו עד מעלה הרחוב. נסיעת חינם חסכה לנו את המטליקים שקיבלנו מהורינו לשם נסיעה בעגלה, ביחוד בימות הגשמים. היו שקינאו באלה הזוכים ב“נסיעות חינם” אלה והסיתו את בעלי העגלות לגרשם בשוטיהם. הסתה לא הועילה, ותלמידי העיר העתיקה וימין משה הזריזים זכו בנסיעות חינם (טרמפ בלע"ז).

בשבתות נתכנסו בבית הכנסת לאמירת תהילים כל ילדי ימין משה, הן אלה שלמדו בתלמוד תורה והן אלה שלמדו בבתי הספר העבריים. היו שהטמינו בחיקם בצים קשות “תשורת שבת” לחכמים, ובמיוחד לחכם דויג’ון פיזנטי, המלמד החביב. תחילה היו מנשקים את ידו ולאחר מכן שלפו מכיסם ביצה והגישוה לחכם. עסקנים “רודפי צדקה וחסד” ובראשם יהודה בדאהב, בנו של חכם יצחק בדאהב היו מכנסים את הילדים בבית הכנסת ומחלקים להם זרעונים, בוטנים, תאנים, ממתקים וכיוצא באלה.

קולם של ילדים בשעת אמירת תהילים בשבתות היה מעין שיקוי ומרפא לסבתות, לאמהות ולאבות אשר ישבו באותו זמן והאזינו להם בבתיהם או ברחוב בימות הקיץ.


 

רבנים, חסידים, בעלי בתים    🔗

מספר הרבנים שהתגוררו בשכונה גדול היה ממספר הסוחרים. אלה ואלה הטביעו את חותמם עליה. חלק מהרבנים נטש אמנם את השכונה ועבר לשכונות אחרות, אך מסופקני אם נמצא רב שלא התגורר תקופה מסויימת במונטיפיורי. גם משפחתי תרמה את חלקה לשכונה ושלוש שושלות רבנים התגוררו בה. אבא ז“ל התגורר בשכונה, סבי הרב גבריאל שבתי יהושע וכן אחיו חזקיה שבתי יהושע. מבין כל הרבנים שניים התבלטו במיוחד והם הם שסימלו את רוחה של מונטיפיורי: הרב בן ציון קואינקה והרב יצחק בדאהב. אשת הרב קואינקה היתה אחות דודי משה קואינקה בעל תעשיית היין. היא היתה דמות עליזה אוהבת חיים וחביבה על הכל. ספריתו של הרב בן ציון קואינקה היתה עשירה ביותר וכללה ספרי קודש וחול כאחד. הוא נהג לשבת וללמוד עד לאחר חצות כשעל ידו ה”איספרטרו“, הקטן, כלי־פח ובו פתילה וכוהל עליו הכין לעצמו ספלי קפה. הרב קואינקה היה בין השאר עורך הקובץ התורני “המאסף”. אחד הסמינריסטים באותם ימים מספר כי בספרייתו של הרב ביקרו צעירים “משכילים”, תלמידי הסמינרים (הוא עצמו שימש מורה לתלמוד בבית המדרש לרבנים מיסודה של חברת “עזרה”) ועיינו בספרי הוצאת “אחיאסף”, “תושיה”, בספר תולדות ישראל לגרץ וחוברות “השלח”. הללו עמדו בספרייתו סמוכים לספרי הש”ס. סמינריסטים אלו הוקירו והעריכו את הרב בשל רוחו הליברלית.

בשבתות נוהג היה הרב בן ציון קואינקה לטייל בשדות ניקופוריה שמחוץ לשכונה כדי ליהנות מזיו הטבע. אליו נלוו רבנים אחרים ועמהם פמליה של פשוטי עם, אשר שימשו אותם וכאילו שמרו עליהם מפני פרחחים שלפעמים לא נהגו בהם כבוד. פשוטי עם אלה ראו זכות לעצמם לשמש תלמידי חכמים ואגב אזניהם שומעות חידושים בדברי תורה. הם גם ידעו לגמול לרבנים על חסדם ומספרים היו באזניהם “מענייני דיומא” וכן דברי מהתלות ומעשים שהיו ולא היו.

שכונת מונטיפיורי מוקפת היתה שכונות נוצריות שדייריהן התגוררו בבתים מרווחים נטועים בתוך גנים. שמואל שריזלי, אחד מבדחניה של השכונה, נהג אף הוא ללוות את הרב קאינקה בטיולים אלה של שבת אחרי־הצהרים. באחת השבתות הגיעו שניהם עד לקרבת השכונה הגרמנית. לפתע יצאו לקראתם שני כלבים שפתחו נגדם בנביחות. הרב לא נתן דעתו עליהם ואף הרגיע את מלווהו לבל יבהל כי הרי כתוב מפורש בתורה: “ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו”. מלווהו פנה אליו והשיב לו: “סיניור חכם, כאן לא די בפסוקים מן התורה, אלא יש להרים אבן ולידות בכלבים אלו. פסוקים ואבנים. (פסוקים אי פידראס) הם יושיעונו”.

יוצא דופן משאר רבני ירושלים היה הרב יצחק ב“ר מיכאל ב”ר רפאל בדאהב. הרב בדאהב הוציא ממון רב על רכישת ספרים ישנים ויקרי ערך, כתבי יד וכיוצא באלה. הוא חי בשל כך בצמצום ובצניעות והיה “נאמן באיסורין וביסורין”. חידושים שנתחדשו לו ואשר גילה בכתבי־היד העתיקים הדפיס בשורה של חוברות, “פרדסים” וכו' שהוציאם לאור בעצם ידו ואף אלה עלו לו הון עתק.

על מניעיו לאסוף כתבי יד עתיקים ולפרסמם ברבים מצאתי כתוב באחד הקונטרסים:

“בימים אלו רבו כמו רבו בנייני ירושלים בבניינים מפוארים. ואני מששתי בכיסי ואראה כי אין בכחי ויכלתי לבנות בנין אפילו בית קטנה אף כי גדולה מכל שכן בנין מפואר, ולכן תרתי בלבי להסתופף בצל החכמה ולבנות בית מפואר מכל כתבי יד שיש בישיבתי ולאט לאט אוציאן לאורה כפי יכלתי”. ובקונטרס אחר הוא אומר: “יצא יצאתי מבטן אמי או בלילה או ביום לא מצאתי כתוב מפורש ביום ד' פרשת ויצא ד' כסלו תר”ך.

בשנת תרנ“ט התחיל עוסק במסחר ספרי “בעלי בתים, סדורים משניות וזוהרים” שהביא מהעיר ליוורנו, ואף פתח חנות ספרים למטרה זו. אולם “ההצלחה פנתה אלי עורף ובעלי חובות כתרוני ומנוחה הדריכונו”. על עצמו הוא מעיד כי היה “חלש המזג, רפה גו, איש מכאובות וידוע חולי ואין בכחי לעשות מאומה גם לעצמי” ושכב “שבע פעמים ועוד בדמשק ערש בביה”ח משגב לדך”.

הרב יצחק בדאהב היה גם עסקן ציבור, אך בהיקף צנוע. הקים חברה של שומרי מצוה והלביש יתומים מבני עניים ההוגים בתורה. הוא הודה כי לא היתה באפשרותו לצאת לשליחויות מטעם העדה לחו"ל וכן לא יכול היה לעשות שום מסחר מקנה וקנין.

הוא גר בקרבת הקמרון הקטן שמתחת לבית הכנסת. בסוף ימיו היה סמוך על שולחן בנו יהודה בדאהב, בעל חנות המכולת שעמדה מול בית הכנסת.

בתו מספרת כי אביה אף שלמד דיני שחיטה וקיבל “סמיכה” לא עסק במקצוע זה. פעם מצאתי בתוך התבות (הקאשאס) – מוסיפה הבת ואומרת – חלפי שחיטה גדולים. מששאלתי את אבי לפשר הדבר – אמר לי – בתי אף כי הוסמכתי לשחיטה לא שחטתי מעולם, שכן נתייראתי תמיד שמא חוטא אני בנטלי את נשמת הבהמה. אף בבית הדין לא ישב כי חשש פן יעוות משפט. הרב בדאהב לא קנה מעולם חלב מהחלבן הערבי ח’ליל נמאר שהטיל את מוראו על תושבי השכונה בימיה של תורכיה.

בין רבני השכונה ודייניה נמצאו גם שוחטים שהיו ברובם מבני משפחת מיוחס. העיסוק בשחיטה היה בבחינת חזקה למשפחה הן בשכונת ימין משה והן בשאר שכונותיה של ירושלים. היו רבנים שאף כי הוסמכו לשחיטה, משבאו לשחוט נטשו את החלף והסתלקו מבית המטבחיים. היו שהתעלפו בשעת מעשה. והיתה עובדה באבי אשר משבא לשחוט בפעם הראשונה, התעלף והוציאוהו מבית המטבחיים כל עוד רוחו בו.

בשכונה התגוררו גם רבנים פשוטי־עם, יראי שמים אשר עיקר עיסוקם מתן דרשות על פרשת השבוע לפני קהל מתפללים בבתי כנסת בשבתות וקריאה מתוך ספר המעשיות “מעם לועז”. לסיפורים אלה היטו אוזן במיוחד הנשים בעזרה.

הרב אברהם מרקאדו רומאנו עלה לארץ בשנת 1913 עם בתו הצעירה שמחה. מהיותו בושנאק לקח לו דירה על יד יוסף לוי הספר, איש בוסניה אף הוא, ובכך הצטרף לבושנאקים הרבים שהתגוררו בשכונה. הרב מרקאדו רומאנו היה בעל עבר במולדתו ועלה לארץ לאחר שהגיע לגיל פנסיה אשר קיבל מממשלת אוסטריה, כשביקר פרנץ יוסף בסארייבו הציגו הקאדי לפניו כבא־כוח הקהילה היהודית בעיר והקיסר העניק לו סיכה של זהב. את הסיכה נתן לחתן בתו אלברט מזרחי כמתנת ארוסין (בזה מאנו). זו היתה סיכה משובצת במרגלית שלאחר מכן נגנבה ונרתיקה בלבד נותר בידי הבת. גם בימי מלחמת העולם הראשונה המשיך וקיבל את קצבתו אלא שזו הגיעה אליו לאחר גלגולים רבים ולא הספיקה למחייתו.

שמונה בנים היו לו, שבעה מהם נשארו בבוסניה. הבת הצעירה עלתה עם הוריה לארץ. וכשעמדה לעלות לירושלים – מספרת הבת – אמרו קרוביה “איסטאס לוקה” כלומר נטרפה דעתך.

על הרב אברהם רומאנו מספרים כי הוא ידע על פה את ההושענות שנוהגים לאמור אותן בתפילות חול המועד סוכות. הושענות אלו אנו הקטנים התקשינו בקריאתן.

הרב אליהו בן חיים, ששב משליחותו כחזן לימים הנוראים בקהילת סארייבו – מספר בירחון “במערכה”, שנה עשירית, מרחשון תשל"א חוברת מס' 116 – כי בשבת לאחר שבת תשובה פגש את נכדו של הרב של בוסניה שעלה לירושלים ונקבר בהר הזיתים. בנו שימש רב בסארייבו. שלשת הנכדים הראו לו את ספריו של הסבא. שלשתם נשואים לנשים נכריות.

בין החסידים בשכונה מזכירים את חכם שמואל קורקוס. מספרים עליו כי סמוך למותו ביקש כי יגררו את מיטתו על מדרגות השכונה. א. ט. מספר: ילד הייתי ונזדמנתי להלוויתו. נושאי המיטה קיימו את צוואת הנפטר. חרדה אחזתני כל אימת שראשו נחבט באבני המדרגות.

אף יעקב מראש, אביהם של הסוחרים בכור יעקב ויוסף מראש ציווה כי יגררו את מיטתו מספר צעדים על פני חוצותיה של השכונה.

* * *

בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה התישבו במונטפיורי מספר משפחות סלוניקאיות. רוח סלוניקאית עליזה שכנה במשפחות אלו. נשי סלוניקי נשאו בגאווה את ה“קופיה”, כיסוי ראש אשר סימלה את עיר מוצאן.

מספרים על טיו יוסף הסלוניקאי, ישיש מופלג אשר בילה מרבית חייו ב“מרינה”, היינו עסק בספנות, כי משהגיעה שעתו למות ציווה על בני ביתו להביא מנגנים להלוויתו (רואנדו מי ב’ה מוריר קי מי ייב’ין קון טניידוריס). מששאלוהו מה לשמחה זו עושה? ענה אף הוא בשאלה: ומשום מה צריכים אתם להספידני, והרי צער ועצבות לא ידעתי בימי חלדי. משנפטר לא ידעו החכמים כיצד לקיים את צואתו. מה עשו? הזמינו מנגנים, אך הם נתבקשו לנגן את הפרק בתהילים “על נהרות בבל” בניגון שנהוג ביום תשעה באב. בכך יצאו החכמים ידי חובתם וצוואתו קוימה.

אומרים כי בחדר השינה עיצב משה מונטיפיורי מעל למיטתו לוחית עם כתובת: “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני”. ובקיר המזרחי של כל בית בימין משה, רשום היה הפסוק “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני”. אותיותיו של פסוק זה היו צבועות בצבע שחור ונתונות בתוך מסגרת. כן רשומות היו על הקיר שתי הברכות “ברוך אתה בבואך” ו“ברוך אתה בצאתך”. בבתיהם של האשכנזים היתה תלויה תמונה המראה את יהודי בבל יושבים על נהרותיה ומבכים את ציון.

עוני ומחסור היה מנת חלקם של כמה רבנים וחסידים בשכונה אלא שהסתירו עניים. מספרים על אחד מרבני השכונה אשר היה מסתגר באחת מישיבותיה של ירושלים מיום הראשון בבוקר ועד ערב שבת. פעם, משלא נמצא לאשתו מה לבשל לשבת קמה והדליקה את ה“קראיה”, העששית, נטלה ממטבחה שני סירים, הניחה אותם הפוכים על השולחן, כיסתה אותם במפה צחורה וזאת כדי להראות כי הניחה “לחם משנה”. והיה במעשה זה כדי להטעות את שכנותיה אשר היו סבורות כי לא חסר לרבנית דבר והשולחן, שולחן השבת, ערוך כהלכתו.

בערב שבת עברו בבתים שליחי התמחוי שבראשו עמד חיים קאסוטו ואספו מזון בשביל עניי השכונה. כמה מבניהן של משפחות אלו אשר נהגו לקבל “תמחוי” בערבי שבתות נמנים כיום על המשפחות העשירות בירושלים.


 

בורות המים בשכונה    🔗

משנסתיימו ריקודי שמחת תורה והסוכות פורקו, גבאי השכונה דואגים לבעית המים, בעיה כאובה שצצה מדי שנה בשנה. בשבוע שלאחר החג עברו הגבאים בלוית פחחים ברחובות השכונה ועמדו על התיקונים שיש לבצע בצנורות המים ובמרזבים.

בכל רחוב מרחובותיה של השכונה נמצאו בורות. הבורות נקראו בשמותיהם של בעלי הבתים שהתגוררו בקרבתם. הבור שעמד סמוך לבית הכנסת נקרא בשם “בור בית הכנסת” (איל פוזו דיל קאל). בסמטא שנקראה הסמטא של ג’ארנא (לה קאליז’ה די ג’ארנא) עמד הבור של ג’ארנא. ג’ארנא פרושו שכננו. זה היה כינויו של יצחק מזרחי. אומרים, שכן היה לו ליצחק מזרחי שהגיע ממצרים, ובימים הראשונים לשבתו בימין משה לא ידע את שמו של יצחק מזרחי והיה קורא לו בשם “ג’ארנא " בלשון רבים, דהיינו שכננו. סמטא זאת נקראת היום בפי תושביה החדשים של השכונה בשם “רחוב הטחנה”. היו בורות שזכו לשמות תואר, כגון הבור של עצור הנגר” (איל פוזו די עצור איל דורייל), הבור הגדול (איל פוזו גרנדי) וכו'. בדרך זאת הכירו תושבי השכונה את כל הבורות שבה. משהוזכר שמו של בור מסויים היו צועדות לעברו בנות ואמהות ודליים בידיהן, מצפות לידו בסבלנות עד שמגיע תורן לשאוב ממנו מים. בחורף כמעט שלא נזקקו לבורות. אולם כדי שלא לתת לבורות לעלות על גדותיהם הלכו הנשים, בימי שמש נוחים, ושאבו מן המים.

אולם משפסקו הגשמים, לאחר חג הפסח, החל משטר צנע של מים. גבאי השכונה התקינו פתקי קרטון מרובעים ועגולים שעליהם הטביעו את חותמת הוועד של השכונה. מספרים על הגבאי משה קאסוטו החיט שהיה יושב בערב בביתו ו“גוזר” כדרך החייטים או הפתקים של המים. הפתקים נמסרו לידיהם של שמשי בית הכנסת או לחבר הועד לשם מכירתם לתושבים. נציג הועד היה נוכח במקום בשעות שהבור היה פתוח ונוטל את הפתקים מידי התושבים. המטבעות (המטליקים) שהיו מתקבצים נועדו לתיקון הצנורות והמרובים בשנה הבאה. הפתקים נמכרו לפי מכסת הנפשות בכל משפחה. לא כל הבורות היו נפתחים בבת אחת. תחילה פתחו בור מסוים ומשכלו המים בו הופנו הנשים לבור אחר הסמוך לקודמו. לפעמים נאלצו הנשים לשאת את פחי המים מרחק רב מבתיהן. כשראו הגברים את סבלות נשותיהם נרתמו אף הם לעזרה. אחד מבניו של השמש יוסף פרץ היה אף הוא בין הנחלצים לעזרה. לאחרונה, כשבקרתיו בחנותו המפוארת שברחוב יפו שמעתיו אומר לחברו בן השכונה: “זוכר אתה את “הקוטיס” (קופסות פח) שהייתי נושא על כתפי, כשהן מלאות מים, ועולה עמהן בעלייה של מונטיפיורי (אסוב’ייה לה טלעה)? עייף ויגע הייתי מגיע הביתה”.

משלא הספיקה מנת המים ששאבו נוטלות היו מהבורות הנשים פח ודלי והולכות לבור נשכח שעמד בקצה השכונה, בשטח הפקר, סמוך לבריכה. כופפו גופן, הורידו את הדלי לתוך הבור וטלטלוהו שעה ארוכה בחללו בתקווה לדלות כמה טיפות בין חריציו. לאחר יגיעה מרובה, ובעוד אגלי זיעה נוטפים מעל פניהן, הצליח חפצן בידן והדלי נתמלא מים מהולים בחול. בבואן הביתה נטלו מים דלוחים אלה ושפכום לתוך גיגיות כדי שישקע החול. מים אלה שימשו לשטיפת הרצפה ולצרכים אחרים.

בימי שישי, בעוד עקרות הבית טרודות בהכנות לשבת במנת מים זעומה ביותר התחילו שואבי המים הערביים יורדים מהר־ציון או מגיעים מכפר השלוח. אלה היו אנשים חסונים, יחפי־רגל, כסות דקה לעורם שהגיעה עד ברכיהם. הם נשאו על גבם שניים או שלושה נאדות עור שחורים שדמו לשתי עזים כפותות ברגליהן ובתוכם מים זכים ומתוקים שאובים “מעין אל לוזה” שבכפר השלוח. שואבי המים סבבו והלכו ברחובותיה של השכונה וקראו “אסאקה” או “אוואה יו”. המים הללו היו מתוקים ביותר וכוּנו בפי הנשים מים מתוקים כשקדים. המים נשפכו מתוך הנאדות ישר לתוך כדי החרס הגדולים (טינאג’אס) שעמדו בפינות המטבח. הן הערבי מוכר המים הן האשה נזהרו לבל תשפך טפה החוצה. אף כי המים היו מתוקים ומובאים ממעין שהיה מפורסם, דאגו בכל זאת לסננם דרך “מסנן” העשוי בד לבן. שואבי המים קיבלו את שכרם, קיפלו את הנאדות ומהרו להביא משא שני או שלישי. שואבי המים הללו היו חביבים על ילדי השכונה, ואחד ממשחקיהם היה “משחק האסקה” – דהיינו משחק שואב המים. נוטלים הם את האח הקטן על גבם, מסובבים עמו בבית וקוראים “מי רוצה מים”? מי רוצה מים? משנאות אחד מבני הבית לקבל את נאד המים היה הילד מטה את גבו הצדה וכלפי מטה ו“זורק” את נאד המים לחיק האם או האב. נמצאו משפחות, הן בקרב האשכנזים הן בקרב הספרדים, שלא ניצלו, מחמת עניות, את כל מנת המים שלהן ומכרו את הפתק לשכניהן בתוספת מחיר.

החסכון במים היה בבחינת גזירה מן השמים ועקרות הבית עשו כל שביכלתן כדי שלא תלך לאיבוד אפילו טיפת מים אחת.

במטבח עמד כלי חרס גדול שהמים שבו שימשו לשתיה ולבישול בלבד. עוד שני כדי חרס גדולים עמדו בחצר והמים שבהם היו מיועדים לנטילת ידים ולרחיצה. באחד הכדים האלה מצוי היה אפר פחמים שהוצא מהכיריים. רצה אדם ליטול ידיו או לרחוץ פניו שאב מקצת מים מהכד הראשון ולאחר שהשתטף בהם שפך אותם אל תוך הכד השני. מים אלה שמוהלו באפר נקראו “לישיה”, ולאחר סינונם שימשו לכביסה. זקנות מספרות כי הכבסים יצאו צחים וטהורים, עולים בלובנם על הכבסים שבימינו. מי הכביסה לא נשפכו אלא שימשו לשטיפת הרצפות שהיו עשויות בלטות בלתי מהוקצעות לבנות־אדמדמות. מי הכביסה מירקו את הרצפה עד היות לה ברק. על נקיון הרצפה וברקה היתה גאוותן של כל עקרות הבית, ספרדיות ואשכנזיות כאחד. הרצפה שלנו דמתה לראי – מספרת זקנה אחת – ופנינו נשקפו בה.

שואבי המים מצאו להם עוד דרך להבאתם אל קוניהם. אלה היו בעיקר בעלי חמורים. הללו הטעינו על חמוריהם הקטנים והרזים ארבעה פחים, שניים מעברו האחד של החמור ושניים מעברו השני. החמורים היו עולים לאטם במדרגות השכונה. מחמת הטלטול היו טיפות מים נשפכות על רגליהם ועיני בעליהם רואות וכלות.

הפחים עצמם הובאו מבאקו כשהם מלאים נפט רוסי, שכן רוסיה היא אשר סיפקה לנו באותם ימים רחוקים את הנפט לשימושנו.

שואבי מים אלה היו שונים מחבריהם נושאי הנאדות, התגרנים. בעלי החמורים מגעם עם תושבי השכונה היו הדוקים. שמרו אמונים לעקרות הבית בימי מחסור במים, וימים אלה היו רבים, במיוחד דאגו כי בימי שישי יימצאו מים ללקוחותיהם די צרכם. הם הביאו מים ממרחקים, מהבורות שבקרבת מסגד עומר שבמורד רחוב הבטרק.

לאחר עונת הגשמים סובבו בשכונה גבאי שני הרובעים כדי לבדוק מהי כמות המים שנאגרה בבורות. המדידה נעשתה בעזרת חבל ומשקולת מקצהו. לפי תוצאה המדידה נקבעו סדר חלוקתם של המים עד לעונת הגשמים הבאה.

כלו המים מהבורות הזמינו הגבאים אדם שיירד אל תוכם כדי לנקותם. הלה צלל פנימה כשבידו מטאטא ודלי ומברשת וקירצף וגירד את החצץ והאבנים ושאר משקעים שנגרפו לתוך הבורות יחד עם המים בזרימתם דרך הגגות לתוך הצנורות והמרזבים.


 

בית המרקחת של השכונה    🔗

תושבי השכונה על שני חלקיה, מאה ושלושים בתי־אב ומעלה, נהגו לפנות אל הרוקח שבמקום בטרם יזדקקו לרופא. אולם לפני כן ניסו את תרופותיהן של שכנות טובות, או שעו לעצותיהן ליטול תרופה פלונית אלמונית אשר שמה נודע לתהילה בכל מקרה פגע ומחלה. ליצני השכונה היו אומרים שאם מישהו יחוש, חס וחלילה, ברע, כגון התקף בטן או כאב ראש, כל השכונה כולה תחלה עמו. כי ימעד אדם ונקעה עצם רגלו הוא נשלח מיד אל מרת רחל די מיוחס, תושבת השכונה, וזו החזירה את העצם למקומה בהינף אחד או במסאג' אחד או שניים (אונו או דוס פריגאדוס). לכאב גרון היתה תרופה בדוקה – מריחה בידי הרוקח גבריאל..

שמו של גבריאל הרוקח נישא לשבח ולתהילה בפיהם של כל תושבי השכונה ספרדים ואשכנזים כאחד בּאשר שלוב היה בחייה של השכונה יגונותיה וששונה. הוא הכיר את כל תושביה והיה חביב ורצוי על כל אחד ואחד. גבריאל גבריאלוביץ היה גבר יפה תואר. קומתו זקופה, פניו אדומים. בית המרקחת שלו עמד סמוך לכניסה לשכונה. מדרגות עגולות הובילו אליו שהיו עולים ויורדים בהן הבריות כשאבו לבקש מזור ומרפא למחלותיהם ולמחושיהם. ברבות הימים נהרס בית המרקחת ולא נותרו אלא המדרגות זכר עגום לשנים עברו.

גבריאל הרוקח לא נבדל במאומה מאותה חברת רוקחים “אפותיקרים” – אשכנזים שבימי חול שימשו את ציבור החולים כשהם לבושים בגדים ארופיים, ואילו בשבתות לבשו את ה“קפוטה” וחבשו שטריימל כשאר כל היהודים החרדים.

הם נהגו להילוות אל הרופאים מזראקי, אבושדיד ועוד, בביקוריהם אצל החולים ומשעמד הרופא על טיב המחלה היה “מעביר” את החולה לטיפולו של גבריאל. בשער בית המרקחת של גבריאל תלויה היתה טבעת ברזל שאליה נהג לקשור ד"ר אבושדיד את רסן הפרדה שלו.

ביו, רבי אריה לייב גבריאלוביץ, היה רוקח “מדופלם”, ובית המרקחת שלו עמד ברחוב היהודים. נכדו דן גבריאלי, סיפר לי כי סבו היה ידוע כאחד הרוקחים המוכשרים ביותר באותם ימים והיה חביב ומקובל גם על משפחות מוסלמיות נכבדות בירושלים. משהחלה הממשלה התורכית לדקדק בתעודות “ציידו” אותו כמה מראשי המשפחות המוסלמיות ב“מכתבי המלצה” חמים ויחד עמהם שם פניו לקושטא. משראו פקידי משרד הבריאות את התעודות שנתנו בידו ראשי המשפחות המוסלמיות בירושלים, מיד עמדו והכתירו אותו ב“כתר רוקחות”. משחזר הכניס תחת “חסותו” כמה רוקחים שלא נמנו על הרוקחים המדופלמים. בדרך זו הוסמכו שני בניו, גבריאל ובנימין לעסוק במקצוע וזכו בתואר זה.

הרוקח גבריאל סיפק הן את צרכיהם של בני ימין משה והן את צרכיהם של חולים ערבים שהתגוררו בשכונות הסמוכות. הוא גם הושיט עזרה לפלחים ולפלחות מכפרי ירושלים שהשכימו לפתחו. חולים אלה לא שכחו כמובן את טיפולו המסור והעניקו לו בתנובת אדמתם, פירות, ירקות, ביצים עופות.

באותם ימים העריכו החולים את כשרונותיו של הרוקח על פי יכולתו “לפענח” את פתק הרופא. אם ידע לפענחו ככתבו וכלשונו סימן כי רוקח מוכשר הוא, ומיד עלה ערכו בעיניהם ובטחו בו.

גבריאל הרוקח היה אחת הדמויות הבולטות והחביבות ביותר בשכונה על שני רובעיה. ברובע הספרדי נקרא על שמו “איל איספסיירו גבריאל”, ואילו ברובע האשכנזי קראו לו “האפוטיקר גבריאלוביץ”. הוא ובית המרקחת שלו שרתו את תושבי השכונה כשלוש עשרה שנה בערך. ביחוד הגדיל לעשות במשך שנות מלחמת העולם הראשונה כשמחלות ממחלות שונות פקדו רבים מתושבי השכונה ואף הפילו בה חללים רבים. מספרים עליו כי מעולם לא הפקיר חולה. לפעמים קם בחצות הלילה להושיט עזרה, לפעמים אף ישן בביתו של החולה. בני משפחתו מספרים “בביתנו ידענו כולנו לדבר ספרדית, וזאת מתוך המגע שהיה לאבא עם תושבי הרובע הספרדי”.

הוא לא היה רוקח בלבד – אומר בנו ד. נ. תושב חיפה כיום. היו שהעדיפו את התרופות שהכין במו ידיו על התרופות שרשם הרופא. הוא והרופא ד"ר אברהם אבושדיד היו ידידים נאמנים וידו של אבי לא זזה מידו של הרופא. יחד ביקרו אצל החולים ויחד קבעו את הדיאגנוזה. עבודה משותפת זו בין הרופא לרוקח העשירה את ידיעותיו של הרוקח. משנתפרסם שמו באו גם ערבים מהכפרים הסמוכים לשאול בעצתו. ערבים אמידים מתושבי השכונה הערבית בקעה רחשו לו אימון וביקרוהו תכופות. בראשית שנת 1915 כשקורבנות המלחמה הלכו ורבו היו שליחי הרשות התורכית מבקרים בבית המרקחת ומחרימים תרופות.

בתו של הרוקח מספרת אף היא דברים נרגשים על אביה הרוקח כפי שהם זכורים לה מימי ילדותה. הוא לא היה מרפא חולים בלבד – אומרת הבת – הוא אף הושיט עזרה ליהודים הנתונים במצוקה. בימי מלחמת העולם הראשונה רעבו רבים ללחם והוא, הרוקח, היה פורס מלחמו לעניים.

בשעות הבוקר, לאחר שעמד בתפילה, ניצב ליד החלון וחילק פרוסות לחם לילדים קטנים שהצטופפו ליד ביתו. כפעם בפעם אוספים היינו כספים בין גבירי השכונה כדי לחלקם לספרדים ולאשכנזים ללא כל הפליה.

עד גיל תשע למדה בחדרה אצל מורה, מאיסטרה, ספרדיה. כמוה עשו עוד מספר בנות אשכנזיות. הילדים האשכנזים אומרת היא, לא נהגו להשתובב. הם עסקו בעיקר באיסוף בולים. הבנות היו שובבות ביותר. עשינו כל מעשי קונדס, והיינו “הגברים בשכונה”. לא כן הבנות הספרדיות שברובע הספרדי הן היו שקטות יותר. הלכנו לחדרים ספרדיים מאחר שאסרו עלינו לבקר בחדרים שבהם למדו בנים. ואילו בחדרים הספרדים היה קיים מעין “חינוך מעורב” לפי מושגי אותם ימים.


 

מלחמת העולם הראשונה    🔗

מורואותיה ותלאותיה של מלחמה זו נטלו מירושלים, כשם שנטלה משאר ערי הארץ את חיי השלוה, השקט, שמחת החיים וסדרי הפרנסה של תושביה. חיי משפחה יציבים, מנהגים מסודרים והרגלי חיים קבועים – מנת חלקם מאז מחצית השניה של המאה התשע עשרה, בקיעים וסדקים נראו בהם. תושבים שהיו אמונים על שובע באו עד לפת לחמם.

שמו של הצבא התורכי נודע לשמצה. ובשנות המלחמה על אחת כמה וכמה. שחיתות, משוא־פנים היו דבר־יום־בּיומו. אין פלא איפוא כי צעירי השכונה וכמוהם בני שאר שכונותיה של ירושלים השתמטו מחובת הגיוס, מהם בעזרת כופר נפש, מהם בהסתתרם מעיניהם הבולשות של “הקאנון ג’אוויש”, הלא הוא המ. צ. שהתהלך בחוצותיה של ירושלים ובשכונותיה ועל צווארו תלויה לו לוחית נחושת. ה“עריקים” מצאו להם מקלט במושבות יהודה שאליהן הלכו ברגל וכן במרתפים ובעליות הבתים. גם בית הכנסת ועזרת הנשים שבו שימשו מקום סתר אליהם לא הגיע יד הנוגש.

אף אל פי כן הלכו ורבו הגברים שנלקחו לצבא. קמעה קמעה נתרוקנו חצרותיה של ירושלים. אחד מבני ירושלים מספר כי "את הקידוש של ליל שבת ערכתי אני באותם ימים על פת לחם בלבד במקום יין. בן שמונה הייתי. אימותינו הלכו לעבוד בבתי זרים ועסקו במלאכות שקודם לכן לא נגעה ידן בהן, וזאת כדי להביא טרף לבתיהן. שכרן היומי היה בישליק אחד או “רבע מג’ידי”, בצירוף שיריים של אוכל שהעניקו להן מיטיביהן ואנשי חסדן.

אין לך משפחה ממשפחות הותיקות של ירושלים שאין בפיה סיפורי תלאות על אותה תקופה. תינוקות של בית רבן ניזונו בקומץ תאנים ופת־דורה. מזי־רעב יושבים היו כותבים חיבורים על משה מהלל (או מהרלל), בנה יחידה של בוליסה וידה, טבחית בבית החולים רוטשילד, אשר נתלה בשער יפו בעוון עריקות. הוא נתפס כשבא לבקר, באישון לילה, את ארוסתו שהתגוררה בימין משה. הם בילו שעות רבות בשיחה, היא עומדת החלון והוא ניצב על בהונות רגליו בחוץ. הוא נמנע מלהכנס הביתה פן יגלהו “המוסר” אשר עינו היתה פקוחה על כל הנעשה בפנים השכונה.

* * *

רבני השכונה סבלם רב היה מנשוא. אחד הרבנים הגדולים בעל ספרייה גדולה, משכן חלק מספריו וביניהם “כרכי תולדות עם ישראל” לגרץ כדי לכלכל את נפשו ונפשות בני ביתו. בתו האצילה היתה סובבת ברחובות, מחטטת באשפות ואוכלת מכל הבא ליד, במיוחד קליפות תפוחי זהב. מספרים כי פעם מצא בנו של הרב קופסת בשר בלתי כשר ואכלו בסתר. אנשים שתפסוהו בקלקלתו באו וסיפרו את המעשה לאביו. ענה הרב ואמר: אם מחמת רעב עשה מעשהו יסולח לו. א. ז. בן השכונה מספר: שלושה אחים היו לי ושלושתם מתו מיתת רעב.

רבנים אלה שפרנסתם היתה בלאו הכי בדוחק ובצמצום גבר סבלם בימי מלחמת העולם הראשונה. סוחרים שפרנסתם היתה מצויה חרף מצוקת העתים הזמינום ל“למודים” ו“אזכרות” מדומים כדי לתת להם הזדמנות לטעום “דבר שיחזיק את הלב” (אונה קוזה די ביבוס).

השלטונות התורכיים נהגו להוביל את המגויסים לתחנת הרכבת בירושלים בלווית תזמורת צבאית. פרידה זו מן החיילים היתה נערכת בדרך כלל ביום ששי אחרי הצהרים לאחר התפילה במסגד “אל אקצה”. המגויסים היו מסתדרים בתחנה ומתכוננים לעלות לרכבת, ואז היתה התזמורת התורכית פותחת במנגינותיה. הדיהן של מנגינות אלו היו מגיעים לאזניהן של נשי ימין משה שבאותה שעה עמדו והתקינו את עששיות השמן (הקראיות) לליל שבת. אחת המנגינות הללו דומה היתה דמיון רב לרומנסה ידועה ביותר שתחילתה במלים: ארבוליס יוראן פור לוב’יה אי מונטאנייאס פור אייריס. אנסי יוראן לוס מיס אוז’וס פור טי קירידה אמאנטי. (האילנות בוכים לגשם וההרים לרוחות. כך בוכות עיני לך אהובה יקרה, חוזר אני ותוהה מה יהא סופי, שם באדמת אמצא את מותי). משנסתיימה המנגינה היתה דממה רבה עומדת בשכונה ועיניהן של בעלות הבית הזילו דמעה על יקיריהן שהלכו.

שכונת ימין משה סבלה מרורות בעטיו של אדם אחד, בן המקום, שעבד בשרות הבולשת התורכית. הוא “שרף בתים רבים” (קימו מונג’אס קזאס), היו אומרים עליו בני השכונה. גדולים וקטנים יראו מפניו כמפני מלאך המוות.

אותו אדם קיים יחסי קרבה וידידות עם אשה עגונה שבעלה נטשה ונדד לאמריקה. את ביקוריו אצלה ערך באישון לילה. הוא שלח אליה דורנות, סלים מלאים כל טוב, בזמן שהדוכנים בשווקים ובחנויות עמדו ריקים. כן היה עורך מסיבות לקצינים התורכיים ואנשי הבולשת. בין המוזמנים היו גם נשים אשר זו היתה להן שעת כושר לנצל קסמיהן כדי לחלץ עריקים מבית הסוהר או כדי לפטרם מעבודת הכפייה ושרות צבאי.

זכתה ימין משה וסיפור האהבה הסוער ביותר, הטראגי ביותר, אירע בקרבה. המעשה, לא עורר כבוד ותושבי השכונה סלדו ממנו. אלא שאימת המאהב נפלה עליהם עד כי לא יכלו להוציא הגה מפיהם. ספור אהבה זה נמשך בכל שנות מלחמת העולם הראשונה וסופו היה מר.

משהזקינה האהובה, לאחר מות מאהבה, הייתי פוגשה בבית אחד מקרובי משפחתי. נוסח דיבורה היה מתקתק ומשום כך אמרו עליה נשות ימין משה כי היתה לה לשון של זהב (טיניאה אלוונגה די אורו). הקישוט היחיד שהתהדרה בו היה פרי שנקרא בפי הבריות זרנס קאדן.

מוראו של אדם זה נפל גם על שאר שכונותיה של ירושלים. הוא סובב בבתים בלווית “הקאנון ג’אוויש” (שוטר צבאי) כדי לאסוף שמיכות צמר בשביל החיילים התורכים. אגב כך היה בודק ובולש ומחפש עריקים. כשנפטר מן העולם סרב הרב הצדיק רבי יצחק בדאהב לקרוא שמע ליד מיטתו. הבריות סיפרו כי גופו היה אכול רימה. אולם על אף מעשיו ומעלליו הרעים חסו עליו לבסוף רבני השכונה וערכו לו “התרה” סמוך למותו. אחריו לא קראו “בואו ללוות את הנפטר כי עוד מעט ישאו אותו לבית עולמו” – מנהג אצל הספרדים.

בעלי מלאכה, סנדלרים חייטים וכיוצא בזה בהם, שאצלם נהגו הקצינים התורכיים לבקר, ניצלו את יחסיהם הטובים עמהם וביקשו רחמים על אנשים שונים. ידוע היה כי קציני הצבא התורכי נטו חסד ליהודים יותר מאשר לערבים. מספרים כי מפקד המחנה הרביעי ג’מאל פחה, תפר את חליפותיו אצל החייט היהודי משה קאסוטו, תושב השכונה ימין משה. כמוהו עשו גם שאר קצינים תורכים בכירים.

חיילים יהודים בני ימין משה שימשו מזכירים לקצינים תורכיים בירושלים, ומתן כלשהו מצדם לממונים עליהם, כגון צנצנות עראק, היה בו כדי להועיל להם ולמשפחותיהם. דברים אלו מאשרת הישישה מרת ס, בתו של אחד הרבנים מתושבי ימין משה בעבר, שבאותם ימים נתארסה לאחד מבני משפחת מזרחי. ארוסה שירת אצל הקצינים התורכיים ואת מנת הלחם שקיבל הוא הביא אליה.

תנאי חייהם של המגוייסים לצבא התורכי ערבים נוצרים ויהודים היו ידועים לשמצה, ומשוררים ומלחינים אלמונים חיברו למענם "שירי צבא, שהיו נפוצים ביותר בירושלים.

הישישה קלארה די ד. דקלמה לפני שיר אחד מאלה:

למלחמה אלך / אה לה גירה יו מי ב’ה אייר

נו סי סי ס’ו ריב’ניר

**אין אני יודע אם אני אחזור לה / טרומפיטה ב’ה סונר החצוצרה תתקע

אה לה טרומפיטה ב’ה אייר**

אה לה גירה יו חמי ב’ה אייר

לאהובתי אלך כשאני דוהר על סוסי / גאלופאנדו אין קאבאיו.

היום חבילה מונחת בצדי / אוי אונה באלה אין איל לאדו

אמאניאנה אה לה טומבה יילאדה

מחר אשכב בקבר קר. / סירה איג’אדו.

יתכן ושירים אלה תורגמו מתורכית לספרדית שכן גם השירה התורכית היתה שופעת באותם ימים שירי מלחמה עצובים.

והנה עוד שיר, כפי הנראה תורכי, שנהגנו לשיר בילדותנו.

למה ילדתני אמי / פארה קי מי פאריו מאדרי

למה ילדת אותי / פארה קי מי פאריו מי

היית יולדת אותי והייתי מת./ מי פאריירה אי מי מוריירה

ולא הייתי משרת בצבא. / אי נו סירב’ייה אל עסכרליק.

בית הכנסת הגדול בשכונת מונטיפיורי ובשאר שכונות שימשו באותם ימים “ערי מקלט” ל“משתמטים” (פארארים). ארוחותיהם הדלות של המשתמטים הללו הובאו אליהם בסתר בשעות הבוקר או בשעות הערב המאוחרות. היו שהסתתרו ימים ושבועות “בעליות גג” (מוסאנדארה) שמעל המטבח. שוטרי הצבא התורכי לא הגיעו אליהם.


ספרדים ואשכנזים    🔗

לא הרי הספרדים והאשכנזים תושבי ימין משה, כהרי הספרדים והאשכנזים שהתגוררו ברובע היהודי שבעיר העתיקה. תושבי שתי העדות בימין משה היו סובלניים, נימוסיים, ויחסי כבוד ואחוה שררו ביניהם. יתכן וקשיי “ההתנחלות החדשה” לכדו אותם. כאן לא היו חצרות (קורטיז’וס) של ספרדים ואף לא “בתי מחסה” גבוהים וסגורים של האשכנזים. אלה ואלה נתונים היו תכופות להתקפות ולהפרעות של שכנים ערבים. אפילו הגנבים שפקדו את השכונה שונים היו מהגנבים שבעיר העתיקה (כאן לא היתה שותפות במעשי גניבה בין יהודים וערבים).

ילדים ספרדים ואשכנזים עשו יד אחת כדי להדוף התקפותיהם של ילדים מוסלמים ונוצרים שהזדנבו אחריהם כשעברו דרך שער יפו ושער ציון. מאורעות הדמים ומלחמת הקוממיות הרסו את המחיצות והפכו את שני חלקי השכונה לגוף מוצק אחד. באחד מקירותיו של בית הכנסת הספרדי תלוי עד היום שיש גדול לזכרו של הגבור בן העשרים ושתים אברהם קירשנבאום אשר חרף נפשו והציל את השכונה מחורבן והרס.

“היה קיים יחס של כבוד הדדי בינינו” (אב’יאה רספקטו אי אונור), מספרים זקני השכונה. ופשוטי העם מוסיפים: הם היו מחזיקי תורה יותר מהספרדים (אנפיראב’אן לה ליי מאס די לוס ספרדים).

התנחלותם בשכונה לא היתה בחינת מעשה חסד כשם שהיה בבתי טורא. אלו היו האחזויות מרצון. מספר המתנחלים היה שווה בשתיהן. התושבים עסקו בענפי מסחר, תעשיה ומלאכה. בני הרובע האשכנזי הקימו שתי טחנות קמח שעבדו בעיקר בשביל הבדואים שהגיעו בחמוריהם וגמליהם כשהם טעונים שקי חטה והתפרסו ברחבה שלפני הטחנה. בעלי הטחנות לא זילזלו גם במנות החטים הזעירות שהביאו אליהם תושבי השכונה לשם הכנת קמח לאפיית הלחם בשבת.

הטחנות הללו הפיחו רוח חיים בשכונה. הפועלים היו מבני המקום ומהשכונות “הבנות” שמאעה וג’ורת אל עונאב.

בין תושבי השכונה אשכנזים וספרדים נמצאו רבנים גדולי־תורה וסוחרים בעלי־תורה אשר השרו עליה אוירה של כבוד. עם תושבי השכונה נמנו בעלי תעשיות היין רבי אליעזר ליפא פרוש ומשפחת ג’יניאו וכן הסוחרים שחור, בעל המחסן התרופות הגדול בירושלים, חגיז ספק הנייר הידוע. עוד עלינו להזכיר את משפחת שטיינברג שסחרה בחמרי בנין.

מספר אשכנזים עשו להם מנהג להתפלל בבתי הכנסת של הספרדים, מספר הרב רבי יצחק אטינגר, כיון שבבתי הכנסת הללו התפללו מתוך “יראת שמים ודרך ארץ”. הרב אטינגר התגורר בשכונה שנים רבות ושימש בה שוחט עופות. יחסיו עם הרב מרדכי מיוחס, ראש השוחטים הספרדיים בירושלים, היו טובים והוא נמנע מלשחוט “עוף ספרדי” אלא אם כן נעשה הדבר בהסכמתו של הרב מרדכי מיוחס.

אשכנזים למדו לשונם לדבר ספרדית. בפי הרב קצנלבוגן עדיין שגורות מלים ספרדיות אחדות כגון “משה”, מלקחיים שבהם היו אוחזים בפחמים, “גנג’ירה”. מכשיר ללכידת דליים שנותקו מהחבלים ונפלו לתחתית הבור ו“פוכור” המפות להבערת הפחמים בכיריים.

הישישה אסתר רובין, בת התשעים, אשת רבי מרדכי ליב רובין דברה עמי ספרדית טהורה. היא היתה שנים רבות תושבת ימין־משה. לאחר מכן התגוררה במזכרת־משה בשכנותו של הרב קצנלבוגן. דירתה בת שני החדרים מלאה תצלומים של בניה ובנותיה, ניניה ונכדיה. עברית לא ידעה לדבר, והסיבה לכך, בעלה אסר עליה לדבר בה. “רק כשיבוא המשיח”, נוהג היה לאמור, “תותר עלינו שפה זו”.

סמטא צרה הפרידה בין שני הרובעים, אך אלה ואלה עברו בה. האשכנזים בדרכם לתחנת הרכבת עברו דרך הרובע הספרדי, ואילו הספרדים בדרכם לרחוב יפו חלפו על פני גדרות ה“סבראס” (הצבר),שגדלו ברובע האשכנזי.

שני הרובעים דומים היו זה לזה, עם זאת משעברנו מהאחד אל השני חשנו בהבדל כלשהו. הרובע הספרדי היה גבוה בשעור של שלוש שורות (טריס סיראס) מהרובע האשכנזי. צורת הבתים בו היה נאה יותר. ואילו ברובע האשכנזי היתה קיימת “ערבוביה”. אולם אוירו הצח של המקום לא הפלה בין אלה לאלה וזכה לשבחים מפיהם של כל תושבי השכונה.

מבין רבני השכונה הגדולים זכורים לי רבי בן ציון יאדלער ומשה וורשאב’ר (רוזנטאל). זה האחרון כונה בשם בעל הלחשים. “לקוחותיו” היו בעיקר נשים ספרדיות אשר פנו אליו כדי שיסיר מעליהן ומעל בני ביתן עינא בישא.

בין תושבי הרובע נמנה מר אליהו ליברמן, בעל חנות המנעולים ומפתחות ייל בירושלים, אשר נמלט בשנת 1921 יחד עם קבוצת צעירים מפולין לגרמניה. שהה בה כארבע שנים והתמחה בתקון מכונות כתיבה. הוא עלה לארץ והגיע לירושלים דרך יפו. משירד מהרכבת פגשו רבי יעקב ריפי, שמש בית הכנסת של החסידים בימין משה והביאו לביתו. רבי ריפי שהיה חשוך בנים התגורר עם אשתו בחדר קטן סמוך לבית הכנסת שאליו היו יורדים בשש מדרגות. לאחר מכן נתקבל לעבודה בבית מסחרו של זילברשטיין ועסק בתקון מכונות כתיבה.

את הכנסת האורחים שנהג בו איש חסדו ומיטיבו לא שכח. ומשחלה רבי יעקב ליפי לעת זקנתו ונשאר במלחמת הקוממיות בודד ערירי טיפל בו מר ליברמן האהבה ובמסירות וסעד אותו על ערש דווי. מספרים כי משראה רופא “שערי צדק” ד"ר משה וואלך את כל אשר עשה עם שמש בית הכנסת אמר לו: מקנא אני בך על המצווה הגדולה שזכית בה ומאד רציתי לזכות במחציתה של מצווה זו.

ילדי הרובע האשכנזי הלכו ללמוד בת"ת עץ החיים שבעיר העתיקה. אך לפני כן, לפי מה שסיפר לי הרב משה ריבלין, הידוע בשם דער שרייבר, דהיינו מלמד כתיבה תמה ומעט עברית ודקדוק עברי ויידיש, שהו זמן מה בחדרו שלו ובחדריהם של רבי עקיבא דיר מלמד ושל רבי פנחס דיר מלמד. בחדרים אלו למדו את ראשית הקריאה והכתיבה ועד ראשית למוד הגמרה.

רבי משה רוזנטאל תושב ימין משה, החזיק חדר בעיר העתיקה. לעת ערב הלכו והתאספו בחדרו כל אותם תלמידים בני ימין משה שלמדו ב“עץ חיים”. לאחר מכן היו יוצאים יחדיו לעבר השכונה, ועמהם מלוום ר' משה רוזנטאל. הליכה זו בצוותה משכה את תשומת לבם של נערי ישמעאל אשר ניסו להתגרות בילדי היהודים.

עם תושבי הרובע האשכנזי נמנו גם משה לייב שחור וזאב שחור. אל בתיהם של אלה סרו העולים החדשים שהגיעו מרוסיה. כאן הם שמעו לראשונה את ה“שלום עליכם” הארץ ישראלי, הרווי חמימות ואהבת הארץ. בחג הסוכות הקימה משפחת שחור סוכה גדולה לאורחים הרבים שעלו לרגל לירושלים. בביתו של ר' זאב שחור עמד בימי מלחמת העולם הראשונה “סמאוואר” רוסי וכל מי שביקש להשקיט את צמאונו היה סר אל הבית ומזג לעצמו כוס תה. בעלת הבית אף נתנה לו פרוסת לחם. נדיבות לבה של משפחת שחור ידועה היתה ברבים. הרב יצחק אטינגר, שוחט השכונה, מספר כי כל מי שפנה למשפחה זו בענין צדקה לא יצא משם בידים ריקות.

ילדי הספרדים היו ששים לבקר ברובע האשכנזי בימי חג כגון שמחת תורה, פורים ופסח. במיוחד נהרו לשם ביום שמחת תורה כדי לחזות בריקודים שבהם נטלו חלק גדולים וקטנים. חגיגה עממית זו המלווה בצהלה ושירה גדולה שונה היתה מאותם גינוני שמחת תורה מאופקים ונימוסיים שהיו נהוגים בבתי הכנסת הספרדיים.

במוצאי שביעי של פסח נהגו ילדי הספרדים לקטוף שבלים ולחבוט בהן את בני משפחותיהם תוך כדי איחולים לבריאות ולפרנסה טובה. ילדי האשכנזים לא קיבלו מנהג זה. אולם משרצו ילדי הספרדים לזכות גם אותם במצוה זו היו קושרים אבני חצץ בשבלים וחובטים בהן את חבריהם האשכנזים אשר היו נמלטים לנפשם. הילדים האשכנזים לא ידעו משחק זה מה הוא.

שני בתי כנסת היו לאשכנזים אחד לתפילה בנוסח ספרד, אחד בנוסח אשכנז. הפרושים התפללו בקומה העליונה ואילו החסידים (נוסח ספרד) בקומה התחתונה. שני בתי הכנסת מתפלליהם היו רבים.

דן גבריאלי, בנו של הרוקח גבריאלי מספר כי משנודע לרב יעקב חרל“פ תושב מזכרת משה שהוא, דן גבריאלי, מתעתד לעזוב את ת”ת “עץ חיים” כדי ללמוד בסמינר למורים של “עזרה” עמד לקרוע עליו קריעה. דן גבריאלי היה בין באי ביתו הקבועים של הרב חרל"פ מדי שבת בשבת. לאחר מכן משנודע לו לרב כי הוא נוהג להתפלל בהשכמת הבוקר בבית הכנסת של הספרדים בימין משה נחה דעתו. כששאלתי את דן גבריאלי מה הביאך להתפלל דוקא בבית הכנסת של הספרדים השיבני: כל אלה אשר רצו להתפלל בשקט ובשלווה וללא רעש העדיפו להתפלל בבית הכנסת הספרדי.

המקוה ברובע האשכנזי היתה ידועה בנקיונה ונשים ספרדיות העדיפו אותה על פני המקוה החשוכה והבלתי נוחה שעמדה מתחת לבית הכנסת של הספרדים.

הטבילה נמצאה בימין משה ליד התנור של הרובע האשכנזי. לפעמים הרחיקו לכת ברגל עד לבית המרחץ חמאם איל עין שבעיר העתיקה. שם היתה אשה יהודיה ממשפחת דאסה. היו שהלכו לבית המרחץ של הקראים שניהלוהו נשים אשכנזיות. בית מרחץ זה היו ברכות של מים חמים (פילאס קאיינטיס).

אוירה של כובד ראש שררה ברובע האשכנזי. מסיבות עליזות לא נערכו בה. ואילו מבתי הרובע הספרדי עלה תכופות קול ששון וקול שמחה לרגל הולדת בן, חתונה, וכיוצא באלו שהחדווה והוללות בהם נמשכו שמונה ימים ולילות. האשכנזים הסתפקו בביקור בבית היולדת, תלמידי החדרים קראו “שמע” בצוותה ונתכבדו בחפני זרעונים ופיסטוקים.

בתי הספרדים היו משופעים מסיבות עליזות של צעירים שהיו שרים שירי אהבה, רומאנסות, רוקדים בצוותא וכו'. מסיבות מסוג זה לא ניכר מקומן כלל ועיקר במשכנות האשכנזים.

מספר חנויות המכולת ברובע האשכנזי היה גדול יותר. הגברים האשכנזים לא התעסקו בקניות מיצרכים לבית כדוגמת הספרדים. האשה היא שקנתה את צרכיה מחנות המכולת. במרתפו של כל בית ספרדי עמדו פחי גבינה, כדי שמן, שקי אורז, פולים ועוד. אחסנת מצרכים אלה חסכה עמל וטורח ביחוד בעונת החורף, תקופה שהמצרכים אינם מצויים בשפע.

עיסוק אשר נודע לאשכנזים בלבד – החלבנות. הם נטלו להם מקצוע זה לאחר שסר חנו של ח’ליל נמאר החלבן הערבי שהטיל את חתתו על השכונה. חלבניות וחלבנים אשכנזיים סובבו בבתי שני הרובעים וחלקו חלב אשר קנו מסוחרים ערבים שבסביבה. מבין החלבנים זכורים לנו עדיין ישראל משה גולדשמיד, אשר גולדשמיד ושמואל לרמן.

בחנויות המכולת של האשכנזים ישבו בעיקר נשים. הספרדים הדביקו בהן תארים וכינויים שונים. אחת מאלה שפניה היו מפוחמות תמיד כונתה פייגה לה קרב’ונירה, מוכרת פּחמים. האשכנזיות היו שדות (סון וורקאס) היו מפטירות נשי מונטיפיורי. הגברים האשכנזים זכו למידה רבה של פינוק מידי נשותיהם.

הנשים האשכנזיות קנו את הפחמים בהקפה מדי הרוכלים הערביים. המגע והמשא עמהם הביא לכך ש“הבאשטים”, היינו מוכרי הפחמים מהכפר בשיט, למדו לשונם לדבר אידיש.

תושבי ימין משה האשכנזים היו להם מקומות טיול לעצמם. כשרצו לפייס את ילדיהן היו הנשים האשכנזיות נוהגות לאמור להם: אם תהיה ילד טוב אקחך לטייל במאה שערים, שבאותם ימים נראתה שכונה זו רחוקה ביותר. הן הרבו לבקר במקומות הקדושים, קבר רחל אמנו והכותל המערבי שהיו סמוכים לבתיהן, כשמתחת לבית שחיין סידור תפילה או ספר תהילים. לעומתן הנשים הספרדיות ממזגות היו את הביקורים במקומות הקדושים בבילוי כלשהו באויר הצח. במיוחד אהבו את הביקור בקבר הצדיק שמעון באיסרו חג של פסח ובל"ג בעומר.

אברהם סלומון מספר כי ילדי האשכנזים בשכונת ימין משה שיחקו בלילות כי במשך היום היו עסוקים בלימוד תורה. בכל ראש חודש היה לוקח חמור מטחנת הקמח של אביו מרדכי סלומון ויוצא לדרך לבדו עד לקבר רחל אמנו. בערבי ראש חדש היה קבר רחל אמנו פתוח לקהל המבקרים.

שלוש חנויות מכולת היו ברובע האשכנזי. מלבד פייגה מוכרת הפחמים שכבר הזכרתיה זכורה לי גם דבורקה החנוונית שאף היא היתה “מפוחמת” מאחר שעסקה בממכר פחמים שקנתה מאת ה“באשטים”. הללו ה“באשטים” היו ידועים כנוכלים גדולים, אולם דבורה החנוונית עמדה בפניהם ולא נתנה להם לרמותה ולקפח את פרנסתה. היא היתה פונה אליהם בערבית־האשכנזית שלה ואומרת: אנתי בשטי (אתה רמאי) ואנא בשיטי (ואף אני רמאית) על כן השמר והזהר מפני.


 

שומרים וגנבים בשכונה    🔗

הרשות בידי הועד המקומי להעמיד שומר מפחד בלילות.

(תקנה עשירית בספר התקנות)

מכת הגנבים בירושלים הטרידה ביותר את תושבי העיר העתיקה והשכונות הסמוכות לה. מוצאם היה מן הכפרים שמסביב לירושלים. כל כפר “שטח פעולה” המיוחד לו. תפקידם היה כפול. במשך היום עסקו במקח וממכר עם תושבי המקום, חדרו לחנויותיהם ולחצרותיהם והציעו למכירה פחמים להסקת הכירה, חול למירוּק כלים וכדומה. היו שנשאו על גבם נאדות מים שנשאבו מן הבורות שבחצר ה“חרם”. מכאן שהכירו הללו את כל המבואות. בלילה חזרו ובאו לשם מלאכתם השנייה. והסיפורים על הגנבים, דרך רדיפתם, קולחים בשפע מפיהם של תושבי השכונה הותיקים, גברים ונשים.

השכונה היתה פרוצה מכל עבריה, בעיקר מצד השדות של “ניקופוריה”. התושבים התבצרו בבתיהם, סגורים מאחורי דלתיים ובריח. ואם לא די בכך, נמצאו “יראים זהירים” אשר גררו אל הדלת חפצים שונים כגון גיגיות נחושת (פילאס), כסאות, שולחנות וכיוצא באלה. אם, חלילה, ינסו הגנבים את מזלם מיד תקום מהומה גדולה אשר תעורר את דיירי הבית והשכנים משנתם.

הגנבים התנכלו תכופות למטבחים הקטנים והרעועים. אלה היו בנויים לוחות עץ ופחים ועמדו מחוץ לבית. דלתותיהם הקטנות נפתחו לכל רוח מצויה ולא הועילו הבריח הקטן (הטרנקיטה) שהיה צמוד לפתחם. במטבח נשמרו בדרך כלל סירים ומגשי־נחושת, שבערבי שבתות נטמנו בהם ארוחות טעימות שהוכנו מבעוד יום. הגנבים לא משכו ידם גם מאלה ולפעמים הצליחו במעשיהם בלי לעורר תשומת לב.

מפי א. ט. שמעתי את הסיפור הבא:

התגוררנו ב“משכנות שאננים”. פעם בליל שבת חדרו גנבים למטבח שמאחורי דירתנו ושדדו כל מה שנמצא בו. למרבה הצער נגנבו גם כל המאכלים שהוכנו לשבת וכך נאלצנו לשבת בתענית כל השבת כולה.

יצחק נסים בן מונטיפיורי אשר שב לאחרונה מגלותו הארוכה והוא בן שמונים ושש מספר כי בצעירותו נמנה עם הצעירים החסונים והאמיצים שבשכונה. פעם חשקה נפשו לרכוש לו אקדח. וכן רכש לו אקדח מאחד מבני משפחת מימראן. וכמנהג הצעירים באותם ימים, יצא אף הוא לשמירה. הוא עמד על המשמר ליד שדות ניקופוריה בצדה המרבי של השכונה, מקום שהיה מועד לפורענות. “בעמדי על משמרתי” – מספר הישיש – הייתי יורה באקדח כדי להזהיר את הגנבים. בלילות שבהם לא שמרתי נוהג הייתי להטמין את אקדחי מתחת לכר. מזרני היה פרוש על הרצפה, ואילו אשתי ישנה במיטה.

שאלתי אותו כיצד הבחינו הגנבים אם אנשי הבית ערים או ישנים? “הם נקטו בשיטה מקורית ביותר” – ענה לי הישיש – “נוטלים היו צלחת ומטיחים אותה ברצפה והיה אם לא התעוררו אנשי הבית סימן שהם ישנים ואז החלו במלאכתם. ואם התעוררו מיד נמלטו על נפשם”.

בין השומרים היהודים הראשונים שבשכונה מזכיר מר יצחק נסים את מושוניקו לוי ואת אברהם טייאנו. פעם, הוא מספר, העיזו הגנבים לחדור גם אל בית הכנסת, פרצו את ארון הקודש וגנבו מתוכו ספר תורה. ספר התורה נמכר למשומדים והזהב לערבים ביריחו.

יצחק מזרחי, בנו של יעקב מזרחי האופה מספר כי הגנבים הגיעו לשכונה דרך שדות הניקופוריה. השומרים השכירים שלא מבני עמנו, החג' השחור (אל פריטו), האפריקאי, שהתגורר עם אשתו בצריף פח סמוך לבית סבך ואהלגיריאני, שנקרא בשם אל תכרורי, אדם עז נפש, הסתתרו כמו לא היו ולא נבראו. ידעו השומרים השכירים כי הגנבים מבני עדתם הם, ואולי זוהי הסיבה להיעלמם. כיון שברוב המקרים לא היה בידינו כל נשק היינו עוקרים את ה“בלטות” שברצפה ורודפים אחריהם עד ברכת אל סולטאן.

הנשים אף הן לא טמנו ידן בצלחת. מלבד קריאותיהן “יהודים טובים גנבים (בואינוס ג’ידיוס, לאדרוניס)”, הן נטלו חלק ברדיפה אחר הגנבים ואף בתפיסתם. פעם הצליח גנב אחד להכניס את ידו דרך החלון הקטן שמעל הדלת כדי לפתוח את הבריח העליון. ראתה זאת בעלת הבית, עמדה והחזיקה בידו עד שבאו השכנים לעזרתה.

כך מספרת ק. ד. ס.:

משהקיצונו בבוקר מצאנו לפעמים ירקות שונים כגון בצלים, תפוחי אדמה מפוזרים בפתח המטבח, והיה זה אות כי פקדו גנבים את ביתנו הלילה. על הירקות ויתרו הגנבים ואילו את כלי הנחושת לקחו. השלל נמכר לבדואים שנהגו לבוא לירושלים ממזרח הירדן למכור בה את תבואותיהם ומקניהם.

ומפי בתו של יוסף פרץ, שמש בית הכנסת של השכונה במשך חמשים שנה, שמעתי את הסיפור דלהלן.

“בכל ליל שבת נהג אבא להעיר משנתם בשעה שתיים אחר חצות את תושבי השכונה לאמירת פיוטים ושמירות בבית הכנסת. כמעט כל תושבי השכונה השתתפו במסיבת חצות זו. הטובים שבפיטנים נטלו חלק בה, כגון רפאל צחוקה אביו של אשר מזרחי, הרבנים יצחק בדאהב, בכור נסים ומרדכי מיוחס. והנה בשוטטו בשכונה ראה אבא פתאום שני אנשים יוצאים מחנותו של החנוני יעקב דסה כשאחד מהם נושא על גבו שק סוכר. צעק אבי לעברם: מי אתם? האדם שנלווה אל הגנב שלף אקדח וכיוון אותו לעבר אבי. אלא שמחמת החשכה הוא החטיא את מטרתו והכדור פגע בחברו. מיד הוזמנה המשטרה התורכית שפתחה בחקירה. אבי ניצל איפוא בנס. ומדי שנה בשנה נוהג היה אבי לחוג את היום שבו אירע לו הנס”.

עוד מספרים כי פעם באו גנבים מהכפר אבו דיס לחנותו של דוד ישיבי, אחד מצורפי הכסף הנודעים, כדי לקנות ממנו תכשיטים. משלא השתוו עמו על המחיר “סרו” לביתו בלילה כדי לזכות בהם במשיכה. ידוע היה כי הצורף נוהג לקחת את תכשיטיו מדי ערב בערב לביתו. משיצא אליהם דקרוהו בסכין.


 

ערבים בימין משה    🔗

עם הקמתן של השכונות היהודיות בירושלים שמחוץ לחומות התרופפו במידה ניכרת “קשרי הידידות והחסות”, מנת חלקם של אבותינו שהתגוררו בחצרותיהם של משפחות מוסלמיות. הדור החדש כמעט ולא הכיר אותם ידידים ערביים. את מקומם של האבות תפסו הבנים ומקום היכרותם עם הערבים היו משרדי הממשלה המנדטורית, שם עבדו יהודים וערבים בצוותא. קשריהם היו מסוג אחר לגמרי. לא עוד יהודים בני חסות כבעבר אלא שווים בין שווים במעמד, בהשכלה, וכדומה.

ידם של הערביים ניחתה על “ימין משה” יותר מבשאר שכונותיה של ירושלים. על פניה עברו התהלוכות וההפגנות של אנשי חברון בימי “נבי מוסה”, פצצות ומוקשים הונחו לפתחה ולעברה ירו מ“המרטינים” שהיו בידי החברונים. בכניסה לשכונה נרצח בכור מראש, סוחר נודע אשר סימל בחייו את האחווה היהודית־ערבית.

עוד בימי שלטונה של תורכיה, לפני מלחמת העולם הראשונה, כבר התגרו הערביים בשכונת ימין משה. זקני השכונה מספרים על חלבן ערבי שהטיל מוראו על השכונה ונהג בה כבתוך שלו. זה היה ח’ליל נמאר, גבר ערבי יפה־תואר ועתיר נכסים. עדר צאנו היה משוטט להנאתו בסמטאותיה של השכונה, ואילו הוא עצמו היה דוהר על סוסו בשדות ניקופוריה. כינו אותו בשם “מלך מונטיפיורי” (איל ריי די מונטיפיורי) וסיפרו כי הוא עסק במלאכת החלבנות לשם כסות עיניים בלבד, וכי כל מטרתו היתה להתקרב לבנות ישראל. לבסוף, כך מספרים, נשא לאשה את שרינה בתו של החכם צ. ט..

לאחר אחודה של ירושלים שאלתי אודותיו ואמרו לי כי בסוף ימיו ירד מנכסיו והגיע עד פת לחם.

אל ח’ליל נמאר אירחו לחברה גם כמה מ“השבאב” היהודי ויחדיו שוטטו להנאתם לשכונת אהל משה הרחוקה. משאני מזכיר את שמו באזני תושביה הוותיקים של שכונת ימין משה מיד פניהם מתעותים וקללה נמרצת ניתזת מפיהם.

שנות מלחמת העולם הראשונה המיטו אסון על משפחות דלות ואמידות כאחת. כמה מבנותיהן נישאו למוסלמים. צעירי ישמעאל לא עמדו בפני יופין וקסמן של בנות ישראל, אולם אלו לא המירו את דתן שמרו על חגי ישראל והבנים והבנות שילדו ידעו היטב כי האם יהודיה וכיבדו אותה.

ס. ב. בתו של נ. ב. נישאה לטאהר אל ח’אלידי, ואילו פ. ט. בתו של הרב מ. ט. נישאה לדרויש אל ח’אלידי. היא חגגה את חג הפסח בקרב בני משפחתה. היו מקרים שהבנות הלכו לא מרצון אלא נחטפו. מהן נזכיר את אסתר, בתו של מ. מ. הסבל, את בוקאס בתו של ח. מ. האופה. בת ממשפחת ד. ת., בעל מסעדה, נישאה לעבדאללה אל דאודי רופא השנים, וח’אלוניקה נישאה לפואד אל ח’אלידי. אשה זו היתה באה לפגישות משפחתיות שהיו מתקיימות לפני מלחמת ששת הימים במעבר מנדלבאום.

את יצחק מזרחי הזכרתי במקום אחר. תכופות הייתי פוגשו בשוק מחנה יהודה כשהוא מדבר לעצמו או מנהל שיחות עליזות עם בעלי החנויות. הוא היה אחת הדמויות הידועות בירושלים עוד בתקופת תורכיה. עליו מספרים כי היתה לו אשה יפה והיא נחטפה על ידי קצין תורכי. מאז אבד את עשתונותיו והתחיל עושה מעשי שובבות.

במלחמת העולם הראשונה שמש ככתף. באותה תקופה נמצאו צעירים שהצטרפו לחברה קדישה כדי להסתתר מעיני הבולשת התורכית שבקשה לגייסם לצבא התורכי. פעם משחזרו כתפי חברה קדישה מקבורת מת והגיעו לשער המרוקנים (באב איל מגאריבה), קפץ עליהם יצחק מזרחי ואמר להם אם לא יוציא כל אחד מכם מכיסו מטליק אחד אקרא בקול “פארארים” (משתמטים) ואז תאסרו על ידי הקאנון ג’אווישים (השוטרים הצבאיים). ואכן כדי להינצל ממנו. הוציא כל אחד מטליק ונתנו לו בחינת “דמי לא יחרץ”. הוא אסף את המטליקים ופרץ בצחוק.

מפי א. פ. שמעתי את הסיפור הבא: נוהג הייתי להקדים את המיטה ולבוא להר הזיתים כדי לכרות את הקבר. פעם כאשר הייתי עומד לכרות את הקבר ומחכה ללוויה שתבוא נתקפתי פתאום שינה ואז שכבתי בין שני קברים וחטפתי תנומה קלה. והנה מתוך שנתי שומע אני קול תפילה נעים, הכובש את לבי. התעוררתי ואמרתי מי הוא זה השר בשעה זו כזו, שכן “לא המתים יהללו יה”. שפשפתי את עיני ושאלתי את עצמי מי הוא זה השר בשעה זו? היזהר, זעקתי לפתע, אני פוגש בך! והנה זקף את ראשו מאחת המצבות הקרובות יצחק מזרחי. שאלתי אותו: מה אתה עושה כאן. הלא תפקידך ללכת עם חבריך ולשאת את המיטה. והוא השיב לי בקולו הערב: למה לי להתייגע בנשיאת המיטה. הלא סוף דרכם של הכתפים כאן הוא וכאן אני מחכה להם.

לפעמים כטוב לבם של הכתפים, הם נהגו לעשות מעשי שובבות. בשובם העירה ובהיכנסם דרך בתי מחסה היו מעלים אחד מחבריהם על “המיטה” (המקלות) מכסים אותו בשטיח שבו היו מכסים את אלה שהובילו לקבורה וצועקים אחריו תחיית המתים, תחיית המתים החזרנוהו מהר הזיתים. הקהל שעמד משני צדי הדרך היה נדהם תחילה. אולם לאחר שעמד על מעשה הקונדס העלו חיוּך על פניהם.

סמוך לרובע האשכנזי עמדה כנסיה נוצרית שקראו לה כנסית אל ח’דר (ע"ש אליהו הנביא). הממונה על הכנסיה היה הנוצרי סמעאן קורט. בכל בוקר של יום ראשון היו מתאספים ילדי מונטיפיורי ליד הכנסיה כדי לראות כיצד סמעאן קורט ובניו מצלצלים בפעמונים. התושבים הנוצרים שגרו בסביבה התפללו בה ואף הביאו את מתיהם אליה לקבורה. עם המתפללים נמנה גם ח’ליל וואסף ג’והריה פקיד בעירית ירושלים ואשר נודע בימי תורכיה כבדחן מהולל.

לאחר מלחמת ששת הימים עלה בגורלי לפגוש את בנו של סמעאן קורט, ג’ורג' קורט, הממונה היום על בית הדפוס של בית היתומים המוסלמי שבהנהלת הווקף המוסלמי. בית דפוס זה הדפיס לי את הידיעונים המוסלמי והדרוזי שערכתי מטעם משרד הדתות.

ג’ורג' העלה בזכרונותיו את היחסים שהיו שוררים בין משפחתו לבין משפחת שוכר (קרי שחור). משפחת שחור התגוררה ליד שיחי ה“צבר” שבכניסה לשכונה. במוצאי חג הפסח – מספר ג’ורג' – נהגנו להביא לשכנינו היהודים פיתות חמות בצל ירוק, דבש וחסות. אלה היו סימני הידידות המסורתיים בין המשפחות היהודיות לבין המוסלמיות.

ג’ורג' עודנו זוכר את שתי טחנות הקמח שהיו בשכונה וכן את התנורים אשר האחד, זה שהיה שייך לאבו אברהים (קרי יוסף פרץ), עמד תחת בית הכנסת והשני ליד ה“מוטבל”, הטבילה, ברובע האשכנזי. כן זוכר ג’ורג' את קדרות החמין אשר נשאו בני השכונה אל התנורים בערבי שבתות והחזירום לבתיהם למחרת היום.

היום, אומר ג’ורג', הפכה הכנסיה לבית מגורים והפעמונים נעלמו. הוא מצפה שהכנסיה תשוקם ותוחזר לבעליה.


 

שירה בימין משה    🔗

בילדותי זכיתי לכמה שולחנות של שירה. שירתו של אבא שהיתה מהדהדת בבית בשבתות, שירת קודש עצובה ורוויה צער האומה וצער היחיד; שירתה של אמא שהיתה בה תערובת של ספרדית וצרפתית ואשר הביאה מבית אמה ומבית חמותה שעה שהתגוררה אצלה לאחר נשואיה והיא נערה צעירה. לפרקים שמעתיה שרה גם שיר איטלקי שלמדה מהסבתה שלה בוליסה יעל די אמזליק ילידת ליבורנו. דמותה הקטנה של אשה זו עודנה ניצבת לנגד עיני. קטנה היתה וצנומה, לבושה לפי האופנה האיטלקית, חצאית ארוכה וחולצה שהדקה את מתניה הצרים. שיר אטלקי זה יצא מפיה בקול דק אבל בעל זו האופיינית לאיטלקים. כמה בתים מאותו שיר למדתי מפי אחת מדודותי.

Son bella a giovane, dispenso fiori padrona ed arbitra di mine cuori, tutti mi cercano per tutto io, sono e fiore a porgere a tutti in dono..

“יפה אני וצעירה, מחלקת פרחים, מקסימה וכובשת לבבות. כולם מחפשים אותי ואני נמצאת בכל מקום ולכלם אני מגישה מתנות פרחים.”

סבתי הסלוניקאית, אם אבא, שרה בלחש, כאילו לעצמה. שירה זו היתה רוויה געגועים לירושלים. עוד היו בפיה שירים ספרדים על נסיכים, נסיכות, אבירים וכיוצא באלה. בשעה ששרה היא סרגה פוזמקאות שחורים, תשורה לבני ביתה לימי שבת ומועד.

רק בתים בודדים נשארו בזכרוני מאותם מאותם שירי עליה וגאולה. את אחד השירים מצאתי ב“רומאנסרו הספרדי” של מר אטיאס אם כי בשינוי מספר מלים ומשפטים. (ראה השיר “אייר מי קירו מאדרי” ללכת אני רוצה אמא, עמוד 243).

אה ירוסליים לה ב’או די אינפרנטי,

אין איל מר פדיסי, מדרי, לה לונה קריסנטי.

אין איל מי ארימו יו אין איל פדרי דיל מונדו.

(את ירושלים מרחוק אראנה, לי נראית כסהר כשהוא צומח עליו אני נשען על אדון העולם).

בית אחר משירי העליה והגאולה הנני מביא כאן כפי ששמעתיו מפיה.

"אה מי פדרי מי קרידו טו קי סאב’ס מונג’ו

איסטאב’וס קון מי, קי איסטו אינטרי טנטס אינימיגוס אינטרי סטנטה אומות".

(לאבי היקר אדון עולם אתה היודע הרבה היה נא עמדי כי אני בתוך אויבים כה רבים, בין שבעים אומות).

אשר מזרחי עסק גם בשירי חול. בפיהם של זקני ירושלים וזקנותיה, כמה מהשירים וה“רומנסות” שחבר אשר מזרחי. אביא כאן אחד השירים.

בכל העולם סובבתי מפריז ועד וינה

כמוך יפה לא מצאתי מאחר שאת שחרחורת

שחרחורת שחרחורת אהובת לבי

בשם האל נשקני וחבקני.

איל מודו אינטירו ארודיאחי די פריז פיסטה וינה

קומי אטי אירמוזה נו טופי אה סיר קי סוס מורינה

מורינה מורינה די מי קוראסון

און ביזו אי און אמבראסו דאמי לו פור איל דיו.

סבי הסלוניקאי ידע כמה שירי עם סלוניקאים ונתן קולו בשיר בכל עת מצוא. לעומתו, אבי, שונה היה מטבעו. אבא מעולם לא שר שירי עם. הוא היה בעל נפש סוערת חריף ושנון. הרבנים האשכנזים קראו לו “דער פרינקאשע רבי חיים לייב אובורבאך” (אחד הרבנים האשכנזים שהיה ידוע ומפורסם בחריפותו ובשנינותו).

להלן אחד השירים שהיו שגורים בפיו של סבא.

ככר נפטר פאטושו / יא סי מוריו פאטושו יא לו ייב’אן אנטיראר

והולכים לקבור אותו / און איל מדיו דיל קאמינו

באמצע הדרך אויו / ב’ינו אה פריגונטאר

שמע כי מכריזים על יין / אספירה מים חברים אסטה קי נוסטו די

חכו לי חברים / איסטי בינו

עד אשר אטעם מהיין הזה

אוי כלי־זמר / ווי ג’ילגי

אוי תוף / ווי פנדרו

הכל תלוי במזל / תודו ב’ה דיל מזל

הכל תלוי במזל / תודו ב’ה די ב’ינטורה

להתארס ולהתחתן / איספוזאר אי קזאר

תלויים במזל טוב / איי די טיגור בוינה ב’ינטורה.

תושבי מונטיפיורי לא נזקקו להזמנה כדי שיפצחו בשיר. אשה שפכה את מרי לבה בשיר אשר בקע מחלונות ביתה הנשקפים לעבר חומות ירושלים והר ציון המוארים בשמש ביום ובאור הירח בלילה. מספרים על אחד מתושבי משכנות שאננים שתוף קטן היה תלוי בביתו ומשהיה שומע על הולדת בן בשכונה היה מוריד את התוף וצועד לעבר ביתה של היולדת כשהוא שר ומתופף,

ברוך בואו של הבן הזה שבא יהי לסימן טוב

יהיה היולד וגם היולדת שהביאה לעולם את הבן הזה.

אשרנו שלם. יהיה היולד.

(איל ביין סייה קי בינו איסטו איז’ו קון ביין סימן קי סייה

מוס ביב’ה אל פארידו אי טמביין לה פארידה קי מוס פאריו איסטי

איז’ו טודו ביין קומפלידו קי מוס ביב’ה אל פארידו)

שירת מונטיפיורי נעלמה ורק שרידים ממנה עודם בוקעים מפיהם של זקנים וזקנות המתגוררים היום בחדרים קטנים.

באחד הימים סרתי לשכונת שערים שליד פתח תקוה וביקרתי בחדרו של יצחק נסים אחיו של אברהם נסים. האיש מתקרב כיום לגיל תשעים שנה. בהיותו בן עשרים ושלוש בשנת 1903, עזב את הארץ לאחר שנשא לאשה את שמחה בתה של טייה שרה די ג’יניאו.

יצחק נסים מספר כי שם משפחתו בכר ומוצאה מסלוניקי. כיצד הגיע איפוא לשם נסים? מעשה שהיה כך היה. אבי סבו היה גבר יפה וגבה קומה (בני משפחת נסים יפים הם). פעם יצא לשליחות לחוץ לארץ. בהיותו ברכבת נכנסה לתאו אשה יפה שחמדה אותו בלבה וניסתה לפתותו. וכדי שלא יכשל בדבר עבירה קפץ מעל הרכבת הדוהרת ונחבט חבטה קשה. אולם הוא ניצל מחרמיה של אשה, ולרגל הנס הזה נטל לו את השם נסים.

הוא העלה לפני זכרונות מימי נעוריו בשכונת מונטיפיורי. על אשתו שמחה המנוחה אמר כי מתוקה ושחרחורת (אירה מורינקה אי דולסי). ילדה לו בנים ובנות מהם שמתגוררים בארץ ומהם בחוץ לארץ.

על ילדותו בירושלים הוא מספר כי בהיותו בן ארבע למד בחדר של חכם יהושע מג’אר. מלמד תינוקות זה בת היתה לו עם עין אחת פגומה. בהיותו בן חמש חלה יצחק נסים בדלקת ריאות וזוכר הוא כי חכם יהושע בורלא נשא אותו על זרועותיו והביאו לבית הכנסת של משגב לדך. הוא קירבו לספר התורה שבהיכל וביקשהו לנשקו. בזכות נשיקה זו לספר התורה הוא נרפא ממחלתו האנושה.

לאחר שסיים יצחק נסים את סיפור זכרונותיו פתח בקולו הצרוד ומלא חן בשיר ספרדי שהיה שר בימי עלומיו. הוא לא יכול להמשיך בשירו כי דמעות חנקו את גרונו.

אל תראי את עצמך חורת לחייך פרחו כשושנים

שערותייך היו סולמות כדי לחזות את חלומך המתוק והיכן את ישנה .

נו טי מיריס דימורדאדה טוס קאראס איראן קונג’אס.

טוס קאביליוס איראן איסקאליראס פארה ב’יר טו סואנגו דולסי.

אי אינדי טי איג’אס אה דורמיר.

בימי חמישי אני מזדמן בשוק מחנה יהודה בו פוגש אני את בני ירושלים הותיקים, הבאים אף הם במכוניותיהם הפרטיות לקנות צרכי שבת. רבים מאלה הפכו בינתיים אמידים, ואף כי דירותיהם עומדות סמוך לצרכניות ושופרסלים המוארים באורות ניאון מעדיפים הם לבוא בסליהם לשוק זה, המזכיר במידת־מה את שוקיה המקומרים של העיר העתיקה שאליהם הלכו בילדותם בלווית הוריהם. הם נמשכים לחנויות הקטנות אלו שבמחנה יהודה, משרכים דרכם בקושי בין ההמון הרב, ואותה שעה נדמה להם כי הם מהלכים ברחוב הבטרק שבעיר העתיקה.

כשעמדתי ליד חנות הדגים של ב. תושב מונטיפיורי לפנים שמעתיו מפזם לעצמו שיר אהבה ספרדי. משראני אמר תוך אנחה: שיר זה נהגנו לשיר בצעירותנו בימין משה. להלן בית משיר זה:

בואי וטיילי על יד בית הסוהר חשבי תמיד עלי

כי אני מתייפח בבכי הקירות גבוהים

אין אני יכול להגיע אלייך שואל אני מאלהי שיגאל אותי.

(פור לה פריזון ב’יין פאסיינדו פנסה סיימפרי אין מי

קי איסטו יוראנדו לאס פארידיס סון אלטאס

נון טי אלקנסו דימנדו סאלב’סיון די מי דיו סאנטו)

* * *

במונטיפיורי אפשר היה לשמוע מימרות, בטויים, דברי מוסר וכבושין שהיה בהם מן המקוריות הספרדית של ירושלים וסלוניקי כאחד. נוחים וקלים היו, נטולי־כעס והתמרמרות, והשפעתם עלינו היתה רבה.

סבתי הסלוניקאית היתה אומרת על נכדיה כי הם “רוח מעופפת” (איירי בולאנדו) וזאת על שום מעשה שעשינו בלי שיקול דעת ובלי מחשבה תחילה. על מעשה קונדס בלתי יאה לעושהו היתה מטיחה בפנינו את האימרה “חתול ללא זנב” (גאטו סין קולה) או סאלאמון די קאראפו, או קרתה די שופריא (מתוך הבקשה יה רבון עלם ועלמיה אנת הוא מלכה מלך מלכיה). קללות “חריפות” אלו נפוצות היו בקרב יהודי סלוניק המתונים ולא דמו כלל לאותן קללות חריפות ועסיסיות שבפי בני המזרח הפזיזים והרתחנים. על הרוב היו הקללות רצופות רמזי רמזים ודווקא משום כך נרתענו מפניהן.

דברי כבושים עטופי רמזים החליפו ביניהם גם בעל ואשה ממוצא סלוניקי שהיו לקוחים מתוך הרומאנסות.

מספרים על אדם אחד מתושבי ימין משה, יהודי אמיד ובעל נכסים, שידו היתה קפוצה ומאן לספק ביד רחבה את צרכיה של משפחתו מרובת הילדים. אשתו לא הרהיבה עוז לפרוש לעצמה תרומה או מעשר מתוך ארנקו של בעלה שהיה מוטל בהיסח הדעת על השולחן או במקום מושבו על הספה. גם בשעות המצוקה הגדולות לא שלחו הנשים את ידן אל ארנקו של הבעל משום החשש שיש במעשה זה כדי לפגוע ב“מזל” ולהורידו לטמיון. אותה אשה, משראתה שהגיעו מים עד נפש. פנתה פעם אל בעלה ואמרה לו: מה התועלת תצמח לנו משמנו הטוב אם חיינו אינם חיים אם אין אנו נהנים מכל הטוב שהעניק לנו האל? האם דיינו שאנו נמנים על משפחת אברבנאל (יא בסטה־קי מי נומברי איס אברבנאל) – היתה מטיחה כנגדו. דברים אלה מוסבים היו על איש יהודי עשיר בסלוניקי אברבנאל היה שמו אשר היה אמיד ועתיר נכסים ואף לאחר שירד מנכסיו היו נודע, על אף דלותו כאיש אמיד.

“כבוד המשפחה” היה יקר מכל יקר ועקרות הבית שמרו עליו כעל בבת עין. היו נשים שסבלו קשות תחת עול בעליהן, אף כלפי חוץ לא נודע על כך דבר. נמצאו בעלים שבילו את זמנם במשחק ושתייה בבתי קפה ערביים ויהודים ביזבזו את כספם עד כי לא נותרה בידם פרוטה להביאה אל בתיהם. נשותיהם נעטפו בשאלים, צעיפים, ועמדו שעות רבות בפתחם של בתי קפה אלה בתקוה וצפייה כי לרגע ירפו בעליהן ממשחקם ויציצו לעברן. באות היו לבקש רחמים לא על עצמן בלבד אלא ובמיוחד על הילדים הקטנים והרעבים. הן נמנעו מהטחת דברים כלפי הבעלים, עיניהן העצובות בלבד העידו על המתרחש בקרבן. במיוחד דאגו לשמן הטוב של הבנות שהגיעו לפרקן והוסיפו “ללעוס ברזל” (משקאי פיירו) ובלבד שלא יבולע לבנות בשל מעשי אבותיהן.

מספרים על אשה אחת מנשות מונטיפיורי שהיתה מעמידה פני חולה כדי לעורר את רחמי בעלה ויפתח את ידו. בעלה עמד על כוונתה שלא באה אלא שיפתח את אוצרו הטוב, היה פונה אליה ואומר מתי את שחורה ככושית היית לבנה יותר (קואנדו ח’אג’ה כוייטיש מאס בלאנקה) רצה להגיד בזה כי תמיד היא באה אליו בטענות. האשה היתה בעלת לשון וידעה להשיב לו אמריה לאמור: אם שילדה לך בת יפה כסלב’אנה האם נותרו לה בתולים (מאדרי קי פאריו אה סילב’אנה קי אונראס לי קידו), במלים אחרות אשה שהביאה לך בנים ובנות (ואכן היא ילדה לו ארבעה בנים וארבע בנות) מה יופי נשאר לה?

חלופי מחמאות אלו הרי הם כתובים בספר “רומנסרו ספרדי” של משה אטיאס בעמוד 131 וכך נאמר שם.

"מלך אחד התאהב בבתו היפה. באחד הערבים פגש בה שהיא מטיילת בגני ארמונו. ניגש אליה וביקש אותה לסור בלילה אל חדרו. הבת, אשר נרתעה מבקשתו של אביה, רצה אל אמה וסיפרה לה את אשר ביקשב אביה. מששמעה זאת אמה לבשה האם את שמלת בתה והלכה בערב בחשכה אל חדר משכבו של בעלה. בקומו אמר לה המלך אין אלה הבתולים של סלב’אנה. מששמעה זאת אשתו התוודעה אליו ואמרה לו אם אשר נתנה לך בת יפה כסלב’אנה מה נותר לה מיופיה בעבר (מאדרי קי פאריו אה סילב’אנה קי אונראס לי קידאריה).

תכופות היתה האשה מתקוממת נגד דקדוקי עניות של בעלה. בנעוריה בבית אביה הסלוניקאי חייתה חיי שפע ורווחה ולפיכך היתה טוענת כנגדו עתה “לאבדון שילכו הנכסים ומי שנפשו חשקה בהם, בארמונו של אבי היו זרוקים כדומן על פני חוצות” (אה מאל אנייה לוס בייניס אי אן קי לוס קיריאה אין אל סראי די מי פאדרי ארסטאנדו לוס טנייה).

וכאן היה הבעל מצטט מתוך השיר “ציצים יפרחו” המובא באותו “רומנסרו ספרדי” לעזאזל כל נכסייך גם זה שבהם יחפוץ, רב יותר יש לאבי. בסיווליה הוא דוכס. (עמוד 147).

אביא כאן עוד סיפור ששמעתיו בילדותי. שני סלוניקאים הרהיבו עוז בנפשם, נכנסו בסתר לבית הכנסת ונטלו מארון הקודש את זוג הרימונים שקישט את ספר התורה. משהגיע ערב שבת החלה החרטה לכרסם את לבם ושאלו את נפשם כיצד יקראו יחידי בית הכנסת בספר שאין עליו רימונים. למחרת בבוקר הלכו לבית־הכנסת כדי לראות בפלא הזה. בהתקרבם לבית הכנסת שמעו את קורא הזמירות אומר “כפור כאפר יפזר”. נשתבש להם הפסוק והמלים הפכו למשפט ספרדי “קי פורקה לי פאזיר” דהיינו נעמיד לגנבים עץ תליה על שגנבו את הרימונים (כפורקה, עץ תליה, לי פאזיר, נעשה). מששמעו מהו העוון הצפוי להם מיהרו לביתם, נטלו את הרימונים, שבו לבית הכנסת והניחום על ספר התורה.

* * *

כל בחורה שהתארסה באותם ימים עוררה קנאה בקרב חברותיה. כדי להגן על עצמה ועל ארוסה מעינה בישא היתה שמה בשערותיה ענף של פיגם (און ראמו די רודה).

“משוררות” חיברו חרוזים בגנותן של בחורות של שכונות אחרות ושמו אותם בפיהם של מנגנים כדי שיפיצו אותם ברבים. כוונת מעשה זה היתה להניע בחורים לשאת להם נשים מהבחורות אשר בשכונה זו שהן חסודות ונאות. בשירים אלה כלולים היו דברי בדיחה מעין עתון היתולי שנועד לעקוץ שכנים.

קשים היו חייהן של בנות ירושלים. לא בנקל זכו לחתנים. מועדונים ומקומות סתר או גנים ציבוריים לא היו בנמצא. המקום היחיד בו אפשר היה לראות ולהיראות היה רחוב יפו. בשבתות בערב יצאו הכל, בחורים ובתולות,לרחוב זה, חולפים על פניו לאורכו ולרוחבו, החל במחנה יהודה ועד לשער יפו. ברבות הימים הרהיבו בני הנוער עוז בנפשם והרחיקו עד בית הזקנים האשכנזי ובית החולים לחשוכי מרפא. מאחורי הגדרות של מוסדות אלה, בין הסלעים, ישבו ושרו בלילות לבנה וסביבם כלבים נובחים וריחות העולים מן העמק, מן הכפר ליפתא השוכן שם, ריחות הטבונה (התנור) שבו אפו את הלחם.

בחורות רבות נשארו רווקות כל ימי חייהן. הסיבה לכך סרובם של ההורים לתיתן לחתנים שלפי דעתם לא עמדו באותה דרגת כבוד כפי שעמדו הם. אירע שבחורים ספרדים הרויחו את לחמם בחריצות ובשקידה אלא שמשפחותיהם לא נמנו בין המיוחסות והמכובדות. ומשבאו לבקש את ידיהן של בחורות נתקלו בסירוב.

בנותיה של ירושלים העתיקה היו באותם ימים הצנועות והמסורתיות ביותר בלבושן. ייתכן כי בין שאר הסיבות גם הסביבה הערבית הקנאית היא שמנעה מהן לפרוק עול. הבריות דיברו עליהן דרך חיבה ולגלוג כגון דברי השיר. "בנות העיר העתיקה הן עתיקות יומין כעתיקותו של הבטרק (לאס מוג’אג’אס די לה סיב’דאד סון אנטיקאס דיל בטרק). שוק הבטרק היה חשוך והומה מאדם ובהמה. ומאחר ששוק זה לא נמנה בין השווקים היפים של ירושלים כך גם בנות העיר העתיקה.

בנות מונטיפיורי נחשבו למודרניות יותר. הן הרהיבו עוז וצבעו את פניהן. גם לבושן היה נוצץ והדור יותר, וכל זאת כדי למשוך את תשומת לב הבחורים כדברי השיר: נערות מונטיפיורי מאפרות את פניהן וצובעות אותם בצבעים, והבחורים רודפים אחריהן כדי לתנות אתן אהבים (לאס מוג’אג’אס די מונטיפיורי סי’פאסאן פודרה אי קולוריס אי לוס מוג’אג’וס קורן די אטראס די אייאס פארה אזיר אמוריס").

ועל בנותיה של אהל משה המתהלכות בשמלות בעלות מחשוף היו שרים: נערות אהל משה מתלבשות שמלות בעלות מחשוף. (לאס מוג’אג’אס די אהל משה סי ב’יסטין די קולטי). ואילו נערות אבו אל בצל אמרו כי יש להן שכל של דלעת. (לאס מוג’אג’אס די אבו אל בצל אמרו כי יש להן שכל של דלעת. (לאס מוג’אג’אס די אבו בצל טיינין מיויו די קלאב’אסה). בנותיה של נחלת שבעה היו נוהגות להפנות ראשיהן אחורנית בטיילן ברחוב (לאס מוג’אג’אס די נחלת שבעה קאמינאן אי מיראן אטראס).

שכונותיה של ירושלים היו ספוגות שירה שנשמעה בשעות היום והלילה בימי חול ובשבת, בחג וביום אבל. השירה עלתה מכל בית, מחדרי הלימוד ומהתלמוד תורה. משפחה ומשפחה ושירתה שלה שהביאה עמה בארץ מוצאה.

שירתה של ימין משה היתה מיוחדת במינה. זו ינקה בעיקר משירת הקודש הן משירת חול שהיו רווחות בבתי מדרשות ובקרב משפחות בתוככי ירושלים העתיקה. אף חזני בית הכנסת ינקו את לחניהם מחזני בתי הכנסת של העיר העתיקה. שני סוגי השירה, קודש וחול, לא הסיגו זה את גבול רעהו.

שכונת מונטיפיורי, הקימה מקרבה פיטנים ופיטניות לרוב. גם נשי רבנים נטלו חלק בשירה. דומה היה כאילו בעליהן מהם רבנים גדולי תורה, נהנו משירתן של נשותיהן.

פייטניה החדשים של ירושלים מוצאם משכונה זו. הפייטן אשר מזרחי בעל הקול הערב אשר הנעים את מסיבותיהם של אבותינו הורתו ולידתו בשכונה זו. כינויו היה “אשריקו” ולו עיניים ירוקות. הוא וחבר מרעיו יצחק חליפה, שלמה בורלא, בכור מהודר ועוד סללו את הדרך לשירת הפיוט שאנו שומעים אותה היום מעל גלי האתר בערבי שבתות, מפי חזניה הותיקים של ירושלים.


 

שכונות־בנות לימין משה    🔗

שתי שכונות “בנות” היו לה לימין משה שהאוכלוסין שלהן פועלים ובעלי מלאכה, עניים ברובם. הללו לא השיגה ידם לרכוש “נומירוס”, מספרים, (כלומר שיכונים) בשכונת ימין משה ועל כן באו ונאחזו לרגליה. הם לא קיבלו כל סעד מאת מוסד של חסד או ועד הכוללים. שכונה אחת עמדה סמוך לכניסה, בואכה שער יפו, והשנייה שכנה בעמק. את הבצק שלשו הנשים הביאו לתנורי ימין משה. הבנים למדן תורה מפיהם של חכמי מונטיפיורי, ובשבתות וחגים ישבו לרגלי תלמידי חכמים ודרשנים שבה לשמוע תורה מפיהם.

יחסי רעות ואחוה שררו בין האם לבנות. בערבי שבתות טיפסו ועלו ילדיהן של הבנות לעבר ימין משה כשעל ראשיהם קדרות חמין, טסים גדולים עם עוגות ולוחות עם לחם (טב’לאס) שנאפה בבית. בערב פסח הגיעו ילדי השכונות בלווית הוריהם ונטלו אף הם חלק בהכנת המצה שנאפתה בתנור שמתחת לבית הכנסת הגדול. במסיבות שנערכו בימין משה היו ילדי השכונות בין הקרואים או שנדחקו גם הם לשם כדי לזכות ב“לעקעך”, זו העוגה האשכנזית שהיתה בת בית במשפחות הספרדים.

חזניה של השכונה האֵם עברו לפני התיבה בבתי הכנסת הקטנים של שתי השכונות. מנת גורל קשה הונחתה על השכונות הללו בימי גשם, שלגים וסופות שפקדו את ירושלים. בתיהן הוצפו מים, הגגות נבקעו ותושביהן נותרו ללא קורה מעל ראשיהן. בתי ימין משה שימשו לתושבי השכונות אכסניה בה מצאו מרגוע ופינה חמה עד יעבור זעם.

שכונות אלו היו בתחילתן מקום מגורים למשפחות ערביות בודדות. אך נמצאו בה חלקות קרקע פנויות ואת אלו רכשו התושבים היהודים במחירים זולים. מושון ישראל עושה המטאטאים, (איל איסקוב’ידו), היה אחד התושבים הראשונים בשכונה שמאעה. בתו היושבת בבית־זקנים מספרת כי עודנה זוכרת את הערבי חסיין שהיה מבקר בביתם ומידו קנה אביה את חלקת הקרקע. באותם ימים, ימי תורכיה, שידלו ערבים את שכניהם ומכריהם היהודים לרכוש אדמות מידיהם. בימי מלחמת העולם הראשונה נמצאו רבים מבעלי הקרקעות הערבים במצוקה גדולה והם מכרו ליהודים אדמות במרכזה של ירושלים לסילוק החובות שהיו חבים להם.

מאיר חפץ, מתושביה הוותיקים של ירושלים, מספר: "בשנות מלחמת העולם הראשונה הייתי מוכר חלב. נתינותי היתה איטלקית ואנשי הבולשת התורכית לא נגעו בי, היינו לא החרימו את החלב כשם שעשו לאחרים. תמורת החלב שהוחרם ניתנו קבלות חסרות־ערך.

יוסף רשיד אל תורי תושב שכונת אבו תור היה חייב לי סכום גדול, מאה ותשעים נפוליונים בערך. היתה לו חלקת קרקע בקרבת המקום בו עומד היום בניין “טפחות” ברחוב יפו. הוא הציע לי חלקת קרקע זו תמורת חובו לי, ואילו אני סירבתי שכן אמרתי בלבי מה אעשה בה. היום יכולני להתחרט חרטה גדולה ועמי יהודים רבים מתושבי ירושלים שאף הם כמוני, לא ראו את הנולד.

עיסקה מעין זו הציע לי באותם ימים מפקד המשטרה איברהים חוביישי. חלקת־הקרקע שביקש למוכרה לי היתה בשכונת אבו תור, בה התגורר. משהססתי ניסה לשכנע אותי בהסתמכו לפי דבריו, על ספר הקוראן. וכך אמר לי: דע לך מאיר שיום יבוא ובירושלים יהי שוויו של המקום אליו קושרים את מתג החמור דינאר שלם (רבט חימאר בדינאר). ואכן צדק אברהים חוביישי, סיים מאיר חפץ את דבריו. אם אכן זכה הפרולטריון של שכונות קטנות אלו ואחרות להקים את בתיהם מחוץ לעיר העתיקה הרי זה משום שאמת קרקע בשכונת השמאעה היה מטליק אחד.

הבתים שהוקמו בשתי שכונות אלו, מהם בני קומה אחת, מהם בני שתי קומות, היו בנויים חלקם אבן וחלקם “דולמה”, כלומר קירות עשויים קרשים דקים מכוסים בלוחות של עצים הקרויים “פלפונים”. קירות אלה מולאו בחול וחצץ וטויחו כלפי פנים וכלפי חוץ. צורה זו של בנייה היתה זולה באותם ימים.

* * *

יש הסבורים כי שמה של השכונה “ג’ורת על עתאב” מעיד כי בקרבתה נמצאה ג’ורה, שוחה, לתוכה זרקו את באושי הענבים. שוחה אחרת, ג’ורת אל פטאיס, נקראה כך על שום שהטילו לתוכה את הנבלות. אולם פירושה של המלה עונאב בערבית הוא שזיף, ואכן בקרבת מקום גדלו שיחים שהניבו זן מסוים של פרי זה.

בג’ורת אל עונאב התגוררו עובדי בית המטבחיים, פועלי דפוס ושוליות של בעלי מלאכה. לאחר מלחמת העולם הראשונה עדיין עמד במקום זה בית המלון של יוסף אבו גאנים, יליד חברון, בו התאכסנו סוחרי חברון כאשר באו לירושלים לרגל מסחרם.

שכונת ג’ורת אל עונאב כל כולה שתי סמטאות בלבד בהן התגוררו עשרים וחמש משפחות יהודיות – מספר בנו אברהם אבו גאנים. זו היתה שכונה מעורבת, כמוה כשאר שכונות שבאותה סביבה בהן התגוררו יהודים, מוסלמים ונוצרים בצוותא.

סביבתה של ג’ורת אל עונאב היתה הומה יותר מאשר שכונת שמאעה, שבעמק גיא בו הינום. ג’ורת אל עונאב היתה סמוכה לשער יפו, מקום ששימש מפגש לסוחרי ירושלים וחברון. בקרבת מקום עמד בית־קפה למעשני חשיש. וסמוך לו ניצב ביתו של חג' מחמוד אל פלכי “פותח הגורלות”, בו נסתייעו סוחרי חברון ירושלים בהנהלת עסקיהם ובבקשת פתרונות לאהבות ובגידות. סמוך להם עמדה גם חנות המכולת של שפרה ביליצקי, עליה סיפרו שכאשר נישאה התנתה עם בעלה כי יישב ויעסוק בתורה בלבד. את ילדיה אשר ילדה נהגה להביא יחד עם ה“נדנדה” לחנותה וכשהיו פורצים גנבים לתוכה היתה הולכת אל קצין המשטרה התורכי ומתנה לפניו את צרותיה ואילו הוא היה מנחם אותה ואומר לה גברת (סיתי) הכסף שנרכש ביושר לא הולך לאבוד (אל מאל אל חלאל מה ברוח).

דיירי ג’ורת אל עונאב היו יהודים בני עדות המזרח אשר כונו בשם ספרדים. בורות ציבוריים לא היו להם. כל אחד שתה מים מבורו שלו. מי הגשמים זרמו דרך צנורות פה ישר לתוך הבורות. היו בורות שהמים זרמו לתוכם דרך “פיליקה” (אבן שקערורית). מים אלה היו מסוננים. בורות שלא היו להם “פיליקה” הכרח היה לנקותם אחת ולשנתיים או שלוש.

ילדי שכונות אלו למדו בחדר של חכם שמואל זמרו, בת“ת של הספרדים שבעיר העתיקה וכן בבתי הספר העבריים ושל הכי”ח. תקופה קצרה זכו ללמוד בחדרו של חכם בכור משה מלל אשר עמד בשכונתם תחילה ולאחר מכן עבר לימין משה.

רופאים ורוקחים לא פקדו את השכונה. דיה היתה אנחת־חולה ולו הקלה ביותר ומיד הוזעק שכן וזה בא ועצה בפיו ותרופה בידו.

א.א. שהתגורר בשכונה מספר: “פעם הזמנתי את המיילדת בכורה די יחיאל לבוא ולסייע לאשתי משבאה נוכחה כי עדיין רחוקה היא מלדת. בינתיים נודע כי שכנתנו אחוזת צירים, הלכה המיילדת אליה וסייעה עמה”.

טייה בכורה די יחיאל שימשה בשני תפקידים, מילדת וטבחית בחתונות. היא סייעה לאמהות השמאעה וג’ורת אל עונאב ללדת את ילדיהן.

לילות החורף הארוכים, עברו על אנשי השכונה בצוותא. ישבו וסיפרו סיפורים שנמשכו לילות רבים ולפעמים גם שבועות. אותה שעה היו הנשים עוסקות בלישה ובהכנת איטריות (פילאס) שנתבשלו באותו מעמד ושימשו תקרובת לאורחים שהיו שקועים בהאזנה לסיפורים. היו נשים שידעו לספר סיפורים אף הן ואלו נקראו “קונסיג’יראס”. א. א. מוסיף ומספר: “אמרו עליו על רפאל חיים כהן שלמד כמו תלמיד חכם (מילדאב’ה כמו חכם) והיה בקי במיוחד בתורת הגיאוגרפיה. כיוון שכך נהגנו לפרקים להתכנס בביתו כדי לשמוע מסיפוריו הנפלאים וללגום כוסית עראק. אנו לא באנו, כמובן, בידים ריקות. וכך הפכו פגישות אלו למסיבות רעים עליזות”.

ברוך נחמיאס, קצב מקצבי ירושלים מספר כי אביו דוד שאול נחמיאס אשר התגורר בשכונה זו נהג לשבת בימי הקיץ במרפסת ביתו ולצלות בשר. אנשים שחלפו על פני ביתו בשובם מעבודתם הוזמנו לסעודתו תוך קריאות תפאדל, תפאדל. לאורח הוגשו כמה חתיכות בשר וכוסית עראק. עוד סיפרו על דוד שאול נחמיאס כי היה משכין שלום בין בעל לאשתו, ואם היה צורך בכך לא חסך גם על ממונו (קיטאב’ה די סו פיצ’ו).

דוד אל באז מתושביה הותיקים של ג’ורת אל עונאב מספר: ג’ורת אל עונאב היתה לנו גן עדן. טחנות הקמח של שלויימה וסלובעס סיפקו עבודה לכל דורש. בקרבתן השתרעו שדותיו של הבנקאי ולירו שנשתלו בהם כרובית (קארנאב’יטאס) ושאר ירקות אשר שימשו לנו למאכל במחיר מועט.

ועוד מספר ברוך נחמיאס: נדידות תושבים היו חזון נפרץ בשכונות אלו. יצאו וחזרו ויצאו. ואולם האנגלים העכירו את רוחנו, סכסכו בינינו לבין הערבים. בימי התורכים חיינו עמהם חיי שקט ושלוה. הפתגם הערבי אומר: שכני, אתה דאג לעניינך ואני לענייני (ג’ארי אנתה בחאלך ואנא בחאלי). יחסי שכנות טובים היו לנו גם עם הנוצרים שהתגוררו בינינו, אפילו לא היו קרובים אלינו ברוחם כשכנים המוסלמים.

חדר הלימוד של בכור מלל היה הומה ילדים ולימודם ותפילותיהם הפריעו את מנחות השכנים הערביים. “פעם – מספרת אשתו של המלמד – הלכו והתלוננו לפני מחלקת הבריאות התורכית. טענתם היתה כל בעליו של החדר אינו ממלא אחר הוראות הבריאות. בצר לנו פנינו אל אשתו של נסים סירמה, אשר היתה ידועה בלשונה השנונה, וזו הלכה למחלקת הבריאות התורכית והשיבה את העניין על כנו”.

יום חורף אחד באו א. קורקוס ואהרן ארוג’אס תושבי ימין משה אל חכם בכור משה מלל המלמד, בעל “חדר” בג’ורת אל עונאב ואמרו לו: אין אנו יכולים לשלוח עוד את בנינו אליך מחמת הבוץ והרפש מסביב. מה עשה חכם מלל? עמד והעביר את חדרו לימין משה והשכינו בקומה התחתונה בביתו של חכם אליהו נסים. חכם בכור מלל היה בתחילתו פחח, אולם משהומצאו כלים חדשים למלאכת הפחחות ושיטות חדשות באו לעולם לא יכול בעל המלאכה הותיק להסתגל אליהם. הוא נטש את הפחחות ופתח לו ב“ג’ורת אל עונאב” חדר מלמדות.

אשה תושבת שמאעה מספרת: פעמים רבות התאוננתי בפני חכם מלל על שאין הוא מדבר עם תלמידיו בעברית. התברר לאחר מכן כי הוא לא ידע את השפה ואת תורתו למד בשפה הספרדית בלבד.

אשתו הראשונה לא ילדה לו בנים. הלך וניסה את מזלו עם אשה שניה. הוא שכר לה דירה מיוחדת ושהה עמה שנה רצופה. מאחר שגם האשה השנייה לא הביאה לו בנים נתן לה גט פיטורין וחזר אל אשתו הראשונה.

זה היה מנהג מקובל בימים ההם. לפעמים היתה האשה הראשונה שהתגוררה בדד מתרעמת על בעלה שאין הוא נוטה לה חסד ומזניחה. מספרים על אחד מתושבי אהל־משה בעל לאשה שניה ואב לבנים, שהזניח מחמת טרדותיו את אשתו הראשונה ולא פקד אותה אלא לעתים רחוקות. פעם ארבה בצאתו מבית הכנסת, תפסה אותו בזקנו וביישה אותו בפני קהל ועדה.

מרת קלרה מלל אשת חכם מלל המלמד, מתגוררת היום בבית זקנים של הספרדים ברוממה. סיפרה לי כי בחדר של בעלה היו שלושים עד ארבעים תלמיד. ספסל אחד היה מיועד לבנים וספסל אחד לבנות. השכר היה מועט. ארבעה מטליקים לשבוע. הפרנסה היתה בדוחק. אני נזכרת ב“סלבי” הקטן, תלמיד מצטיין כבן שש, שהיה משמש שליח ציבור במנחה וערבית. סלב’ו זה היה כבר “בשל לתורה” (“קוג’ו אין לה ליי”), דהיינו הביא את תלמודו אתו מבית אביו.

שתים עשרה שנה החזיק בעלי ב“חדר” זה. יחסי ידידות ואחוה שררו בינינו לבין המשפחות אשר שלחו את בניהן ואת בנותיהן אלינו. אתה שואל אותי על אורח חיים בימין משה באותם זמנים כגון אילו שירים שרנו. ובכן שרנו פזמוני שבתות וחגים. פזמונים אלו מלאו את לבנו תוכן. כשהופיע הפונוגרף עם המשפך הגדול שלו רעשה הארץ, מה שעושה היום הטלויזיה שבגללה שכחו הבריות את הרדיו ואת הקולנוע.

“ג’ורת אל פאטיס” עמדה בקרבת מקום לג’ורת אל עונאב ושימשה מקום איסוף לנבלותיה של ירושלים, פגרי כלבים חמורים וגמלים. ש. מ. שהיה שנים רבות שוליה של קצבים מוסלמים ויהודים כאחד מספר כי בהיותו בן עשר עבר פעם דרך הבקעה הזאת, בקעת הנבלות, וראה פגרו של כלב, מאחר שהיה רעב ללחם, ביתר בחלף הקצבים שבידו את הפגר ו“ניקה” ברך אחת במומחיות רבה עד שדמתה לברך של עגל צעיר ורך. נשאה והביאה אל קבלר, הקצב הגרמני שברחוב ממילה, שונא ישראל מושבע. הוא הצליח לרמות את הקצב וקיבל את שכרו. אולם משנתגלה הדבר רץ אחריו קבלר, תפסו באזניו ואמר לו: אין אני חס על ממוני, אולם ראוי אתה למלקות על הבזיון שגרמת לי. רמיתני עד כדי כך שהחלפתי ברך של כלב בברך של עגל.

ש. מ. שאל פעם את אמו באיזו שנה נולד, והוא השיבה לו, נולדת בשנה שביקר אותנו מלך היהודים (קואנדו ב’ינו איל ריי לוס ג’ידיוס), שנת ביקורו של הרצל בירושלים.

באחד הערבים פגשתי בש. מ. שעה שישב בפתח בית־הכנסת “חסד ורחמים” שבשכונת מזכרת משה. שאלתיו כיצד אירע שנתקבלת לעבודה אצל קצבים מוסלמים? השיב לי: הערבים עצמם מציגים היו שאלה זו לפני מעסיקי, הקצבים זכריה ווהבה והללו היו משיבים כי הם נזקקים לפועל יהודי כדי שיהא יוצא ונכנס לבתיהם. ידוע ומקובל שאין בעל חנות מוסלמי נוהג לשלוח את נערו לביתו בשליחות כלשהי מחשש שייתן עינו בנשים. השליח היהודי היה נאמן עליהם ובטוחים היו כי זה לא ישא עיניו אל אשה מוסלמית.

* * *

משהיינו שומעים בילדותנו כי ילד פלוני גר ב“שמאעה” או ב“ג’ורת אל עונאב” היה עובר רטט בבשרנו. סבורים היינו כי הוא קורץ מחומר אחר. המקום נצטייר בעינינו רחוק מאדם ומעיר, מעבר להרי חושך. חזותו והתנהגותו של ילד זה שונות היו משל חבריו בני ימין משה, אברכי משי שהוריהם אמידים ומחנכיהם רבנים. ילדי השכונות הללו ראה “ערטילאית” (במובנה הערבי השלילי) היתה בהם. סימנה הבולט ביותר עזוּת פנים שמקורה בעוני וסבל. ילדי ה“שמאעה” או מ“ג’ורת אל עונאב” נראו כאנשים מבוגרים לכל דבר. נתייראנו מפניהם. הוריהם היו בעלי זרוע אשר לא חתו מפני כל. אולם כל זה היה כלפי חוץ. כלפי פנים היו יראי שמים, שומרי תורה ומצוות והולכים “בדרך נכוחה”. ידענו כי חייהם קשים, כי הם נתונים לפגעי הטבע הבאים עליהם מברכת אל סולטאן כאשר מימיה עולים על גדותיהם. בתיהם עמדו מתחת לכביש, שבילים צרים ומפותלים חצו אותם, ובימי החורף הפך המקום כולו שכבת בוץ עבה.

אך פגעיהם לא רק מידי שמים באו. גם ידי אדם התנכלו להם. צינורות הביוב של ימין משה עברו בקרבת השכונה ונבלות “ג’ורת אל פטאיס” (עמק הנבלות) הסמוך פגע על פגעיהם.

שכונת שמאעה מספר תושביה היה גדול משכונת ג’ורת אל עונאב. כחמשים משפחות של פועלים ובעלי מלאכה התגוררו בה שמצאו פרנסתם בסמטאותיה של העיר העתיקה ובשכונות הסמוכות. ביניהם היו שוליות של קצבים, חייטים, נגרים וסוחרי בגדים ישנים. עוני ודלות היו מנת חלקם. פרנסה זו לא היתה בה כדי הרמת ראש, ולא הספיקה אלא ללחם וגבינה (נו אירה די אלב’נטאר קאב’יסה. איסטי פאן פור איסטי קיזו) – אומרת לי זקנה אחת – אך רחשנו אהבה זה לזה, כמו הזהב (מוס קיריאמוס קומו איל אורו). אחדות שררה בינינו. מלה זו, אחדות, ביטאה הזקנה בעברית מאחר שאין לה תחליף בלשון לאדינו.

זכתה שכונת שמאעה וגם אותה פקדו גנבים. אלא שתושביה כולם, יהודים, מוסלמים ונוצרים לא טמנו ידם בצלחתם, רדפו אחריהם עד חרמה.

האשכנזים לא מצאו להם מקום מושב בשכונות דלות אלו. מספר משפחות אשכנזיות עניות התגוררו בשני בניינים סמוכים שהאחד היה שייך לועד כל הכוללים ואילו השני, בעל החזקה שלו היה אברהם ידלר, אחי המגיד הרב בן ציון ידלר.

בשכונת שמאעה שנקראה גם בשם “שערי ציון” התגוררו הרב מרדכי פרירה שהתפרנס מכתיבת קמיעות ולחשים וחכם דוד נגרין שעסק בשליחות מטעם מוסדות הצדקה.

בשמאעה היו שני בתי כנסת. אחד מהם שכן בקומה שנייה, ומשרצה החזן יוסף נחמיאס הסנדלר להזמין את תושבי השכונה לתפילה יצא אל הגזוזטרא, פתח פיו וקרא בקול: תפילה! תפילה!

א.ג. שוליה של חיט המתגורר היום בבית הזקנים של העיריה מספר: שנים רבות גרנו בשמאעה. סביב למקום מגורי התגוררו מוסלמים ונוצרים. חיינו אתם בשלום עד שנת 1929. במסיבות משפחתיות נהגו המוסלמים להזמין את נשותינו. הנוצרים הזמינו גם את הגברים וגם את הנשים. בשכונתנו לא היו רבנים. כולנו היינו פועלים. אברהם מיוחס השוחט שמש שנים רבות כחזן ותוקע.

תפילת שחרית בשבת נמשכה עד שעה תשע בבוקר. לאחר הסעודה נוהגים היינו להתאסף בביתו של שכן אחר לאמירת תהילים. סיימנו את ספר התהילים ועמדנו בתפילת מנחה. לאחר מכן היינו סועדים את סעודת הצהרים ונחים. משנסגר התנור בשמאעה פנינו לתנור שבשכונת מונטיפיורי. כשחדלנו לאפות לחם בבית קנינו אותו ברחוב (איל פאן די לה קאייה).

שכונת שמאעה היתה מקום מקום מועד לפורעניות מכיון שעמדה בכניסה לירושלים. אסטריה די צ. מספר: חתונתי התקיימה בח’אן איל ח’לאליה (רובע החברונים) שבעיר העתיקה, ומיד לאחר מכן עברנו לגור בשכונת השמאעה. שנים יפות עברו עלי במקום הזה. אחוה וידידות שררו בין תושביה היהודים והמוסלמים. כשהייתי צריכה לעזוב את הבית הפקדתי את תינוקי בידיה של שכנתי המוסלמית עד לשובי. והיא אף היא עשתה כן. ומשהוחזר התינוק לחיק אמו הושם בידו ובכיסיו פירות וממתקים לרוב.

בימי פסח קויים מנהג משלוח מנות, היינו, היהודים שלחו לשכניהם הערבים מצות בערב חג הפסח והשכנים הערבים החזירו לנו, במוצאי שביעי של פסח, ככרות לחם טרי, דבש, חסות, גבינת זיתים וכו'. שכנינו הערבים נטלו חלק במסיבות ברית מילה וחתונות שנערכו בשכונתנו ואנו גם אנו השתתפנו בשמחותיהם.

אולם משעברה סיניורה איסטריה לתאר יום ששי אחד, 23 באוגוסט, 1929, לבשו פניה קדרוּת. “יום מר ונמהר היה אותו יום. פורעים מתושבי חברון התחילו מתקדמים לעבר השכונה. נטלתי את תינוקי בן התשעה חדשים ואת בתי הקטנה והסתתרנו מתחת למיטות. לפני כן נעלתי את הדלתות והעמדתי מאחוריהן חפצי בית שונים ככל אשר השיגה ידי כדי לעצור את הפורעים. בליל שבת מצאנו מקלט בבית שכננו המוסלמי, הנשים היהודיות בפנים החדרים יחד עם הנשים המוסלמיות ואילו הגברים בחצר. לאמיתו של דבר, הנשים המוסלמיות הן שהצילונו. מעל החצרות והגזוזטראות צעקו לעבר הפורעים להסתלק מכאן באומרן שאין כאן יהודים. אומרים כי בין הנשים המצילות היו שתיים שנודעו כנשי העולם התחתון. סוכם כי הערבים יגידו לאחיהם הפורעים שאין כאן יהודים ואילו השכנים היהודים יגידו ל”חלוצים" (אנשי ההגנה) כי אין כאן ערבים.

ייזכרו לטובה אבו צאלח החברוני ואשתו שהתגוררו בקרבתנו והצילו את תושבי השכונה היהודיים מגרזניהם של הפורעים. אותו ליל שבת לא עצמתי עין. משהאיר השחר אמרתי לבעלי בוא ונעזוב את השכונה, אין אני יכולה להמשיך ולהתגורר בה. למחרת היום, ביום השבת, כבר נפוצה השמועה על מה שאירע ליהודי חברון ולבנו נשבר בקרבנו.

מרת איסטרייה יודעת לספר גם על ימים אחרים, שונים מאלה: "לילות חודש אלול היו לנשות שמאעה לילות שמורים. לא זו בלבד שקמנו עם השכמה להאזין לסליחות, אף הולכות היינו ברגל עד לקבר רחל אמנו. בדרכנו היינו פוגשות בערביי חברון ואיכרי הכפרים שבסביבה כשהם מתנהלים לאיטם אחרי גמליהם העמוסים פירות וירקות לעייפה ועושים את דרכם לירושלים לפרקים הרהבנו עוז בנפשנו והמשכנו ללכת ברגל עד לחברון.

* * *

שכונת בית יוסף השוכנת במרחק מה מימין משה וסמוך לאבו תור כל כולה שתי שורות קטנות של בתים. מספר תושביה לא עלה על עשר משפחות. כדוגמת שאר השכונות שבסביבת ימין משה היתה גם שכונה זו מעורבת, משפחות מוסלמיות ויהודיות התגוררו בה בצוותא. זכתה שכונת בית יוסף ולא נכרתה מעל פני האדמה במלחמת הקוממיות. נשארה עומדת וקיימת ותושביה המוסלמים והנוצרים לא נטשוה. בשנים שבהן היתה ירושלים מבותרת, גרו משפחות מוסלמיות ויהודיות סמוכות אלו לאלו.

“גיליתי” שכונה זו רק בשנים האחרונות משנאמר לי כי יצחק אדוני, מראשוני עובדיו של בית החולים הדסה, נולד בה. יוסף אדוני, אביו של יצחק אדוני, היה פקיד ברכבת. הוא החזיק בית־כנסת בביתו והרב מרדכי פרידה שימש בו כחזן. חכם זה כונה ת"ח יושב אוהל (חכם די אינקאזה). שאלתי כיצד התקיים בית כנסת בו אין מניין לתפילה, השיבו לי: בן פורת יוסף הלא בכל משפחה היו חמשה ששה בנים זכרים.

יום חורף נאה בחודש ינואר 1970 יצאתי עם יצחק אדוני לתור בשכונה. תושבים מוסלמים ותיקים שהכירו אותו ואת בני משפחתו מלפנים קיבלוהו בסבר פנים יפות והעלו זכרונות מאותן שנים שחלפו. אחת השכנות המוסלמיות ממשפחת אל עאידי הזמינה אותנו לבקר בביתה. נכנסנו, ישבנו בחדר האורחים, האשה הגישה ספלי קפה קטנים והעלינו זכרונות.

בין שאר זכרונות העלינו שמותיהם של אבו יצחק הפחח ושל מרדכי סוטו שהיה מוכתאר השכונה בעל לשתי נשים. נזכרנו כי משפחת אל עאידי הסתירה בביתה במאורעות 1929 במשך שלושה ימים את היהודים שהתגוררו בשכונה. אנו הנשים, סיפרה השכנה הערביה, שימשנו לפרקים “שמרטף” לילדיהן של שכנותינו היהודיות כשם ששכנותינו היהודיות השגיחו על ילדינו. הדור הצעיר, בניה של משפחת עאידי, אשר היו באותה שעה בבית האזינו לשיחותינו בתמהון ובמבוכה. אל נכון, התקשו להעלות על הדעת ימים בהם התגוררו אבותיהם בשכנותם של יהודים בלא ריב ומדון.

המשפחות המוסלמיות שהתגוררו בבית יוסף היו מהמשפחות הירושלמיות הותיקות, כגון אברהים ביי איסטנבולי ואמין אל עסלי (בני משפחות אלו שימשו במשטרה בימי המנדט) דחאדר, עאידי אל קבאני ואל ג’אעוני. רשאד אל ג’אעוני היה מוכתר שכונת אבו תור.

בין המשפחות שהתגוררו בבית יוסף היתה גם משפחה שנקראה בשם “לוס שכמלים” דהיינו בני שכם. היא נקראה בשם אל עזרי. את ראש המשפחה קראו בשם “אבו מראד”. שלושה בנים היו לו שעסקו בסנדלרות ובפחחות. משפחה זו עברה משכם לבית יוסף ומשום כך זכו לתואר זה.

מרדכי סוטו, חלבי, שעסק בריפוד מיטות ושמיכות. שתי נשים היו לו שרבו ביניהן תמיד. את האשה השנייה נשא מאחר שאשתו הראשונה ילדה לו בת אחת בלבד. ומאחר שרצה שיהיו לו בנים זכרים, הלך ונשא לו אשה שניה.

קיימת סברה שהקרקע שעליו נבנתה בית יוסף נרכשה מאת הגרמנים איילנדר, פוינטוגנר ושנלר. לאחר מלחמת ששת הימים הגיעו סברות שונות. יש אומרים כי הכוונה ליוסף ביי נבון, בעל תכנית מסלת הברזל בין יפו לירושלים, ואילו הערבים תושבי השכונה היו סבורים כי היא נקראה על שמו של יוסף אדוני, מתושביה הראשונים.

קשה היתה עלי הפרידה מבית יוסף. הנוף הנשקף משכונה זו עולה ביופיו ובהדרו על הנוף הנשקף מימין משה. עומד אתה על גבעה ועיניך רואות את כפר השילוח, חומותיה הדרומיות של ירושלים וכן כפר בחר" שטוחים לפניך.

יצחק אדוני בן השכונה לפנים אומר לי: רואה אתה את המרחק הזה שבינינו לבין העיר העתיקה? בילדותי נוהג הייתי לעברו לעתים קרובות ברגל. בכלל הרבינו ללכת ברגל בילדותנו.

מפי תושבת ימין משה שמעתי על שכונת בית יוסף את הדברים הבאים:

ימים מספר לפני חג הפסח היתה סבתי לוקחת אותי, ואני ילדה קטנה, לבית יוסף. גרזן (סווילה) בידה הולכת היתה “לחצוב” מגבעותיה “בארו”, סוג עפר שהשתמשו בו להכנת כיריים. הכיריים ששימשונו כל ימות השנה נפסלו ונזרקו, במקומם הוכנו לחג הפסח כיריים חדשים. נטלנו קדרות וצלחות שבורות למחצה (מדיאס רוטס) ןיצקנו את הכיריים במידותיהן. הכיריים היו סוגים שונים, כיריים גדולים למחבתות, בינוניות לקדרות. לאחר שנשלמה המלאכה סויידו הכיריים עד שהבריקו בלובנם. גם אנו הילדות הקטנות עסקנו בהכנת הכיריים לעצמנו. נטלנו קופסאות שבורות והכינו לנו כיריים קטנים ולבנים. לאחר מכן הלכנו והעמדנו אותם בצד הכיריים הגדולים של הורינו. כל זאת תודות לחומר המיוחד שהבאנו מגבעות בית יוסף.

* * *

מונטיפיורי היתה בבחינת הקו הראשון לירושלים. צעירי השכונה יצאו עם מוטות ברזל כדי להגן על השכונה מהפורעים. משהתקיפו אותם הפורעים בשנת 1920 אמר אחד מתושבי השכונה הותיקים: הנסנו אותם תודות ליריה אחת שירה אחד מבני משפחת סידיס מהאקדח שהיה ברשותו.

הרב יצחק אטינגר השוחט שבשכונה מספר: באותו יום שישי 23 באוגוסט 1929 כשהחלו ערביי חברון לפרוץ אל תוך השכונה הצטיידנו בערימות של אבנים. אולם חברי ההגנה שבמקום לא הסתפקו באבנים וביקשו כי נשתדל למצוא “כלים”. סרתי אל קצין משטרה מסוים שהתגורר עמנו בשכונה. פגשתי את אשתו וזו אמרה לי כי הוא הלך למשטרה אלא שאת ה“מאוזר” שכח בבית. אמרתי לה: תני לי אותו כי הוא השאירו עבורי. כשהבאתי את הכלי לחברי ההגנה לא היה קץ לשמחתם.

על אותו יום שישי, מספרת בת השכונה מ. ל. הישישה. ימים קשים עברו עלינו, בעלי היה איש חברון ודאגתו ומחשבתו נתונות היו על מצב היהודים שם. במו עיני ראינו את שיירות הפצועים עוברות דרך הר ציון. זכרה האל לטובה את הערבי יחיא מרקה תושב חברון אשר הסתיר בדיר העזים שלו כמה משפחות יהודיות מבני חברון. וכשבאו הפורעים ותבעו כי יסגיר את היהודים המסתתרים בדירו ענה להם כי כאן נמצאות נשים והכניסה לדיר אסורה. למחרת השבת התכנסו כל תושבי שכונת ימין משה בבית הכנסת הגדול ואמרו סליחות. עיני רבים זלגו דמעות.

ייזכר לטובת אהרון ארוג’אס שבביתו היה מכשיר הטלפון היחיד בשכונה ובו נמצאה מפקדת ההגנה באותם ימים קשים. הרבה דברי שבח אמרה על אהרון ארוג’אס זה אשר היה מרויח את לחמו ברווח ומוציאו בשפע (גאנאדור אי גסטאדור). ידו היתה פתוחה לעניים ולנזקקים ואת מעשי הצדקה עשה בסתר (דאב’ה קון קאיאדיס).

בני השכונה נקטו תכופות באמצעי הגנה, כגון בחגיגות נבי מוסה. קבוצות של בני הנוער באו מן החוץ וחנו בשכונה. מקום התצפית היה בעזרת הנשים של בית הכנסת שם החביאו את הרובים. בשכונה נקבעו מספר עמדות והמגינים נשאו עמם אקדחים. כן השקיפו מעל הסלעים סמוך לחדרו של חכם זמרו. על הסלעים הללו נהגו לשבת בשבתות בבוקר ולפצח גרעינים. ההגנה מצאה לה מסתור גם בטחנת הקמח של סלובעס ובביתו של חכם מרדכי מיוחס בן שתי הקומות.

בשנת 1930־1929 התחילה הנדידה משכונת ימין משה. הראשונים לעזוב את השכונה היו האשכנזים. כתוצאה מכך לקח יוסף פרץ את התנור של האשכנזים.

* * *

סמל עגום לעברה של השכונה הננו מוצאים בבית הכנסת המרכזי שמראהו החיצוני שופץ. עולי תורכיה פארוהו וקשוטוהו. סוכה יפה התקינו בחצרו. אולם מראיהם של הזקנים המועטים שנותרו לגור בשכונה ואשר באו לתפילת מנחה מעורר בך חמלה. לוח שיש גדול בקיר הצפוני המסמל את גבורתה ומאבקה של השכונה בכל תקופותיה. מקום כבוד שמור בלוח השיש לאברהם עמנואל קירשנבאום, צעיר מצעירי השכונה, אשר עמד בפרץ בימי מלחמת הקוממיות והצילה מהפורעים הערבים. בן עשרים ושתים היה בנופלו. הוא היה ידוע בכינויו בן החלבנית (איזו די לה ליג’רה), בנה של מרי, אשר סיפקה חלב לתושבי השכונה. מאחר שבתי הכנסת של האשכנזים חרבו כולם זכרו תושביה הספרדים של השכונה את חסדה של משפחתו וקבעו מקום נכבד בלוח השיש לזכרו.

טחנת הרוח שבשכונה מסמלת אף היא זכר עגום על עברה. לפנים שימש מקום זה מקום שעשועים לילדי השכונה. הם טיפסו על מגדלה והעיפו מעליו עפיפונים (טייארות) וצדו יונים וצפרים. כיום חודשה טחנת הרוח ושופצה. תערוכה קטנה שוכנת בה ובמרכזה תצלומים של סיר משה מונטיפיורי ופמלייתו במסעיו באירופה ובארצות המזרח. הטחנה מוארת בלילות בזרקורים. לידה עומדת עגלתו המפורסמת של מונטיפיורי. עגלה זו זכורה לי עוד מימי ילדותי. היא עמדה בגן ביה"ס לאמנות “בצלאל” של בוריס שץ ואנו הילדים מטפסים היינו עליה. בלילות מתמזגים אורותיהם של הזרקורים המאירים את הטחנה עם האורות הדולקים על החומות והופכים לגוף אחד.

כיום רוצפה הרחבה שליד הטחנה. ספסלים עומדים בה ותושבי המקום נינוחים עליהם. בערבי הקיץ נוהרים לשם המוני מבקרים כדי ליהנות מהנוף היפה ומהאוויר הצח.

נשארו שנים מתושביה שנולדו בשכונה יצחק מזרחי ושרה כהן התופרת. הם חיים חיי בדידות. דרכי חייהם של,התורקאנוס" עולי תורכיה זרים להם. קשה להם להסתגל לחיים מעין אלה ומשום כך נסגרים הם בד' אמותם ומשתדלים להמנע מכל מגע עם העולים הללו שמחשבותיהם שונות ממחשבותיהם והתנהגותם זרה להם.

מלחמת הקוממיות הניסה את תושביה הוותיקים של השכונה ואת מקומם תפסו לאחר מכן עולים שזה מקרוב באו, בעיקר יהודים מתורכיה, היהודים הללו, הגלות גרמה לניוונם ורחוקים הם מרחק רב מאורח החיים של התושבים הראשונים. לאחר מלחמת ששת הימים התחילו גם הללו עוזבים ומפנים מקומם לאלה שפינת חמד זו משכה את לבם.

עם איחודה של ירושלים, הפך המקום משכונה של עולים ופליטים שאין איש פוקד אותה, לשכונה שעיניהם של סופרים ואמנים נשואות אליה, ההר הטוב הזה שבו התגוררו לפנים רבנים יראי שמים, סוחרים אמידים, פשוטי־עם תמימים וישרים הפך פתאום לפינת חמד שרבים משתוקקים להתגורר בבתיה העתיקים והחרבים. אין זאת אלא שניצוצות קדושה עדיין טמונות בין חורבותיה ומלהיבים את דמיונם של אנשי רוח.

נזדמן לי לראות תושבים צעירים וחדשים אלה אשר בני תורכיה קראו להם “חשופים למחצה” (מידיוס דיזבראגדוס) בשובם לעת ערב הביתה, אל הסטודיות שלהם כשבידיהם כלי מלאכתם. יריעות בד, תמונות ולוחות. ימים שלמים שקועים הם בעבודה, בבית ובשדה, ומעלים על הבד את נופה המרהיב של השכונה, את כנסית הדורמיציון, צריח קבר דוד, הרי מואב וטחנת הרוח הידועה.

אילו קמו לתחייה הזקנים והזקנות שהתגוררו פה לפני שני דורות ומעלה והעיפו מבט על המראות המתגלים מעל יריעות הבד, בטוחני כי חיוך סלחני היה מסתמן בפניהם: הרי רק אפס קצהו של אותו יופי העלתם על הבד – היו אומרים – ואילו תשעה קבים של יופי זה טמונים הם במעמקי נפשנו ושום יד אומן לא תוכל להגיע אליהם.

באחת השבתות שבין פסח לשבועות, בכ“ט באייר תשכ”ט, טיילתי בהר ציון בלווית נכדי הגדול ארני המתגורר ב“קיראון” בבית בן עשר קומות המכיל ארבעים ושמונה דירות. אמרתי לו: בוא נבקר את השכונה שבה נולד סבך. עברנו דרך סמטאות ימין משה ונכנסנו לבית הכנסת בו ישבו מניין יהודים מעולי תורכיה וקראו את הפרק האחרון של פרקי אבות. הם קראו את הפרק המרטיט הזה ללא התלהבות רבה. הספות שליד ארון הקודש היו ריקות אף שתי עזרות הנשים היו ריקות. רגעים מספר שהינו בו. בעיני רוחי ראיתי את בית הכנסת בילדותי עת היה מלא מפה אל פה. משכתי את נכדי אחרי ויצאתי מבית הכנסת בלב כבד.

נשאתי עיני והשקפתי על ביתו של חכם דוד ג’יניאו. אותה שעה דומה היה עלי שהנני שומע את קולה של טייה שרה שנהגה לשבת בחצר ומפזמת פסוקים מתוך ספר רות בתרגום לאדינו… אי פואי אינדיאס די ג’וזגאר לוס ג’ואיזיס אי פוא אמברי אינלה טיירה" (ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ).



  1. “היו” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  2. “חיתולית” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  3. נקודה חסרה במקור – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  4. “מחרבתו” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  5. “מעבד” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  6. “תמונה” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  7. במקור נדפס: “הצרפה” – הערת פב"י.  ↩

  8. במקור נדפס: “מהשתחילה” – הערת פב"י.  ↩

  9. במקור נדפס “עומד” – הערת פב"י.  ↩

  10. במקור נדפס “בא” – הערת פב"י.  ↩

  11. במקור נדפס “עומדו” – הערת פב"י.  ↩

  12. במקור נדפס משפט לא ברור – הערת פב"י.  ↩

  13. במקור נדפס “חזה” – הערת פב"י.  ↩

  14. במקור נדפס “עשישיות” – הערת פב"י.  ↩

  15. במקור נדפס “הדן” – הערת פב"י.  ↩

  16. במקור נדפס “נעשתה” – הערת פב"י.  ↩