אֲהוּבִי, הִיא כָּתְבָה לוֹ.

קוֹלוֹ הָלַךְ בַּחֶדֶר, וְהִיא שָׁמְעָה

אֶת כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים לַיָּם.

אֵינֶנּוּ מָלֵא, אֵינֶנּוּ מָלֵא; כִּמְעַט

רָשְׁמָה אֶת שְׁמָהּ עַל הַמַּעֲטָפָה.

לִפְעָמִים הָיְתָה נִבְהָלָה.

הוּא נִשֵּׁק אוֹתָהּ בַּחֲלוֹמוֹ,

וּמִצְחָהּ רָגַע כַּאֲגַם.

הוּא אָמַר לָהּ, אֲחוֹתִי,

וְגוֹן עֵינֶיהָ הִתְחַלֵּף.

הַמַּיִם שֶׁגָּאוּ

אֶל מוּל עֵינֶיהָ הַשְּׁקֵטוֹת

כִּסּוּ אֶת עֵין הָאָרֶץ, עֵין הַשֶּׁמֶשׁ.

בְּאֹפֶל הַמְּצוּלָה הִיא נִדְהֲמָה לִרְאוֹת

שֶׁמַּרְאִיתָהּ נוֹהֶרֶת שִׁבְעָתַיִם.

אֲהוּבִי, הִיא אָמְרָה לוֹ,

עֵינַי פְּקוּחוֹת מִשֶּׁהָיוּ,

נְשִׁימָתִי צְלוּלָה

וְלֹא אֶקְרָא, לֹא אֶקְרָא

מִתּוֹךְ הַמַּעֲמַקִּים הָאֵלֶּה.