חַוָּה יָדְעָה מַה טָּמוּן בַּתַּפּוּחַ.

הִיא לֹא נוֹלְדָה אֶתְמוֹל.

מִבֵּין צַלְעוֹתָיו שֶׁל אָדָם

הִיא הִשְׁגִּיחָה בְּמַעֲשֵׂי־בְּרֵאשִׁית,

הִקְשִׁיבָה לָרַחַשׁ דְּשָׁאִים וּשְׁרָצִים.

חַוָּה יָדְעָה מַה טָּמוּן בַּתַּפּוּחַ.

הַמַּיִם זָעֲמוּ, הַלְּבָנָה הִשְׁחִירָה,

הָאוֹתִיּוֹת זָקְפוּ אֶת קוֹצֵיהֶן,

חַיְתוֹ־שָׂדֶה טָרְפוּ אֶת הַשֵּׁמוֹת,

וְהַקּוֹל אָמַר: כִּי טוֹב.

חַוָּה יָדְעָה מַה טָּמוּן בַּתַּפּוּחַ.

כִּי טוֹב, כִּי טוֹב, וְשׁוּב כִּי טוֹב,

זִרְמָה שֶׁל עֲדָנִים,

גַּן לְדֻגְמָה, מֻשְׁקֶה, רָווּי,

אֵם לְמוֹפֵת, אַשְׁרֵי כָּל חַי.

חַוָּה יָדְעָה מַה טָּמוּן בַּתַּפּוּחַ.

לְאוֹר הַיּוֹם וּבְדֵעָה צְלוּלָה,

גּוּפָהּ הָעֵירֹם מַכְהֶה אוֹר חַמָּה,

הִיא קָרְאָה דְּרוֹר לַתּוֹלַעַת הַגְּדוֹלָה

שֶׁתְּכַרְסֵם אֶת שָׁרְשֵׁי הָעֵצִים.

הַסּוֹף הָיָה טוֹב.

אָדָם, זֵעָתוֹ נִגֶּרֶת כְּנָהָר,

הוֹדָה בְּפָנֶיהָ לְאוֹר הַחֶרֶב

כִּי לֹא נוֹתְרוּ בּוֹ שֵׁמוֹת,

כִּי כֹּחֹתָיו כָּלוּ מֵרֹב טוֹבָה,

כִּי טוֹב.