הוּא עוֹצֵם אֶת עֵינָיו לְאַט, לֹא בְּבַת־אַחַת,

וּמְנַסֶּה לְהִזָּכֵר בְּפָנֶיהָ מִלִּפְנֵי־רֶגַע.

כַּאֲשֶׁר רָאָה אוֹתָם אָמַר לְעַצְמוֹ:

לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח אֶת הַפָּנִים הָאֵלֶּה.

הַחִוָּרוֹן הַחַם הַזֶּה,

אֵין־אוֹנִים, אֵין־מָגֵן.

הַמֵּצַח הָרָם הַזֶּה

הַנּוֹתֵן אֵמוּן בְּיָדַי.

הַשְּׂפָתַיִם הָאֵלֶּה

הָאוֹמְרוֹת: אֵין מִלִּים,

רַק שֵׂעָר שָׁחֹר, רָפוּי,

שָׁקֵט כִּנְשִׁימָתִי.

כֵּן, הִיא נוֹשֶׁמֶת

וְכֻלָּהּ שֶׁלִּי.

שְׁמוּרוֹת עֵינֶיהָ

אֵין לָהֶן שׁוֹמֵר.

לֹא מַה־מִּלַּיְלָה, מַה־מִּיּוֹם,

כְּאִלּוּ אֵין סִימָן וְאֵין שׁוֹאֵל,

אֵין שַׁחַר וְאֵין עֵת,

אֵין יְשֵׁנָה, אֵין עֵר —

אֲבָל הוּא אֵינֶנּוּ יָכוֹל לְהִזָּכֵר.

הוּא שׁוֹאֵל אֶת עַצְמוֹ, לָמָּה,

הֲלֹא אָמַרְתִּי לְעַצְמִי?

מַה נִּשְׁאָר — אִם זֶה אֵינֶנּוּ?

וּכְבָר הוּא חוֹשֵׁב עַל עַצְמוֹ,

לֹא עָלֶיהָ.