כְּשֶׁסָּגַרְתִּי עָלֶיהָ בְּפִנַּת הַחֶדֶר הֶחָשׁוּךְ,

כְּתֵפֶיהָ הִתְקַשּׁוּ.

הִיא הִרְתִּיעָה אֶת רֹאשָׁהּ וְאָמְרָה:

“הִתְאַהַבְתִּי.”

רֵיחַ שֶׁל בָּשָׂר כָּווּי הִכָּה בִּי.

אֵיךְ לֹא הִבְחַנְתִּי שֶׁהִיא מֻקֶּפֶת גָּדֵר?

רַגְלַי הַיְחֵפוֹת נִתְּרוּ לְאָחוֹר,

עוֹפְפוּ עַל עָמְדָן מֵעָלֶיהָ.

הִיא יָצְאָה, שֹׁבֶל שֶׁל גִּצִּים

הִבְלִיחַ בְּשׁוּלֶיהָ כְּמוֹ קֶצֶף.

וְאָז, בְּהֵעָלֵם הִלַּת הַנִּיצוֹצוֹת,

צָנַחְתִּי בָּאָרֶץ.

לֹא קַל לְרַחֵף בָּאֲוִיר,

וּמֵרֹב עֲיֵפוּת, בּוּשָׁה וָפַחַד

שָׁכַחְתִּי אֶת הַנֹּהַל הַבָּדוּק

שֶׁל נְחִיתַת־אֹנֶס בְּשֶׁטַח מְרֹהָט.