חֲרֵרִים קִדְּמוּ פָּנֵינוּ
קִמְשׁוֹנֵי אֱלֹהַּ.
חַדּוּדִים עָמְדוּ עָלֵינוּ
הַרֲרֵי גִּלְבֹּעַ.
חֲרוּלִים סָמְרוּ כְּתַיִל
גַּשְׁנוּ לֹא רָהִינוּ
וּבִקְדוֹר אַדֶּרֶת לָיִל
דְּמוּת בִּלְעָם רָאִינוּ.
שָׁם חָנִינוּ שָׁמָּה לַנּוּ
גַּם הִפְלֵאנוּ זֶמֶר
לֹא הִסְבִּירוּ עַיִן לָנוּ
עֲשָׂבִים וָצֶמֶר.
אֵיךְ הִפְלֵאנוּ שִׁיר וּמַעַשׂ
אֵיךְ צָמָא הִרְוֵינוּ
הַצָּיּוֹן בְּשִׂיחַ לַעַז
בָּז לְמַכְאוֹבֵינוּ.
אַךְ הִקְשָׁה עָרְפּוֹ הַמֶּרִי:
“עַד אִם אֲגִירֶנּוּ!”
אָז יִנוֹן הַסְּרָק עַד פֶּרִי
הַמַּכְאוֹב – עַד רֶנֶן.