למאיה וטיודור
אַהֲבָתוֹ הִבְהִיקָה אֶת פָּנֶיהָ,
זַרְקוֹרִים שֶׁל דִִּיסְקוֹטֶק.
גּוּפָהּ הִתְנַמֵּר כְּזִקִּית,
מִתְלַקַּחַת בְּלִי־הֶרֶף
לְהַלְמוּת תֻּפָּיו.
בַּלַּיְלָה הֵאִירוּ אֶת מִדְרוֹנֵי הַשֶּׁלֶג
בְּרִגְיוֹנִים־שֶׁל־נֹגַהּ.
הַגּוֹלְשִׁים עָלוּ וְיָרְדוּ;
הַמַּמְטֵרוֹת הֵשִׁיבוּ שֶׁלֶג מְלָאכוּתִי.
הִיא יָשְׁבָה בִּמְקוֹמָהּ,
חֲשׁוּקָה וְקוֹרֶנֶת,
עַד כְּבוֹת הַחַשְׁמַל.
גֶּחָלִים עוֹמְמוֹת זָרוּ עָלֶיהָ
אֵפֶר אֲמִתִּי.
סאן סוֹבֶר