עֵינַיִךְ מֵעָלַי וּבְעֵינַי
רוֹאוֹת כֵּיצַד הָאוֹר הַמְחַיֵּךְ
אֵינוֹ כָּבֶה, אֲבָל נִסְתָּר לְאַט
מֵאֲחוֹרֵי אֲפֵר שֶׁל אֲפֵלָה
כְּמוֹ מִלּוּא נוֹגֵהַּ בֶּעָנָן
הֶחָס עַל אוֹהֲבִים פְּקוּחֵי־עֵינַיִם.
סַהֲרוּרִי, אֲנִי עוֹצֵם עֵינַיִם,
שׁוֹמֵעַ אֶת מִצְחֵךְ יוֹרֵד לְאַט
לִנְגֹּעַ בְּמִצְחִי וּבְעֵינַי.
נְשִׁימָתֵךְ, שְׁקֵטָה כְּמוֹ עָנָן,
עוֹבֶרֶת עַל פָּנַי בָּאֲפֵלָה,
קוֹרֵאת אֵין־קוֹל אֶת פִּי הַמְחַיֵּךְ.
אֲנִי רוֹצֶה לוֹמַר, וּמְחַיֵּךְ.
מַדּוּעַ? מָה? כִּי גַּם הָאֲפֵלָה
וְגַם הָאוֹר טוֹבִים הֵם בְּעֵינַי.
מַה שֶּׁסָּמוּי, מֵאֲחוֹרֵי עָנָן,
מַה שֶּׁאֵינוֹ נִשְׁאָל גַּם בָּעֵינַיִם,
יָבִיא בְּרָכָה אֶל הַהוֹלְכִים לְאַט.
אוּלַי אָמַרְתִּי לָךְ מֵרֹאשׁ: לְאַט,
כָּל הָאָדָם כּוֹזֵב וּמְחַיֵּךְ,
קוֹרֵץ, מַבְזִיק, זוֹרֶה חוֹל בָּעֵינַיִם,
אָבָק פּוֹרֵחַ, חֶרֶס וְעָנָן,
רְאִי עָיֵף שֶׁל אוֹר וַאֲפֵלָה;
אֲבָל אַתְּ הֶאֱמַנְתְּ רַק בְּעֵינַי.
עֵינַיִךְ מֵעָלַי, וּלְעֵינַי
גּוּפֵךְ הַשָּׁט וּמְרַחֵף לְאַט,
בּוֹטֵחַ בִּי, אִם כִּי כֻּלִּי עֵינַיִם.
מַדּוּעַ? מָה? אֵינֶנִּי מְחַיֵּךְ.
אֲנִי מַרְגִּישׁ עַכְשָׁו אֵיךְ הֶעָנָן
חוֹלֵף בַּלָּאט, רוֹשֵׁם בִּי אֲפֵלָה.
גַּם אוֹר גָּדוֹל, אַחֲרֵי הָאֲפֵלָה,
לֹא יְסַנְוֵר אוֹתָנוּ, כִּי, לְאַט,
פָּקַחְנוּ זֶה לָזֶה רִבּוֹא־עֵינַיִם.
הַשְּׂחוֹק שֶׁבָּנוּ נָם וּמְחַיֵּךְ
מֵחֶבְיוֹנֵי עֵינַיִךְ וְעֵינַי;
הַלַּיְלָה לָנוּ לְעַמּוּד עָנָן.