אַתְּ כָּל כָּךְ קְרוֹבָה לִי

שֶׁעָלַי לְהַרְחִיק אֶת עֵדוּתִי.

כָּל הָאֶמְצָעִים כְּשֵׁרִים:

יָם, יָרֵחַ, צְלָלִים נָסִים,

מֵיטַב הַשִּׁירִים

וְחָרוּז בְּתַמּוּז.

צְחוֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים,

צָלוּל וָרָךְ וּגְלוּי־עֵינַיִם.

אֲבָל קָרוֹב מְאֹד —

אֲנִי נוֹפֵל בְּלֹא לִרְאוֹת,

וְרָחוֹק מְאֹד —

עֵינַי רֵיקוֹת כְּמוֹ יָדַי.

לֹא קַל לְגַלּוֹת

אֶת הַמֶּרְחָק הַמָּדוּד

שֶׁבֵּין בָּשָׂר אֶחָד לְזָרוּת,

בֵּין קוֹל־עַנּוֹת לְאֵלֶם,

בֵּין כֹּל־יָכוֹל לְרִפְיוֹן.

הַדִּיּוּק הַזֶּה,

גַּם בִּשְׁעַת דִּמְדּוּמִים,

הוּא נִשְׁמַת־אַפֵּנוּ

אִם נִרְצֶה לְהַאֲרִיךְ יָמִים.