הַיּוֹם פּוֹנֶה.

אִם לֹא אֶכְתֹּב לָךְ עַכְשָׁו

הוּא לֹא יִמָּנֶה בְּמִנְיַן הַיָּמִים.

הָיָה דֶּגֶל שָׁחֹר בַּיָּם,

חוֹף כִּמְעַט עָזוּב

(אַחַת בְּצָהֹב שָׁם, אַחַת בְּאָדֹם),

וְאֹבֶךְ שֶׁל סְתָו בְּתַמּוּז.

שָׁכַבְתִּי עַל הַחוֹל, לֹא עָצוּב,

קַשּׁוּב לַגַּלִּים הַקּוֹצְפִים,

לְזִכְרוֹן הַיָּמִים וְהַלֵּילוֹת:

בְּגָדִים שֶׁלָּבַשְׁתְּ וְהֵסַרְתְּ,

מִלִּים שֶׁאָמַרְתְּ וְלֹא אָמַרְתְּ.

יוֹתֵר מִכֹּל

אֲנִי רוֹדֵף אַחֲרֵי הָרֶגַע

שֶׁבּוֹ אוֹר עֵינַיִךְ מַאֲפִיל

וּמַבָּטֵךְ נָסוֹג

לְעֹמֶק מִנְהָרָה דּוֹמֶמֶת,

עֲלוּמָה.

בְּרֶגַע זֶה אֲנִי יָכוֹל

לְהִסְתַּכֵּל בָּךְ

בְּאֹרֶךְ רוּחַ וּבְאֵין־מַחֲרִיד.

אוֹר עֵינַי

אֵינוֹ קוֹרֵעַ אֶת אִישׁוֹנַיִךְ.

אַתְּ אֵינֵךְ שׁוֹאֶלֶת:

“מָה עָבַר לְךָ בָּרֹאשׁ?”

בָּשָׂר וָדָם, יוֹמָם וָלַיְלָה, זֵעָה וָטָל,

זֶה מַה שֶּׁעוֹבֵר לִי בָּרֹאשׁ.

רֹאשׁ־שִׂמְחָתִי

הַנּוֹגֵעַ בְּמִצְחֵךְ הַחַם

וְהֵעָדְרֵךְ

הַיּוֹרֵד עָלַי וְעַל רֹאשִׁי

כְּמוֹ הַלַּיְלָה.

וּבָזֶה, אֲהוּבָתִי, אֲנִי בָּא עַל הֶחָתוּם.

הַיּוֹם הַזֶּה יִפָּקֵד

וַאֲנִי יוֹדֵעַ וָעֵד

(נָכוֹן שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ?)

שֶׁגַּם אִם אָבוֹא בָּךְ

לֹא אָבוֹא בְּסוֹדֵךְ.