א.    🔗

הכל התחיל במודעה קטנה בעתון, שכבשה את תשומת לבה:

סוף הבדידות קרוב. אני אכיר לך

את בן/בת זוגך. סודיות מובטחת.

גיטל, משרד מודרני לשידוכים.

לפנות: יפו, רח' מס'… בכל יום

בשעות:..

פתאום נראה לה הפתרון וודאי וברור לנגד עיניה.

למחרת היום כבר ישבה באוטובוס הנוסע לכיוון יפו, לכתובת שבמודעה. הנהג הבטיח להודיעה באיזו תחנה עליה לרדת. ליתר בטחון ישבה בסמוך אליו. נכנס חשש בלבה שישכח להודיעה ותימצא נוסעת מרחק רב לחינם. חזרה ושאלה אותו בכל תחנה: האם כאן המקום? לבסוף פקעה סבלנותו וגער בה: הבטחתי להודיעך כשנגיע. חכי בסבלנות. עברו כמה תחנות ושב החשש ללבה. ברגע שכמעט מצאה די עוז לחזור ולשאול: ואולי כבר עברנו את המקום? פנה אליה והכריז: כאן את צריכה לרדת. תפני ברחוב לימין ותשאלי שם לאן תמשיכי.

מצאה עצמה ברחוב מאובק, שאין בו מדרכה. בתי־אבן אפורים, בני קומה אחת, פתחו את דלתותיהם ישר אל הרחוב הצר. מביניהם בצבצו פיסות תכלת קרועות – הים. ריח חריף של שפכים, מעורב בריח אצות ואזוב עמד בחלל האויר. החלונות רובם ככולם מסורגים בסורגי־ברזל חלוד. הרחוב היה כמעט ריק מאדם בשעת בוקר מאוחרת זו, רחוב מגורים של אנשים עובדים.

ראתה להקה של זאטוטים משחקים בין חורבות אחד הבתים. שאלה אותם היכן כאן רחוב פלוני. פרץ ויכוח ביניהם. זה טוען הנה וזה טוען הנה. לבסוף באו לעמק השווה והורו לה ללכת באותו רחוב עד הפינה השנייה, לפנות בה לשמאל ושם, בסימטה השלישית לימין תמצא את מבוקשה.

הלכה ברחוב מרחק שנראה לה מרובה. עברה על פני מבוי סתום ולא יכלה להחליט אם להביאו בחשבון. ליתר בטחון המשיכה עד הפינה הבאה ושם נתגלה לה רחוב ארוך ומפותל. פנתה בו שמאלה והלכה לארכו עד לסימטה השלישית, ככל אשר הורו לה. חיפשה מסביב, אולי תמצא על אחד הבתים שלט המעיד על שם הרחוב. או, לפחות, מספר הבית, לא כלום. עמדה בפינה אובדת עצות. נזדמנו לשם שני נערים מגודלים. שאלה אותם היכן כאן רחוב פלוני מספר פלוני. ״אהה, את מחפשת את גיטל השדכנית“. נענו, ״הנה כאן, בבית ממול, בחצר”. הסמיקה, כאילו נתפשה באיזה מעשה שאינו מהוגן, מלמלה משהו בינה לבין עצמה ונכנסה לחצר בעד הפשפש הנמוך. הצורך בהתכופפות היה סמל למצבה.

שלוש מדרגות אבן צרות ירדו אל החצר, המרוצפת לבנים. דירות רבות פנו בכבסיהן פנימה. עץ תות בודד כיסה את המרצפות בכתמים שחורים־סגולים, מזכרת הפרי של השנים שעברו.

שמחה שלא השגיח בה איש כשנגשה אל דלתה של גיטל השדכנית. היה שם פעמון קטן, לחצה עליו באצבעה, אך לא נשמע שום צלצול. תהתה, שמא צלצל הפעמון בפנים, אך מחמת כובד שמיעתה לא הרגישה בדבר. הזקנה הזו יורדת לחייו של אדם ומתנכלת לו בכל שעה ובכל רגע. שהתה קצת ולא נענה לה איש, אולי תצלצל שוב? – חששה להיראות טרדנית. ואולי תקום ותסתלק משם? הרי זו הזדמנות מצוינת לחזור בה מן הרעיון השגעוני שנכנס במוחה, הזדמנות אחרונה ממש, בטרם תעשה מעשה, שלחה ידה אל הפעמון, אולם נמלכה בדעתה ושהתה שוב. יש לתת לה שם שהות מספקת להגיע אל הדלת. לבסוף באה לידי החלטה ולחצה שוב על כפתור הפעמון.

הפעם נשמע בבירור צלצול זמזמני, מטריד. אשנב קטן נפתח בדלת כמעט מיד ונסגר שוב. הדלת נפערה לכל רחבה ואשה כבדת־בשר הופיעה לעיניה.

״כאן גרה גיטל?" שאלה והתביישה להוסיף גיטל השדכנית.

האשה סקרה אותה לכל מלוא קומתה במבט שחדירתו אינה נעימה. השהייה נתארכה קמעה. פתאום רמזה לה בידה להיכנס, הוליכה אותה לחדר מצומצם במידותיו והורתה לה לשבת בכורסה. ״מיד אשוב", אמרה ויצאה את החדר.

ישבה וסקרה את החדר. מבעד לשבכת החלון, המכוסה וילון צהבהב, נושן, כבד־גדילים, נראו גלי הים, המלחכים את רגלי הבתים. במרכז החדר – שולחן גדול, שחור, כבד, שרגליו מגולפות גילופים עמוקים. סביבו ארבעה כסאות שחורים, שריפודם מהוה ביותר. המזנון אף הוא מעץ שחור, דומה בסגנונו לשולחן ובמרכזו ראי גדול, מעוגל, ששוליו מפותחים פיתוחי זכוכית – רועים ורועות, גדיים וטליות, עצים ואפרים, ענפי גפן וקיסוס מקיפים את הכל במקלעת אחת. במרכז הקיר תמונה צבעונית גדולה של עלמה שמנמנה, רוחצת במי פלג זכים וגופה מכוסה ואינו מכוסה מלמלת תכלת שקופה. מסביב לתמונה, בצורה סימטרית – צילומים רבים של זוגות בבגדי חופה ובשוליהם – הקדשות בכתב מטושטש ודהה מרוב ימים. הכורסה שבה ישבה – עמוקה מכדי נוחיות מלאה. הציפוי המאובק שניסה לשוא להסתיר את קרעי הריפוד המקורי, נשמט והולך תוך כדי ישיבה וגורם טרדה ואי נוחות מרובה. לחדר כולו היתה מעין ארשת של עושר בתוך עוני, או עוני בתוך עושר. לכשתרצה, הרי רהיטים אלה, שכבדם מעיד על ערכם ומעמד בעליהם, עלו ממון רב בשכבר הימים. לכשתרצה – הרי אלו גרוטאות משוק הפשפשים של יפו וכל אדם רוכשם בחצי־חינם.

ערכה לה בינתיים את דבריה מחדש. הפתיחה שהכינה לעצמה נראתה פתאום חלשה מדי, בלא שתביא את כוונותיה לידי בירור מתאים. צריך לפתוח ולהסביר לה מיד בתחילה מדוע ראתה פתאום צורך, בגילה, לבוא אליה. צריך למצוא דרך להסביר לה את כל הקשיים הכרוכים בדבר, את ענין הקרובים וכל זה. צריך למצוא דרך שתבין עד כמה הכל אינו פשוט ובכל זאת צריכים לצעוד את הצעד הזה. צריך שתבין, אבל איך?

בצעד קליל, שעמד בניגוד גמור להווייתה המסורבלת, נכנסה גיטל לחדר, משכה כיסא וישבה בסמוך אליה. ובכן, גברת, במה אני יכולה לעזור לך?"

בבת אחת נתנדפו כל הפתיחות שתכננה. ״באתי אליך בענין… בענין… שידוך", גמגמה בקושי.

יפה מאד!" קראה גיטל, ״את עושה את הצעד הנכון".

״לא הייתי בטוחה", השיבה, ״אבל… נדמה לי…״

גיטל לא גלתה כל נטייה להקשיב לדבריה:

״הצעד הנכון בהחלט! השדכן חוזר בימינו לאופנה. תתפלאי כמה אנשים ידועים ומפורסמים, ידועים בציבור אני אומרת לך, תתפלאי כמה מהם מתחתנים בימינו על ידי שדכן. העולם היה מאושר יותר, הרבה יותר מאושר, אני אומרת לך, אילו היו כולם הולכים בדרך שלך. אולי היית בזמן האחרון במשרדי הרבנות? ואינני מתכוונת למשרדים שבהם מסדרים את החתונות, אלא למשרד הגיטין. כדאי שתלכי לשם ותראי כמה עשרות – עשרות זוגות אני אומרת לך – עשרות זוגות אומללים נפרדים שם בכל יום. אומללים. אני כבר לא מדברת על הילדים שלהם. תחשבי עליהם עצמם. פתאום הם עומדים במצב שצריכים להתחיל הכל מחדש. ואין להם בטחון בעצמם. ויש עליהם כתם לכל החיים. לגבר זה איננו נורא כל כך. אבל בשביל האשה, בשביל האשה, אני אומרת לך, זהו חוסר אחריות גמור. וכל זה למה, אני שואלת אותך, למה? הכל בגלל זיווג שלא הצליח. זיווג שלא הצליח, אני אומרת לך".

דברה בקלילות ובמהירות, כמעט בחטיפה. נראה כאילו יש לה נוסחה קבועה, ואף על פי כן הצליחה להטיל רושם של ראשוניות בדיבורה, רושם של מחשבה המתפתחת וקולחת מתוך עצמה, על ידי הפניות הרבות בגוף שני ואפילו על ידי החזרות המתמידות על מספר רעיונות מפתח, כאילו ברגע זה ממש נתגלו לה והחזרה עליהם מביאה לה את הנאת הגילוי.

״הזיווג המוצלח, אני אומרת לך", המשיכה גיטל, ״הוא המפתח לאושר. בשנים האחרונות, לפני שלמדו להכיר את האמת, השתלטה מין אמונה, טפשית אני אומרת לך, אפילו מסוכנת, כן, מסוכנת, אני אומרת לך, אמונה מסוכנת שהזווג המוצלח הוא זיווג שבא מתוך אהבה. אין רעיון יותר מסוכן מזה. אלפי משפחות מתאמללות בגללו בכל שנה.״

״ראשית, אני אומרת לך, איך אפשר להשאיר דבר כל כך אחראי, שיש ממנו תוצאות לכל ימי החיים, לכל ימי החיים, אני אומרת לך, דבר כמו הנישואין, להשאיר דבר אחראי כזה למקרה העיוור? למקרה העיוור, אני אומרת לך. בחור הולך במקרה על שפת הים. במקרה הולך היום ולא אתמול. במקרה הולך מול גורדון ולא לבת ים. במקרה הולך לצד ימין ולא לצד שמאל. פוגש בחורה במקרה. מטפחת נופלת לה מן היד במקרה. הוא מרים את המטפחת. שוב מקרה? – לא! הופ, פתאום זוהי אהבה. מי היא, מי הוא? האם הם מתאימים זה לזו? איש איננו יודע. שום דבר איננו חשוב. בבקשה להסיר את הכובע, זוהי אהבה! אלה הם נשואים מתוך אהבה, או, כך קוראים להם, נשואים מתוך אהבה.״

״אינני רוצה להגיד שבמאה אחוז מן המקרים זה מוכרח להיכשל. לפעמים נוצר זיווג מוצלח ומתאים בהחלט, אפילו במקרה. ומדוע לא? יש מקרים מוצלחים. יש אנשים שזוכים בפיס בשלושים אלף לירות. אבל, אני שואלת אותך, נשואים זהו מפעל הפיס? האם אפשר להשאיר דבר כל כך אחראי כמו הנשואים – למקרה העיוור? זהו מה שאני שואלת אותך.״

״ברבנות תוכלי למצוא את התשובה. אני מציעה לך שתלכי לשם ותראי כמה עשרות זוגות אומללים נפרדים שם בכל יום. תחשבי עליהם ותחשבי גם על אלה שאינם מעיזים להיפרד, אבל החיים שלהם הרוסים. והכל בגלל הרעיון הטפשי, המסוכן, שנישואים צריכים להיות מתוך אהבה.״

״ושנית, אני שואלת אותך, מה זאת אהבה? מניין לבני אדם לדעת, אני שואלת אותך, מה זאת אהבה?! בחורה חושבת שהיא מאוהבת. מדוע? – משהו מזמזם לה באזניים, צובט בלב. וכבר היא חושבת שזוהי אהבה. מניין לה שאהבה אפשר למצוא רק בפגישה מקרית? מניין לה שנישואים הנערכים בשכל, באופן מדעי, על ידי אדם מוכשר, היודע להתאים את בני הזוג זה לזה, בלי לסמוך על המקרה, מניין לה, אני שואלת אותך, שבנישואים כאלה, נישואים בהתאמה מלאה, לא תתעורר אהבה אמיתית, אהבה שאיננה נשרפת במריבה הראשונה ואיננה מתנדפת מול הקושי הראשון, אהבה שרק לה הסיכויים להיות באמת אהבה נצחית?״

״זה מה שאני שואלת אותך. ואם את חושבת שאצלי אלה הם סתם דיבורים, אני יכולה להראות לך כאן מאות מכתבים של זוגות מאושרים, שהגיעו לאושר על ידי. אני יכולה להראות לך מאות מכתבים כאלה".

ניגשה אל השידה, משכה משם מגירה כבדת משקל והוציאה מתוכה צרור מעטפות צרור בסרט.

תמהה מדוע מעתירה עליה גיטל זו שפע הטפתה שלא לצורך כמדומה, שהרי כבר באה אליה לדרוש בה. ופליאה נוספת, מדוע מרבה להתקיף באזניה את רעיון הנישואים מתוך אהבה, דווקא בגילה שלה. אולם לפני שיהיה סיפק בידה להסביר לעצמה את פליאותיה, משכה גיטל בסרט, טרפה במהירות בגל המכתבים, הוציאה משם אחד מהם ופתחה בקריאה:

״הנה ראי מה שזה כותב לי, אקרא לך רק קטע אחד – אני רוצה להודות לך על הזיווג הנפלא שמצאתי בעזרתך. שנינו מאושרים כל־כך – – – והנה מכתב אחר – מעולם לא האמנתי באהבה ממבט ראשון. עד כמה צדקתי נוכחתי רק אחרי שנישאתי לבעלי, שאותו הכרתי על ידך. עכשיו שנינו מאושרים ומלאים נחת. – – – זהו רק חלק קטן מן המכתבים שאני מקבלת“, המשיכה לפשפש בערימה, ״הו, הנה מכתב מענין, מאמא שהשאתי את בתה – – – כבר אי אפשר היה לסבול את החיים בבית. שום חתן לא היה טוב בשבילה. את כולם דחתה. עד שהכרת לה את בעלה לעתיד. אין מלים בפי להודות לך. הם חיים עכשיו כמו זוג יונים. כל השכנים מקנאים בהם. – – – יכולתי לקרוא לך עוד ועוד. אבל אסתפק במכתבים אלה”.

״אבל… אינך צריכה“, הצליחה להפסיק לרגע את שטף דיבורה של גיטל, ״אני…”

״לפעמים זוהי שאלה של בחור או בחורה בישנים מדי“, נכנסה גיטל שוב אל תוך דבריה, ״במקרה זה צריך לנהוג בזהירות מיוחדת. אני יודעת בדיוק איך לעזור להם. הם מתביישים מעצם הרעיון שעליהם להיעזר בשדכן. נראה להם, משהו חסר אצלם, אם אינם יכולים למצוא בן זוג בדרך הרגילה, כמו חיות בגן החיות. זוהי רק אחת ההשפעות של הרעיון המסוכן על נישואים מתוך אהבה. הם אינם יודעים איזה מזל יש להם, אם הם נופלים לידיים של מומחה אמיתי לזיווגים. יש לי נסיון רב בדברים כאלה, נסיון רב, אני אומרת לך. יש דרכים לארגן את הזיווג בצורה כזו שהם אינם מרגישים אפילו בכל העניין. מה יש לך, בן או בת?”

לא חיכתה לתשובה והמשיכה בשטף דיבורה: ״אני יכולה לסדר את הדבר כך, שלא ידעו אפילו שהיית אצלי. מילא, תהיה להם האשלייה של נשואים מתוך אהבה, מה אפשר לעשות, אם הדור הצעיר בימינו מחפש לעצמו אשליות כאלו, אבל יחד עם זאת, יהיה להם גם היתרון של זיווג מתוכנן היטב".

עכשיו נסתבר לה שגיטל חושבת שבאה אליה להשיא בן או בת. לא הבינה שכוונתה לעצמה. מצב ביש. חיפשה דרך מהוגנת להעמידה על טעותה, מבלי לבייש עצמה יותר מדי. אולם גיטל זו ממשיכה בדיבורה ואינה מניחה לה אתנחתא למחשבה:

״אנשים חושבים שזיווג זיווגים זה עניין פשוט. מציצים ברשימה, מוצאים שני שמות וכבר ישנו זיווג. לא ולא! הענין הוא הרבה יותר מסובך, הרבה יותר מסובך אני אומרת לך. צריך להכיר בני אדם. צריך לדעת להכיר אותם במבט אחד. צריך להתאים אותם זה לזה. שדכן אמיתי איננו מסתפק בחתונה עצמה. הוא דואג לעתיד, לעתיד של בני הזוג. זהו ענין אחראי מאד. אני, למשל, חושבת היטב לפני שאני ממליצה אפילו על פגישה ראשונה. אני מפגישה רק את אלה, שאני יודעת מראש שיש להם סיכויים להצליח יחד. ואני רוצה לומר לך, מספר הגרושין בין זוגות שהתחתנו על ידי שדכן מוצלח הוא הרבה יותר קטן, הרבה יותר קטן, אני אומרת לך, מאשר בין זוגות שהתחתנו כאילו מתוך אהבה".

פתאום הבינה שגיטל משלחת בה את כל הדיבורים האלה לא כל כך מתוך הרצון לשכנע אותה עצמה – שכמדומה אינה צריכה שכנוע מרובה כל־כך, אם הטריחה את עצמה אליה – ואפילו לא מתוך אהבה לשמה לנושא עצמו, אלא כציוד שבו היא מציידת אותה לעתיד, לקראת הויכוחים עם בנה או בתה הסרבנים. משום כך היא מקפידה כל כך להטעים כל נימוק וגימוק ולחזור עליו פעמים רבות כל כך, כדי שיהיה מחוור כל צרכו ושגור בפיה היטב. בקשה שוב לחזור ולהעמידה על טעותה, שמתכוונת לעצמה, אבל ככל שהאריך הזמן וזו הוסיפה לדבר – נעשה הדבר קשה יותר ומבייש יותר. אם כך הדבר – עולה השאלה מעצמה – מדוע לא הטרחת עצמך להבהירו מקודם? גיטל עצמה הוציאה אותה מן הסבך:

״יש לך תמונה של הבן או הבת, או מה שיש לך שם?“

״כן, כלומר… לא… אני לא באה בשביל הבן, כי אם…"

״טוב, הבת, לא איכפת לי", שיסעה גיטל את דבריה בחוסר סבלנות.

״זו איננה הבת, אלא…"

״קרובה שלך?״

״לא. באתי בשביל עצמי".

רושם הדברים על גיטל היה מהיר ונמרץ. בבת אחת נשתנה סבר פניה, שעתה עלתה עליהם הבעה של הסתייגות, כמי שעומד עליו טרחן והוא מבקש להיפטר ממנו במידה פחותה ככל האפשר של אי־נעימות:

״המ… זה איננו דבר פשוט כל־כך. איני בטוחה שיש לי כרגע בכרטיסיה מישהו מתאים. זה איננו דבר פשוט כל־כך".

היתה מוכנה כבר לחזור בה מכל הענין בו־במקום. בקושי הביאה עצמה לידי דיבור:

״אין דבר, אחזור בפעם אחרת, אולי…"

שוב נכנסה גיטל לתוך דבריה:

מה יש לך להציע?"

דיבורה היה קצוב וחריף, אפילו גס.

מה פירוש מה יש לה להציע? היא מציעה את עצמה, את כל מאודה, את לבה הצמא לקרבת־נפש של אדם כלשהו, ולו יהיה אומלל כמותה, ולו יהיה מר־נפש, מקופח, נידח, נעזב בשולי החיים כמותה. יחד יבלו את שארית הימים שנותרו להם על האדמה ברחמים, בחסד, ברעות, באהבה. הנה מה שיש לה להציע. אל נכון יימצא היכן שהוא אדם כלשהו שירצה בה, שתרצה בו. אולם זו כיוונה וודאי לערכים חמריים, דברים של ממש הניתנים לאחיזה ביד. היובש בקולה סיפר.

יש לי דירה יפה של שלושה חדרים בבית משותף", מצאה עצמה אומרת לפתע.

״רשומה על שמך?"

״כן".

״בטאבו?"

״אינני יודעת".

״תבררי את הדבר היטב. לפעמים אנשים חושבים שיש להם רכוש, פתאום מתברר להם ששום דבר איננו ממש שלהם, אם איננו רשום בטאבו. אם הדירה איננה רשומה בטאבו, הרי זה כאילו איננה שלך. לא תוכלי לעשות בה שום דבר".

שום נימה של רגש לא נשמעה בקולה. דיברה כאילו מתוך ספר לימוד למשפטים להדיוטות.

״אני יכולה לברר", הציעה.

״כן, חשוב מאד שתבררי בהקדם. את יודעת, בגיל כזה“, לא טרחה אפילו לטשטש את רושם דבריה על הגיל מחמת נימוס, ״בגיל כזה כמעט שאין סיכוי למצוא מישהו שיתעניין בך סתם כך בשביל עצמך. לעתים קרובות באים אלי תיירים זקנים. אבל הם מחפשים תמיד צעירות. דווקא צעירות תני להם”, נימה של תרעומת נשמעה בקולה פחות מזה לא נאה להם, לפרים המיוחמים האלה, אבל תתפלאי כמה צעירות ישנן שמוכנות ללכת אחריהם. הן רק בודקות היטב מקודם אם התייר באמת עשיר. יש שנפלו בפח. עכשיו למדו להיזהר. לא כל מי שבא עם תיק של מצלמה על הכרס וחולצה משובצת, הוא תייר עשיר. צריך עין טובה כדי לעמוד על טיבם. לי יש עין כזו. אספר לך מקרה מענין“. טיול צדדי זה שוב לא היה חלק מתכנית ההסברה שלה. אף היא נסחפת לפעמים בשטף הדיבור ונהנית להתפאר בהשגיה לפני זרים. ״בא אלי אחד כזה. חליפה כהה. עניבת פרפר עם נקודות אדומות. חולצת משי. שלוש טבעות זהב. הכל כמו שכתוב. אפילו מבטא אמריקני. העפתי בו מבט אחד ושאלתי אותו – אצל מי שכרת את החליפה? התנדף מיד ולא בא אלי יותר. וזה עדיין איננו הסוף. הלך לשדכנית אחרת ואותה הצליח לבלבל. סדרה לו שידוך – יפהפיה מהחברה הגבוהה ממש, אורגינל! – והתברר שלא דובים ולא תייר. אפילו את מה שמגיע לה לא שילם”. נזכרה שעליה לחזור לענין, אבל בשבילך יהיה קשה מאד למצוא מישהו מתאים. לפעמים מזדמן מישהו במושבי זקנים, או מישהו שגר אצל הבנים – אוי ואבוי למי שכבר מגיע לזה! – והוא מוכן לעבור לכל מקום ובלבד שלא יישאר במקומו. מישהו כזה – זו תהיה מציאה בשבילך. אולי פעם במיליון נופל איזה אלמן בעל הכנסה, אבל באמת רק פעם במיליון. אבל לך יש דירה, את אומרת?"

כן", פלטה בשפה רפה.

״זהו סיכוי די רציני. עם דירה משלך זהו כבר עניין אחר לגמרי. תצטרכי רק לבדוק היטב אם הדירה רשומה על שמך בטאבו. בימינו החתנים זהירים מאד. לפעמים הם דורשים שתעבירי את הדירה בטאבו על שמם עוד לפני החתונה. מה שבטוח – בטוח. לרוב מסדרים את זה כך שחותמים בבת אחת אצל הרב ובטאבו. קשה להיות זהירים מדי, אני אומרת לך. אבל אפשר להסתפק גם בייפוי כוח להעברת הדירה. את חותמת על הייפוי־כוח. אצל עורך דין, כמובן. מפקידה אותו אצלי. אני שומרת אותו עד שכל הענינים נגמרים בכי־טוב. ואז אני מוסרת אותו לחתן. יש הרבה דברים במקצוע שלנו שצריך לדעת. שדכן טוב הוא גם פסיכולוג, גם עורך דין וגם דיפלומט. טוב, ניגש לענין. נראה מה אוכל לעשות בשבילך".

נתרוממה ממקומה, הוציאה מן השידה תיבת עץ קטנה. משכה משם כרטיס ריק, נטלה עט ופנתה אליה בשאלה:

״שמך?"

״חנה".

״חנה, מה? מהרי חביבתי, צריך לגמור. יש לי עוד הרבה עבודה".

״חנה מושקוביץ".

״הגיל?״

״ששים ושבע".

נתנה בה מבט בוחן:

״כך רשום בתעודת הזהות?"

״כן, הנה אני יכולה להראות לך".

״אין צורך, בינתיים יספיק מה שאת אומרת. במשך הזמן נוכל לבדוק. הכתובת?״

מסרה לה את כתובתה ונתכוונה לצאת. עצרה השדכנית בעדה:

״רגע אחד, שכחנו לשלם".

״לשלם? כמה אני צריכה לשלם?״

״חמש־עשרה לירות דמי־הרשמה. מצעירות עד גיל עשרים וחמש איננו לוקחים דמי הרשמה, את מבינה, אבל בגילך אנחנו מוכרחים לקחת דמי הרשמה. אחרי הכל, איננו עובדים חינם. חוץ מזה תוסיפי לי שש לירות לפרסום המודעה בעתון".

״איזו מודעה בעתון?"

״אין לי עכשיו ברשימה שום איש מתאים לך. נצטרך לתת מודעה בעתון, להזמין את החתן".

לא היה שמץ לגלוג בקולה, כשקראה לו ״החתן". היה זה פשוט שם טכני, המקובל במקצוע, סימן מוסכם לסחורה מסויימת, ללא כל יחס שבלב ואפילו ללא קשר עם המובן המקובל של המילה.

״ומה תכתבי במודעה?" שאלה את גיטל, ״אינני מסכימה, שככה…"

״סמכי עלי“, הפסיקה אותה, ״אני כבר אכתוב מה שצריך. זה לא המקרה הראשון אצלי. סמכי עלי, זהו המקצוע שלי”.

הוציאה את הכסף ומסרה אותו לידי השדכנית. זה כל מה שאני צריכה לשלם לך?" שאלה בהיסוס.

״בינתיים. כשיגיעו התשובות תשלמי לי שתי לירות בעד עיון בכל מכתב. אני אינני נוהגת כמו השדכנים האחרים. אצלי הכל ביושר. מכתב שלא יהיה כדאי לך לקרוא, אפילו לא אראה לך. אצלי תשלמי רק בעד המכתבים השייכים לענין, ואחר כך, אם ירצה השם ותמצאי את השידוך המתאים, תוכלי לשלם כמה שתרצי. בדרך כלל נוהגים לשלם לפחות מאה לירות לכל שידוך. לפעמים נותנים יותר, הכל תלוי באנשים. אבל, שמעי מה שאני אומרת לך, שידוך מוצלח בכלל אי־ אפשר להעריך בכסף, שידוך מוצלח שווה מיליון".

נפטרה מעל פניה בלב כבד, מצדיקה את החששות שנתעוררו בה לפני שגמרה בדעתה ללכת אל השדכנית וקצת מתחרטת על הענין כולו.

 

ב.    🔗

״לא ייתכן", אמרה הדודה אניטה.

״בהחלט", השיבה הדודה חיה.

״את בטוחה בזה?" חזרה הדודה אניטה והקשתה.

״כמו שהיום יום שלישי", אישרה הדודה חיה.

״לא הייתי מאמינה. בשום פנים לא הייתי מאמינה, שהרעיון נכנס לה שוב לראש".

״אבל זה ככה, נכון אדק?" גייסה הדודה חיה את בעלה לעזרה.

״כן“, הסכים אדק, ״אפשר היה בהחלט להבין מדבריה שכבר החליטה”.

״לא הייתי מאמינה“, חזרה הדודה אניטה על דבריה, כאילו בעצם החזרה על הדברים ניתן למחוק את העובדות, ״לא הייתי מאמינה. שלראשה של אשה בגילה נכנסים רעיונות־שטות כאלה”.

״ועוד אחרי מה שעבר עליה", הוסיפה הדודה חיה.

״צריך לעשות משהו", דיבר אדק, כאילו לעצמו.

״מה תוכל לעשות? תאמר תהילים?", פלט שמואל בביטול.

״אבל באמת צריך לעשות משהו", חזר אדק ואמר.

״אולי נדבר אתה?" הציעה אניטה.

״אולי את חושבת שרעיון כזה לא עלה בראשנו?״ סנטה בה חיה, ״ישבנו אתה אדק ואני כמעט לילה שלם וניסינו להסביר לה. שום דבר לא עזר".

״שמואל צריך לדבר אתה", אמר אדק.

״שוב אני?!" נתעורר שמואל, ״תמיד אתם מטילים עלי כל דבר בלתי־נעים".

״ומי ילך?" החזיר לו אדק, ״אתה אחיה, אתה צריך לדבר אתה".

״מה אתם רוצים ממני?" נתכעס שמואל, ״שתעשה לה מה שהיא רוצה".

״והדירה?!" קראה כנגדו הדודה חיה, ״אתה שוכח את הדירה".

״זו איננה רק שאלה של הדירה“, ניסה אדק לפשר ביניהם ״תחשבי עליה, לידי מי שהיא יכולה לנפול. כאילו לא היו לה מספיק צרות עם הקודמים. ישנם מנוולים בעולם. קודם ייכנס ואחר כך יתחיל לנצל אותה”.

״אל תעמיד פנים, קדוש שלי, כאילו רק זה מעניין אותך“, נכנסה חיה בדבריו, ״להכניס עכשיו איש חדש למשפחה יהיה שגעון גמור, ובייחוד כשאי־אפשר לדעת איזה מין ברנש יהיה זה. אחרי הכל לא רק היא מתחתנת אתו, היא מחתנת את כולנו אתו. גם לנו יש מה להגיד בענין”.

״לי עצמי אין שום אינטרס אישי בדבר“, אמרה הדודה אניטה, ״אבל…”

הדודה חיה נתמלאה כעס:

״את רוצה להגיד שלי יש אינטרס אישי בדבר?!״

״לא“, התנצלה הדודה אניטה, ״אבל…”

״איזה אבל! תגידי מה שיש לך להגיד ישר, בלי ללכת מסביב לנקודה".

״שקט, שקט!" ניסה אדק להרגיע את הרוחות, ״אל תתחילו אתן לריב".

״אינני רבה אתה", טענה הדודה חיה, ״אבל אינני אוהבת כשמדברים אתי ברמזים. כולם יודעים שאני צריכה את הדירה בשביל שולה. אז מה יש?! יותר טוב שתביא אליה איזה מין, איזה מין ארחי־פרחי, שתאסוף מן הרחוב ותיתן לו חינם את הדירה?! מי יודע את מי תמצא? אולי עוד איזה אלמן עם ילדים ונכדים? אני שואלת אתכם למי יש יותר זכות על הדירה, לנו, הקרובים שלה – ועוד אחרי כל מה שעשינו בשבילה במשך השנים – או לאיזה איש מן הרחוב, שתשלח אליה השדכנית? אני שואלת אתכם, איפה הצדק, אם היא מתכוננת לעשות לנו דבר כזה?!״

״אבל אני לא רציתי לרמוז שום דבר“, הגיעה אניטה לידי דיבור, כשהיא מנצלת את הפסקת הרושם שהכניסה הדודה חיה בדבריה אחרי השאלה הרטורית, ״אני עצמי רציתי להגיד בדיוק אותו הדבר שאמרת את. באמת אני חושבת שאין לה רשות לעשות דבר כזה. ועוד דירה יפה כזאת, של שלושה חדרים! להכניס לדירה כזו מישהו מחוץ למשפחה, בזמן שיש לנו בתוך המשפחה רבים הזקוקים לדירה כזו”.

״על איזה רבים את מדברת?" סנטה בה הדודה חיה.

״לא כלום, באמת לא התכוונתי לשום דבר", התנצלה אניטה.

“אני רוצה לדעת בדיוק על איזה רבים את מדברת!”

״אמרתי לך, לא התכוונתי לשום דבר במיוחד".

״הרי קבענו במפורש שהדירה הולכת לשולה“, קולה של הדודה חיה היה מלא תרעומת, בפירוש הסכמנו כולנו. והנה זאת באה ומתחילה לדבר על רבים במשפחה הזקוקים לדירה”.

״בינתיים לא הגענו לשום מקום“, הסיט אדק את השיחה מן הענין שפתחו בו שתי הנשים, ״צריך לעשות משהו ממשי. סתם דיבורים לא יועילו”.

״אדרבה, נראה אותך עושה פעם משהו ממשי", העירה הדודה חיה בלעג.

״אני חושב ששמואל צריך לדבר אתה", אמר.

״שוב אני? תמיד אני! מה אתם רוצים ממני?" מחה שמואל.

״ואני חושבת שצריך לדבר אתו ולא אתה", טענה חיה.

״עם מי?" הקשה עליה אדק, ״אינך יכולה אפילו לדעת מיהו",

״מי שיהיה“, החזירה לו, ״צריך למצוא אותו לפני שיהיה מאוחר מדי ולסלק אותו, פשוט לסלק אותו מכאן”.

״בדיבור אפשר לעשות הכל", העיר אדק, ״אבל איך?״

״צריך פשוט לתת לו להבין“, אמרה הדודה חיה, ״שהוא איננו רצוי כאן. פשוט שאיננו רצוי”.

״ואם לא ירצה להבין?" שאלה אניטה.

״נדאג כבר שירצה", פסקה חיה.

״איך למשל?" המשיכה אניטה להקשות.

״מה יהיה למשל, אם נרמוז לו שהיא, אתם מבינים, לא כל כך בסדר. זאת אומרת, לא נגיד לו בדיוק כך, אבל ניתן לו להבין, אתם תופסים למה אני מתכוונת. גם אם לא יהיה בטוח, ויכול להיות שאפילו לא יאמין לנו, אבל זה יספיק בשביל להפחיד אותו. איש איננו מחפש לעצמו צרות של אחרים, די לו בצרות שלו".

נשתררה דממה.

״את רוצה פשוט“, נתאושש שמואל מן התדהמה, ״שאלך ואספר לזרים שהאחות שלי משוגעת? זה מה שאת רוצה?”

״היא לא רק האחות שלך, היא גם הגיסה שלי“, החזירה לו חיה בתוקף, משל הוא מבקש להמעיט את זכות הקרבה שלה, ״אדק הוא היחידי מן האחים שנשאר בחיים. יש לנו עליה לא פחות זכויות משיש לך”.

״את מתכוונת לדירה", נכנסה אניטה בדבריה.

כעסה של חיה גבר:

״שוב את מתחילה באותו ענין? אי אפשר להגיד אצלכם מילה, בלי שאתם מתחילים לחפש כוונות. בעלי חוטם עדין כמוכם! כל העולם כולו רשעים ורמאים וגנבים. אתם הצדיקים היחידים בסדום! באיזו רשות אתם נעשים פתאום צדיקים כאלה? הביטו עליו – הוא לא יגיד שום דבר רע על אחותו! אפשר לחשוב שלא הסכמנו בדיוק מה אתם תקבלו כשהדירה תעבור לשולה. אז מה יש? מה החסרון בכך שאני רוצה להעביר את הדירה לשולה?! את יודעת בדיוק כמוני שבלי הדירה הזאת היא לא תוכל להתחתן. מה יותר חשוב, ששולה תתחתן, או שנמצא לחנה איזה בעל זקן? לך טוב, חיתנת כבר את כולם. אבל מה אני צריכה להגיד? מה אני צריכה להגיד, כשאני רואה שכל הענין עומד ליפול בגלל איזה זקן שוטה?"

״כל העניין היה רעיון שלך“, מחתה הדודה אניטה, ״ואינני יודעת מדוע את צריכה לסחוב אותנו תמיד אתך לענינים שלך. עוד מעט תספרי אולי שאנחנו המצאנו את הרעיון עם הדירה?!”

״לא איכפת לי מי המציא את הרעיון“, החזירה לה הדודה חיה בכעס, ״אתם מעונינים כאן לא פחות מאתנו. למי ילך כל הכסף שייכנס מההורים שלו, הה?”

״לא רק אנחנו נקבל, גם היא", העמידה אניטה את הדברים על דיוקם.

״יופי, בטובך הסכמת למסור גם לה חלק מן הכסף, כל מה שאני יודעת הוא שאנחנו לא נקבל אפילו פרוטה אחת!"

״אתם תחתנו את שולה!"

״העיקר הוא שאינני סובלת לראות אתכם מעמידים פנים של צדיקים. לוקחים גם מזה וגם מזה ועוד נשארים בסוף טובים מכולם".

״שקט", ניסה שמואל לפייס אותה, ״אנחנו מבינים בהחלט את המצב שלך. בגלל זה הסכמנו לעזור לך. אבל, תביני, אי־אפשר להרוס אותה. לא נוכל להוציא לה שם של מטורפת, רק כדי שתוכלי לקבל את הדירה בשביל שולה. וחוץ מזה, אל תשכחי, עדיין לא הסכימה לעזוב את הדירה. תתחתן או לא תתחתן, הדירה שלה ולא נוכל לקחת אותה ממנה. ומה יהיה אם תסרב לצאת מן הדירה?“

״באיזו רשות היא יכולה להפריע לשולה שלי להתחתן?" התריעה הדודה חיה, ״איפה הצדק, אני שואלת אתכם?!"

״גם את לא תרצי שישליכו אותך מן הדירה שלך, אם תהיי במצבה", השיב שמואל.

״כך איננו מגיעים לשום מקום“, התערב אדק, שלא נטל חלק בחילופי הדברים האחרונים, ״חוזרים וחוזרים שוב ושוב על אותם הדברים. צריך למצוא פתרון, לפני שיהיה מאוחר מדי”.

״יש לך איזו הצעה?" הפנתה אליו אניטה את שאלתה.

״הציעו כאן מקודם איזו הצעה", הגיב קצרות, כשהוא מנסה לשוות לדבריו ארשת סתומה ככל האפשר.

לא, זה לא בא בחשבון", פסק שמואל.

״שכנעו אותו באיזו דרך אחרת", אמר אדק.

״הניחו לו, צריך לדבר אתה ולהסביר לה", אמרה הדודה אניטה.

אמרנו לך שכבר דיברנו ודיברנו אתה ושום דבר לא עזר", טענה הדודה חיה.

השאלה היא איך מדברים", סברה אניטה.

״תוכלי לנסות לדבר אתה באופן טוב יותר“, התריסה חיה ״הכשרונות שלנו אינם מספיקים כנראה”.

הפעם עלתה חמתו של אדק:

״אנחנו מנסים לחפש איזה פתרון, ואתן רבות כל הזמן כמו כלב וחתול. הפסיקו פעם את המריבות האלו ונחשוב ביחד".

״אני לא רבה אתה“, נעלבה הדודה חיה מנזיפתו של בעלה, ״אבל אינני סובלת את הרמזים האלה שלה”.

״אינני רומזת שום דבר“, לא ויתרה הדודה אניטה על תשובתה, ״אינני אשמה, אם לה נדמה תמיד שרומזים משהו עליה. כנראה שיש לה סיבות. לי, למשל, לעולם לא נדמה שרומזים עלי משהו”.

״אינני רוצה אפילו לענות על דיבורים כאלה“, הדגישה הדודה חיה כל מילה, ״כי אילו הייתי עונה כמו שצריך – ואף אחד לא יגיד עלי שאינני יודעת לענות כמו שצריך – היו האזניים של מישהו מצלצלות כמו תזמורת צבאית”.

״שוב?!" גער בהן אדק, ״מעולם לא ראיתי שתי קרובות שרבות כמוכן, אני מציע שנפסיק כבר להעמיד פנים. כל הענין ברור מאד. מצד אחד חנה והדירה. מצד שני אנחנו. וכשאני אומר אנחנו, אני מתכוון – כולנו, קרובי המשפחה, שלנו הזכות האמיתית על הדירה. היא אינה זקוקה לדירה גדולה כל כך. לנו, דוקא, יש צורך בדירה כזו. מדוע לא נמצא איזה סידור, כמו בני אדם, בלי לקפח איש, שכולם ייהנו? אני חושב, שאם נציג בפניה את הענין בצורה כזו, במקום להסתובב מסביב לענין ולהעמיד פנים, שאנחנו דואגים לה וחוששים מפני אכזבה חדשה שתיגרם לה, אם תתחתן שוב, אם נציג את הענין בצורה ברורה כזו – אני בטוח, שאפשר יהיה להגיע אתה לאיזה סידור".

גמר את נאומו הקצר והסתכל סביבו, כמבקש קהל המעריך את תבונת דיבורו.

״ולדעתי לא יזיק גם, אם ניתן לה להבין, שאיננו רוצים שדירה כזו תיפול בידי מישהו מחוץ למשפחה“, הוסיפה הדודה חיה אחריו. ״לדעתי לא צריך להתבייש להגיד לה דבר כזה”.

הדודה אניטה משכה בכתפיה והפנתה מבטה אל בעלה. משך אף הוא בכתפיו ושמט ראשו על צידו, כאומר: מה אפשר כאן לדבר?

בסופו של דבר הסכימו שהדוד שמואל ינסה לקחת דברים אתה.

 

ג.    🔗

גליון העתון ובו המודעה מטעם גיטל השדכנית היה מונח לפניה. אולם בשעה זו היו מחשבותיה הרחק משם, בריו דה ז’נירו, אצל יצחקלה. ככל שמתרחקות השנים, כן קשה לה שלא לראותו אלא כמות שהיה אז – נער שפוף ורפוף, תקוף־מחלות מילדות: אסכרה, שנית, אדמת, שעלת, חצבת, אבעבועות־רוח, דומה שרוב זמנה גחנה על מיטתו עם המדחום, החליפה תחבשות קרות על מצחו, שידלה אותו בדברי פיוסין ופיתויים לבלוע גלולות תרופה, כפיות־תרופה, נאבקה על החיים שלא ינטשו את הגוף הקטן והחולה, נאחזה בהם בכל כוח רצונה, בקשה, התחננה, התפללה בלא קול ובלא ניע־שפתיים, תפילת הנפש המסיחה עם אלהים במישרין. עם לידתו הודיע לה הרופא ששוב לא תוכל ללדת. לא נותרו לה אלא חייו של יצחקלה האחד, הקטן, ולו הקדישה את חייה שלה.

היו לה שנים רעות. ואף הרבה שנים טובות. בעלה הראשון היה מאלה השורפים את הנר משני קצותיו. כמה פעמים בחייו הקצרים הספיק לעשות הון בעסקים מהירים, מוצלחים, שעל טיבם המדוייק לא עמדה מעולם. וממש באותה מהירות שהיה מתעשר – נתרושש ואיבד כל הונו בעסק רע. לא הגיעו, אמנם, עד פת לחם מעולם. אך רובם של הימים היה בעלה שרוי בדאגה. תמיד חסר לו סכום כסף כלשהו – אם להשלמת עסק מוצלח, או לגישור על פני תקופה רזה, עד שעסק מסויים, שעמד לעסוק בו אותה שעה, יתחיל לשאת את פירותיו. ותמיד־תמיד – במתח, חפזון, התרגשות. כמה פעמים הזהירה אותו – כך הרי לא תוכל להמשיך, נר הבוער משני קצותיו מקדים להישרף. אבל לא נשמע לה.

הסוף בא מוקדם. מוקדם מדי. שבץ הלב. אפילו בלא אזהרה מוקדמת. יום אחד צנח פתאום תחתיו. תוך שתי שעות נסתיים הכל. לשם מה היתה הריצה המטורפת הזו, אם כך הוא הסוף, אם נגזר על אדם לחדול מנוע, לעטוף סדין לבן ולרדת אל תוך האדמה הטחובה האפלה? לשם מה? לשם מה היה עליו להרוס הכל, רק מתוך כך שלא הסתפק במה שבידו? לשם מה לא חדל מן המירוץ, כאשר היה בידו לחיות חיי רווחה? לשם מה נתקף בתאווה הזאת, להמשיך ולהוסיף ולצבור עוד ועוד, להשקיע כל מה שיש בידו, כדי שלאחר מכן יהיה לו, אולי, יותר? לשם מה, אם כך הוא הסוף?

בשעת מותו היה כל הונו מושקע באיזו עסקה משותפת. לא הספיק למסור להם פרטים מספיקים על טיבה של עסקה מסובכת זו. בקושי ידעו אפילו מי הם שותפיו. יצחקלה קפץ ראשו ורובו אל תוך העסקים. ניסה להציל מה שאפשר, לברר מה והיכן. מעולם לא היתה מעלה בדעתה שבעלה מסוגל להתחבר עם מיני טיפוסים נאלחים כאלה. העמידו פני שוטים שאינם יודעים אפילו לשאול. יום אחד סיפרו להם דבר אחד ומחר – היפוכו. בסופו של דבר רימו אותם ללא בושה, גזלו באמתלאות שונות כל מה שנשאר מחלקו ולא הותירו לה אלא פרוטות בלבד. כמה מזומנים בבנק. והדירה. זהו כל מה שנשאר מהונו.

ליצחקלה היתה זו מכה אנושה. רובה של תקופת ילדותו עבר ברווחה. פתאום מצא עצמו עומד מול שוקת שבורה. לא שהגיעו, חלילה, עד פת־לחם. אלא שנצטרכו לחשב היטב את הוצאותיהם ומה שגרוע מכך – העתיד הרחוק היה מעורפל ביותר. אין ספק שלא היתה יכולה לשלחו לאוניברסיטה ללמוד איזה מקצוע מכובד. שום מקצוע אחר לא היה בידו. לא היתה ברירה אלא להתחיל היכן שהוא מן ההתחלה.

עדיין זוכרת היא היטב את הערב ההוא, לפני עשרים ושלוש שנים, כאילו ארע אתמול. במרוצת השנים הצטיירה בנפשה תמונה דמיונית של יצחקלה, מורכבת מאלפי נקודות זערוריות, שכולן אור. כל התכונות החיוביות שאדם מתאווה אליהן ומתברך בהן, מצאה בו. ואפילו אלו, הנראות על פני השטח בשלילתן, גילתה דרך לפרשן לחיוב. למשל, עקשנות פירושה כמובן עקיבות או ישרות־אופי. פזיזות פירושה כושר החלטה והיעדר היסוסים, וכן הלאה. כך נראה לה עכשיו, שמאז ומתמיד הצטיין יצחקלה בכך, שמעולם לא הצליח להסתיר בפניה שום סוד. ידוע ידעה לקרוא את מחשבותיו על פניו ולא נצטרכה לטרוח הרבה, כדי לשלות מתוכו את צפונותיו.

משום כך חי בה עדיין הזעזוע שתקפה אז, כאשר בלא שום סימן מוקדם, ללא הכנה כלשהי, קם ובישר לה על החלטתו לנסוע לברזיל. ״לא אוכל להישאר כאן, עם חבר הרמאים הזה“, נימק את החלטתו, ״לא אוכל להביט בפניהם של אלה שהרגו את אבא וגזלו את רכושו. זה איננו המקום בשבילי. אני מוכרח ללכת למקום חדש. להתחיל הכל מהתחלה. אני מוכרח לחזור ולהשיג כל מה שאיבדנו. רק אז אוכל לחזור הנה”.

הבינה שכוונתו לחזור על מעללו של אבא, שצבר עושר בכוחות עצמו, מלא־כלום ממש. שוב לא יהא אדם, אם לא יצליח אף הוא במקום שאבא הצליח. יתר־על־כן, הריהו כאילו חוזר ומקים לתחייה את זכרו של אבא, אם מצליח כמותו. אלא שהוא חושש מפני הכשלון כאן, במקום הזה, ולכן מבקש להרחיק בנדודיו, לחפש מקום אחר, מרוחק מן הדוגמה המעיקה של זכר האב, העומד תמיד מעליו. ולא בשל כך בא לה הזעזוע. אלא משום שבכל מחשבותיה תמיד ראתה את שניהם יחדיו. מעולם לא העלתה בדעתה שדרכיהם עשויות להיפרד. אילו חששה שהוא עלול להיתפס אפילו להרהור מעין זה היה מיסב לה כאב עמוק, צורב, מעליב. עכשיו, שבא עליה הדבר פתאום, חשה כאילו נגדע אבר מאבריה.

לא היתה לה, אמנם, תכנית ברורה כיצד ימשיכו את חייהם יחד, אחרי מות בעלה. מימיה לא הורגלה בעבודה. אף לא צעירה היתה בגיל ארבעים וארבע להתחיל בלימוד משלוח־יד חדש. על־כל־פנים שיערה שבדרך כלשהי ימשיכו חייהם יחד כמקודם. הוא ימלא את מקום בעלה והיא תחיה עמו ולמענו את שארית חייה.

הוא טען, אמנם, שהפירוד אינו אלא לזמן־מה בלבד. מיד לכשיתבסס במקצת במקום החדש ויקנה לו אחיזה כלשהי – ישלח להביאנה אליו. אולם ליבה אמר לה אחרת. תמיד ידעה שעליה להקשיב לקול ליבה. הפעם סיפר לה בבירור שאין זו אלא אשלייה. אם יעזבנה לחודש – יעזבנה לעד. ולגבי דידה – עצם הנכונות לצאת בלעדיה כמוהו כפירוד שלם וגמור.

ואכן, מאז לא ראתה אותו. נראה שהקיף עצמו באיזו מחיצה, שמן המרחק הזה לא עלה בידה לעמוד על מהותה ועל סיבתה. אין הדבר מתקבל על הדעת שזוהי האשה האינדיאנית־למחצה. לא ייתכן שהיא העומדת ביניהם. אכן, לו נפגשו שתיהן היו, קרוב לודאי, נעשות אויבות־בנפש. אבל לא זו הסיבה שתרחיק בן מעל אמו. ייתכן שכל זה ארע מחמת שלא הגיע שם להיכן שנתאווה מלכתחילה. כלומר, לא שחי בדחקות. השיקים מגיעים אליה בדייקנות מופתית, מדי חודש בחדשו. הוא יודע חובת־בן מהי. אלא שהוא מתבייש כנראה. ואולי תוקפים אותו רגשי אשם, שבגלל המעט הזה שהגיע אליו, רחוק־רחוק מן המטרה שהציב לעצמו, הביא עליה את כל שנות הבדידות הארורות והממאירות האלו. היתה תקופה שמכתביו גמגמו משהו בדבר רצונו לבוא אי־פעם לביקור. אך אפילו רמזים אלה, שברוב השתוקקות היתה מנפחת אותם כמעט לכדי הבטחות מפורשות, נעלמו והלכו. מכתביו נעשו במרוצת השנים נדירים ודלי־תוכן. כמה דברי שגרה על הבריאות והשלום. כמה דרישות בשלום בני המשפחה, שהרגיזוה משום־מה לא בשל נביבותן, אלא בגלל עצם הצורך שמצא להקדיש תשומת־לב לבני המשפחה האחרים והעובדה שעדיין הם שמורים בזכרונו, שעה שתשומת לבו אליה דלה כל־כך. ואולי הוא מזכיר אותם תדירות משום המצפון המציק לו על שזנח אותה, וכדי להפיסו הוא, כאילו, חוזר ומדגיש שלא הניחה בדד ויש לה סביבה בני משפחה מרובים, הדואגים לה ומנעימים את חייה? לא נותרו ביניהם אלא המכתבים האלה, המכאיבים מדי בואם, ואף־על־פי־כן – כל ימיה צפייה לקראתם. כן, והשיקים – המחאות דואר אלמות, בלתי־אישיות, ללא דברי לוואי, המגיעות מדי חודש בחדשו כסדרן. וכמובן – הזכרונות, המכאובים הצורבים, שלא תוותר עליהם בשום פנים ואופן.

לבעלה השני נישאה שלוש שנים אחרי נסיעתו של יצחקלה. מתוך פחד הבדידות בלבד. מכרה משותפת של שניהם סידרה את הענין מתחילתו ועד סופו. מוחה שלה הגה את הרעיון. ביזמתה נפגשו שניהם. כמה מוזרה היתה הפגישה הראשונה. הידיעה שיש לה מטרה, לפגישה זו, מטרה ברורה ומוגדרת כל־כך, עוררה בה רגשות בושה קשים. נראה לה שיש פגם כלשהו בעריכת תכניות בענינים המסורים, כמדומה, לרגש, שיש כאן איזו ירידה למדרגה נמוכה יותר של מוסר. ואולי לא היה זה אלא כיסוי לרגש הבושה העמוק יותר, על שאינה יכולה לשאת את זכר בעלה בנאמנות. בכוח נצטרכה לעקור רגשות בושה אלה. אחרי הכל – שניהם בודדים בעולם, מבקשים נפש קרובה, להסיח לה את בדידותם ותוך כדי כך להקל במקצת את מעמסתה. ומה רע בכך?

אילו היה הוא ניגש לכל הענין בגישה קלה יותר, כאילו בדרך־אגב, היה מקל עליה הרבה. אבל גם הוא נראה כאילו מרגיש חובה לעצמו להתנצל על המעשה. וככל שטרח יותר להוכיח שאין בכך כלום – נעשה הדבר קשה יותר.

אולי משום כך לא עלה הזיווג יפה. וכמובן גם משום ההרגשה שלא הצליחה להיפטר ממנה, שיש כאן חילול זכרו של המת. ואכן אילו נכנס החדש אל תוך חייה לאט־לאט, בלי טקסים, בלי הכרזות שיש בדעתו למלא את מקום קודמו – הכרזות בדיבור או במעשה היינו הך – ייתכן שהיה הכל בא על מקומו בשלום בסופו של דבר. אבל כך הרגישה שחייבת להתגונן מפניו מיד מן ההתחלה. איזו סלידה תקפה אותה כשניסה בפעם הראשונה לקרב אליה קרבת־גוף! איך עלבה בו אותו לילה!

פעמים רבות בכתה במסתרים על שאינה יכולה לשנות את דרכיה. המריבות ההן התחילו רובן ככולן בכך שנטפלה לאיזה פרט קטן בהתנהגותו והוכיחה אותו עליו. אילו נסתפקה בתוכחות בלבד, לא היה המצב רע כל־כך. אלא, שמשום מה, לא יכלה להתגבר על רצונה להציג את בעלה הראשון כדוגמה לשני – כך לא היה נוהג הוא! אחרי כל מריבה כזו גמרה והחליטה בנפשה ששוב לא תחזור על איוולת זו. אבל כוח גדול ממנה נהג בה. כעבור ימים מספר, לפעמים כעבור שעות מספר בלבד, העלה שוב את חמתה באיזה ענין פעוט ובלתי־חשוב ושוב הטיחה בו את האשמה הנצחית שבעלה לא נהג כך, בשעתו. מוזר עד כמה היה ההוא עדיין בעלה בתודעתה, כך קראה לו בינה לבין עצמה ויש שלא נזהרה, אפילו בשיחה, וכוונה תואר זה כלפיו. ואילו זה היה תמיד החדש, ההוא, הזר, הנוסף, האדם־שבא־במקום.

לבסוף פקעה סבלנותו. השגיחה בדבר, כשחדל להשיב לה ברוגזה. תשובותיו נעשו קצרות, אדישות במקצת ותמיד שקטות, שלוות. לשלוות נפש זו מגיע רק מי שכבר מצא את התשובה האמיתית. ואכן, יום אחד נעלם. זמן לא רב לאחר מכן שלח להודיע לה שבדעתו להינשא שוב והוא מבקש לסדר את הגט בשקט, ללא עניינים מיותרים. היה זה לערך שנתיים אחרי נישואיהם.

בעלה השלישי היה טיפוס אחר לגמרי. היו אלה כמעט נישואים מאהבה. על־כל־פנים היה זה הרגש הקרוב ביותר לאהבה שחשה, מאז תקופת החיזור של בעלה הראשון.

פגשה בו במקרה, אצל מכרים מן העיירה. לפני שנתנה לעצמה דין־וחשבון על העניין כולו, מצאה עצמה נוקטת בתכסיסים כדי לכבוש את תשומת־לבו. נראה כבן העולם הגדול, לבוש תמיד בקפידה למרות גילו המאוחר, אפילו בתוספת גינדור: פרח מלאכותי בדש הבגד, או גולת־עצם למקל ההליכה, או אפילו נוצה ירקרקת במגבעת הלבד החומה־מבריקה. בדיבורו השמיט כלאחר יד, וללא שום הדגש מיוחד, שמות מקומות מחלקי־יבשת מרוחקים. גבו שמר עדיין על קויו הישרים, הילוכו איטי אך מאושש. ריח עז ובלתי־ניתן־למחיקה נדף ממנו – ריח של נעורים מאוחרים.

תמיהתה רבתה כשנוכחה באיזו קלות הוא מניח לעצמו להילכד בפח התכסיסים הנשיים שהפעילה כנגדו. התכוננה לסדרה ארוכה של קרבות קשים, שיתבעו ממנה מידה רבה של ערמה. והנה נפל בידיה כמעט ללא מאמץ. לא יכלה שלא להחזיק טובה לעצמה, עד כדי יותר משמינית שבגאווה, על הצלחתה הרבה, על הכוח המושך של אישיותה שאפילו גבר כמותו נעשה כרוך אחריה. לא, עד כדי כך אינה זקנה, שהתרחשות מעין זו לא תכה בנפשה גלים של התרוממות רוח, של נועם ועדנה.

לאמיתו של דבר הזהירו אותה קרוביה מפניו. מישהו הגניב אליהם את השמועה, שאינו אלא ריקא, בטלן וחדל אישים. אלא שבטוחה היתה שאין זו אלא הקנאה המדברת מגרונם. בסופו של דבר, כשהסתבכו הענינים, לא הצטערה כל כך מחמת עצם הכשלון, אלא משום ההתגרויות הצדקניות של הקרובים – הרי הזהרנו אותך מקודם!

תחילת הענין במשקה. מסתבר שהנהייה אחרי הטיפה המרה לא היתה אצלו בגדר תחביב בלבד. רע למדי היה המצב כשהיה שתוי לשכרה. לעתים היה שרוי בגילופין יומיים־שלושה תמימים. חירף וגידף כל מי שנקלע למחיצתו ולא פעם הגיע עד כדי תגרת ידיים. אולם רע כפליים כשלא היה משקה בידו. היו זמנים שניסתה לסגור מפניו את המשקאות החריפים ואף למנוע ממנו כסף לקניית משקה. למשך יום או יומיים שקע במרה שחורה, הסתגר בפינה ולא השמיע קול, חוץ מכמה רטינות שאי־אפשר לעמוד על משמעותן. לאחר מכן נעלם מן הבית ושוטט ברחובות בחיפוש אחרי משקה. לגימה סתם לא היה בה כדי להרוותו ולא נתקררה דעתו עד שלא שתה כדי שכרות.

לבסוף השגיחה שגונב מכספה לקניית משקה. אם המריבות התכופות בינו ובין בני משפחתה לא פעלו את פעולתן, הרי כעת הוגדשה הסאה והחליטה להיפטר ממנו.

נסתבר שהדבר הצריך טיפול מרובה. לולא סבלנותו של שמואל, אחיה, לא היה הענין מגיע לידי גמר. שמואל ניהל את המשא־ומתן מתחילה, עמד בכל תהפוכותיו והגיע אתו לידי פשרה בסופו של דבר. חמש מאות לירות טובות לקח תמורת הסכמתו להסתלק ממנה, סכום גדול מאד באותם הימים, ואפילו כך, כשהגיעו לידי חתימה אצל הרב ניסה כוחו בסחיטות נוספות, עורר שערוריה גדולה וכמעט הכשיל את כל הענין בתביעתו שישלמו אפילו בעד הבולים שעל הגט ושכר השמש.

הבעל הרביעי – כי, אכן, היה גם רביעי – היה חולה אנוש כל ימיהם יחד. עוד לפני נשואיהם היה חולה בכמה מחלות. מיד לאחר כך הורע מצבו ורוב זמנו שכב במיטה. תפקידה היה תפקיד של מטפלת, יותר מאשר של אשה – ואפילו כשיובא גילם בחשבון. לעתים, כשישבה בלילות ליד מיטתו, היתה עוצמת את עיניה ומדמה בנפשה שגלגל הזמן חוזר הרחק אחורנית. יצחקלה הוא זה השוכב במיטה, חולה אדמת או אסכרה, וחייו הפעוטים מונחים בידיה. דמעה אחר דמעה התגלגלה מעיניה. הדמעות היו התענוג היחידי כמעט שעוד נותר לה. בכל שעת כושר פרצו מעיניה – עצבות או שמחה – פרצו והתגלגלו בשפע על לחייה, עגולות, לחות, מלוחות, חמות, מרגיעות.

אולם כשמת בעלה הרביעי שוב לא היו בה דמעות. ימים רבים חיתה בקרבת המוות, התכוננה לבואו בכל זמן. לכאורה נצטרכה כבר להיות מורגלת בו. אולם כשבא – נפל עליה כמהלומת פתע, חסרת־שחר, אלימה, איומה, נעדרת סלחנות.

פתאום נפקחו עיניה לראות את סופה המתקרב, את דרך כל הארץ. מותו של בעלה הראשון היה מאורע שאין הרגש תופסו, אם גם הדעת סובלתו ואפילו משלימה עמו. הפעם נתפסה וודאות המוות הקרב בכל חושיה. כל חפץ שנגע בו המת הפך לסמל המוות, לכלי העלול להעבירו על ידי מגע, על ידי מבט, על ידי עצם הימצאו בבית. כל מילה ממיליו של המת הפכה למבשרת המוות. ניסתה למחוק ולעקור מזכרונה כל דבר הקשור במת. השליכה החוצה את כל בגדיו וחפציו. חיטאה במים ובסבון כל מקום בדירה שלפי השערתה הציג בו את כף רגלו. ימים רבים עברו עד שיכלה לישב בלי רעד בכסאות הבית.

חמש שנים ישבה בבדידותה אחרי מות בעלה הרביעי. חמש שנים איומות, חסרות תכלית, חסרות תוכן, ריקות. לפעמים התגנב רעיון למוחה – ומדוע תשב ותחכה באפס מעשה לבוא הסוף. מדוע לא תקרב את בואו? ובאמת, מדוע לא? לשם מה תמשיך כך? ובמילה ״כך" שיקעה את כל האימים והפחדים וכאבי הריקנות שמילאו כל חלל בגופה.

לבסוף, כשכבר היתה לאחר ייאוש, החליטה לצעוד את הצעד החדש. מוזר, עד כמה הוקל לה, משבאה לידי החלטה. למעשה לא אירע עדיין כלום. עדיין יושבת היא בשממון בדידותה. עדיין הבית ריק, ריק. ואף על פי כן חוזרת לפעמים העליצות לבקרה, הצליחה אפילו להחיות בקרבה מעין רוח של משובה, כשנזכרה כיצד יקבלו בני המשפחה את הידיעה כשתגיע אליהם.

אילו אך היה כאן יצחקלה! אמת, יודעת היא היטב שלא תוכל להטיל עצמה עליו. אדם כמותו – אף שאינו צעיר, הריהו כבר כבן ארבעים ושתיים או ארבעים ושלוש! – צריך שיוכל לחיות את חייו שלו בלי להעמיס על עצמו את שארית ימיה של אמו הזקנה. מבינה היא לרוחו בהחלט ולא תעשה כל נסיון להתערב בחייו, אבל כמה היה הכל אחרת לו חי כאן לא הרחק ממנה ויכלה לבקרו לפעמים. אפילו לעתים רחוקות. ואפילו רחוקות מאד – עצם הידיעה שיכולה לבקרו יהיה כסם מרגיע לעצביה. והנכדים האלה, שמימיה לא ראתה אותם!

כמה פעמים כבר ניסחה בדמיונה את המכתב שעתידה לשלוח אליו, מכתב שבו תגיד את דעתה כולה, תוכיח אותו על מידת האכזריות שמגלה כלפי אמו הזקנה, תגיש לו את מלוא חשבונן של השנים האבודות. יהיה זה מכתב־צעקה של לב שותת דם, צעקה המוכרחה להיכנס לאזניו ולפעפע אל תוך לבו. ואז – לא ייתכן שלא יבין.

הוא יבין, אבל יאבד לה לעולמים. שוב לא יוכל לשאת את עיניו אל אלהים ואנשים – מבושה, מעודף רגשות חרטה ונוחם. שוב לא יוכל לשאת את עיניו אליה, אף כי ידע היטב שלא תוכל אלא לסלוח לו.

ולכן לא ניגשה מעולם להעלות את המכתב על הנייר. איזה פחד סתום אחז בה, שמרגע שייכתב המכתב – ייודע תכנו באיזו דרך פלאית ליצחקלה ויאבד לה עולמית. אבל מדוע אינו מבין – הילד הרע הזה! – מדוע אינו מבין?!

הגיעה השעה שתלמד אותו לקח ראוי, תשלם לו כגמולו, תיפרע ממנו. הוי, אכן הגיעה כבר השעה! אילו היתה לה אחיזה כלשהי בעולם, חוץ ממנו, חוץ ממנו, אחיזה כלשהי – תימצא לה הדרך. לבטח תימצא לה הדרך.

האם זוהי הסיבה לנסיון הנשואין החמישי שלה? האם כך מבקשת היא למצוא את אחיזתה שלה בעולם, את מעט הבטחון שיתן בה את מעט הכוח, הדרוש כדי להמשיך את דרך העצלתיים ההולכת אל הסוף?

אלהים – ולוואי שהפעם יבוא האיש המתאים. הפעם! התפללה בחשאי.

 

ד.    🔗

קול דפיקה נשמע בדלת. טפפה בנעלי הבית עד לדלת הכניסה. הציצה מבעד לאשנב וראתה את ראשו של שמואל.

״יבוא", אמרה מתוך הרגל, אף שהדלת נעולה. בידיים רועדות סיבבה את המפתח במנעול ופתחה לפניו את הדלת. מיד אמר לה ליבה שבא אליה לשם שיחה רצינית. נכנסה בה רוח שטות והחליטה להקשות עליו את המלאכה.

״שב כאן, שמואל“, אמרה, ״וגש ישר לענין. ודאי יש משהו חשוב, אם באת פתאום אלי”.

עכשיו יצטרך ללכת סחור־סחור, להאריך בשיחה על דא ועל הא. לפני שיוכל לגשת אל מה שמעיק עליו.

״הממ… לאו דוקא“, גמגם, כלומר, ״שום דבר מיוחד”.

בכל זאת!" התגרתה בו.

״באמת, שום דבר מיוחד. סתם ביקור".

״אתן לך כוס תה", חיברה את הקומקום החשמלי אל הזרם.

ישבו ושוחחו על מזג האויר ועל החורף האחרון, שהיה קשה מקודמיו, ועל הבריאות שמחוייבים לשמרה היטב, שכן הזנחות קלות בימי הנעורים, כלומר בשנים שבין ארבעים וחמישים, מתנקמות באדם בגיל מאוחר יותר. ודברו על הקרובים, קצת דברי רכיל והרבה דיבורים שאינם מעלים ואינם מורידים ואפילו אינם מחדשים כלום. וכמובן על היוקר המאמיר והולך ופוגע בעיקר בזקנים שהכנסתם קבועה ואינם נהנים משום תוספות יוקר או מרווחים ספסריים כאחרים ועל תשלומי הביטוח הלאומי, המקפחים דווקא את אלה הזקוקים להם ומכאן הגיעו לענין הזקנה בכלל.

״רע מאד, כשאדם צריך להיות לבדו לעת־זקנה", אמר שמואל.

״רע באמת", ענתה מן השפה ולחוץ. אחרי הכל מה זכותו לדבר כך. הוא עצמו יש לו אניטה שלו. אפילו אחת כמותה טובה מלא־כלום. בעצם, יש קצת טעם לפגם בדיבור הזה, במעמדה שלה.

״רע. ובייחוד כשאי־אפשר לעשות כלום נגד זה", סיכם.

הנה־הנו מגיע אל הנושא, חשה. מדוע?" שאלה, לעולם אין השעה מאוחרת למצוא מישהו להפיג את הבדידות".

״בגילנו?!"

מדוע הוא דוחק את עצמו לענין. שיעיז ויגיד – בגילך.

״כן, גם בגילנו", אמרה בשמינית של מרי.

״את מדברת שטויות“, התפרץ שלא לרצונו, ״את רוצה רק להשלות את עצמך ולהיגרר לצרות חדשות”.

״בהחלט לא!" שיקרה במקצת, ״אני עומדת להינשא".

העמיד פני מופתע.

זקן שוטה, חשבה בלי טינה, הרי לשם כך בא אלי. אין ספק שאדק וחיה שלחו אותו בשליחותם. הוא יודע שאני יודעת לשם מה בא הנה ואף על פי כן מעמיד פנים, כאילו מעולם לא שמע על כוונותי.

״כן“, חזרה, ״בקרוב אנשא שוב”.

״אני חושב שתעשי שטות גדולה".

״מדוע? הרי אתה עצמך אמרת שרע הדבר כשאדם צריך להיות לבדו לעת זקנה?"

״את יודעת איך נגמרו כל החתונות הקודמות שלך".

״הפעם ייגמר אחרת", פסקה. צליל הבטחון בקולה לא הצליח להסתיר נימה קלה של ספק.

״ומדוע ייגמר הפעם אחרת?״

״ככה“, הפטירה, ״הפעם ייגמר אחרת”.

״זכרי את כאב הלב שהיה לך בפעמים הקודמות. לשם מה לך עוד נסיון כזה? לשם מה לך כאב לב נוסף?"

״הפעם לא יהיה כך!" חזרה ביתר תוקף.

״את יודעת איזה מיני בני־אדם ישנם בעולם. האם את יכולה לדעת לידיו של מי תפלי?“

״לא איכפת לי!

״את יודעת איזו אחריות את מקבלת על עצמך? להביא עכשיו אנשים חדשים לתוך המשפחה?"

״זה אינו שייך לכל המשפחה, אלא לי בלבד".

״אולי יהיו לו בנים ונכדים?"

״לא איכפת לי".

״צריך שיהיה איכפת לך. יש לך רכוש. מדוע צריך הרכוש הזה… המ… אחרי… אחרי מאה ועשרים, מדוע צריך הרכוש הזה לעבור לידיים זרות? מדוע צריכים הזרים לרשת את הרכוש?״

נזכרה בדבריה של השדכנית: היום נוהגים לחתום מקודם על ייפוי־כוח־בלתי־חוזר להעברת הדירה. המלים הטכניות היו זרות לה אבל משמעותן ברורה היטב. גם הוא מתכוון לאותו דבר. הדירה היא מחיר שבירת הבדידות. הדירה היא המחיר!

״לא איכפת לי".

״אבל את צריכה לחשוב לא רק על עצמך. את צריכה לחשוב על בני המשפחה. במעשה כזה את מקפחת את בני המשפחה".

שתקה.

״את יודעת שאדק וחיה צריכים להשיא את שולה“, המשיך, ״בלי דירה משלה לא תוכל להינשא. את יודעת, הצעירים היום אינם מתחתנים בלי דירה”.

״שידאג לה אדק", פסקה קצרות.

״איזו זכות יש לך לשבת בדירה גדולה כזו“, התפרץ שמואל שוב בניגוד לרצונו, אם אחי בעלך איננו יכול להשיא את בתו מחוסר דירה?!”

הנה יצא המרצע מתוך השק. ובכן, אינם דואגים לירושה בלבד, אלא יש להם כוונות לגבי ההווה ממש, הם מבקשים לנשלה מן הדירה כבר עכשיו!

״ואני“, שאלה אחרי שתיקת־תדהמה, ״אני מה יהיה עלי?”

הרגיש שהרחיק לכת במקצת.

״אינני מתכוון לשום דבר, אבל לא יכולתי לראות כיצד את עורכת תכניות למסור את הדירה לזרים, בזמן שישנם בני משפחה קרובים הזקוקים לדירה יותר".

״ואני“, חזרה ושאלה, ״מה יהיה עלי?”

״אבל לא אמרתי כלל שאת צריכה לעזוב את הדירה", התנצל.

״לא אמרת, אבל התכוונת, אחרת – מה שייכת שולה לענין?"

״הבאתי את שולה רק בתור משל".

״איזה משל! אם אתה אומר לי שבגללי שולה איננה יכולה להתחתן, איזה משל הוא זה?! ואולי אקום מחר ואעזוב את הדירה כדי שתוכל היא להתחתן?"

״אם אפשר היה למצוא איזה פתרון“, נאחז בדבריה, ״היה זה רעיון לא רע. היא קרובה שלך יותר משהיא קרובה שלי. האם אני צריך להזכיר לך שוב שאדק הוא האח היחיד של מיטק שנשאר בחיים. יש לך איזו חובה כלפיו”.

״פתרון!" אמרה במרירות, ״מה זה פתרון?"

״אפשר למצוא איזה מוסד הגון…"

״בית זקנים? לעולם לא!" התפרצה במרירות, לא ידעתי שירדת עד כדי כך, שאתה מציע לשלוח את אחותך לבית זקנים! ואתה עוד מרשה לעצמך להטיף לי מוסר על חובה כלפי קרובים!״

״מה את אומרת?! לא דיברתי כלל על בית־זקנים. יש עכשיו מוסדות שונים בהחלט, שאינם דומים לשום…"

״לא איכפת לי איך קוראים למוסדות האלה“, נכנסה לתוך דבריו, ״ממציאים כל מיני שמות, בתי־אבות, בתי הורים, אבל אלה הם בדיוק אותם בתי זקנים. לא”, הרימה קולה, ״לא תצליחו להיפטר ממני כך. לא תשליכו אותי לבית־זקנים. חיה לא תוציאו אותי מכאן. אתם יכולים להרוג אותי קודם. אתם יכולים להרעיל אותי, אבל חיה לא תוציאו אותי מכאן. עדיין אינני סמרטוט שאפשר להשליך אותו סתם ככה. עדיין אני חיה, אתם שומעים, עדיין אני חיה!"

ניסה לשכך את חמתה ולהרגיעה. אך זמן מה המשיכה למלמל בינה לבין עצמה מלמולים שאינם מובנים, עד שנשתתקה.

״את יכולה לעבור אלינו“, אמר פתאום, ״תגורי יחד אתנו. נצטמצם איך שהוא יהיה מקום לשלושתנו”. לא דיבר על כך עם אניטה. היא עלולה לתת לו מנה הגונה. אבל הרגיש שמוכרח להציע לאחותו הצעה זו אחרי כל מה שארע.

״לא“, הגיבה לדבריו, ״היום אתה אומר כך. מחר תשכח. החיים יהיו גיהינום. אני ואניטה לא נסתדר יחד בדירה צרה כל כך. לא בשום אופן, לא!”

״טוב“, משך בכתפיו, ״אם את חושבת שיש לנו רשות להפריע לצעירים לחיות את החיים שלהם, אינני יכול לעשות כלום”.

פתאום נכנסו הדברים אל ליבה. ואילו דיברו ביצחקלה, האם גם אז היתה מקשה את ערפה? באיזו רשות, באמת, מתייצבת היא כאבן־נגף בדרכה של שולה? נכון, אילולא הדירה בידה, לא היתה חייבת מאמץ מיוחד לעזור לה. אבל עכשיו, שיש לה דירה ויכולה לעזור – איזו רשות יש לה למנוע את עזרתה? וביחוד שזוהי ממש הזדמנות אחרונה לה, הריהי כבת עשרים ושבע או עשרים ושמונה, לכל הדעות גיל מאוחר. זוהי ממש ההזדמנות האחרונה שלה.

הזדמנות אחרונה? – אכן. ולה עצמה אין זו ההזדמנות האחרונה? הזדמנות אחרונה לפני הסוף! חיים ארורים הם, המכריחים אדם כל ימיו לבחור בין הפחותה משתי רעות. אילו שלח יצחקלה לקרוא לה, היו פני הדברים אחרים. בין יום – מה היא סחה?! – בין שעה תניח הכל ותעוף ישר אליו. תוותר על גיטל, הערמומית והנתעבת, תניח כאן את הדירה לבני משפחתה, שיבלעוה ביניהם ברעבתנות, הכל הכל תשליך בשביל הזכות לחיות אתו את סוף ימיה, אינה מבקשת הרבה, די לה בחודש אחד. ואפילו שבוע אחד, יום אחד, שעה אחת! מבט אחד! לו גם מבט אחד בפניו של יצחקלה, תמורת כל מה שנותר לה עוד בחיים! מדוע אינם מבינים מהו הדבר שרוצה באמת, בתוך תוכה, בלב ליבה? מדוע הם באים אליה בויכוחים מיותרים אלה ואינם תופסים מהו העיקר? מדוע אינם אוחזים בצוארו של הילד הרע ההוא וכופים אותו, כן, כופים אותו בכוח, להחזירה אליו?! מדוע אינם מבינים שהיא מוכנה להתחנן, לכרוע לפניו ברך, להתרפס לפניו, אלא שאיננה יכולה? מדוע?!

חשה שליבה מקשיח שוב. לא, לא תוותר להם, עד שיבינו. הרשות בידה לעשות ככל העולה על רוחה. הדירה דירתה והיא יכולה אפילו לתיתה במתנה לפושט היד הראשון שיזדמן בדרכה. וודאי שהיא רשאית להמית את בדידות הימים האחרונים, לשמוע שוב קול צעדים טופפים בדירתה, נשימת אדם בלילה, כבדה, הססנית, רגושה, אך נשימת אדם, בלילה האפל, במיטה שלידה, לשמוע שוב קול גרגור המים בחדר האמבטיה, קול שתיית התה בארוחת הבוקר, ולפעמים – קול שיחת־אנוש, אצלה, בביתה, אתה – ולו גם יהי המחיר מחיר דירתה. ואולי – הפליגה על כנפי דמיונה – אולי עדיין מזומן לה האושר הגדול של ידיעת הנפש הקרובה, של האחווה האמיתית, שהיא אהבת הזקנים התומכים זה בזה בימיהם האחרונים וכל שעה יחד היא להם כמתנת אהבה? אולי. על־כל־פנים רשאית היא עדיין לקוות.

לא השיבה לדבריו. יחשוב לו ככל העולה על רוחו.

המשיכו בשיחתם על דא ועל הא, אך שוב לא חזרו לענין. לפני לכתו, בעוד רגליו עומדות על המפתן, החזיר שמואל פניו אליה ואמר בקול רך ככל האפשר:

״חשבי, חנה, חשבי על מה שאמרתי לך".

״אולי", השיבה בחיוך מעולף, שאינו מבטיח דבר.

תמיד הם מטילים עליו את כל הענינים הבלתי־נעימים ובאים לאחר מכן בטענות, חשב, כשסגר את הדלת מאחוריו.

חזרה אל עתון הערב המונח על השולחן. בעמוד שלפני־אחרון, באותיות פטיט חיוורות הציצה אליה מודעתה. הרכיבה בכבדות את משקפיה על עיניה וחזרה שוב לקרוא:

אלמנה, סימפטית, בעלת הופעה נאה, צעירה מכפי

גילה. יש לה דירה נהדרת בקומת הקרקע במרכז העיר.

מחפשת אלמן בערוב ימיו. כספו לא חשוב. לפנות… וכו'…

הנוסח מצא חן בעיניה.