זוֹכְרַי הוֹלְכִים וְכָלִים,

כָּלִים וְהוֹלְכִים.

אֲנִי קָרוֹב אֵצֶל עַצְמִי,

וַאֲנִי אוֹמֵר:

כְּמוֹ גַּנָּבִים בַּמַּחְתֶּרֶת

הֵם לָקְחוּ אִתָּם

צִלּוּמִים, מִכְתָּבִים, טְיוּטוֹת

וְהִשְׁאִירוּ אוֹתִי בְּיָדַיִם רֵיקוֹת.

אֲנִי מִסְתַּכֵּל בְּכַפּוֹת יָדַי

וְרוֹאֶה עֲזוּבָה:

לֹא צֵל, לֹא הֵד, לֹא בַּת־קוֹל.

אֵיךְ עָקְרוּ אֶת הַקַּוִּים

מִתּוֹךְ אֶגְרוֹפַי הַקְּמוּצִים?

הֵם הָיוּ בִּי, וַאֲנִי בָּהֶם.

אֵין לָהֶם תְּמוּרָה.

בְּלֶכְתָּם הִנְחִילוּ לִי

אֶת הַמֶּרְחָק הַזֶּה

בֵּינִי לְבֵין עַצְמִי,

וַאֲנִי אוֹמֵר:

זוֹ חֲלִיפָתִי הַחֲדָשָׁה, זוֹ תְּמוּרָתִי.